אות ט: כשמתקרב את עצמו לצדיקים וכו' ועל ידי זה נשבר הגאוה והעבודה זרה ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא יתברך שמו עכ"ל.

צריך עיון שלכאורה לא זה מה שפירש בתחלה שהצדיק יש לו תפלה בשלמות בחינת בית שעל ידי זה יש גם לעכו"ם - סטרא דמותא- השגה ואתיקר שמא עלאה. כי עכשיו מפרש שהצדיק מבטל בחי' העבודה זרה והסטרא דמותא בזה שמתקרב אליו, וזה על ידי כח רוח התורה ולא על ידי העלאת התפלה מהר ושדה לבחינת בית.

והנראה בזה בעזה"י שיש כח של בחינת בית להאיר אפילו לעכו"ם רק שהגאוה מעכבת, כי הגאוה פוגמת בבחינת בית באמרה שאין צורך, ועיקר המעלה של בחינת הבית הוא הצורך, כמו שכתוב למעלה, "ושדה הוא יותר משג ונצרך להעולם". ולכן על ידי הגאוה בטל המעלה והכח של בחינת בית. והתיקון לזה הוא על ידי הרוח של הצדיק, ששוברת הגאוה, ומסרת את הפגם, וממילא בחינת בית והצורך שלה חוזרת לתקפה, ושוב מאירה אפילו לעכו"ם. (ולשון התורה הנ"ל קיצר "ועל ידי זה נשבר הגאוה והע"ז [וממילא חוזרת תוקף בחינת בית] ואז מכירים אפלו הם שהם מסטרא דמותא את גדולת הבורא י"ש [על ידי בחינת בית]).

ובזה נבוא בעזרת הש"י ליישב עוד כמה פליאות בתורה לפנינו.

רבינו גילה שעל ידי הידים והרגלים יש התגלות של רוח התורה דבנגלה ובנסתר לשבור את הגאוה, וזה נפעל על ידי רקודים והמחאת כף, אכן אחר כך באות י' בפירוש דברי חז"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - השוו אשה לאיש וכו' כתב שצריך להשוות, הינו ליחד קדשא בריך הוא ושכינתה, שהוא בחינת אשה ואיש, בחינת מרדכי ואסתר עכ"ל, דהינו לא רק שצריכים להפעיל הידים והרגלים כל אחד בפעולותו הראויה לו, אלא שצריכים ליחד הידים עם הרגלים.

ועוד פליאה שמבואר בהתורה שבחינת רגלין היא למעלה ויותר חשובה ועיקרי מבחינת הידין, וכותב שיש על זה תשובה וכמו שמצינו שהתנאים בחי' רגלין והאמוראים בחי' ידין. אכן לפי זה איך יכול לפרש שצריכים ליחדם ולזווגם בבחינת אשה ואיש ובבחינת מרדכי ואסתר, הלוא בזווג אשה ואיש ומרדכי ואסתר העיקר הוא האיש!

ולפי מה שפירשנו למעלה ניחא, דלענין ביטול הבעלי גאוה העיקר הוא הרוח הקודש בחי' שעירים של אסתר כי הם יסודם של הסערה של הגאוה. וכל זה להשלים הפגם של הגאוה בבחינת הצורך של הבית. אבל לענין להראות להעכו"ם אלוהותו יתברך, העיקר הוא נגלה כמו שכתוב במקום אחר שהכל צריכים למרי חטיא, והכל צריכים תורה שבכתב אפילו העכו"ם.

ולכן לענין ביטול הגאוה, הידין והרגלין שניהם טובים בבחינת רוח התורה דנשיב בהם (והרגלים יותר עיקרי, אבל שניהם טובים), אכן לפעולת הבית להראות להעכו"ם בכח הצורך שיש לו, צריכים עוד לזיווג הידין עם הרגלין, בבחינת אשה ואיש. ובזה הידין שהם בחי' איש יהיו יותר עיקרים.

