2. ספר החשק: ע' שמות של מט"ט: כ:פצפצי"ה בגי' שנ"ה. להודיעך כי הוא היה בשר ודם. והיה בן ירד (ה"ע וזה חנוך, אותיות נח כ"ו, כמו נח מ"ן שמ"ן הוא (ע"ה) בגימטריא הוי"ה אדנ"י). ושני חיי חנוך שס"ה שנים. כי שנות החמה הם שס"ה ימים (ה"ע ע' מש"כ בענין מנחם ונחמן). ושס"ה חלונות הם ברקיע. ובכל יום יוצא החמה בחלון אחר. והוא מושל עליהם. ובגי' ש"ם י"ה. לפי שהוא נקרא על שם הקב"ה. ובגי' הקר"ן (ה"ע וזה ענין של 'הקרן של ר' ישראל', וצמיחת קרן, ועכשיו ב"ה יש בחי' עריכת נר לבן ישי משיחך). לפי שכשישראל תוקעין בקרן בשופר, מיד הוא מוציא זכיותיהן של אברהם ויצחק. ואז הקב"ה מתמלא עליהם רחמים וגוער בשטן המקטרג עליהם, עכ"ל.

מט"ט = נח, רו"ן, הוא שר נח, ועכשיו זכינו לשיר נ נח.

מטטרו"ן ראשי תיבות: רבינו נחמן טהר טינוף מעשי. אי נמי, טהר טינוף מעשה נפשי רוחי ונשמתי\ומחשבתי. עוד י"ל רבינו נחמן מאומן טוב ומיטיב טבריה.

רבינו אמר לכמה צדיקים לא כך רואים מט"ט, עיין חיי מוהר"ן קיג.

מירון

רשב"י שאל את רבינו מי רן? ורבינו השיב, "אני ר"ן", ר"ן ר"ת רבי נחמן, אני רן, גמטריא איש – אלף יוד שין – ב-גמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

ושמעתי מהמנוח מתתיהו ספרין ז"ל שהוא ביקר את סבא ישראל, וסבא ישראל אמר לו, אל תקרי לקוטי מוהר"ן, אלא לקוטי מירון (-כמו שהחסידים לא מבטעים את השורוק אלא כמו חיריק). וא"ש כי שמעון בגמטריא ליקוטי מוהר"ן.

מצרים

רבינו מביא בכמה מקומות (לק"מ תורה א, ז, ט) מהבראשית רבה (טז) שכל הגלויות נקראים על שם גלות מצרים. והרי עיקר הגלות הוא תאות נאוף, בחי' ערות מצרים. ולכן מצרים הוא בגמטריא שד"י אדנ"י – בחי' זווג יסוד ומלכות, עם עוד א', בחי' הע' של ערוה, בחי' הע' של עשתי עשר, שמוריד הי"ב לי"א, בבחי' כל המוסיף גורע, וכל מקום שאתה מוצא קדושה שם אתה מוצא גדר של ערוה (ועם הע' הזה יש פש"ע לעומת שפ"ע).

וד' גלויות הם, ותכליתם גלות אדום של עשו, ועל כן מצרים בגמטריא עשו ד'. שזה גם כן הוראה על זווג יסוד ומלכות, כי עשו בגמטריא שלום בחי' יסוד, וד' היא המלכות. עשו בגמטריא רבינו נ נח.

ובעצם מצרים גופא מורה על זה, כי מצר בחי' יסוד שהוא צר, וים בחי' המלכות כנודע (א"נ י' זה הזרע, ום' זה המלכות).

מרים. עם הד' אותיות בגמטריא ברסלב [ובערך ברסלב. ב*רס=תק"כ ועוד ל"ב, הרי תקנ"ב, השנה שנולדה מרים בתו של רבינו]. מרים, בליקוטי מוהר"ן תורה כ', נפש שסובלת, מלשון מרה. אבל יש לפרש מר לשון טפה, והרי מרים, טיפה מן הים. וכעין שפרש הרשב"ם מרזב, בבבא בתרא נח:, שהטיפות זבות ממנה. ובאנגלית מרין – שייך לים. וכן מרים, אותיות מים ר'יש, שיר מים, שמרים שרה על קריעת ים סוף. וכן הבאר נקראת על שמה. באר חפרוה שרים (במדבר כא) שרים בגמטריא מרים עם י' פעמים הוי"ה, אי נמי המ' של מרים נעשה ב' בא"ל ב"ם, וב' נעשה ש' בא"ת ב"ש. כי הבאר בזכות אברהם אבינו שאמר (בראשית יח:ד) יקח נא מעט מים, טוב מעט לצדיק, אפילו טפה. וכן דמעה בגמטריא מעט, והיא טפה אחת של מים מרה. ואחר פטירת מרים, כאשר משה הכה את הסלע, לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע (רש"י במדבר כ:יא), וכן מרים, כאילו חסר א' ולשון אמירה. וכן הגלות היה צריך להיות ארבע מאות שנה, ובלדת מרים, נכבד הגלות כדי שיעלו אותם פו או פז שנים, וזה טוב מעט לצדיק, כי לצדיק דלי צ"ק – להוריד או להרים הק"צ שנה שהיו צריכים להשלים על רד"ו. וזמש"כ הן גוים כמר מדלי. ויש לפרשו על שבט ואדר, כי דלי מזל של שבט, שבו מסר משה רבינו את משנה התורה, מר בגמטריא עמלק, בחי' חודש אדר שבא לאחר שבט. וכן מרים, אותיות מצרים חסר הצ', כי הצדיק הוא הזכר. והצ' בגמטריא מים, וינצלו את מצרים אמר רבי אמי (מי-ם) מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן. וריש לקיש אמר, עשאוה כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט:).

משה רבינו

משה, ראשי תיבות, מחלוקת שמאי הלל. מחלוקת ע"ה בגמטריא הפתק. שמאי הלל, בגמטריא רבנו נחמן. מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים (אבות ה:יז), שסופה אהבה. וזה משה על שם, כי מן המים משיתיהו, המחלקת נקראת מים (ליקוטי מוהר"ן). ואילו קרח ועדתו, צריכים להעלותם מן האדמה.

הרמב"ם בהלכות תשובה (ה:ב) כז"ל כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו, ע"כ. וביאר האריז"ל שזה על ידי שיתעבר בו נשמת משה רבינו. [אכן עיין בליקוטים יקרים, דברי המגיד הקדוש עמ' ב' סי' ז' שכז"ל כל אדם יכול לבוא למדרגה של משה רבינו ע"ה בהזדככות, ולא כמשה ממש (אלא) במדרגת משה, כי משה עלה אל ה' למעלה באצילות, אלא ר"ל למשל אם נשמתו מעשיה דעשיה [היינו] ממלכות דעשיה (דעשיה) שהיא מדרגה התחתונה, יכול לזכות שיוכל לבוא למדרגת משה לאצילות דעשיה, וכן אם נשמתו מעולם אחר, עכ"ל. וע' מש"כ במה שרבינו אמר שהוא השיג תכלית יחידה שביחידה ואכמ"ל].

בסיפורים מר' שמואל הורוויץ מסופר ז"ל שאלה אותו אדיל את הרב מסווראן שמעתי שאתם חלוקים (אצ"ל חולקים) על אבי ז"ל. השיב לא רק על התלמיד (מוהרנ"ת ז"ל) שהוא אמר שאביכם גדול כמו משה רבינו, והשיבה לו מה החילוק משה רבינו ז"ל האט אבאפ גברענגט די תורה אין?? פאטער בריינגט מען זאל זיא מקיים זיין, ע"כ (עיין לקוטי הלכות, חושן משפט ב, נזיקין ד:כג – כי באמת כל דיני והלכות התורה כבר קבלנו בימי משה רבינו ואסור לחדש דבר מעתה, ועיקר קבלת התורה מחדש בכל שנה הוא לזכות לקבל ולהמשיך שכליות אמתיים ותמימים כאלה שנזכה על ידם לקיים את התורה באמת וכו' ע"ש. ועיין שם בהלכות מתנה ה:כד – כי לא המדרש עיקר אלא המעשה ועל כן אפי' כשהצדיק משיג איזה השגה גבוה ונסתרת מאד אינה נחשבת אצלו כל זמן שאינו מבין על ידה איך להביא את בני אדם לידי מעשים טובים עי"ז להחזירם בתשובה ולחזקם וכו' כאשר הבננו כל זה ממנו ז"ל. וזהו בחי' מעלת משה רבינו ע"ה שזכה לקבל את כל מצות התורה והורה לנו איך לקיים את כל המצות, ועל כן הוא עולה על כל הצדיקים שהי' לפניו, כי אף על פי שגם האבות והצדיקים שלפניו השיגו השגות וכו' ע"ש. ועיין שם ביורה דעה ב', הלכות כבוד רבו ות"ח אות כב ז"ל בהלימוד של קיום התורה שלזה צריכן שימוש הרבה, כי לבעל בחירה קשה מאד לעזור. ועל כן הצדיקים הקדושים שהאירו בנו כל דיני והלכות התורה הק' אבל כשבאו להארי ולהוכיח את תלמידיהם שיזהרו לקיים את התורה, היו מצטערים הרבה, והיו קובלים וצועקים בכמה לשונות, מחמת שידעו שזה קשה מאד להכניס בהעולם מחמת הבלי העולם הזה ותאותיו וטרדותיו. ובפרט משה רבינו שנתן לנו כל התורה בכל פרטי', ואח"כ בכל ספר משנה תורה צעק הרבה בתוכחתו על ישראל על שידע שיהי' הרבה מאד שלא יקיימו את התורה וכו', ע"כ). וע"ע מכתבי שמואל א:ז. ועיין בלקוטי הלכות שהוא חלק שני של ספר השתפכות הנפש (אות יג) שכז"ל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים שהוא הגאלה הראשונה שהיה על ידי משה, שזכינו על ידה לקבלת התורה, אבל בחינת עלית התפלה בשלמות לא נתברר אז עדין עד שיבוא משיח שעל ידו תהיה הגאלה האחרונה, כי בכלליות העולם גאלה ראשונה ואחרונה הם בחינת משה ודוד שזה בחינת תורה ותפלה וכו' ע"ש.

וכעין זה עיין בספר כוכבי אור, אנשי מוהר"ן אות ה ז"ל אמר פעם אחת בזה הלשון: הלמוד של דיני התורה נתן לו השם יתברך על ידי משה רבנו ע"ה, והלמוד של קיום התורה נתן לנו השם יתברך על ידי אדמו"ר זצ"ל. ועל זה מרמז הפסוק (ישעיה יב) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ומתרגם יונתן: ותקבלון אלפן חדת בחדוה מבחירי דצדיקיא, עכ"ל. (ועיין במסכת סוטה יג.: וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה וכו' מה דרכו של מת להלך עם שכינה, אמרו קיים זה כל מה שכתוב בזה).

[ועיין במדרש רבה בא טז:ד בוא וראה כמה בין משה לשמואל, משה היה נכנס ובא אצל הקב"ה לשמע הדבור, ואצל שמואל היה הקב"ה וכו' עיין שם שמבואר כי שמואל היה הולך אצל ישראל בעירות].

ועיין בספר אדיר במרום (עמוד תשא, מכון רמח"ל) ז"ל כי משה הוריד התורה לארץ, ודוד צריך להעביר הרע מן העולם, ולהחזיר כל האומות אליו. ונמצא דוד ומשיח הם הם שלימותו של משה, ע"ש. [ושים לב שמשה רבינו שייך לפורים, כי נולד בז' אדר מהול, ועכ"ז יום המילה שלו בפורים, שבו קימו וקבלו – יותר משבועות, ואילו דוד המלך בשבועות].

אכן הרמח"ל גילה במקום אחר, שאף על פי שלפי האריז"ל משיח במעלה יתירה ממשה רבינו, לאחר שיתגלה משיח ויזכה למדרגתו הנעלה, משה רבינו יעלה עוד יותר. וזה מתאים ממה שקבלנו מסבא ישראל שמשיח יהיה תלמיד של רבינו.

בספר כוכבי אור, שיחות וספורים אות לח, הביא מהשל"ה פרשת ואתחנן, שמצא כתוב בשם המקבל מורנו הרב ר' חיים תלמיד מבהק של האר"י ז"ל ... בכל דור בא משה בסוד העבור וכו' ע"ש וכתב ר' אברהם שם ז"ל נראה מבאר גם כן בפרוש הכתוב 'ולא קם' וכו' כנ"ל שבכל דור (הולך שהוא דור שבא עד כל הששים רבוא נשמות ישראל) לא נמצא ולא קם עוד מישראל כמשה, אבל הוא בעצמו נתעלה מדור לדור יותר ויותר ממדרגה למדרגה (ואם חסר), ע"כ.

משה רבינו. רבינו, אותיות בו ינ"ר. היינו בו ס' רבוא, כי משה שקול כנגד כל ישראל כידוע.

משה בן מימון – הרמב"ם. משה מימון בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן [והנה יום ההילולה שלו – כ' טבת הוא גם ההילולה של ר' יעקב אבוחצירה, ואיני בקי בזה, אבל יתכן ש"אבו" הוא תואר תוספת בערבית כמו "אבן" והרי עיקר השם שלו יעקב חצירא, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!). וי"ל כי נ נח הוא השיר שיתער לעתיד לבוא, והרי מובא (שיח שרפי קודש ב:נו) שרבנו אמר: אף על פי שלעתיד כשיצטרכו לידע איזו הלכה, יפתחו ויעינו ברמב"ם אעפ"כ וכו' ע"ש. (ובמכתב של ש. כתב שנמצא בהוספות לספר חיי מוהר"ן שלעתיד תהיה הלכה כרמב"ם, וזה יותר ממה שכתוב בשש"ק. אכן עיין בהשמטות לחיי מוהר"ן תז ז"ל ואמר רבנו ז"ל, שמה שמובא בספר הגלגולים שהרמב"ם היה פאת שמאל של משה רבנו, אינו יודע אם יצאו דבורים אלו מפי האר"י ז"ל, ולדעתו, אינו מפי האר"י ז"ל, ע"כ. ואם רבינו באמת החזיק שלעתיד ההלכה תהיה כהרמב"ם למה לא תוכל להיות בפאה שמאל, ואולי שעכ"ז לא יתכן שיהיה ברמה כל כך. ובהמשך ההשמטה כתוב ז"ל ופעם אחת ספר, שחלם לו שהיה מתקוטט עם הרמב"ם על שכתב דברים כאלו כנ"ל, ע"כ. ולשון הזה משמע שהיה לו כבוד להרמב"ם, רק התקוטט עמו.). הרי שעיקר הכח של הרמב"ם שייך להעתיד כאשר יתער השיר נ נח נחמ נחמן מאומן (כאשר יהיה נעשה משולש מרובע, עמש"כ בחיי מוהר"ן תז).

ויש להעיר שמובא (ימי שמואל ב:קסז ) שלעתיד לבוא הלכה תהיה כבית שמאי [לכאורה המקור לזה מה שמובא בשם האריז"ל בספר אמרי יוסף על פרשת תולדות ד"ה ויהי יצחק, ובפרי צדיק לר' צדוק הכהן הלכות חנוכה, שהלכה כבית הלל כי אין העולם בתקיים במדת הדין, אבל לעתיד לבוא שהנהגת העולם תהיה במדת הדין, כי היצר הרע יתבטל ושוב לא יהיה צורך להתנהגת מדת החסד, תהיה הלכה כבית שמאי שמדתם דין. והרי המהרי"ק בתשובה קסה:ד כתב ז"ל דכללי ההוראה שנאמר מחז"ל... לא נאמרו אלא בשביל הענינים הנוהגים בזמן הזה, ולא בשביל דברים שהם הלכתא למשיחא, ע"כ (והחיד"א שער יוסף וביעיר אוזן מערכת ה' אות יג מבאר שלכן הרי"ף לא פסק בעניני קדשים שדעתו שלעתיד לבוא ישתנו כללי ההלכה, ולא כן דעת הרמב"ם), ודיבור זה מובא באיזה ספר ועליה כתב ר' ראובן מרגליות ז"ל הטעם משום דלעתיד לבוא תהיה ההלכה כבית שמאי וממילא אנן אחרי הבת קול דהלכה כבית הלל אין לנו להכריע לע"ל, ע"כ. ועיין בחוברת אור ישראל, שנה יז חוברת א, מאמר מר' ישראל דנדרוביץ, ומביא שם מספר חלק שמעון בשנת תמז, ומספר ויקהל משה שנת תנטיערות דבש ב:ח, אגרא דכלה פרשת קרח, ועוד הרבה מקומות], ולכאורה צריכים לאמר שיהיו תקופות, תקופה של הלכה כרמב"ם, ובהמשך הגאולה העברה להלכה כבית שמאי.

ובמקום אחר כתבנו איך שקוראים אתר של רבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו ורב אמי ורב אשי על שם הרמב"ם להזכיר לנו להביא את קברי הצדיקים לארץ ישראל, ובפרט רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

בספר שרשי השמות של הרמ"ז, אות ל סימן נג, עיין שם שש שמות, החמישי: מימון. ופירש ז"ל פעולה מחכמות חיצוניות וכו', ובאות מ סימן צז הביא ד' שמות: מימון גייפס עשתרות חצרמות, ופירש ז"ל שמות אלו הם מפעולות מחכמות חיצוניות, ע"כ.

ר' משה ברסלבר. עיין מש"כ בפרק מסורה בברסלב. ובפרק מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן, סוף אות א.

מנסעפצק עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועמש"כ באות א' אבג"ד.

מתיא בן חרש בגמטריא כח נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

נחמיה. בספר שבחי רבי חיים וויטאל עמ' כ. – חלמתי למורי ז"ל שהיה אומר לי, ידעת למה היה דוד מצטער כל כך על בן ראשון שנולד לו מבת שבע, אמרתי לו איני יודע. אמר לי, דע, כי זה הבן נתגלגל אחר בנחמיה התרשתא, שהיה מזרע דוד והיה אדם גדול. גם דע, לפי שבתחלה מת קדם שנמול ועדין לא זכה שיקראו לו שם, גם אחר כך נטפל ספרו לספר עזרא ולא נזכר על שמו, ע"כ.

והרי עוד הוכחה למה שכבר הוכחנו במקומו שבחינת נחמ, היא בחי' דינים וקושי. וכמו ששם נחמיה בבחי' העלם, כן שמו של רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן היה בהעלם.

והנה גם לרבינו, נולד לפניו אח, ישראל מת, שכמעט מת, ואמו, פייגא, שם אותו על ציון הבעל שם טוב, ומתוך הצעקות הנוראות שעשתה הבעל שם טוב מיהר ליתן לו איזה נשמה כל שהוא, ונתן לו נשמה של נפטר, עיין הסיפור בשש"ק ב-רכה (נראה שיש גירסא אחרת של הסיפור). "ורבנו הקדוש היה אחריו, כיון שהוא שמו נחמן זה משמעות נ נח נחמ נחמן מאומן (לשון של סבא בקלטת 95a)." והרי שלמה ע"ה בגמטריא רבינו נ נח, ואחיו הגדול שנפטר, בחי' נחמ.

ובזה אתי שפיר מה שכתוב אצל הילד הזה לשון נ נח ונחם, עיין שם (שמואל ב:יב:כב) ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד - וחנני דייקא, אותיות נ נח. וכן כתיב ביה (שמואל ב:יב:כד) וינחם דוד את בת שבע וכו'. ועל הילד הזה אמר דוד המלך – (שמואל ב:יב:כג) האוכל להשיבו עוד, אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי!

נחמן, נון חית מם נון, בגימטריא תשי, ויש בזה הרבה לדבר, כמו שכתוב צור ילדך תשי, וכתיב בראשית, בראש שית. ועוד תש הוא 'ן', אז תשי זה ין, ועם העשר אותיות של נ נח נחמ נחמן, הרי יין, וזה מה שרבינו המשיל תורתו ליין הונגרי.

שמעתי מליטאי אחד: נ, זה רמז להצדיק נון, אבי יהושע. נח, זה נח איש צדיק תמים, נחמ, נחום איש גמזו, ועוד כמה צדיקים בשם נחם (ובדברי הימים א:ד:יט יש נחם אבי קעילה הגרמי). נחמן, זה רבנו הקדוש.

. 7 * 7 = 49 * 9 בחי' התשע ספירות מכתר עד יסוד – בחי' הזכר = 441 = אמת. כי אמת הוא בחי' הזכר, שהוא מדת יעקב אבינו כמש"כ תתן אמת ליעקב, והוא בחי' מש"כ זרע אמת, שנוטים באדמה – המלכות. והנה צדק כד אתחברת באמת נעשה אמונה, ויש אמונה עילאה של אימא, שהיא נ' נוסף לאמת = 491 = נ נח נחמ נחמן מאומן. (ובזה מובן היטב איך נ נח הוא ממש תיקון הברית, וכמש"כ הגר"א שסוד תיקון הברית היא כסות"ה לבדה...).

וזה בחי' 7 * 7 * 10 – כל הספירות כולל המלכות, והכולל = 491 = נ נח נחמ נחמן מאומן.

ועוד, הנה נ' שערי בינה, כל אחד כולל י', הרי 500, והנה עד 490 שייך לשער מ"ט, והרי 491 הוא השער הראשון של הנ' שערי בינה. וכן תהלים עם האותיות, בגמטריא 490, כי תהלים כולל המ"ט שערים, כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא צג). ולכן תיקון הכללי, שהוא העשרה מיני נגינה של התהלים, מסגול לעורר את השיר פשוט כפול שלוש מרובע, דהיינו נ נח נחמ נחמן מאומן, 491, הכניסה לשער נ' (וכעין מה שהבעטלר ההויקר הוא מעבר בין מיעוט המחזיק את המרובה לבחי' למעלה מן המקום).

נחמן מאומן. בגמטריא רפ"ה, ובלקוטי מוהר"ן קמא יש רפ"ו תורות. ועוד הרבה רמזים בכל הספר ת"ל.

והנה עוד מצאתי בסוד מספר זו בלקוטי שושנים בסוף ספר קרנים (אות ד') שהוא כמנין א פעמים א, ב פעמים ב, ג פעמים ג, ד פעמים ד, ה פעמים ה, ו פעמים ו, ז פעמים ז, ח פעמים ח, ט פעמים ט, וביאר שם שאד"ם בגמטריא אבגדהוזחט, שהוא ג' פעמים י"ה, וחוה בחטאה הוסיפה פ' על כל י"ה, הרי עוד מ"ר (שהוא הגמטריא של הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן מאומן, בחי' ראשית גוים עמל"ק) לאד"ם, בגמטריא רפ"ה, ע"ש. ולכן יש לראות שרבינו הקדוש מתקן את הקלקול הזה של מרמ"ה, עם שמו נחמן מאומן.

ר' נחמן מהארידענקא. האבא של אבי רבינו רבי נחמן. ויש אומרים (ז:שט בשיח שרפי קודש) שזה היה השם משפחה של רבינו (בלי המ'). מהארידענקא, עם הי' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

נפתלי. שיח שרפי קודש ח"ב א:קלז רבנו אמר פעם לרבי נפתלי אע"פ ששמך "נפתלי" שהוא אותיות תפילין, אעפ"כ ענינך הוא ציצית ע"ש. והנה תפילין בגמטריא פתק, וציצית הוא בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע כמו שמוהרנ"ת מאריך טובא בלקוטי הלכות.

נתן – רבי נתן. עמש"כ בערך אלף.

בספר ניצוצי שמשון פרשת לך לך הביא מספר קרניים (מאמר ו) טבת הוא סוד הטובה. והמת בו נדבק בשכינה הנקראת אתי, כמו שמוכח מפסוק גדלו לה' אתי. וכו' עיין שם כל המאמר ופירושו של ר' שמשון מאוסטרופוליא.

ודבר זה יפה התקיים אצל רבי נתן שנפטר בעשרה בטבת, והוא הגבר שהדפיס את ליקוטי מוהר"ן קמא ותנינא, שיש בהם תי"א תורות.

ובזה מה נמלצו לפה מה שמובא ששאלו את מוהרנ"ת מה יעשה אם כאשר יגיע לבית דין של מעלה יפסקו לו גיהנם? ואמר שהוא יתחיל ללמוד תורה מליקוטי מוהר"ן ויבואו כל הצדיקים, וממילא יתהפך להיות גן עדן. (ועייין בפרק נ נח מציל גיהנם שמצאתי כעי"ז מר' ברוך).

ועוד י"ל בזה עוד דיבור של רבי נתן שסיפרו לפניו שר' שמאול אייזיק היה אומר על עצמו, אם אומר היום שמע ישראל [באותה כוונה] כמו אתמול, הייתי מניח עצמי וכו', ואמר על זה: אותו רבינו ז"ל הדריך על חודו של חרב ועמד בזה, אנו אחרת קבלנו מרבינו ז"ל, אם לא מתפללים ביום כיפור מתפללים בשם ה' (היינו מחרת יום כיפור הנקראת שם ה' כמובא בליקוטי מוהר"ן), ע"כ (סיפורי ר' משה גלידמאן, שיח שרפי קודש ג- קעג). הרי שרבי נתן תפס לדוגמא את תפילה יום כיפור, שעליה נאמר 'בזאת יבוא אהרן', בזאת בגמטריא ת"י. ובכל כתבי הקבלה, בזאת היא השכינה. אז שמא תאמר ח"ו מי שלא זכה בזא"ת אבד תקותו, על זה יש מחרת יום כיפור – המספר שאחריו – את"י, בשם השם דייקא, ששמו יתברך משותף בשם הצדיק. והנה ביום כיפור הכהן גדול היה מתודה על השעיר החי את כל עונות בני ישראל ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה (ויקרא טז:כא). ופירש רש"י איש אתי, המוכן לכך מיום אתמול (יומא סו:), ע"כ. וי"ל שכמו שמצותו להכין למחרת, כן עבודתו ביום הכיפור יצא לו להשלים למחרת.

דהנה ביום כיפור כמה עבודות, הרואה את זה לא ראה את זה, ולא מפני שאינו רשאי, אלא שהיתה דרך רחוקה, ומלאכת שניהן שוה כאחת (משנה ז:ב, ועיין בתוספות יום טוב שהביא את הגמרא, כי המשלח מעיקרא משמע עיין שם), ובודאי זה שיצא עם השעיר לא היה רואה שאר עבודת היום, כי התרחק וישב לו תחת סכה אחרונה עד שתחשך (משנה ו:ו), והרי האיש עתי, נתפס בעבודתו, ומה יעשה, יש לו למחרת שם ה', אתי.

ותראה נפלאות איך שזה רמוז בפסוק (שמות כב:כא) אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. אם ענה תענה, בחי' יום כיפור, ויש כיתות כיתות כנ"ל כל אחד עוסק בעבודתו, כי אם צעק יצעק, בחי' איש עתי שהביא את השעיר לצוק (-ומנין שבצוק ת"ל גזירה, יומא סז:), וזה לשון 'יצעק' בגמטריא ריס, ומרמז עוד באותיותיו, קו"ף בגמטריא מקום, י' סוכות ע'שו בצ' ריס, כמבואר במסכת יומא ריש סז.. שמע, בגמטריא ת"י שהוא השמיעה של יום כיפור בזא"ת, אשמ"ע בגמטריא את"י שהוא שהתפילה של שם השם למחרת יום כיפור.

וזה מה שפרעה אמר (שמות ה:ב) מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. אשמ"ע תי"א כנ"ל, והסופי תיבות של 'לא ידעתי את' – את"י, כי כיון שלא ידע את שם ה', הרי נמנע ממנו השמיע של מחרת יום הכיפורים בחי' את"י. הסופי תיבות של: וגם את, מ"ת, ועם הח' של אשלח, חסר רק אות ר' לעשות 'מחרת', וזה תיבות:ישראל לא, יש את הר', ונשאר ישאלאל, בגמטריא השם הוי"ה ע"ה.

ס"ג מ"ה - שמות השם (על שם הגמטריא של מילוי האותיות של שם הוי"ה) ס"ג מ"ה (דייקא אלו שנסתלקים בשינה) בגמטריא נ נח.

ועיין בשערי קדושה ד:ג:ב – מ"ה בגטריא ג"פ י"ה, ס"ג בגמטריא ג"פ יה"ו. והרי ג"פ י' בגמטירא ל' עם ג"פ הוי"ה בגמטריא ע"ח, בגמטריא נ נח.

ע"ב - שם ע"ב (ויסע – ויבא – ויט)

(עוד עיין מש"כ בפרשת והיה אם שמוע של שחרית. ועיין אל"ד. ועמש"כ על לקוטי מוהר"ן תנינא ה').

ב"ה בשבת קודש (פרשת שמות ע”ג) סיפרתי את זה שידוע שסבא גילה לאחד שהסוד של הפתק הוא שקיבל מכתב כזה בלי בול! ויש הרבה פירושים למילה בול [כוונתו הפשוטה למה שנקרא באנגלית סטאמף שקונים מהדואר ושמים על המעטפה. בלשון המדוברת פירושו שקר, בלי בול – בלי שקר. בלשון תנ"ך בול הוא חודש השמיני, חשוון, החודש שבו סבא ישראל נפטר, והוא מלשון יבול, או בלה – נובלין וכומשין, או לחתוך חתיכה, גם מלשון מבול חסר המ'. בלשון המשנה, מצינו פרוזבול (שביעית י:ד) פרוז – תקנה, בול – עשירים, בלי בול – בלי עשירות] .... ותדעו ש"בול" מרמז על השם ע"ב - שם המפורש של השי"ת, כי בול, זה ב' פעמים ו"ל, הרי ע"ב (וכן שם ע"ב הוא ע"ב שמות כל אחד בת ג' אותיות, ושנים מהם הם: לו"ו וו"ל, וזה מרומז בו"ל). אז סבא גילה שהפתק הוא עוד יותר גבוה אפילו מהשם ע"ב!!!! אז נכון זה בלי בול, אבל עם הרבה לא"ו (שם הי"א וי"ז)....... אז מי שהוא אמר לי שאולי הוא קבל את זה על ידי יונה, כמו שהיה שולחים מכתבים פעם. וראיתי שזה חכמה גדולה, כי יונ"ה זה גמטריא ע"א, אז יכול להיות שזה היה כוונת סבא, שהוא קבל את הפתק בלי בול - של הע"ב שמות, אז נשאר ע"א שמות - יונ"ה! וכן המלאך פצפצי"ה בחי' ציפור, בחי' ובעל כנפים יגיד וכו'. אז עשיתי שאלת ספר, פתחתי לקוטי מוהר"ן לתורות רמה-רנא. ושם בתורה ר"נ רבינו מזכיר את הניסים שעשה אלישע, והנה רבינו מדבר על אלישע הנביא, אכן יש בגמרא אלישע בעל כנפים שהיה לו נס שהתפילין שלו נהפכו להיות כנפי יונה... אז נראה שיש בזה איזה נקודת אמת, ועדיין צ"ת והש"י יאיר עינינו בתורתו הקדושה!

ויש להעיר עוד, שע"א שמות, זה רי"ג אותיות, בגמטריא רבי ע"ה.

עוד יש לציין מש"כ בפנים בענין אני נ נח, “בחזוק עבודה תבינהו" אותיות "עבודה תב" עם הכוללים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ונשאר אותיות יונ"ה!

שמות ח-י: כה"ת הז"י אל"ד עם הט' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

וכן הסופי תיבות של השמות אכ"א כה"ת הז"י אל"ד לא"ו הה"ע בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הח"ש – השם 51, עם עמ"מ – השם 52, ביחד הם אותיות: עם שמחה.

ננא – השם 53, א' מתחלף עם ח' באותיות אחע"ה של הגרון, הרי ננח! (ועיין במקום אחר, על הכתב יד מהזוהר שנתגלה לא מזמן, שהזכיר שיש שם קדוש, ננח).

מב"ה פו"י נמ"מ יי"ל – 55-58, אם נחשוב כל שם למאה שנה, מב"ה מרמז לעד הת"ק וזה היה בזמן ממשלת הבעל שם טוב במ'זב'ץ. פו"י על עד שנת הת"ר, פ"ו פעמים י' בגמטריא פלשתים גם פא"י התחילה בערך התר"פ. נמ"מ – בתרפ"ב סבא קבל הפתק ממו"ר נחמן מאומן. יי"ל תיקון י' מיני נגילה ויללה, ובעזרת השם יובל, נ נח (הגמטריא והמספר בע"ב).

פו"י השם 56 של הע"ב שמות. פ*ו בגמטריא ת"פ, ועם הי' והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

יי"ל – בגמטריא נ' והוא השם הנ"ח, הרי נ נח

שמות סט-ע רא"ה יב"ם. אותיות אברהם י' (י"ל הי' של שרי, שנחצץ ביניהם – ה"ה). ואח"כ היי – מברכת כלתו רבקה.

שם ע' – יב"ם. ראשי תיבות משה בן יוכבד, משיח בן יוסף. והנה משה רבינו שקול כנגד ע' סנהדרין. וראיתי לפני הרבה שנים מר' ראובן מרגלית על סנהדרין, ומו"ם אין בך, כי בסנהדרין היו ע"א, ואילו מו"ם הוא שם ע"ב.

השם האחרון של ע"ב שמות: מו"ם.

עמש"כ בפרשת בהעלותך עה"ק (במדבר יב:ג) והאיש משה ענו מאד מכל, בר"ת אותיות מו"ם אבל לא כסדר, ע"ש.

י"ל שזה ענין הביטוי perfect to a fault (מושלם לתקלה?). וזה הענין מצינו אצל השם יתברך בשם ע"ב, כי בקידוש של ויכלו השמים של ליל שבת יש לכוון הע"ב שמות. ועיין ברש"י עה"פ ויכל אלקים ביום השביעי ז"ל ר' שמעון אומר, בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום, ד"א מה העולם חסר, מנוחה וכו' עכ"ל, ופשטות דבריו שממש נכנס בו בתוך שבת, וזה מתוך שלמותו, הוה אומר כלך יפה רעיתי ומום, ודו"ק.

בראשית מ:טו כי גנב גנבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור.

לא עשיתי, לא' – לאלופו של עולם הוא הקב"ה, אלף – פל"א עליון, עשיתי מאומה – היינו שלמות הע"ב שמות שמסתיים בשם מו"ם, כי שמו, השם שלו, אתי, עמי, בבור, בעולם הזה שהוא בחי' בור כמו שכתבתי בס"ד בחידושים על בבא קמא, כי אצילות הוא הבורא, עם א'. וזה הראשי תיבות של, לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור. א' כל שם ע"ב. 'פה לא', זה השם הכ' של ע"ב – פה"ל (וכן בראשי תיבות הנ"ל – עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור, שם ע"ב כ). והפלאה הוא בחי' יוסף שהיה נזיר אחיו, לשון (במדבר ו:ב) כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. וכן כתוב בישעיה כז:יד לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר, הוי המעמיקים מה' לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם וכו'. המעמיקים בחי' בור. יוס"ף להפליא. הפלא ופלא, אל"ף.

גנב גנבתי בחי' נבואה של איוב, כמו שכתוב (איוב ד:יב) ואלי דבר יגנב ותקח אזני שמץ מנהו. ופרש"י לפי שאין רוח הקודש נגלה על נביאי עובדי כוכבים בפרהסיא וכו' וכו' אבל בנביאי ישראל כתיב 'פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות' (עיין במדבר יב:ח), ע"ש. מארץ העברים, עברים לשון התגלות כמו שכתוב (שמות יב:יב) ועברתי ותרגם אונקלוס ואתגלי. והוא גם ענין של שם ע"ב היוצא מהפסוקים ויסע ויבא וכו', שעבר מאחורי מחנה ישראל ללפניהם. וזה מש"כ כאן 'פה לא' אותיות 'אל פה', מאומה, ממ"ה בגמטריא פה. וא' פה, היינו פה להקב"ה, אל פה – פה של יוסף. היינו, פה-לא, אל פה של יוסף, עשיתי פה להקב"ה.

שם הראשון של ע"ב שמות, וה"ו בגמטריא יוסף בן י"ז היה נער את אחיו ונמכר, וכן בהוולדו היו ו"ה בנים ליעקב, ועוד ו' נפשות, יעקב וד' נשיו ודינה. יל"י האריז"ל הראה שזה ראשי תיבות י' לאורך ימים, ובנידון דידן, זה התוכנית הארוכה של מכירת יוסף למען החיותינו כיום הזה, סי"ט ראשי תיבות סר יין (-המשקים) טבחים, אי נמי ס' – סריס פרעה הוא פוטיפר. על"ם העלמה בחי' ולא זכר וכו' את יוסף וישכחהו. מה"ש ראשי תיבות מלאכי השרת, כמבואר במדרש שכל אשר היו עושי"ם יוסף היה עוש"ה, וכן זכה לבחי' פה אל פה, כעין מדרגת מש"ה כנ"ל. לל"ה ראשי תיבות (בראשית מז:יב) לחם לפי הטף. וגם רמז לקץ, בחי' שומר מה מלילה שומר מה מליל. כי ל' – למ"ד, הד' היא המלכות, אז העיקר ל"מ, בחי' שבע שנות השבע, ושבע שנות הרעב, וכיון שבא יעקב נהפך ה' שנות הרעב לשובע.

מו"ם, נוטריקון מותר ומותר. דהיינו יש דבר שהוא מותר, ויש ספק ספקא שהוא מותר. כי מ' פעמים ו' בגמטריא ספק\עמלק, ו' פעמים מ' בגמטריא ספק. הוה אומר ספק ספקא, מותר.

בשם ע"ב של ישר ישר ישר שמכוונים בפרשת ויאמר: נו"ת מל"ה פא"י נק"ם יר"ל (כנגד המילים: קדשים לאלקיכם א"ני ה' אלקיכם) נותמ – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות. פאינקםי"ר – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בשם ע"ב ישר חוזר ישר: 'חה"ו נת"ה הא"א י' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

דרוש למ"ג- שמות האחרונים של שם ע"ב, מאברהם אבינו עד ביאת גואל

ל – או"ם, ו' מתחלף לאות ב' באותיות השפתיים בומ"ף. אברהם היה אב המון הגוים (בעברית או"ם זה united nations). וכן ו' מתחלף לאות ר', באותיות אח"ס בט"ע ומ"ר, הרי ארם, שבתחילה אברהם היה מלך רק על ארם. והנה אברהם אבינו קיים כל התורה (גם עשו סייג וכו' כענין אום אני חומה), ם' בגמטריא ת"ר ועם א"ו והג' אותיות והכולל, בגמטריא תורה.

לא – לכ"ב, ל"כ ב' פעמים, הרי לך לך. והשם לכ"ב בגמטריא בן, וכן ב' פעמים ל"כ בגמטריא בן מאה שנה אברהם הוליד את יצחק. וה' ברך את אברהם בכ"ל (בראשית כד:א).

לב. – וש"ר, שרה ע"ה.

לג. יח"ו. כ"ד חדשים לגמילת יצחק (רש"י בראשית כא:ח, גיטין עה:). עם הג' אותיות והכולל, הרי עוד ד' – יחדו, וילכו שניהם יחדו (כן כתוב בתורה בפרשת העקדה, בראשית כב:ו). גם יח"ו בחינת חוה, כי ה' – ד"ו נעשה י', כי יצחק נולד עם נשמת חוה.

לד. לה"ח. אותיות החל. עיין בבראשית רבה כו:ד ויהי כי החל האדם (בראשית ו:א), אמר רבי סימון בשלשה מקומות נאמר בלשון הזה, לשון מרד (בראשית ד:כו), אז הוחל, ויהי כי החל, (בראשית י:ח) הוא החל להיות גבר בארץ וכו'. ובזוהר פרשת תולדות (סוף קלז:) ויצא הראשון אדמוני וגו' ואיהו זינא דיצחק דאיהו דינא קשיא דלעילא ונפק מניה עשו דינא קשיא לתתא דדמיא לזיניה, וכל זינא אזיל לזיניה, ועל דא רחים ליה לעשו יתיר מיעקב כמה דכתיב (בראשית כה) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, כתיב הכא כי ציד בפיו, וכתיב התם (בראשית י) על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני י'. הרי על יצחק היה לתקן הפגם של החל הנ"ל. ולכן הל"ו (כי שם ל"ה עדיין קשור לעקידת יצחק כמבואר שם) אותיות נמרד – חסר הר' – חסר הרישא בחי' החל, כי כבר תקנו. ועקידת יצחק היה התחלה, בחי' עתה ידעתי כי ירא וכו', בחי' ראש השנה, ובחי' מתן תורה (-עיין אדיר במרום). ובעקידת יצחק פרחה נשמתו שהיתה נשמת חוה, וזה לה"ח ראשי תיבות לפנים היה חוה.

לה. כו"ק. עם הכולל בגמטריא חיי שרה מאה כ"ז שנה. שנפטרה תכף אחר עקידת יצחק. כו"ק ע"ה בגמטריא אלמון (עיין בליקוטי תורה בענין ותסר בגדי אלמנותה, שאלמנה בגמטריא שם אדנ"י בריבוע), שאברהם נשאר אלמון, עד שהלך יצחק והחזיר לו את הגר – קטורה. והנה איתא בספר המדות, ערך אלמן ז"ל מי שמתה אשתו יאמר בכל יום פרשת אשם עד שישא אשה אחרת, עכ"ל. והרי כו"ק במילואו, כף ואו קוף, עם הח' אותיות, ועם ל"ה – שהוא שם ל"ה, בגמטריא אשם ע"ה. ועוד איתא בספר המידות ערך אלמן ח"ב שעל ידי שקר מאלמן חס ושלום כמה נשים, וזה גם רמוז כאן, כי ו"ק זה ו' פעמים ק' בגמטריא שקר, והכ', כף הדמיון, דזה שאברהם אבינו נעשה אלמן, הוה כאילו שיקר. וזה ענין השם הבא, השם הל"ו מנ"ד (באותיות אלו יש אותיות אלמון, חסר הא'), כי רבינו גילה בספר המידות ח"ב ז"ל כשמתה אשתו של אדם, אזי כאלו נחסר לו עצם מעצמיו, אבל הצדיק, אף על פי שאשתו מתה, אינו נחסר לו עצם, וזהו: אלמן אותיות – א'חת מ'הנה ל'א נ'שברה. והנה הראשי תיבות של (שמר כל) עצמותיו אחת מהנה לא נשברה, עם הה' אותיות בגמטריא קצה, והנה השני שמות כו"ק מנ"ד, כ"ו זה אלף שציורו יו"י, ועם קמנ"ד הרי קצה. הרי שעם הויה הצדיק זוכה לאחת מהנה לא נשברה.

לו – מנ"ד, מ"נ היינו מיין נוקבין בסוד הבארות שחפר יצחק, והתורה ספרה על ד' מהם, עשק, שטנה, רחבות, שבעה (בראשית פרק כו). וכן המזבחות מעלים מ"נ, ד' מזבחות בנה אברהם אבינו (בראשית יב:ז, יב:ח, יג:יח, ואחד בהר המוריה), ומ"נ עצמה כנגד המזבח שבנה יצחק (בראשית כו:כה).

ויצחק תיקן ד'ם מ'ילה נ'דה (כי בתחלה היה לו נשמת חוה).

(ועיין לעיל מנ"ד תיקון של נמרד)

מנ"ד – ד' פעמים נ', ראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן, מ' – מאומן.

לז – אנ"י. השם הל"ז ראשי תיבות למה זה – אנכי, שאמרה רבקה אנכי, אבל בעת שצוותה ליעקב לקחת את הברכות אמרה אני, ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך (בראשית כז:ח), ואז גם יעקב אמר אני, אני עשו בכורך, אתה זה בני עשו ויאמר אני. [ולפני זה לא מצאנו בתורה, חוץ מהשם יתברך בעצמו, מי שאמר אני, חוץ מאברהם בלכתו לעקדת יצחק, ואני והנער נלכה עד כה. (והרי יעקב פדה את אברהם (ישעיה כט:כב)), ואליעזר עבד אברהם בלכתו לקחת רבקה ליצחק]. ועקידת יצחק היה בבחינת מתן תורה, והיה כאשר יצחק היה בן לז, בחי' וי"ו ה"י של שם הוי"ה כמבואר באריכות בספר אדיר במרום. אנ"י נוטריקון יצחק ב'ן אברהם, וכן ראשי תיבות יעקב נכד אברהם. ויעקב נולד ליצחק כאשר היה בן ששים שנה, ועם הכולל בגמטריא אני. וכן אנ"י עם ב' כוללים בגמטריא שם ס"ג, שמילוי הוי"ה בגמטריא ל"ז.

לח – חע"ם, בחילוף אות ע' לאות א', יש את האותיות שהם למטה מאותיות בט"ן. כי בטן רשעים תחסר (משלי ט), ויעקב עשה כן בבטן אמו רקבה, שחיסר לעשו, כאשר כבר בחר אז למעט בעולם הזה ולהרבות בעולם הבא שהוא בחי' י' זעיר, וזה חע"ם חסר א' ממע"ט. וזה כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כב:יח), בתוך הבטן, היינו האותיות למטה מהם כנ"ל. ולכן 'יעקב חע"ם' עם הז' אותיות בגמטריא רבקה. וכן התורה נקנית במ"ח דברים וזקן שקנה חכמה בן ע', אותיות חע"ם.

והנה רבקה היתה עקרה והולידה, ונס זה בחי' ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים. הצור אגם, עם הב' תיבות והכולל, בגמטריא רבקה אם. הראשי תיבות של: מים חלמיש למעינו מים, בגמטריא חע"ם.

לט – רה"ע. יעקב אבינו בחי' התורה, בחי' הבן העובד ושונה מאה וא' פעמים (חגיגה ט:), ולכן חיסר מעש"ו, הבן שלא עבדו, ק"א ובזה הכניע הר"ע, וזה שם רה"ע עם ק"א בגמטריא עש"ו. וכן המילה ע"ר אחד מהמילים שמשמעו בחיוב ובשלילה, היינו לעקור, ער ואונה, ערו ערו עד היסוד, או לנטוע. וזה שייך גם למש"פ בשם ער"י, שישראל בגמטריא פעמיים ר"ע עיין שם. [עיין בישעיה כב:ו וקיר ערה מגן, ופירש רש"י ז"ל תרגם יונתן, ועל שור דבקו תריסין, והוא כמו ערות על יאור (ישעיה יט:ז)]

ובכן בברכת קריאת שמע אנו מבקשים, ה'מרחם ר'חם ע'לינו, ראשי תיבות רה"ע.

מ – יי"ז. י"ז בגמטריא גיד, וסתם גיד זה המילה, וי' זה הזרע, ושם זה יפה מרומז ביעקב שלא ראה קרי מימיו. ומטתו היתה שלמה. ולכן י' פעמים י' פעמים ז', בגמטריא ז' מאות, ועם היי"ז וג' אותיות, תש"ל, שהם שס"ה גידים של האיש והאשה, כמו שגילה האריז"ל בספר ליקוטי תורה בענין מצות עשה שהזמן גרמא. כי השס"ה גידים הם בשביל הליכת הדמים, שהם נקראים י"ז, כמו שכתוב ויז נצחם, וי' סימן על קדושתם, ותיקון הכללי של הדמים והגידים בעשרה מיני נגינה.

וזה ראשי תיבות, מאת י' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. מ' של מאת, הוא שם המ'. י' היתה זאת היא, בגמטריא יי"ז, נ' פלאות (כמו שכתוב בזוהר), י' פעמים י' פעמים ז' בגמטריא ן'. בעינינו, שני עיני"ן, כי יי"ז, שני יודי"ן פעמים ז', הם שני עיני"ן.

מא – הה"ה, השם מא, בחינת האמהות. וה' היא הרחם, בחי' הא לכם זרע. וכל נשי יעקב, לאה בלהה וזלפה יש להם ה' בשמותן, חוץ מרחל שלא היתה לה רחם, על כן בהורדת המ' של רחם לאות ל', יש רחל. ותולדתם של צדיקים הם מעשים טובים, ועיקר שכר האישה על מה שמחזקת בעלה או בניה בתלמות תורה, וזה אות למד, ל"ד מ', לידת המ', ובסוף זכתה ללידה ממש.

הה"ה, ה' פעמים ה' פעמים ה', בגמטריא קכ"ה, ועם הה', הרי ק"ל שנה ליעקב, ועם י"ז של השם שלפני זה, שם המ' – יי"ז, הרי קמ"ז שנים. והנה חז"ל אמרו על שבט לוי, למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, ואם כן כל שכן אביו, וכל שכן כאשר התורה מספר על מעשיו בבטן אמו, וזה הי' השני של יי"ז, בגמטריא ט' חדשי העיבור (בראשית כה:כד – וימלאו ימיה, עיין ברש"י) עם הכולל. ובזה אתי שפיר, ששנות יעקב באמת נחשבים לקמ"ח שנים, כי יעקב מדת התורה, ואם אין קמח אין תורה.

עוד יש לפרש ענין קכה, כי יעקב קיבל שכרו מלבן בלשון כה, כמו שכתוב לא:ח אם כה יאמר נקדים יהיה שכרך וכו' ואם כה יאמר עקדים וכו'. הרי שעצם השכר נחשבת לכ"ה, ולבן החליף משכרתו עשרת מנים (לא:ז), דהיינו ק' פעמים, הרי קכה.

הה"ה בגמטריא ט"ו, ה' לשון זרע, והם עיקר התולדות של יעקב, י"ב שבטים, מנשה ואפרים – לפי האריז"ל הטפות האלו שייכים ממש ליעקב אבינו כאשר היה עם בלהה, וכשבלבל ראובן יצועי אביו, אז אותן הטפות נכנסו בבטן אסנת וילדה אפרים ומנשה (ליקוטי תורה פרשת ויחי עה"פ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי) ודינה.

הה"ה רמז לט"ו שיר המעלות, דאיתא במדרש (בראשית רבה סח:יא) כל עשרים שנה שעמד (יעקב) בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר, ר' יהושע בן לוי אמר, ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, מאי טעמיה (תהלים קכד:א) שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו – יאמר נא ישראל, ישראל סבא, ע"כ [ועיין בספר המידות ערך שינה אות ג, חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים מסגלים לבטל השינה]. והנה הראשי תיבות של 'יאמר נא ישראל' בגמטריא של השם הבא, שם מב – מי"כ.

מב – מי"כ, ראשי תיבות מי כעמך ישראל, כי כאן מתחילים לראות רמזים על בני ישראל.

מג – וו"ל, בחי' לוי. כי לוי בחי' ליווי בחי' ג"ם, והשם וו"ל עם הכולל בגמטריא גם. גם השם הבא יל"ה עם הכולל בגמטריא לוי. ואלו השמות מ"ג ומ"ד ביחד פז. והרי יעקב תבע את לבן בשביל אשתו להביא ילדים בעולם כאשר היה בן פ"ד, וזה יעק"ב עם הד' אותיות בגמטריא פ"ד בני"ם, ולכאורה ראובן נולד לו כאשר היה בן פה, שמעון – פו, ולוי כאשר היה בן פ"ז כמנין מג-מד (וגם כאן רואים לוי כנגד יוסף דכתיב ביה ויפזו). כי אחד כנגד הלוים ואחד כנגד הכהנים. ולכן שני השמות, וולילה בגמטריא זה כהן. וכן מ"ג ביצים וחומש, מספר שבין מ"ג-למ"ד חייב בחל"ה לכהן.

מד – יל"ה, עיין לעיל שם מג. י' פעמים ל"ה בגמטריא ש"נ בגמטריא יעקוב ויוסף. יעקב יוסף, עם הח' אותיות וב' תיבות בגמטריא שמ"ח, וזמש"כ (בראשית מה:כה) רב עוד יוסף בני חי, וכתב רש"י רב לי עוד שמחה וכו'. י' פעמים ל' פעמים ה', ע"ה בגמטריא תק"ב שנות חייהם של הג' אבות.

מ"ה – סא"ל, בחילוף א' לאות ת' באותיות א"ת ב"ש, הרי סלת, בחי' מנחה, בחי' יצחק. ונולד לשרה בת צ'. גם בגמטריא בסבך (בראשית כב:יג – והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו), עם ב' כוללים. ס' ר'בוא א'ותיות, בחי' ישרא"ל. יעקב היה בן צ"א כאשר נולד יוסף, יוסף הוא המשביר, ולכן מכוונים סא"ל בפותח' את' ידך' שם חת"ך בחינת ברית, בא"ת ב"ש שם סא"ל, סל הפרנסה. מ"ה עם סא"ל בגמטריא קול, הקל קול יעקב.

מ"ו – ער"י, בחי' יעקב, כי י"ע הם שווים בשניהם, ק"ב של יעקב, היינו ק' פעמים ב' בגמטריא ר', הרי ער"י. וכן כתוב (שיר השירים א:ח) צאי לך בעקבי הצאן ורעי, עקבי אותיות יעקב – ורע"י. וכן כמו שיעקב הוא – י' על עק"ב עשו, כן ער"י בחי' י' על ר"ע. וזה בחי' בק"ע לגולגולת (ריש פרשת פקודי), כי הגולגולת בחי' י', והבקע הוא חצי שקל, שצריך חבר ור"ע וכדלקמן. וזמש"כ (שיר השירים ב:ג) כתפוח בעצי היער, בעצי בגמטריא עקב, תפוח בחי' י', היע"ר, י' על הר"ע כנ"ל. והנה כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו, נקרא רע וכו'. ויעקב אבינו מדת התורה. וזה ענין שיעקב נקרא ישראל, כי פעמיים רע ע"ה בגמטריא ישראל, וזה ענין השם ער"י, כי י' הוא הברית, ואז חצי לו וחצי לה', כל אחד נקרא רע. וזה ויעקבני זה פעמיים. ולכן הכתוב מכפיל היופי אצל רע"יתי בפסוק (שיר השירים ב:טו) הנך יפה רעיתי הנך יפה. וזכה לשם זה דייקא כאשר התגבר על שרו של עשו אחיו, וניתק ממנו אז זכה להתחבר ברעות עם השם יתברך. וזה מש"כ במשלי (כז:י – כז פעמים י' בגמטריא רע) רעך ורע אביך אל תעזב ובית אחיך אל תבוא ביום אידך טוב שכן קרוב מאח רחוק. וזה בחי' זכה לדברים הרבה, כי הב' של הרבה מתחלף לע' באותיות אח"ס בט"ע, ושני ההין נעשים י', הרי שם ער"י, כי כ"ז אותיות התורה כוללים הכל, וכולם בחכמה עשית בחי' כפול י', הרי כז פעמים י' בגמטריא רע. וכעין מה שדרשו חז"ל עמש"כ וישכב במקום ההוא, וישכב, יש כ"ב. כי י"ש בגמטריא קנ"ה חכמה קנ"ה בינה. והאבנים היו לו לכ"ר תחת ראשו.

ישראל, אותיות של ארי. ובחילוף הא' לע' באותיות הגרון אחה"ע, הרי, של ער"י.

מ"ז – עשל, בגמטריא ארבע מאות שנה של גזירת גלות (בראשית טו:יג).

מ"ח – מי"ה, מ' פעמים י"ה בגמטריא ו' מאות, שבארץ מצרים פרו וישרצו לו' מאות אלף (גם בחילוף אות י' לאות ש' באותיות א"ל ב"ם, הרי משה, מ' פעמים ש' פעמים ה' בגמטריא ו' רבוא, והכל כפול י', הרי ס' רבוא שהיה משה רבינו שכול . גם, מ' פעמים ה', בגמטריא מאתים, ועם הי', הרי רד"ו שנים של שעבוד מצרים. וזה המתקה גדולה להכריז מראש את קץ הגלות, כמבואר ברמח"ל, מי"ה ראשי תיבות הוא יציאת מצרים.

מ"ט – וה"ו בחי' ותחת רגליו – השני ווין – כמעשה לבנת הספיר (שמות כד:י) ופרש"י (שם ובפרק כ) היא היתה לפניו בשעת השעבוד. ובמצרים היו במ"ט שערי טומאה. גם וה"ו, הו' מתחלף לאות פ' באותיות א"ת ב"ש, ו' שני מתחלף באותיות אח"ס בט"ע וכו' ומ"ר, לר'. ה' מתחלף באות ך' באותיות אי"ק בכ"ר וכו' הנ"ך. הרי אותיות פרך.

שם החמישים בע"ב שמות – דנ"י, כי איתא בזוהר בכמה מקומות (תיקון ו, דף כב., בראשית מז, ועוד) שנ' פעמים בתורה נזכר יציאת מצרים, והרי על יציאת מצרים השם יתברך הבטיח בברית בין הבתרים (בראשית טו:יד), וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול. ולכן השם שמיד אחריו, שם הנ"א – הח"ש, שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין (רש"י שמות יב:מא). והשם שלאחריו, שם הנ"ב – עמ"ם, י"ל כי השכינה יצא עמם, וי"ל ע' רמז למשה רבינו שהיה שקול כע' סנהדרין, ועלה פעמיים מ' יום לקבל לוחות הראשונים ושניים, שלפי רבי שמעון בר יוחא (שקלים טז:) עשרים נכתבו על כל לוח, הרי מ', בחי' מ'זה ומ'זה הם כתובים. רבי סימאי אמר, שעל כל לוח ארבעים, הרי – מ"ם.

שם הב"ן – עמ"ם. בגמטריא ק"ן, (האזינו לב:ו) הלא הוא ביך קנך, פרש"י שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה, ע"כ. עמ(ר)ם. בן עמ"ם בגמטריא רב, רב לך אל תוסף.

שם הנ"ג, ג"ן פרשיות התורה שהוריד מהר סיני – ננ"א, כי צריכים לשנות הלימוד מאה ואחד פעמים, גם רמז ליהושע בן נון, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו', שיהושע לא ימוש מתוך האהל שהוא בחי' הו' שבתוך הא', ולכן לבחינתו יש לראות שעיקר הא' הוא הו' שבו, הרי אותיות נון, ננ"א עם הכולל בגמטריא בן. ויש עוד וקצרתי. שם הנ"ד - ני"ת, אותיות יתן, כי התחילו בנדבת המשכן. שם הנ"ה – מב"ה ראשי תיבות מלאכת בית המקדש. שם הנ"ו – פו"י, נוי בגדי כהונה, ובפרט ה'מצנפת שש (=ו) ו'את פ'ארי ה'מגבעת שש (שמות לט:כח). פו"י בגמטריא צ"ו, אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות וכו' כדאיתא ברש"י ריש פרשת צו. גם רמז לתצוה, ולכן השם הנ"ז, נ'ר ז'ך – נמ"מ ראשי תיבות נר מאור מצוה. ולכן השם השם הנ"ח, (שגם ראשי תיבות נ'ר ח'נוכה) יי"ל, בגמטריא חמישים, כי המנורה ענינה שער הנ'. וכן רמז להטבת חמש נרות לבד והטבת שני נרות לבד. וצריכים ליתן שמן שתהא דולקת מערב ועד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין (רש"י כמות כז:כא), והרי חצי לוג, ג' ביצים, כפול לז' קני המנורה, הרי י"י עם הכולל ביצים, ל' – ללילה. והשם הנ"ט – הר"ח, רמז לקטורת שנקטר בזמן הטבת והדלת הנרות. וכל זה עד שהגיעו לגבול ארץ ישראל, וזה השם הס' – מצ"ר. ומ"ב מסעות היה – השם הס"א. כיון שהגיעו לארץ ישראל, השם הס"ב – יה"ה, קרוב לשם הויה ב"ה. ובתנאי השם הסב"א – ענ"ו. ואם לא ח"ו, השם הס"ד – מח"י. ורמז לקנין התורה במ"ח דברים. ורמז לכל אותם שנים מביאתם לארץ ישראל עד בנין בית המקדש, מ"ח פעמים י' הם השמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וכו' ויבן הבית לה' (מלכים א:ו:א). על ידי שלמה המלך - השם הס"ה דמ"ב ראשי תיבות משיח בן דוד. וזה היה מנוחה (כמש"כ דברים יב:ט כי באתם עד עתה אל המנוחה וכו'), השם הס"ו – מנק, בחילוף הק' לאות ח' באותיות א"ל ב"ם, וכן שם היו הק'רבנות שהם מ"ן – מיין נוקבין. אבל החטא גרם לא"ף וחלוקת ארץ ישראל, וזה השם הס"ז – אי"ע בגמטריא אף, וראשי תיבות ארץ ישראל וע' אומות, אי נמי, ארץ ישראל נקרא (ישעיה כ:ו) האי (כי היא על גבול הים – רד"ק), ובחילוף אות ה' לאות ע' באותיות הגרון אחה"ע, הרי אי"ע. וראשי תיבות אפרים יהודה עצים (יחזקאל לז:טז) קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה וכו' ולקח עץ אחד וכתוב על ליוסף עץ אפרים). וזה השם הס"ח – חב"ו, לשון חובה ועבודה זרה. והשם הס"ט ראה, אותיות ארה וקללה. והשם הע' יב"מ ראשי תיבות משיח בן יוסף, ראשי תיבות, מי יעלה בהר וכו' ישא ברכה מאת י'. והשם הע"א היי, קיום ברכת רבקה את היי, וגם רמז להשם י"ה"י"ה. והשם הע"ב מו"ם, ראשי תיבות מלך מלך וימלוך. ובגמטריא אלקים. וראשי תיבות ושחט מלאך מות.

עשפיא"ל. מלאך זו רמוז בע' של שם עמ"מ – שם נב של שם ע"ב, כמובא בספר הפרדס, ובספר פרישת המלאכים של הרמ"ק, ובשערי קדושה ד:ג:א. בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. בחי' בן חביב (שיר נעים הקדמה של לקוטי מוהר"ן).

עקיבא – רבי עקיבה

במסכת ברכות דף סא: אמר להם כל ימי הייתי מצטער וכו', משמע שהיה לו מסירת נפש אפילו בהיותו עם הארץ, ועמש"כ בשיחות הר"ן רעב, ובמסכת שבת קכז

עמש"כ בערך י' אב – ר' עקיבא גלגול יששכר וגם בחי' משיח בן יוסף

עיין מש"כ בערך פיגא בהערת שוליים – תקס"ד פעמים נזכר בש"ס ורבי נתן התקרב כמה ימים לפני תקס"ג.

עקיבה, בחילוף ב' לש' באותיות א"ת ב"ש, עם הה' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. עקיבא, בחילוף הק' לד' והא' לת' באותיות א"ת ב"ש, עם הה' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

האריזל גילה שלהוציא ולהעלות הניצוצי קדושה מהקליפה של עולם העשיה יכולים רק בכח ראש הרוגי מלכות - רבי עקיבא.

נמצא שרבי עקיבא הוא הגשר מתכלית מטה עד גובהי מרומים.

עקיבא ראשי תיבות: קליפה, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, עתיק.

רבי עקיבא, ראשי תיבות ר"ע (ועיין לקמן יותר רמזים בזה), ולכן רבי עקיבא דייקא אמר ואהבת לר"עך כמוך זה כלל גדול בתורה, דהיינו שרבי עקיבא הוא כלל גדול בתורה. וכן לרעך בגמטריא רבי נ נח. וכן י"ל שזה הענין שכל העולם מספרים ממה שרבי למד את הא"ב, כי יש כ"ז אותיות, וכולם כלולים בי' בבחי' כולם בחכמה עשית, הרי ר"ע, ראשי תיבות רבי עקיבא.

כתב הגאון המקובל מהר"ש מאוסטרופולי: מובא בספר גליא רזיא תקס"ד פעמים מוזכר רבי עקיבא בכל הש"ס (ובשנת התקס”ד רבינו היה כבן ל”ב שנה). והלכה כמותו שע"ה פעמים, וזהו ש"השעה " עומדת לו, וברמז "מסוף עולם ועד סופו" גימט' תקס"ד, ורבי עקיבא נקרא אוצר בלום {תוס' גיטין סו}וברמז אוצר בלום גימט' שעה שהלכה כמותו שעה פעמים!

והרי בעולם אומרים שעקיבא ראשי תיבות יש קונה עולמו בשעה אחת.

נחמן בן שמחה עם האותיות והכולל בגמטריא תקס"ד. וכבר הארכנו בזה במ"א (בסוד פעמים פ"ר - מנצפ"ך). ואולי יש בזה ממה שרבינו אמר שאפילו רבי שמעון בר יוחאי צריך לשתות מהנחל נובע מקור חכמה, כי הרי רבי עקיבא היה רבו של רשב"י. ויש עוד רמזים פה ואכמ"ל.

עקיבא - ע פעמים ק = 7000 שנות העולם, יב"א - ר"ת אין יאוש בעולם, וכמה העולם ע"ק - 7000 כנ"ל. ויכולים לראות כל העולם בפתק הקדוש! ועוד ע"ק – זה עתיקא קדישא, בחי' סבא (כי ז"א זה הבן, ואבא ואימא ההורים, ואריך אנפין הוא עתיקא קדישא הוא הסבא) יב"א ר"ת ישראל בער אודסר!

עוד יש להעיר, שסבא ישראל עשה תקיעת כף עם ר' ישראל קרדונר על יד ציון ר' עקיבא והרמח"ל שלא ילכו יום ולילה בלי להתראות זה עם זה (לא ברור לי, אבל קצת משמע שהתחייבו שיהיה פעם ביום ופעם בלילה. ומזה ההתקשרות צמחה גאולה לעם ישראל, כי על ידי שר' ישראל האיר לסבא בכל כוחו אור של רבינו, כן זכה סבא להמשיך ולהתחזק ברבינו עד שזכה לקבל את הפתק הקדוש ולהמשיך לעלות ולעלות, עד שרואים היום שרוב ההפצה בזכות סבא ישראל. והרי השם עקיבא בעצמו מעיד על ההתקשרות הזה, ע' – זה עין, ענין להתראות, ק"י, ראשי תיבות ישראל קרדונר, יב"א ראשי תיבות ישראל בער אודסר.

עוד קשר בין רבינו ורבי עקיבא, בתהלים פו שאומרים בסוף שחרית: והצלת נפשי משאול תחתיה אלקים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי. הר"ת של נפשי משאול תחתיה אלקים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והר"ת של זדים קמו עלי ועדת גמטריא עקיבא.

וגם ראוי לציין שפה הבאתי שר' עקיבא הוא אוצר בלום, ורבינו גילה על עצמו שהוא אוצר של יראת שמים!

והאריז"ל פקד את מהרח"ו לאמר עשר פעמים עקיבא לפני כל תפילה, כמו שהבאתי למעלה (620:4) וי"ל שבזה היה מעורר את העשר מיני נגינה.

אמר רבי עקיבה. הראשי וסופי תיבות עם הו' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הראשי תיבות של רבי עקיבא, ר"ע, וכן הראשי תיבות של רבי עקיבא אומר, רע"א, עיין באריכות בספר אדיר במרום בענין ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור (עמ' שיט במכון רמח"ל – והוא זה הר"ע שהוא תיקון הנוגה, וע"ש עמ' שכאב ענין א' יותר מהר"ע). כי יש שני בחי' רע, אחד מנצפ"ך חסר הי' של אור י', והוא ממש רע, ותיקון הר"ע הזה על ידי הר"ע שהוא י' (בחי' חכמה) פעמים כ"ז אותיות. ושורש כל הנוגה הזה הוא א' למעלה, וכל הר"ע הזה מתחיל עם הדיבור (מנצפ"ך וכל האותיות), הרי רבי עקיבא אומר, רע"א (בגמטריא אור נוגה) דייקא, פתח דבריו מאירים מהא' למעלה. וכנראה רבי עקיבא היה מתקן את הנוגה, ולכן סרקו את עורו, כמבואר שם, עו"ר, זה בא לתקן הנוגה. ולכן אצל רבי מאיר תלמידו כבר היה כתוב כתנות אור.

והנה פעמיים עו"ר בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

בשנת תשפ"ד דודי ג. היה חולה על הרגל, והיה אמור להגיע לירושלים, אז חשבתי שזה יהיה רפואה, כי כתוב בשיר המעלות, עומדות היו רגלינו בירושלים, שיהיה תקומה בשבילו. אבל אז חשבתי שהרי כשהרגל שלי היה חולה, והגעתי לירושלים, ובאמת כבר התחיל להתרפאות טיפה, אבל לא היה לי רפואה שלמה, עד שהלכה לרבי עקיבא והרמח"ל, והגעתי ערב שלפני ערב סוכות, וכבר ביום ראשון של סוכה היה לי רפואה נפלאה. ואז שמתי לב, שהראשי תיבות של פסוק זה, בחילוף הר' לק' כמו שאבאר לקמן, הם עקיבה. כי אות ק' הוא ר' עם רגל שבורה, ז'. וכן ק' הם המאה אדנים, שהיו הבסיס להעמודים - קרשי המשכן. כי שק"ר אין לו רגלים, ועל ידי האדנים העמידו קר"שים. ואם נחלק שר-ק, ולכן חלק נוסיף פ"ו כמנין אלקים. הרי ירושלי"ם קו"ף. וכל זה חידשתי בס"ד בפרשת עקב – אצל ר' עקיבה.

פייגא

בספר שיח שרפי קודש (א:תיד) מביא מספר חכמה ובינה ז"ל רבנו ז"ל הזהיר לכל אשר יבקש בזכותו שיזכירנו על שם אמו, "רבנו נחמן בן פייגא," ולא כשאר נפטרים אשר יזכרו על שם אביהם, ע"כ. ואולי י"ל על פי המבואר בספר הגלגולים (הקדמה י) ז"ל דע, כי האב הוא נותן חלק מנשמתו אל בניו, ואותה החלק נעשה לבוש אל נשמת הבן, ומסייעו ומדריכו בדרך הטובה, ולסבה זו חייב הבן בכבוד אביו (וכן מבואר בלקוטי תורה פרשת וירא ד"ה ונחזור לענין, כי א"א). ואמנם אם אין חלוק בין נשמת האב לנשמת הבן, רק פחות מת"ק מדרגות, הנה אז נשאר חלק נשמת האב עם נשמת הבן אפילו לימות המשיח. אבל בתחית המתים או לעולם הבא, כל דבר חוזר לשרשו, ונפרדים לגמרי. האמנם אם יש הפרש ביניהם שעור ת"ק מדרגות, או יותר מת"ק, אז מתבטלת הגרועה בגדולה, ומתחברים חבור גמור לעולם, ועד לא יפרדו, ושניהם הם בשרש אחד, ע"כ: ומשמע שלא משנה מי אלים, האב או הבן, אם יש הפרש יותר מת"ק מדרגות הרי מתחברים חבור גמור, והגרוע מתבטלת בגדולה. ולפי זה י"ל כיון שרבינו עלה על כל הצדיקים הרבה, ובודאי עלה יותר מת"ק מדרגות על אביו, הרי אביו נתבטל בו, ולכן הזהיר להזכירו על שם אמו.

ואולי יש לומר עוד, שעל ידי הזכרת שם אמו מזכירים זכות הבעל שם טוב, שהיא היתה בת בתו.

ועוד, פייגא עם האותיות בגמטריא נ נח ע"ה. ועוד נחמן בן פיגא בגמטריא ברסלב, ורבינו אמר שמאותו היום נטענו שם ברסלביר וכו' (חיי מוהר"ן קטו).

ועוד הרי "בר נש" בן אשה – היא פיגא, ראשי תיבות רבינו נחמן בן שמחה (-על שם האבא), ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

ביום הילולא של פיגא אמו של רבינו הקדוש, יט אדר (האמת שכבר התפללתי ערבית של יום כ', אבל עוד היה יט אדר בשביל הרבה) התשפ"ב, ראיתי כתוב דרך לזכור שיש למייל - mile 5280 פייט feet. ושמתי לב שזה ממש מרומז בשם רבינו בראשי תיבות נחמן בן פיגא: נב"פ, נ – 50 ומורידים האפס, נשאר 5, ב – 2, פ – 80, הרי 5280!

ובאמת חמש אלפים, חוזרת להיות חמש יחידות (אלף נעשה א'), הרי פרה (-השבוע פרשת פרה), בגמטריא נחמן מאומן.

ועיין בקונטרס הוספות לספר חיי מוהר"ן אות עו משל על ערל שומר היער שהציל את המלך ע"ש באריכות, ומה שנוגע לנו בסוף: ואמר לו המלך, בשכר שהצלת אותי ממות כל כך, בקש ממני איזה דבר ואעשה לך. ובקש ממנו דבר שטות: באשר שביתו לאדעס מהלך רב, כמה מאות פרסאות, ובניו מולכים סחורה לאדעס, ויש להם טרחה גדולה, כי הדרך הוא רב ומעלה להם ימים ושנים, והרוח הולך על הדרך, ולא נשאר להם כלום כי אם רוח מעט, על כן מבקש אני שיצוה לעשות הדרך יותר קצרה. והבטיח לו המלך, וצוה שיעשו הפרסאות ארכות, למשל, אם היה פרסה עשרים קילומטר, יעשו עכשו מפרסה ארבעים קילומטר, ועל יהיה הדרך קצרה, כי במקום שהיה ארבעים פרסאות, יהיה עכשו רק עשרים פרסאות. ועיין שם הנמשל.

צבאו"ת. נמצא בתוך השם הזה "בו" בו בתוכו, כי אות הוא בצבא שלו. ושאר האותיות צא"ת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, בחי' ברית עילאה (ע' לקוטי מוהר"ן תורה לא). והנה קי"ל בריש פ"ב דקדושין מצוה בו יותר מבשלוחו (דף מא. וע"ש מש"כ). צא"ת בגמטריא מצוה שלוחו, ב"ו, שמצוה בו יותר.

והשם צבאו"ת בבחי' מדות נצח והוד כידוע. ובא"ת ב"ש הוא השתפ"א שהוא השם השייך להיכל נוגה של מדת נצח (בגמטריא נחמן וכו' כידוע, וע"ע מש"כ בתפילת ישתבח, ש"נצח" מכוונים בבחינת תיקון ז' של הדיקנא, שהוא מדת ואמת (בא"ת ב"ש – פתי"א בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן), והרי השתפ"א לשון שפ"ת אמת תיכון לעד, ועמש"כ בסוד פסוק זה במ"א). השתפ"א בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

צמרכ"ד. שם קדוש נמצא בכוונות לברכת כהנים (וכן בלקוטי תורה, פרשת בראשית, יוצא מס"ת הפסוקים הראשונים של התורה: הארץ', המים', אור', החשך', אחד', ופי' צמ"ר שהוא כתר, שנאמר רישיה כעמר נקי, מאיר את כ"ד צרופי אדנ"י. ועיין עמק המלך א:נה השם הנ"ל עם ראשי תיבות של הפסוקים, דהיינו: בווווצמרכ"ד בגמטריא יש"ע ע"ש. ועיין ריש ספר המפואר לר' שלמה מלכו, ד"ה דע כי מבראשית וכו' והוא שמו של הקב"ה ועולה בחשבונו ד"ן ברחמי"ם. וכשתיקח ראשי אלו הפסוקים תמצא ו' ו' ו' ו' ב' (צ"ב למה שם הב' בסוף), שהן ד' ווי"ן ובי"ת אחד, שהוא במניין כ"ו. וזה להודיענו, כי כשעלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין הקידמה הבי"ת, לרמוז שאי אפשר להתקיים אם יבראנו במידת הדין ורמזה 'ברחמים' וכו' עיין שם, ועמש"כ בערך הגדה של פסח ראשי תיבות הש"ף – והרי זה בישול הדין והרחמים ביחד. ועיין במגלה עמוקות מהדורא תנינא, פרשת וישלח עמ' קלב: - שהוא נקרא שר הכנף, והוא כתריס לפני החרב שלא יזיק אדם, וזה סוד וישלח, וישלח בגמטריא צמרכ"ד, וכן נקרא חרב בלשון שלח וכו' ע"ש), בגמטריא נ נח נחמ נחמן (שמחה ע"ה), עמש"כ בערך אצבעות, מה שחותמים נ נח בידים, אות א. השם הזה הוא שורש של ד' כנפים של הפנה שניה של המרכבה (גנזי רמח"ל עמ' שיח) ועמש"כ באריכות על ספר פנות המרכבה של הרמח"ל.

רבונו של עולם

בשיחות הר"ן אות ה' כתוב שהעיקר הוא יראת העונש, וכבר הארכנו ב"ה בענין יראת העונש נגד יראת הרוממות, ועדיין יש לעיין למה יראת הענש ולא מדת האהבה, והיום דייקא רואים כמעט שבכלל אין לנו מושג של יראה, כי ב"ה אין היום כל כך מורא של מלכות וכדומה, ואיש הישר בעיניו עושה חפשי, והיה נראה מזה, וכן כמה כבר באו למסקנה - שתוך האוירא כזו העיקר הוא מדת האהבת השם יתברך, שבעיקר זה מה שימשך את האדם לעבודתו יתברך, ולאט לאט בעזה"י הוא ירכיש את היראה. וי"ל שכיון שרבינו קבע שהעיקר הוא היראה, אז כן הוא באמת, וצריכים לשלוח את כל החכמות והדעות שלנו, אפילו מה שאנו רואים בחוש כנ"ל, ולקבל שבאמת זה מה שקובע היראת העונש, אפילו אם מהחוץ נראה כל כך יפה מדת האהבה בפעולה, צריכים להבין שזה הכל חיצוני, ומה שבאמת קובע הוא שיש בפנים עוד יותר גרין וטיפה של יראה וזה מה שבאמת פועל. ועיין גם בלקוטי מוהר"ן תורה ה', שהעיקר הוא היראה, ושע"י בא האהבה, כי דרכו של איש וכו' ע"ש.

ונראה לעניות דעתי, שכמה דיבורים של רבינו וכן הוא בכל התפילות של רבי נתן, שקוראים להשם יתברך "רבונו של עולם" הרי זה בנוי על יסוד דברי רבינו כאן שהעיקר הוא היראה. ולכן כל פעם קוראים להשם יתברך בשמו הזה שהוא רבונו של עולם שצריכים ליראה מלפניו. ואע"פ שבעולם החסידי כבר מאד התחילו לקרוא להשם יתברך בשם "הילגע רחמים (רחום קדוש)” - כדי שכל פעם יעוררו את רחמי השם יתברך ולא מדת הדין, עם כל זה בברסלב לא נטו אחריהם, והחזיקו בעיקר ב"ריבונו של עולם".

אכן יתכן מאד, שכל זה לפי הדרך של התורה שרבינו הנחיל לנו ומסר לנו דרך רבי נתן, אבל לא כן היה דרכו עם המשכילים שהיה משחק איתם, הרי לכאורה כאן על כרחך זה היה הכל בבחי' ימין מקרב, בחי' חסדים גדולים ורחמים. ולפי מה שכתבנו שבקבלת הפתק הקדוש סבא ישראל קיבל מרבינו את הדרך הזה איך שרבינו היה מנהל ומתנהג עם המשכילים, שהיום בעוה"ר ומחמת עונות הדור ומה שהולך בכל העולם כולנו כמעט נתפס בבחינה זו השם ירחם, אז יתכן שהעיקר בדרך זו הוא מדת האהבה (-וכן אם כן יראת הרוממות יותר מתאים, כמובא בספרים הקדושים שיראת הרוממות הוא בבחי' אהבה).

ולפי זה, גם עיקר השם, מה שקוראים להשם יתברך בתפלה, יש לבחור שם של מדת רחמים, ובאמת הרבה פעמים בשיחות של סבא הוא קורא להשם יתברך "אבא" וקורא "אבא רחם עלי" – מה שלא מצאתי כזה בכל הלקוטי תפילות שהיה שגור מאד בפי סבא כל חייו. ובודאי מזה אל נניח ידינו חס ושלום מלקרוא ולצעוק את כל הלקוטי תפילות ימים ולילות בלי הרף, אבל כבר יש לנו גם כן דרך בהתבודדות שלנו ובשיחות שלנו לקרוא להשם יתברך בשמות של רחמים.

כן נראה לעניות דעתי, והשם יתברך יכפר בעדי אם שגיתי, וכל ערום יעשה בדעת, בביטול דעתו לרבינו הקדוש שכל התפילות הוא מעלה ובונה מהם את בית המקדש אתר השכינה הקדושה.

רבקה יעקב, עם הב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

רושיא"ל. מלאך הנרמז באות אחרון של שם מצ"ר, שם ס' של שם ע"ב, כמובא בספר הפרדס, ובספר פרישת המלאכים של הרמ"ק, ובשערי קדושה ד:ג:א. עם הו' אותיות, בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

רות. על שם שיצא ממנה דוד שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות (בבא בתרא יד:). וכל התהלים כלולים מעשרה מיני נגינה, ששורשם בעשר אותיות של השיר פשוט כפול משולש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן. וסבא אמר שמספיק לאמר, נ נח. והרי, נ נח חסר ז' אותיות של המשולש מרובע. אז, נ נח, ז', נ נח נחמ נחמן מאומן, בגמטריא רות. ועוד י"ל נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן, עם הז' תיבות, בגמטריא רות. רות ע"ה בגמטריא משה ואהרן שעל ידיהם בחינת גן עדן, עיין ליקוטי מוהר"ן סוף סה:ד.

רחל מבכה על בניה מאנה להנחם, אבל בודאי בשם שלה מרומז התיקון שלה, שעל ידי התיקון שלה תנחמה.

רחל - ריש חית למד.

ריש - אותיות שיר.

חית למד - בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הרי שעל ידי השיר נ נח נחמ נחמן מאומן נתתקן רחל!

רחל, ר"ח ראשי תיבות, ראה חיים, ואז הל' – למד עם הכולל בגמטריא ראשי תיבות - ע'ם ה'אשה.

ריש לקיש. עיין מש"כ בערך רבי יוחנן.

רמח"ל – רבינו משה חיים לוצאטו זצללה"ה זיעוכי"א.

עיין במפתחות של הספרי קודש, ספרי הרמח"ל ומש"כ שם. וע"ע מש"כ ריש מסכת מכות. וע"ע ריש פרשת תזריע. ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה רסו בענין יום הסתלקותו ביום א"ם לעומר.

תיקון הכללי – לפי הרמח"ל

הביטוי 'תיקון הכללי' נמצא הרבה פעמים בכמה ספרים של הרמח"ל.

בריש ספר קיצור הכוונות ז"ל יוצר האדם ומנהיג העולם, הוא ברא כל הבריות ובראשם האדם, ומסר בידו התיקון הכללי של העולם, והבריות גם כן, כמו שכתוב 'וירדו בדגת הים' כידוע. וזה בכח העבודה שמסר בידו, שבה יוכנו המשרתים לקבל השפע מאת המלך. וזה סוד הקרבן, שסודו לשון קריבות, והיינו לקרב כל הענפים אל שרשם, להיות מושגחים מהם. וזה היה נעשה בבהמה וכו' וכו' אבל עתה התפלה היא במקום הקרבן, כמו שכתוב 'ונשלמה פרים שפתינו', ששניהם הולכים לתכלית אחת כפי הזמן. פירוש – כי לא הסדרים והדרכים שהיו משתמשים מהם בזמן הבית לצורך העבודה הם מה שיוכלו להועיל עכשיו בתפלה, כי ההנהגה נתחלפה, וכמה דברים נתקלקלו, כמה חוזק לקחה הס"א בעה"ר, ועל כן צריך להשתמש מדברים אחרים, ההולכים בסדר אחר ממה שהיה בזמן בית המקדש, אלא שכל אחד לפי סדר ההנהגה הזמנית, הולך אל תכלית אחת. ואנשי כנסת הגדולה בחכמתם סידרו התפלה בסדר אמיתי ונכון, שידעו שזה יוכל להועיל לפעולה הזאת, כמו שאבאר בס"ד, עכ"ל.

והנה בספר דעת תבונות הרמח"ל מרבה להשתמש בביטוי זה "תיקון כללי\הכללי", וכבר רשמתי כולם ונמחקו, ריש מד, סוף אות מח, סוף אות נב, נג, תחילת נד, סוף קכד, קע ד"ה ובמדרשו וד"ה כללו, קעא. וכן בכללים הראשונים השייכים לדעת תבונות, ע' אות לד שכז"ל ובאחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ע"ש. ומבואר היטב שהרמח"ל ידע מהתיקון הכללי שיהיה באחרית הגלות.

ועי' בקיצור כוונות הרמח"ל לשמונה עשרה של ראש השנה שכז"ל וכונת המקיפים וכו' יכולים לכוין אותה גם בכל יום, לפי שאין יש בכונה זו שום דבר פרטי לראש השנה וכו' אלא שבראש השנה צריך לכוין המקיפים לפי שהוא תיקון כללי, והיה חסרון לתיקון אם לא היו מכונים אותה, ע"כ. הרי מבואר שראש השנה, שהוא כולו ענין של רבינו, הוא ענין התיקון כללי.

וכן בפירוש מאמר הזוהר ריש משפטים (הנדפס בספר גנזי רמח"ל) מזכיר (עמ' רעד) “הגלגול הסובב עד סוף התיקון הכללי,” (עמ' רעח:) “ובסוף הכל כשיקובץ תיקון כל ענף לתכלית התיקון הכללי, כבר ישארו כל הנשמות לפי מה שעבדו בבחינת 'בת יחידה'" ועוד שם: "ונתקן החטא הכללי לתיקון כללי."

ובספר אוצרות רמח"ל ריש פרשת נצבים: לפי שהיסוד נקרא "כל", שכולל הכל, ובסוד זה עשה תיקון כללי, עכ"ל.

ובספר קל"ח פתחי חכמה, פתח א:א "שסובבת והולכת עד שישלים הכל בתיקון גמור וכללי."

ובספר אדיר במרום (עמ' תקמד, מכון רמח"ל) כז"ל ואחר כך יתגלגלו גלגולים בסוד עמון ומואב, עד שתצאנה רוח ונעמה, העומדות בסוד המשיח שהוא התיקון האחרון הכללי. כי לא לישראל לבד אלא לכל הבריאה, שכל הרע חוזר לטוב, עכ"ל.

אדיר במרום עמ' תעז (ספינר, עמ' תשיח – מכון רמח"ל). המלך הח' הוא המלך הדר, והוא התיקון הכללי לכל קלקולי השבירה וכו'.

ספר שרשי המצוות, הקדמה כוללת ד"ה ואמנם גם החז"ל המצותיהם הנה לפעמים יביטו אל הכונות הפרטיות שבמעשים שבמצוה, להשלים ענינם ביותר דקדוק ושלימות. ולפעמים אל התיקון הכללי אשר למצוה, מצד היותה מצוה, ע"ש.

שרשי המצוות, כלל ג', ד"ה ואמנם יש בתורה עצמה מדריגות מדריגות וכו' וכו' יש בנביאים יש בכתובים יש במשנה וכו' וכו' נמצא א' עליון מחבירו, ונפקא מינה להרבות בא' יותר מחבירו. אך כלם צריכים כשיעורם, להיות התיקון כללי לכל הבריה ע"ש.

שרשי המצוות, כלל לו, ז"ל ונצטוינו לתת כל א' מחצית השקל בהשנה, ומהם יבואו הקרבנות ושאר עניני הציבור, וזה הליות כל א' מתחבר בכלל כנסת ישראל, ויהיה לו חלק בתיקון הכללי, ובזה צריך שישתוו כל ישראל בלי הפרש כלל, ע"כ.

שרשי המצוות, כלל הל"ח – בעבודת התמיד ומוספין, כז"ל שרש המצות האלה הוא ענין העבודה שעל ידי הקרבנות שזכרנו לעיל. וזה כי הנה התמיד הוא מה שצריך לתיקון הכללי דבר יום ביומו. והמוספים מה שצריך להוסיף וכו' ע"ש.

שרשי המצוות, כלל מג, ז"ל אך בסוף הסיבוב כלו דהיינו השמטה, אז צריך שיהיה הקהל כללי לכל הבחינות, והיינו אנשים ונשים וטף, ואז נמצאת כנסת ישראל בכל בחינותיה וכו'. שהרגלים סובבים מניסן והאחרון הוא סוכות, ונמצא שאעפ"י שבבחי' השנים בתשרי כבר הוא ' לשבוע (-שמיטה) הב', הנה בבחי' הרלים עדיין רגלי השמטה לא נשלמו אלא בחג הסוכות, לכך נקרא שנת השמטה, והוא ממש מוצאי שמטה כי הוא סופה בבחי' הרגלים, והנה אז נתקן תיקון כללי בסוד השלמת השמטה הא' והתחלת הב', עכ"ל.

שרשי המצוות, כלל הנ' – בגניה וגזילה, כז"ל והתיקון הכללי להיות כל א' שמח בחלקו וחפץ בו, ולהיות בוסר בחלק חבירו, שכן יהיה לע"ל כמ"ש ז"ל (ב"ר לה:ט) על פסוק (יחזקאל לו:כו) ונתתי לכם לב בשר, ע"ש. וזה ממש הענין של ברסלב – אותיות לב בשר כמבואר במקומו, וזה כלל הנ' – נ נח.

שרשי המצוות, כלל נד ד"ה ונמצא שכל, כז"ל ואולם מלבד מה שהצדיקים צריכים לנהג עולמות שלהם כל א' בפ"ע, הנה יש עוד מציאות התחברם שכלם משתוים כאחד לתיקון כללי, שאינו נעשה אלא על ידי קיבוץ כלם, ובהמשך ענין זה לגשמיות נמשך ענין העסק המדיני והמשא והמתן שבין זה לזה שהוא ענין מתגלגל ביניהם, ובזה נכלל סוד הענין המתגלגל ברוחניות בין הנשמות ונתקן מקיבוצם, ע"ש (ובענין הגלגולים של משא ומתן עיין ליקוטי מוהר"ן תורה נד:ג).

עוד יש לציין שהספר שאולי הכי חשוב של הרמח"ל אדיר במרום, נכתב בשנת נ נח נחמ נחמן מאומן – תצ"א וה' אלף. והראשי תיבות אדיר במרום ה' הם הר"ת של ישראל בר אודסר בעל הפתק. וכן הר"ת בפסוק שם, אדירים משברי ים אדיר במרום י', כבר גילה האריז"ל שהם אמ"י אב"י, וזה בחי' רבינו הקדוש, כמו שסבא ישראל אמר, רבינו זה האבא, רבינו זה האמא!

ובאותה שנה של נ נח נחמ נחמן מאומן, הרמח"ל חיבר תפלה לאמרה על קברי צדיקים בערב ראש השנה (נדפס בספר קיצור הכוונות לרמח"ל), כי מציון תצ"א תורה! [וכן הראשי תיבות והסופי תיבות של מציון תצא, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן].

שוב ראיתי שבכ"ג חשון התצ"א הרמח"ל עזב את העיר פאדובה והלך לגור באמסטרדם, והנה תראה פלאי פלאות, שפאדובה בגמטריא אומן (ע"ה), ואמסטרדם בגמטריא נ נח נחמ נחמן (הרי שלא סתם, בלי הננח הם נפלו לסמים), הרי שהרמח"ל בהגיעו לאמסטרדם היה כבר במציאות של נ נח נחמ נחמן (-אמסטרדם) – מאומן (פאדובה)!

(וכעין הביטוי שרבינו אמר על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים, עיין שם בכוונות לקבלת שבת, לטבילת המקוה, וז"ל והוא טובל שם ונטהר מכל הפגמים עכ"ל).

ועוד יש להעיר שהרמח"ל כתב "מסכת ראש השנה" ארוכה (11 דפים בספר), וגם הכוונות שהוא העריך לראש השנה (34 דפים) הם חלק חשוב (יותר 17%) מהספר (ובחשבון עם המסכת ראש השנה, 22%). הרי שנתן חשיבות גדול לראש השנה, שלא שמענו כמוהו עד שבא רבינו ואמר שכל הענין שלו הוא רק ראש השנה.

עוד יש להעיר שבספר קיצור לקוטי מוהר"ן, תורה א', מביא ישר מהמסילת ישרים מה שכמעט אינו עושה כן לשום ספר חוץ מדברי חז"ל (מצינו בספרי רבינו, בספר המידות דיבור הנמצא באור החיים, וכן מביא המגלה עמוקות, ועשרה מאמרות). ועצם הדבר שהוא מביא, שיש שני חסרונות בחשך ואפילה, א' שאינו רואה כלל, הוא כח הכסילות וכו', והב' שמטעהו, והוא כח התאוה כמו שכתוב (ישעיהו ה:כ) האמרים לרע טוב וכו', ע"כ, עיין ליקוטי מוהר"ן נד:ה וצריך לשמור את העין מכח המדמה, ואפי' מי שהוא טוב אין, צריך לשמור מזה, כמו שאנו רואים, כי אפי' מי שיש לו ראיה יפה, יכול לטעות, ע"י שרואה מרחוק ונדמה לו להיפך מן האמת, ע"ש.

ובענין הרמח"ל, מבואר במכתב (ח' ניסן הת"ץ. אגרות רמח"ל נ' ונמשך בנ"ג, אוצרות רמח"ל יג, טז. וע' בזה בריש ספר אדיר במרום שמפרש שכן עשה רשב"י, ובעמ' טז, והנה זה סוד צהר תעשה לתיבה ע"ש. צהר תעשה, ראשי תיבות עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וגם ענין של לב בשר עמ' עב שהוא ברסלב, הוא ענין התגלות לב העליון של בינה על הלב שהוא מלכות ע"ש), שהיה מתקן מתחת לקליפות כאדם מזוין העומד בבטן הארי וקורע אותו מבפנים, וכן הם בתיקונים אשר מלגו ירבו אור ותיקון, עד זמן אשר יאמר 'אז יבקע כשחר אורך', כי יהיה ממש בוקע ויוצא. ובאמת יותר כח יצטרך הרבה לתיקון החיצוניות מלתיקון הפנימיות, על כן השיג האר"י זלה"ה יותר ממני הרבה מאד, וגם יותר ממני הרבה פרישות ע"ש (ועיין ברזין גניזין, בריש מערכה א' על הפסוקים לא יסור שבט מיהודה – הנה ישכיל עבדי שכז"ל דמשיח בן דוד בזמנא דאיהו בין קליפין, איהו בהאי קיים עלמא, ובירורא דיליה בדרגא דלבר וכו' אבל משה דבינייהו אתבלע, בירורא דיליה דברגא דלגו וכו' דהא איהו קאים תמן, כגוונא דהאי תולעתא דאיהו גו איבא, דאכיל מיניה מאי דאשתכח לגו, ולא אשאיר מיניה אלא קליפה דיליה וכו' ע"ש. אכן עיין שם במערכה ג' עה"פ ויאהב יעקב, דרוש ט, עמ' פז, שכותב על משיח בן דוד ז"ל אינון ישתארון כפיתין תחותיה, בגין דאיהו אשתכח תמן כאדם המזויין במעי הארי ע"כ). וכתב עוד ז"ל כן ימצא איש אשר יזכה להשגות על ידי סיגופים ופרישות, הוא יהיה לקרוע הס"א ולצאת כנ"ל, ע"כ. והנה 'כשחר' – שאז בוקע האור של כל התיקונים של הרמח"ל, עם האותיות בגמטריא תקל"ב, שזה השנה שנולד רבינו הקדוש, והתחיל לתקן הכל, פנימיות וחיצוניות (ומעניין שהרבי של הרמח"ל, ר' ישעיה באסאן, זה כמו בשן – וכמו במכתב נו מכנים אותו באש"ן, ר"ת נחמן בן שמחה).

והנה הרמח"ל בכמה מקומות (קה"צ, קה"כ, יחוד היראה) מגלה שצריכים להאיר את היוד העליונה שאדם הראשון חישך על ידי החטא, וכיון שידוע שרבינו הוא מבחינת נשמת אדם הראשון שלא חטא (ע' בשיחות שלאחר סיפורי מעשיות, ובעוד מקומות), וידוע שהנשמה פורחת מהאדם קודם שחוטא, לכן נראה מאד שבעצם הרמח"ל מדבר על נשמת רבינו הקדוש!

עוד יש לקבוע, שהרמח"ל חיבר תפילות בסגנון התהלים (בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן) שרבינו אהב והשריש בעם ישראל כמבואר בלקוטי מוהר"ן. ועוד חיבר ספר תקט"ו תפילות, ועוד כמה תפילות, נערכות כתפילות שנעשות מתורות, שזה הענין היה במחשך דרכו לא ידעו רבים, ורבינו תפס אותו (לקוטי מוהר"ן תנינא, תורה כה, וע' השתפכות הנפש אות ב', ואות פד), וקבע אותו, ונחשב מהעיקרים של ההנהגות שלו. וע' בשיחות הר"ן (אות קמה) איך שרבינו הראה לרבי נתן את הספר יד הקטנה כדוגמא על זה, לעשות תפילות על התורה, ורבינו לא הראה לרבי נתן את התפילות של הרמח"ל, והוא הדבר שמצינו שכמה וכמה דברים של רבינו רמוזים כבר ברמח"ל בלי להזכיר שמו, ושמו של הרמח"ל אפילו לא נזכר בשמות הצדיקים, ועמש"כ בזה.

ויש להעיר עוד, שהספר הראשון שהרמח"ל חיבר, עוד לפני שזכה להשגותיו, היה על דיקדוק, אבל לאחר שהוא זכה למה שזכה הוא מרבה לשבח את הכללים. והוא עסק הרבה בזה בכמה מחיבוריו להראות את הכללים והיסודות בניגוד להדקדוקים. ובקיצור הכוונות, הוא באמת חתך ריבוי הכוונות, עד שהעמיד הכוונות על תכליתם היסודי בלי שום יתורים. וזה ממש להיפוך מהדרך והשיטה של המקובלים, שלא בלבד שאין מניחים שום פרט מריבוי הכוונות שגילה האריז"ל, הם עוד עוסקים להגדיל הפרטים של כל כוונה וכוונה, כידוע (ובפרט אלו שעוסקים בתורת הרש"ש). ואילו הדעת שהרמח"ל נותן לנו להבין, הוא שכל הכוונות האלו של האריז"ל הם נעשים ממילא וכמעט אין צורך לכוונם, רק בהעברה בעלמא כדי להעמיד ולהקים הרקע לכוון עיקר הכוונה שהוא סדר התקשרות להצדיקים האמיתים, שעי"ז ממש ממליכים השראת השכינה בעולם, וסדר השלישי, שהוא ממש הכוונה התכלית, כוונת המח והלב וכל העצמות והגידין והוורידין והדם, והכל, בזיווג כל העולמות הנפרדים כלולים ביחד בהיכל קודש הקדשים דבריאה עם השי"ת. ומבואר שכל ריבוי העסק בדקדוקים של כוונות האריז"ל יכולים לעכב מאד את האדם מלהגיע בכלל להכוונה האמיתי. וכבר כתבנו במקום אחר שלפי זה מובן הכח של רבינו שהזהיר מאד לא לעסוק ולהיתפס בדקדוקים, והזהיר מאד שלא לכוון את כוונות האריז"ל, רק מי שזה ממש פירוש המילות עבורו, אלא לכוון ממש מהלב.

ספר פנות המרכבה נראה שכולו נכתב על הפתק, נ נח, ברסלב-לב בשר, והגואלה שלמה, עיין במפתחות של דברי חז"ל מש"כ במקומו באריכות בס"ד.

הרמח"ל במכתבו אל ר' עמנואל כלבו (רמח"ל ובני דורו עמ' 60, ירים משה עמ' קמא) כז"ל אמת הדבר כי משנת תפ"ז חנני אלהים לשלוח לי אחד קדוש, מן שמיא נחית, והגד יגיד לי יום יום סודות גדולים, הכל בכתב לסדר הימים כתבתי באר היטב, ואחר רוב תיקונים שנתן לי לעשות אמר שאזכה לשמוע מפי אליהו ז"ל וכו' וכו' ע"ש עכ"ל. הרי שעיקר התחלת הגילוים של הרמח"ל שיש להם חלק גדול בהגאולה, כידוע שרבינו צוה לכמה אנשים ללמוד ספרו, וכידוע שכמה נ נח התקרבו על ידו, הכל התחיל בשנת התפ"ז שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

עוד יש להעיר שכמו שמצינו שרבינו התחיל להחזיר בתשובה אפיקורסים ממש, כן מצינו אצל הרמח"ל (באגרת לב כז"ל וכאן עשה פרי טוב, כי ברגע אחד נתהפך כל הקהל לתשובה וכו' והרבה באו לקבל תיקוני התשובה ועזבו עבירות גדולות ת"ל. באגרת לג כז"ל זכני רצנו יתברך להשיב רבים מעון פה פאדובה העיר, ולקרבם לתורה לדעת גדולת ה', ולהסיר דברי חטאים רוגנים באהליהם על מאמרי רז"ל, ע"כ, ובמקום אחר הוא מזכיר בפירוש שם של אחד שהיה מוחזק שסר לגמרי מהדרך).

וכן כמו שהמשכילים העריצו מאד את רבינו והספרים והסיפורים שלו [למשל, יוסי יזרעאלי: רבי נחמן מברסלב, ספר המעשיות שלו, ובעיקר מעשה משבעת הקבצנים, מהווה עבורי את פסגת היצירה העברית המודרנית, ע"כ. פנחס שדה: הגעתי להכרה, אשר אף לא שיערתיה קודם לכן, כי אפשר שרבי נחמן לא זו בלבד שהוא אולי גדול הסופרים העברים בעת החדשה אלא אחד מיוצרי המופת בתולדות ספרות העולם, ע"כ], כן העריצו את הרמח"ל [למשל עיין הקדמה למעשה שמשון, ובתוך דבריו כז"ל שבו נתגלה באמת כשרון יוצר דרמתי ממדרגה גבוהה, ע"כ].

רש"י

אחיה של התורה (שיחות הר"ן רכג ע"ש). רש"י – שי"ר.

רבי שלמה יצחקי, עם הי"ב אותיות ג' תיבות והכולל, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. שלמה ע"ה בגמטריא רבינו נ נח. שלמה בן יצחק ע"ה בגמטריא נון נון חית, עם הג' תיבות.

ש. שין, בגמטריא רבי נחמן.

שד"י

שד"י א"להים הוי"ה אדנ"י בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, שמעתי.

בספר אדיר במרום (עמוד מה, ספינר), שדה הוא בת זוגו של שד"י (בספר ברית מנוחה, סוף דרך השכל כז"ל וכל שדה סתם זהו הכסא). שד"י ושד"ה ע"ה בגמטריא נון נון חית. (לפני כמה שנים כתבתי: שד"י שד"ה בגמטריא תרכ"ג. ונראה בפשטות כי השיעור קומה של אדם שלם הוא תרי"ג, ויש עוד שבע מצות דרבנן שנכנסין לחשבון להשלים את הכת"ר. וכיון שיש את שני היסודות ביחד, כבר יש את הג' טיפין, הרי תרכ"ג. אי נמי תרי"ג עם העשרה מיני נגינה של נ נח נחמ נחמן מאומן (שהוא בעצמו עם נקודותיו והכוללים בגמטריא תרי"ג כמש"כ במקום אחר)). וי"ל ננח, נ"נ אלו הם בחי' עטרת היסוד של הזכר ויסוד הנוקבא, כמו בסוד ה' של אברהם שלקח משרי, והרי יסוד ומלכות, וח' ספירות שעל גבם.

של"ה – מחבר ספר שני לוחות הברית. שני לוחות הברית, הם י' דברות. וזה בחינת עד יגדל שלה, י' גדל של"ה. וע' בספר עץ הדעת טוב למהרח"ו שזה בחי' משיח, בחי' עד כי יבוא שילה. בספר דברי הימים בכור שלה, ער, והוא לשון בן חריף בחכמים, כמו שדרשו במסכת סנהדרין פב. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה (בועל את הגויה) ער ועונה וכו' לא יהיה לו ער בחכמים, ואולי מפני זה לא קראו יהודה ותמר שם ער, כי יהודה בעלה בחזקת שהיא גויה. ושלה הקים שם אחיו הבכור, ואילו הבנים של יהודה ותמר לא נקראו על שמו. אחד מהדברים הכי מפורסים של השל"ה הוא תפילתו, ועיקר התפילה לקיים פריה ורביה ברוחני ובגשמי.

שלום: בגמטריא הוי"ה אדנ"י נחמן מאומן (שמעתי מחבר ר.ש.). שלום בגמטריא רבינו נ נח.

שמאי, בגמטריא רב נחמן ע"ה. [שמאי בגמטראי א, ב, ג, ד, וכו' וכו' עד כו – הוי"ה, עיין בזה בספר ניצוצי שמשון פרשת שמות].

שמואל. שמואל בגמטריא שלום ע"ה, ולכן עיין מש"כ בערך שלום.

בגמרא (שבת נג.) קוראים לשמואל, בר פלוגתא דרב, אריוך, ופרש"י לשון ריכא מלך ע"ש. והנה בתורה כתיב (בראשית יד:א) אריוך מלך אלסר, מלך אלסר ע"ה בגמטריא שמואל, עם הה' אותיות. ושמוא"ל, לשום א"ל, היפוך א"ל סר ח"ו.

ר' שמואל אייזיק. לכאורה בכמה בחינות הוא עלה על רבי נתן. וצ"ע אם זה כענין מה שמצינו שמרדכי הצדיק לא היה אפילו מהראשונים שבסנהדרין, שהוא בעצמו תמוה והרחבתי בזה קצת במסכת מגילה דף טז:.

עמש"כ על התורה גשר צר מאד – חודו של חרב.

שמואל הורוביץ – ר' שמואל הורוביץ.

מכתב משמואל הורוויץ

בס"ד

ב"ה יום השישי פר' שמות כ"א טבת תשט"ו פעיה"ק ירושלים ת"ו:

שלום וברכה וכט"ס אל מע"כ ידידי יקירי כנפשי ולבבי הרה"ח המשתוקק לעבודת ה' באמת להתקרבות לצדיק באמת אשר זאת הוא העיקר מכל העיקרים. השי"ת יזכהו לזה שיזכה למה שהאדם יכול לזכות בזה העולם העובר כהרף עין ובזכות הצדיק האמת שמתפלל תפילה בבחינת דין שיש לו את הקול המוכיח שיוציא את כל הניצוצות מהפלונית ויחזיר אותם למקום קדושתם אמן.

אחדהש"ט באהבה רבה משלומינו הודות להשי"ת והנה ב"ה אנו עוסקים בהתורות של רבינו ז"ל בעיון כפי שהסברתי לך במכתבים הקודמים ונמצאים כעת בהתורה ח' חלק ב' תקעו תוכחה ונזדמנו הרבה מאנ"ש בישיבתנו הק' שיצטרפו בהתורה הזאת והיו דיבורים ק' בתכלית והיו רגעים אשר הרגשנו ממש שמתבטלת הבחירה לגמרי מאיתנו מרוב החיות וההתלהבות ודביקות בהצדיק האמת אשר הוא ממשיך עלינו אורו ומשפיע עלינו את יראתו הק' כמובא בחיי מוהר"ן בהמעשה עם ר' שמעון ז"ל.

וכך הרגשנו ממש זוהי הגדולה של הצדיק. הצדיק הולך כל פעם אין סוף שמזה אי אפשר בכלל לדבר אפשר לדבר מעניין השכינה זוהי הרי אלוקות שיש בעולם שיש בכללל ישראל שיש בבני האדם. השכינה היא הרי הרי גבוהה מכל המלאכים מכל בני האדם אבל ההשגה הגבוהה ביותר מהשי"ת בעצמו על זה הרי נאמר כי לא יראני אדם וחי ולכן אי אפשר להשיגה כי אם ע"י הצדיק האמת הגדול בתכלית שהוא בעל השדה שיש לו קול המוכיח שהצדיק גוזר וקב"ה מקיים בבחינת השערות שבראש (עיין באידרא מהאלף עולמות שבשערות) שאין אדם השיג זאת כי אם הצדיק האמת.

והנה אתחיל לומר לך אחי חביבי כפי שביקשת ממני שנגיד לך מהדיבורים והחידושים המתחדשים בדעת רבינו ז"ל. והנה מובא בהתורה שעיקר שלימות התפילה בבחינת דין של הבעל כח הנ"ל היה רק סמוך למיתתו של משה וע"כ הצדיק אינו מוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה כשפרש"י על הפסוק ויהי בארבעים שנה וכו' דברים – שלא הוכיחן משה אלא סמוך למיתתו. כי מיתת הצדיק זהו בחינת תפילה בעצמו בבחינת דין של הבעל כח כי המיתה בעצמה היא בבחינת דין.

והנה עיקר הכנעת עקב עשו שהוא מזונא דגופא הוא הידיים דייקא בבחינת 'וידו אוחזת בעקב עשו' וידו דייקא

כי באמת עיקר ההכנעה הוא ע"י קדושת הידיים

כי כל הבחינות הנאמרות בהתורה הזאת כולם נמשכים ע"י בחי' הידיים

כי עיקר המשכת מימי הדעת הוא ע"י תפילה של הבעל כח ועיקר בחינת כח הוא בידיים כידוע בבחינת 'כח ידיהם' (איוב ל) כי עיקר כח של הבעל כח שמתפלל תפילה בבחינת דין עיקר התכלית הוא שיזכה לכל הבחינות כדי שיזכה לגלות חידוש העולם בעולם שידעו ויאמינו כל באי העולם בהאמת לאמיתו וזהו הפעולה של העניין השיר החדש שמתחדש כל רגע ורגע.

והנה השי"ת סיבב בעולמו שהגיעו ר' נפתלי ור' אברהם יעקב ור' אייזק ב"ר נתנאל ור' דוד ב"ר אברהם ועסקנו בהתורה הנ"ל יומם ולילה כמו שהורה לנו ר' אברהם בן רב נחמן שכשיש מניעות בהבנת עניין רבינו ז"ל לא לעזוב את אותו עניין עד שרבינו ז"ל בעצמו יפתח את אוצרו הטוב.

ולכן עמדנו על כמה נקודות כגון

ביאת המשיח

וקול המוכיח

והשיר שיתער לעתיד והנהגת הצדיק וכו' וכו'

ואכתוב לך מעט מן המעט משום שההשגה שהגענו בו אי אפשר לומר בפה וכ"ש בכתב לכן אומר לך את הקיצור הנדרש.

רבינו ז"ל כותב וכשיהיה חידוש העולם לעתיד אז יתנהג העולם ע"י נפלאות היינו ע"י השגחה שהיא בחינת נפלאות שלא כדרך הטבע וכו' והוא מזכיר העניין של א"י וכח מעשיו הגיד לעמו וכשהקב"ה יחדש את עולמו בחי' א"י ויתקיים הנאמר תמיד עיני ה' אלוקיך בה שזה תלוי רק באמונה ואז יתער שיר חדש בבחינת שירו לו שיר חדש. והשיר הזה יהיה שיר פשוט כפול משולש ריבוע שעולה ע"ב שהוא שיר של חסד שעל ידו יהיה חידוש העולם בבחינת הרם כשופ"ר קולך

נמצא שע"י תפילה זוכין לבחינת קול שאפשר להוכיח כי ע"י תפילה הנ"ל נעשה גרים ונתגלה הכבוד ועי"ז זוכין לאמונה ועי"ז העולם מתחדש וחידוש העולם הוא בחינת א"י ואז יתער השיר של השגחה ונפלאות והשיר הזה הוא בחינת קול יוצא שהשיר הזה הוא כלליות גדול מאוד כמובא בחיי מוהר"ן מעניין הבתים והקשר לשיר חדש. ועניין השיר הוא כי ידוע שרבי אברהם אמר (כוכבי אור חכמה ובינה) שרבינו הוא בסוד בינה

והאר"י הקדוש כותב בשער המצוות פר' תזריע "נודע שהבינה היא הדוחה את החיצונים בסוד התכלת".

דהיינו שהצדיק הגדול במעלה יש לו את הכלים דהיינו השיר החדש כדי לדחות את החיצונים מהקליפה ע"י תפילה בבחינת דין וכו'

וכן בסוף ע"ח בכללי הרח"ו שבינה עומדת בגרון דהיינו שהבינה – רבינו יש לו כח של הקול שהוא קול המוכיח המשקה את הגן וכן כתוב בשער מאמרי רשב"י שבינה מתפשטת עד הוד [ב]לבד

דהיינו שזה בגדר של שבח והודאה דהיינו בחי' השיר

יוצא השיר יש בו כח לחידוש העולם שזה ביאת משיח דרך התלבשות לצדק האמת. כתוב בפרע"ח שער חנוכה פ"ד "כל הגאולות הראשונות היו בסוד ההוד דהיינו שלא היו יכולים ליגאל כי אם ע"י בחי' השיר שיתער לעתיד שיתגלה לפני זמנו כדי לגאול עם ישראל

ולכן כל השירות הם בלשון נקבה וע"י נקבה דאיהי בהוד ואפילו גאולות מצרים היה ע"י בתיה בת פרעה ולפיכך כתיב ונתת מהודך עליו וכן גאולת סיסרא היה ע"י דבורה ואשת יעל וכן גאולת יון ע"פ בת מתתיהו והיה אז בתיקון הוד ופורים היה ע"י אסתר אבל לעתיד לבוא יהיה הגאולה מצד נצח דהיינו שזה ימשך בחינת שיר אבל מצד נצח דהיינו רבינו הקדוש שזה חייב להיות על ידו עניין השיר החדש שיתער לעתיד לבא משום שהגאולה העתידה ב"ב שאז תהיה הישועה זה יהיה ע"י בינה עילאה באמצעות הגבורה.