לקוטי מוהר"ן תורה י'

בסוף התורה ד"ה והנה מכלל הדברים אתה שומע שנגלה הוא בחינת ידים וכו' ואף שנסתר הוא למעלה מנגלה וכו' הוא ענין שכתוב בזהר: תנאים בשוקין ואמוראים בידין. ואף שהתנאים למעלה מאמוראים, מכל מקום הם במקום שהוא למטה ממקום האמוראים וכו' וכבר מבאר על זה תרוץ ע"כ. והנה ביאור הענין נמצא מהאריז"ל שאלו הרגלין שהם בחי' התנאים הם בעולם למעלה מהעולם שבו הידין שהם בחי' האמוראים. אכן אכתי צ"ב למה סידרו את הדבר כן, לדבר על הרגלין שמעולם עליון וידין מעולם תחתון ממנו. ואולי זה כענין שקוראים את שמע בעולם הבריאה כי אין לנו היכולת בזה בעולם האצילות.

וע' בספר יצירה שאותיות הו"ז הם רגל ימין, כוליא ימין, רגל שמאל. ועוד איתא שם שאות ה' הוא בקו האלכסון שבין כתר לחכמה, אות ו' בקו שבין כתר לבינ, ואות ז' בין חכמה לגבורה. הרי ממש ערך הפוך, שמצד אחד אלו האותיות הם ברגלין ומצד שני הם הקוים שברישא. וידוע שכפי עובי הכלים כן היכולת לקבל יתרון האור (אחד מכללים העיקרים של בעל הסולם), ואכמ"ל.

שוב מצאתי בספר מגלה עמוקות מהדורא תנינא, פרשת ויצא עמ' סח: ז"ל סוד ארבעה דורות זה אחר זה המבוארין באילן שאכל אדם הראשון שהיה אתרו"ג (בראשית רבה טו:ה) נוטריקון אמוראים תנאים רבנן וסבוראי גאונים, ואף על פי שהתנאים הם ביתר שאת יותר מן האמוראים, כבר תירץ הפרדס בשער ערכי הכינויים (פרק א' ערך אמורים, עי' מה שכתוב בתיקונים שחג"ת נקרא אמורים ונה"י נקרא תנאים), שהוא כמו חכם ונבון, נבון הוא יותר טוב מחכם אע"פ שהחכם הוא יותר במעלה גבוה מנבון, עכ"ל.

תורה י' --- אגב – בענין הר, שדה, בית. בציון רבינו הקדוש באומן רואים שלושה הבחינות, כי הציון מחולק לשלושה חלקים. חצי הציון הוא בית מדרש מתוקן, בחינת בית – ורואים שהגוים שבאים לבקר באים דוקא לבית המדרש. שליש מיועד עבור נשים, בחינת שדה כידוע ששדה בחינת אשה. ושליש מהציון קצת נטוש, אין ריצוף והתקרה אינה שלימה.

תורה יא

ע' בפנים בלקוטי נ נח ערך כבוד השם, איך שכל התורה יא מרומז בנ נח נחמ נחמן מאומן.

תורה יא לבוא לתבונות התורה צריכים שלמות כבוד ה' בדיבור של מלכות פה, ואין כבוד בלי ואו, שעי"ז יש אור בחי' טל אורות, בחי' יוד הא ואו, ע"ש. והנה ידוע מה ששנינו במס' אבות שבן ארבעים לבינה. דהיינו לאחר שזוכים לט"ל אורות, יכולים להגיע לבן מ' - לתבונות התורה.

יא:ב אך לדבור שיאיר לו, אי אפשר לזכות כי אם על ידי כבוד, הינו שיראה שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד השם יתברך.

דבר זה מצינו באחד מיסודי הקבלה שהקו האיר ברשימו של הצמצום רק בדרך וצד אחד, והרמחל ביאר הענין (ע' פתחי חכמה לדעת סוף סימן עט ובעוד מקומות) שהקו האיר רק לגלות מלכותו יתברך, שהוא כבודו.

יא:ב כי על ידי הגאות, הוא בחינת עבודת אלילים (סוטה ד:) ובעבודת אלילים כתיב: פסילי אלהיהם תשרפון באש (דברים ז), וכל העומד לשרף כשרוף דמי, וכתותי מכתת שעורה כמובא בגמרא (ראש השנה כח) לענין שופר של עובדת אלילים, וכיון שמכתת כתית שעורה אין לו כלי הדבור לדבר עמהם, ע"כ. לענין כלל הזה של כתותי מכתת שעורה, עיין במסכת עירובין דף פ. ור' שמעון בן לקיש אמר עושין קורה אשירה – שאע"פ שמכתת שיעוריה עדיין משמשת להכיר הדרוש לעירוב (ראב"ד על הרמב"ם שבת יז:יב). ובתוספות שם ד"ה אבל קורה כתותי מכתת, שעכ"פ יש בו ממשות רק לענין להיחשב שיעור חשוב אמרינן כתותי מכתת.