ובינה נקראת שיר שורקת שזה יהיה נקמה בגוים דהיינו קול השופר המתהלך בגן ויורד לעולם בבחינת המוכיח ונעשה כולו חסד ורחמים בבחינת שיר פשוט כפול שלוש רבוע שזה בחי' שם הויה באחוריים בחינת דין אבל כולו מטרתו לחד ורחמים משום שהשיר הוא משותף בצדיק עד שנכלל עצלו ונהיה לבשר אחד כאיש אל אשתו משום שהשיר הוא רחמים וחסד כי הוא הגאולה העתידה ומצד שני הוא דין בחינת מוכיח שהוא באחוריים

וכן הצדיק יש לו תפילה בחינת דין ומצד שני הוא הכלי לקבלת השיר שכלי זה בינה רוב חסד מדין ולכן הם משפיעים אחד מהשני בתורה ותפילה כאיש ואשה כחכמה ובינה ומכל הכינויים שיש בעולם שם הע"ב הוא הגדול מכולם מצד המשפיע שאורה גדול כ"כ אשר אין שום כלי שלא נשפע ממנו וזה צריך הצדיק הגדול במעלה שיקבל זה השיר שיוכל להוריד הנשמות העשוקות בתוך הקליפה שנמצאת למטה מהשאול ולכן זה השם הוא באחוריים כי בהתחלה הוא י שיורד עד למטה בתכלית התחתון אח"כ עולה חזרה וחוזר מהתחלה עם הכוחות הראשונות וחוזר עוד יותר למעלה עם יותר כח י – יה אח"כ יורד וכו' וכו' עד שמתקן את כל הנשמות מימילא כולם נשפעים ואין שום כלי שלא נשפע ומקבל מזה האור ולכן המלכות נקראת משיח כי הצדיק מתהפך ונהיה מלכות משום שעיקר המלכות הוא כשאר הוא מתקן נשמות עם ישראל והטעם שהיא יונקת מן החכמה ששם משח רבות ונקראת קרן מצד הבינה עיין מה שכתב ר' געצל בכתביו בענין התחלתא דגאולה. עכשיו ידוע לנו שאדם הראשון הקב"ה נתן בו בינה יתירה כדי לקרא את החיות והבהמות בשמם הראוי להם מה שייך בינה יתירה? אלא הענין הוא מה שהיה צריך להכיר במעשיהם כדי (ל)תן שמם אז רואים שהמושג "שם" הוא דבר גדול מאוד. הרמ"ק כותב בספר האילימה מעין ג עין רואי תמר ו פרק כ"ח שהשם הוא קיבוץ אותיות אשר מגביל ומגדיר המצאות המוגבל פירוש המלכות נקראת שם ואפשר כי עולה במספר קטן שהיא כלולה מהשבע בהיותם כלולות בכללות גדול דהיינו ש' שלש מאות שלוש אבות כנודע ומם ארבעים דהיינו נצח והוד יסוד ומלכות וגם אם ימצא שבינה כוללת לפי דעת המפרשים ירצה ש' שלש אבות ומם סתומה על גביהן שזה בינה ועם כל זה היותר צדק במלכות ושם מלשון שימה אפשר שהיא במלכות שהיא החונה על העולם והיא נקראת שכינה והשכינה אינה יכולה לרדת למטה מעשרה טפחים אבל כשהיא מתדבקת במלכות שבבינה דהיינו תבונה היא יכולה. דהיינו כשהצדיק יורד למטה להביא נשמות העשוקות בתוך הקליפה זה כבר לא רק צדיק אלא זה הצדיק והשכינה מתדבקים ביחד כגוף אחד והצדיק נכלל באין סוף ודווקא ע"י הכלי שהוא השיר שיכול לקבלו ע"י הקול המוכיח אזי מעלה את כל הנשמות העשוקות אבל זה אי אפשר כי אם ע"י השם של הצדיק כפי שראינו משום שהפעולה שהשכינה יכולה לירד למטה מעשרה טפחים ולהתדבק לצדיק זה נעשה רק ע"י השם משום ששם הצדיק משותף בשם השם ואזי יכול לירד וכשנעשה פעולה כזאת שזה חסד ודין אזי הקול המוכיח שהוא השיר פשוט כפול משולש מרובע שנכלל בשם של הצדיק בפעולה כזאת מעלה את כל הנשמות העשוקות אבל אין התמזגות בין הדין לרחמים וזה יכול לגרום שבירת הכלים משום שאין הרבה מזוג משום שהחסד טבעו לעולם להתפשט וטבע הדין להיפך ובלא דין יתפשט החסד והרחמים יותר מדאי ולא יהיה קיום לעולם ועוד לא יודע (יוודע) מעלת הרחמים מריבויו שכל דבר שבא בלי טורח ובריבוי אינו חביב כלל ובהתתפות הדין לא יתפשטו הרחמים ויהיה חביב וגם חשוב אבל בתאי שזה יהיה בהתמזגות וזה לא יכול ליקראות התמזגות כי אם ע"י שם הצדיק משום שהשם מורה על מעשיו כנ"ל ויוצא שהשיר חדש כדי שיהיה קול המוכיח המשקה את הגן צריך שיעורר הפעולה מראשית נקודה העליונה עד תכלית דיוטא התחתונה וזה אין אדם בעולם יכול לעשות זאת כי אם הצדיק מוכח שהשיר עצמו הוא שם הצדיק כין פעולה עיוולת יוצאת מהשי"ת ח"ו משום שאם שם הצדיק זה לא השיר אז אין התמזגות ויצא שאין מלכות וכשאין מלכות מי שימלוך על העולם מצד תיקון הנשמות אזי אין בינה דהיינו באין צדיק כי הצדיק היגיע רק לתיקון העולם וזה לא יכול להיות כי כל הפעולה הוא רק ע"י הצדיק בעצמו לכן מוכח שהשיר עצמו הוא שם הצדיק מה שיוצא לנו עד עתה הוא ענין סיבת המשפיע וענין סיבת הנפשע דהיא המקבל א"א לשמוע את קול המוכיח אא"כ הוא מאמין באמונה שלימה בהצדיק ובכליו דהיינובהשיר בחי' השופר כמובא בהתורה אצלינו שעיקר הכח הוא בידיים כמ"ש (כח ידיהם) וידם זה בחי' אמונה כמ"ש ויהי ידיו אמונה נמצא שעיקר הוא לגלות האמונת חידוש העולם וזה נעשה ע"י בחי' כח מעשיו הגיד לעמו דהיינו הכ"ח אתוון דפסוק בראשית שהוא עצם התחלת מעשה בראשית וזה תלוי באמונה כמובא ברש"י אמר ר' יצחק וכו' וזה מה שכל פעם חוזרים מהתחלה מחדש שזהו בחי' שיר פשוט כפול משולש מרובע דהיינו אחורים שכל פעם חוזרים לאחור וע"כ הקול המתהליך בגן ומשקהו שזה בחי' אף ידי יסדה הארץ שהעולם מתקים משום שהאדם מתחדש אף ידי ידי דייקא דהיינו אמונה שזה תלוי באמונה מצד הנשפע. ר' יצחק אחי חביבי התעורר נא אחי כנפשי האם עולה על דעתך מה שעולה בראשי היסמרו שערותיך אני מרגיש בשרי חידודין חידודין אני כמה אתה מרגיש בהתנוצצות התורות של רבינו ז"ל כפי שראיתי איך שלמדנו בזמנו אז אבל עכשיו חבל על דאבדין ולא משתכחין אני צריך להמשיך לך את הדיבורים הק' שדיברנו עם אנ"ש עוד ועוד כי תלי תלין של הלכות יש כאל הלכה למעלה כפי שלימד אותנו מוהרנ"ת שכל התורות צריך שיצא מזה הלכה למעשה אך כעת אין פנאי כלל להאריך היגיע עת השבת ק' אשר הוא מטרוניתא דמלכא שהצדיק מתגלה מהדא בעולם והשי"ת יאיר עיננו באור תורתו שנזכה לילך הרבה עם התורות של רבינו ז"ל כפי שציווה לנו ולקיים כל הנאמר בה במסירות נפש עד ביטול הבחירה ממש ובכן כל אחד ואחד נאמר זה לזה חזק ונתחזק בהתחדשות שלא כדרך הטבע כלל. ותראה תיכף בכל עיקר שנמצא מאנ"ש הידועים לנו בלבד להראות מכתבי זה ושאר המכתבים המדברים מהתורות כפי שכתבתי לך אשר ביקשת ממני אשר דברי הק' נובעים ממבועי הנחל אשר כל מימות העולם שיעברו לא יעמדו כנגדה ובפרט בתורתו האחרונה שאמר בחייו ועיין בפרפראות אשר היא גבוהה מכל התורות מי יפתח פה! מי יפתח פה! ידידו דורש שלומו הטוב מאחלם כט"ס

שמואל הורוויץ

שמות קודש.

ע"ב קס"א אלקים ס"ג מ"ה אדנ"י בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה (שמות האלו מובאים בספר מגלה עמוקות מהדורא תנינא, פרשת ויצא צו-צז, לכוון אותם בברכות ראשונות של שמונה עשרה, אלא ששם אין מכוונים אלקים פשוט, אלא במילואו שהוא בגמטריא ש').

שמות הצדיקים

שמות הצדיקים הקצר – הניתן לאמר כל יום ויום

אדם, הבל, שת, חנוך, מתושלח, נח, שם, עבר, אברהם, יצחק, יעקב – ישראל. (שרה, רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה). אליעזר (עבד אברהם). [מזרח] יהודה (י-ה-ו"ה), יששכר (י-ה-ה"ו), זבולון (י-ו-ה"ה), [דרום] ראובן (ו-י-ה”ה), שמעון (ו-ה-י”ה), גד (ו-ה-ה"י), [מערב] אפרים (ה-י-ו"ה), מנשה (ה-י-ה"ו), בנימין (הוי"ה), [צפון] דן (הוה"י), אשר (ה-ה-י"ו), נפתלי (ה-ה-ו"י), לוי. קהת, עמרם, (יוכבד), משה (נ”ה), אהרן (מרא דמטרניתא פנים דחו”ב), (מרים), נדב, אביהוא, אלעזר, איתמר, פנחס, נחשון בן עמינדב. יהושע בן נון (יסוד\אחוריים דחו”ב נוק'), כלב בן יפנה, בצלאל בן אורי בן חור, אהליאב בן אחיסמך.

<זקנים ושופטים (חו”ב דאבא שבז”א)> אלדד ומידד, עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, (דבורה הנביאה), ברק בן אבינעם, גדעון (בן יואש), תולע בן פואה, יאיר הגלעדי, יפתח, אבצן, אילון הזבולוני, עבדון בן הלל הפרעתוני, שמשון הגיבור, עלי הכהן, שמואל הנביא ((נצח) בן אלקנה בן ירחם בן אליהוא בן תחו בן צוף), (חנה הנביאה).

<מלכים ושריהם> שאול, יונתן, דוד בן ישי (שפ”ו), בניהו בן יהוידע, שלמה, אסא, יהושפט, יהואש, עוזיהו, יותם, יחזקיהו, יאשיהו, צדקיהו.

<נביאים (מבחי' מוחין דאי' שבז”א)> אחיה השילוני (אחוריים דנ”ה), אליהו (אחוריים דהוד), אלישע, עדו החוזה, שמעיה הנביא, נתן, גד החוזה, ישעיה, ירמיה, יחזקאל, ברוך בן נוריה, הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה

<אנשי כנסת הגדולה (מדעת שבצד אבא שבז”א)> חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, נחמיה בן חכליה,מרדכי הצדיק, בלשן, זרובבל, עזרא הסופר. מתתיהו כהן גדול חשמונאי ובניו. שמעון הצדיק.

<זוגות – מדעת דמצד אי' שבז"א> אנטיגנוס איש סוכו (מן העלייה), יוסי בן יועזר איש צרידה – יוסי בן יוחנן איש ירושלים. יהושע בן פרחיה – נתאי הארבלי. יהודה בן טבאי – שמעון בן שטח. שמעיה – אבטליון. הלל – שמאי. <תנאים – מן היסוד עד דעת, דרך ירידה ודרך עלייה למקובלים. ויש מצד אבא> ר' יונתן בן עוזיאל. ר' יוחנן בן זכאי. שמעון בן הלל הזקן. ר' נחוניה בן הקנה (היכלות דיצירה). ר' אליעזר הגדול (תק”ל), ר' יהושע, ר' יוסי הכהן, ר' שמעון בן נתנאל, ר' אלעזר בן ערך, ר' עקיבא (בן יוסף. אשצ”ה). ר' ישמעאל, ר' מאיר (בעל הנס) ר' יהודה, ר' יוסי, ר' שמעון בר יוחאי. ר' אלעזר ב"ר שמעון. ר' פנחס בן יאיר, רב המנונא סבא, רב ייבא סבא, רב נהוראי סבא, ר' אבא. חוני המעגל, ר' חנינא בן דוסא, אלישע בעל כנפים, ר' נחמיה, ר' אלעזר בן שמוע, שמעון בן עזאי, בן זומא, עקביא בן מהללאל, מתיה בן חרש, ר' צדוק, ר' ישבב הסופר, חוצפית המתרגמן, רבי חנינא בן חכינאי, ר' יהודה בן דמא, ר' יהודה בן בבא, ר' יהודה בן בתירא, ר' יהודה בן תימא, ר' אלעזר בן יעקב, ר' חנניה בן תרדיון, ר' טרפון, ר' יוסי הגלילי (שפ”ו. פאה שמאלית – א”ל שד”י – בכתף שמאלי), ר' יוחנן בן ברוקה (ע”ב ב”ן, קד”ם – אחוריים דב”ן חסר הוי”ה עצמה וה'), ר' יוחנן בן נורי (אמת ע”ה), ר' יוחנן הסנדלר. אדמון, סומכוס, ר' גמליאל הזקן, ר' שמעון בנו, ר"ג בנו, ר"ש בנו, רבנו הקדוש ר' יהודה הנשיא. רבי אפס, ר' חנינא בן חמא, ר' חייא

<אמוראים – בחי' יניקה> רב, שמואל, רבי ינאי, בר קפרא, רב תחלפתא, ר' יוחנן, ריש לקיש, ר' יהושע בן לוי, ר' עמרם, אלפס, ר' הושעיא. רב פפא, רב אידי בר אבין, רב כרוספדאי, רבי ירמיה, ר' יחזקאל, ר' אלעזר, ר' אלעזר בן פדת, ר' אדא בר אהבה, אמימר, מר זוטרא, ר' זירא, רב משרשיא, רב זביד, ר' יצחק, ר' יעקב, ר' אלעאי, רב ספרא, רב חסדא, רב הונא, רב יהודה, רב נחמן, רב כהנא. רבה בר בר חנה. רמי בר חמא (נ"ר, שער נ' – דעת עליון בשרש קין), רבה, רב יוסף, אביי, רבא, רבינא, רב אשי, מר בר רב אשי, ר' אמי, ר' אסי, רב דימי, ר' אבין. ר' תנחומא. <רבנן סבוראי עיבור> רבה יוסי, רב אחאי מבי חתים, רב רחומי, רב שמואל בריה דרב אבהו, רב סימונא, רב עינא.

<גאונים (בז”א אחרי התיקון, וגם של או”א לפני תיקון ז”א)> ר' אחאי גאון, בה"ג, סמ"ג, רב נטוראי גאון, רב שרירא גאון, ר' סעדיא גאון, רב האי גאון, רבינו גרשום, רבינו חננאל.

<ראשונים> (פוסקים – בחי' ז"א אחר שנתקן ע"י וא"א) רי"ף, ר"י מגש, רמב"ם, ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן (נסים), נמוקי יוסף, ר' יוסי גי'קטיליה, ר' אברהם גלנטי, ר' מאיר אבן גבאי, חייט, ר' נתן בעל הערוך, רי"ץ גאות, ר"ש, ר"י, רבינו תם, רש"י, ר' אלעזר בעל רוקח. תרומות (ר' ברוך בר יצחק), עיטור (ר' יצחק). ר' יהודה החסיד. רבינו יונה. מהר"ם מרוטנברג. אור זרוע (ר' יצחק). אגודה (ר' שמואל בר' צדוק), אבודרהם, רבינו בחיי. מרדכי. ר' עבדיה ברטנורה, מנורת המאור – ר' יצחק אבוהב, בעל המאור, תרומת הדשן, מהרי"ל, רא"ש (ר' אשר). (ר' יעקב) בעל הטורים. ר' ירוחם.<אחרונים> מהרש"א, מהרש"ל, מהר"ל, ר' יוסף קירו, ר' משה איסרלס, לבוש (ר' מרדכי יפה), סמ"ע (ר' יהושע פאלק), ב"ח (רב יואל בר' שמואל), ש"ך (ר' שבתי כהן), ט"ז (ר' דוד הלוי), מגן אברהם, בית שמואל, רמ"ק (ר' משה קורדבירו), ראשית חכמה (ר' אליהו), ר' בצלאל אשכנזי, ר' יצחק לוריא –אריז"ל, ר' חיים וויטל, ר' שמשון אסטראפאלר, של"ה (ר' ישעיה סגל בר' אברהם), רמ"ז, מגלה עמוקות (ר' נתן נטע), ר' משה חיים בן יעקב חי לוצאטו – רמח"ל, ר' רפאל עמנואל חי ריקי בן אברהם (משנת חסידים), אלשיך, חכם צבי, אור החיים, חסד לאברהם.

<חסידות> ר' ישראל בעל שם טוב, ר' צבי, (ר' דב בער) מגיד ממזריטש, ר' אברהם מלאך, ר' שלום שכנא, דגל מחנה אפרים, ר' ברוך, תולדות יעקב יוסף, ר' מנחם מנדל וויטפסקר, ר' אברהם קליסקר, נועם אלימלך, ר' פנחס קורצר, ר' נחמן הורדענקר, ר' יחאל מיכל מזלאטשוב, יושר דברי אמת, ר' צבי הירש זידיטשוב. דברי חיים. הר"ר שמעלקא מנקלזבורג. חוזה מלובלין. יוד הקודש, אפטר רב (ר' אברהם יהושע העשיל), ר' לוי יצחק בן שרה סשיא. ר' מאיר מפרמישלן. בעל התניא. ר' אהרן קרלינר, ר' שלמה קרלינר. מי השילוח, בית יעקב. ר' צדוק הכהן. ר' ישראל מקאזיניץ. בני יששכר (ר' הירש אלימלך). חתם סופר, ר' עקיבא עיגר, נתיבות משפט. רש"ש – ר' שלום שרעבי, חיד"א, ר' שלום שבזי, בעל הסולם, שלמה קרלבך.

רבינו הקדוש רבי נחמן בן שמחה – נ נח נחמ נחמן מאומן, ר' נתן, ר' שמואל אייזיק, ר' יצחק יהודה מטעפליק, ר' יודל, ר' נחמן מטשהרין, ר' נחמן מטולטשין, ר' אברהם בנו, ר' משה ברסלבר, ר' ישראל קרדונר, ר' ישראל בער אודסר.

שמחה. האבא של רבינו הקדוש, עמש"כ בערך פייגא.

שמעון עם כ"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וי"ל דהנה הש"י הבטיח וברך את אברהם אבינו (בראשית טו:ה) כה יהיה זרעך, וי"ל דעיקר הזרע הוא מה שהאדם מקיים בו מצות פריה ורביה, ולפי בית שמאי (יבמות סא:) המצוה מחייב שני בנים, הרי לפי בית שמאי יעקב אבינו לא קיים את המצוה של פריה ורביה אלא בלידת שמעון, וקיימא לן שלעתיד הלכה כבית שמאי, ולכן לענין השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא השיר לעתיד אזלינן כבית שמאי, ולכן דייקא הברכה של כ"ה חל על שמעון, להשיג נ נח נחמ נחמן מאומן. ואכן שמעון היה השמש של רבינו.

ר' שניאור זלמן – בעל התניא. בכתבה של יהושע מונדשיין כתב מה ששמע מאברהם זלצמן ע"ה ז"ל שמשום מה לא הסכים רבינו (=בעל התניא) ללון בביתו של רבי נחמן, אלא דוקא בעגלת מסעו. ומוהר"ן אמר, שבוודאי חפץ רבינו להשיח באזני הבעל עגלה בענייני 'עתיק ואריך', עכ"ל.

ש"ע נהורי פנים, לי"ב שבטים כל אחד כלול עשר ספירות = קכ, והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

שרה: עיין מש"כ בערך אברהם.

שת. כי הושתת ממנו כל העולם (בראשית ה: רמב"ן, אור החיים). שת, עם אותיות והכולל, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן.

ת. תיו בגמטריא רבינו נחמן. ועיין בספר עמק המלך שער ב' פרק ז' ובעוד מקומות, שכל הרשימות שלמטה הם באות ת', עד שנרשמו בכל מצח בן אדם עיין שם.

תרי"ג – משה רבינו

א. נ נח נחמ נחמן מאומן גימטריא 491. הנקודות (כל פתח - ו' = 6. כל נקודה - י' = 10. קמץ הוא צירוף ו"י = 16, כן הוא בכללי הגימטריא) בגימטריא 116. התיבות - 5. והכולל - 1.

613!

(גימטריא משה רבינו, וכן גימטריא תרי"ג מצות, וע”ע מש”כ בפרק לפרש אני נ נח).

ויש להעיר עוד שנ נח נחמ נחמן מאומן חסר מתרי"ג מנין קכב, והוא בחי' יב"ק (יחוד ברכה קדושה, שזה יחוד של אהי"ה הוי"ה אדנ"י) שזה היחוד שהרשב"י פעל במערה י"ג שנים, שעי"ז זכה לחבר את הזוהר, כמבואר בריש ספר אדיר במרום. כי מבואר בכוונות למקוה, לכוון בראשי תיבות של ולמקוה המים קרא ימים, קכ"א שהוא בגמטריא יב"ק עם התשעה אותיות של הוי"ה אלקים, והרי קכא ע"ה בגמטריא קכב, ונשלם עם נ נח נחמ נחמן מאומן לתרי"ג.

ב. ידוע שהצדיק מדמה עצמו ליוצרו, ועל כן כמו שהשם יתברך אמר בתורה הקדושה, אני אני הוא, כן יש לראות ש"אני אני נ נח נחמ נחמן מאומן" בגימטריא תרי"ג (שהוא בגמטריא משה רבינו כידוע).

בעולם ובחדשות

אבל. ע"ע ערך שמחה.

בשולחן ערוך, יורה דעה שצא:א, כז"ל אבל אסור בשמחה, לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל שבעה שמא יבא לידי שחוק, עכ"ל. הרי מבואר מיניה וביה שאין הכוונה ח"ו שאסור לו להיות שמח, דאם כן הול"ל שלא יקח תינוק בחיקו שמא יביא לו שמחה, אלא שהאיסור הוא לעשות דברים של שמחה ולהתנהג בשמחה. אבל מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. והגמרא כבר חילק (חגיגה ה:) ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה וכו' הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, ע"ש, והרי האדם נברא בצלם אלקים ויש לו להחזיק שני בתים אלו, ולעולם יהיה שמח. וכן המפרשים העירו מנבואת ירמיה על החורבן, אף על פי שאין נבואה שורה אלא מתוך שמחה (ועיין בזה בספר יד המלך, לרבי אלעזר לנדא ז"ל נכד הנודע ביהודה, הלכות יסודי התורה ז:ד), שבודאי היה שמח באלהיו (וק"ק מיונה שאפילו ביקש למות בעוד שהוא מתנבא, ועל כרחך הדברים אינם כפשוטם, כי אם כן ח"ו עשית נביא השם פחות מהדיוט, ומיתת צדיקים לפי הזוהר הוא ענין הסתלקות מדרגה לדרגה). וכשם שמברכים על הטוב כך מברכים על הרע.

אדם. (עיין משלי יח:ד מש"כ על: איש, אלף יוד שין, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה). מובא שהמילוי של אותיות אד"ם, הם אותיות מתפלל. שזה עיקר ענין של רבינו - תפילה. מתפלל בגמטריא פתק. אלף דלת מם, עם הח' אותיות, בגמטריא נון נון חית, עם הג' אותיות.

בר נש (עיין עירובין כד. כגו דין בר נש פרש"י אדם גדול), ראשי תיבות רבינו נחמן בן שמחה. ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. ועיין מש"כ בערך פיגא, שרבינו נקרא על שם אמו.

אהבת חברים:

ב"ה לאחרונה החברים כבר הוציאו ספר שלם על אהבת חברים, ועם כל זה לא אמנע מלהביא קצת לקט על הנושא שהוא כל כך יסודי בדרך נ נח.

חיי מוהר"ן (מעלת המתקרבים אליו אות ב) ז"ל ענה ואמר העולם ראוי שיתמהו עצמן על האהבה שבינינו, ע"כ. וע"ש אות תעא.

ליקוטי עצות (כד) אלו האנשים הנוסעים ובאים לצדיקי אמת, ראוי שיתוסף בהם אהבה זה לזה, ויעוררו ויזכירו זה את זה בעבודת השם. וזה סימן שהיה כונתם רצויה בעת שהיו אצל הצדיק והתחילו להתחדש לטובה, ע"כ. וע"ע בתורה לד איך שחברים צריכים לדבר זה עם זה ביראת השם.

וע"ע בקיצור לקוטי מוהר"ן תורה לג:ב 'יסבל מחברו אף אם יש לו איזה יסורין ממנו, וישתדל לדונו לכף זכות ולמצא בו טוב, ולהפך הדבר לטובה, לומר בדעתו שלא כון חברו לרעה כל כך כמו שהוא סובר, וכיוצא בזה הרבה, ישתדל לחפש ולבקש אהבה ושלום עם חבריו וכל ישראל, ועי"ז יזכה לאהב את השלום בכל מקום הן בטיבו הן בעקו, ויהיה לו שלום עם הכל, ע"ש.

בספר נתיב צדיק הרבה לכתוב על חשיבות אהבת חברים ואי אפשר להביאם אבל נקי בלי כלום לא אהיה על כן אביא משהו. במכתב קיב כז"ל ואם הייתם פה הלילה הייתי מנשק אתכם מכף רגל ועד כף ראש שזכיתם להיות נקראים על שם רבנו ז"ל ותלמידו הקדוש ע"ש. ובמכתב קלט כז"ל יש לי יסורים מזה שכתבת לי שיש לך מחלוקת עם... כי אני רוצה שיהיה שלום בין אנשי שלומנו בזכות רבנו ז"ל ותלמידו הקדוש שהזהירו מאד על אהבה ושלום, ואיך יכולה לשרות ברכה עליכם שבכל פעם נמצא ביניכם מחלוקת אחר, ולא מצא הקב"ה כלי ברכה מחזיק לישראל אלא השלום, וצריכין הרבה להתפלל על השלום, כי שנוי המחלוקת וגדול השלום, וכל אבידת החולקים הוא מחמת שאין בינינו השלום ואהבה באמת שיהיה על כל פשעים תכסה אהבה, ואני מתפלל על זה להשם יתברך שיהיה אהבה, וגם אתם כולכם צריכין להתפלל הרבה להש"י, כי אהבה שלנו אינו דבר ריק כי יכולין להתוועד יחד ולהזכיר את רבנו ז"ל ותלמידו הקדוש ולהזכיר שמם הוא תיקון לנפש רוח ונשמה כי הם נצחי, ע"כ. וע' מכתב קנג, וקס.

ישראל סבא (עמ' תד-): אוי יוי יוי.. האר"י הקדוש היה לו תלמידים קדושים, גאונים ובעלי מקבלים, והוא הזהיר אותם מאד על אהבת חברים. וגם רבי שמעון בר יוחאי הזהיר את החבורה שלו שיחזיקו עצמם באהבה גדולה. ורבנו הקדוש, הוא ותלמידו הקדוש רבי נתן, הם מדברים כל כך על אהבת חברים.

וכן אנחנו, אנחנו צריכים לשמר עצמנו מאד שלא תפגם האהבה ח"ו אפלו כחוט השערה, כי ראוי לנו לאהב עצמנו ביתר שאת ויתר עז מחמת שזכינו שיהיה לנו איזה חלק בפרסום והתגלות אור הצדיק האמת בעולם, אשר בזה תלוי תקון העולם בשלמות. צריכים לשמר מאד מקלקול האהבה ומפרוד לבבות ח"ו. רק להשתדל להוסיף ולהרבות אהבה ואחדות זה לזה כגוף אחד, שנוכל להתחבר ולהצטרף יחד תמיד, כדי שעל ידינו יתגדל ויתרבה מאד מאד עד אין מספר בניני הבתים הנפלאים של הצדיק האמת, עד שכל ישראל יתקבצו ויתאספו יחד לכנס בהם. ואפלו השוכבים בחוץ ואפילו אמות העולם יתקבצו ויתכנסו לתוך הבתים הקדושים של הצדיק האמת. גם ראוי לנו להתגעגע להתראות.

והענין של רבנו הוא רבי, ותלמידים. כל החסידים - גדולים וקטנים, אין גדולים ואין קטנים, כלנו חברים.

נו ברוך השם אצלנו יש אהבה, אבל יש אהבה ויש אהבה. אני ראיתי מה זה אהבה, רבי ישראל קרדונר ע"ה הוא נתן את כל נפשו עלי, אולי הוא יצליח להאיר בי איזה אור להתנקות מתאוות העולם הזה וכו' (ה"ע קשר הדברים מבואר שזה עיקר האהבה. ועוד י"ל כדלקמן מה שהבאתי מאגרות פ"ח מבעה"ס עמ' נד ע"ש).

אז בטבריה היה שני משגעים - ר' ישראל קרדונר וישראל בער, היו שנים. ואנחנו רקדנו בליל שבת ברקודים כאלה, בשמחה כזו, וכלם היו מתנגדים. וכו'.

מי שמע דבר כזה, איפה יש דבר כזה בעולם, איפה רואים מסירת נפש כזה בשביל איזה ילד לא שלו (וע' באותו פרק לעיל גודל הפלגת המס"נ שהיה לו, שעזב אשתו ובני ביתו, ואת הרשב"י והכל רק בשביל בחור צעיר). דבר כזה לא היה ולא רואים בעולם משום צדיק משום בן אדם. זה רואים רק אצל רבנו הקדוש! ונעשה מה שנעשה, נעשה מזה בנין לדור דור, לעולם, לנצח, בריאת עולם מאין ואפס....

וכו'

העולם חושבים 'מה, המסירות נפש זה דבר שהוא יהיה כדאי? צריכים להיות למדן, כשרוני', ובזה רבי ישראל היה יחיד, איש אחר לא היה לו קשר כזה אתי. אפילו אברהם בר נחמן, אם אני הייתי מתקרב אליו הוא היה מדבר אתי, אבל לא באפן כזה - כמו רבי ישראל, שהיה בינינו קשר כזה.

ישראל סבא עמ' תנח: (ר' ישראל נשאל לאפן ההפצה לגבי אדם מסים) הענין של רבנו ז"ל הוא לקרב, לא לרחק. אם יהיה לאותו האדם חלישות הדעת והוא יתביש, זה לא טוב, ע"כ.

ישראל סבא עמ' שטו: מה זה 'יחד'? אחדות ואהבה. יחד, שנתקבץ יחד בשלום, באהבה, אז יתגלה רבנו בעולם [- ספר המדות אמונה נ': ע"י אחדות שיהיה בישראל יבוא משיח, ע"כ].

שש"ק ה:פד. כז"ל בתחלת התקרבותו של מוהרנ"ת ז"ל היה מרבה לדבר עם חבריו אנשי שלומנו שבברסלב והיה מעוררם ומלהיבם מאד, ורבנו היה תדיר שואלו בשלום החבורה שבברסלב, אולם לאחר זמן כשראה מוהרנ"ת ז"ל שאין לבם בוער כמותו, כי היו אנשים סוחרים מוכרי כלים וכדומה, חדל מעט מחמת כן מלדבר ולהתעסק עמהם. כשבא אחר כך לרבנו לא ספר לו לרבנו מזה, אולם רבנו כבר ראה ברוח קדשו והבין הנהגתו. וכשנכנס לבית רבנו ראה פתקה רשומה בכתב ידו של רבנו שהיה כתוב בה 'מה אמר לכם, המנין שלכם היה בוקע רקיעים'. והיתה זאת לו לתשובה על הנהגתו, וחזר למנהגו הראשון לדבר עמהם בעבודת השם יתברך כבתחילה וביתר שאת, כי הבין לנכון רצון רבנו ז"ל שמהנכון לעדדם ולחזקם ולהתחבר עמהם ואף שנראה לכאורה שיש לו הפסד הרי שבחשבון הכללי תועלתו רבה ביותר, ע"כ.

וע' בזה בחיי מוהר"ן אות שלא 'מי יודע מה היה אם היה מתקים דבר המנין שלכם' ע"ש.

ועוד הביא שם ז"ל פעם אחת היה רבי נפתלי ז"ל מנגן איזה מזמור בבית המדרש בלילה עם עוד אנשים מאנ"ש, ורבנו ז"ל שכב כבר על מטתו וקם רבנו ז"ל ממטתו ונכנס אליהם לשמע את נגינתם. ואחר כך אמר להם תדעו שהנגינה שלכם היתה בוקעת רקיעים וכו', תוכלו לשער עצמכם אשר כבר שכבתי על מטתי, והנגינה שלכם משכה אותי ממטתי לכנס אליכם וכו', ע"כ.

ע"ע בימי שמואל (ח"ב פרק קמח) שהאריך לכתוב איך היה להם באותו תקופה אהבת חברים חזקה תקיפה, וחשיבותה. [וע' בשער הגלגולים הקדמה לח שכז"ל ובפרט אהבת החברים שלנו צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאד הזהירני מורי ז"ל בענין זה, ואם איזה חבר ח"ו שעומד בצרה, או יש לו איזה חולהבביתו, או בבניו, ישתתף בצערו ויתפלל עליו, וכן בכל דבריו ישתתף לכל חבריו עמו, עכ"ל, וכעי"ז בריש ספר שער הכוונות באד"ה קודם].

עמש"כ בשיחות הר"ן אות צא.

אוטו, רכב: - ענין טנדר נ נח עמש"כ בחלק א' בפרשת נשא על השש עגלות צב של הנשיאים (במדבר ז:ג).

האנדא = אני, עודאתי = נ נח נחמ נחמן מאומן! ( - Honda Odessy -אחד מהרכבים הכי נרכשים על ידי משפחות חרדים באמריקה).

פאתאט (Volkswagen Passat) בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. פרארי – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. (והנה כאשר פרסמתי את החידוש על פאתאט כתבתי בסוף את החידוש של הפרארי בסוגריים, כי החידוש על הפרארי היה מזמן, אבל החברים לא זכרו אותו, ותמהו איך תפסתי בעיקר את החידוש על הפאתאט, ובתחילה כתבו זה היה השפעת ארץ ישראל עלי לא להתיחס לכבוד הפרארי, ואח"כ חבר כתב שתדיר ואינו תדיר תדיר קודם, ועם כל זה אחד רצה לדחות שזה לא טעם מספיק להקדים לחידוש, והוציא עוד סברה שאולי כיון שהוא לא בנמצא כל כך, לא רואים אותו כל כך. ואז כתבתי להם שהלוא לעולם הפשט (פאתאט) קודם).

פיאט = (fiat)פיאת, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תאיעוטה (Toyota) בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

תסלא (Tesla) בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. תסלא נוטריקון, תיסע לאומן.

אום. באנגלית ען. בגמטריא 770. כי יש ע' אומות וכלל ישראל כנגד כולם. וכן הז' מאות מרמז על השבע מצות בני נח, שהם על השבעים. אכן כל זה בלי הראש בית שהוא על כולם, כי צריך להיות 1700, כמנין פעמיים תכלת, וכמנין אותיות הגאולה האחרונה ףץ, כמבואר במקום אחר. וזה התיקון – אן. ועם הכולל בגמטריא שבת, ועם הב' אותיות בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן.

אונן. לפי הרבה פוסקים עדיף שלא יקרא תהילים. עצתו לקרוא שמות הצדיקים (זא"ח).

אורות. טל אורות עיין לקוטי מוהר"ן תורה יא, ועמש"כ בערך כבוד.

אזנים. אזן אזן עין עין. בגמטריא רבינו נ נח. אזן אזן עין עין חטם פה, בגמטריא תקיח (כמובא בנתיב מצותיך, היחוד, בכוונות לאכילה, בגמטריא השלך על ה' יהבך), בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והכ"ז אותיות, אי נמי הוי"ה והכולל.

אזן, א"ז בחי' שיר, בחי' אז ישיר, ן' – נ נח נחמ נחמן מאומן. אזנים בגמטריא נ נח.

אחד: שכם אחד – עיין ערך גוים.

אין אך אחת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אחוריים:

ע"ע מש"כ במנחות דף לא: בענין קובה.

נ נח נחמ נחמן מאומן, כתיבת השם באופן זה נקרא אחוריים, ולכן רוב פרשני השיר הקדוש הזה דורשים בענין האחוריים, ואף שאחוריים הוא מדרגה קטנה (ובאמת שירה הוא מסטרא דלוי, צד שמאל, גבורה), הם מפרשים שאדרבה זה מראה איך שרבינו מוריד את עצמו לתקן ולהציל אפילו הדיוטא התחתונה. וכעין זה יעו' בלקוטי מוהר"ן תורה מט, אות ג' ואות ה', ז"ל וזה בחינת השיר שיתער לעתיד, והוא שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, והם עשרה מיני נגונא. זה בחינת הא, שהיא דלת (לשון דלה ועניה דלית לה כלום – אות ג) עם יוד. דל"ת, זה בחינת שיר שפוט, כפול, משלש, מרבע. יוד, זה בחינת עשרה מיני נגונא. וזה על ידי התגלות מלכותו, וכו', ע"ש כדה"ק, ומזה יכולים לפרש שמצד האחוריים היא דלה ומצד העשרה אותיות, עשרה מיני נגינה הכל מתקדשת (וזה א"ש לפי מה שהסביר בעל הסולם שנגינה זה הכח של זכרון דברים בלי הרגשת הצער שהיה צריך כדי לרכוש אותם דברים). על כל פנים לענ"ד הענין של נ נח נחמ נחמן מאומן, שכל הגאולה תלויה בה הוא הרבה והרבה גבוה מענין של אחוריים, ורבינו בעצמו גילה שענין השיר הזו הוא כשפ"ר, ובשופרו של השי"ת כתוב ויהי קול השפר הולך וחזק מאד ופרש"י מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה אבל כאן הולך וחזק מאד ולמה, מתחלה לסבר אזניהם מה שיכולין לשמוע, משה ידבר, כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל וכו' והקב"ה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע ע"ש. וזה היה נראה ממש בפשטות הענין של נ נח שהולך ומתגבר ואחר שהגיע לנחמן הולך ואור יותר בעזרת השי"ת מאומן. ולזאת פרשתי בס"ד בתוך הקונטרס שהוא ענין של יחוד ההיכלות ויחוד וזיווג אצילות עם בי"ע, וכן פרשתי בס"ד שהוא הרוח חיים שממלא הרוח הצפון, ועוד דרכים שחנני ה"י ברוב חסדו. ועכ"פ האופן של הכתיבה הוא נקרא אחוריים. ולכן ראוי להביא קצת פירושים מה הענין של אחוריים. וכאן אביא בעזה"י קטע מר' משה דוד וואלי ז"ל תלמיד חבר של הרמח"ל, ובפרט שבקטע הזו הוא מסביר שכלל האחוריים של השכינה הוא ב'ג'ד, שזה ממש ענין של השיר א'ב'ג'ד', ובפרט לאור הסוד שגילה רבינו בענין הפנטשר – שהתיקון הכללי הוא כבגד הגנה והמשכיל יבין [שוב ראיתי בספר חרדים, הובא בחק לישראל ליום ג' פרשת מקץ, שע”י שירה ששרים להשי”ת עושים לו יתברך כביכול בגד ע”ש].

בספר אוצרות חיים שער יעקב ולאה פרק ד' שהתגלות אחוריים של אימא לא יהיה עד ימות המשיח, והרי רבינו הוא בחינת בינה, וכמו שהאירך להוכיח ר' אברהם בן הר"ן בספריו כוכבי אור, ובינה זה אימא, ונ נח נחמ נחמן זה האחורים, והרי זה השיר הגאולה שאמור להתגלות לעתיד לבוא, והרי זה גילוי אחוריים של אימא! נ נח נחמ נחמן מאומן!

בפרשת מקץ (בראשית מג:יד) וא"ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין ואני כאשר שכלתי שכלתי. אחר פרש"י ז"ל רוח הקודש נזרקה לו (ב"ר צא:ז) לרבות יוסף, עכ"ל, ובקריאת שמו, רחל אמרה, יוסף ה' לי בן אחר.

מגלה עמוקות

[רבנו נתן נטע שפירא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן ונ נח נחמ נחמן מאומן]

אופן קמח [-נחמ"ן]

רצה משה ליכנס לארץ ישראל ולהשיג סוד ה' אלהיך אל קנ"א (שמות כ ה), ורזא עילאה הוא הענין שהקב"ה מנהיג עולמו במדת דין קשה שהוא אלהים, ובמדת הדין הרפה שהוא שם של אדני, שניהם יחד הוא סוד אל קנ"א. ולכן רצה משה לבא לארץ ישראל, להמתיק הדינים שהם קשה ורפה. והנה סוד זה הראה הקב"ה למשה כשביקש הודיעני נא את דרכיך (שמות לג יג), השיב לו הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות לג כג), והנה ה' אחוריים יש, סוד המבואר בכנפי יונה חלק ראשון על פסוק (דברים כ יט) כי תצור אל עיר ימים רבים, והענין שרבוע שם של הוי"ה כזה י' י"ה יה"ו יהו"ד עולה ע"ב, ורבוע שם של ע"ב עולה קפ"ד, ורבוע ס"ג עולה קס"ו, ורבוע מ"ה עולה ק"ל, ורבוע ב"ן עולה קד"ם. הנה ד' רבוע הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, חשבונם תרכ"ד, ועם רבוע הוי"ה הפשוט שהוא ע"ב, תצרף ע"ב עם תרכ"ד, הרי תרצ"ו כמנין ב' בתי דינים אלו קשה ורפה, שכן קש"ה ורפ"ה בגימטריא תרצ"ו, ומהם היתה יניקת בלעם, כמה שכתוב ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כג ד), שהיתה יניקתו מן ק"ר, נוטריקון קש"ה רפ"ה, וכן כחות של בלעם הם תרצ"ו, שכן מילוי בלעם כזה בי"ת למ"ד עי"ן מ"ם, בגימטריא תרצ"ו, ומשם המשיך צרו"ת על ישראל, אשר עליהם אמר משה (במזמור (תהלים) לא ח) כשהתפלל על בלעם ידעת בצרו"ת נפשי לא הסגרתני ביד אויב (תהלים לא ט), שהוא בלעם. לכן נקרא ב"ן בעו"ר, בהיפוך אתוון רבו"ע ב"ן, שהוא היה ענף יניקתו מן רבוע הויות שהוא סוד אחוריים. ולפי שה' רבוע הם להוי"ה כמ"ש, ולזה התחיל משה לסדר תפילתו ולתקן את אחוריים, כי כל הדינים באים מצד אחוריים, כמ"ש אליהו ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א' יח לז), וכן הוא אומר נאצו את קדוש ישראל (ישעיה א' ד), ר"ל כשהם מנאצים את הקב"ה, אזי נזורו אחור שהם יונקים מצד אחוריים. לכן אמר ואתחנן אל ה' בעת ההיא, ה' דייקא, על ה' אחוריים שמהם היתה יניקתו של בלעם ב"ן בעו"ר, שהוא בגימטריא בע"ת, לכן התחיל ה' אלהים ב' בתי דינים אלו, אדני הוא מדת הדין הרפה, הוי"ה בנקודת אלהים כנגד מדת הדין הקשה, שהוא בינה דמתמן מתערין דינין בסוד פועל גבורות, שהגבורות הקשות מתעוררים מבינה. והתפלל מאחר שאתה החלות להראות בסוד וראית את אחורי, שהם סוד ה' אחוריים שיניקתם מדת הדין הקשה והרפה שממנו יניקת בעור, לכן רוצה אני לעבור לארץ ישראל להעביר אחוריים. וזה נרמז במלת אעבר"ה בה' יתירה, אעבור ה' אחוריים, אעבר"ה בגימטריא רבו"ע, שממנו יניקת בעו"ר שהוא בלעם בן בעור שהיתה יניקתו מן תרצ"ו כחות, לכן אמר אעבר"ה נא ואראה א"ת האר"ץ, שהוא חשבון תרצ"ו, לקיים קרא אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהלים קטז ט), ה' דייקא, כי מתחילה החלות להראות לי את עבדך זו היא מדת טובך, כמ"ש אני אעביר כל טובי על פניך (שמות לג יט), ולא השגתי בה רק מצד אחוריים, כמ"ש וראית את אחורי (שם), ז"ש את ידך החזקה שרמז על אחוריים, אבל ופני לא יראו, ז"ש אשר מי אל, שסוד אל הוא הפנים, שכן א"ל מלא היינו אל"ף למ"ד, בגימטריא הפני"ם, זה לא השגתי במדבר, ועתה כשאכנוס לארץ ישראל אתהלך לפני ה' (עיין דב"ר פי"א ה'), אז יהיה השגתי להשיג גם כן פני ה', זה נרמז במלת בארצות החיים, ר"ל א' שבארצות הוא סוד הפנים, כמו שהאריך בזה בספר הפליאה שסוד א' הוא סוד הפנים, נמצא שבאות א' שבארצות שהוא סוד הפנים, ימתיק האחוריים שהם תרצ"ו, נמצא במלת ארצו"ת נרמז המיתוק של הפנים על האחור, ובזה יתפשט הטוב בעולם. זה שאמר ההר הטוב הזה, וממה יבא הטוב, מן סוד ה' פנים המאירים מלמעלה, שהוא סוד א'. השיב הקב"ה רב לך, כבר גליתי לך סוד א' שהוא כתר, שכן א"ת אחר"י חסר ו' כתיב, בגימטריא כת"ר, שבשעת מתן תורה קיבל משה כתר תורה תר"ך אותיות שבעשרת הדברות, נמצא שכבר זכית מה שאפשר לאדם להשיג, לכן אל תוסף דבר אלי עלה ראש הפסגה, וכאן אתה עולה לראשו כתם פז (שיר השירים ה יא) שהוא נקרא ראש הפסגה, צו את יהושע וחזקהו לגלות לו סוד אחוריים, ואמצהו לגלות לו מה שקבלת מן הפנים המאירים, עכ"ל.

והנה המחבר הראה ה' אחוריים, של הוי"ה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והם בגמטריא תרצ"ו בגמטריא רבי נחמן מברסלב, עם ב' כוללים.

ועם נוסיף אחוריים של אדנ"י. הרי בגמטריא תתכ"ב בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה ע"ה.

גם האחוריים של: הוי"ה ע"ב ס"ג מ"ה בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן – רבנו נחמן בן פיגא.

גם האחוריים של: ע"ב ס"ג מ"ה, עם הי' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

גם האחוריים של: ע"ב ס"ב ב"ן, חסר הג' שמות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

גם האחוריים של: ע"ב ס"ג, בגמטריא ש"ן – והוא בגמטריא ערף, בחי' אחוריים, והוא ענין מבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פה.

קנ"א, עם הכולל, בגמטריא נחמן עם הד' אותיות.

אסתיר הוי"ה (פני) בגמטריא תרצ"ו ע"ה. והשואה התחילה בכל תוקף בשנת תרצ"ט.

נתיב מצותיך – קמארנא. חלק היחוד, שביל ג' אות א': בלתי התועררת, השפע הוא לקיום העולם, הוא הדין נקבה תלד, וכשאדם הצדיק עובד ומייחד לבוראו במסירות נפש נתחדש ונתוסף שפע ואור חדש ואז המחדש בטובו – עם הצדיק – מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, להמשיך אור חדש מה שלא הי' כלול במעשה בראשית, וכלל הדברים שכל שפע שנגזר מששת ימי בראשית זה נקרא דין אחוריים ונקבה, וכל שפע שנתוסף בכל עת ורגע באצילות ע"י מעשה הצדיקים זה נקרא אור חדש, אור זכר, אור רחמים בפנים נהירין, ודע כי אין ספק כי לעולם השחות השפעות המאציל אינו נפסק אפילו ורגע אחד מכל ברואיו טובים ורעים, ובפרט בנאצלים , ואף גם בעת היות פגם בתחתונים שאז נמצא ניצוצי עליונים מחזירין פניהם מן התחתונים ומסתלקים מהם ועולין למעלה, על כל זה השגחת הארה עליונה המוכרחת להחיות התחתונים די סיפוקם הכרחי אינה נפסקת כלל וכו' וכו' ואמנם כשרצון בעליונים ויש כח בתחתונים ושלימות לקבל האור העליון של המאציל, אז האורות העליונים חשקם וחפצם להאיר למטה והופכין פניהם למטה להמקבלים לירד להאיר בהם דרך פנים בפנים מאירין, והאמנם כשאין שלימות בתחתונים והאורות מסתלקין והופכים פניהם אל המאציל לחזור לבחינות אין ממש לעלות שם ומחזירין את אחוריהם דרך המקבלים התחתונים, ואז אותה הארה שמאירין בתחתונים בעת ההוא באה דרך אחוריהם, ומאחוריהן מקבלים התחתונים הארה המוכרחת להם כדי חיותם ולא יותר. והנה האור הנמשך דרך ירידה, שכל היורד יורד במרוצה הוא אור ישר, רחמים פנים פנימוות זכר, ואור הבא להם בעת שחוזרין האורות נקרא אור אחור ודין ונקבה, כי כשאין התחתונים רואים ועל ידי כן האורות הם מסתלקים וחוזרין למעלה לבחינות אין, ואינם רוצים להאיר למטה, ועם כל זה לא יחפוץ המאציל בהשחתות העולם ומאיר לתחתונים שיעור חיות ומזון ושפע הראי לעצמן בלב די חיותן אבל אין בזה כח להוציא נשמות ואורות חדשים וכיון שהשפעות אור זה הוא בלתי רצונו יתברך שלא היה שום התעוררות ממעשה התחתונים והנה הוא ממשיך עליהם אור מחיציונותו בלבד שהוא אור מספיק לחיות העולמות די הכרחי ולא יותר, על כן נקרא אור חיצונית נקבה דין אור האחור שהוא הופך פניו בכעס עמהם ומאיר להם אור הכרח עם היותו מסתלק ואינו נותן להם השפע אלא בהפיכות אחוריים אל התחתונים, ונקרא זה אור דין אור נקבה כטבע הנקבה שמקבלת ואינה משפעת ואין כח באור הזה להוליד נשמות אלא בחינות המזון בלבד ותתן טרף לביתה. – אות ב' – עוד יש חילוק אחר שאור ישר הזכר כמעט שהוא נפרד ממקומו כדי לרדת ולהשפיע לתחתונים והוית שלו פשוטים ומלאים כולם הם הוית באותיות נפרדות זה מזה, ואור הנקבה והדין הם ברבוע א א"ל א"לה א"להי א"להים שתמיד האותיות הם מחוברים להורות שהאורות שלהם נתעלו ונתחברו עד שנתחברו עם שורשם ומאצילם, ולכן הכלי שלהם שנשאר קמיט בגרמיה בחיבור ונתעטפו ונתקשרו זה בזה שלא ירדו ויפנו למטה, ולכן האור שבא משם הוא אור מיעוט ודין נקבה, עכ"ל.

מגלה עמוקות

ביאור ספר איוב לרבי משה דוד וואלי

א:א איש היה בארץ עוץ איוב שמו והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלקים וסר מרע.

הנה כבר ידוע שהיסוד הוא היורד בתוך הקליפות כדי להוציא מהן כל הניצוצות על ידי הבירור שנשלם על ידו. ואז הוא סובל כמה צרות רבות ורעות, בגין דאתרא הוא דקא גרים. אבל כשיוצא מתוכו וחוזר למנוחתו, אז להפך הוא נוחל כמה הנאות ותענוגים למשנה ממה שהיה לו בתחלה. והוא סוד הנאמר כאן בספר איוב בסופו: ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה, כי איוב הוא רמז אל היסוד, ולכן עולה י"ט כמילוי מ"ה שהוא הגוף, דהא גוף וברית חשבינן חד. וצרותיו של איוב מובנות יפה ברזא דאמרן, וברזא דכתיב: ה' צדיק יבחן, שהרי אי אפשר בלאו הכי, ואין צדיק בלא נסיון, מן הטעם שפירשנו. ולפי שידוע גם כן שכל עצמות של היסוד אינו אלא כדי להזדווג במלכות, כי לכך נתהוה ונוצר למלאות חסרונה דלית לה מגרמא כלום, לפיכך כתיב: איש היה בארץ עוץ, הויתו "בארץ עוץ" דיקא שהיא המלכות שנקראת כך לפי שנוטלת כל ההשפעות העליונות שנקראים עצות מרחוק, גם נקראת "ארץ עוץ " לפי שהמלכות מקבלת מן האחוריים דבינה משם ס"ג, שריבועו ואחוריו עולים כמנין עו"ץ. ודע לפי זה, כי יש ג' בחינות שהם אחוריים זו לזו: בינה לאה ודינה, כי לאה אחוריים של בינה, ודינה אחוריים של לאה . ועוד תדע כי לאה נקראת גם כן גינה, בסוד: אל גינת אגוז ירדתי, ולכן תראה שבהיות אלו הג', אחוריים זו לזו ממש, גם נרמזו בג' אותיות רצופות בראש תיבה ב'ינה ג'ינה ד'ינה, שבאות זו אחר זו ממש, כשם שאלו הג', אחוריים זו לזו. וכבר אמרו רז"ל: שאשתו של איוב דינה בת יעקב, לרמוז אל האחוריים היותר חצונים שמזדווגין לו לאדם בעת צרותיו. ונחזור לעניננו שאמר: והיה האיש ההוא תם וישר, לרמוז אל היסוד שמקבל מן הת"ת שהוא "תם". ועולה גם אל הדעת שהוא "הישר", בסוד ישראל לי ראש. וירא אלקים, ביראת הרוממות שהיא בינה שכינתא עילאה דשרייא עליה. וסר מרע, שהיה משתדל להתרחק מן הרע בכל כחו כדי להתקרב אל הטוב שהוא היסוד דאיהו דרגא דיליה. גם "וסור מרע" בסוד הבירור של חו"ג מתוך הרע של הקליפה שנשלם על ידו, והם עשר הויו"ת שעולים כמנין ס"ר, כמו שכתב האר"י זצוק"ל בענין" וירא ה' כי סר לראות. ב. ויולדו לו שבעה בנים ושלש בנות

דרוש מספר עוד יוסף חי (דרשות) מהבן איש חי

(פרשת בלק) ז"ל: לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה. נ"ל בס"ד, דאיתא במסכת ע"ז דף י"ב ת"ר לא ישתה אדם מים בלילה מפני סכנת שברורי, ואי צחי למשתי נימא שברור"י ברור"י רור"י ור"י ר"י י', ופירש רש"י ז"ל שד הממונה על מכת סנורים שמו שברורי, וכששומע השד המעטת אותיות שמו אות אחר אות בורח ע"ש, וידוע מכלל הן אתה שומע לאו, דאם יוסיפו באותיות השם פעם אחר פעם, שמרבין אותו אחר אות מתגבר בעל השם. והנה כאן א"ל בלק לכה נא קבה לי את העם הזה, וקבה הוא לשון המעטה, וכמ"ש באה"י קב לשון מארה והמעטה, ע"ד לא קבה אל עכ"ל, וכן הוא בדברי חז"ל שאמרו משנת ראב"י קב ונקי, והיינו קב ר"ל מעט וכנז' בערוך ז"ל, על כן י"ל מ"ש לו קבה לי את העם הזה, רצה ממנו שיזכיר שמם בדרך המעטה והקטנה, כמו שברירי הנז"ל שיזכיר שם שברירי בדרך הקטנה, וכן כאן שיאמר שם ישראל בדרך הקטנה שהוא ישראל שרא"ל רא"ל א"ל ל', ובזה יחלש כוחם לפי דעתו, כי כוחו של אדם באותיות שמו, וז"ש קבה לי את העם הזה, כלומר תעשה הקטנה והמעטה בשמם שבזה אתגבר עליהם, ואז מדבריו מובן ממילא להגביר את מואב ע"י שיזכיר שמם להיפך, שיאמר מ' מ"ו מו"א מואב, שבזה יהיה תגבורת למואב, ולכן אחר שא"ל קבה לי את העם הזה, שרמז לו שיזכיר שם ישראל בדרך הקטנה והמעטה כמו ענין הזכרת שברורי הנז"ל, לזה א"ל בלעם דבר זה שאתה מבקש ממני לעשות קטנה, ר"ל הקטנה בשמם כמו שברורי, או גדולה, ר"ל הגדלה בשם מואב כדי להגביר אותם לא אוכל לעשות בלתי רשות ה' אלקי, דגם בדבר זה צריך אני ליטול רשות מה' אלקי, עכ"ל.

[ואציין למש"כ בספר לדרש אלקים (שמצאתי מביא בשער ב פרק ב:א מלקוטי מוהר"ן – להוריד דמעות בקריאת שמע, ועוד מביא בשער ד: פרק ד:ו מספר המדות מי שאינו יכול לישן יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים) כמה פעמים ענין זה של הורדת האותיות כנ"ל מהגמרא. בשער ה, פרק ג:ח בענין השבעת שר החלום לכתוב: מאברית, אברית וכו'. ובשער ו' פרק ג' כז"ל ראיתי נוהגים לכתוב לעקרב סדורים אלו ולא ידעתי עניינם ואפשר שכך קבלה בידם או שכך מצאו באיזה ספר, עכ"ל ואז הוא מסדר שורה אחר שורה משלוש מילים, כל שורה פוחת אות כנ"ל: אפיקורוס: אפילוגמא: אפיריריטא.... – שורה אחר שורה עד גמירא – ואז כז"ל סגולת לחש זה לכתוב אותו וליתן אותו אחורי הפתח החצר ולא יכנס שוב עקרב לבית, ע"כ. ובאלו שפיר מובן שמחלישים בזה. אכן ע”ש בשער ה' פ”ג אות ט”ל ז”ל ע”א הכתוב על על כף ירך השמאלית זה השם כסדר הזה וישיבו לו בע”ה מס”ח וז”ת: אדונירם (שורה תחתיו) דונירם וכו', עכ”ל ויש לדחות ואכמ”ל].

עיין עוד בפרש"י בפרשת פנחס עה"פ ומנחתם ונסכיהם לפרים (במדבר כט:יח) ז"ל פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אמות, שמתמעטים והולכים, סימן כליה היא להם, ובימי המקדש היו מגנין עליהם מן היסורין (סוכה נה), עכ"ל. והנה בזה שבימי המקדש היו מגנין עליהם, אע"פ שהיו פוחתין והולכין, יש קצת ראיה שבאחורים של הקדושה יש שמירה, ודלא כסברת בלק לפי הבן איש חי הנ"ל שלהוריד האותיות מישראל יזיק להם.

איכות או כמות:

מה עדיף להגיד הרבה פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן, או האם טוב יותר מעט בכוונה?

עצם החקירה הזו שחוקרים בפרט כת מסויימת מראה שבכלל לא הבינו הענין. תגיד איפה שאתה רוצה, תגיד בשמחה ב'כיף', תשיר את זה, תרקוד את זה, ותברוח מכל החכמות והעצבות, וע' במ"א בחיבורנו זה על החוקרים בתורה בלי לב. שוב זכיתי לחדש בענין הכלל שמובא להלכה, שטוב מעט בכוונה וכו', שמעט בגמטריא ניגון, כי העיקר הוא כמו שכתבנו לחיות את התורה, ורחמנא ליבא בעי (ארבע פעמים מעט, עם ה12 אותיות, וה3 אותיות של מעט, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן).

והנה בכלל איכות האמירה, יש להדר לומר קול רם, כי אף על פי שלגבי תורה ותפלה מספיק בלחש, אבל לענין שירה יש להדר שיהיה בקול רם, וכן כיון שיש בו הכח להפר הקללות והשמטות, ומצינו בהלכות נדרים (ריא:א) שהש"ך קבע שלפי הרא"ש משמע שביטול נדר צריך להיות דוקא בקול רם בפרהסיא, ולכן בודאי טוב להדר לומר נ נח נחמ נחמן מאומן בקול רם בפרהסיא, ובפרט שיש בזה משום פרסומי ניסא, עמש"כ בערך חנוכה [עיין שם שלפי כמה דעות פרסומי ניסא צריך כוונה, אפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה. אע"פ שבודאי בענין שם הצדיק לא צריכים כוונה, ולכאורה בפשטות בכח הצדיק יהיה גם פרסומי ניסא בלי כוונה].

וכל זה לענין אמירה, אכן לענין כתיבה לפרסם לרבים, לכאורה פשוט שהעיקר הוא הכמות או הגודל של הכתיבה ולא המחשבה והכוונה.

איש – עיין מש"כ במשלי יח:ד. ועי' ערך אדם. שיעור חלה הוא שי"א אצבעות מרובעות (לפי החשבונות שכתב הרמ"א ביורה דעה שכד:א – כלי המחזק עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ותשיעית אצבע בקרוב הוא שיעור חלה, וכן מדה שיש בה ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע על ז' פחות ב' תישיעיות אצבע ברום ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע הוא העומר, וכל האצבעות אלו הם רוחב גודל של יד (רמב"ם פרק ו' דביכורים), עכ"ל).

אכילה

הרבה מהכוונות של אכילה קרובים לנ נח, ובעזה"י אכתוב על זה.

אחר האכילה מרבים בהודאה להשם יתברך. ונראה דהנה רבינו גילה שכמעט אי אפשר לצאת נקי מהאכילה מבלבולי המוחין (לק"מ תורה יז), ולאידך גיסא, ג"כ גילה שצדיקים אכילתן יותר גבוה מזיווגן (ספר המדות אכילה ו). וגם כן גילה (לקוטי מוהר"ן תורה כה) אי אפשר להכניע הקליפות, הינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה, אלא על ידי גדלות הבורא. כמובא בכונות של 'הודו לה' קראו בשמו." ולפי זה מובן היטב למעשה חשיבות הענין והתועלת הגדולה להרבות בהודאה אחר האכילה, להינצל ולהכרית הקליפה שנתחדשה.

אכל מזבח - נ נח

תפלה לפני אכילה

רבונו של עולם אתה מתפאר בעמך ישראל, ובשביל ההתפארות הזה בראת כל העולם, ועל ידי ההתפארות מתגלה יראתך על כל הבריאה ובפרט בעת האוכל נאמר גושי הלום, ובפרטיות אתה מתפאר בי, וכן בתוך האוכל יש טוב טמון שתתפאר בו, ולכן תעזרני לאכול ביראת שמים להיות אושפזינא, איש פום זה, לשכינה, שהפה שלי יהיה שיעור קומה של אדם, ועוד זכני לעלות להיות אדם עליון שהשכינה מדברת מתוך גרונו, וזכני לאסוף את הטוב שבאוכל ולדחות את כל החיצוניות ולא להיות נתפס בסכלות ח"ו, ועל ידי זה זכיני להשלים שכלי כדי שאזכה לאור הצדיק נ נח נחמ נחמן מאומן שמגלה יראתך ואהבתך ורצונך, וזכני להשלים פגמי המזבח ובפרט על ידי עשיית צדקה.

ושמרני לא להיות עצל חס ושלום, וזכני להיות איש חיל לאכול בשמחה, ולאכול ביראה עילאה ובחכמה עילאה ובאמונה עילאה שעל ידי זה זכני להארת הרצון של אור הפנים, ש"ע נהורין, ישא ה' פניו אלי, אנפין באנפין, ברצונות וכיסופין עד אין סוף כלולים מבחי' בן ותלמיד, בחינות איה מקום כבודו ומלא כל הארץ כבודו, והטה הידים ברחבה ברמזים של חכמה בים הגדול, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, וייטב לבי בל"ב אלקים דמעשה בראשית, ועל ידי זה זכני לברר את כל האוכל במחשבה בחכמה ובאמונה, ויקוים בי ישלח' עזרך' מקודש' ומציון יסעדך. וזכני לשלמות לשון הקודש על ידי תרגום שהוא שלמות שמירת ותיקון הברית בקדושה ובטהרה שעל ידי זכני שיהיה עיקר ניזוני מניצוצי אותיות שבאוכל, ויהיה כל אכילתי בבחי' אכילת מן ולחם הפנים, ויקוים בי צדיק אוכל לשובע נפשו, והשביע בצחצחות נפשך.

וזכני להשתמש עם כל הכח שאקבל מהאוכל לתפילה וללמוד תורה, להיות עמו יתברך משותף בבריאת עולמות.

וזכני לאכול במתינות, בדרך ארץ, בבושה ממך, ובדבקות. ולשדד הבהמיות ולדקדק מכזית עד כביצה.

וזכני לברך כל הברכות בכוונה רצויה עצומה.

ותזמין לי פרנסתי ומזונותי כל מה שצריך לי ולהבריאות שלי תמיד בעתו בלי שום טירחא ויגיעה כלל, ותשמרני ממאכלות אסורות, מזיקות, ואכילה יתירה. וכוונתי באכילתי תהיה רק כנ"ל ושתהיה לי כח ובריאות לעבודת השם ולהשלים תיקון הבריאה דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי, נ נח.

תפילה לפני אכילה

רבונו של עולם, היילעגא רחמים, מן הראוי שאטרח בגופי, ובזמן, ובממון להשיג אורחים להאכילם ולהחיותם, אבל בעה"ר איני זוכה כעת בזה, ולכן לכל הפחות הנני מתפלל עבור כל עם ישראל שתזמין לכל אחד כל צרכו די מחסורו ומחיתו ברווחות, אוכל ביגוד ודירה. – ולומר כמה פרקי תהלים, או לכמה דקות תהלים.

תפילה לפני אכילה על פי תורה סז

זכני להיות מדקדק מכזית עד כביצה, ולכבוש תאוות אכילה, וישא ה' פניו אלי, לזכות לאור הפנים של כתר מלכות השולחן, ועל ידי זה תן הממשלה למביני מדע. רבונו של עולם, אתה מושל בכל, ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק, זכני ליתן צדקה בשני ידים, ליתן תקומה ורגל להצדק והכבוד להנצל מהעזי פנים, ותוולד כבוד חדש ותתגדל הנפש המלובשת בו בלי שום קישוי, כבודי חדש עמדי וקשתי בידי תחליף. וזכני תמיד להתפלל בכוונת הלב, שתהא נפשי מכוונת ומקורבת להכבוד, ולא אשכח כלום מלומדי, וזכני להבריאה ולהחיותה עם מים קרים שבאים על ידי שמכבדים הזקנים ששכחו תלמודם, שעל ידי זה נעשו רעמים, והגשם יורד לכל כפי מדתו, וחוזר ונתגלה חכמתם. מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק. שמועה טובה תדשן עצם. וזכני להרגיש דיבורי התפילה בכל עצמותי, כל עצמותי תאמרנה, ומוח עצמותיו ישוקה.

מאכלים

בירה. אותיות - הרבי! בגמטריא נ נח נ נח ע"ה. ועמש"כ בערך בירה.

זעתר, ראשי תיבות: רבינו! תמחה זכר עמלק.

לאקשין, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פיצה, ביארנו באריכות במקום אחר, עגול, בחי' שיר פשוט, שני קומות, כפול, חתוך למשולשים, בקופסא מרובע. ובבחי' פצפצי"ה.

פיתא, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

קאטשאף, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

קוקה קולה, עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

קוגל – בגמטריא אל נ נח. והחסידים מבטאים: הקיגל, בגמטריא נ נח.

קוגל, סוד המנחה בגמטיריא נ נח. כי המנחה בסוד לאה כידוע, לאה = לו, ובסוד ק"ג עולמות (כמבואר בשער הכוונות, דרושי תפילת המנחה, דרוש ב'), הרי ק"ג עם ל"ו – קוג"ל.

ועל כן יש לחבר לאה ורחל, לאכול קב קוגל, כי ק"ב סוד רחל (מילואי ע"ב ס"ג מ"ה), ועל ידי זה בל"ע המות לנצח (-כמבואר בספר אדיר במרום תקלג, מכון רמח"ל).

וזה הסופי תיבות של (תהלים נט) ואתה ה' תשחק למו תלעג לכל גוים, תשחק' למו' תלעג' לכל' – אותיות קוגל. ת-לעג, לעג, ק"ג.

אי נמי לאה קב ע"ה, קב בחי' רחל, כמבואר שם (עמ' תקלב). אי נמי בחי' גילוי הקו אין סוף.

קרנפליקס: בגמטריא נון נון חית.

קעשייא, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

קשיו

התרגום של קרי הוא קשיו (עיין למשל בפרשת בחקתי עה"פ ואם תלכו עמי קרי – ואם תהכו קדמי בקשיו), ושמעתי בשם מש"ש שלקח מזה שטוב לאכול קשיו. אכן העיקר לכוון שקשיו בגמטריא רבינו נחמן. וכן צורת הקשיו כצורת השופר, בבחינת מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, ועיקר תיקון של המתקת הדינים על ידי השופר הוא דייקא מצורתו כמבואר בספר קיצור הכוונות של הרמח"ל, וכידוע שכל ענין של רבינו הוא ראש השנה. והיא לבנה. ואל תהיה קשה לך לשון קושי בראש השנה שאנו משתדלין בענין סימנא מילתא לא להזכיר דינים וקושי, כי מילת קשה משמעותה גם לשון היקש, שמדמים דברים להדדי, וכן לקושש, לשון ללקט. והרי קש הוא חלל כמו שופר – ולא כמו הקשיו. ועוד ק"ש ראשי תיבות – תקיעה שברים. שברים ולא תרועה, כי שברים תיקון של לאה דינא קשה כמבואר בכוונות. וכן ק"ש ראשי תיבות – קול שופר, והראשי וסופי תיבות של קול שופר בגמטריא נון נון חית. (ובמסכת כתובות מצאתי קש פירושו זקנה).

אחר שספרתי את זה לאחד, הוא התחיל לכנות אותי רבי קשיו. והרי רבי קשיו, עם הב' תיבות בגמטריא נון נון חית. רבינו קשיו בגמטריא רב נחמן מברסלב.

שוארמה, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

שניציאל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (אראלא שטיינפלד נ"י).

תאנה. בספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל, תאנה גי' החלוקא דרבנן, ע"כ. תאנה בגמטריא לקוטי מוהר"ן.

אלף.

עיין לעיל בערכי השמות אות א.

אלף – 1000 – בגמטריא – לא להיות קרוי רב. והרי זה אלוף.

אם, אמא. סבא חיזק אותנו שרבינו הקדוש הוא האבא והוא האמא, וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ד' ובעוד מקומות. והנה יש י"ב שבטים, י"ב פעמים א"ם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

אמונה. עם הה' אותיות והכולל בגמטריא נ נח.

אוצר פתגמים ושיחות, עמוד 20, ברנדסדורפר, יחזקאל שרגא:

מי שמאמין קל לו בלב. על הפסוק איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם, אומר רש"י: מלמד שהיו אפיקורסים. הראיה לזה אומר רבי נחמן מברצלב זצ"ל: האפיקורס תמיד יש לו ספיקות ולוחץ לו בלב, לעומת המאמין לו לו בלב והוא שבע רצון מהכל, ע"כ.

אמירת נ נח

ע"ע ערך כמות או איכות, וערך רגש. ועיין מה שכתבנו בענין להגיד רק נ נח ולא כל המשפט. ועמש"כ בערך כבוד לפרש נ נח על פי תורה יא, שהוא ענין הארת הדיבור על ידי שלמות הכבוד ע"ש. ועיין ערך לשון הקדוש בענין נ נח הוא שלמות לשון הקודש, על פי תורה יט. ועיין מש"כ בערך מהפך הכח ועוצמה של אמירת נ נח להפוך הכל לטובה.

ועיין בחלק ד' – נחמן, מש"כ על ספר אבי הנחל, ושם הבאתי חלום שספרו לי ליד הציון של רבינו שכל פעם שאומרים נ נח נחמ נחמן מאומן, מאתים אנשים מקבלים הרהור תשובה, ומיד עניתי שאכן "מאתים" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ע"ש.

חז"ל קבעו (מובא ברש"י בראשית כד:מב) יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים. הרי שכבר מצינו דיבורים שנחשבים יותר מלימוד הרגיל. בהיותם שייכים להצדיקים האמיתים.

רואים נסים על ידי אמירת נ נח נחמ נחמן מאומן!

ע"ע ערך רגש – למה לפעמים לא מרגישים. וע' ערך נס, וערך טבע.

ישראל סבא עמ' קנו: 'שצריכים לפרסם פלאות השם, שהפתק יכול לעשות נסים מלבש בדרך הטבע. השם יתברך סבב סבות והרגשתי לפרסם אותו בכל העולם, שיקבל מי שיקבל, מי שלא יקבל - לא יקבל. צריכים לפרסם!'

ישראל סבא עמ' קנט-ס

(וע' י"ס עמ' קנא 'וזה הפתק הגיע אלי בדרך נס מלבש בדרך הטבע'. עמ' קנו: 'ואנחנו רואים שזה נס, איך הם לא מתלוצצים בכנסת מהפתק' וכו' ע"ש).

איך יכול להיות שרק באמירה גרידא יתקן הכל?

כח הדיבור הוא כח של עם ישראל, וכמו שארז"ל שלכן בלק שכר את בלעם לקלל את בני ישראל, וע' מה שהבאתי בחיבורנו זה מבן איש חי מספרו עוד יוסף חי, וכלל ישראל מקדשים את השם יתברך כל יום באמירת שמע ישראל וכו', ובזכותו ניצולים ומצליחים במלחמה וכו' וכו', ואין כאן מקום להאריך בזה. וע' באריכות בסה"ק השתפכות הנפש בפרט בסימנים צה- צו (אגב ראוי לציין מה שמוהר"ן אמר שידוע שיש מלה שאומרים לקנה שרפה שמונעה מלירות).

אכן עדיין תקשה, שתינח בהרבה דיבור של תפלה ותורה, אבל רק להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן, וזהו, הכל כבר מתוקן? הלוא איתא במס' סנהדרין שאדם לעמל יולד, והגמרא מסקת שזו עמל הפה בתורה ותפלה (ומה שפירש הבא"ח שם נלע"ד שמחמת שכבר היה אור רבינו בעולם ולכן לא היה יכול להסתפק בדרך של הבעש"ט, אבל בודאי היה נוח ליה לפרש שקאי על עשית תפלה מתורה כדרך רבינו ז"ל ואכמ"ל), הרי מבואר שצריכים עמל. וכן מצינו במס' אבות שלפום צערא אגרא (אכן ע' בחיי מוהר"ן (תצב, עבודת השם מט) שמה שצריכים לעשות לאו דוקא הוא הכי קשה, וכמו שמצינו בנעמן (וראיה זו מובא גם באבן שלמה ד:טז בהגה"ה), ואכמ"ל).

והאמת כבר ביארנו לעיל מהרמח"ל שלאדם יש בחירה ללכת בדרך הישר, בדרך אדם הראשון קודם החטא, בדרך עתיק יומין, אלא שלאחר החטא יש לו נסיון גדול לקיים את זה, אבל הבחירה בידו. ומי שמחפש את ה'אגרא' השכר, בודאי צריך לעמל טובא. אבל מי שאינו מחפש ומבקש השכר, רק שרוצה את המצוה בעצמה, בחי' שכר מצוה מצוה [כמבואר בלק"מ תורה ה], שהוא רוצה רק להתאחד עם השי"ת ועם הצדיקים ועם התורה הקדושה והשכינה הקדושה, הוא לא צריך לכל הצער ועמילות הזו. ויהיה שמח וטוב לב בטוח בה' אלוהיו ובצדיקו. וכן מצינו בדברי רבינו ז"ל (לקמ"ת תורה פו) ז"ל דע, שעל ידי שהועלם הם מקטני אמנה, על כן הם צריכים לתענית (שעי"ז בונים הדיבור כמבואר במ"א), דהינו עבודות קשות. כי בודאי ידוע שאפשר לעבד השם יתברך בכל דבר וכו' ע"ש כדה"ק.

ומקרא מלא דיבר הכתוב בקהלת: עמל הכסיל תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר (וע' בזה בריש דעת תבונות ב' להרמח"ל).

הרי שעיקר התיקון לא צריך להיות קשה, לא צריכים תמיד לשבור את הדלת, יכולים לפתחו. וכמו שאלישע נתן לנעמן תיקון לטבול בירדן, וכמעט לא שמע לו כי קטן בעיניו לעשותה, עד שאמרו לו הלוא מוכן היית לשמוע אליו אפילו לעשות דברים קשים ביותר, ועכשיו שהוא אומר לך לעשות דבר קטן לא תשמע אליו? ושמע ועשה ונתרפא. וכן הדבר בכל ענין התיקון הוא לעשות מה שצריך, לאו דוקא מה שיותר קשה, רק מחמת חסרון האמונה גורמים ההכרח למסירת נפש כמבואר בלק”מ שם (תנינא תורה פו). ולפי מדרגת האדם, כדי לעשות מה שצריך יהיה לו נסיונות ועמלות, ואצל הצדיקים ובפרט לאלו שהולכים בדרך הישר לא תצטרכו לעמלות כלל, רק עיקר הנסיון שלהם תהיה לדעת מה באמת רצון השם יתברך לעשותו, וכמבואר כל זה היטב בליקוטי מוהר"ן (תורה קצ) דורשהו משם. וע' לקמן.

וז"ל הסבא (ישראל סבא רעג) אנחנו לא יודעים כלל מה שיש בעולם, מה שרבנו הקדוש כבר גלה. לא צריכים לעמל, הוא מאיר כברץ הוא יכול להודיע לכלם שיזכו לראות מה זה התורה שלנו וכו' ע"ש.

והנה ידוע שיש דרך לעבוד את השי"ת ביחודים בלי שום מעשה (וכמו שע"כ צריך לומר שהיה ברשב"י ובנו במערה, בחי' לויתן וכו' (שהוא בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן) וכו', כן ביאר הבעל התניא ואכמ"ל). וכן ידוע שעבודת צדיק גדול כל ימי חייו יכולים לעלות רק להיות אות אחד (כמסופר מכדמוני האח של ר' יחיאל מיכל זלדטשב), וידוע ממכתבי ר' מנחם מנדל ז"ל לתלמיד חבר שלו ר' אברהם קלסקר ז"ל שר' אברהם כתב שהלואי שיזכה להתפלל תיבה אחת כראוי, ורמ"מ כתב שכל מגמתו שיזכה להוציא אות אחת כראוי (כמסופר יפה ע"י ר' שלמה קרלבך). ובאמת האמונה הקדושה בהאין סוף ב"ה הוא למעלה לגמרי מהאותיות, וא"כ אין בזה שום תמיה כלל, שמספיק להגיד פעם אחת כראוי נ נח נחמ נחמן מאומן.

אכן אעפ"כ דרכו של רבינו הקדוש הוא תמימות ופשיטות ורצה והשתוקק ובחר דוקא לעבוד את השי"ת בכל לבבו נפשו ומאדו, ונתן לנו לקום בחצות שהוא באמת עבודה קשה. ואולי זה בחי' בן שעובד אביו אפילו בעבודות שעבד לא היה עושה, ואכמ"ל.

(ע"ע בס' זה ינחמנו, פרק אחד היה אברהם אות 5, עמוד 119)

עוד ענין חשוב מבואר על פי מש"כ בספר המדות ערך צדיק חלק ב' אות ז, ז"ל לפעמים הצדיק בא לטלטולים כדי כשיבוא לעולם הבא, יזכר כל המקומות שהיה בהם, ועל ידי זה יבואו טובות לאלו המקומות, ע"כ.

והנה נ נח זה השיר שיתער לעתיד לבוא, בחי' עולם הבא, והאומרו הוא בחי' צדיק, ועל כן יכולים ללמוד מזה הלכה למעשה, שקודם אמירת נ נח, להזכיר איזה וידוי דברים של כל המקומות הנמוכות שנפלת אף פעם והגעת, ואז באמירת נ נח נחמ נחמן מאומן תביא תיקונים חזקים לכל אותם המקומות בעזה"י.

אם רק צריכים להגיד נ נח, למה אין יכולים לעשות כל מה שהיצר הרע מהסת, ולשוב להגיד נ נח? וכן מקשים על גודל ענין הנסיעה לציון ר' נחמן באומן ואמירת תיקון הכללי.

א] זה באמת שטות גדול, כי אין שום היתר לעשות דברים אסורים, והרי זה בכלל האומר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה (וכבר כתב כזה בליקוטי הלכות יו"ד סימני בהמה וחיה טהורה ד:מב, ע"ש). אלא שכל פעם שאומרים נ נח נחמ נחמן מאומן מרימים ומנשאים ומשנים הכל לטוב.

וזה לשון הסבא שסובל כמה מהטעמים שכתבתי כאן: כלם, כל העולם רחוקים מזה. אני לא אסכים לזלזל בזה. להזהר לזלזל בזה. העולם מזלזלים בזה, הם לא רוצים לקבל. יגיע הזמן שכלם יראו האמת. צריכים אמונה באמת. רבנו הקדוש גלה מי הוא, הוא נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא הרבי של כל ישראל. הוא יתקן כל העולם, יתקן כלם. אבל אף על פי כן צריכים לשמר עצמו, כי אפלו בהתקונים יש גם כן חלוקים (וע' ליקוטי הלכות הלכות יו”ד רבית ה:יב), העולם לא הפקר, לעשות חס ושלום מה שרוצה ואחר כך ירצה כבוד ופרסום? עכ"ל (יש"ס קנז).

שוב מצאתי שרבי נתן ג"כ דיבר לענינינו (לקוטי הלכות או"ח הלכות ברכות הריח ד:ב,ג) כי הוא מסביר איך שלפעמים רק ע"י שהאדם ר"ל עובר עבירות ונופל מאד רק על ידי זה הוא מתעורר לעשות תשובה ע"ש, והביא מרבינו ז"ל וכן שמעתי מרבינו ז"ל שלפעמים עבירה מביאה את האדם לידי תשובה, היינו ע"י שנלכד באיזה עבירה גדולה ר"ל, עי"ז נתמרמר לבו ונתעורר בתשובה עד שנעשה בעל תשובה גמור ע"ש כל דה"ק איך שלא רק עושה תשובה, אלא שגם גורם להכריח את הס"א להקיא עוד נצוצות קדושות ואפילו מעצמות הס"א, ונמצא שגרם לטובה גדולה, ולכן כותב מוהרנ"ת ז"ל (ד:ג) אבל בוודאי אין שום אדם יכול לסמוך על זה ח"ו, כי האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כי מי יודע אם יהיו לו כח לעמוד שם, כי לפעמים מתגברת הס"א גדולה כ"כ עד שבולעת אותו לגמרי ח"ו, כמו שמצינו כמה אנשים שעברו עבירות גדולות ולא שבו בתשובה לבסוף, כי יש בזה ענינים רבים לאין קץ, והם מסוד סתרי דרכי הבחירה, שנתן הש"י לכל אדם, שאין מי שיעמוד עליהם. אבל אחרי שכבר עבר מה שעבר ח"ו, צריך לידע ולהאמין שאין שום ייאוש בעולם כלל וכו' ע"ש כל דה"ק.

ב] ועוד מי שיגיד נ נח בודאי ירצה פחות ללכת אחרי עצת היצר הרע.

ג] ועוד מי שעושה דבר רע ח"ו, לא בקלות יזכה להגיד נ נח, ואפילו הוא יגיד, אבל אמונתו ירדה קצת, ויהיה לו נסיון להחזיק בו. ויותר יכולים לראות את זה בענין הנסיעה לציון הקדוש של מוהר"ן, שירט עליו הדרך ויסבול הרבה מאד עד שיזכה להגיע, וכמו שאומרים, יקבל תיקון גדול עד שיגיע, אם באמת יזכה ויצליח להגיע, ויתחרט היטב על מעשיו הרעים ויעשה תשובה שלימה. וגם כתוב בספרים שהלוא צריכים לחשוש שימות מיד בעוד שעושה הדבר לא טוב, ולא יזכה כלל לחזור לצד הטוב ח"ו.

ד] אכן באמת כל הענין הוא להיפך, שבאמת לתקן כל העבירות וכו' לא צריכים לעשות כלום. יעו' משכ"ל בקטע אלקים עשה את האדם ישר, (וכעין ע"ד מה שהגר"א כותב והובא בקיצור באבן שלמה (ג:ב) ז"ל ומי שלבו טוב במדת הבטחון, אע"פ שעובר עברות חמורות, הוא יותר טוב ממי שמחסר בטחון, שעי"ז בא לידי קנאה ושנאה, אע"פ שעוסק בתורה ובגמילת חסדים, שכל זה אינו אלא לעשות לו שם, ע"כ) רק להגיע להאמונה והידיעה בהשי"ת הנכונה ושם לא יגורך רע. רק בני אדם בפרט אלו שחטאו לא מבינים את זה וכו' וכו'. ועל כן באו צדיקים ונתנו הבטחתם על איזה עבודה שעל ידיה חוזרים לדעת את זה, והבן.

ה] ומזה תבין עוד במה שהעולם מקשים למה צריכים את הצדיק ולא הולכים ישר להשי"ת (וכבר כתבנו על זה (לקמן בכותרת – מה ענין תגובת שמע ישראל), שא' בלי הצדיק כל אחד מדמה ועושה אלהות לעצמו ח"ו, וב' שענין הצדיק אינו אלא הקשר גופא להשי"ת ע"ש) ועפ"ד מבואר שמצד ישר-אל (השי"ת) באמת אין שום דבר לעשות. רק מצידנו, שאין אנו תופסים בזה, צריכים לאיזה עובדות, ודו"ק.

ו] ולפ"ז י"ל ששמע ישראל הוא כעין תפלה לזכות לישר - א"ל דהיינו לזכות שאצלו יהיה באמת ה"א ה' אחד ולא יצטרך שום עובדא כלל. אבל עצם התפלה ע"כ הוא מצד ישראל בחי' הצדיק ושורש נשמות ישראל כנזכר במקומו.

כמה פעמים צריכים להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן?

א] כבר נתבאר שלא צריכים לעשות כלום.

לפני כמה שנים לא היה בכלל הידיעה והיכולת להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן, היית בוכה מתחנן מבקש מפצר וכו', לא היה. היית משלם מליון דולר בליון דולר, כל הכסף שבעולם לא היה, עכשיו הוא כבר נתגלה, כבר יכולים, אשרי מי שיגיד, אפילו פעם אחת בחיים, את השם הקדוש הזה, נ נח נחמ נחמן מאומן.

ואם תשאל כמה פעמים ראוי להגיד, כבר אמר הסבא (י"ס עמ' קמט, שיג) אין סוף, להגיד תמיד בלי קץ נ נח נחמ נחמן מאומן, אם תזכה.

בענין מאנטרא mantra – בודאי הוא טוב מאד, אכן אפילו לאמר פעם אחת נ נח עצום מאד, וזה כמו פצצה אוטמי שלא צריכים פצצות הרבה cluster bomb – אכן יש אין סוף להשיג, אז בודאי לאמר נ נח ככל מה שאפשר. ובודאי לתפוס נ נח עיקר, ולא כמו שכתוב בהרבה ספרים על מדיטציה לאמר שמע ישראל, כי להלכה אסור לאמר שמע ישראל פעמים. ועיין במסכת שבת (סו:) ואמר אביי אמרה לי אם כל מנייני (פרש"י כל לחישות, ומפני שכופלין אותן יש ג' פעמים ויש יותר קרי להו מנייני) דמפרשי (-כמה פעמים שיאמרו ויכפלו אותו) כדמפרשי, ודלא מפרשי ארבעין וחד זימני, ע"כ. והרי מפרש שנ נ נח זה בלי סוף, אז לאמר בלי סוף נ נח נחמ נחמן מאומן (פרש בגמטריא פתק, והי' הוא עד אין סוף).

ויש להעיר דכבר מצינו עבודה שלימה בהזכרת שמות הצדיקים פעם אחר פעם, וכמו שאנו מזמרים על הרשב"י שעות שלמות, ומזכירים את שמו מאות פעמים. ועי' בסידור תפלה ישרה קודם סדר הבדלה כז"ל יאמר אליהו התשבי ל' פעמים, אליהו הגלעדי ל' פעמים, אליהו הנביא ל' פעמים. אח"כ כ"א פעמים. אח"כ אליהו הנביא ד"פ, וכל פעם שיאמר אליהו יכוין בשם וכו' ע"ש. ובספר עטרת תפארת (פרק כתר מלכות) הבן איש חי כותב שביום פורים יש להזכיר מאה ועשרים פעמים השם מרדכי, ועשרים וארבע פעמים את השם אסתר. וכל צדיקי וצדיק שאתה יודע היום שנפטר בו, תזכיר שמו אותו היום. וע' בס' המדות (צדיק יט) מי שהקב"ה חשוב בעיניו יכתוב בס' כל שמות הצדיקים והתנאים והיראים לזכרון, ע"כ. והנה זה יקח כמה שעות רק להזכיר שמותם, והסבא אמר שכולם נמצאים ברבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

ובאמת מקרא מלא הוא בישעיה (סב:ו) על חומותיך ירושלם הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם, ותרגם יונתן ב"ע ז"ל הא על עובדי אבהתך צדיקיא קרתא דירושלם מתקנין נטרין קדמי כל יממא וכל ליליא תדירא לא פסקין מתאמר דכרן טבותיך קדם ה' לא פסיק לכון, והובא שם בפרש"י ז"ל וי"ת חומותיך אבות הראשונים המגינים עלינו כחומה. הפקדתי שומרים, לכתוב ספר זכרונות שלא ישתכח זכותם מלפני. לא יחשו, מלהזכיר זכותם לפני. המזכירים את ה', את זכות האבות. אל דמי לכם, אל תחרישו, ע"כ. הרי מבואר להדיא שזה עסק ועבודה שלמה להזכיר תמיד בלי הפסקה זכות האבות, וכל שכן השם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן שכולל כל הצדיקים (פרק זה בישעיה מצאנו בו עוד כמה רמזים, ע"ש).

ב] והנה נלע"ד רמז נפלא על החשיבות להגיד בפה נ נח נחמ נחמן מאומן ממה שכתוב בפתק מיד אחריו, ובזה אגלה לך סוד והוא מלא וגדש מקו לקו פצפצי"ה ובחזוק עבודה תבינהו. דיש להבין שהשם הקדוש פצפצי"ה (שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן ע”ה), הוא פה צדיק פה צדיק, היינו להגיד בפה את הצדיק עוד הפעם ועוד הפעם – מלא וגדש מקו לקו (שוב ראיתי כעי"ז בס' זה ינחמנו, פרק זה ינחמנו אות 12, עמ' 170, וע""ש שפי' מקו לקו, ש'קו' גימטריא 'נון' דהיינו מנ' הראשונה של נ נח, לה'ן' אחרונה).

וכן י"ל מה שיש נקודות על נ נח נחמ נממן מורה על הענין לומרו בפה.

ועל פי מש"פ שזה ענין של הסוד מלא וגדש, יובן קצת שגם על אותה שורה יש נקודות, כי מרמז לא רק על מילוי העולם המעשה בספרים, אלא גם בדיבורים. ובזה י"ל שגם מצינו נקודות בשורה התחתונה 'ביז בתמוז' נקוד תחת ה'בת', כי מעולם היה קשה לי שה'בת' נראים באמת כ'צפ' ע"ש, וזה הענין שפירשנו להגיד הצדיק בפה, וכן נשאר מתמוז, מוז, שהוא ביידיש, 'צריך', יאמרו. שצריכים להגיד הצדיק בפה. ועל ידי אמירה זו, יאמרו שאינך מתענה, שממתיק כל הצרות והעינויים.

ג] כתוב בתורה הקדושה, ודברת בם, ואמרו רז"ל שזה מצוה לדבר תמיד בדברי תורה ולא לדבר דברים בטלים. והנה שמעתי מאבי פראטאר נ"י שב"ם, בית מם, בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (ע"ה)! הרי שמצוה גדולה להגיד תמיד רק נ נח נחמ נחמן מאומן!

וכן מה שכתוב בתורה הקדושה למעלה מזה, ושננתם לבניך (שעליו דרש זלמן שזר על השטר של מאתי"ם כמש"פ במ"א), וש"נ -נת"ם, נת"ם עם הכולל בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וש"נ, זה ר"ת שם רבינו נחמן, ואביו שמחה.

ד] כתיב והיו עיניך רואות את מוריך, וע' בהשמטות לחיי מוהר"ן (אות רצ) ז"ל אמר לר' ליפא:(קוק מיך אן) תסתכל בי! ומה שאינו אומר זאת להם (והראה בידו על ר' נתן ור' נפתלי ז"ל) כי הם רואים אותו בכל פעם, ע"כ. וכן מה שמסופר על האיש שבנה והביא כסאות לר' נחמן, ומוהר"ן שאלו כמה זמן עבד עליהם כל יום שנמצא כל אותו זמן היה חושב עליו. וע' בחיי מוהר"ן (אות תקנג) ז"ל ופעם אחת ספרו לפניו מצדיק אחד שאמר על הרב המגיד הקדוש רבי דב הנ"ל שבכל הסתכלות שהיה המגיד מסתכל ראה כל השבעה רועים. והשיב רבנו ז"ל: על המגיד ז"ל יש להאמין הכל, ע"כ. וע"ש אות רצה ז"ל שמעתי בשמו שאמר אלו היינו רואין אוצר היינו רצים בודאי אליו והיינו חופרים ומלכלכים עצמנו ברפש וטיט בשביל לחתר אחריו ולמצאו. והלא אני אוצר של יראת שמים ומדוע לא יהיו להוטים ורצים אחרי לקבלו. ושאלו אותו איך אפשר לקבל והשיב עם הפה והלב צריכין לחתר ולבקש (מיטן פיסק און מיטן הארץ) בפיך ובלבבך לעשותו, ע"כ.

הרי שעלינו להשתדל לראות את רבינו בכל פעם, ולכל הפחות בפינו, להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן, תמיד.

איך אומרים סתם נ נח נחמ נחמן מאומן בלי להקדים רבי:

א] ראשית כל כך קבלנו מהסבא, וכך הוא היה אומר [ושוב נדפס בספר לראות באבי הנחל (עמ' כא-כב) שתי נכדים של רבינו הקדוש ניגשו לר' ישראל ואחד מהם שאל למה כתוב בפתק נ נח נחמ נחמן מאומן בלי 'רבי' (ולכאו' טעות הוא בספר, כי למה רבינו יחתום את השם שלו רבי, ולכאו' הם שאלו כשאלתינו בפרק זה), ור' ישראל השיב: אתה שואל שאלות כאלו אתה לא הנכד של רבינו, ע”כ]. רק כדי לסמוך את הענין נכתוב סמוכין לזה.

ב] ע' ספר המדות צדיק אות מז ז"ל יש צדיקים שאינם נקראים בשם רבי. ובמ"מ ציינו לב"מ פו. - לדידי חזי לי סיפרא דאדם הראשון וכתיב ביה, שמואל ירחינאה חכים יתקרי רבי לא יתקרי ע"ש.

ג] נ נח נחמ עם אותיות גימ' רבי (שוב ראיתי שכבר הקדמוני בזה בס' זה ינחמני סי' 27, ועוד כ' שם שזה גימטריא זה"ר).

ד] מצינו שהאריז"ל צוה את מוהרח"ו להגיד לפני כל תפילה עשרה פעמים עקיבא סתם בלי לומר רבי, ולא פירש כלום [שער הגלגולים הקדמה לו ז"ל גם אמר לי כשהלכתי עמו לטבריא במערת ר' עקיבא, כי א"ל ר' עקיבא, שאזכור עשרה פעמים את ר' עקיבא זה אחר זה, קודם כל תפילה מן השלשה תפלות, ערב בקר וצהרים, ועל ידי זה יתעבר בי, וסייעני מאד. ואמר לי שאין צורך לומר ר' עקיבא, אלא עקיבא בלבד, עכ"ל (ואולי כיון שרבי עקיבא ממש מתעבר בו לא שייך לקרוא לו רבי, כי הוא כחלק ממנו), ועמש”כ בערך רבי עקיבא].

ה] בתוספתא עדיות (ג:ד) תנא ז"ל מי שיש לו תלמידים קורין אותו רבי, נשתכחו (-יש גרסא באגרת השני של רב שרירא גאון: נשתבחו) תלמידיו קורין אותו רבן, נשתכחו (\נשתבחו) אלו ואלו קורין אותו בשמו עכ"ל, ופירש המנחת בכורים ות"ב שם ז"ל עי' ברמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים דפי' שמי שהיה חשוב בעיני רבי שאין למעלה ממנו קורא אותו בשמו, כמו הלל ושמאי, ומי שהיה בעיניו למטה מן המעלה זה קרי אותו רבן, כמו רבן יוחנן בן זכאי וכדומה, ומי שהיה בעיניו למטה מן המעלה זה קרי אותו רבי, כמו ר' מאיר ור' יהודה. ועל פי זה כוונת התוספתא, מי שיש לו תלמידין פירוש באותו הדור שתלמידיו חיין: נשתכחו תלמידיו, היינו בדור הקדום: אלו ואלו, היינו דור הקדום לקודם [ולפי זה א"ש מה שרבינו לא גילה מיד את שמו נ נח נחמ נחמן מאומן, כי צריכים לחכות לפחות עד דור שלישי כדי שיקראו לו בשמו בלי שום תואר של רבי], ולפי דברי הרמב"ם אתי למימר דהתוספתא לדוגמא בעלמא נקט לענין תלמידין והכוונה בענין החשיבות לבד ע"ש, עכ"ל. וכן ציין המצפה שמואל שם לדברי הרמב"ם. וכן ציין החסדי דוד שם, והוא ציין לעוד מראה מקומות (ערוך השלם ערך אביי, תחלת ספר הליכות עולם. וכן עיין בספר יד יוסף פרשת נח דרוש א, שפירש בזה השקלא וטריא של דוד המלך עם אבני (שמואל א:כו:טו) ויאמר דוד אל אבנר הלוא איש אתה ומי כמוך בישראל, ולכן מה שקראו סתם בשמו אינו אלא לשבח ע"ש). ועל כל פנים מבואר לפי הרמב"ם בסמיכות להתוספתא שהמעלה הכי גדולה לרב וגדול בישראל כאשר קוראים אותו בשמו בלי שום תואר רב, רבי, רבן וכדומה. (ומעניין, לפי הטעם הזה, ולפי עיקר הטעם באות הבא, שאלו שמחפשים את הכבוד בתוארים, בכלל אין להם שכל או כלים לרצות את הכבוד הכי גדול הזה להיות נקרא בשמם לבד).

ו] המפרשים עה"ת כתבו ששם שהוא חלק בהתורה שונה דינה (בפרט לענין שמצינו שקוראים את האבות ואת הנביאים סתם בשמן), וכמו שאנו אומרים שמותיהם סתם, כמו למשל עמרם, שהוא היה אחד מראשי כל עם ישראל, וכן הרבה פעמים אנו אומרים משה סתם וכוונתינו לראש הנביאים רבן של כל ישראל לכל הדורות [וע' למשל בריש ספר דברים ברש”י פסוק יא ז”ל אמרו לו, משה, אתה נותן וכו' עכ”ל הרי שאפילו כאשר דברו בני ישראל ישר למשה רבינו לפניו קראו אותו סתם בשמו, והוא באמת קצת פלא אם לא נאמר ככל המבואר פה]. ושמע ישראל אמרו השבטים לישראל אביהם, והוא השירה של ישראל (לשון הרמח”ל) ממש הענין של ננח.

ז] במסכת יומא (פז.) הקשה התוספות ישנים (ד"ה קאזיל) לפירוש הערוך (ע"ש) איך רב הונא תלמידו של רב היה קורהו בשמו – אבא, ותירץ, שרב הונא כינהו 'אבא' בדרך כבוד, וכלשון הכתוב, אבי אבי רכב ישראל (מלכים ב:ב:יב). וביאר השפת אמת, שכיון ששמו היה שם של חשיבות, היה מותר לרב הונא לקראו בשמו, ע"ש.

ולכן י"ל גם כן לענין נ נח נחמ נחמן מאומן, ואפילו נחמן, שכבר השם הזה בעצמו יש בו חשיבות עצומה, ולכן מותר לאמרו סתם.

יש לציין שכן מצינו במסכת שבת (קכט.) אמר להו רב נחמן בר יצחק לרבנן, במטותא מינייכו, ביומא דהקשה אמרו לביתייכו, נחמן אקלע לגבן (פרש"י הרבו בסעודה כאילו אני סועד אצלכם עכ"ל), ע"כ. הרי שפשטות לשון הגמרא שאמר להם שיאמרו סתם "נחמן", אכן מפרש"י משמע שלא היו אומרים את הלשון הזה כלל.

וע"ע מש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח בענין הוכח לחכם ויאהבך.

אמת: ז' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן = 3437 = (אלפים חוזרים ליחידות) 440 = שם, ועם הכולל = אמת (כמו שמובא באריז"ל ז' פעמים ס"ג (בינה – שהוא הבחי' של רבינו כמו שר' אברהם בן הר"ן האריך להוכיח) בגמטריא אמת).

ספר ניצוצי שמשון פרשת כי תצא

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ. פירש שאם אין לו חטא, תלה מיתתו על חטא עץ הדעת. והביא שהיערות דבש ב:ט כתב שהאריז"ל אמר כן בהספדו על הרמ"ק. וצריך לעיין בספרי קמארנא בהקדמה לספר נתית מצותיך, ובפרקים על היחוד ד:ד ובספר היכל הברכה דברים קס: שכותב איך כחות הטומאה היו באים לרמ"ק ולא היה יכול לסובלם והיה הורגם עם שמות קודש. ואין הספרים לפני, ויתכן שכותב באיזה מקום שכל זה היה מחמת שהיה בעל תשובה.

והביא שם מהש"ך עה"ת שפירש להיפוך שאמר שלפרש כנ"ל הוא נבלה כי בודאי אין יסורים ומיתה בלי חטא. גם זה הספר אינו לפני, והרי מחלקת הוא בגמרא אם אין יסורין בלי עון (רבינו הקדוש תמיד מביא סתם שאין, אבל במחלקת שנויה), וכן ד' מתו בעטיו של נחש, צריך לומר לפי השך שרק מרוח הקודש יכולים לומר דבר כזה.

בליקוטי הלכות, אורח חיים ב, תפלת המנחה ו:ה ז"ל כי החפץ באמת מוסרין לו מלאך של אמת ויזכה לידע האמת.

וכן בחושן משפט ב, הלכות מתנה ומתנת שכיב מרע ג:ה.

סבא ישראל אמר, אם רוצים אמת, אז השם יתברך נותן לנו מלאך של אמת והוא מלמד אותנו על כל דבר על כל יום תמיד. המלאך תמיד נמצא בלב והוא מלמד אותו הכל. מלאך, מלאך, מלאך...

וכן כתב בכמה מכתבים בספר אבי הנחל.

ולכאורה מקורו בתנא דבי אליהו זוטא פרק ג', ז"ל וכיצד יעשה, אלא אם עושה אדם את עצמו צדיק ולדבר אמת, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, ועיין שם שעל כל דרך שהאדם מברר ובוחר לעצמו, מוסרין לו מלאך על זה, בין לטוב בין לרע ר"ל.

אצבעות.

חותמים נ נח בידים (ננח סווייף):

בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות – סוטה מו: - ומרובה מידה טובה

א] כבר ידוע איך לסמן נ נח בידים, בהפשטת הגודל והשני אצבעות הראשונות, כצורת נ וח', והוא כעין ברכת כהנים בשרשו (כי בברכת כהנים עושים עם כל האצבעות כמו שי"ן, ובנ נח עושים את זה בשלש הראשונות. והמעיין בהכוונות לברכת כהנים תמצא כמה רמזים לנ נח. בתחילה מכוונים את השם צמרכ”ד שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן (עיין ערכו בערכי השמות), ואח”כ השם אנקת”ם שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם עוד ק' ברכאין, שהוא שם אדנ”י כידוע – יוידיני, א”נ אדנ”י ול”ד אותיות של המילוים. ואח”כ את השם פסת”ם שהוא בגמטריא פתק. והשם פספסי"ם בחי' פצפצי"ה. והנה הארבעה שמות העיקרים של ברכת כהנים שהם אנקת”ם פסת”ם פספסי"ם דיונסי”ם ביחד הם בגמטריא אלף תר”פ, שזה תרפ”א כמו שגילה האריז”ל בשער רוח הקודש, יחוד יז למהר”י גדליה – עמוד ק. ועם הכולל זה תרפ”ב השנה שסבא קבל את הפתק). ובזה אתי שפיר הג' אצבעות כי הם רמז לברכת השכל, חכמה בינה דעת, שצריכים להמשיך בברכת הידים, יעו' בליקוטי מוהר"ן תורה כד. ויש אומרים שנ נח רמוז בו כי הגודל והאצבע הראשון כמו נו"ן ועושים את זה פעמים ובין האצבע הראשונה והשניה כמו חי"ת. ויש אומרים שהשי"ן רמז לרבינו רבי נתן והסבא, ויש לי עוד דרושים בזה ת"ל (יום חמישי לפרשת שמות תש”ע למדתי שהוא ממש כורת הסמל של הפ.מ. ימ”ש שהם חותמים עם השתי אצבעות הראשונות ביחד). ועכ"פ מבואר בליקוטי מוהר"ן שהרמזים שהצדיק עושה בידים מביא פרנסה לעולם, ולכן בודאי ע"י שמסמנים הסמל של נ נח, שהוא ראש הצדיקים, מביאים פרנסה לעולם.

ב] שוב שמעתי מאברך אחד מהכולל נקודה טובה שרוצה בעילום שמו, שמצא שורש לחתימת נ נח ביד מהגמ', יעו' במס' שבת דף קו. שמפרש השיעור של שני סיט, רב יוסף מחוי כפול ורב חייא בר אמי מחוי פשוט, פירוש, רב יוסף הראה בידו ההפרש שבין האצבע לאמה, שזה שיעור של סיט, וצריכים כפול זה להשיעור של המשנה. ורב חייא הראה בידו ריוח בין הגודל לאצבע, שהיא שיעור פשוט ששוה לפעמיים הריוח של בין האצבע להגודל.

וכעין זה ממש מנחות דף לה: בענין שיעור אורך רצועות של ראש אחר הקשר (לפי רש"י) עיין שם, רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט.

הרי מבואר היטב שהגמרא קוראת להסימן של נ נח שאנו חותמין בידינו, פשוט (נ) כפול (נח)! ורב יוסף ורב חייא בר אמי סימנו אותו בידיהם הקדושים!

ג] כתוב וביד הנביאים אדמה, בפשטות אדמה מלשון דמיון, אבל יכולים לפרש שהוא לשון של דממה ושקט. ובזה יכולים ללמוד שבעתים שצריכים להחיש ולשקוט, אז הדברים נתקיימים בידים, לחתום נ נח! (והנה יש בזה לימוד שלם, דהלוא גם הס"ת הם דמ"ה, או הדם, מלשון והארץ הדם רגליו, שמידים באים לרגלים ואכמ"ל).

ד] במס' אבות (ה:כב), בן בג בג אומר הפך בה הפך בה דכולה בה. ב"ג – בית גמל, עם הו' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ב"ג זה חמשה (כמבואר שם בתוספות יו”ט, וגם ע”ש פירוש שלא האריך ימים, וי”ל ע”ד רבינו שזכה לא להיות זקן), מחולק לב-ג, זה רמז על הדרך שחותמין נ נח באצבעות הידים, שני אצבעות הקטנות כפופים לכף היד, ושני אצבעות הגדולים הגודל פשוטים מכוונים חוצה. ב"ג ב"ג, זה עם שני הידים ככה (ועוד רמז, בג בא"ת ב"ש – שר, שיר הגאולה). וזה הפך בה – הפך ב-ה', חצי אבצבעות פשוטים, וחצי אצבעות הפוך – כפופים. הפך, עם הג' אותיות בגמטריא נ נח. פ"ך פ"ך זה מאתים = נ נח נחמ נחמן מאומן.

ה] מה שעושים נ נח עם האצבעות – נ נח סוויף – השתי אצבעות הקטנות עושים את הס' והגודל והשתי אצבעות הגדולות עושים את הש', כי ש"ס בלילה לשמה תיקון הנגינה (לקוטי מוהר"ן תורה ג) – נ נח נחמ נחמן מאומן. וזה ממש ההיפוך של הש"ס אחר, בחי' הגמטריא של תלמוד – לילי"ת ימשו"ז (כי ש”ס, שהוא ג"כ בגמטריא נשג"ז, הוא ג' פעמים ק”כ, שהם הצירופים של השם אלקים בחי' דינים, ותלמו”ד גמטריא ד' פעמים ק”כ, ואז כבר צריכים את השיר פשוט כפול משולש מרובה. כי ש”ס זה ששה סדרים, שהכוונה בעצם על המשנה, כי שם יכולים להשמר במשנה בלבד בסוד כפול, הגיעני כפול הנאמר בלחם המשנה שהם שני מערכות ו”ו כנגד הי”ב שבטים, שהם הי”ב שערים שממתיקים את הג' פעמים ק”כ בסוד שריון קשקשת ואכמ”ל).

ובזה א"ש מה שקי"ל בפסחים דף נ. כי הא דרב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד כי הדר אמר ליה אבוה מאי חזית אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה אמר לו בני עולם ברור ראית ואנן היכי התם כי היכי דאיתו אנן הכא הכי איתינן התם ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן וכו' ע"ש שעתיד ירושלים להיות נרחב, כי יש אומרים שאומן יהיה בתוך הגבול.

עולם הפוך, הפוך זה גמטריא נ נח עם האותיות. ויש שיטה בהננח סוויף (זה שחותמים נ נח עם העצבאות) שתחילה מעמידים את האצבעות זקופות למעלה ואח"כ מסבבים אותם למטה, בחי'עליונים למטה.

וזה ששמע אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, לכאן בגמטריא אומן עם האותיות (גם אש'רימישבאל'כאן בגמטריא אותיות בא ירשלים, בב"א), גם 'מי שבא לכאן' בגמטריא חותם, ותלמודו בידו דייקא, ותלמודו בגמטרא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, וגם הוא בחי' ש"ס כנ"ל, והיינו שחותם נ נח בידו!

ו] בשיר השירים (פרק ה) קמתי אני לפתח לדודי וידי נטפו מור ואצבעתי מור עבר על כפות המנעול, תראה איך שבין שני התיבות מור כתוב ואצבעתי, והוא רמז נפלא, כי פעמים מו"ר בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, ואצבועתי ע"ה בגמטריא פתק. גם אצבעתי, מיעוט עצבעתי שנים. הרי רמז חזק שכל להחזיק את כל ענין של הפתק של נ נח נחמ נחמן מאומן בחתימת נ נח בהאצבעות!

ז] עמש"כ על הפסוק המלמד ידי לקרב אצבועתי למלחמה (תהלים קמד).

ח] ש"ש – שין שין. הרבה כבר מכירים איך שחותמים עם אצבעות הידים נ נח, עם הגודל ושני אצבעות הגדולות, באופן שזה נראה כאות ש', ועם שני ידים, הרי ש"ש ושמח. ובימים של בין המצרים, מובא בכוונות לכוון ב' פעמים שין (בחתימת הג' ברכות הראשונות ג' שמות טדה"ד כוז"ה מצפ"ץ בגמטריא שין, וברצה, רצ"ה בגמטריא אלהי"ם במילוי ה"ה עם אדנ"י, הרי שי"ן שני שנמתק על ידי הראשון, ובשים שלום מכוונים שהוא ראשי תיבות שין שין, וכן שים שלום בגמטריא שין שין וו' שכולל הו' שמות). והנה עם הידים אנו נותנים ושמים שלום בחי' שים שלום אחד להשני, ומה יותר טוב עם האצבעות של נ נח שהם בצורה של שים שלום?! והרי שעיקר תקוותינו ונחמתינו בזמן אבילות החרבן הוא נ נח.