יא:ג כתב ז"ל וכבוד בשלימות אינו כי אם על ידי וא"ו שימשיך לתוכה, כי בלא וא"ו נשאר כבד פה, ועל ידי וא"ו הוא בבחי' (תהלים ל) כבוד ולא ידום, כי כל מקום שנאמר וא"ו הוא מוסיף, היינו בחי' תוספות קדושה, היינו שמירת הברית, כמאמר חז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, כי זה תלוי בזה, גיאות וניאוף, כמו שאחז"ל (סוטה ד:) על פסוק ואשת איש נפש יקרה תצוד, ועל כן ברית מכונה בשם שדי, כמו שכתוב (בראשית לה) אני אל שדי פרה ורבה, כי שדי הוא בחי' שיש די באלהותי לכל בריה, וכשאינו שומר הברית, היינו על ידי גיאות, הוא עושה לעצמו ע"א, הוא מראה שאין די לו באלהותו, עד שצריך ע"א, ועל כן פוגם בשדי, שיש די באלהותו לכל בריה, וכששומר הברית הוא זוכה לאור המאיר לו לתשובה כנ"ל, עכ"ל.

יש לציין עוד למה שאמרו חז"ל (סנהדרין סג:) יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, ע"כ.

נראה לעניות דעתי שבכלל סוד דברי רבינו הוא שכל תאות ניאוף הוא מתוספת הדמיון, כמו שרבינו גילה במקום אחר שמי שקצת בקי בחכמת הניתוח כבר לא צריך להיות לו שום תאות ניאוף, ואדרבה הצדיק יש לו צער כמו מהמילה, כי עצם הפעולה שכל בני העולם להוטים אחריה אין בה באמת שום שכל שיהיה תאוה, אלא שהקב"ה השקיעה באותה מעשה הרבה תאוה, ועל יסוד התאוה זו שהש"י הטביע בו, הדמיונות בונים בנינים, ופורחים ועולים ומשוטטים ומשעבדים את כל העולם. וכל אלו הדמיונות הם ממש בחינת תוספות מיותרות.

ולעומת כל השקר והדמיון הזה יש שם שדי, שיש די באלוהתו יתברך נקי, עצם האמת של יחוד השם, ומזה יש בנין האמת.

והכלי שמכשיר את האדם להיות פונה וחי עם הדמיונות האלו הוא הגאוה, כי בתוספת רוחו להחזיק את עצמו במה שאינו, ואין די לו בעצם אלהותו יתברך ר"ל, אז הוא מכשיר את עצמו לכל ריבוי הדמיונות ההולכים בעולם.

[והנה הנועם אלימלך מביא בצעטיל קטן שכאשר רואים אישה, לצייר שם אדנ"י ע"ש. וזה לכאורה כדי להגן שלא יבנו הדמיונות מאותו ראיה, אלא יראה ויבין רק את עצם האמת ומהותה בכח שם השרש של כל הונקבא.

אכן מכח דברי רבינו הקדוש פה (ואפילו מכח מה שידוע מהגר"א שעיקר פגם ניאוף הוא בינו לבין עצמו) העיקר הוא להתחזק בשם שדי, שיחזיק את עצמו בעצם אלהותו יתברך שדי לו באלוהותו יתברך, אז ממילא ומאיליו כל מה שיראה ויסתכל יהיה בשם העצם, ואם תהיה נקבה כבר מעצמו שם אדנ"י. ואף שזה מדרגה גדולה לזכות לאמת כזה, נראה שאפילו בהתחלת העבודה להרחוקים מאד, כן הוא הדרך להתחזק יותר בכיוון הזה. [ועיין שכתבתי בספר כוכבי אור בענין מה שסיפר הבעל שם טוב על המנגן בחתונות שעשה עצמו כמו עוור כדי לא להסתכל בנשים, שהוא במדרגה של המנדב הגדול בסתר, שצ"ב, וכן צ"ב למה נקרא רשע בהסתכלות קטנה. ולכאורה הוא ענין של הלבשה בצורת נקבה, וי"ל שזה עיקר דאגת הצעטיל קטן, כי על תינוקת אין חשש הרהור רק כנ"ל.]