ח] אצבעות בגמטריא ע"ח נ נח נחמ נחמן מאומן, ע"ח בגמטריא ג' פעמים הוי"ה, על כן נכון לייצג הג' פעמים הוי"ה עם הג' אצבעות שמכריזים נ נח נחמ נחמן מאומן.

ט] מסכת ביצה דף יג: כיצד מולל, אביי משמיה דרב יוסף אמר חדא אחדא, ורב אויא משמיה דרב יוסף אמר חדא אתרתי ע"ש.

פרש"י חדא אחדא, בין גודל לאצבע. חדא אתרתי, בין גודל לשתי אצבעותיו, ע"כ.

זה בחי' מה שחותמים נ נח בידים, שהוא בעיקר פשיטת הגודל ושני האצבעות, ויש נוהגים קודם לפשוט רק הגודל והאצבע, ואחר כך שלשתם.

וכן מולל, עם ב' כוללים, של חדא אחדא, בגמטריא נ נח. ומלילה בבחי' נ נח נחמ נחמן מאומן, בסוד מי מילל לאברהם הניקה בנים שרה.

י] יד, אותיות אלו סימן על הג' אצבעות שפושטים לסמן נ נח.

יא] שמות האצבעות: בוהן, אצבע, אמה, קמיצה, זרת. לפי הראשי תיבות: ב, א, א, ק, ז. נמצא כאשר האדם משאיר לעצמו השנים האחרונים, ק"ז, עם הכולל בגמטריא נ נח. ופושט – א, א, ב. שזה בחי' שיר פשוט, פשוט כפול, בחי' נ נח.

ארגמן. בגמטריא ברסלב. ועיין במגלה עמוקות (מהדורה תנינא, פרשת וירא ד"ה וסעדו לבכם) ז"ל מגערתך 'אלקי יעקב' (תהלים עו:ז), שהוא בגימטריא כרוב, 'נרדם ורכב וסוס', נרד"ם הוא סוד מרכבה של נמד"ר שהוא לקביל ארגמן בקדושה נוטריקון נאמן רוח מכסה דבר, ע"כ. והרי נמ"ר ראשי תיבות רבינו נחמן מאומן.

בליקוטי מוהר"ן תנינא – ב:ה רבינו גילה הענין שצריכים לקשר המרכבה בחי' ארגמן, קודם השינה, ע"ש. והרי א"ש שארגמן לקביל נרד"ם.

אריה: בגמטריא נ נח נ נח. הרמעמ"פ האריך למצוא פתרון איך האריה שהוא בהמה טמאה פינה במרכבה. אכן גם בחילוף הא' לע' – לשון ערוה, מצינו כמה זיווגים שאסורים בעולמינו בחומר איסור ניאוף, ואילו בעולמות הרוחני הם עיקר הזיווגים המקיימים כל העולמות.

ארך אפים. עם התיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ומבואר בלקוטי מוהר"ן שזוכים לארך אפים על ידי אמונה, הרי: מאומן.

ארץ ישראל. ענין להביא את הציון הקדוש של רבינו לארץ ישראל, עיין בערך ציון הקדוש של רבינו.

ארץ כנען: ארץ כנען עם האותיות התיבות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. (ועיין בכוכבי אור, חכמה ובינה אות מו, שהמילוי של ארץ ישראל = אלף ריש צדיק יוד שין ריש אלף למד במספר נחמן עם הכולל נון חית מם נון).

אש. בגמטריא מוהר"ן. וכן שרף בגמטריא פתק. והנה מצינו לשון אש ושריפה – הצתה, כמו שכתוב באיכה ויצת אש. והרי צת ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אש בא"ת ב"ש תב, בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח.

אשה. עמש"כ בערך בנות.

בריש ספר המפואר לר' שלמה מלכו, ד"ה ועתה נפרש סוד הפסוקים בבריאת האדם כז"ל וחזר ואמר 'בצלם אלקים ברא אתו', לומר שלאדם לבד נתן הכוח והממשלה הזאת ולא לאישה. זהו שאמר 'ברא אתו'. ואחר כך אמר 'זכר ונקבה ברא אתם'. לומר לאדם לבד הממשלה והאישה אניה כי אם לקיום המין להרבות ולהפרות (-עין במסכת כתובת נט: דתני רבי חייא אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים ועוד תני רבי חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה. ועיין ביבמות סג. ואמ רבי חייא דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא). ואם תאמר, והכתיב בתריה 'ויברך אתם וגו' ומלאו את הארץ וכבשה, כבר אמרו רז"ל 'וכבשה' כתיב, לשון יחיד. ועוד, כי הברכה להפרות ולהרבות ניתנה לאדם ולאשתו לפי שאי אפשר בלא שניהם. אבל הממשלה המכונה לרבים (-ורדו), היא לזכרים. פירוש, כשירבו בני אדם ירדו בבעלי חיים. ראיה לדבר, כשאמר הכתוב 'נעשה אדם' וגו' ועדיין לא נזכרה נקבה [ב:א] אמר 'וירדו' וגו', עכ"ל.

והוא פליאה גדולה. [והרי מצינו בפרשת נח ט:ב ותחתכם פרש"י ז"ל ואגדה, לשון חיות (שבת קנא:) שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשומרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך וכו' וכו' כל זמן שאתם חיים, ע"כ. ואין חילוק בזה בין תינוק זכר לנקבה].

והנראה בזה שאין הכוונה כשטחיות ההבנה שאין לנקבה צלם אלקים. אלא שהצלם שלה תלוי בזכר. – ואיך שתבין את זה, דבר זה מפורש בכתבי האריז"ל בהקדמה לטעמי המצות שנמצא בליקוטי תורה סוף פרשת בראשית ד"ה ועתה נבאר הטעם למה נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא וכו' וכו' דנוקבא אתכלילת בדכורא, אם כן בעשות הזכר את המצוה, אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה, כי רמ"ח אברים שלה נכללים ברמ"ח אברים שלו, ומהם נעשים. אבל מצות ל"ת, הם נגד שס"ה גידיו, ויש לו שס"ה בפני עצמו, ולה בפני עצמה שס"ה, כי הם נבדלים, אותם דדכורא מאותם דנוקבא, ואינם מחוברים, רק בבשר העליון והחיצון של רמ"ח אברים, ולכן גם היא חייבת בהם בפני עצמה, עכ"ל. ועיין שם באריכות, וגילה חשבון 'שמי' עם י"ה בגמטריא שס"ה, יוד ה(דו) ה(די) בגמטריא דם, י"ז פעמים (י"ה עם הב' אותיות) בגמטריא תשמח, שהוא פעמים שס"ה ועוד גי"ד. הרי פעמיים שס"ה, אחד לזכר ואחד לנקבה. והחשבון של 'זכרי' עם ו"ה בגמטריא רמ"ח. ואו הא = יט, י"ג פעמים (כמנין ו"ה עם הב' אותיות) והכולל בגמטריא רמ"ח – הרי רמ"ח אחד לזכר ולנקבה. ויתכן שעד הבגרות שלה היא מתקיימת על ידי רמ"ח אביה.

[לפני כשנה ראיתי בשו"ת של איזה מקובל מדור שעבר ששאלו אותו – שכחתי בדיוק הבחינות אבל משהו כעין זה, איך האשה מסתדרת קודם החתונה].

א"ת ב"ש. על השואלים מה יותר אלים, לכתוב נ נח בא"ת ב"ש או לכתוב בלעז, עניתי שאלות מחלל הפנוי או משבירת הכלים.

אתה בא"ת ב"ש – תא"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אתה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן ב"ן (ע' בספר אדיר במרום (עמ' תרעט, מכון רמח"ל שמה שנזכר שם העיר אצל כמה מהמלכין קדמאין מורה על קביעות שנקבע שם לצורך ההנהגה במלכות. והג' ראשונים מרמזים על מה מה שנעשה עד שליטת ב"ן, ובד האחרים – כל פעולת הב"ן, ע"ש).

אתה יאהדונה"י (- הוי"ה ואדנ"י בשילוב) = נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות וכולל (וע' מש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה א). [וי"ל כי נ נח זה אני, וע"י אני מכירים שאתה ה'.]

אמת. א אמ אמת, בגמטריא נחמן מברסלב ע"ה, שמעתי מחבר.

בגדים

מלבוש:

הנה אביא כאן קצת מקומות שרואים החשיבות שצריכים לנהוג בבגדים שלובשים. ובאמת בכל דבר של יהדות בודאי תמצא ששרשם עליון מאד וכו', על כן אחר כל הדברים צריכים לדון מה באמת צריכים לעשות, כי גם הענין ללכת בענוה וכו' שרשה גבוה מאד אין לשער. וזה באמת עיקר דרכינו כמו שראינו בסיפורי מעשיות מבעל תפילה, שמשמעה שקאי ממש על דורותינו שמתעורר ענין רבינו הקדוש בעולם, לעזוב הבלי עולם הזה ולעסוק רק בתפלה. ושם מבואר שעל לבושים לא היה שמים לב בכלל, רק שלפעמים הבעל תפלה היה נותן תיקון פרטי לאיזה עני ללבוש בגדי זהב וכדומה או להיפך (וע' במס' שבת (קמה.) מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין? לפי שאינן בני תורה וכו' ר' יוחנן אמר וכו' לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי). ועם כל זה נשים על לבנו לדעת קצת ממעלת הלבושים וגם ממעלת שלא לשים לב עליהם.

חיי מוהר"ן אות סב: המעשה של הבעל תפלה התחילה אחר שספר עם החזן רבי יוסף דפה ואנחנו עמדנו לפניו והחזן הנ"ל היה מלבושו קרוע. ענה ואמר להחזן הלא אתם בעל תפלה שעל ידה נמשך הכל (הינו כל ההשפעות) ומדוע לא יהיה לכם מלבוש (שקורין קאפטין). ובתוך כך התחיל לספר בזה הלשון, כבר היה מעשה כזאת שהיה בעל תפלה, וספר כל המעשה.

חיי מוהר"ן אות רא ז"ל לענין מלבושי כבוד, שצריך לאיש כשר להדר שיהיה מלבש כראוי אם אפשר לו ולא יהיה בזוי, כי גם הלצדיק אין מקרבין עצמן רק על ידי מלבשיו, שרואין שהוא מלבש בכבוד על ידי זה הוא נחשב בעיניהם להתקרב לו, ואם לא היה מלבש לא היה נחשב כלל בעיניהם, ע"ש.

וע"ע בקונטרס ההוספות והשמטות שיצא לאור ע"י נקודות טובות שהובא שם שרבינו הקפיד מאד על אנ"ש שישמרו בגדיהם.

חיי מוהר"ן אות שלה, ז"ל הלא כשאני רואה איזה עבודת ה' בעני שבעניים שהולך בכובע קרוע ומלבושים קרועים ונעלים קרועים הוא יקר אצלי עד מאד כמו שאני הייתי עושה דבר זה וכו'.

חיי מוהר"ן אות תכב, בענין המלבוש בארץ אשכנז, מחמת שלא היה להם ספר הזוהר, ע"ש. הרי מבואר שרבינו החשיב לבוש ארוך. אכן צ"ע אם הקפיד על זה ממש – אם בעל התפילה של הסיפורי מעשיות היה מקפיד על זה.

וכמו כן יש לדון בענין ימין על שמאל, שהחסידים של ימינו מאד מקפידים על זה, עד כדי כך שאדמו"ר אחד (צ"ק) האשים את השואה על שהיו לובשים שמאל על ימין. האם הבעל תפילה של הסיפורי מעשיות היה מקפיד על זה? ובכלל יש לדון בסברותיהם, כי אפילו כאשר מעבירים השמאל על הימין, הלוא הכפתור של הימין עולה על כולם, והרי סוף סוף זה שליטת הימין על השמאל. ועוד, בפשטות היינו סוברים שעדיף שהשמאל תהיה למעלה בצד חוץ, שומר על הימין, כמו שמצינו במלבושי המשכן (שמות כו:א) ואת המשכן תעשה עשר יריעות (פרש"י להיות לו לגג וכו'), שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חשב וכו', זו היתה הקורה התחתונה והחשובה של המשכן, וכיסו אותה מלמעלה עם יריעות עזים, ופרש"י (שמות כו:יג) ז"ל למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה, עכ"ל. ולפי זה מסתבר שהימין יהיה קרוב לגוף, ותהיה השמאל מכסה עליו מבחוץ.

שיחות הר"ן אות ק: ותתפשהו בבגדו, שהבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו, דהינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו. כי טרדת הצטרכות מלבושים ובגדים של אדם הם מבלבלין מאד את האדם ומונעים אותו על ידי זה מעבודת השם יתברך. וזהו ותתפשהו בבגדו. אך מי שהוא בעל נפש ולבו חזק בה' אינו משגיח גם על זה אף על פי שאין לו בגד ללבש, אף על פי כן אינו מטריד עצמו בזה ואינו רוצה להניח עצמו לבלבל בזה. וזהו וינח בגדו אצלה וינס וכו', שמניח בגדו ומלבושו ונס ובורח מהם ואינו משגיח כלל על זה. רק עושה את שלו בעבודת ה' כפי מה שיכול, ע"כ. וע"ע בליקוטי הלכות חושן משפט. וע"ע במסכת עבודה זרה דף טז: בענין פתיא אוכמא ומש"כ שם בס"ד, ומש"כ בשיחות הר"ן אות ק – במקומו.

ועיין בשיחות הר"ן אות רמח במה שרבינו אמר שטוב לאדם להיות כולו עסוק בתורה ותפלה ועבודת השם וכשצריך לאכל ירוץ וכו' ויקח שם בחפזון וכו', והערנו ממסכת עירובין סוף דף נד. שכן אתי שפיר לפי הפירוש הראשון של רש"י, אבל רש"י כתב שם שנראה לו לפרש בדרך אחר ז"ל לפי שמצינו בכל הש"ס שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן כדכתיב (משלי ח:לו) (ולמשנאי) [כל משנאי] אהבו מות, עכ"ל. והבאתי שם דברי המהרש"א שיישב שכן באופן עיקרי התלמיד חכם מקפיד, אבל לפעמים מרוב טרדתו שהוא מושקע בלימודו ישכח מכל זה. אכן מדברי רבינו בשני הענינים, אכילה וביגוד, נראה שרבינו העדיף שלא נבחר בדרך גדולה וכבוד על המאכלים והבגדים.

אגרת הפורים:

(לוי יצחק): שמעתי פעם מר' אברהם ב"ר נחמן, שאצל ר' נחמן מטולשין היה פעם קרוע קצת המלבוש, ר' נתן אמר לו: "ר' נחמן תתקן את המלבוש." ר' נחמן אמר לו: "אלך קודם לציון של רבינו ואח"כ אתקן את המלבוש." אמר ר' נתן: "לא! קודם תתקן! אם הולכים עם מלבוש קרוע לא מצייתים לרבינו!!... רבינו לא אחז מבגדים קרועים!!... לא ללכת מלובש בחשיבות – אבל קרוע ג"כ לא... מימילא שלא תלך לפני כן לרבינו."

והרי כל דבריו הם בחזקת ספק גדול על אמיתתן. ואכן העלה נקודת מחשבה. ולכאורה בפשטות הכל לפי מצב האדם, וכמו שר' ישראל קרדונר לא היה נכנס לציון רשב"י עם נעלים ובלי מקוה, ואילו לכולי עלמא בודאי אין להם ענין כזה. וכן היה גאון אחד שהיה מקפיד לחזור על כל השולחן ערוך כל פעם שהגיע מחדש לציון רבינו. וכמו כן יתכן שלרוב בני אדם העיקר זה להגיע ישר לרבינו ואחר כך להתמודד בכמה זוכים לשמור ולעשות, ורק ליחידים יהיה להם חשבון הזה לא לגשת לרבינו עד שקיימו כראוי.

בשש"ק ה-צז אמר פעם מוהרנ"ת ז"ל 'להיות נקי כרבנו איני יכול' כי רבנו ז"ל היה נקי ומסדר כל כך במלבושיו שאפלו קש דבוקה תחת מנעליו לא מצאו אצלו, ע"כ. ובמקום אחר מספר מבת רבנו.

עיין במדרש תהלים קי:א ארח ברגליו לא יבוא (ישעיה מא:ג) רבי יהודה הכהן בר אבין בשם רבי ביבי, תינוק הולך בביתו רגליו מתלכלכות בעפר, אפילו כן לא נתלכלכו רגליו של אברהם, ע"כ.

רוקח מובא בחק לישראל ד' ויצא, שבעל תשובה ישנה מלבושו.

בגדי לבן:

מצינו כמה נ נח שנמשכין ללבוש בגדי לבן. ומקרא מלא דיבר הכתוב (קהלת ט:ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ומבואר בלקוטי מוהר"ן שפנימיות הכוונה לתיקון הברית שהוא תיקון הכללי. והרמ"ק כותב שיש בצבע הבגדים חשיבות גדולה מאד, ולא לזלזל בזה כלל. ומובן שהצבע לבן הוא גוון של קדושה וטהרה וכו'. וכן צמר שהוא לבוש, הוא הסמל של לבן, עיין מש"כ על הפסוק, לכו נא ונוכחה וכו' כשלג ילבינו וכצמר יהיו (ישעיה א:יח). ועיין ברש"י במסכת יבמות (ריש מו: ד"ה דלמא נקיות בעלמא) לענין מתן תורה שכתוב וכבסו שמלותם (שמות יט:י) ז"ל שיהיו בגדיהם לבנים והגונים לקבל פני שכינה, ע"כ.

והנה בזוהר הקדוש מקפיד שבשבת קודש לא ללבוש שחור כלל, וללבוש לפחות ארבעה בגדי לבן. ורבינו הקדוש היה לובש לבן בשבת קודש. ומשה רבינו שימש כל ז' ימי המלואים בחלוק לבן (תענית סוף דף יא).

והנה לפי חשבון שנות העולם, הרי אנו כבר לאחר חצות היום של יום הששי, הזמן שכבר לובשים בגדי שבת, ובפרט שכבר יש רבינו בעולם שספרו הוא אתחלתא דגאולה, וגם יש לנו את הפתק ושיר הגאולה, נ נח נחמ נחמן מאומן, בודאי יכולים כבר ללבוש בגדי לבן. וגם עיין לעיל מה שהבאתי מהליקוטי הלכות שהימים האלו הם בחי' חולו של מועד.

והנה בארץ ישראל כבר לפני מאות שנים היהודים כבר הסירו בגדי האבל השחורים ללבוש בגדים מאירים. וע' לעיל בחיבורנו במה שהסברנו שבדורות יש לנו להתנהג בשמחה ולא באבלות ע"ש.

ומעשה שאירע לי שהלכתי לבית של מי שהוא, וכאשר חכיתי לו, בתו הקטנה אולי כבת ארבע, הייתה אומרת עלי, “מגעיל", ואמה הייתה מתביישת מאד, ולאחר קצת זמן שמעתי האמא מסביר לה שאף על פי שהוא לובש שחור זה לא אומר שהוא מגעיל, הרי יש הרבה יהודים שלובשים שחור, רק שאין זה ההנהגה בשכונתם וכו'. והנה בשעת המעשה הזה כבר הזמנתי והייתי מחכה להקפטן הירושלמי, אמנם אז הבנתי טוב, שאם ילדה קטנה מרגישה עצבות וגעולה מבגדי שחור, יש להקפיד מאד ללבוש בגדי לבן, להפיץ השמחה לכל העולם, נ נח נחמ נחמן מאומן!

קידושין דף עב. דומים למלאכי השרת, פרש"י ז"ל לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת, וכתיב (יחזקאל ט) והאיש לבוש הבדים וכו' ובנדרים (כ😊 נמי אמרינן מאן מלאכי השרת, רבנן, ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים, ע"כ.

בגדים של נ נח

כבר כתבנו בענין הכיפה, והנה לענין שאר הבגדים בודאי מה טוב שיהא שם רבינו כתוב עליהם. וידוע מה שרבינו אמר שהצדיק יכול ליתן לבוש לנשמות ערטילאין (ערומות) בעולם האמת, וידוע שכל חפץ צועק שם בעליו בסוד הפסוק אבן מקיר תצעק (חבקוק ב:יא), אז אם יש כבר בגדים שצועקים השם של רבינו בודאי יש להשיג ולעשות לעצמינו.

ונראה לי שהעיקר והכי חשוב שיהא כתוב על החולצה על החזה, כמו שהכהן גדול היה לובש שם החושן משפט עם השמות של שבטי י-ה, ולפ"ז גם כל הכתפים ראוי מאד.

בונוס:

יש ביטוי, קמת בבוקר (תן תודה), והשאר בונוס. ויש לפרש סוד בדבר, כי חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהקימה הוא באמונה. והרי אותיות שאחר אותיות אמ"ן, הם בנ"ס – בונוס. הרי שאחרי הקימה באמונה, ממשיכים למה שאחריה, והרי זה בונוס.

בור. עיין מש"כ בערך התפילות בהתחלה במטבע של ברכה, ועיין הקדמה למסכת בבא קמא.

בבא מציעא קח. פתיא – הוא מעיין או בור של מים, והסביר במסכת ב"ב ח. ד"ה לכריא, שהבור נקרא פתיא על שם הכלי שמונח בו תמיד לשתות ממנו עוברי דרכים, שנקרא פתיא בלשון ארמית. אבל הרי"ף ור"ח פירשו פתיא לשון רוחב, ומודבר שם לתקן רחבה של עיר, עיין שם, פתיא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בושה (עוד עיין נהמא דכסופא): אחד מהסימנים של אומה היהודי (יבמות עט.) שהם ביישנין – בישן זה ראשי תיבות נחמן בן שמחה ישראל בער.

הענין שהספירות הם לא יורדים ישר זה למטה מזה, אלא שהחכמה נוטה לימין, ביאר הרמח"ל מחמת בושה.

אחד שאל מה ההבדל בין בושה – כלימה – וחרפה. אז בלי לחשוב הרבה עניתי:

בושה – זה לא להיות ברסלב. חרפה – זה להיות מתנגד על נ נח. כלימה – כאשר לא איכפת לך כלל.

אז ההוא הגיב: עכשיו זה אלול לא אדר.

אז עניתי לו: לפי הנ"ל זה בושה עם קצת חרפה.

מתוך רשימותיו של הרה"ח ר' שלמה וועקסלר ז"ל (נדפס בסוף כוכבי אור):

עוד סיפר (ר' אברהם) שאמר רבינו ז"ל למוהרנ"ת ז"ל (בענין התורה סי' ו' קרא את יהושע, שהוא מכוונת אלול ועל ענין הבושה מלפני השי"ת) בלשון שאלה בלשון אשכנז: 'ווערסט דיא אמאל ריץ רוט פאר השי"ת?' (-האם אתה פעם מסמיק עד למאד מלפני השי"ת?) כלומר שצריך להתבייש מאד לפני הי"ת עד שיתאדם פניו מאד, בבחי' מאחז"ל המלבין פני חבירו ברבים כשופך דמים דאזיל סומקא ואתי חוורא, ע"כ.

עיין ביחוד היראה של הרמח"ל ותבין שזה שער גדול.

בחירה. עמש"כ בפרק מסורה בברסלב אות ו, ובריש פרק בעידן ריתחא. לק"מ רלד. מעשה ח.

בטן. ב' מתחלף למ' באותיות א"ל ב"ם. ט' פעמים נ' הם ת"נ עם המ' והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והיינו דקי"ל במסכת תענית (כה:-כו) שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה.

בטן, מצינו (המשך חכמה מביא את זה מבעלי דקדוק הראשונים) שן' הוא להקטין, הרי עיקר המילה בט, וי"ל מלשון הבטה. וזה מה דקי"ל (יומא עד: מובא בליקוטי מוהר"ן יג, עו, רעו) סומא עין לו שבע.

בט בא"ת ב"ש שן. על ידי השיניים האוכל נטחן בשביל הבטן.

ביאה. בספר עמק המלך א:מב כז"ל הנון כפופה שהיא כביכול נגד מקום התפוח באשה ע"ש. הרי נ'. נח, בחי' היסוד כידוע שעושה נייחא. נחמ, מוסיף המ' של המיין דוכרין ונוקבין. נחמן, מוסיף ן' בחי' או"א שעליהם עלה המ"ן ומהם יורד השפע. ואז כבר צריכים מאומן, לבקר ולאמן את הוולד, א"נ זה השותף השלישי בוולד, האין סוף ב"ה.

בינה. ר' אברהם בן הר"ן כתב הרבה בענין זה שרבינו בבחינת בינה. ואכן רבינו אמר כן על הבעש"ט וכו' ואכמ"ל.

כתר חכמה בינה, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. חכמה ובינה, עם הב' תיבות בגמטריא נחמן. חכמה בינה, עם הח' אותיות, בגמטריא נחמן.

בינה מלאכותית. מוסר השכל. Ai – אלו הם נקודות, רבינו גילה בליקוטי מוהר"ן שהנקודות הם רצונות, והעיקר הוא הרצון.

צריכים לבחור מוח להשתמש בו, ויש מוח אחד שהיה עובד הרבה יותר טוב מכולם. זה בחי' לבחור בצדיק, ויש צדיק שעולה על כולם – נ נח נחמ נחמן מאומן.

רבינו אמר בחיי מוהר"ן רצג - אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים, ע"ש. וזה מה שרואים בבינה מל'.

ביקור חולים: כל פעם שמבקרים את החולה לוקחים ממנו אחד מששים ממחלתו, אז לפי זה י"ל שנ נח – זה כבר שני ביקורים מרבינו – אז כבר הוריד את מחלתינו ל-נ"ח – 58 מששים. נ נח!

בירה. בגמטריא נ נח נ נח ע"ה. אותיות הרבי!

קראתי פעם בספר סיפורי צדיקים שהכותב כתב מעצמו ליתן טעם למה לא אומרים לחיים על בירה, כי הוא מלשון ביעור, היפוך חיים. ומזה למדתי עכ"פ שלא אומרים לחיים על בירה. וכנראה הוא יותר קרוב לבור מבאר. והנה שכר בכמה מקומות נחשב חמר מדינה (עיין פסחים קו: בתוספות ושם קז. ובעוד הרבה מקומות), והרי הוא ממש שייך להמדינה. והנה האריז"ל גילה יחוד עה"פ בפ' חקת (במדבר כ:יז) נעברה נא בארצך לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול עד אשר נעבר גבלך, והייתי לומד אותו במטוס ובדיוק באו והגישו לי בירה. וחשבתי הלוא עכשיו אני במצב של אל נשתה מי באר, והביאו לי בירה, וע"כ כנ"ל שבירה אינה בחי' באר, ואדרבה נראה שעל ידי הבירה יכולים להוציא הניצוצות של אותו מדינה. בדומה למה שרבינו הקדוש גילה (ליקוטי מוהר"ן תורה כז) שעל ידי באר – ראשי תיבות בשמעו את רינתם, שעל כן כשיש חס ולשום איזה גזרה וצרה לישראל מאיזה עכו"ם אזי טוב לנגן הנגון של אותה העכו"ם שמצר להם, והקב"ה רואה מי מצר ע"ש. ואולי גם לפי הבירה של אותה עכו"ם יכולים לפעול את זה, והרי אין שירה אלא על היין.

וע"ע במדרש רבה (לך לך לט)אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם ע"ש. והנה המשל לא היה צריך לפרט שהיה עובר ממקום למקום, ורואים שיש קשר בין הבירה להולכים דרכים, וכמו בפסוק הנ"ל מפרשת חקת – לא נשתה מי באר כאשר רצו לעבור דרך אדום, והיו מוכנים לשתות בירה ולא מי באר. מי באר זה בחי' אברהם, כדאיתא בהיחוד של האריז"ל הנ"ל, שגילה לכוון מי באר, בחילוק הי' לשני ההין, הוה אותיות, אברהם ה'.

בליקוטי מוהר"ן תורה י', בראש חודש הגיהנם של הרשעים אינה אלא בושה (רא"ק כותב שכל הגיהנם הוא הבושה, ואינו משמע כן). והנה מצינו שגם הצדיקים בגן עדן יש להם בושה, כל אחד נכוה מחפתו של חברו. ומאי שנא. ויש שטענו שהרשעים יש להם בושה על שעבר, ואילו בגן עדן זה בושה בגדר על העתיד. אכן לכאורה בעולם הזה כלולים ביחד, ומבואר בתורה ו' שעל ידי שמקבלים בושה הרע באהבה, זוכים לבושה הטוב.

בית הכסא

האם מותר לכנס לשירותים עם כיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן?

א] השאלה אם מותר להכניס הכיפה של נ נח לשירותים, כי לכאו' דברים החקוקים יש להקפיד על קדושתם, ויש בהם מדין מחיקת השם וצריכים גניזה, אלא שיש מקום להקל כי בודאי לא תהיה זה חמור מהדפוס, ששיטת הרוקח שדפוס אינו נחשב לכתיבה, ולכאו' כ"ש בחקיקה הנעשה בדפוס, ואולי יש לחלק ואכמ"ל. ואפילו להט"ז ושאר פוסקים שדפוס חשוב נחשב לכתב, ואפילו הוא הדין בדפוס של חקיקה, היום העולם מקילים הרבה בזה, אכן זה גופא צע"ג במנהג העולם, ובודאי ירא שמים ישתדל לכבד ככל היותר בכל אופן הכתיבה. ולכן קיים השאלה הגדולה האם ליכנס לשירותים עם הכיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן?

במסכת שבת (סא😊 שנינו שקמיע שיש בו דברי תורה וחייב בגניזה, חולה שיש בו סכנה מותר להכניסו עמו לבית הכסא. וכיון שקיימא לן (ספר חסידים) שמותר אפילו להרהר בדברי תורה בבית הכסא כדי להינצל ממחשוב רעות, הרי יש כבר שני סיבות להתיר להכניס עם נ נח לשירותים. משום פיקוח נפשות ברוחני ובגשמי. ואיני סומך על זה, כי יש לפלפל הרבה בזה, והעיקר כדלקמן.

פעם עשינו שאלת ספר על זה, ופתחנו לתורה רע"ג. וזה בעצמו היה חידוש, כי רע"ג כידוע הוא ר"ת ראשית גוים עמלק, וידוע מה שמוהר"ן אמר כי שבע יפול צדיק וקם, ס"ת עמלק, וזה בחי' ואחריתו עדי אובד (-ליקוטי נ נח בגמטריא רגע!). אבל איפה מצינו בר"ת, שזה יהיה התיקון כמו שכתוב בתוה"ק ראשית גוים עמלק? ב נ נח נחמ נחמן מאומן, ר"ת בגימט' עמלק. וגם התיקון נכלל בזה, כי שבע יפול, זה בחי' שע"ב יפול צדיק וקם, היינו הירידות ועליות בניגון של ע"ב נימין, השיר של חסד, נ נח נחמ נחמן מאומן.

וע"ש בתורה שמבואר שהתולדות של הצדיק הם למעלה מהששים רבוא נשמות, ואינם שייכים לעוה"ז כלל, דהיינו שאפילו שהם בעולם אינם נתלבשים בעולם הזה כלל ע"ש. והנה זה החבר שפתח את הספר טען ששם אצבעו על המילות אינם נתלבשים, וזה התשובה, לא להלבישו במקומות המטונפים. אכן במחילת כתה"ר נלע"ד פשוט וברור שהתשובה הוא ש נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא למעלה לגמרי מעולם הזה, ואפילו שתשים אותו איפה שתשים, כאילו לא נתלבש שם כלל [ובזה נתקיים דברי רח"ו בנפש החיים שיבואו חסידים ויכניסו התוה"ק לתוך השירותים, בטענת שהתורה למעלה מהצמצום וכו'].

ונראה עוד לפי זה שיתכן מאד שיכולים להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן אפילו קודם ברכת התורה (רק לא לפי שיטת הגר"א שצריכים לברך ברכת התורה אפילו על הרהורי תורה, ובטח מי שיאמר נ נח יתנוצץ מוחיו בצחצחות של אור התורה אז מצד זה יהיה צריך לברך תחילה. אכן באמת רוב העולם בכלל לא נוהג כזה, לא מבעיא לפי האריז"ל שמברכים כל ברכות השחר עם הכוונות לפני ברכת התורה, אלא גם להלכה שיכולים לאמר פסוקים דרך תפלה, ולא חיישינן בכלל), וצ"ע. ולמעשה נוהגין להקל, מצד חומרת הענין, שתמיד יכולין וטוב להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן.

ב] מלבד הנ"ל נראה שהלוא מוהר"ן בעצמו היה הולך לשירותים, ושזה כל ענין של הצדיק, שהוא שלוחו של השי"ת להוציא את בנ"י אפילו מאותם מקומות. וע' מש"כ בענין שאלת שלום במקומות המטונפות, ובחלומו שהיה למוהר"ן וכו' ע"ש.

ג] ועכ"פ נראה שאין לעיין על הכתב של נ נח בשירותים, כי בודאי יבוא בזה להכניס תורה לתוך הצמצום ולתוך המקום המטונפת, ורק אם זה על הראש, ולא רואים הכתב, מה טוב.

ד] והנה ידוע מה שפסק ר' יהודה החסיד (וכן הוא בשערי תשובה לר' יונה) שמי שיש לו הרהורים במקומות המטונפות יכול וטוב לו שיחשוב בתורה (והוא דייקא נקרא חסיד וספרו נקרא ספר חסידים!).

והנה היום ידוע שמה שאנשים הולכים כמעט ערומים זה סימן שהקב"ה מגלה את עצמו בלי לבושים. והלבושים הם הצמצומים שעושים ההגדרות שפה זה מלבוש טהור ופה זה מלבוש לא טהור.

והנה ידוע (תורה נו ועוד מוקמות וע' בדברינו לעיל בענין תפלה תפלה תפלה) שמקומות המטונפות מקבלים חיותם מסתרי תורה וכו'. כי הסתרי תורה לא מצומצמים להגדרות והלבושים הלוא טהורים וכו'.

נמצא, מי שהוא במקומות המטונפו– - בגשמיו– - ויש לו הרהורי– - איסור ברוחניו– - הוא שייך לתורה גבוה מאד, למעלה מהלבושים וכו'. ומותר וטוב לו להרהר בתורה.

ה] מוהרנ"ת בלקוטי הלכות הרבה לפרש איך שציצית מרמזים להשיר פשוט כפול משולש מרובע, שהיום כבר נתגלה שהוא נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה קדושת ציצית היא קדושה מקפת, כמו שאנו מקיפים את הגוף עם הציצית, כן באמת הציצית קדושה עליונה מאד למעלה ומקיף. ולכן מותר אפילו ליכנס לשירותים עם הציצית (רק ציצית שהם מזומנים עבור תפילה ועבודת השם, הרי מצד קדושה זו אסור להכניסם (ולענין תקיעת שופר, ע' בביאור הלכה סימן תקפח, וע' בלקוטי מוהר"ן תורה כב בפירוש התוקע בבור וכו' יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ואכמ"ל)), והבלוים של ציצית לא חייבים גניזה. וזה למעלה מקדושת תפילין, שהם מוחים, ואפילו לא תמיד אנו יכולים להשיג את רמת המוחין של התפילין, כמו בשבת, שלפי ההתעלות שיש לנו בשבת אין לו היכולת להשיג עוד את המוחין של התפילין. ולכן צריכים לשמור מאד על כל פרטי הלכות תשמישי קדושה (וזה בחי' הפתק בכללות, פתק בגמטריא תפילין). לא כן הטלית, שאנו צריכים תמיד ללכת מעוטף בו, בכל מקום ובכל זמן.

וי"ל שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה כו) שמשה רבינו ע"ה מלובש בכל רמ"ח איברים של איש ישראלי, שזה בחי' התלבשות הדעת בחסדים ע"ש. ומשה הוא בחי' התפילין – שקרן אור פניו, בחי' תפילין. אכן רבינו הקדוש הוא בחי' הטלית! וזה מה שסבא אמר רבינו זה האבא רבינו זה האמא (- שמו שהאם הולכת תמיד עם בניה וכו' אפלו במקום הטנפת – תורה עח), בחי' מקיפים. ולכן מתאים להבגדים שהם מהמקיפים שיהיה כתוב עליהם נ נח נחמ נחמן מאומן. (ועיין מש"כ בספר מלכים (ז:יז) בענין הכיפות שהיו על העמודים יכין ובועז, כמה דמיות להכיפה נ נח).

והנה כאשר רבינו הגיע לארץ ישראל אחד מהגדולים הפציר בו מאד לגלות איזה טיפה מענין בואו, כמובא כל זה בספר שבחי הר"ן (לא), עד שבסוף רבינו היה מוכרח לענות לו, ע"ש איך שרבינו התלהב מאד, ואז "והשליך הכובע עליון מעל ראשו" – כי הכובע עליון זה עוד שייך לגוף הקדושה, וכמו טלית המיועד לתפילה, שעוד שייך לגוף הקדושה והמעשים של האדם, ועל כל פנים בזה רבינו כבר הראה דרך לזרוק את הכובע, וע' בפרק הקודם. "והתחיל לדבר בלשון זה: הידעתם סוד כונות התפלין? השיב לו הנ"ל קצת כונות. אמר לו: לאו, לא זו הדרך של כונת תפלין, וכיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין, אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ ישראל," כי קדושת ארץ ישראל הוא גם בבחינת טלית, כי ארץ ישראל מקפת אותנו, ועד שבאים להשיג כוונת התפילין איך יכולים להשיג סוד הארבע רוחות של המקיפין? [אכן ק"ק לכולי עלמא, למה לא הקשה רבינו אם הוא יודע כוונת הטלית, שלכאורה הרבה יותר שייך לסוד ארבע רוחות של ארץ ישראל כמבואר בכ"מ, ואולי מחמת שהגדול הזה ביקש להבין בשכלו, אז רבינו היה צריך לנסות להראות לו דרך המוחין והיעב"א]. "ועכשו אתחיל לגלות לכם איזה רמז מזה. ויהי כאשר התחיל לדבר, התחיל לצאת דם מגרונו." דם מגרונו, כי ידוע שרבינו בבחי' עתיק, והגרון של עתיק הוא כתר ושורש של אבא ואימא, שהם המקיפים הנ"ל.

ועיין ביפה שעה בשער הכוונות ריש דרוש א' בענין ציצית, שכתב הקדמה לענין ציצית וביאר שטלית קטן וציצית שלו הם, הטלית בחי' יחידה – מקיף ישר, והציצית בחי' חיה – מקיף אור חוזר של העיבור בחי' נפש, וטלית גדול, יחידה וחיה של יניקה בחי' רוח, וכיון שאין לנו שום השגה בהם לכן אין בהם שום קדושה, ואינם נקראים תשמישי מצוה, רק הציציות יש בהם דין תשמישי מצוה. אבל לא זכינו כל עיקר לבחינת טלית וציצית – יחידה וחיה לבחינות גדלות של נשמה חיה יחידה. ואכן רבינו העיד על עצמו שהוא השיג תכלית יחידה שביחידה, ולכן יש כבר להבין שהכיפה עם השם שלו הוא כבר בחי' מקיפים אלו של נשמה ונשמה לנשמה. ויש כבר להבין בענין מה שהכיפה נלבש דוקא על הראש ויש בו רק ציצית אחת באמצע, כי הטלית גדול עד החזה והד' ציצית לשון נקבה מקפת הנוקבה שם, ואילו הציץ על המצח עם הפתילות כמו כובע על הראש, ואילו הכיפה על הראש ממש וציץ אחד עולה מאמצעו, ויעו' בשער הכוונות בריש הדרוש השני בענין הציצית שכז"ל דע, כי מרישא דא"א נמשך חד קוצא דשערי דתליא עד רישא דז"א, כנזכר באדרת נשא בדף קכט ע"א וקלא ע"ב, והנה הוא מאיר במוחין דז"א, ומוציא הארתם לחוץ כנודע, וגם בז"א נמשך מן רישיה חד קוצא דשערי ותליא עד רישא דנוקבא וקוצא דשערי דא"א, הם שערות לבנות (כמו הכיפה של נ נח). ושל ז"א, הם שערות שחורות. כנזכר באדרת נשא בדף קמ"ח ע"ב. ושם בפרשת שלח לך ביאורו, דאית ציץ ואית ציצית. כי ציץ הוא דכורא, והוא קוצא דשערי דא"א ונקרא ציץ דכורא, משום דאיתפשט עד רישא דז"א (והרי האדם הלובש הוא לעומת פרצוף של ז"א), דהוי דכורא וכו', ויעו"ש להלן ד"ה ונחזור לענין ראשון שמבאר ענין המקיף של השערות של מוחין דגדלות דרישא דז"א, ז"ל הם קצרים, והם זקופים מעומד, ואינן כפופים ותלוים וכו' ע"ש ואילו הציצית אינם אלא מבחינת הקוצין שהם מבחי' עיבור דז"א, ויעו"ש להלן ד"ה והנה כיון שכז"ל והם סוד אור מקיף הב' הפנימי, א"כ היה ראוי שהציציות יהיו תלוין באמצעו של הטלית, במקום שמשימין אותו על הראש, ולא שיהיו תלוין בקצוות הטלית הנוגעים על החזה החזה דז"א, אבל הטעם הוא, כי כיון שאור המקיף הזה הוא קטן מן האחר, ולכן הוא פנימי ממנו, ולכן לא נתגלו ממנו אלינו אלו ד' ציציות מלמעלה, אלא בסיום הטלית ע"ש. הרי מבואר שמצד גדלות המוחין דז"א (וידוע שכל מה שז"א מתגדל קונה דמיון יותר לא"א, עד שהט' תיקונים שלו נעשים י"ג מדות) ראוי ציץ אחד, קצר וזקוף, באמצע המקיף את הראש, וזה ממש כדוגמת הכיפה של נ נח, שלא היינו ראוים לו כל עיקר כמבואר שם, רק בכח ובזכות רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

בית המקדש. חורבן הבית ע"ה בגמטריא רב נחמן מברסלב.

בית חדש

הקפיד רבנו שלא יבנה שום ב ר ישראל לעצמו בית חדש בחוץ לארץ, וכן נהגו אנ"ש שלא בנו לעצמם בית חדש בחוץ לארץ וכו' (שיח שרפי קודש ב:ב:לה, ג:ב:תקלא, ג:ב:לה).

ע' בפרשת כי תצא כתוב כי תבנה בית חדש וכו' והרמח"ל בספר אוצרות רמחל מפרש שזה סוד ראש השנה שבונים את המלכות מחדש.

והנה בברסלב יש מנהג שאסור לבנות בית חדש בחוץ לארץ, כולל אומן. אז יש לנו עוד טעם להביא את ציון רבינו לירושלים כבר, כדי לקיים כי תבנה בית חדש דהיינו ראש השנה בירושלים, במהרה בימינו אמן.

בני אדם: ע"ה בגמטריא נ נח.

בנים. הבנים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בנות:

בת בגמטריא: ברסלב נ נח.

אשה – בא"ת ב"ש תב"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

נשים - הם' מתחלף לב' באלף בית של א"ל ב"ם. הרי י' נב"ש נחמן בן שמחה.

שכל הבנות יהיו נ נח:

שמעתי מדוד קופר נ"י מקנדה, שבעת התבודדות בניאגרא פלז (מפלי ניאגרא – גודל הענין ללמוד אצל נהר, עיין ספר המידות ערך למוד, אות מ', ומש"כ שם) שהיה חוזר על לימודו באנציקלופדיה ג'ודיקא, והיה לומד הענין (מס' שבת פ"ב) על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, והשי"ת הבריק לו שהר"ת של אלו השלושה הם נ'ר שבת, נ'דה, ח'לה = נ נח! וזה רמז חזק שכל הבנות צריכים להיות נ נח!

והנה בשו"ת רב פועלים של הבן איש חי, סימן ט' בטעם למה נשים לא אומרות תיקון חצות, הביא מהרש"ש (נהר שלום דף ע"ב בענין יוה"כ) ששורש הנשים ממלך בעל חנן (-והוא אינו יורד לברר העולמות). והנה חנן אותיות נ נח.

ויש עוד רמז לזה, ש"בנות יהודה" (עם התיבות והכולל) בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (הבנות נחמן עם התיבות בגמטריא תורה). וגם בפסוק כתוב ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ה', הסופי תיבות התהןךה עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועמש"כ עה"פ צאינה וראינה בנות ציון (שיר השירים ג:יא).

ועוד רמז מצאתי, דאיתא בירושלמי (שבת ה:ד) מנין שאשתו קרויה עגלה וכו' ע"ש, והרי עגלה בגמטריא נ נח.

עוד י"ל ננח ראשי תיבות נשים נקיון חמץ. כידוע הקפדת נשים צדקניות לנקות בקיצוניות בשביל פסח.

נשים יש להם רנ"ב איברים (ד' יותר מהאיש שיש לו רמח), רנ"ב ראשי תיבות רבינו נחמן ברסלבר.

והנה הבנים הם ממילא נ נח, כי הבנים ע"ה בגימטריא נ נח.

לבן ובת ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בענין הנסיעה לרבינו, שעוזבים את האשה והמשפחה, ורבים כאילו כואב להם איך עושים דבר כזה, אף על פי שבשביל כסף ופרנסה וכדומה אין שום בעיא שהאיש יעזוב ביתו לזמן ערוך, ואם כן בודאי ראוי לו לילך לזכות בדין ראש השנה. [ואכן עליה לרגל, חיוב רק על הגברים, יראה כל זכורך, ומן הסתם הרבה נשים נשארו לבד בבית]. אכן באמת ראש השנה הוא יום דין, ויש למנוע בתשמיש המטה, ואין זה איסור ממש כמבואר בפוסקים עיין שם, אבל על כל פנים זה לא הזמן. והטעם על פי פשט כי זה יום דין, ועל פי הפנימיות, הרי בראש השנה הראשון, נברא אדם עם חוה, והיא ננסרה ממנו – נתפרד ממנו. ועוד באותו היום היו צריכים לחכות עד הלילה, שהיה ליל שבת, ורק אז להזדווג, והם חטאו והזדווגו כבר בראש השנה, ועל ידי זה בא הנחש וקנא וחשק בחוה, ונתן עצתו ופיתה את חוה לאכול מהעץ הדעת, והיא נתנה לאדם הראשון – וזה היה הסעודה המשפחתית הראשון בעולם, שגרם מיתה וקללה בעולם. על כן בודאי ראוי לנשים לתקן את זה מידה כנגד מידה, ולוותר על המשפחתית הזו בראש השנה, ולשלוח בעליהם לאומן, להצדיק שיש לו הרוח חיים.

בקור חולים. כל פעם שמבקרים את החולה לוקחים ממנו אחד מששים ממחלתו, אז לפי זה י"ל ש"נ נח" – זה כבר שני ביקורים מרבינו – אז כבר הוריד את מחלתינו ל – נ"ח – 58 מששים.

ברי ושמא ברי עדיף. עמש"פ בפרשת קרח עה"פ ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה (במדבר יז:יג), ברי אותיות רבי וכו', כי הצדיק עדיף כמבואר ברש"י שם. ועוד כתבנו שם, ברי שמא בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

עוד י"ל ברי, זה בחי' דעת, שמא זה בחי' אמונה, ורבינו ביאר שהאמונה מתחלת מאיפה שהדעת סיים, ואז על ידי הגברת האמונה זוכים לדעת יותר גבוה. הרי, ברי ושמא על גביו, יזכה לברי עדיף.

ברכה

האם מותר לברך בשם ומלכות שעשני נ נח

יותר מפעם אחת שמעתי מי שהוא מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שעשני נ נח. ועיין בפוסקים בטעם למה אנו מברכים בשלילי, שלא עשני גוי, עבד, אשה ולא מברכים שעשני יהודי או ישראל, ואם זה היה מחייב מטבע הברכה להיות, שלא עשני מתנגד וכדו', ויש לפלפל טובה גם על פי הקבלה, כי האשה מברכת שעשני כרצונו, כרצונו זה בכתר, ונ נח זה בכתר. ואף על פי שרבי נתן היה אומר וכותב שאינו יכול לומר רק שהוא אינו מתנגד על רבינו, כי מי יכול לאמר ממש שהוא זכה להיות עם רבינו, ואם כן בודאי נוסח הברכה היה צריך להיות בשלילי, שלא עשני מתנגד, כי אי אפשר בחיובי, עם כל זה נראה לעניות דעתי, שהיום בשבילנו ובפרט בכח הפתק הקדוש עם השם נ נח נחמ נחמן מאומן, בזה באמת כל אחד יכול וצריך להתפאר שהוא נ נח ממש. אכן לכאורה אסור לנו לקבוע ברכה חדשה מעל הברכות שתקנו חז"ל. ואולי יש מקום להתיר את הברכה מדין ברכת שעשה לי נס במקום זה. ולפי זה בודאי יש לברך בחיוב, שעשני נ נח בחיובי.

ברכת שלום. עיין ערך שאלת שלום.

בשר. ראשי תיבות: רבינו בן שמחה. ובכמה מקומות הארכנו יותר בזה.

גאוה דקדושה

רבינו כתב (לקוטי מוהר"ן תנינא קכה) שיש בחי' של ויגבה לבו, וכן מצינו בחז"ל שמותר שמינית שבשמינית, וכתיב יפאר ענוים בישועה, וכתיב גדלו לה' איתי. ונלע"ד שהדבוק בהש"י יאיר בו גאות ה', והוא יהיה מרכבה ממש לזה (וע' בספר פנות המרכבה של הרמח"ל שלבוש הגאוה של השם יתברך נעשה על ידי החסידות, ע"ש. ועיין ביחודים של האריז"ל על הפסוק ה' מלך גאות לבש, ורבי נתן מזכיר גם כן את האריז"ל שהגאות על ידי המוחין), וכן מצינו בספר חזיון של ר' חיים וויטל שהיה מתגאה בהשגתו, וכן מצינו בספר ההיכלות שקראו לר' ישמעאל כהן גדול בן גאים, ולכן דוד המלך ע"ה התפלל (תהלים לו:יב ועמש"פ שם) אל תבואני רגל גאוה (ושמעתי מא”א שליט”א שמובא בספרים שהר”ת אתרוג), פירוש הרגל של גאוה, כי הדבקות בהא"ס ב"ה הוא רק ברצוא ושוב כמו שגילה רבינו בתורה ד', והוא ע"כ בחי' חדשה כל פעם, ובהיותה ממש חדש בחידושו בדביקות להא"ס ב"ה אז שפיר קאי, רק הסכנה שימשיך בהגאוה, היינו שיתרגל. א"נ י"ל שהתפלל להנצל מהרגלים של גאות ה', כי ה' גאה גאה ומהפך את הבריאה בהגאוה שלו, אבל זה רק בבחי' הרגלים של הגאוה שלו יתברך. וי"ל אל תבואני רגל גאוה, גאוה שאנשים ירגלו ויספרו עליה, כי כבוד אלקים הסתר דבר כבוד מלכים חקר דבר, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ו', שאם הכבוד הוא של השם יתברך אין בני אדם חוקרים אחריה, אבל אם האדם תופס כבוד לעצמו אז העולם חוקרים עליה, ולכן זה דייקא הנקודה הנ"ל שדוד המלך העמיד את תפילתו להנצל מגאוה כזו שהוא כבוד מלכים חקר דבר. ועוד י"ל אל תבואני רגל גאוה, דהיינו שכחה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק ורם לבבך ושכחת, שעל ידי הגאוה בא שכחה, ודוד המלך התפלל, שאפילו אם לא ינצל לגמרי מגאוה, על כל פנים של ילקה בשכחה ח"ו.

גאולה

בכמה מקומות רבינו גילה שעיקר הגאולה זה דעת (לקוטי מוהר"ן תורה כ, כא, נו) והביא את הפסוק (שמות ו) וידעת כי אני ה' המוציא אתכם. ויש לציין להפסוק (שמות ב:כה) וידע אלקים, שתרגם אונקלוס ז"ל ואמר במימרה למפרקהון ה'.

כל הגאולה תלויה ב נ נח נחמ נחמן מאומן

ישראל סבא שטז-שיז. נ נח נחמ נחמן מאומן, זה החתימה הוא הידיעה, הוא מודיע לנו את זה. עוד לא היה חתימה כזו בחיי רבנו, זה רק נתגלה בהפתק הזה, זה התגלות חדש שהוא הוא השיר שיתגלה לעתיד, פשוט כפול משלש מרבע, נ נח נחמ נחמן מאומן. זה התגלות חדש, זה הגאולה, כל הגאלה תלויה בו!

אם אנחנו היינו אומרים את זה, אז מי אנחנו? אבל מה שרבנו הקדוש גלה, זה עוד לא אפילו כטפה מן הים, הוא גלה רק מועט מחזיק את המרבה וכו', ע"כ. ועע"ש עמ' קנא ד"ה אוי.

קונטרס אני נ נח נחמ נחמן מאומן עמ' ס': 'אז הוא מגלה כאן בפשטות, שהוא העיקר הגאולה'

'העיקר הוא נ נח נחמ זה דבר קל להגיד וכשאומרים נ נח אז מחזיקים בהשורש של כל הבריאה ושל כל התורה ושל כל הצדיקים, כן נכנסים בעולם אחר רק כשמזכירים שם רבינו ר' נחמן כמו שחתום בחתימה בפתק הזה נ נח נחמ נחמן מאומן'

'שיזכיר בכל עת צרה ובכל עת ובכל שעה נ נח, שישיר את זה בשיר בשמחה (איך) זה דבר קל וזה העיקר הכל כי העיקר הוא רבינו ר' נחמן נ נח נחמ נחמן זה פשוט כפול משולש מרובע ועשרה אותיות הם עשרה מיני נגינה שגילה עשרה מיני נגינה שגילה בזה תלוי הכל כל הגאולה רק להגיד בבוקר נ בפה נ נח לשיר בשמחה נ נח ועל ידי זה יתקרבו כולם לרבינו, וזה זה הגאולה, עיקר הגאולה זה רבינו זה השם נ נח זה עיקר הגאולה, נ נח נחמ נחמן מאומן בזה תלוי עיקר הגאולה זה מסוגל לכל אחד בכלל ובפרט כל אחד שיתפלל ויגיד בפה זכות רבינו הקודש יגן עלינו על כל ישראל זכות זכות נ נח נחמ נחמן מאומן....'

עוד שם עמ' ס"א: 'נ נח נחמ נחמן מאומן זהו ממתיק כל הצרות וכל הדינים!'

'נ נח נחמ נחמן מאומן? מהפך את הכל לטובה!'

עוד שם עמ' סב: אנחנו לא יודעים מה זה שזכינו בדורות הללו, זכינו לדעת כזה, לדעת מזה, מהסוד הזה, נ נח נחמ נחמן מאומן יש הרבה לדבר, אבל אני לא יכול לדבר!'

'זה כח חדש שלא היה מעולם אבל אנחנו לא זוכים לקבל את זה באמת כראוי, אבל אף על פי כן ה' יתברך גדול מאד ורק להזכיר את השם....'

'פלא כזה שלא היה מעולם חדש לגמרי, אם היה כבר, לא היה חדש! זה חדש לגמרי!'

'אשרי מי שמאמין בה' ובתורה, אנחנו לא מבינים אבל מאמינים, מאמינים בה' בתורותינו ובתורה, קודם כל רק מה שמאמינים ומזכירים את השם הקדוש הזה, זה ממתיק כל העוונות וכל הכפירות וכל הנפילות, כן, ומחדש חדש הוא עושה אותנו חדש לגמרי!..'

'מה? אנחנו שרוים מאד! אנחנו משוקעים בטומאה! אבל דיבור אחד מרבינו הוא מהפך הכל, רק להגיד נ נח נחמ נחמן מאומן זה מספיק לנו לרפאות אותנו להחיות אותנו לחדש אותנו אם יש ח"ו איזה צער אז תכף לך להגיד השם הקדוש הזה נ נח נחמ נחמן מאומן הוא מהפך הכל כל הכפירות וכל העוונות הכל הוא מהפך אשרינו אנחנו יהודים שאנחנו מאמינים בתורה ובצדיקים.'

'מה שיש ח"ו איזה יסורים איזה דבר לא טוב אז זה רבינו הקדוש מהפך הכל רק לטוב, הוא מהפך הרע לטוב! אני לא כלום העיקר, העיקר הצדיק, הצדיק, להגיד רק נ נח נחמ נחמן מאומן זה מספיק להחריב כל הסטרא אחרא כל החושך, זה ענין חדש לגמרי שרבינו הקדוש זכה לזה, בשם הזה מרומז כל מה שעובר על כל אחד מישראל והוא מהפך הכל לטוב!'

'יש איתך ח"ו איזה דבר לא טוב זה הכל לטוב נ נח תגיד נ נח נחמ נחמן מאומן, שוין (מילה ביידיש), הוא כבר מהפך הכל באופן אוטומטי רק מזכירים את השם נ נח נחמ נחמן מאומן זה באופן אוטומטי הוא מהפך הכל לטוב, כל הרע וכל העונות וכל הכפירות וכל דבר הוא מהפך לטוב, אל תשכח את זה, תמיד יהיה לך במוח בלב נ נח נחמ נחמן מאומן הוא מהפך הכל'....

רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב יש לו תוכניות לגאול את עם ישראל, והשלב הראשון עד העשיר– - זה על ידי שמו הקדוש בשיר כפול פשוט משולש מרובע שהוא השורש של עשרה מיני נגינה, ולכן "נחמן שלב א”י" בגמטרי“ "בשמא נחמן" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

גהנם

נ נח מציל מגהנם!

ידוע ששאלו את מוהרנ"ת מה יעשה אם כאשר יגיע לבית דין של מעלה יפסקו לו גיהנם? ואמר שהוא יתחיל ללמוד תורה מליקוטי מוהר"ן ויבואו כל הצדיקים, וממילא יתהפך להיות גן עדן (י"ש תיא, ועיין לקמן, ועיין מש"כ בערך רבי נתן). וכמו כן עכשיו שנתגלה השיר פשוט כפול משולש מרובע, נוכל להיות בטוחים שבכל מקום וזמן שנשיר ונרקוד אותו יתהפך הכל לטובה, ונזכה על ידו להתענג על ה'.

ואחר כתבי זה, מתוך מעשה שהיה, הבנתי הענין ביותר עמוק, כי שמא 'האינו מאמין' תומר, מה אפסיד, בשרירות לבי אילך, ואם בסוף אצטרך ח"ו, הרי אז אגיד ואשיר נ נח.

אכן מתוך הנסיון הבנתי שאינו כל כך פשוט. כי הנסיון גופא הוא שלא יהיה האפשרות לומר ולשיר ולרקוד נ נח. תצייר לעצמך שח"ו המשטרה לוקחים בן אדם וצועקים ומאיימים עליו וכו', האם הוא יכול אז להעז לומר ולשיר ולרקוד נ נח. וק"ו ובן בנו של ק"ו בעוצם הדין של גיהנם לא יעלה על דעתו שביכולתו לצאת חפשי אם יתגבר בעזות עצומה וישיר נ נח. אך המאמין באמת, שהלך והצליח כבר בדרכו של השיר הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, גם בעתים החשוכים, יתחזק וישיר וירקוד נ נח, ויצא מצרה לרווחה ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה.

התרגום באיוב פרק ב' או ג' כותב שחבריו של איוב נתפטרו מגיהנם על ידי שבאו להשתתף בצערו. והרי רבינו התפלל שירגיש הצער של הזולת כמוהו ממש. ורבינו זכה להכח להוציא אנשים מגיהנם.

כתוב בספר שיח שרפי קודש ה:צד שרבי נתן אמר שאם פוסקים לו גהינם ח"ו הוא יקרא לקוטי מוהר"ן ויבואו כל הצדיקים לשמע המאמר ויהיה שם הגן עדן, והביא שם אפילו הלשון ביידיש, וכבר חקרנו אם כאשר הוא מביא את היידיש זה נותן יותר נאמנות למה שכתוב. אכן רעיון הסיפור הוא נמצא בעולם עיין בספר שיח שרפי קודש – השייך לחסידות קאצק וגור (עמוד 11 ה ראקוץ, תכנת אוצר החכמה) שכז"ל גם סיר הגה"ק החי' הרי"ם זצוקלה"ה בשם הרבי ר"ב (ברוך) זצללה"ה הנ"ל שאמר שאם יפסקו לו בעולם העליון לגיהנם אזי יעלה על גג של הגיהנם ויאמר שמה תורה, ואז יעלו שמה כל הצדיקים שבג"ע לשמוע ויהי' שמה הג"ע עכלה"ק. ועיין מש"כ בערך רבי נתן, איך שזה שייך ביותר לו.

גיהנם, בגמטריא נ נח. כי נ נח מציל מגיהנם. ועמש"כ בחיי מוהר"ן רכה שבהפאות יוציא אותו מהגיהנם. עיין בספר סודי רזיי (ח"א ריש אות ו', עמ' לג) ז"ל והם שומרים מה שבלוחות שהן ו' טפחים, ועליהם ו' סדרים משנה ניצולים מגיהנם שכתיב בו (איוב י:כב) צלמות ולא סדרים. הלוח ו' טפחים על ו' טפחים, תעשה ו' רצועות יהי' כל אחד ארוך ו' ורחבו טפח, תעשה כל רצועה לו' חלקים הרי ל"ו טפחים, ועוביין ג' טפחים, ג' פעמים ל"ו הם ק"ח כמנין גיהנם שינצלו ממנה, עכ"ל. וכבר כתבנו במקומו שהכתב והמכתב רמוזים על הפתק הקדוש.

ושם בספר סודי רזיי (עמ' לו:) ז"ל וכן ג' תפילות מתפללים ביום. והתפילה י"ח ברכות, המתפלל אותם בכוונה ינצל מגיהנם שהיא י' אלפים אמות וח' מאות אמות של הקב"ה כמנין גיהנ"ם מאות אמה. זהו (ישעי' ה:יד) פערה פיה לבלי חק. וינצל מי"ח טריפות, ויכנס בעדן שהוא י"ח מאות אלף שנה אין לא ראתה אלקים זולתך, כמו שאי אדם יכול לראות י"ח חוליות שבשדרה. וכתיב (דניאל יב:ז) וישבע בחי העולם, י"ח אלף עולמות יש להקב"ה שדואה בהן בכל יום והם נעלמים. על כן לעלם י"ח בקרייה שכתיב לעלם חסר שהן נעלמים וכו' ע"ש. וצריך תלמוד איך משוה ח"י שהוא 18 לנ נח שהוא 108.

בענין גיהנם, לעולם היה קשה לי, מאחר שכל רגע שם הרבה יותר קשה מכל היסורים שבעולם, מה פשר דבר שרשע יפול שם לנצח. ובשלמא להמפרשים שאינו ממש יסורים אלא ענין של בושה שיותר קשה בושה זו בעולם האמת הרבה יותר מכל יסורי עולם הזה, יכולים להבין שלנצח יהיה להם הבושה, אבל יש הרבה מקומות שמשמע שהם יסורים ממש (רבינו כותב שבראש חודש הגיהנם הוא בושה, ומשמע שבשאר ימים הוה יסורים ממש, ומעשה ברבי עקיבא ועוד מוכיחים כן), ואיזה השוואה העונש למעשה רשעות של כמה ימים אפילו שנים.

ונראה לע"ד שהנפש בעולם הזה הוא גמר השתלשלות משרשו העליון. ולא סתם עושים מעשים בעולם עשיה. ולא כל מי שרוצה לעשות משהו יכול להוציא אותו בפועל. והרשע שמצליח ברשעותו, זה אינו סתם שגוף זה עשה הרשע, אלא ע"כ כל חבל נפשו עד לשרשו רע. וממילא מובן שרשע כזה אין מקומו לנצח אלא בגיהנם.

גיהנם. בגמטריא נ נח, ושם הצדיק משותף בשם השם יתברך. ומבואר בכמה מקומות בכתבי ברסלב, למשל ליקוטי מוהר"ן תורה ו, ותנינא ז:ז שאפילו בשאול תחתית השם יתברך נמצא להיות קרוב אליו. והרי כתוב עמו אנכי בצרה, אפילו בצרה של גיהנם. אכן מצאנו שזה עוד יותר מזה, בספר שארית ישראל (קאזניז, על שיר השירים ב:א, הובא בניצוצי שמשון תהלים כג) אמר ר' ראובן אילו לא היה הדבר כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול כי באש ה' נשפט (ישעיה סו:טז) ה' שופט אין כתיב כאן, אלא נשפט. הוא שאמר דוד ברוח הקדש (תהלים כג:ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי. (וכבר מצאנו שהשם יתברך אמר הביאו עלי כפרה על מיעוט הלבנה, וכן טענת אליהו הנביא (מלכים א:יח:לז) ואתה הסבת את לבם אחרנית). וכתב המגיד על זה: כמו שכתב בכתבי הר"ש שחקוק זה השם 'אתה' על מצד הצדיקים, שסימן זה מורה שהוא יתברך אתם, ויודע טוב מחשבות בני ישראל. והגם שחלילה באים לידי חטא, הוא מחמת הדחק. כמו שהובא באריכות המשל בספר כתר שם טוב עם הטבעת (הובא בספר בעש"ט על התורה פי' ואתחנן אות ט'), עכ"ל.

והנה אצלנו בכתבי הר"ש כתוב שעל ידי השם 'אתה' הצדיק שצריך לעבור אפילו בהר"ע חדרים חמורים של גיהנם לא ינזק. ואיך המציא המגיד מה שכתב בשמו. ולכאורה המגיד הבין שהצדיק עובר באותם חדרים כדי לתקן ולהעלות נשמות של רשעים, ומזה יש סכנה שינזק, והשם אתה מורה גם על אותו אדם שנוכחו וקורא אותו על עצמו – כאילו הצדיק קורא לו 'אתה', מתייחס אליו, והוא ענין שמלמד זכות עליו שלא חטא אלא מחמת הדוחק.

גוים:

בספר חיי מוהר"ן (אות רנא) כז"ל ולא מבעיא ישראל קדושים אלא כל האמות העולם כלם אני יכול להחזירם להשם יתברך, והייתי יכול להוליכם סמוך לדת ישראל. אך דיו לעבד להיות כרבו, עכ"ל. ועיין שם אות ו, ז"ל עוד אמר אז כמה דברים וכו' ואז נשבר השלחן מרב העולם שדחקו עצמן עליו. והקפיד ואמר וכי גויים יושבים אצלי על השלחן, וכי עכשו ימות המשיח ישתקרבו גויים לצדיקים כמו שכתוב (ישעיה ב) 'ונהרו אליו כל הגוים', וזה הפסוק שיך להתורה רבי יוחנן משתעי הנ"ל עין שם, כי כך היו דרכו שכל שיחתו וכו' עכ"ל. ומוכח מזה שבסוף הימים הגויים יתקרבו לרבינו, ואם יתקרבו בטח הוא יתקן אותם ויוליכם סמוך לדת ישראל כנ"ל.

האם הפתק והשם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן שייך גם להגויים?

עמש"כ על הכתוב בפתק מלא וגדיש מקו לקו, מה שאהרן פץ ז"ל שמע מסבא שזה מישראל לעכו"ם.

ע' בספר ישראל סבא עמ' קמו: ופה רואים בפרוש, בברור, שרבנו הקדוש מגלה כאן שהוא העקר, ומגלה את זה לכל העולם, גם ליהודים וגם לגויים. כי הוא זה, הוא בעצמו זה השיר שיתגלה לעתיד'.

ע' ישראל סבא עמ' קמח: נ נח נחמ נחמן מאומן הוא משמח הכל, ישמח כל העולם, רק את הגויים לא. רבנו הקדוש אומר בתורה ב'לק"מ' שהגויים אינם בני אדם כלל, רק חמורים. יש מהם שיודעים מלאכת החשבון ועוד ועוד, אבל אומר רבנו שכלם בהמות, חמורים, הם לא בני אדם, רק עם ישראל הם בני אדם. זה נכתב בספר 'לק"מ', שידעו שהם חמורים.

'רבנו הקדוש גלה את זה, נ נח נחמ נחמן מאומן, בשביל מי הוא גלה את זה אם לא בשבילנו? הוא גלה את זה בשביל גויים? בשביל בהמות, בשביל חמורים? הוא גלה את זה בשבילנו! הגוים אין להם כלים להבין ולדבר מזה, אולי יהיה להם איזה נגיעה בעלמא, הגוי אין לו כלום, הם לא בני אדם, הם כמו בהמה, פטורה מהכל. בני אדם זה רק אנחנ– - יהודים. כל הגויי– - בהמות! ככה אומר רבנו. הגויים לא מאמינים בשם ובתורה. לא צריכים לדבר אתם, לא צריכים להודיע להם מהשם של רבנו, ע"כ.

ישראל סבא עמ' קנא: '...יהיה להם כח להתגבר ולעבד השם באמת ולחזר בתשובה, אפילו הגויים. כי רבנו רבי נחמ– - בו תלוי כל הגאולה, והתקון של כל עם ישראל ושל כל העולם. ככה הוא אמר', וע"ש קנב, שע"י ספרי ר' נחמן נעשים מבהמה לאדם.

ישראל סבא עמ' קס: היה נס. גויה אחת הלכה ללדת, אז הילד לא רצה לצאת, אז היתה שמה אשה יהודיה והיא אמרה לה שתגיד נ נח נחמ נחמן מאומן... והיא אמרה, ותכף נולד הילד!

היה מעשה, זה היה בעתון באמריקה. כושית אחת שהיתה חברה באו"ם היא רצתה לראות את הבן שלה והיא היתה מגרשת ולא היה אפשרות. אז אמרו לה שתגיד נ נח, אז היא אמרה. היא אמרה נ נח.. והוא בא. מח– - מחרתיים הוא בא!

ישראל סבא עמ' קעח: 'אפילו גויים משוררים את זה'.

ישראל סבא עמ' שח: אני הרבי נ נח נחמ נחמן מאומן, אני הרבי של ישראל, אבל לא של גויים. אתם לא שומרים תורה, אתם לא מהאנשים שלי, לכו מכאן!'

ישראל סבא עמ' תטז: יש בזה ענינים נעלמים מאד, אבל עכשיו אנחנו רואים שכל העולם, אפילו חכמי הגויים באוניברסיטה, הם מתפלאים מאד על רבנו רבי נחמן מברסלב, אפילו גויים!

ישראל סבא עמ' תכ: רבנו הקדוש הוא העקר היסוד של כל היהדות, של כל חד ואחד מישראל, וגם כן הוא יתקן כל העולם, אפלו הגויים, זה פלא כזה....ע"כ.

והשיטה שלקחתי לעצמי, שאיני אומר או מגלה את השם הקדוש הזה לערבים, רק אם הוא לטובתי. למשל אם ח"ו מתחילים אתי אני אומר להם נ נח (והיה לי כמה ישועות גדולות עי"ז ת"ל). וסתם גוים, איני נמנע מלפרסם השם הקדוש של רבינו, כי רבינו יתקן את כולם, רק שהעבודה שלנו זה לקרב את עם ה', אבל יש גם ענין של תיקון העולם, ולא מבעיא אם אני רואה שהגוי באמת רוצה לדעת מנ נח, ואיני עסוק עם יהודים, בודאי טוב לי ללמדו דעת ה', אפילו סתם לפרסם בגוים, טובה הוא לעולם בודאי.

שוב נדפס ספר ראות באבי הנחל וכתוב שם (עמ' כה) ז"ל הגויים שואלים למה שרים כל כך נ נח, וצריך להשיב להם שידעו כשיתייהדו ויתגיירו, ע"כ.

שכל העולם יעבדו את השם יתברך שכם אחד

מבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה כז) ז"ל כי למשך את כל העולם לעבודתו לעבדו שכם אחד, וכלם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו אל השם יתברך לבד – זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור וכו' וכו' ואי אפשר לבוא לבחינת שלום אלא ע"י הארת פנים וכו' זה בחינת דרושי התורה שהתורה נדרשת בשלש עשרה מדות וכו' ולפי ההזדככות חכמתו בי"ג מדות אלו הנ"ל, כן הזדככות קול רנתו, זקן – זה קנה חכמה (קידושין לב), הקנה מוציא קול (ברכות סא, זוהר פנחס דף רלב רלד רלה:) וכו' וכשנזדכך קולו אזי על ידי השמעת קולו לבד, בלא דבור הקב"ה מושיעו בעת צרתו בבחינת (תהלים קו) וירא בצר להם בשמעו את רנתם – על ידי שמיעת קולו הקב"ה רואה מי שמצר לו, איזהו עכו"ם מצר לנו. וזהו (דברים כז): באר היטב – בשבעים לשון, שפרושים ודרושי התורה, שמשם תוצאות הקול, על ידם היטיב לנו בכל הלשונות ובכל העכו"ם, בבחינת: ב'שמעו א'ת ר'נתם, ראשי תבות באר, ובאר הוא לשון פרוש ודרוש. ולהדרת פנים הנ"ל אי אפשר לבוא אלא על ידי תקון הברית וכו' ומבחינת קול זוכה לשלום, בבחינת (שה"ש א:א) שיר השירים אשר לשלמה – להמלך שהשלום שלו. ובשביל זה תכף אחר קול רנה של שירת הים זכו לשבת שלום, כמו שכתוב (שמות טו) ויבאו מרתה, ושבת במרה נצטוה (סנהדרין נו). וזה (שמות טו): ו'תען ל'הם מ'רים ש'ירו לה' – ראשי תבות שלום, שעל ידי שירה זכו לשלום. ודוקא במרה קבלו שבת שלום, כי כן דרך השלום להתלבש במרה, בבחינת (ישעיה לח): הנה לשלום מר לי מר – כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים, כן השלום וכו' וזה פרוש (בכורות ח) רציצא – בחי' קנה רצוץ, שהם העכו"ם וכו' דמית בביעותה – הינו להמית ולבטל בעותם וצלותם מלבקש עוד מאלהים אחרים, אלא לקרא כלם בשם ה'. היכא נפק רוחא – הינו זאת הבחינה א"א אלא על ידי תקון ברית וכו'. בהינו דעל – בזה שנכנס בו רוח וכו' בחי' תשובת המשקל (איכה ה) זקנים משער שבתו, בחורים מנגינתם, ע"כ.

הרי מבואר שכדי לבוא לשלום צריכים חכמה, ושעל ידי החכמה זוכים לבחינת באר היטב, שהשם יתברך לא צריך לשמוע מילים, רק קול בעלמא, ובזה א"ש מה שמובא במפרשים (מובא בתוס' יו"ט במס' סוטה) שבאר היטב, שדרשו חז"ל בשבעים לשון, כי היטב ברבוע: ה הי היט היטב, בגימטריא שבעים. דהיינו שאפילו כאשר יש בחינת גמגום שאין מילים ברורים רק קול, ה"י עונה ומקשיב, וזה ע"י חכמה דייקא, כי ידוע שאף ששורש האותיות הם באין סוף ב"ה, מציאותם הם בחכמה, וכמו שכתוב, כולם בחכמה עשית, דהיינו ע"י הכ"ב אותיות (שהם ע"י ל"ב נתיבות חכמה). וזה נרמז בהריבוע, שמתחיל באות אחד לבד, בחי' חכמה, וממשיך לבנות את המלה בבחי' קול ושיר פשוט כפול עד שלא השתלשל לבינה שמצרף את האותיות באופן מובן. וכעין זה מבואר בלק"מ תורה ל' ז"ל כי על ידי פתיחת פה של המוכיח נתגלה חכמה, ועל ידי זאת החכמה נתגלה החסד וכו' ע"ש שהחסד הוא ע"י התוכחה, שמבואר בלקמ"ת תורה ח' שהשיר פשוט כפול שלוש רבוע הוא בחי' תוכחה, הרי מבואר שבפתיחת הפה בעלמא, באות אחד, בבחי' חכמה, מתחיל התוכחה, של הריבוע (רק שבתורה ל' שם מיירי בתוכחה שיכול לבזות שומעיו, משא"כ השיר פכש"ר, ועדיין צ"ת).

[וי"ל שענין השירה, שרבינו מפרש שע"י השירה מגיעים לשלום שכולם מדברים זה עם זה עד שעובדים את הש"י שכם אחד, יתכן שאנשים מדברים זה עם זה עדיין יש הפירוד שכל אחד אומר את שלו, למעלה ממנו שירה שכבר הם אומרים ביחד אותו דבר, וזה ממש בחי' שלום, שכם אחד.]

הרי ש'נ' זה בחי' נ' שערי בינה, בחינה הדרת פנים זקן, ושעל ידיה יש קול השירה של הריבוע, ועל ידי השירה יש שלום. וזה בחי' 'נח'.

וכדי להגיע לכל זה צריכים תיקון הברית, וצריכים לעשות תשובת המשקל, וזה בחינת 'נחמ' בחי' וינחם ה' לשון חרטה ותשובה. ואז יש בחי' 'נח-מן' שהיכא נפק רוחא בהינו דעל, שמעלים את הקדושה ומכניסים השלום. ועל ידי יש זה כולם באמונה אחת, 'מאומן'.

וזה 'הנה לשלום מר לי מר' שמוסיפים מר לי' – להיוד, ועוד מר, מר לי' מר, מרימר, ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

גוף ונשמה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

גיוס. עיין חיילים.

גילוי

התגלות מלכות דקדושה בכל תוקף

בלקוטיי מוהר"ן תורה מט רבינו גילה ענין השיר פשוט כפול משולש מרובע שהוא בחי' תשובה, מי עם זאת עולה, שהד' נעשית ה', ה' בחי' ד' עם י', ד' זה שיר פשוט כפול משולש מרובע, וי' זה עשרה מיני נגינה. וזה הכבוד של השכינה בחי' שרה על כל העולם. וזה בחי' תכלת ובחי' נעים זמירות ישראל, שמצד אחד התכלת אכלי כלא ושצי כלא, כי על ידי התגלות מלכות דקדשה יתבטל מלכות דסטרא אחרא, אבל ישראל הדבוקים בה יקבלו חיותם ע"ש.

והנה כבר כתבתי ב"ה כמה רמזים יפים ששרה מראה על השיר של נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ש (פרשת וירא יח:י ועוד).

והנה התשובה של מי זאת עולה – מי עם זאת עולה: מי = נ, עם ע"ה בגמטריא נ נח עם האותיות. זאת בחי' נחמ כמש"כ זאת נחמתי. עולה, זה נחמן, כי הנ' עולה להיות ן' (גם עולה בגמטריא נ נח עם האותיות). והאותיות שקודמים להסופי תיבות, מעאל, עם הכולל, בגמטריא מאומן עם האותיות.

מי עם זאת, אותיות עז תמימא, תמימא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, גם ע– - שהוא בחי' הצדיק (לקוטי מוהר”ן כז:ו), ע' פעמים ז' עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועוד, מי זאת לב – כי אלו בחינות של הלב, ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והתיבה עם, של מי עם זאת, בא"ת ב"ש, ז"י, שזה החלל ימין של הלב ועוד אחד שמתגבר על צד השמאלי.

והנה רבינו מפרש שם את הפסוק (במדבר כח) ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעית ההין. בלולה – בגמטריא סבא

גלות. בילקוט תהלים על הפסוק (תהלים ט:יד) חננני ה' ראה עניי משונאי (הובא בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא סוף פרשת חיי שרה), ג' נוני"ן על ג' גליות, שכל נ' מורה על גלות אחד, עיין שם. ולפי זה, הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן, הם מרמזים על הד' גליות, והן' על גלות מצרים שהיא ראש לכל הגלויות.

גמטריה. גמטריה ע"ה בגמטריא רבינו, אי נמי, רבינו ע"ה בגמטריה בגמטריה.

אחר שCNN הראו כמה דקות של ההפצה של הנחמנים בגבול לבנון, נפל במוחי שאם קוראים אותם מימין לשמאל י– - נ נח. (גם לבנון, משמאל לימין, ן', ונב = נח, היינו ל נ נח).

גן עדן

רבנו הקדוש אמר 'יש לי נגון לזמר לעתיד לבוא, שהוא יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים' (חיי מוהר"ן אות שמ, ועיין שם עוד). והסבא אמר שזה השיר נ נח נחמ נחמן מאומן! [דהיינו איך שתאמר את זה הוא שיר, וכמו שמצינו שהתורה הקדושה נקרא שיר ורנה, ואיך שתאמרה את התורה נחשב לשירה]. נמצא שכאשר אומרים נ נח נחמ נחמן מאומן זה בעצמו בחי' עולם הבא!

עדן - בריש ספר זיז שדי, עדן בגמטריא קכ"ד עיין שם. ומה שכתב שהוא בגמטריא ע"ב ב"ן, עיין ביחוד היראה לרמח"ל שב' שמות אלו הם סוד החלום וכו' עיין שם.

כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב:י), ובריש תהלים כתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים, הרי שאותו נהר בחי' פלגי מים. פלגי ע"ה בגמטריא עדן. וכבר כתבתי על מספר זה במקומות אחרים (ובכללם, פעמיים פלגי בגמטריא שם אמי, חוה ברכה, נשמתה עדן. ועוד כפליים וכו').

גרפיטי. עיין ערך כתיבת נ נח.

דבור. עיין ערך אמירת נ נח.

דביר. הוא המחיצה, אמה טרקסין המפסקת בין ההיכל לקודש הקדשים (מלכים א:ו:טז ברש"י, מלכים א:ו:כ). והרי רק דרכו נכנסים לקודש הקדשים, וכמש"כ (מלכים א:ח:ו) ויבאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אלא קדש הקדשים, וזה מה שסבא ישראל – רבי ישראל דוב בער, ראשי תיבות דבי"ר, אמר שהוא הגשר לרבינו הקדוש, קודש קדשים.

דופק

נ נח דופק ומזכיר לאדם עבודת השם יתברך!

על פי תורה קס בלקוטי מוהר"ן ז"ל הדפק דופק ונוקש באדם: לפעמים הוא נוקש באדם ומזכיר אותו לעבודת השם יתברך,בבחינת (שיר השירים ה): "קול דודי דופק", ולפעמים הוא מזכיר את האדם לעברה, חס ושלום, כי הדפק בא מן הנשימה, והנשימה בא מן האויר על-ידי הדבור, וכפי הדבור כן נעשה הדפק אם לטוב או להפך, עכ"ל.

ב"ה דפק, זה שם ע"ב באחוריים, קול ע"ה גמטריא מאומן, דודי, זה בחי' שהד' נעשית ה– - דו, ויש את השיר כפול משולש מרובע שהם י– - די. והרי הסוד של קול דודי דופק הוא נ נח נחמ נחמן מאומן! אם זוכים לדיבור הזה, אז זוכים לקול דודי דופק לטובה.

דין. האריז"ל גילה שיש שני סוגי דינים ש"ך ופ"ר. ולפעמים אנו עוסקים להמתיק שני הסוגים ביחד, כמו בריש שמונה עשרה באדנ"י שפתי תפתח, מכוונים שהשפתים הם המוציאים את ההברה של אותיות בומ"ף, בומ"ף בגמטריא פעמיים די– - "דין דין" דהיינו הש"ך דינין והפ"ר דינין. ויש להמתיק שניהם על ידי רבינו.

ש"ך בגמטריא רבי נ נח. פ"ר, עם הה' אותיות מנצפ"ך, בגמטריא נחמן מאומן.

וי"ל דהרי ש"ך ופ"ר ביחד עולים ת"ר. ועוד י"ג תיקוני דיקנא, שהם התיקונים של הפנים, וי"ל שהדינים לא שולטים על הפנים אלא הי"ג תיקוני דיקנא. והרי ביחד תרי"ג.

נ נח נחמ נחמן מאומן (גם כן עולה תרי"ג, בצירוף הנקודות והכוללים).

דמיון – עיין מש"כ בתהלים צד:יז. ועיין חלק ה' מאומן ערך מטריקס.

דעת. ידוע שדעת כולל כל הג' מוחין. ולכן ג' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן, בגמטריא אלף תע"ג, האלף חוזר להיות א', הרי דע"ת.

דף יומי

לפני כמה שנים קבלתי רשימות שכתב איזה חבר ממה ששמע מסבא ישראל, וראיתי כתוב שם שסבא ישראל אמר לו שהוא יכול ללמוד דף אחד של גמרא כל יום. וקצת חשוב לדעת בדיוק באיזה שנה זה היה, כי נפקא מינה גדולה יש, אם באותה עת יצאו כבר איזה הוצאה של ביאור הגמרא כמו שיש היום – ומן הסתם כבר התחילו הביאורים לצאת לאור קצת, וגם היה אפשר להשיג הקלטות של שיעורי הדף יומי. כי כבר הארכתי במקומו שלפי הרמב"ם ולפי המקובלים אין ענין לרוב העם לעסוק ולטרוח בבירור הסוגיות, אלא עליהם מוטל ללמוד ההלכות הנצרכים להם. אכן כיון שיש ביאורים שמאד מקילים את הלימוד, ובודאי כל הסוגיא שייך גם להלכה למעשה, הרי כבר יש ענין לכולם ללמוד קצת את הגמרא עצמה. ועל זה סבא הגדיר שדף אחד ליום הוא מדה סביר.

והנה סדר הדף יומי התחיל בשנת התרפ"ג ע"י ר' מאיר שפירא, שנה אחרי שסבא ישראל קיבל את הפתק הקדוש בכ"ג תמוז התרפ"ב אצל רבי מאיר בעל הנס. מאיר מאיר לגזירה שוה, שפרא בגמטריא פתקא. והענין כי רבי נתן אמר (עלים לתרופה) בשעת הסתלקותו, ז"ל כשעזרא הסופר מסתלק וטרפה פסול מתגבר כמו שיש היום אלפים ורבבות טרפה פסול, אבל אני מקוה שדף אחד מספרי רבנו יהיה תקון לכל ע"ש. עזרא הסופר הוא שתיקן וקבע עתים לתורה (נוסף על תקנות של משה רבינו). ודף אחד של רבינו יהיה תקון לכל, ולאחר שסבא קיבל הפתק הקדוש, בודאי זה עיקר הדף, אבל כל דף במשמע. וסבא ישראל אמר שיהיו ישיבות שילמדו רק ספרי רבינו – שוב מצאתי שזה כבר אמר מוהרנ"ת בסוף ספר אבניה ברזל ז"ל אמר, אברהם אבינו ע"ה כשישב עם אנשים שקרבם תחת כנפי השכינה, היה אומר להם, תדעו שכל הארץ הזאת ינחיל השם יתברך לזרעו. כן אני אומר לכם, תדעו כשיבא משיח צדקנו יהיה נעשה ישיבות מספרי רבנו ז"ל, עכ"ל. וכבר הארכתי לבאר במקומו שלפי דעת רבינו העיקר בתלמוד תורה הוא הפנימיות להשיג ידיעה והכרה בהשם יתברך, וזה צריך לקחת כל כוחות האדם, עד שיצטרך ללימוד הגמרא לבחינת שינה ונייחא להמוחין. ולכן לאחר שסבא ישראל כבר קיבל את הפתק הקדוש שהוא הדף העיקרי של ספרי רבינו, אז לשנה האחרת התחילו וקבעו לימוד וסדר הדף יומי. כי על ידי הפתק הקדוש יש יכולת גם היום – ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ (הושע ו:ג), ויבא כמו הגשם, שהפתק רבינו הוריד מן השמים, ועל ידו אנו יכולים לרדוף אחרי ידיעת השם, ואז כמלקוש יורה ארץ, מלקוש הוא הגשם המאוחר, מלקוש עם האותיות בגמטריא תלמוד ע"ה, בחינת הוראה, יורה ארץ, ארץ בחינת הלכה למעשה בארץ. ומילת לנו הולכת על כמלקוש, שהוא בחי' לינה ושינה, אחר הגשם שהוא עיקר השגת פנימיות התורה, בחי' כשחר נכון מוצאו, לא בחי' תלמוד בבלי שהוא בחי' לילה, בבחי' במחשכים הושיבני כמתי עולם [ובמסכת סנהדרין ק: כל ימי עני רעים אלו בעלי תלמוד].

דרישת שלום. עיין ערך שאלת שלום.

הגזמה. אל תגזים, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הגנה

ספר המידות, מריבה קא – בשעת מלחמה צריך להכין כלי מלחמה כנהוג, והקדוש ברוך הוא יעשה מה שברצונו, ואין לסמוך על הנס, ע"כ.

כוכבי אור, ראשי פרקים מן האותו והמופתים שנראו מאדמו"ר זצ"ל יד – פעם אחת בנסיעת רבנו ז"ל ממעז'יבוז' לברסלב וכו' בהודע הדבר להמתנגדים, ובכן ביום זה יצאו מחוץ לעיר ומקלות בידם בכדי להכותו. כששמעו אנשי שלומנו דבר זה עשו גם המה כמותם ומקל איש בידו בכדי להציל את רבנו ז"ל מידיהם. ושתי החבורות עמדו על הדרך וכו' עיין שם באריכות.

כוכבי אור כו – המעשה מאלכסנריווקי וכו' שפעם אחת היה רבנו ז"ל בחרף על ברית מילה ובא איש אחד וקבל לפניו אודות בתו אשר פתה אותה ערל אחד להמיר דתה רחמנאלצלן ונאבדה, וכבר חפש אותו בכל הכפרים ולא מצאה. ויאמר לו רבנו ז"ל שנמצאת אצל הכמר דעירו, אשר לא עלה על דעתו שהכמר יעשו לו זאת, יען כי חי אתו בטוב מאד, ואמר אל רבנו ז"ל איך הולכים לבקשה. והשיב לו שיסעו שני אנשים תכף עם עגלת החרף סמוך לבית הכמר ובתו תעמד בחוץ, וכשתראה אותם תכף תתרצה לנסע עמם לביתה. וכך הוה. ואדמו"ר ישב עוד על סעדת ברית מילה. וכשנודע הדבר להערלים דשם, לקחו מקלות וקרדמות לילך ללחם עם היהודים אשר לקחו את נערה מבית הכמר ולקחת בחזרה בחזקה, ונפל על היהודים פחד גדול. ואמר רבנו ז"ל שלא יפחדו רק יקחו בידם גם כן מקלו ולצאת כנגדם ויפחוד הערלים מהם וילכו להם, וכך הוה. כשראו הערלים את מעט היהודים יוצאים כנגדם גם כן במקלות הלכו להם, אף שלא היה שום דרך הטבע לזה וכו' עיין שם.

הנה בשני המעשיות האלו מספר כוכבי אור, יש בהם מענין שמד (כי כאשר המתנגדים הולכים להכות את רבינו, בחינת משה רבינו שעומד בין שמד לרצון, בודאי יש בזה משום שמד).

והנה ידוע בעולם הישיבות בשם ר' אלחנן וסרמן ההבדל בין פורים, שהיתה גזירה על הגוף, ולכן היהודים לא התכוננו ללחום (-רק בסוף כאשר ניתן להם רשות), לבין חנוכה, כאשר הגזירה היתה על הנפש, להעביר על הדת, זה 'מעשה שטן' ולא 'מעשה ה'' ואז יש ענין של מסירת נפש לצאת וללחום ממש. ור' אלחן סיפר בשם החפץ חיים – 'יהודים שגו, בשעה שהתחילו גזירות היבסקים, היו היהודים חייבים לצאת נגדם למלחמה במסירות נפש. נכון, יהודים רבים היו נהרגים. אבל כוחו של השטן היה נחלש. אך כאשר לא מצא מי שימסור נפשו במלחמה, נתחזקו היבסקים', והם האריכו בזה. אכן הקמת היבסקים 1918? לכאורה היה קצת אחר שנפטר ר' ישראל קרדונר, וסבא ישראל היה עוד בחינוכו בדרך לקבל את הפתק הקדוש בשנת 1922. והם היו בארץ ישראל. ובכלל חסידי ברסלב היו בדעה חזקה כבר אז שעל כולם לעלות לארץ ישראל. ולכן אין סיבה ללחום נגד השמד, אלא לברוח לארץ ישראל.

והנה ראיתי בשם ר' מנחם זמבה בזה"ל 'לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה'אומשלגפלץ', שממנו שילחו יהודים לטרבלינקה. השלינו את עצמו בדמיונות שווא. היינו צריכים להזעיק את העולם, ועכשיו אנחנו צריכים להתנגד.' ועוד אמר 'יש דרכים שונות לקידשו השם. בזמן שניסו להכריח יהודים להשתמד, להמיר את דתם, עצם מיתתם הייתה קידוש השם. אבל היום הדרך היחידה לקידוש השם היא ההתנגדות החמושה.' ניצול שואה אחר שמע אותו אומר – 'צריך להתקומם, להתנגד במעשה, בנשק ביד'. הרב גם תרם כסף רב לוועד ההתגוננות שקם בגטו, ע"כ ראיתי מובא בשמו, ותמוה הוא, כי כל יהודי שנהרג אפילו לא על שמד, רק משנאה וכדומה, נחשב קידוש השם, כידוע. וגם לכאורה הדברים סותרים הכלל הנ"ל מר' אלחנן, שדוקא כאשר יש סכנת שמד אז יש ללחום. אכן בענין המרידה והמלחמה שהקימו היהודים בגטו ורשה, גם האדמו"ר מראדזין נכנס בעובי הקורה, עד שהלשינו עליו, ומסר עצמו להירג הי"ד.

שיח שרפי קודש ב-תשעב – בשנות המחלקת הגדולה, היה פעם בראש השנה שהתפללו אנ"ש כשתריסי בית הכנסת סגורים, לרוב פחדם מזריקת אבנים וכדומה, לאחר התפלה הבחין מוהרנ"ת שאין אנ"ש הולכים לביתם כנהוג, ושאלם מוהרנ"ת על זה, אמרו לו, שמפחדים לצאת החוצה מחמת שנסאספו המתנגדים בחוץ לעשות שפטים במתפללים, מוהרנ"ת היה נוהג בראש השנה להניח תחת המעיל את השטריימל של רבנו ולהתפלל עמו, הלביש מוהרנ"ת את השטריימל של רבנו ויצא לחוץ, ותיכף ברחו המתנגדים, ויכלו אנ"ש ללכת לדרכם, ע"כ.

סיפורי ר' משה גלידמאן: ר' שמעון תלמיד רבינו ז"ל היה כידוע מתבודד גדול והיה הולך ביער כדרכו תמיד והיה לוקח איזה סכין קטן, פעם כשהלך ליער עמד לפניו דוב כדרך הדובים כשעומדים מול אדם לפני שהורגים אותו, ור' שמעון היה אז באמצע התבודדות ולא ירד ממנו אז הישוב הדעת (כי התבודדות זה סגולה לישוב הדעת) ופשט את הפעלץ (בגד חורף), וסובב על ידו וידו נהיית עבה וחשב בכך הדוב לא יכול להזיקו בפרט שיש לו סכין וכך הווה הדוב קפץ עליו והכניס ר' שמעון מיד את ידו לתוך פיו ועם הסכין שבידו חתך לו את הפה וחלק מפניו של הדוב עד שנפל ומת, בהגיעו לא"י והמשיך דרכו מאז ומתמיד להתבודד התנפלו כנופיית ערבים והצליח להתגבר עליהם אך מהמכות נחלה ומת, ע"כ. אכן ראיתי ביקורת מאנ"ש שלא היה לו לצאת עם סכין, וזה גרמא לו שהיה צריך להשתמש בו.

ימי שמואל א:סד – פעם אחד הלך רבי ישראל דב בעצמו לטבל שם, ובאו שני בחורים ערבים והתחילו למרוט זקנו ולהכותו, אבל בין כך באתי גם אני, והכיתי אותם עד שברחו, ע"כ.

הוה: עמש"כ בערך זמן.

היזק

ע"ע ערך כתיבת נ נח – גרפיטי.

האם מותר להפריע ולהעיר אנשים ע"י אמירת נ נח?

הענין של נ נח, הוא ענין של השופר של משיח (וכמו שמפורש בליקוטי מוהר”ן עה”פ הרם כשפ”ר קולך, ר”ת פ'שוט כ'פול ש'לוש ר'בוע), וכמו שבודאי מוטל על משיח לתקוע שופרו, כן העיקר שכולם ישמעו השיר הזה בכל אופן. ושמענו סיפורים מסבא ישראל שאמר שדייקא הוא רוצה להעיר את העולם. ובמקום אחר כתבנו שיש בזה מצוה של והלכת בדרכיו, כי הקב"ה מכונה המעורר ישנים והמקיץ נרדמים. וכל הקולות – הן של צעקה, הן של אנחה, הן קול שופר, הן קול זמרה, כלם הם בחינת עזות (לקוטי מוהר"ן תורה כב). ועם כל זה, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכל ערום יעשה בדעת.

והנה למשל בכותל המערבי, שיש כמה מנינים קיימים בכל עת, ורוב האנשים מתפללים דיקא בדרך שבו יצטרכו אחרים לעבור עליהם, וכו' וכו', לא תהיה אמירת ושמיעת נ נח להפרעה גדולה מכל מה שבחרו. אבל במקום שיש אנשים שהקפידו להתפלל בלי הפרעות, יש לומר נ נח רק בזמנים שלא יעכב כוונתם, וק"ל.

ועכ"פ ע"י נ נח נחמ נחמן מאומן, מעלים כל התפילות, ולכן אפילו שיחשבו שזה מפריע ויקפידו, באמת זה חשוב מאד להם ועוזר להם הרבה, ורק ע"י הנ נח תפילתם ועבודתם עולה מעלה.

וע' בליקוטי הלכות (או"ח בית הכנסת ו:ט) שכז"ל ועל כן כל מי שעוסק בבנין הבית המדרש ותקונו וקיומו, או כל אלו הנכנסין לבית המדרש וכונתו בשביל עצמו בשביל כבודו ח"ו, הוא פוגם מאד כנ"ל, בפרט כשבאים ח"ו לכלל מחלקת על ידי רדיפת הכבוד של כל אחד ואחד שכל אחד רוצה שהוא יהיה מראשי הקרואים לספר תורה ויעלה לששי וכו' וכו', כמצוי הרבה כל זה בעוונותינו הרבים, מכל שכן וכל שכן כשחולקים על יראי ה' האמתיים הנמצאים בכל בית המדרש החותרים ומתיגעים להתפלל בכונה עד שמכרחים להגביה קולם לעורר הכונה, ושאר העם לא די שאינם מיגעים עצמם בזה להתפלל בכונה והם טרודים במחשבתם בשעת התפלה בכל מיני שטותים ובלבולים שלהם במשא ומתן וכו', כאשר הם יודעים בנפשם, אף גם הם חורקים שנם וגוערים על המתיגעים להתפלל בכונה ומבלבלים אותם מן הכונה, והם עוסקים בדברים בטלים ושיחות חלין בשעת התפלה ובשעת קריאת התורה וכו' ומבלבלים התפלה. ועוד הם מחציפים פניהם ואומרים שאלו היראים המגביהים קולם בתפלה הם מבלבלים אותם מבלבול מחשבות רעות שלהם. וכל אלו וכיוצא בהם הם בכלל מחריבי הבית הכנסת ובית המדרש וכו', כי עיקר חרבן בית המקדש היה על ידי שנאת חנם שנתרבה על ידי רדיפת הכבוד של כל אחד וכו' ועל ידי זה כל אריכת הגלות, עכ"ל. וכמדומני שדיבר על זה בעוד מקומות.

ואיני מקנא כלל למי שאומר שדברי קדושה מפריעים לו, ולא תהיה חלקי עמהם חס ושלים, יהיה איך שיהיה (דהיינו שאפילו לפי מה שמבואר בליקוטי מוהר"ן שלפעמים אפילו קול דקה מאד יכול להאביד המחשבה, עם כל זה לא טוב הוא שיתלונן על זה שהיה דיבור של קדושה), ובפרט השיר הקדוש הזה, נ נח נחמ נחמן מאומן.

היכל בשש"ק ב:עד כז"ל רבנו אמר שכשיחפשו אותו בעולם האמת ידעו שהיכלו שוכן מול היכלו של הרב הקדוש רבי ברוך, אולם היכלו משנה את גווניו בכל עת, כי כפי התורות שאומר כך משתנה ומתחלף מראה וגון ההיכל, עכ"ל. והנה הספר הזה מוחזק להיות מלא דברים כוזבים, ואפילו הדברים הנכונים נכתבו בצורה מוכזבת. והדיבור הזה צריך למצוא מקור נאמן לדייק מה בדיוק רבינו אמר, כי רבינו עלה למעלה לגמרי מכל בני דורו, ואם היכלו נמצא ביניהם זה אינו אלא כמין השתלשלות למטה ממקומו. וצ"ע. ואם באמת כן, למה נשתלשל רק עד מקומו של ר' ברוך ולא יותר למטה. ואולי י"ל כי ר' ברוך לחם נגד "הרב", וע"כ רבינו היה צריך לקבוע מקומו למעלה מהנ"ל (ועיין ליקוטי מוהר"ן סב:ב על השתלשלות היצר הרע ממחלוקת דקדושה).

אכן הרי רבי שמעון פעל אצל רבנו ז"ל שיזכה לשמש אותו אחר מותו (חיי מוהר"ן תקלד), וצ"ע שהרי אפילו שרבי שמעון זכה למה שזכה, אבל לכאורה לא השיג צדקות כזה בבחינה של רבינו שעבר ועלה על כל הצדיקים שבכל הדורות, ועם כל זה זכה שיהיה משמש לרבינו בעולם האמת, ולכאורה ע"כ כנ"ל שענין של רבינו משתלשל ויורדת למקום שגם שייך לשימוש של רבי שמעון.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה קצא ז"ל דע שאפשר שישב אחד אצל חבירו במקום אחד בג"ע, ולזה יהיו כל התענוגים והשעשועים וכל הש"י עולמות, וחבירו לא ירגיש כלום ולא יהיה לו שום תענוג, ע"ש. וקשה להשוות הדברים, כי תורה קצא לכאורה מדובר באקראי, אבל בקביעות לא יתכן שישבו ביחד שנים שאינם שווים זה לזה. ועוד שבתורה קצא מדובר בהשגה של הלב ע"ש, כי ולב מלכים אין חקר ע"ש, אבל כאן אינו מדובר אלא בההיכל [ואע"פ שהיכל הקדשה שורה ומלביש את הרוח החיוני שבלב – ליקוטי מוהר"ן נט, עכ"ז אינו הלב עצמו אלא בית לו. וכן בכתבתי האריז"ל הלב כנגד אוהל מועד הנקרא היכל ומקדש – כי שם המנורה והשלחן והמזבח להקטורת].

הלכה

ידוע שמוהר"ן היה מקפיד ונזהר מאד על קיום השו"ע והזהיר וציווה שילמדו הלכה כל יום חק ולא יעבור יהיה מה שיהיה כי זה השארה לעוה"ב וכו'. וגם פעם שמע מוהר"ן שני אנשים מפלפלים בתורתו וחייך וא"ל תאמרו מה שתרצו אך לא תטה כחוט השערה מהשו"ע. והנה בחיי מוהר"ן (שמג. מעלת תורתו ד') כז"ל אמר אלו לא היה יוצא זה הספר לעולם, הינו הספר לקוטי מוהר"ן, היה נעשה ענין אחר, כי כבר היה לו חשק כמה פעמים לעשות הלכות פסוקות על השו"ע לבאר כל דין ודין בהלכה פסוקה או להציג הלכה כדברי מי מהפוסקים אצל כל דין ודין. אך עכשיו שיצא זה הספר לעולם לא יהיה ענין הנ"ל ע"כ. ולא ביאר הענין כלל, ולמה תלוי זה בזה.

ובפשטות היה נלע"ד ע"פ המחל' במס' שבת אם עתידה תורה להשתכח מישראל ח"ו, והרשב"י הבטיח (לשון רש"י עה"ת, וכן ע' בריש ס' ליקוטי מוהר"ן ובמפרשים שם) שלא ישתכח, והגמרא שואלת א"כ איך יפרש הפסוק וכו' ומיישבת שלא ימצאו הלכה ברורה וכו' ע"ש. נמצא שמי שמקים ההבטחה שלא ישתכח תורה מישראל מן ההכרח שמפסיד בענין זה שלא יכול להמציא ההלכה ברורה, והבן [ומזה כבר יש לנטות קווים להבין למה אין הלכה תמיד כמו רבי שמעון אף על פי שהוא מרא דספר הזוהר, ועוד יבואר לקמן שבאמת היה צריך להיות הלכה כיחיד – כהצדיק, אבל בגלות צריך להיות הלכה כרבים]. אכן אכתי צ"ב בהבנת הדברים.

ובעזה"י אולי נוכל לפרש - ובהקדם דברי הרמח"ל בהקדמה להע' תיקונים שלו (שהם להשלמת הע' תיקונים של התיקוני זוהר, כי התיקו"ז הם על בראשית - מעילא לתתא, והתיקונים של הרמח"ל הם לעיני ישראל - מתתא לעילא (וזה הסוד של הסבא - ישראל בר-אשית)) ע"ש עמ' ח' ד"ה ואית רבים מסט' דתלת אבהן וכו' כדין אתמר בה אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח.) ורזא דמלה יחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט), דצדיק איהו יחיד, ובזמנא דגלותא איהו לא יכיל לאקמא לה לשכינתא וכו' אצטריך צדיק לאתטמרא מינה דלא לאתחזאה וכו' ולזמנא דאתי טוב שכן קרוב (משלי כז:י) דא צדיק, דביה וה' שוכן בציון (יואל ד:כא) דכדין איהו קרוב. אבל השתא יוה"כ וכו' ע"ש, ובעמ' ט' ד"ה ועוד כז"ל ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א:יח:יד) דגלי מסכתא (עירובין נג.) וגרים לצדיק לאנהרא לשכינתא, דבג"כ וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום (סנה' צג:) ודא שכינתא דאתמר בה הלכה כרבים ואלין אבהן, ואיהו צדיק יחיד דשקול כרבים, דאיתמר ביה שקול זה כנגד כל העולם כולו (ברכות ו:), ע"כ [ואולי זה הסוד במה שאמר רב יוסף במסכת עירובין (עה:) מריה דאברהם רבים ברבי איחלף לי, ודוק]. שוב מצאתי בספר ראש יוסף (קיטן תע"ז, שבת לא., רבי יוסף ב"ר יעקב מפינטשוב אב"ד סעלץ וטיקטין) שכז"ל ח"ו שתורה מוחלפת, אך הפירוש הפסק הלכה יהיה להיפוך מה שאנו פוסקים היום ארבים דכתיב אחרי רבים להטות, ואחר כך יהיה הפסק כיחיד כמו למעלה כנ"ל, עכ"ל.

והנה דוד המלך ע"ה אמר בתהלים 'ואני תפלה' שמהותו תפלה, וא"כ ע"כ גם תורתו שגלי מסכתא, והלכה כמותו וכו' נובע מתפלה. וזה ע"ד שאי' במס' ברכות (כא.) הלואי שיתפלל אדם כל היום [דקי"ל להלכה בכמה מקומות, למשל לענין מי שיש לו ספק אם התפלל או טעה, אומרים להתפלל עוד הפעם, דהלואי שיתפלל כל היום, וכן בעוד כמה מקומות], וזה הלכה פסוקה שהיא גופא אינה אלא תפלה - הלואי וכו', ודו"ק היטב.

רבי נתן כתב כמה פעמים שהתורה של רבי שמעון בר יוחאי הוא בחינת עתיקא סתימאה, שזה בחינת תפילה.

וזה ידוע שעיקר הענין של מוהר"ן הוא תפלה (ליק"מ תנינא סי' צג), וכן אמר פעם שבגלל זה כל המחלקת עליו דאי' בברכות (דף ו:) כרם זלות לבני אדם (תהלים יב:ט) וברש"י שם שתפלה היא דבר העומדת ברומו של אדם ובני אדם מזלזלין בה. ולכן הס"ת של כרם זלות לבני אדם ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וע' בסה"ק השתפכות הנפש באריכות.

ושם אות פו הביא מס' ליקוטי הלכות (הלכות אונאה ג:ד) ז"ל אמרו רז"ל (תנחומא פ' שופטים, ילקוט ישעיה תצט) גאולה הראשונה היה אחריה הפסק. אבל גאולה אחרונה לא יהיה אחריה הפסק. כי גאלה ראשונה הוא בחי' תורה, כי אז זכו ישראל לקבל את התורה, וגאולה אחרונה הוא בחי' תפלה, שזה עיקר בחי' דוד ומשיח. וזה כל ענין החמשה ספרים שבתהלים שהם כנגד חמשה חומשי תורה (ואגב הס"ת של הפסוק הראשון שבתהלים, בחילוף הך' לב', הוא בראשית). כי כל תפלותיו של דוד, שהוא ספר תהלים, שכלול מכל תפלות ישראל, הכל הוא רק בשביל שיזכה לקיים את התורה בשלמות, ורק עי"ז זוכין לגאולה שלמה שאין אחריה גלות, ע"כ.

וע' בס' חיי מוהר"ן (אות שמו) ז"ל: נשמע מפיו הקדוש שאמר שהספר הקדוש שלו ליקוטי מוהר"ן שיצא בעולם הוא אתחלתא דגאולה וכו' ע"ש. והנה בסוף ספר השתפכות הנפש מבואר איך שדוקא ע"י התורה של מוהר"ן יכולים לזכות לעשות תפלה מכל התורה. כי זה שהאדם לומד איזה דינים וכדומה ונפשו כוספת ומשתוקקת לזכות לקיימם כתיקונם זה תפלה מצומצם מאד, משא"כ ע"י התורה של מוהר"ן שמגלה הבחינות של המצות וקשריהם זה בזה ופעולותיהם ותוצאותיהם וכו' וכו' נותן דרכים בלב האדם לכסוף להגיע מבחינה זו לבחינה אחרת ושעי"ז יזכה למדה פלוני התלוי בידיעה פלוני וכו' וכו'. ויכול להאריך מאד בתפילה להשי"ת לשלמות נקודת לבו.

ועכ"פ מבואר שהסה"ק ליקוטי מוהר"ן שהוא אתחלתא דגאולה, ע"כ יש לו הכח של הלכה כיחיד כמו שכ' הרמח"ל בתיקונים שלעתיד לבוא וכו', וזה הכח היה לדוד המע"ה והוא בחי' תפלה וכו' וכמשנת"ל. ולכן מובן מה שאמר מוהר"ן שאחר שכבר יצא הסה"ק ליקוטי מוהר"ן כבר לא יוציא שולחן ערוך. כי בפרט לפי תיקון הסיפא בודאי היינו צריכים בעיקר את כל פרטי ההלכות. ואם היינו חושבים סתם לדעת כל ההלכות על בוריים היתה התורה נשתכחת ח"ו, וכמו שקמו אנשים זה כמה שנים והמציאו דרכים חדשים ועצות איך לעשות סימנים וסדרים כדי לזכור הלימוד, כי הבינו שכמעט מן הנמנע לקיים המצוה ושננתם שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאל אותך וכו'. דעד תקופתינו אנשים עדיין האמינו בכח הקדושה והטהרה, בחי' אור הרישא, שיכולים לזכות שהשם יתברך ילמד ויקיים בו כל התורה כולה, וכמו שהנפש החיים מסביר שמי שזוכה לבחי' רוח, הוא כבר מתעלה מאד בידיעת התורה, ומי שזוכה לבחי' נשמה נעשה כמעיין המתגבר וכו' וכו'. אכן היום שנתייאשו מכל אלו, מחפשים דרכים חיצונים לרכוש התורה, ובאמת התורה היא כולה פנימי. ולכן ע"י רבינו הקדוש, צדיק יסוד עולם, נהפוך מצבינו, שהוא כולו פרטי ומצומצם, להאיר בו אור תורתו הקדושה, ולא נפיל תורתו ח"ו ללמדו ולעסוק בו כדרך חכמה חיצונית לשם ידיעתו החיצוני. רק נעשה מכל התורות תפלה, כמבואר בלק"מ שעיקר הסוד הוא התפלה וכבר הארכנו בזה בחיבורינו שסוד הוא כל אחד כפום מה דמשער לבו, והשערת הלב, היינו עצם נקודתו הוא בחי' ואני תפלה, אני נ נח נחמ נחמן מאומן (כי כן תפלה, אותיות ל- תפה, שהוא בגימט' תהלים, שהוא בגימט' נ נח נחמ נחמן מאמן). ולכן ע"י שנקיים הלכה זו שהיא גופא תפלה, שהלואי שיתפלל אדם כל היום, וזה דייקא ע"י תורתו הקדושה של מוהר"ן, נזכה לתקן תיקון הסיפא כראוי (וע' מש"כ בחיבורינו בענין מה שאמר הסבא - תפלה תפלה תפלה, ואכמ"ל).

והנה גמר התיקון, בהראות היחוד הגמור של השם יתברך זה ע"י ההיכלות. וקשה עלי הכתיבה כי הרמח"ל האריך, וידוע שהרמח"ל לא כותב מלה יתירה, וגם בקיצור הכוונות להרמח"ל האריך בזה תחת הכותרת כוונה כללית על התפלה, ואשתדל בעזה"י לקצר ולעלות אל מחוז חפצי.