ותראה מה שכתב בספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל עה"פ (בראשית ג:כ) ויקרא האדם שם אשתו חוה וכו', הראשי תיבות של: האדם שם אשתו חוה, בגמטריא שד"י, והסופי תיבות בגמטריא יאהדונה"י, כי אדם ואשתו משלימים הזיווג של ת"ת ומלכות דאינון יאהדונה"י, ע"כ. וזה חיזוק גדול למש"כ שהעיקר לכוון בשם שד"י אפילו נגד האשה, ובזה יזכה לזווג אפילו הוי"ה אדנ"י. וצריכים לדעת כי עטרת היסוד היא ראשית מציאות הנוקבא (אדיר במרום עמ' קלד, ספינר. ועיין שם עמ' שס ז"ל כי כל נוק' בתחלה יש בה כל בחינותיה בעצמה, דהיינו בסוד שרי כנ"ל, ואז היא בתולה סתומה שאין לה לקבל מאחרים. אחר כך נעשית כלי, והיינו שהחצי ממנה נשאר בסוד עטרת היסוד של הזכר, ואז היא כלי פתוח לקבל ממנו וכו' ע"ש), וה' אחרונה של הוי"ה שהוא המלכות, יכולים לפרשה על עטרת הברית, וכן הם' של אלקים (אדיר במרום עמ' רח, ספינר), (וכעת שמעתי מבעל לבבי שטוען שכל מקום שרבינו כותב מלכות הכוונה לעטרת היסוד, ובנה זה על ליקוטי מוהר"ן תורה ב' תהילתי אחטם לך).

שוב מצאתי מהחיד"א בספר פתח עינים (ברכות דף כ.) שכז"ל ואיבעית אימא עין שלא רצתה לזון ממה שאינה שלו וכו' ואפשר לרמוז כי הוא תיקן יסוד ולכן שם שד"י שהוא ביסוד מגין עליו שלא ישלוט בו עין הרע, ולכן ראשי תיבות בן פורת יוסף בן פורת עלי עין גימטריא שד"י. ואפשר שכבש יצרו בכח שם שד"י כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי יצר במילוי: יוד צדי ריש, סופי תיבות שד"י, ולכן ניצול מעין הרע, ע"כ. ושוב מצאתי עוד בתפילה לתיקון פגם המחשבה שבזכות שם הקדוש שדי"ה שהוא עולה בגמטריא "ביצר הטוב" תזכני לדבוק ביצר טוב, ותסייע ליצר הטוב להתגבר תמיד על היצר הרע, ותטהרני מכל מיני מחשבות רעות וזרות. ותזכך ותצחצח את מחשבתי שתהיה זכה וברה. ובמחשבתי תמיד תשרה הקדשה. ותתקן ברחמיך הכתר העליון וכו' עכ"ל.

שוב מצאתי עוד בפירוש קרן הצבי על ספר קרנים (סוף מאמר ד') ז"ל חושבן לילית לשבר כחה ברוק, ודא תשכיל בר"מ דראה אותה אשה יפה ורק בפיו, כאמור בגמר, כי כן המבטא בפיו של אדם כשהוא רק איהו ת"פ, ואני שמעתי וראיתי מקדישין שאומרים סגולה לרואה אשה וחמד יופיה בלבו יזכור השם פז"ק [-שהוא במידת היסוד – יג"ל פז"ק. פז"ק בגמטריא עט נ נח, א"נ: ט"ל נחמן] וזה אצלי נראה שבלשון ערבי קורין לרוק פז"ק וד"ל, עכ"ל. הרי הוא פירוש שהוא ענין רוק, אכן יתכן שהעיקר בסגולה זו שהוא תופס ביסוד. וידוע שהוא נוטריקון פדיון זרע קדושים. ועיין בספר חיי מוהר"ן אות רטז ז"ל על ענין חכמת השיר והמליצה הנקרא בלשונם פאזיא, אמר מי שאינו יכול פא זיא [הינו למאס תבאות המשגל כראוי] אינו יכול פאזיא ע"ש. פאזיא קרוב מאד ל-פז"ק. גם פא – קרוב לענין לרוק בביזוי.