הנה זה ידוע ופשוט שתכלית הכל הוא היחוד והרמח"ל מסביר שיש ג' סדרים לזה (ועיין בהערה בפרק על מה הענין של נ נח נחמ נחמן מאומן, אות ג', שסדרתי איך הג' סדרים הם הג' יחודים שמשיח אמר להבעש"ט שהם בנקל ללמוד ולפרש ויביאו המשיח). דהנה בעולם האצילו– - שהוא כולו אלהות ע"כ אין חסר מהיחוד כלל וזפו"ב. רק בעולמות בריאה, יצירה, עשיה יש בהם העבודה להראות בהם היחוד. ולכן הסדר הא' הוא לכוון להיחוד שכבר יש בעולם האצילות ועולמות בי"ע ככנפים ל– - וכל כוונות האריז"ל להתפילות הם עד"ז.

סדר הב' כבר עושה פעולות להראות היחוד בבריאה יצירה עשיה, ומכוונים שעולם אצילות היא כנשמה המזדווגת עם הגו– - בי"– - וזה 'נעשה על ידי האבות ונביאים ובעלי חלומות ויוסף יען הם היו בזה העולם בנשמה וגוף'.

סדר הג' הוא הזיווג דרישא וסיפא, שהאצילות בגוף ונשמה שלו יזדווג בבי"ע בגוף ונשמה שלהם. ובזה מראה היחוד הגמור אפילו בתכלית הנפרדים. וסדר הכונ– - בסוד ההיכלות, היינו לקרב כל הרוחין והנפשי– - שהם נפרדים, עד שיעשו אחד, ויתחברו בנשמה, שהיא אלהות. ואחר כך היא תזדווג עם האצילות בכללות כל התחתונים נכללים בה.

ובזה אמרתי בעזה"י שאולי זה נרמז ב נ נח נחמ נחמן - שהוא התקשרות ההיכלות זה בזה כמבואר שם באריכות. ומאומן זה האמונה - הכבוד השוכן בהיכל ק"ק בהתיחדם כאחד, ועי"ז יש היחוד רישא וסיפא (וקצת רמז בגימטריא נשמה - שהוא היחוד של ההיכלות ע"ש בגי' 395 ועם ד' אותיותיה והכולל 400- ת', וי-ה-ו"ה אדנ"י שהוא היחוד של הרישא וסיפא - 91 הרי 49– - נ נח נחמ נחמן מאומן. ועוד יש לפרש, דהנה יחוד דאמציעתא הוא היחוד של הכינוי, אלהי”ם, ויחוד של הרישא וסיפא, יחוד שם השם בעצמו הוי”ה ואדנ”י, והגמטריא של "שם אלהים אדני" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). (ודבר זה הוצעתי לפני שני גדולי מפורסמי מקובלי הדור, וקבלו אותה בשתיקה).

ואולי זה החידוש של מוהר"ן, כי הרמח"ל כותב שא"א לכוון זיווג רישא וסיפא בלי להקדים הכוונות של זיווג האמצע. אכן רבנו הקדוש אמר לנו לסמוך על כחו, ולא לכוון בתפלה בכוונות האריז"ל (אלא אם כן הכוונה הוא פשוטו), שעל ידי מוהר"ן מתחברים כל פרטיותינו בכל מקומותינו, ומתיחדים בההיכלות וכו', כי הרי בהתקשרות לרבינו כבר מקימים את הסדר הב' בתכלית, ורבינו פעל שיכולים להתקשר אליו אפילו בלי כל סדר הא'.

כל זה עלה על דעתי בעזה"י ליתן איזה תפיסה בעלמא להבין מרחוק דברי הצדיקים האמיתים, שלא נהיה פטורים בלא כלום. ושנזכה להשתעשע בם ובתורתם. כי הם חיינו ואורך ימינו וכו'. והלואי שנמצא חן בעיניהם שיאירו לנו סודם, וכמו שמוהרנ"ת היה מתפלל בתיקון חצות, רבונו של עולם אתה יודע רזי עולם, אתה יודע הסוד של רבנו הקדוש שהוא סוד העולם, תאיר בי אורו ונשמח בך ובצדיקך ובתורתך ובעמך ובשכינת עוזך.

והנה כעת למדתי ת"ל ליקוטי הלכות חו"מ הלכות פריקה וטעינה הלכה ד' שמאריך שם בעיקר ע"פ תורה ב' בליקוטי מוהר"ן תניינא איך שמתגלה אחדות הפשוט מתוך פעולות משתנות ע"ש באריכות ובפרט שמסביר שזה ע”י השיר פשוט כפול שלוש מרובע. וזה ממש ענין תיקונא דסיפא, וזה סעוד וסמך גדול לדברינו ת"ל.

הפסק

האם מותר לומר נ נח נחמ נחמן מאומן בתוך התפלה?

יש בזה חילוקי דעות. ובאמת הכל לפי המשמעות כמה זה נוגע לך, שכפי שזכית להתכלל בה, כן תהיה חלק בתפלתך וכדומה. ואם יש לך ספקות בזה, לא כן אלו שאומרים אותו שהם ודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועל כל פנים בכלליות, עד ברוך שאמר, בודאי יכולים להגיד ככל חפץ לבך. ובשמונה עשרה הלכה שיכולים להוסיף על כל שאלה, אז יכולים למשל לומר בזכות רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן חננו מאתך דעה בינה והשכל. ואחר נט"י קודם המוציא, בודאי בדיעבד אין זה הפסק.

עכ"פ זה ודאי, שטוב להגיד לפני התפלה נ נח נחמ נחמן מאומן, ולא רק מצד הקפידה של מוהר"ן שצריכים להתקשר להצדיק כדי שהתפלה יהיה נשמעת, וכמו שצוה האריז"ל את מוהרח"ו זצ"ל לומר עקיבא עשר פעמים לפני התפלה, כי זה שורש נשמתו, ועכשיו שגלוי לנו שעיקר שורש נשמתינו הוא נ נח נחמ נחמן מאומן, ודאי עלינו לומרה לפני התפלה (וגם יש צד לומר שדוקא לא צריכים עשר פעמים, כי כחה יותר חזק). אלא משום דקי"ל אין עומדים להתפלל אלא מתוך דבר הלכה, וכבר מבואר בחיבורנו שזה הלכה פסוקה: נ נח נחמ נחמן מאומן.

ויש להזכיר שעיקר תפילת העמידה של שבת בשחרית, שהוא מהתפילות הכי חשובות, הוקדש לדבר ממשה רבינו.

הפצה

אם מותר להרויח בהפצה, עמש"כ בערך כסף.

אם הפצה יותר חשוב מקימת חצות, עמש"כ בערך חצות.

למלאות כל העולם עם נ נח נחמ נחמן מאומן, עם הפתק, ועם ספרי מוהר"ן:

ישראל סבא עמ' קמד: ובזה אגלה לך סוד והוא מלא וגדיש מקו לקו פצפצי"ה (לשון הפתק), זה סוד נורא, זה ענינים נסתרים מה שאי אפשר לדבר מזה. זה סוד, וגם כן זה לא סתם סוד, הוא סוד כזה שאי אפשר לדבר מזה ואי אפשר להסביר. על כל פנים רק בדרך כלל, המשמעות מה שאנחנו יכולים להסביר, להבין, לדבר מזה הסוד, שצריכים למלאות כל העולם בספרי רבנו כמו יותר ממלוי, 'מלא וגדיש מקו לקו', למלאות העולם בספרי רבנו מסוף העולם ועד סופו. 'מלא וגדיש', 'מלא– - לא רק מלא, גם כן 'וגדיש'. אבל יש עוד יותר ממלא וגדי– - 'מקו לקו'. 'מקו לקו' זה ענין נעלם כזה שהוא יותר מדרכי, יותר מ'מלא וגדיש'. וגם כן 'מלא וגדיש מקו לקו' הוא מלא נקדות, נקדות הרבה. נו, אני לא מבין הכל. רבנו הקדוש כותב: 'בחזוק עבודה תבינהו', אם אני אחזיק בעבודת הש– - 'תבינהו'.

ישראל סבא עמ' קמט: 'כלם ידפיסו את זה (הפתק) וכו' כל העולם יקנה את זה!'.

ישראל עמ' קנ: מיליונים, להדפיס מיליונים בכל יום ולמכר, כל העולם יקנו את זה, בכל בית בכל מקום, יתמלא כל העולם, כלם יקנו! יהיה רעש בכל העולם, יהיה רעש, 'יש לך הצלום של הפתק? הו .. כמה זה עולה, אני רוצה לקנות!' וכו' וכו' צריכים להדפיס עוד ועוד מן המכתב, למלאות כל העולם עם פלאות כאלה ויהיה נעשה עולם חדש. רואים בעינים פלאות כאלה וכו'. צריכים להדפיס כדי שיהיה לנו לחלק לכל אחד, זה צריך כל אחד. זה צריך להיות בכל מקום, בכל הרחובות, בכל חנות, בכל בית, בכל דלת. יש דל– - צריך נ נח!

צריכים שיהיה מלא כל העולם בנ נח!

זה חשוב מאד, צריכים למכר, למכר, להפיץ, שיהיה בכל בית, בכל בית כנסת, בכל ישיבה. זה צריכים שיהיה כמו מים, שיהיה בכל מדינה, בכל מקום, בכל העולם יהיה את זה, כן.

יש היום חברים שהם עושים שלטים עם השם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן. הם יודעים המלאכה, יודעים טוב איך לחבר ולעשות. זהו נגון של פשוט כפול משלש מרבע, יהיה זמן שכל העולם יעשו נ נח. כן, בכל השוקים בכל מקום איפה שיל– - יזמרו נגון נ נח, כי כל הנגונים סובב נ נח, כל הנגונים שבעולם!'.

י"ס עמ' קעח: '.. רואים שכל העולם מקבלים את הנגון הזה וכו' מתמלא כל צרפת וכל אנגליה בנ נח. איטליא, סין, וכל המדינות, הם ישאלו: 'מה זה נ נח?'....

הצלחה. תצליח בגמטריא אהי"ה הוי"ה נ נח נחמ נחמן מאומן.

השגחה

נ נח – ממשיך השגחה שלימה עליך ועל כל העולם!

יעו' בליקוטי מוהר"ן תורה יג ז"ל להמשיך השגחה שלמה אי אפשר אלא עד שישבר תאות ממון, ושבירתה הוא על ידי צדקה, כי איתא בזהר: רוחא נחת לשכך חמימא דלבא, וכד נחת רוחא, לבא מקבל לה בחדוה דנגונה דליואי. רוחא זה בחינת צדקה, שהיא רוח נדיבה, על ידו מקררין חמימות תאות ממון וכו'. נגונא דליואי זה בחינת משא ומתן באמונה, ששמח בחלקו ואינו אץ להעשיר, כי הנגינה זה המשא ומתן, כמו שכתוב: שאו זמרה ותנו תף וכו' ויוע"ש בהמשך התורה שעל ידי שנשתכך תאות ממון נתבטל חרון אף ונתמשך חסד ועל ידי חסד יש דעת, ועל ידי הדעת הצדיק יכול לקבץ הנפשות בחי' לקח נפשות חכם, ועל ידי שכל שני הצדיק מעלה את הנפשות בבחינת מיין נוקבין שעל ידי זה גורם יחוימטרי אשויך הוא ושכינתה, ועל ידי זה נולד התורה, ויורד עז מבטחה. וההשגחה נעשה על ידי שקרובים לתורה ע"ש.

והנה ה'נ' הראשון של נ נח, זה בחי' משא ומתן באמונה, כדאי' בסוף מס' פאה ונקבע להלכה שמי שיש לו מאתים זוז אסור לקחת צדקה וכן מי שיש לו רק חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם, הרי שנ' מסמן על זה שעוסק במשא ומתן ואינו אץ להעשיר.

'נח' זה בחינת רוחא נחת לשכך חמימא דלבא. והנה הס"ת של נ נח נחמ נחמן מאומן, דהיינו נחמןן ע"ה בגימטריא צדקה, כמו שכתוב זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, שעיקר הצדקה אינו אלא בסוף. ורוח הנדיבה, שהוא מאסף כל הנקודות טובות, בגימטריא (עם התיבות והכולל) רפ"ח ניצוצות שצריכים להעלותם, ובגימטריא עיבו"ר שמבואר בתורה שם שהוא ע"ב רי"ו (חסד – גבורה) שהוא שכוך החמימות (אות ה').

'נחמ' זה בחי' המיין נוקבי– - מ”ן, וח– - השכל שיש להחכם לקבץ הנפשות.

'נחמן' זה הכח שיש להצדיק להוריד הנפשות עם התורה.

'מאומן' זה בעל הבירה המשגיח.

והנה מבואר בהתורה הנ"ל מאמר דרבה בר בר חנה, אשתעו לי נחותי ימא, בין גלא לגלא תלת מאה פרסי, ורומיא דגלה תלת מאה פרסי, וע"ש הענין של התלת מאה פרסי, וזה שיש ששה נונין בנ נח נחמ נחמן מאומן, שהם בגימטריא שלש מאות, והם דוקא בין גלא לגלא, בראש התיבות ובסוף התיבות. וע"י הרוח נדיבה והרוח של נגינה יש חכמה לקבץ הנפשות ולהורידם עם התורה, ועי"ז יש השגחה שלמה. וכל שיש יותר נשמות יש יותר השגחה שלמה בעולם עד שיתבטל הענין של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ויהיה ברור לעין כל השגחת השי"ת.

התבודדות:

"לבדו יחיה האדם!" (פרשת עקב, דברים ז:ג)

גודל ענין וחשיבות התבודדות איני צריך לכתוב עליה, רק חשבתי שכדאי לציין הסכנה שיש בדבר כמובא בס' אבניה ברזל (הובא בשש"ק א:תשא): אמר ר' נחמן מטולטשין ז"ל לאחד, שהיה משבח מאד דוקא את הפרנסה עם איזה משרה ביער, מחמת גדל יקרת ההתובדדות על פי דרך רבנו ז"ל: בענין ההליכה והשהיה לבד ביער, או שאפשר לזכות ולהיות על ידה יהודי כשר על ידי התבודדות כראוי, או שאפשר להיות על ידה פוחז ורק חס ושלום (ע"ש ביידיש– - על ידי מחשבות והרהורים רחמנא לצלן, ע"כ. וע"ע בספר המדות ערך התבודדות (ורבים מן הסתם לא יבינו שהלשון מזדקקים, משמעותה לא לטובה. אכן שוב מצאתי שיכולים לפרשו לטובה, כמו בסוטה לג. מלאכי השרת נזקקין לו). ובמשלי (יח) כתוב, לתאוה יבקש נפרד, ופרש רבינו יונה (שערי תשובה דף ו, מובא בחק לישראל פרשת אחרי מות, יום ד') שיש לפרש ז"ל איש נפרד מכל אח וחבר לתאוה הוא מבקש, ובעבור שמבקש ללכת אחר רצונו למען זאת מרעהו רחקו ממנו וכו' עכ"ל. וע"ע ברבינו יונה על המשנה במסכת אבות (ג:ד) רבי חנניא בן חכינאי אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו (שעל משנה זו רבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה נב גודל הענין של התבודדות) ז"ל מפני שהם שעות רצויות, אין לו לחשב בהן כי אם דברים רצויים לפני המקום ב"ה אלו הן דברי תורה, שאותן שעות כמה הם חשובות וראויות למחשבת התורה כי אין לו מלאכת לעשות ואיננו שומע קולו בני אדם. ואם יפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן, כי תוכל להיות לו מחשבה ברורה ונכונה ומסירה אותו מהרהור דברי תורה, ע"כ. ומבואר מזה שהאדם שזוכה לצאת לעשות התבודדות, יש לו אחריות יותר גדול לשמור על הזמן ועל המחשבה שיהיו מוקדשים לרצון השם, ואם לאו ח"ו מתחייב בנפשו.

ועיין בחידושי אגדות של המהר"ל על מה דאיתא שיוסף מת קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות (סוטה יג:), וביאר שכאשר אדם מנהיג עצמו ברבנות ובשררה נבדל הוא מן הכלל ומחשיב עצמו כאדם יחיד ופרטי בעצמו, ואינו מרגיש עצמו בתוך הכלל, והלא ידוע שהפרט אין כוחו כמו שהוא בתוך הכלל, וכמו מים שעומדים ומקווים בעצמם ממהרים לקבל הפסד, ואילו המים שבנהר מתקיימים, כך אף האדם שמנהיג עצמו ברבנות מעל הכלל, נבדל מהכלל ואין לו אריכות ימים, ע"כ.

ועוד, עיין בצוואת הריב"ש אות סג שכז"ל כשרוצה להיות בהתבודדות צריך להיות עמו עוד חבר אחר, אבל אדם אחד לבד הוא בסכנה, אלא יהיו שנים בחדר אחד [ובהגהות שם הביאו מנתיב מצותיך שהסכנה הוא יציאת הנפש מרוב דבקות, ולא נראה כלל מכה טעמים, א' שהמגיד כתב סתם לכולם לא רק לבעלי השגה, ב' אפילו בעלי השגה אינם בסכנה כל פעם שעושים התבודדות ומה יעזור עם החבר מעבר לחדר שקוע בהתבודדות, ג' רבינו כבר כתב שיש סכנות ממש], וכל אחד יתבודד בעצמו עם הבורא ית', עכ"ל. ולא נראה כן כלל דעת רבינו, שציווה ללכת לבד כפשוטו. ואכן במקום אחד (חיי מוהר"ן אות רל) רבינו אמר שטוב ללכת עם בני הנעורים וכו' ע"ש ומשכ"ש.

אכן עכ"ז ע' בשיחות הר"ן (אות פא) 'ודע אם היה האדם לבדו וכו' אע"פ שגם אז היו באים על האדם כל הבלבולים וכו' וכו' היה מטה עצמו לדרך החיים וכו' ע"ש.

ועיין במסכת אבות (ב:יא) רבי יהושע אומר, אין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם, ופירש הרמב"ם הובא ברע"ב ד"ה ושנאת הבריות, ז"ל שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחיד, ע"כ. ועיין ברע"ב אבות ב:יג ואני שמעתי, אל תהי רשע בדבר זה שתפרש מן הצבור ותעמד בפני עצמך, ע"כ.

ועיין בספר ראשית חכמה, שער הקדשה ו:יט ז"ל ומכל מקום טוב ההתבודדות על ידי קנית חבר, שהרי אמרו ז"ל (ברכות סג:) 'חרב על הבדים ונאלו וגו' (נ:לו), כמו שיתבאר בע"ה. ואמרו ז"ל בספרי (נצבים שד, ילקון קהלת תתקעא, אדר"נ ח) על פסוק (קהלת ד:ט): 'טובים השנים מן האחד' – מכאן אמרו: יקנה אדם חבר לעצמו, להיות קורא עמו ושונה עמו ואוכל עמו ומגלה לו סתריו, עכ"ל.

הצלחה בהתבודדות על ידי שצף קצף דיבורי כיסופים

בסיפור ההתקרבות סבא סיפר איך שמצא ספר השתפכות הנפש והתחיל לעשות התבודדות וז"ל וראיתי פעם הראשון בחיי שהכח של הספר הזה – איזה כח של התבודדות, זה הורג כל המשחיתים, כל המזיקים, כל מיני מחלות רעות, כל מיני מעשים, כל מיני תאוות, ע"כ.

כאשר אני התחלתי לעשות התבודדות, לא ראיתי שום ישועות בזה ואדרבה אפילו בשעת ההתבודדות כמעט נהפך עלי לרעה, וכמו שהרחבתי כאן על הסכנות המעורבות בזה. אכן כאשר התחלתי להשתדל כמה דקות כל יום של כיסופין של קדושה (כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה לא, שעל ידי כיסופין דקדושה בכח ובפועל נתהוו נפשות שיוצאות ומתגלגלים בעולם ומחזירים העולם בתשובה, ומסורה בברסלב שזה אחד מהדרכים החזקים להביא את הגאולה, וכמו שכתוב בלקוטי עצות ערך התבודדות, ועל ידי זה יכולין להחזיר כל העולם למוטב, ע"כ. ובסיפור הראשון של סיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה מאבידת בת מלך, השני למלך היה צריך להוציא על ידי שנה של כיסופים. ושים לב שהפרק בתהלים שעם ישראל בחר בו יותר מכולם, להגיד תמיד בכל פעם על כל צרה שלא תבוא, הוא פרק קל – שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. הפרק יש בו ח' פסוקים, בשלושה מהם יש דברי כיסופים להשם יתברך בפירוש. פסוק ה' קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי – קויתי, קותה, הוחלתי. פסוק ו' נפשי לה' משמרים לבקר משמרים לבקר – משמרים פעמיים ממש געגועים. פסוק ז' יחל ישראל. ולכן גם התחלת הפרק – ממעמקים קראתיך ה', נראה שהוא לשון כיסופים. והרי או שנביאי או חכמי ישראל ידעו לבחור לעם ישראל את הפרק הזו, או שעם ישראל בעצמם בחרו בו, ומזליהו קא חזי גודל וחשיבות הענין של כיסופים, ונפשם השתוקקו לזה ובחרו בו) באמת ראיתי ישועות. ועיקר ההבדל הוא שטף קצף של דיבורים [ע' בשיחות הר"ן קכט מובא בהקדמה להשתפכות הנפש – אפילו כשנופלין לפעמים לתוך רפש וטיט שקשה לו מאד לצאת משם, צועקין וצועקין וצעוקין, ואמר בזה הלשון וכו' והגביה ידיו קצת ולא אמר יותר, ע"כ. צועקים וצועקים וצועקים! [דברי הצמות וזעקתם – אסתר ט:לא] ובספר שבחי הר"ן י' – גם היה רגיל לפעמים לומר בתהלים רק הפסוקים המדברים מתחנות ובקשות וצעקה להשם יתברך, והיה אומר רק פסוקים אלו והשאר לא היה אומר. והיה אומר כל הפסוקים האלו מכל ספר תהלים בפעם אחד, ע"כ. ובספר אבניה ברזל, סיפורים מרבינו אות ט, איך שתלמיד מהמגיד הוכיח את רבינו על מה שנדמה שהוא מבטל זמנו וכו', ואחר כך נסע דרך היער ושמע קול צעקה, ויאמר להבעל עגלה שיטה אזנו, והטו אזניהם ושמעו שהוא קול אדם, והטה הוא אזנו יותר ושמע שזה קול תפלה. וירד האיש מן העגלה והלך אחר הקול, ובא עד מקום רבנו זצוק"ל ומצאו מעטף בטלית ותפלין וצועק בקולי קולות עד לב השמים, וסביבו היה כמו נהר מן הדמעות והבכיות, והתפלל הללויות בפסוקי דזמרה, ונתבהל מאד, ע"כ. ועד סוף ימיו מצאו את רבינו שוכב על הארץ בפישוט ידים ורגלים בוכה להשם יתברך. ויש כמה סיפורים מסבא גם שסיפר על עצמו איך היה צועק בקולי קולות עד לב השמים. ופעם ביום כיפור אצל רשב"י היה צועק בכל כוחו שעות על שעות, קולות משונות מרוב התאמצות, עד שהתעלף וקיבל דלקת ריאות ר"ל, וסבל מזה כל ימי חייו.

בספר שש"ק ב-קכ הביא שרבנו אמר: אף שהנכם אנשים כשרים, אבל לא לזאת התכונתי, התכונתי שיהיו לי אנשים כאלו, שינהמו להשם יתברך לילות שלמים כחיות ביער, ע"כ – ועיין שם הלשון ביידיש.

ועוד הביאו שם ב-תרמו\תרלב שלרבי נתן היו תלמידים עובדי השם כאלו שהיו שוהים לילות שלמים חוץ לעיר ושואגים בתפלתם כאריות.

בספר ימי שמואל פרק רב תיאר קצת ד' כתות שהיו באומן, ועל הכת הד' כתב ז"ל הם מסורים לגמרי בלב ונפש, רק לשבר התאוות ומידות, ולעשות העבודות בכל היגיעות והטרחות במסירות נפש ממש ובמצוי הנפש. והם עוסקין העיקר בווידוי דברים על ציון הקדוש, כמו אש שלהבת ממש, רוב היום והלילה, ומשברים הגוף לגמרי, והניעור בלילה ביערות בצעקות במסירות נפש, ותפלה בכוחות במצוי הנפש, חמש שש שעות וכ''ו. ומשברים את עצמם מכל התאוות, ואינם מניחים לעצמם שום תאווה וכו' וכו' הם צועקים רוב הלילה על הציון הקדוש, ואחר כך ביערות, וכו' ע"ש.

ושלמה קרלבך היה מספר כמדומני מר' אשר מסטולין ששאל את אביו ר' אהרן מקרלין, אם אדם מתפלל וצועק ומתחנן כאילו חרב חדה מונחת על צוארו, האם זה מספיק, וענה לו בודאי – להתחלה, אבל בהמשך צריך הרבה יותר. עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו – איוב ב:ד. ויש לציין עוד לתפילת רבי עקיבא כאשר היה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו, מוצאו בזוית אחרת מפני כריאות והשתחוויות – ברכות לא.), והבנתי שעד אז כל ההתבודדות היתה יותר מדי עצלות וחכמות. כי רבינו חיזק אותנו שלפעמים האדם אינו יכול לפתוח פיו – ולכן כבר היה לי רשות לא לדבר כל כך. ורבינו גילה שהדיבורים הם נשלחים מהשם יתברך והם בחינת רוח הקודש, אז כבר רציתי חכמות. ורק כאשר באתי לקיים הענין להוציא בפה הכיסופין שבכח, והייתי צריך לדבר הרבה בלי הפסקה, שכל מילה הולך בעולם להחזיר בתשובה וכו', רק אז התחלתי לטעום המכוון. [ודברי רבינו הנ"ל בודאי נצרכים מאד בפני עצמן, עד שהאדם יזכה וידע להתגבר בדיבורים, וכן שייכים לאיש שבאמת מרגיש עצמו עומד לפני השם יתברך, וכל כולו תפוס בהשם יתברך, מה שעוד לא זכיתי כל כך, והעצלות מתגבר ונשארים בלי כלום]. הרצון בחי' כתר, שהוא למעלה מהכל. וכן תראה למעשה ההבדל בין אמירת אהבה לאמירת חשק ותשוקה.

ושים על לבך שאנחנו מאמינים שהשם יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, והוא יתברך תכלית הטוב. ואיך לא נצעק עד שנדעהו. משל למה הדבר דומה, חבר מתקשר אליך ואומר שהוא רואה אותך דרך איזה מצלמה, והוא רואה שממש לידך יש אבנים טובות יקרות מאד, ואתה בטוח שהוא לא משחק איתך, הלוא תשתגע עד שתמצא אותם [ועיין חיי מוהר"ן רצה – והלא אני אוצר של יראת שמים ומדוע לא יהיו להוטים ורצים אחרי לקבלו. ושאלו אותו איך אפשר לקבל והשיב עם הפה והלב צריכין לחתר ולבקש].

מה שעושים בעולם הזה ממשיכים לעשות בעולם הבא, וכאשר צועקים להשם יתברך אהבתו ויראתו, זה חלק טוב לנצח, שגם לאחר הפטירה יצעק כן.

לצייר שם הוי"ה לפניך, וכן שאר השמות כפי היכולת – ובפרט השמות המבוארים בספר ברית מנוחה (-וגירסת הרמח"ל), כי כולו ענין של הנקודות שענינם כיסופים כמבואר בתורה לא. ויש לשלב את שמך הפרטי כחלק מהשכינה ושם אדנ"י.

בליקוטי מוהר"ן תורה כב מבואר ז"ל תכף שמתעורר קול דקדשה הם מתעוררים תכף ומתחילין לצעק ולקטרג נגדו וזהו קול ההברה שיוצא מקול הקדשה וכו' עיין שם. ולכן אחר שצועקים להשם יתברך, כדאי לסיים עם בקשה להנצל מקול ההברה.

וכדי להוציא שטף קצף של כיסופים, הנה כמה ביטוים שיש לחזור עליהם כמה שיותר:

Say repeatedly with conviction, scream as much as possible even if only in the mind (as Rabbainu explained elsewhere) work yourself into a frenzy (see Sichos Huran 74).

אבא רחמנא, רבונו של עולם. אדון עולמים. אדון האדונים. אבי שבשמים, מלך מלכי המלכים, אבי ומלכי, מלכי ואלהי, בוראי יוצרי עושי וקוני, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין (ממלא וסובב אותי, גופי נפשי וכו') באהבתך (אהבה רבה, אהבת עולם, אהבה שאינה תלוי בדבר, אהבה עצומה בלי סוף ותכלית) ברחמיך ובחסדיך הרבים והעצומים האדירים הנצחים, בחמלה גדולה ויתירה, בורא הכל יש מאין כל רגע, לית אתר פנוי מיניה ומאהבתך ומרחמיך וחסדיך הרבים והעצומים הנצחים.

Won’t You (יו) have mercy on me, pity, compassion, cleanse, fix me to be neman to You….

בבחינת בכל ביתי נאמן הוא

נקני מהרגל עבירה – ולתקן צירופי אותיות שנשתבשו בחטא ונתקנים על ידי וידוי לפני הצדיק.

Your mercy is unfathomable in magnitude – certainly You can mercy on me…

There’s nowhere else for us to go, You are my only address…. Have mercy…

גודל הרחמנות עלי...שכינה היא אש בוערת עד לב השמים... – עיין בהקדמה

-see intr– - oblivious, senseless, clueless – like a donkey

מל את לבבי לאהבה וליראה את שמך, יחד לבבי לאהבה וליראה את שמך. Breakthrough to me…

תן אתה, תן לי אתה לאהבה וליראה את שמך, ולדעת את שמך, ולדבקה בך, ולהתבטל אליך, בכל לבבי ובכל נפשי ומאודי, בכל נימי נפשי, עד כלות הנפש, עד אין סוף ותכלית. לעד ולנצח נצחים.

לאור נפשי באור החיים, באור האין סוף ב"ה.

לדעת אותך כל רגע בידיעה נצחית.

חנני. חוס עלי, רחם עלי, חמול עלי, הצל אותי, והושיע. פדני, גואלני, קדשני, טהרני, קרבני, למדני כי אתה אלהי ישעי אותך קויתי כל היום (תהלים כה:ה-ו) זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה.

ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי (תהלים כה:יח). ראה בעניי... הצל לקוחים למות (רוחני).

אנא בריה קלה שבים, מלמעלה מכל העולמות, המה היוצרים ישבי נטעים עם המלך במלאכתו, בתחילת המחשבה, ממני נמלך ונתיעץ בבריאת עולמו, והשתא אזלינא לפמא דלויתן... מכסא הכבוד נחצבה נפשי ועתה... איה מקום כבודו. איה קדשתי. מתי תבוא אלי.

רחם על נפשי רוחי ונשמתי, על גופי ואברי ובשרי ועצמי. בטרם אלך ואינני.quickly, before it’s too late, before it’s all over.

צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים (תהלים סג:ב). נפשי כארץ עיפה לך סלה (תהלים קמג:ו).

נפשי אויתיך בלילה (גם ביום) אף רוחי בקרבי אשחרך (ישיעה כו:ט).

קולי שמעת אל תעלם אזנך לרווחתי לשעוותי.

הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך (סליחות).

חמול על מעשה ידיך.

אנא כנה, עורי נא, התעוררי נא, עמדי נא, התיצבי נא, קומי נא, חלי נא, בעד הנפש חני נא, פני דר עליון (יוצר ליום הכיפורים, ועיין ליקוטי תפילות ס).

אל תעזבני, ואל תטשני, ואל תשכחני, ואל תזנחני, אל תסתר פניך ממני, אל תתעלם ממני, אל תדיחני, אל תרחיקני, אל תרחק ממנ– -

Not for a second, not for an instant, not for a bechina, not for anything, not now, not ever

Without You I am helpless, hopeless, You are everything to me, You are everything period – from beginning to end. You are the mitzious. You are life itself - חי החיים

אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני (חסדך ואמתך תמיד יצרוני – תהלים מ:יב) – don’t withhold Yourself from me, don’t withhold Your life/Torah/goodness/Tzadik/mercy/presence from me, don’t close me dow– - shut me off from You

חושה לעזרתי. מהר להצילני. ענני. אל תעמוד מנגד.

רצה ה' להצילני, להושיעני, לקרבני, לנקני, לתקנני, ללמדני וכו', לחכמני וכו'. תחפוץ בי ותתרצני (ברכת עבודה נוסח עדות המזרח)

let it be Your Will and Desire…

ואם צריך פתח כחודו של מחט הרי הוא...

תיקר נא נפשי לפניך (מלכים ב:א:יג – שרי אחזיה בן אחאב לאליהו)

אל תבישני משברי (תהלים קיט:קטז)

I need You (when saying multiple times, best to drop the I or be mechaven א"י), I need You so much, I want You so much. Miss You.

[יש בזה יחוד של ג' שמות, אהי"ה, אדנ"י אותיות נאיד, שם הוי"ה בניקוד הנמצא בספר ברית מנוחה לחסד שבבריאה, שוא תחת היוד ואות ו' במלאופום.]

נפשי בכפי.

I’m screaming to/for You, I’m begging You, crying, pleading, I’m imploring. Desperate for You, I need You desperately, urgently. Craving, longing, yearning. Thirsting, hungry, starving for You. Now, quickly, hurry.

Have mercy and pity and compassion on me. Won’t You have mercy… [You have to have mercy…].

I need to feel You loving me, to feel Your love… Embrace. To lose myself in You.

To love You…. Endlessly, infinitely. From the deepest depth of my heart, soul, and being. With all my heart, בכל נימי נפשי with all my soul, with all my being, with all my consciousness, with everything I got. To fear You. To surrender to You completely, to give myself over to You completely, to be completely Yours. To fill my whole consciousness with You, all my imagination and fantasy, all my מחשבות and הרהורים, with You, מלך אסור ברהטים ברהיטי המוחין, with You, only You, always You. To be with You more and more, closer and closer, deeper and deeper, mamash in Your presence – נוכח פני השם. פנים בפנים – פנים אל פנים. In awe, fear, trepidation, shame and embarrassment, of all my failings, shortcomings and inadequac– - קטנות, and utter ignorance of Torah, and bitul Torah on top of everything, דבר ה' בזה, all the worlds I was pogem, damaged, destroyed, all the worlds of hevel and sheker I created hiding the glory of the Shechina and prolonging the exile, and love, burning love and desire for You, and חפץ, חשק, תשוקה, חמדה, תאוה, רעוה דרעווין – עד כלות הנפש, עד אין סוף ותכלית לעולם ועד....

To fill all my limbs and veins and arteries and bones and flesh and all my senses with awareness of You, with love for You, with fear and trepidation of You, with awe from You, with התפארות בך, with התבטלות אליך.

Duch and duch – through and through.

To be consumed with love for You, infatuated, engulfed.

To bask in Your love.

על מה שוא בראתני (ע"פ תהלים פט:מח) – if no– - To know You intimately, passionately. Desire You.

To You, with You, for You, from You, by You. Engulfed, immersed, surrounded, engrossed in You, possessed by You, obsessed with You. Bound up to The Ain Sof. Wrapped up. Set, embedded, cleaving, clinging שקוע, מיוסד, תקוע, מקושר, דבוק, בלול ומעורב

I need to feel You beating in my heart, pulsing and coursing through my veins and arteries, I need to feel You in my lungs on my tongue on my lips on my breath, I need to taste You, and hear You, smell You, and feel You, more and more…

I don’t want to/can’t be without You anymore. Don’t leave me to stagnate like this bereft, cut off, from You. I’m helpless without You. You are everything. Life itself.

Don’t forsake, abandon, desert, ignore, reject me. Don’t turn me away, don’t turn away from me. Pick me up. פנה אלי וחנני, האר פניך ואושעה, באור פני מלך חיים...

Don’t give up on me, don’t let me give up ever.

Please… Rescue, help, save, redeem, fix, me.

Cleanse me from all the disgusting things I thought and did, all the לכלוך וטינוף, from all my sins שחטאתי שעויתי ושפשעתי לפניך. Remove the בגדים צואים תלבישני חלוקא דרבנן צח ומצוחצח.

-buried in זוהמא…

Return me בתשובה שלמה לפניך, heal me, fix me to be נאמן לפניך. קדשני טהרני….

You are perfect and untouchable, You created space and time, and all that is in them, wisdom and mercy, You don’t need us and we can’t effect You. But we need You for everything, and that’s before we sinned. Now that I buried myself in zuhama, and tinuf, and licluch, and niuf… now I am utterly desperate for You….

I’m still here, waiting for You, hoping for You – לך ה' קויתי, חיכיתי, חיליתי, ציפיתי...אקוה, אחכה, איחל, אצפה..

It’s been too long…

ב"ה כמו שאנשים לוקחים את הכלבים שלהם ללכת קצת להסתובב, כמובן שיש צורך גדול לזה ומועיל ועוזר מאד, ואכן גילו חז"ל בגמרא שיש אלפים ורבבות שדין שמקיפין את האדם, אז כמה נפלא העצה של רבינו שבן אדם יקח את כל השדין האלו כל יום קצת להסתובב ביערות ובש"דה.... נ נח נחמ נחמן מאומן.

התבודדות משורש בד בבד, ומצינו לשון בדא, ענין המצאה, כדאיתא במסכת נדרים דף . ר"ש בן לקיש אמר (כינויין) לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בן, וכן הוא אומר (מלכים א:יב – בחג שעשה ירבעם בן נבט, ועיין במ"א שהוא כנגד חג סוכות שבו הילולה של רבינו, ובאותו יום לעומתו בחג של ירבעם הילולה של סבא ישראל) בחדש אשר בדא מלבו, ע"כ. ויש להבין מזה שעל ידי התבודדות האדם יכול להמציא את עצמו באופן שרוצה, ודו"ק.

עמק המלך, שער ו, פרק נא, עמ' 262, ז"ל בן הדד, שהוא בן ישראל, שנאמר בו (במדבר כג:ט) הן עם לבדד ישכן, שישראל עולה במספר קטן י' כמנין בדד. ובעולם התוהו ראוי למנות מספר קטן, כדי להקטין רב כמות הדינים, ע"כ.

שעה התבודדות בגמטריא: אלף מאתים ושתים. רמז לי"ב שערי התפילה של הי"ב שערים, שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן שצריכים לזכות לכוון בשער הנכון, וזוכים לשער הנכון על ידי שעה התבודדות (ועוד בענין מספר זה ששיך לשערי שמים, עיין ריש ספר אדיר במרום בענין ארנון, א"ר זה אלף מאתים, נו"ן, והוא י"ב אותיות של מילוי שם אדנ"י וכו' ע"ש). והוא בגמטריא באר (אל"ף ר"ב). ולכן נראה שהוא סגולה לשידוך, כמו שגילו חז"ל שיעקב ומשה הלכו לבאר למצוא זווגם.

חז"ל אמרו (מדרשים בראשית ובעוד מקומות) שאדם הראשון היה חלתו של עולם. והנה בעל הבית לוקח אחד מכ"ד. ולכן ראוי להקדיש שעה אחת מכ"ד שעות קודש להתבודדות. [ולפי זה י"ל שאדם שכולו קודש לצרכי ציבור יכול לקחת רק חצי שעה להתבודדות, כחלתו של נחתום אחד ממ"ח]. חית למד, וכן: חת למד הה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

התבודדות – לדבר עם השם יתברך בלשון האם

לקוטי מוהר"ן תנינא כה, ותנינא קכ, ושיחות הר"ן רכט, ושבחי הר"ן אות י'.

במסכת סוטה דף לג. תפלה, פרש"י ז"ל דקתני מתני' בכל לשון, לא צריך קרא, דהא רחמי נינהו, וההוא לישנא דידע לכוון לבו ליצלי, עכ"ל. ומבואר הפשטות שעדיף בשפת האם, אלא שהגמרא מגרעת לשון ארמי (לא לפסול אותה לגמרי, אלא שאינה לכתחילה, כמבואר במאירי), ולכן לפי השיטות בראשונים שרק לשון ארמי נגרע, נשאר עדיפות לשפת האם, כמו שפירש רש"י הנ"ל.

עיין ברי"ף במסכת ברכות ריש פרק ב' שכז"ל והא דקתני תפלה בכל לשון הני מילי בצבור אבל ביחיד לא, דאמר רב יהודה אמר רב (שבת יב.) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, ע"כ.

וכתב רבינו יונה שם ז"ל כיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקודש, תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות, שכיון שחייבות בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש. ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג ואומרים כשהיחיד מתפלל התפלה בעצמה שמתפללין אותה הצבור כמו תפלת צבור דיינינן לה, ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת, ומאי דאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, זהו כשואל צרכיו כגון שמתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה, אבל תפלה שהיא ידוע לצבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל בצבור דמי, ואם אינו יודע לשון הקודש יכול לצאת. והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ וגו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש, עכ"ל. ואילו הרא"ש פירש ופסק שההקפידה היא רק על לשון ארמית דיקא, מה שאין כן שאר לשונות שרי [וכל הדעות האלו מובאים בשולחן ערוך, אורח חיים קא:ד, אכן לענין תפילה על חולה פסק כהרי"ף עיין מש"כ על לקיטי מוהר"ן קעד. ועיין בפסחים דף סא. שלשון ארמי נקראת לשון סורסי, ולכאורה זה גנאי גדול כמו סירוס]. אכן לפי רבני צרפת יוצא ממש להיפוך מהדרך האמת שגילה רבינו הקדוש. וכן הטעם הוא להיפוך, כי רבינו הקדוש גילה שכאשר יחיד פונה להשם יתברך באופן אישי, הרי השם יתברך כביכול בכבודו ובעצמו פונה אליו, ואין צריך למלאכי מליצה ומלאכי שרת כל עיקר (ועיין בזה במסכת שבת (יב:) שלכן רבי אלעזר התפלל בלשון ארמית כאשר ביקר חולים, כי השכינה מראשותיו). [ובאמת מצינו לפחות בשני מקומות שרבינו לעג על לשון צרפת, בהמעשה מהשבעה קבצנים, שהמשוגע שהיה מדבר הרבה לעצמו היה צרפתי, וכן בלקוטי מוהר"ן תורה כט:י עיין במפרשים שם בגנות לשון צרפת. והיה מקום לומר בבדיחותא, שרבני צרפת בהכירם את לשון מדינתם, דימו שאר הלשונות כלשונם, ופסלם]. ויתכן על פי מה שביארנו בערך מסורה בברסלב שאחר פטירת רשב"י היה גזירת גלות והסתרת פנים לאלף שנה, ולכן סברו רבני צרפת שלא היה שייך אז לייחד הדיבור אישית עם השם יתברך בכל לשון.

ובאמת כן נראה שצריכים לחלק בדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שלשון ארמי מגונה ביותר ("אלא לשון זה מגונה בעיניהם (של המלאכים) להזקק לו"), ותימה הוא, כי הלוא רבינו גילה (שיחות הרן קט) שרבי שמעון קדש כל כך את לשון התרגום עד שאפלו שאר דברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך עכ"ל, ואם כן איך יתכן שבעיני המלאכים לשון ארמי היא כל כך מגונה. ולפמש"כ י"ל שכל עוד שלא נתגלה הזוהר בהעולם, באלף שנים של גזירת גלות, עוד לא קיבל ארמי את התיקון של רבי שמעון בפועל.

[ועיין בזוהר פרשת תרומה דף קלא. – חק לישראל יום ד', לעינין קדושה, שתרגום הוא דוקא ליחיד ואסור לרבים, ולשון הקודש דוקא לרבים ואסור ליחיד).

וע' בלקוטי מוהר"ן תורה יט – תפלה לחבקוק, שמובא שם ומבואר שם שארמית הוא בבחינת קליפת נוגה, ואילו שאר לשונות העכו"ם הן בחינות קליפות גמורות, ולפי זה עדיין קשה, שאפילו לפני התיקון של רבי שמעון בר יוחאי, למה תהיה לשון ארמי יותר גרוע בעיני המלאכים משאר הלשונות, הרי אדרבה ארמית יותר קרוב אל הקדושה. וי"ל על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן שם: כי עקר פגם הברית, שהוא רע הכולל, בחינת לשונות העמים, יניקתם על ידי לשון תרגום, שהוא בחינת נגה, שעל ידי זה הם עולים לינק מלשון הקדש, מברית קדש כנ"ל, כי עקר המתקלא והנסיון והבחירה הוא בבחינת נגה, שהוא בחינת תרגום, כי נגה נקרא תקלא כנ"ל. וזהו: אדם הראשון משוך בערלתו היה, אדם הראשון בלשון ארמית ספר, כי הא בהא תליא, כי עקר פגם הברית, בחינת משוך בערלתו, נמשך על ידי לשון ארמית, שהוא לשון תרגום, כשאין מעלין אותו ללשון הקדש כנ"ל, עכ"ל.

[בריש פרשת ויחי עה"פ ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (פסוק כב), אונקלוס תירגם מידא דאמוראה (ועי' ברש"י פירוש אחד שהוא לשון אמירה) בצלותי ובבעותי, ואילו רש"י פירש ז"ל: היא חכמתו ותפלתו, עכ"ל. וי"ל שכאשר מדברים בשפה המדוברת, אז זה הכל תפילה, בצלותי ובבעותי, אבל כאשר מקפידים לדבר רק בלשון הקודש, אז זה כבר חכמתו ותפלתו.]

ויש להעיר שהענין לדבר עם השם יתברך דוקא בלשון האם, הוא שייך לתיקונא דסיפא, כי התיקון של הרישא ע"כ אינו אלא בלשון הקודש.

בפרשת וזאת הברכה כתיב (לג:כח) וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב, ורש"י פירש ז"ל בדד, כל יחיד ויחיד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב. עין יעקב, כמו ועינו כעין הבדולח, כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה בדד ישבתי (ירמיה טו:יז), אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב, והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח:כא), עכ"ל. ולפי זה מבואר שהישיבה בארץ אבותיכם הוא בחי' התבודדות.

בשדה או ביער

ליקוטי מוהר"ן נב הניעור בלילה וכו' ומתבודד ומפרש שיחתו וכו' והמהלך בדרך יחידי וכו' במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות.

ליקוטי מוהר"ן תנינא א:יא ויצא יצחק לשוח בשדה, שתפילתו היתה עם שיח השדה, שכל שיח השדה חזרו כחם ונתנו אותם בתוך תפילתו שהיא שורשם. [בספר החשק ערך כד כז"ל מטטרו"ימטרי אשושו"ח לפי שהוא ממונה לקבל התפלות ובגימטריא השד"ה, לפי שאין תפלה כי אם בשדה כמו שכתוב ויצא יצחק לשוח בשדה, ע"כ, והובאו דבריו בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא פרשת חיי שרה, בתוספת דיליה כדרכו בקודש].

ליקוטי מוהר"ן תנינא יא – כשהאדם מתפלל בשדה אזי כל העשבים כולם באין בתוך התפילה ומסייעין לו וכו' שנקראת התפילה שיחה בחי' שיחה השדה וכו' ויצא יצחק לשוח בשדה וכו' יבול ר"ת וכו'.

ליקוטי מוהר"ן תנינא כה – להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה.

חיי מוהר"ן רל – שטוב היה שיהיה לאיש כשר סוסים שידע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא, ושם ידברו וכו' כי בשדה ויער טוב מאד להתבודדות.

שיחות קסג – לך עמי לטיל, והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים וכו' אם הייתה זוכה לשמע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות וכו' וטוב מאד ביניהם לעבד את ה' ביראה, עיין שם ומש"כ בסוד התיקון שעשה במאגילא.

עלים לתרופה לה – שזכיתי אותו שיהיה לו כל פעם התבודדות בשדה בין הרים ומחלות עפר, והלך בדרך הישר בדרך התורה כל ימיו וכו'.

כוכבי אור – בהקדמה על ר' אברהם בן הר"ן כתוב שהיה הולך ביער.

כוכבי אור – שיחות וספורים ממוהרנ"ת ז"ל סו – ללכת תמיד לבד בתוך יער או שיכול על ידי זה להעשות יהודי כשר, או להפך וכו'.

כוכבי אור – אנשי מוהר"ן יז – ר' שמעון ז"ל היה איש עוסק במשא ומתן וכו' הרבה מאד בהתבודדות וכו' על פני השדה וכו' וקבע דירתו באיזה קרעטשמי שהיתה סמוכה לעיר כדי שיהיה לו בנקל לילך בכל עת להיער להתבודד ולפרש שם שיחתו. וגם בבואו לארץ ישראל בחר לו שם איזה מקום בקצה העיר הסמוך לשדה, במקום שאין בני אדם מצויים כל כך וכו'.

ליקוטי הלכות, חושן משפט ב' – מתנה ומתנת שכיב מרע ד:יד – מדבר על יעקב אבינו – בתוך שדות ויערים בתוך חרב וחמימות גדול ובעת הקר וכו'.

השתפכות הנפש, הקדמה – על רבינו – והתבודדות בשדות וביערים.

בספר שמואל ב:כא:יט ותהי עוד המלחמה בגוב עם פלשתים ויך אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי וכו', ובמדרש רבה (רות רבה ב:ב) ויך אלחנן – זה דוד שחננו הקדוש ברוך הוא, בן יערי – בן שהיה גדל ביער, ארגים שעסק בפרכת וכו' ע"כ. – חנן אותיות נ נח.

בספר ברית מנוחה, סוף דרך השכל כז"ל וכל שדה סתם זהו הכסא, ועמש"כ בערך שד"י.

משנה סוף מסכת קידושין פב. הגמלין רובן כשרים, פרש"י ז"ל שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום, ע"כ. הספנין רובן חסידים פרש"י ז"ל שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין, ע"כ.

תנא דבי אליהו רבא פרק כח ז"ל שאינו נותן את התורה אלא למי שמצטער עליה, שנאמר (ישעיה כא:יג) משא בערב ביער בערב, אין ערב אלא לשון ערל, ואין יער אלא לשון צער, לכך נאמר (ישעיה כא:יד) משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים וגו', למה ישראל דומין בעולם הזה לפני אביהם שבשבמים, למלך בשר ודם שהיו לו שני עבדים, ונתן להן שני עצים, ואמר להן, הביאו לי את האור, המצער גופו לפני המלך מביא האור לפני המלך, ושאין מצער גופו לפני המלך אין מביא האור לפני המלך, ע"כ.

גם יש להתבונן שרגלי הסולם שראה יעקב בהיותו כבר במקום אבן השתיה, היו בבאר שבע (רש"י ריש פרשת ויצא פסוק יז) אצל יצחק, ועכ"ז שער השמים היה באמצע שיפוע הסולם אצל יעקב. ולכאורה מי שרוצה לעלות בסולם צריך להתחיל ברגליו, היינו בשדה – בחי' יצחק. רק מלאכים יכולים לקפוץ, וכן השכינה בעצמה שורה בישרות מכוון מלמעלה מבית המקדש שלמטה.

עיין בברכות לד: אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, פרש"י ז"ל בבקעה, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר, ע"כ. היינו שבקעה הוא לא מקום צנועה, אלא פתוח [ועי' בתענית כג: מובא ומפורש בליקוטי מוהר"ן יג, במעשה דר' יונה כד הוה איצטריך עלמא למיטרא אמר איזיל ואייתי בזוזא עיבורא, והוי קאי באתרא עמיקי באתרא צניעא וכו'] . וע"ש בתוספות ובמש"כ, והעיקר בשבילנו מה שיישבו תוספות שההקפדה לא להתפלל בבקתא הוא רק כאשר רגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים, והרי כל הענין של הזוהר והרמ"ק והרמח"ל ורבינו הקדוש שדייקא צריכים לצאת לשדה, הוא דייקא לשדה שאין עוברים שם בני אדם, וניחא.

בספר אדיר במרום (מכון רמח"ל עמוד סב-) ז"ל ותדע שמקום גילוי השער (-של גן עדן) ראוי להיות בשדה, ולכן היו הם הולכים בשדות ושם זוכים להשגה זאת. וסוד הענין (בראשית כז:כז) כריח שדה אשר ברכו ה', כי כשנכנס גן עדן עם יעקב נאמר כך. והוא כי בגן עדן עצמו יש כמה מיני מדרגות (ע' מה שהבאתי בתורה ג'). ויש סוד בית, והיכל, וחצרות, ויש בחינת שדה. ושדה או בסוד צמיחת האורות הנזרעים שם, ושם הוא מקום קבלת האור הזה שאמרנו. והאמת כי שדה הוא בת זוג של שד"י, וסוד זה: י"ה באיש ואשה. וזה התיקון הראשון שצריך לתקן – סוד – שדה אשר ברכו ה'. וסוד הענין כי ברכ"ה הם [בגמטריא] עסמ"ב, שהם עצמם ד' אותיות הוי"ה. וצריך להמשיך כל זה בסוד שד"י ומשם לשדה בת זוג שלו. ולכן צריך להתחזק בסוד שד"י כמפורש במקומו, שמתפרש בסוד: א'ור מ'ים ר'קיע וק' ברכאן, שהם עצמם עסמ"ב. וכל זה צריך שיתקן בסוד שדה. וזה כשתעשה הה' בסוד ד"ו אז תהיה י' כמו שד"י, וכל האורות המאירים בשד"י יאירו בשד"ה. רק שהי' של שדה היא בסוד ה' כנ"ל. ואם בבית יהיה, צריך להחזיר הבית לבחינת 'שדה', ובלא זה לא יהיה זה הגילוי וכו' ועיין שם באריכות .

ועיין בספר אור נערב של הרמ"ק ז"ל הסגולה השמינית, היא מה שנסיתיו אני וזולתי בענין הגרושים, שהיינו מתגרשים השדה עם האלקי כמהר"ר שלמה בן אלקביץ הלוי נר"ו לעסוק בפסוקי התורה פתאום בלי עיון, והיו הדברים מתחדשים דברים שאי אפשר להאמין ענין זה אלא מי שראה או נסה הענין פעמים רבות, ומתנות שקבלתי בגרושים ובאו לחלקי בחמלת ה' עלי אעתיק אותם בקונטרס בפני עצמו, ונחלק וכו' עכ"ל – ועיין בזה ב'ספר גירושין' שלו. ועיין עוד בתומר דבורה.

ענין שעתים התבודדות – עיין שיחות הר"ן סוף רלב ומשכ"ש.

ענין התבודדות בציון או לצאת חוץ לעיר – עיין מש"כ בליקוטי מוהר"ן נב.

התנגדות

ע"ע ערך מחלקת

העם יבחר

ע"ע מש"כ בערך פוליטיקה – ברסלב לאומי.

א] ישראל סבא (עמ' תלט-מ) העקר צריכים לפרסם את שם רבנו שכלנו וכל העולם תלוי בו. העקר והיסוד שהכל תלוי בו הוא להתקרב להצדיק האמת, לרבנו הקדוש. אם אנחנו לא נסתכל על הרבנים והשקר, העם בעצמו יבחר ברבנ– - זה מספיק. זה התקון לכל הרבנים, לכל השקר, תקון גמור ונצא מהגלות ונזכה לגאלה שאנחנו מקוים. עכשו הוא סוף הזמן, סוף הזמן וכו', ע"כ, ועע"ש עמ' תעב.[וי"ל ע"ד צחות שז"פ מה דאי' (עירובין עה:) אמר רב יוסף מריה דאברהם רבים ברבי איחלף לי!].

ב] וזה המבואר אצלנו במ"א שסוף הזמן, הוא זמן המלכות של כל אחד ושל כל דבר לעצמו. והשי"ת מראה יחודו, עי"ז גופא, שכל הנפרדים, כל אחד בפנ"ע מראה יחוד ה', מה שהרמח"ל מכנה בשם הזוה"ק, תיקונא דסיפא, וגם ענין מה שמבואר בלק"מ שלכן הלכה כרבים.

ומבואר בזה היטב מה שמוהר"ן אמר שיש לו השגה כזו בהשי"ת שעל ידה הוא יכול להביא משיח, אבל הוא הניחה לטפל באנשיו להחזירם בתשובה כי זכאה מאן וכו'. כי כבר הבחין וקבע שהתיקון לא תהיה דרך הרישא אלא תהיה תיקונא דסיפא. [ואם צדקנו בפירוש זה, יוצא חידוש גדול שבהתקן הסיפא באמת כבר יש הכח לתקן דרך הרישא, רק שאז כבר ראוי יותר לתקן תיקונא דסיפא, ודוק, וה' יאיר עיני בתורתו הקדושה].