ועיין בספר המידות, ערך הרהורים ח"ב אות יז ז"ל הסתכלות למזרח – מבטל הרהורי זנות, ע"כ. במקורות ציינו למדרש רבה (בראשית ע:יב) שאנשי מזרח גדורים מן הערוה, ומזה ראו סמך למש"כ רבינו שעוזר להסתכל למזרח, והוא קלוש מאד. ונלע"ד ע"פ האריז"ל בספר עץ חיים שאדם הראשון נברא הזכר פניו למזרח ובאחוריו נקבה פניה למערב וז"ס שכינה במערב. וכפי דברינו פה העיקר להסתכל ולהתחזק במידת היסוד ולשאף כוחות משם, ולכן ההסתכלות דרך מזרח יבטל הרהורי זנות. וכן בליקוטי הש"ס כתוב ז"ל ועל מטתי שתא נתונה בין צפון לדרום דע כי הפירוש הוא היפך הפוסקים, אלא ראשה למזרח בסוד ממזרח אביא זרעך שהוא הדעת העליון ורגליו למערב בסוד וממערב אקבצך (ועיין בזה בליקוטי מוהר"ן תורה לא, שהוא בחי' הנותן צדקה והמקבל, ולכן עיקר התנועה הוא ממערב למזרח וכו' ע"ש) שהם יסוד המלכות, ורוחב המטה בין צפון לדרום כי שמאלו תחת לראשי והדר וכו' ע"ש. ולכן הפניה וההסתכלות למזרח הוא להפוך פניו מהמלכות, ולהתחזק בדעת וביסוד].

והנה מבואר שהשם שד"י שומר על גוף ועצם אמיתת המציאות, נקי מדמיונות (וכן עיין בריש ספר אדיר במרום שהאור משם א"ל נצטייר על ידי שם שד"י). כי הדמיונות הם בחי' השדים. ויעויין ביאור יפה מאד על זה בהקדמה של ר' נפתלי הרץ לספר ברית עולם ח"ב ז"ל ותנאי הצורה הדמיונית הוא ג"כ ביטול הטבע, אבל אינו כמו ביטול הטבע דצורה השכלית, כי שם הוא ביטול הטבע ממש, ואין לו עסק עם הטבע כלל, רק עסקו ורצונו להתבטל ולקבל הצורה השכלית, משא"כ בצורה הדמיונית, שאדרבה כל עסקיו אל הטבע, רק שחשקו ורצונו יותר מלפי כחו, ועי"ז מרוב החשק לטבעי עצמו במעלה היותר גדולה, אשר אין כח בחלקיו לקבלו, על ידי זה יתבטלו טבעי עצמו ויקבל צורה הדמיונית, והם הם ברואים כאלה אשר החומר הזה שנברא בעולם אינו מספיק להם לרוב חשקם ותאוותם בענייני העולם הזה הגשמי, ואינם יכולים להתדבק אל החומר, כי תיכף בהתדבקם אליו יתבטל החומר מכל וכל לרוב חולשתו לקבל הצורה ההיא, ונשארה הצורה ההיא חופפת על החומר, ותמיד חשקה להתחבר על החומר ואינה יכולה, והיא הצורה הדמיונית כנ"ל, והם הם השדים [וה"ס משרז"ל (ברכות ו.) וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא כמובן] שאוכלים ושותים כבני אדם ורפים ורבים כבני אדם וכל התאוות כבני אדם, וכל כחותם הכל בדמיון, כי אין להם חומר לפי ערכם כנ"ל, ולכן ניתן החומר לבני אדם שהוא לפי ערך תאוותם, וכאשר האדם שיש לו חומר יתחזק לו תאוותו וימשוך אחריהם יכנס לתוך גבולם, וסוף כל סוף יפסיד חומרו כמו שגם הם אין להם חומר, וז"ס הגיהנם, והם הם הכרובים שאצל פתח ג"ע, והבן כי הצורה הדמיונית היא בין הצורה הגשמית לצורה השכלית, ע"ש.

הרי מבואר שדייקא שד"י הוא התיקון להש"ד (גמטריא ערלה, כמבואר בריש ספר אדיר במרום, שהוא טמטום הלב, ומבואר שם שעד שהוא רק ש"ד הוה בחי' שם אלקים, שהוא בחי' טבע, ועל ידי י' של שד"י הוו שמות הוי"ה ע"ש).

וי"ל בזה מש"כ בירמיה (כה:ל – תיקון חצות) שא"ג ישא"ג על נוהו. ומש"כ בפ' כי תבוא (דברים כז:ב) והקמת לך אבניך גדלות וש"דת אתם בשי"ד.