ג] והנה הענין מה שבימינו כל העולם כבר מקבלים את ברסלב וכו', מה שלא היה מעולם, כי תמיד היה רוב העולם מתנגדים על ברסלב וכו'. כי היום, הגם שרוב העולם מושקעים יותר בתאוות, וירדנו מטה מטה, אבל גם יש הרבה יותר אמת ותמימות (וכן שמעתי מר' נפתלי פרידלר ז"ל בשם ר' דסלר בעל המכתב מאליהו, בהבדל בין בחורים מיורופה, שידעו הרבה יותר וכו', לבחורים מאמריקה ואכמ"ל), והנה אנשים שאינם מתביישים לעשות מה שהם עושים ברבים וכו' וכו', גם כשרוצים לדעת את האמת, אינם מתביישים, ומבקשים ומוצאים את האמת לאמיתו בנ נח. (וע' לעיל בכותרת 'מפרסמים של שקר' מה שהבאתי מס' אבניה ברזל ומליקוטי הלכות שעיקר המעכב הוא הכבוד).

מוהר"ן אמר שהחולקים כאשר אינם יכולים לדבר ולהתחיל עם הצדיק, מדברים על חסידיו

[ספר המדות, צדיק קלז: יש רשע שהוא בוש לכפור בצדיק עצמו, ומדבר רעות על אלו שהם תחת הצדיק.]

ישראל סבא עמ' רע"ג 'איי, יתגלה בעולם אורות כאלה, יש כבר אור רבנו הקדוש בעולם, אנחנו לא יודעים כלל מה שיש בעולם, מה שרבנו הקדוש כבר גלה. לא צריכים לעמל, הוא מאיר כבר. הוא יכול להודיע לכלם שיזכו לראות מה זה התורה שלנו וכו', ע"כ.

ישראל סבא עמ' שנד: אנחנו עם ישראל, אנחנו יחידים בעולם. אנחנו אין לנו עבודה, רק צריכים לרקד ולשמח מאד שאנחנו יהודים [וע"ש עמוד ריג: יהיה שמח מאד כשיבוא משיח וכו' בכל מקום, בכל רחוב, בכל בית, כלם ירקדו וישמחו. יהיה רק עבודה אח– - ירקדו וישמחו!]. כשזוכרים שאנחנו יהודי– - השם יתברך רחם עלינו ונתן לנו תורה כזה, קדשה כזה, טוב כזה. העקר הוא רק התורה והמצוות והשבת, 'הם חיינו וארך ימינו'. זה חיים!

ישראל סבא עמ' תנט: ... נסע בכל ארץ ישראל כל היום וכל הלילה עם רמקול ונשמיע נגונים ונעשה רע, נעשה רעש שיש רבי נחמן מברסלב בעולם. וגם מי שיודע לנגן, נגונים זה טוב מאד, רק העקר הוא האמת. אמת ואמונה. וגם כן אנחנו יכולים לרקד בכל הרחובות, בכל מקום, בכל עיר, בכל כפר. ברמזורים כשיש אור אדם אז נעמד גם כן ונרקד.

אנחנו צריכים לשמח ולרקד בכל מקום, זה העקר של הכל, עקר היסוד והשרש של הכל, זה התקון!

אנחנו ישנים, מדוע שנישן? צריכים להודיע, לפרסם את האמת, זה מתקבל. נקבל נפשות אמתיים שיבואו ונרקד ונשורר ונזמר. ישנו גם כן פקיד שהוא מקרב לרבנו ועל ידו אנחנו יכולים לעשות בטלויזיה מה שאנחנו רוצים. כן, אולי הוא נברא בשביל זה!

כל אחד צריך לעשות מה שהוא יודע, מה שהוא יכול. הוא מחיב! כל אחד מישראל, כל עם ישרא– - הוא חיב! אם ל– - אז נחשב כמו שהוא עשה כל הצרות, העכוב הגאלה וכל הצרות שאנחנו סובלים. כן, אם הוא יודע לעשות ולא עושה, אז זה דומה כאלו הוא הרג והוא הביא את היטלר וכל הצרות שבעולם. ואם הוא עוש– - אין גבול לשכר, השכר בא אחר כך.

נו, מה שיודעים צריכים לעשות, כן.

נתיעץ ונתישב להעמיד כח גדול איך לעשות דברים ולפרסם ולקדש את האור של רבנו פה בארץ וגם בכל העולם. זה ענין הגאלה, אז לכל היהודים איפה שנמצאים הם ידעו.

נתפלל להש"י שיתן לנו אנשים אמתיים, נאמנים ואמת וכו', עכ"ל.

וע"ש בהמשך בענין הדפסת ספרי רבינו, ומי שיעסק בזה יהיה לו חלק בהגאלה.

הרי מבואר שעבודת הנחמנים, בעיקר להפיץ את האור של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן, וללכת בדרכיו הקדושים.

(אגרות פרי חכם עמ' קמג: מאד הומה לבי עליך יקירי, לזרוק לבית בליעתך טפה של אמת, אשר אין לה אף חובה אחת בכל תרי"ג אברים של גוף בנין האנושי, וכמה פעמים הבנת זאת מפיך ועם כל זה, בכל עת שאקרב לפניך דבר אמת, תלחם עמי בכל כחך. אמנם כן טבע הרוחניות, אשר הדבוק בה' מרגיש את עצמו בבחינת אינו דבוק, ודואג ומהסס על זה וכו' ע"ש. וע"ש במכתב הראשון (והוא כענין המשל שהמשיל מוהר"ן שכאשר מטהרין מים, בתחילה עולה כל הפסולת, וכן בעבודת השם, כאשר מתחילים לעבוד על איזה מידה, רק אז מתחילים לראות ולהראות כמה שקוע לרע היית באותו מדה)).

מחלקת על ברסלב

רבינו הקדוש אמר (ספר המדות, צדיק קלו) אין לך צדיק שאין עליו מחלקת ומחקרים (אע"פ שמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ו' שכבוד אלקים הסתר דבר, ורק כאשר יש כבוד מלכים חקור דבר, תמיד יש מקומות לקטרג וק"ל, ועוד שהצדיק בעצמו יבחר בזה), ועוד אמר שיש מדרגות והיכלות כאלו שאי אפשר לבא אליהם רק על ידי מחלקת (חיי מוהר"ן אות תב), ועוד גילה הרבה דברים בענין גודל הענין של מחלקת, שעל כן הוא בחר לעצמו ולחסידיו שיהיו חולקים עליהם.

והנה בשנת תקלב החסידות היה תחת המגיד ממזריטש, ועל אף שהיה הרבה התנגדות המגיד הקפיד שלא יגיבו. אמנם באותו שנה הגיעה ההתנגדות לעוצמה יתירה, כאשר זרקו את משפחת הרב ר' לוי יצחק מברדטשיב על הרחוב, הרסו את הבית, בזזו את תכולתו, וגם שמו רב אחר במקומו. זה היה בערב שבת, ור' לוי יצחק היה אצל המגיד וקבלו מכתב עם כל הסיפור הנ"ל לפני שבת ולא הספיקו להודיע את זה להמגיד לפני שבת. אז החברה קדישא החליטו לקרוא את המכתב בסעודת שבת, וכן עשו בכל הסעודות, אבל המגיד לא הגיב. אז החברה קדישא, שנמנו לעשר – עם הבעל התניא עשו חרם על המתנגדים, ואז המגיד בא אליהם ואמר להם שעי"ז גרמו לפטירתו, ואולם מאידך גיסא יצא הפסדכם בשכרכם. שכן, מכאן ואילך, בכל התמודדות ומחלוקת אשר יתגלעו בין החסידים ומתנגדיהם, תהיה יד החסידים תמיד על העליונה.”

והנה איני בקי בתאריכים של הקורות הנ"ל, אבל זאת ידעתי שרבינו נולד בראש חודש ניסן תקל"ב (לפי רוב הדעות). אז באותו זמן שהחסידות לא היו מוכנים לסבול את עוצם הרדיפות והמחלוקת, נקבע מקומם- ושוב, בענין שלהם ידם תהיה תמיד על העליונה, והש"י העביר את נקודת מלחמת האמת לרבינו, ודוק.

[בעולם מספרים בשם הגר"א שהכ"ח עיתים בקהלת ג, יש לחלקם להו' אלפי שנה של העולם, ויוצא לכל עת קצת יותר מרי"ד שנים 214.28, והרי העת הכ"ז עת מלחמה הסתיים עכשיו בשנת התשפ"ה – בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן. והרי עת לשנוא, העת הכ"ו (הוי"ה) היה בשנות השנ"ז – התקע"א (4.)– נמצא שחיי רבינו, שנפטר בריש התקע"א, הם השנים האחרונים של אותו העת לשנוא].

שוב ראיתי במכתבי ר' נתן ב"ר יהודה (קמה) ממש כדברי ז"ל ומה שאנו נחשבים הצדיקים והחסידים הראשונים שהיה להם רדיפות בסכנות נפשות כל החסידים שהיו בימי הבעל שם טוב ובימי המגיד, ורבנו ז"ל החזיר עטרה לישנה שצריכים לעבד השי"ת במסירות נפש וכו' עכ"ל.

התקשרות. עיין ערך תפילה: תפלה עם הצדיק.

וידוי

והדריכני לדעת סוד הודוי והתודה וההודאה (תפילת האריז"ל ליום שני, סידור שערי ציון)

בליקוטי מוהר"ן תורה ד' רבינו גילה שוידוי הוא פרשת דרכים. ובנדרים מצינו ענין של פתח חרטה. ורבי נתן נתן עצה לפתוח התבודדות עם הודאה להשם יתברך, ומצינו שהודאה הוא גם כן ענין של וידוי, למשל בביכורים שצריכים לעשות וידוי על כל הטובה. וביכורים בחי' ראשית, התחלה. ביחוד היראה של הרמח"ל מתחלת: בתחלה תתבודד לבדך ותתודה אם אינו [יש הוצאה שהדפיסו נוסח אחר – אם [הוא] יום שנופלים] יום שנופלים על אפים.... אז תזכור חטאיך בלבך ותבוש ממנו, וכו' וכו' אז תבוש מלפני רוממותו יתברך שמו, ולא תרים פניך כלל, אלא תסגור עיניך ותכוין להמשיך יותר הארתו. אזי תזכור חטאיך בלבך, ותבוש ממנו, עיין שם. כי כן הוא המציאות בעולם האמת כל אחד נכוה מחופתו של חבירו. והנה השם יתברך יחיד, ויחודו שולט על הכל. ואין השלשלת יותר חזק ממקום הכי חלש שבו, ולכן הבא להכיר את השם יתברך צריך להתיחס דייקא לחסרונות ועבירות שלו, שהם כאילו עיכובים וסתימות על טובו יתברך, ולבוא להכרה שיחודו יתברך אינו נפגע כלל חלילה, שלא נגע בו כלל, למרות מעשיו הרעים, ויחודו שולט על הכל.

ועיין בשיחות שלאחרי סיפורי מעשיות, שאם יודעים חסרונות הדבר יודעים מהותו. וחטא פירושו חסרון כידוע. ועל כן על ידי וידוי יכול האדם לעמוד יותר טוב על מהותו, מלבד שאר התיקונים הגדולים שנעשים על ידו.

ועיין בליקוטי מוהר"ן שאור הבושה הוא בחי' תפארת ואמת. והבן היטב, שאין ענין הבושה תוצאה צדדי, אדרבה הוא העיקר שעל ידו מאיר מהות האדם ודרכה שורה אור השם. ואולי י"ל שאלו הם בחינות מ"ה וב"ן, מ"ה שהוא מהות האין, הטוב, וב"ן אור העינים שמחפשים החסרונות, ועתיד לחזור לס"ג וזה בחי' אור הבושה.

הרי מצד אחד האדם מחפש ומתרכז על חסרונות, ומאידך גיסא הוא מחוייב לחפש ולהתייחס רק לנקודות טובות.

בימי שמואל פרק רב מנה ותאר ד' כתות של עובדי ה' באומן, מתתא לעילא, ז"ל כתה ד' הם העובדים כמו רבי צבי אריה וכו' וכו' והם עוסקין העיקר בווידוי דברים על ציון הקדוש, כמו אש שלהבת ממש, רוב היום והלילה, ומשברים הגוף לגמרי, והניעור בלילה ביערות וכו' עיין שם.

ובתחילה רבינו היה מצוה למקרביו שיתודו לפניו, ועל שם זה היו נקראים 'די ודוי'ניקעס' – הודויניקים, עיין בספר כוכבי אור, אנשי מוהר"ן כד, אבניה ברזל ו, ובטובות זכרונות ה. ומסופר איך שרבינו היה נותן לאנשים לזכור הכל, ועיין מש"כ עה"פ (דברים ד:לה) אתה הראת לדעת, שצריכים להביא כל הזכרונות שלך לפני השם יתברך.

זבוב

ספר ישראל סבא – למעלה מהטבע: הדין היה גאון ולמדן ואיש כשר וירא שמים וחכם, וישראל בער לא כלום, כמו זבוב. אבל זה הזבוב היה לו כח כזה שהוא יכול לעמד כנגד כל העולם. אנחנו עושים ברכה בכל יום 'ברוך הנותן ליעף כח'. נו, אני הייתי יתוש קטן, אבל הם נתבטלו, ע"כ.

ע"ע מעשה מהזבוב והעכביש. ועיין ספר המדות ערך אהבה ב:ב.

זיווג

זיווג דנשיקין וזיווג דגופין

ע' היטב בתורה ס' באריכות, ובפרט באות ט שמפרש בפירוש התהליך להעיר בני האדם בבחי' שופר, שידוע שזה בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע (ר"ת כשפ"ר), וזה ענין להתיר פה אלמים (ר"ת אלף, שזה בחי' ראש השנה ורבינו), שזה ע"י בחי' יראה, שהיא בחי' עשאה כאוצר שצר למעלה ומתרחב למטה – שזה ממש ענין של נ נח שהולך ומתרחב. והדיבור בחי' זיווג דנשיקין שעי"ז מקבלים הבוטחים בה', דהיינו הכלי הולדה, כח, שעי"ז יש זיווג דגופין, והרי הבוטחים, זה בחי' אומן. הרי מבואר שנ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא חינוך הדיבור ביראת השם, הוא בחי' זיווג דנשיקין, ומאומן, בחי' הכליות הבטוחות, זה בחי' זיווג דגופין.

זכות. בלי זכויות = אין חובות (עם הח' אותיות) - (על דרך הר"ז מתחייב בנפש– - תורה נב). דבר זה כתבתי לתקן פרסומת אחד של מפלגה פוליטקא, שכתבו בבלבול – בלי חובות אין זכויות, אז הבנתי שצריכים לתקן כנ"ל.

זכר.

יש מילה באנגלית – אימאשכולייט, להסר מגבר את הבחינות של זכר, להשאירו כמו נקבה. והעולם בתהליך הזה כמה מאות שנים, וכמו שרבינו סיפר שלפני כמה מאות שנה התחילו גברים לגלח זקנם, והרי הזוהר הקדוש כותב שגבר בלי זקן בבחינת אשה (ר' אביגדר מילר אמר שהגדלת הסנטר נותן אופי של זכר, ולכן בתמונות הציירים היו עושים כן). ואיש (ויקרא יג:מ) לרבות את הזקן (רע"ב נגעים י:ט). והיום זה התפשט בלי שיעור וגבול. והמדעים אומרים שמנין הטסטוסטרון בזרע הזכרים היום הוא נמוך מאד, ויש בזה כמה וכמה סיבות ואין להאריך. וחלק מהמחלה הזה הוא משכב זכר, ולכן יכולים לאמר שהוא משותף עם עמלק, שהיה חותך מילות וכו', ורצה לטמאות עם ישראל במשכב זכר (מדרש תנחומא כי תצא פט, מובא ברש"י כה:יח), אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך.

והנה אחד ממידות היסוד הוא 'משכיל', לדוד משכיל, ובמשיח כתוב, הנה ישכיל עבדי ירום וכו'. ותראה שהוא בדיוק ההיפוך של -אי"משכולייט.

וגם יש לראות שהנחשלים, שעליהם התגברו עמלק, ההבדל בין אותיות של שכל לאותיות של חשל, הוא כ-ח. כ' זה כתר, ח' זה חכמה. ואכמ"ל.

זמן:

זמן: כבר דברנו על הענין ש'נחמ' גימטריא זמ"ן עם הכולל, ולכן זה המקום הוא קשה כי בו תלוי כל התיקונים של מלחמת הזמן, שמ"ה מתקן הב"ן. וזה הענין של השם נח-מן, היינו ניחא במ"ן, מהזמן, שהוא ז-מן: זין – כלי מלחמה, מ"ן.

עת אבגדה"ו (אהי"ה). בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

"עתה הוה" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והרי זה לענין זמן, שנ נח הוא ממש ההוה, ועיין מש"כ על הפסוק ואתה פה (דברים ה) אשר הוריתי איך שנ נח נחמ נחמן מאומן בגמטריא אתה פה, ,והרי ענין אני ואנחנו, יוצא שנ נח שולט על כל השלושה בחי' של זמן, מקום, ונפש.

נ נח בגמטריא קח, כפול י' בסוד כולם בכחמה עשית, הרי תתרפ חלקי השעה (גם נ"ח עם האותיות כמנין השניות), נחמ – בגמטריא זמן ע"ה, זמן בגמטריא ד' פעמים כ"ד ע"ה, כי עיקר הזמן נמדד מיום הרביעי שאז השי"ת קבע את המאורות עבור זה, כמו שכתוב והיו לאתת (נ' – אות אחת) ולמועדים (נח- שלא ניתנו המועדים אלא למנוחה) ולימים (נחמ – זמן, והוא כבר יום ד') ושנים (נחמן, נחמן בן שמחה). נחמן – זה בחי' הי"ב שעות של היום ולילה והי"ב חדשים, כי י"ב כפול י"ב בגמטריא קמ"ד (ב"ן באחוריים) וכאשר מראים שזה כלול בד' אותיות הרי קמ"ח – נחמן. מאומן, זה בחי' הגדלת הזמן, בחי' ויהי אומן את הדסה, לשון לגדל, וכן הדסה בגמטריא ע"ד שהוא גבול הזמן.

והנה כל הענין של הפור של פורים, מבואר בלקוטי הלכות (יורה דעה ח"ב, הלכות מילה ד) שהוא מה שהמן רצה לשעבדם תחת הזמן, ומרדכי היה מעלה למעלה מהזמן. נחמן מאומן ע"ה בגמטריא פור. וכן מבואר שם באריכות שזה מעלת המשיח שהוא בחי' אני היום ילדיתך שמשיג למעלה מהזמן, וכן נ נח נחמ נחמן עם הד' כוללים בגמטריא משיח.

וזה מה שכתוב בישיעה (מב:יט) מי עור כי אם עבדי, כי הבעטלר העור הוא זה שהשיג למעלה מהזמן, מ-יעור- בגמטריא נחמן מאומן ע"ה, כי אם עם התיבות בגמטריא סבא, עבדי, ע"ב שיר של חסד שהוא בחי' ד"י כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מט בחי' שיר פשוט כפול משולש מרובע שעולה עשר.

שעה. ע"ה בגמטריא רבינו נ נח.

תתר"פ חלקים בשעה. תתר"פ בגמטריא י' פעמים נ נח.

זמנים. ר' יהודה החסיד נולד בי' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן – עיין ערך ירושלים.

ב11 פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן, הת"א, נתכהן רבי מאיר בן אליקים לרב, כמו שכתבנו בערך שלו ע"ש.

הספר אדיר במרום נכתב בשנת נ נח נחמ נחמן מאומן, ועי' באריכות בזה במקומו.

בינו שנות דור ודור, החל ממאה העשרים למנינם, השנים כפי הפסוקים – בחי' והיו ימיו מאה ועשרים שנה

תרנ"ז לדתו של סבא ישראל בכ' כסלו.

פרשת קדושים

תרס"א – תרס"ג ר' ישראל קרדונר הדפיס הרבה ספרי רבינו בלעמבערג

1901 יט:א וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

1902 יט:ב דַּבֵּ֞ר אֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

1903 יט:ג אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת-שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

תרס"ד-תרע"ג ר' ישראל קרדונר עלה לארץ ישראל והדפיס ספרי רבינו בירושלים

1904 יט:ד אַל-תִּפְנוּ֙ אֶל-הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

1905 יט:ה וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַֽה' לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ:

1906 יט:ו בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵֽאָכֵ֖ל וּמִֽמָּֽחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד-י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף:

1907 יט:ז וְאִ֛ם הֵֽאָכֹ֥ל יֵֽאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה:

1908 יט:ח וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֹנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי-אֶת-קֹ֥דֶשׁ ה' חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ:

1909 יט:ט וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת-קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָֽׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט:

1910 יט:י וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

עם התפשטות תנועת הצופים, הוקדשה תשומת לב לפעילות למען הקהילה ולעזרה לנזקקים ולזרים, בהד לרעיון של שמירת זכויות העניים והגר כפי שמודגש ב־'ולא תלקט' של התורה, אם כי לא כחוק חקלאי מחייב.

1911 יט:יא לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹֽא-תְכַֽחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא-תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּֽעֲמִיתֽוֹ:

בעשור הראשון של המאה ה-20 חלו רפורמות בתחומי מסחר, חוזים ובנקאות, שהדגישו שקיפות, יושר והגנה על הקונה והציבור.

1912 יט:יב וְלֹֽא-תִשָּֽׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת-שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה':

תרע"ד הנסיעה אחרונה של ר' ישראל קרדונר לאומן ראש השנה. הלך לטבריה וחינך את סבא ישראל ה' שנים

1913 יט:יג לֹא-תַֽעֲשֹׁ֥ק אֶת-רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא-תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד-בֹּֽקֶר:

מלחמת עולם א'

1914 יט:יד לֹֽא-תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּֽאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה':

1915 (שני) יט:טו לֹא-תַֽעֲשׂ֥וּ עָ֨וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹֽא-תִשָּׂ֣א פְנֵי-דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ:

1916 יט:טז לֹֽא-תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַֽעֲמֹ֖ד עַל-דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י ה':

בשנים שלפני ההסלמה במלחמת העולם הראשונה ובמהלכה המוקדמים, נפוצו שמועות וסיפורי זוועות מוגזמים בין קהילות ואומות, שהובילו להסלמה במתחים, לפגיעה במוניטין ואף למותם של רבים, בעוד רבים עמדו מנגד ולא מנעו את שפיכות הדמים.

1917 יט:יז לֹֽא-תִשְׂנָ֥א אֶת-אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֨יחַ֙ אֶת-עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹֽא-תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא:

מלחמת עולם הראשונה!

1918 – פטירת ר' ישראל קרדונר, ט' חשון תרע"ט – Tuesday, 15 October

יט:יח לֹֽא-תִקֹּ֤ם וְלֹֽא-תִטֹּר֙ אֶת-בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה':

עם סיום מלחמת העולם הראשונה והפרוץ של מגפת השפעת הספרדית, מיליונים מתו באותו זמן, ותחילת מאמצי פיוס בין אומות (כמו ועידת פריז וייסוד חבר הלאומים) סימנו ניסיון למנוע נקמה ולהקים מסגרות שלום, תוך הדגשת אחריות הדדית על חיי אדם.

1919 יט:יט אֶת-חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹֽא-תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָֽׂדְךָ֖ לֹֽא-תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֨יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַֽעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ:

אחר חתימת חוזה ורסאי, החלו חקיקות ראשוניות באירופה ובארצות הברית בתחום החקלאות והטקסטיל — כולל פיקוח על זרעים היברידיים ועל תיוג בדים מעורבים — במטרה להבטיח איכות, סדר ובטיחות, בהקשר של חידוש החיים לאחר מלחמת העולם הראשונה.

1920 יט:כ וְ֠אִישׁ כִּֽי-יִשְׁכַּ֨ב אֶת-אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת-זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶֽחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן-לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּֽהְיֶ֛ה לֹ֥א יֽוּמְת֖וּ כִּי-לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה:

נשים זכו לזכות הצבעה בארצות הברית, ועוד.

1921 יט:כא וְהֵבִ֤יא אֶת-אֲשָׁמוֹ֙ לַֽה' אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם:

1922 – מתן הפתק הקדוש

יט:כב וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָֽאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י ה' עַל-חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵֽחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא:

1923 (– - שלישי) יט:כג וְכִֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל-עֵ֣ץ מַֽאֲכָ֔ל וַֽעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת-פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵֽאָכֵֽל:

1924 יט:כד וּבַשָּׁנָה֙ הָֽרְבִיעִ֔ת יִֽהְיֶ֖ה כָּל-פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַֽה':

1925 יט:כה וּבַשָּׁנָ֣ה הַֽחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת-פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבֽוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

1926 יט:כו לֹ֥א תֹֽאכְל֖וּ עַל-הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַֽחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ:

1927 יט:כז לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹֽאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ:

1928 יט:כח וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י ה':

1929 יט:כט אַל-תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת-בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹֽא-תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָֽלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה:

1930 יט:ל אֶת-שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י ה':

בעקבות המשבר הכלכלי הגדול, הוקמו תנועות עולמיות לקידום יום מנוחה שבועי לעובדים (אע"פ שגוי ששבת ח"מ).

1931 יט:לא אַל-תִּפְנ֤וּ אֶל-הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל-תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

פרשות כמו זו של May Otis Blackburn סביב 1931 שימשו תזכורת מודרנית לסכנות שבהליכה אחר מתקשרים ומנהיגים רוחניים מזויפים, ולפוטנציאל של הונאה וניצול רוחני המתחזים לאמונה.

1932 יט:לב מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָֽדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּֽאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה':

ברקע המשבר הכלכלי של ראשית שנות ה־30, שנת 1932 הדגישה במיוחד את פגיעותם של קשישים ואת האחריות החברתית כלפיהם, והפכה את כבוד הזקן מדין מוסרי מופשט לשאלה קיומית של דאגה, רווחה ואחריות אנושית.

1933 (– - רביעי) יט:לג וְכִֽי-יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ:

עם עליית הנאצים ב־1933 החלה זרימת פליטים יהודים מאירופה, בעוד שהעולם התקשה להיענות; מאמצי סיוע מוגבלים של ארגונים הומניטריים הדגישו את הפער בין האידיאל של אי־דיכוי הזר לבין המציאות של גבולות סגורים ואפליה.

1934 יט:לד כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר | הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָֽהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

חלק מהחוקים המפליגים בתנאי ההתאזרחות והדגישה את הצורך במתן יחס הוגן למהגרים, בהדהוד רעיוני למצווה לאהוב את הגר ולזכור את יגורנו בארץ מצרים.

1935 יט:לה לֹא-תַֽעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה:

בעידן של משבר כלכלי עולמי, שמירה על יושר במסחר ובמדידה נותרה סוגיה מרכזית, כאשר מדינות רבות הרחיבו פיקוח על משקלים, מידות ומטבעות כדי למנוע עוול ולחזק אמון כלכלי, בהדהוד רוחני למצווה לא לעול במשפט ובמידה.

1936 יט:לו מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי-צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

חקיקת ה-Robinson-Patman Act בארצות הברית חיזקה אכיפה נגד אפליית מחירים ותחרות בלתי הוגנת, והדגישה יושר ומידה הוגנת במסחר — בהדהוד הרעיוני של “מֹאזְנֵי צֶדֶק… וְהִין צֶדֶק”.

1937 יט:לז וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י ה': (פ)

ויקרא פרק-כ

1938 (חמישי) כ:א וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

מלחמת עולם ב'

1939 כ:ב וְאֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר | הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן:

שואה.

1940 כ:ג וַֽאֲנִ֗י אֶתֵּ֤ן אֶת-פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת-מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת-שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי: שואה.

1941 כ:ד וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת-עֵֽינֵיהֶם֙ מִן-הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ: שואה.

1942 כ:ה וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת-פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת | כָּל-הַזֹּנִ֣ים אַֽחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַֽחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:

1943 כ:ו וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל-הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנֹ֖ת אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֤י אֶת-פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ:

1944 כ:ז וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִֽהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

1945 (שישי) כ:ח וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת-חֻקֹּתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם:

1946 כ:ט כִּי-אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת-אָבִ֛יו וְאֶת-אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ:

1947 כ:י וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת-אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת-אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מוֹת-יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת:

ישעיה נ:א כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וכו', ועכשיו הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה, החלה דרך למעשה החזרת עם ישראל לארצו לאחר גלות.

1948 הקמת מדינת ישראל [491 – נ נח נחמ נחמן מאומן, 148 – נחמן]

כ:יא וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת-אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מוֹת-יֽוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:

1949 כ:יב וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת-כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יֽוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:

1950 כ:יג וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת-זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּֽוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:

בעקבות פרסום דוח קינסי על התנהגות מינית (1948), הציבור והעיתונות בעולם המערבי נחשפו לנתונים על נטיות והעדפות מיניות שונות, כולל יחסים הומוסקסואליים, שגררו דיונים חריפים בממסדות דתיות על מוסר, עבירה והגדרות של “תועבה”.

1951 כ:יד וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת-אִשָּׁ֛ה וְאֶת-אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא-תִֽהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתֽוֹכֲכֶֽם:

1952 כ:טו וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת-הַבְּהֵמָ֖ה תַּֽהֲרֹֽגוּ:

1953 כ:טז וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל-כָּל-בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָֽרַגְתָּ֥ אֶת-הָֽאִשָּׁ֖ה וְאֶת-הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:

1954 כ:יז וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר-יִקַּ֣ח אֶת-אֲחֹת֡וֹ בַּת-אָבִ֣יו א֣וֹ בַת-אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת-עֶרְוָתָ֜הּ וְהִ֨יא-תִרְאֶ֤ה אֶת-עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֹנ֥וֹ יִשָּֽׂא:

1955 כ:יח וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר-יִשְׁכַּ֨ב אֶת-אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת-עֶרְוָתָהּ֙ אֶת-מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕וא גִּלְּתָ֖ה אֶת-מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:

1956 כ:יט וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַֽאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת-שְׁאֵר֛וֹ הֶֽעֱרָ֖ה עֲוֹנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ:

1957 כ:כ וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת-דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ:

1958 כ:כא וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת-אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִֽהְיֽוּ:

1959 כ:כב וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא-תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ:

1960 (שביעי) כ:כג וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר-אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת-כָּל-אֵ֨לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָֽאָקֻ֖ץ בָּֽם:

1961 כ:כד וָֽאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֘ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת-אַדְמָתָם֒ וַֽאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן-הָֽעַמִּֽים:

1962 (מפטיר) כ:כה וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּין-הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין-הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא-תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא:

1963 כ:כו וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י ה' וָֽאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן-הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי:

1964 כ:כז וְאִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּי-יִֽהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם: (פפפ)

פרשת אמור

1965 כא:א וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא-יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:

1966 כא:ב כִּ֚י אִם-לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו:

1967 כבישת ירושלים והרחבת ארץ ישראל

כא:ג וְלַֽאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹא-הָֽיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא:

1968 כא:ד לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ:

1969 כא:ה לֹֽא-(יקרחה) יִקְרְח֤וּ קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת:

1970 כא:ו קְדשִׁ֤ים יִֽהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת-אִשֵּׁ֨י ה' לֶ֧חֶם אֱלֹֽהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ:

1971 כא:ז אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַֽחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵֽאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי-קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵֽאלֹהָֽיו:

1972 כא:ח וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי-אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדשׁ֙ יִֽהְיֶה-לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם:

1973 מלחמת יום כיפור

כא:ט וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת-אָבִ֨יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף: (ס)

1974 כא:י וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵֽאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר-יוּצַ֥ק עַל-רֹאשׁ֣וֹ | שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת-יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת-הַבְּגָדִ֑ים אֶת-רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם:

1975 כא:יא וְעַ֛ל כָּל-נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא:

1976 כא:יב וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י ה':

1977 כא:יג וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח:

1978 כא:יד אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַֽחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת-אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם-בְּתוּלָ֥ה מֵֽעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה:

1979 כא:טו וְלֹֽא-יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י ה' מְקַדְּשֽׁוֹ: (ס)

1980 כא:טז (שני) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

1981 כא:יז דַּבֵּ֥ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹֽרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו:

1982 כא:יח כִּ֥י כָל-אִ֛ישׁ אֲשֶׁר-בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ:

1983 כא:יט א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד:

1984 - סבא בארצות הברית

כא:כ אֽוֹ-גִבֵּ֣ן אוֹ-דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ:

1985 כא:כא כָּל-אִ֞ישׁ אֲשֶׁר-בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֨רַע֙ אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת-אִשֵּׁ֣י ה' מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב:

1986 כא:כב לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן-הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל:

1987 כא:כג אַ֣ךְ אֶל-הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל-הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּי-מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת-מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י ה' מְקַדְּשָֽׁם:

1988 כא:כד וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶל-בָּנָ֑יו וְאֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (פ)

1989 כב:א וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

1990 כב:ב דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י ה':

5751 = 1991 – חצות יום – חשבון שעה [500/12=41.66=1]

1991 כב:ג אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל-אִ֣ישׁ | אֲשֶׁר-יִקְרַ֣ב מִכָּל-זַֽרְעֲכֶ֗ם אֶל-הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיקֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י ה':

1992 כב:ד אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַֽהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֨וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּכָל-טְמֵא-נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר-תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָֽרַע:

1993 כב:ה אוֹ-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל-שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ:

1994 – פטירת סבא ישראל ח"י חשון תשנ"ה – Sunday 23 October 1994

כב:ו נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּֽגַּֽע-בּ֔וֹ וְטָֽמְאָ֖ה עַד-הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם-רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם:

1995 כב:ז וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא:

1996 כב:ח נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה-בָ֑הּ אֲנִ֖י ה':

1997 כב:ט וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא-יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י ה' מְקַדְּשָֽׁם:

1998 כב:י וְכָל-זָ֖ר לֹא-יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא-יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ:

1999 כב:יא וְכֹהֵ֗ן כִּֽי-יִקְנֶ֥ה נֶ֨פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹֽאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ:

2000 כב:יב וּבַ֨ת-כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל:

2001 כב:יג וּבַת-כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִֽהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֘ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל-בֵּ֤ית אָבִ֨יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל-זָ֖ר לֹא-יֹ֥אכַל בּֽוֹ:

2002 כב:יד וְאִ֕ישׁ כִּֽי-יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת-הַקֹּֽדֶשׁ:

2003 כב:טו וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת-קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר-יָרִ֖ימוּ לַֽה':

2004 כב:טז וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֹ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת-קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' מְקַדְּשָֽׁם: (פ)

2005 כב:יז (שלישי) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

2006 כב:יח דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל-נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל-נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר-יַקְרִ֥יבוּ לַֽה' לְעֹלָֽה:

2007 כב:יט לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים:

2008 כב:כ כֹּ֛ל אֲשֶׁר-בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי-לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם:

2009 כב:כא וְאִ֗ישׁ כִּֽי-יַקְרִ֤יב זֶֽבַח-שְׁלָמִים֙ לַֽה' לְפַלֵּא-נֶ֨דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל-מ֖וּם לֹ֥א יִֽהְיֶה-בּֽוֹ:

2010 כב:כב עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אֽוֹ-חָר֣וּץ אֽוֹ-יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹֽא-תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַֽה' וְאִשֶּׁ֗ה לֹֽא-תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ לַֽה':

2011 כב:כג וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה:

2012 כב:כד וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽה' וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

2013 כב:כה וּמִיַּ֣ד בֶּן-נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מִכָּל-אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵֽרָצ֖וּ לָכֶֽם: (ס)

2014 כב:כו וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

2015 כב:כז שׁ֣וֹר אוֹ-כֶ֤שֶׂב אוֹ-עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵֽרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַֽה':

2016 כב:כח וְשׁ֖וֹר אוֹ-שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת-בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד:

2017 כב:כט וְכִֽי-תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח-תּוֹדָ֖ה לַֽה' לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ:

2018 כב:ל בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא-תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י ה':

2019 כב:לא וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י ה':

2020 כב:לב וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם:

בשנה זו למדו בדף יומי מסכת שבת, והיה שביתה בכל העולם מחמת עלילת השקרונה

2021 כב:לג הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י ה': (פ)

2022 פרק כג א וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

2023 כג:ב דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי:

2024 כג:ג שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא-קֹ֔דֶשׁ כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיקֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: (פ)

בשבת בשמחת תורה (סוף שנת 2023) היה הטבח. רובם ואולי כמעט כולם מחללי שבת וכו' ונהרגו על קידוש השם, ובזכות זה השם יתברך נתן למדינת ישראל להכניע כל ארגוני המחבלים מסביב.

2025 כג:ד אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְקֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמֽוֹעֲדָֽם:

2026 כג:ה בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַֽיקוָֹֽה: [והרי הוא כבר בין הערביים, עיין בחשבון בחצות יום – 1991]

חטי – עולה נ נח, כי ח' נשאר ח', ט, הכוונה א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט בגמטריא מ"ה, וכן י' הכוונה, א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, בגמטריא נ"ה, הרי סך הכל, נ נח. ובזה י"ל אשר נשיא יחטא, נשיא בגמטריא רבי נחמן עם עוד א', וכן יחטא, נ נח עם עוד א.

חולם

הרמ"ק באור יקר בביאור על ספר יצירה (דף קע) חילק את האלף בית לפי חמש נקודות, קמץ (- חסד י': א, ד, ו, ז, כ, ל, ס, ע, צ, ת) צירי (- גבורה ז': ב, ה, ח, ט, מ, פ, ר) חולם (- ת"ת ב': י, ק) חיריק (- נצח ב' ג, ש) שורק (- הוד: נ.

הרי האותיות של חולם, מידת התפארת, הם ק"י בגמטריא נ נח, עם הב' כוללים. הרי נ נח תפארת לעושיה.

חטה. כ"ב אותיות. ח*ט*ה בגמטריא רבי נחמן. חטים עם הד' אותיות בגמטריא נון נון חית ע"ה.

חיילים.

ספר ישראל סבא עמ' תנז: בשביל מה? שיהיה חיל אצל רבנו. כל מה שיהיה מקשר יותר לרבנו וילך בדרכי רבנו, אז הוא יביא יותר הרבה חילים לרבנו.

כשיבוא משיח יהיה חתונה יפה, יהיה שמחה כזו, יספרו מכל אחד מה שעבר עליו. התלמידים של רבנו הם חילים כאלה, הם גבורים כאלה.. הם נלחמים עם כל העולם. גבורים! וגם כן רבנו הקדוש אמר: 'להתקרב אלי (והראה רבי ישראל בכף ידו על לבו) זה קשה מאד, זה יותר מחצות!' ע"ש (וע' חיי מוהר"ן אות שיח: לכנס אצלי ולהתקרב אלי הוא דבר קשה מאד, ואפלו בני עצמם וכו').

ישראל סבא עמ' קנט: זה דבר קל להגיד נ נח, וזה עוזר בכל עת צרה, בכל זמן. וגם כן שכל החילים שהולכים למלחמה במקום סכנ– - שיגידו רק נ נח, שהחיל יגיד בנגון נ נח.

חכמה. כתר חכמה ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברלסב. כתר חכמה בינה, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. חכמה ובינה, עם הב' תיבות בגמטריא נחמן. חכמה בינה, עם הח' אותיות, בגמטריא נחמן.

חכמות. עיין ערך תמימות.

חשבונות רבים. עיין ערך תמימות.

חל. חית למד, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

חלב: נתפרסם שחלב ראשי תיבות חייב להיות ברסלב (וע' לקמן תקנב), אז שמתי לב שהמשמעות שהוא עוד לא ברסלב אלא שהוא עוד חייב להיות ברסלב. וזה מתאים למה שידענו שברסלב הוא לב בשר, וכן בשר ראשי תיבות רבינו בן שמחה, הרי שברסלב הוא בשרי, אז החלב אינו ברסלב אלא עוד חייב להיות ברסלב, ואכן עם הארץ לא יאכל בשר.

חן. עיין לקוטי מוהר"ן תורה א' ומה שפרשנו בזה את נ נח נחמ נחמן מאומן בערך תפלה, שעל ידי נ נח נתקבלים כל התפלות והבקשות, והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם.

חסד. ח חס חסד, בגמטריא נחמן, שמעתי מחבר.

חסידים

ע"ע ערך עבודת השם – עבודת הנחמנים. וע' ערך התנגדות.

מי זוכה להתקרב לנ נח?

א] ליקוטי הלכות או"ח הלכות ברכת הריח ד:כג ע"ש באריכות וז"ל: אבל מחמת שבחינה זאת אי אפשר להבין בשכל אנושי כלל איך ה' יתברך מתגלגל עם כל אדם לקרבו אליו, שזהו סוד סתרי הבחירה וכנ"ל, על כן נקראים ישראל 'עם סגלה' (דברים ז:ו) מחמת שאי אפשר להבין זאת מפני מה בחר בישראל מכל העמים, כמש"כ רבנו ז"ל בהתורה 'עתיקא טמיר וסתים' בסי' כא (אות ט), שבשביל זה נקראים ישראל עם סגלה וכו' ע"ש.

'כי זה הענין אי אפשר להבינו כלל. וכמו כן בכל דור ודור אי אפשר להבין מפני מה זכו אלו להתקרב להצדיק האמת יותר משאר אנשים, כי כל זה הוא בחינת סגלה שאי אפשר להבין כלל, אבל באמת צדיק ה' בכל דרכיו ולא עולתה בו. ובודאי גלגל ה' יתברך בהעלם גדול עם כל אחד שיזכה להתקרב אל האמת (- כמו שביאר לעיל בדבריו שכן היה במתן תורה, שהשי"ת סיבב בכל האומות ושאל אותם וכו' היינו שהאיר להם הרהורי תשובה משרש קדשת התורה, אבל הם לא רצו להתעורר ע"ש). וכפי ההתעוררות של כל אחד כן הוליך אותו ה' יתברך לרחק או לקרב כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. רק שאי אפשר להבין זאת עכשו בשום שכל. ועל כן נקראין ישראל עם סגלה כנ"ל, עכ"ל.

וע' בחיי מוהר"ן (סי' עח, אות יט בשיחות השיך וכו') אי' שמוהר"ן אמר על אחד שהיה מקורב להחולקים שיש לו בחירה להתקרב אליו. וע"ע בשיחות הר"ן (אות מ) בענין בחירה לאלו שנולדו במזג רע, עכ"ז יש להם בחירה לבחור בספרים הקדושים, ע"ש.

ב] וא"ת איך יכולים לומר שיודעים יותר טוב מכל 'הגדולים'? א' זה לא אנחנו אומרים כן, זה ר' נחמן שאמר כן, ואנחנו רק מקיימים דבריו.

ואיך אנו יודעים להאמין למוהר"ן שהוא הוא מי שאמר שהוא, דהינו שעלה על כל הצדיקים וכו'. אולי צריכים להאריך בזה, אבל בקיצור, לאחר שרואים מספריו ותלמידיו אמיתתו וקדושתו, הרי מוכרח ומוחזק שמוהר"ן אינו שקרן ח"ו וגם שאינו עבד לדמיונות כזבים והבל. ולכן חייבים לשמוע ולקבל כל מה שהוא אומר אפילו בדברים שאותו הפעם אינך רואה ומבין אמיתתם. וא"ת שמצינו שגם צדיקים גדולים עשו טעיות וכו'. א' כיון שהצדיק הוחזק אסור לנו לחקור ולומר שבאלו דברים נקבל ובאלה דברים נומר שהצדיק טעה. אכן יותר מזה מוכח, דאי אפשר להגיד על צדיק גדול שהוא היה טועה לגמרי וכו', והנה מוהר"ן בעצמו היה משתעשע במה שהיו אומרים עליו שאו שהוא חידוש גדול שהעולם עדיין לא טעם, או שהוא בעל דמיון ומופקר וכו' ח"ו. דהיינו שאצל מוהר"ן אין דרך אמצעי להגיד שהוא היה צדיק גדול, ואולי היה קצת טועה ומדמיין ח"ו. כי למשל מי שיגיד שיש לו מאה דולר, אולי הוא טועה, שהוא חשב שיש לו, ואין לו. אבל מי שיגיד שיש לו אלפי בליוני דולר, לא יכול להיות שהוא טעה קצת בדמיונו, אלא או שהוא שקרן לגמרי או בעל דמיון לגמרי. ולכן אצל מוהר"ן שמוכח שלא היה ח"ו שקרן ובעל דמיון, ע"כ צריכים לקבל כל דבריו הקדושים, שהוא עלה וזכה למה שהוא זכה, עין לא ראתה וכו'.

ועוד זאת תדע, שבדברי איש נתגלה מהותו, למשל אם ילדים מתווכחים שכל אחד אומר על עצמו שהוא עשיר מכולם, יש להבין מתוך דברים מה בכלל המושגים שלהם. כי ילד אחד יגיד שיש לו מאה אופנים ורכבים וכו', וילד שני יגיד שיש לו בנינים ואוירונים בנקים וכו' וידבר על רכשים שהילד הראשון לא יודע מהם. והרי בענין השגה כאשר הצדיק מדבר על עצמו נתגלה מהו דרגתו והשגתו בכלל.

והנה מלבד זה שלא מצינו ברוב הצדיקים והגאונים שיאמרו על עצמם שלא היה כמוהם, ואדרבה וכו'. למשל הגאון מווילנא גלה על עצמו שברגע אחד הוא משיג אלפי פירושים מן השמים, ושהוא למד עם הרשב"י והאר"י וכו'. אבל לא אמר על עצמו שהוא אין כדוגמתו. וכן תלמידיו אמרו שח"ו להגיד שהוא אפילו כאמורא. והרמח"ל כותב על עצמו שהוא זכה ללמוד תורה ממט"ט ומרעיא מהימנא וכו', ושיש לו רשות לשאול ולהבין בכל התורה כולה וכו', וכותב על עצמו 'ולי דומיה תהלה', ויותר מזה מה יכולים לומר עליו, ועם כל זה הוא כותב בכמה איגרות שהוא לא השיג אפילו שליש ורביע מהשגות ודרגת האר"י ז"ל. ורק אצל יחידי הדורות כמו משה רבינו ודוד המלך ורבי שמעון שאמרו על עצמם שכל היהדות וממלכת השם יתברך תלוי עליהם. [חוץ מהשקרנים כמו ש"צ ימ"ש והרבי מלובביץ, שאם אמר בפירוש כאשר שמעתי מכמה אנשים או שלא אמר בפירוש, החזיק במסורה שהיה בידו שהרבי הז' של חב"ד הוא משיח ח"ו. ובכל אלו וכיוצא בהם האמת ברור לעין כל ששקר וכזב דיברו].

הרי עוד זאת מצינו שכל צדיק שמאמריו והסיפורים שמספרים עליו מגלים מי הם כנ"ל. ולמשל מספרים על האדמו"ר מקאמרנא שהוא בחר לעצמו אלף מילים שידע היטב ליחד על ידם שם ה', ועל כן השתמש רק בהם. והנה לגודל מדריגה כזו אין לנו מושג, אבל גם מבואר שלא היה לו היכולת לדבר כל המילים מתי שירצה וליחדם כראוי. ואולי יש קצת הוכחה מכאן שאין כוחו מספיק בשבילנו היום, שאין אנו יודעים כלל ליחד השם יתברך בשום מלה (דהיינו בודאי שאנו מקבלים ממנו מוסר וחיזוק להשתדל ליחד את השם יתברך בכל דברינו, ולהאמין יותר בכח הצדיקים שכל חייהם היה ביחוד עם השי"ת, אבל ליקח לעצמו דרך ממש בעבודת השם, לא כ"כ מושג לנו על ידו). ולעומת זו מורנו נ נח נחמ נחמן מאומן גלה שכל מי שפונה עצמו בהתבודדות עם השם יתברך, דיבורו עם השי"ת הוא ממש רוח הקודש! (ואמר שכן משיג התורה בשלש סעודות, שהוא מתחיל לדבר עם השי"ת, ואח"כ נוטה אזניו למה שאומר ומתפלא וכו'. וכן הענין שמוהר"ן היה מוסר כל יום כל תנעותיו וכו' להשי"ת) וכל מי שיש לו קצת מוח בקדקדו יכול לראות מרחוק גודל מעלה זו שגלה מוהר"ן, ואיך דוקא ע"י גדולת השגתו וקדושתו של מוהר"ן היה יכול לעזור לנו, איך ואיפה שאנחנו.

ואם תומר סוף סוף הלוא 'הגדולים' לא קיימו דברי מוהר"ן, ואיך אנו יכולים לחלוק עליהם. באמת הפליאה הוא עליהם, ולכן הוצרכנו לפרש למעלה איך בכלל יכולים להיות נחשב כגדול בלי ההליכה וההכנעה למוהר"ן. ואקיים מה שהסבא אמר תמיד, שהוא ראה גדולים ומפורסמים שהיו גאונים אדירים, ובעלי מדות טובות וגמילות חסדים, והכל, והוא היה ילד פשוט, אבל הוא הכיר את האמת והחזיק בו. והיה זה לו לנסיון גדול להחזיק ולהקים האמת נגד כולם. ומשל למה"ד לענין הגדולים שבימינו שמתירים פאה נכרית, ולא צריכים להיות חכם כלל לדעת האמת, ולא זאת אומרת שאתה יותר חכם מהם או יותר צדיק וכדומה, רק שבענין זה מכיר אתה את האמת שאי אפשר בשום אופן שכן הוא דרכי נועם של התורה שאשת איש תתנהג ככה. וכמ"כ יכולים בקלות להכיר אמיתת ענינו של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן (וע"ע במש"כ בחיבורנו בענין שאלו שכבר התחילו לעלות בהר אין יכולים לראות מה שבראשו, ע"ש).

ג] והנה מצינו צדיקים גדולים שלא זכו להתקרב לברסלב, ואפילו חלקו [וגם בכלל זה נראה להביא הקדושת לוי שאמר (חיי מוהר"ן שלג): תאמין לי, אם הייתי יודע שהעולם ישמעו בקולי אז הייתי צועק בקול גדול מסוף העולם ועד סופו, שכל מי שרוצה להיות איש כשר וצדיק ועובד השם באמת, יהיה זהיר וזריז להתקרב להרב הקדוש הר"ר נחמן מברסלב, אך ידעתי נאמנה כי לא די לי שלא ישמעו בקולי, אף גם יתעורר עי"ז מחלקת גדול גם עלי. ואולי יש אחד שמהרהר בתשובה ע"י ,ואפסיד גם את זאת על כן מכרח לשתק בענין זה, ע"ש. ויעו' בספר ישראל סבא עמוד תי ז”ל ואפלו רבנו הקדוש שבח אותו, את הרב מברדיטשוב, אבל אם הרב מברדיטשוב היה יודע מרבנו – הוא היה כמו רבי נתן, תלמיד רבנו בתכלית הבטול, ע”כ. (וע”ע בכוכבי אור שרבינו הקפיד על אחד שלא האמין שרבינו היה חדוש אפילו אם היה בתקופת התנאים, ואמר אם לא מאמינים בי למה נוסעים אלי)]. ויש צדיקים ששמענו שהיו מנהיגים את כל העולם ברוח קדשם. ואיך יכול להיות שהיו חסרים יסוד עיקרי להיות נאמנים לרבנו נחמן ז"ל.

אכן מוהר"ן כבר אמר על עצמו, כאשר גלה תורה נו בליק"מ שהוא המלך והמנהיג את כל העולם כולו באתכסיא אף שבאתגליא לא נראית וכו' ע"ש. ונראה לפרש ע"פ המבואר בספר אדיר במרום (עמ' רעח) בענין האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. שיש רוה"ק בבחי' העינים, בבחי' פקיחת העינים, שהעינים אינם מסתירים ומחסכים מה שהנשמה משגת. אבל עכ"ז ההשגה הוא רק מה שתצטייר בעינים אבל דוד המלך ע"ה היה מתפלל גל עיני שישיג בלב ע"ש. ואפילו שמואל הנביא ע"ה א"ל השי"ת שלא ראה ללבב.

ולפ"ז היה נראה לפרש שענין מוהר"ן וענין נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא ענין פנימיות הלב, ולא יראה ולא ימצא אפילו לבעלי רוה"ק ואפילו לנביאים, עד שיזכו שהשי"ת יאיר אמת הזה בלבם, ומי יזכה לזה וכו' ככל מה שכ' מוהרנ"ת כנ"ל.

וע"ע בליקוטי הלכות הלכות רבית (יו"ד רבית ה') באריכות שאפילו מדת האמת אינו משיג האמת של הצדיק האמתי, וביאר שם שזה הענין שמשה רבינו ע"ה שבר את הלוחות כענין שהשי"ת השליך האמת ארצה ע"ש כל דהקהטו"נ.

ומצאתי כמה וכמה הוכחות שענין של רבינו זה בחינה של עתיק, ולכן הוא ענינו נעלם. ומהבחינות של עתיק מבואר ברמח"ל שהוא הגשר, המעביר כל הנעשה בזה העולם להנצחיות (וזה בחי' כל העולם כולו גשר כמש"פ במקומו).

ועיין בקל"ח פתחי חכמה פתחים פא-פו, בענין הרישא דלא אתידע, שהוא ענין החיבור של מ"ה וב"ן שהיא שורש ההנהגה האמיתי, והוא בע"כ נעלם, עיין שם באריכות. וכבר ידוע שמ"ה וב"ן בגמטריא אומן. והוא פלאי.

ד] רבי ישראל נשאל ישנם אנשים שזוכים להתקרב לרבנו, וישנם אנשים שאינם זוכים? - ישראל סבא עמ' תמ:

בחירה! בעולם יש בחירה. יכולים להיות צדיק ויכולים להיות רשע. יש בחירה, השם יתברך ברא את העולם עם בחירה.

רבי נתן הוא היה גאון וצדיק, גאון כזה.. והחותן שלו היה גאון עולמי - דוד צבי. והוא היה רב על שטח גדול ברוסיה שיותר גדול מארץ ישראל.

נו, הוא היה גאון, ורבנו הקדוש אמר לרבי נתן: 'החותן שלך הוא גאון וצדיק, הוא לא גאון בשביל עצמו, לא בשביל שם וכבוד', ואעפ"כ הוא לא ידע מרבנו!

האבא שלי היה חסיד בחסידות מסימת וברוך השם אני זכיתי בזכות רבנו לצאת מזה לגמרי. כי אין רבי, אין רבי - רק רבנו הוא הרבי! ע"כ.

ה] עוד ראוי לציין מה שכתוב אצל דוד המלך (שמואל כב) וַיִּֽתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל -אִישׁ מָצוֹק וְכָל -אִישׁ אֲשֶׁר -לוֹ נֹשֶׁא וְכָל -אִישׁ מַר -נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וכעין זה מצינו אצל יפתח (שופטים יא) וַיִּֽתְלַקְּטוּ אֶל – יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּֽוֹ. ונראה שדוקא אנשים שבורים מבינים למעשה שצריכים לעזוב את הכל להיות מחובר להצדיק האמת שבדור. (ולשון לקוט הוא ממש ענין זה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה').

ו] עוד ראוי להתבונן שגם בענין מקום הבית המקדש, הכי קדוש, עזבו. בשנת 1967 הציונים כבשו את הר הבית, והשאירו את המקום הכי קדוש להאויב, ובשביל היהודים הסתפקו עם הכותל המערבי. רואים מזה שאפילו בחיפוש האמת אנשים מסתפקים באיזה אמת ועוזבים את הדרוש להגיע להאמת לאמיתו. מגיעים לאומן לרבינו אבל להגיע לנ נח לא זוכים.

חסרון. ע' לקוטי מוהר"ן תורה ח' ומש"כ לפרש על פי זה נ נח נחמ נחמן מאומן בערך תפלה – נ נח הרחב פיך ואמלאהו.

חצות

ע"ע ערך מעריב.

בקיצור לקוטי מוהר"ן, תורה קמט כז"ל זמן חצות הוא תמיד אחר שש שעות מתחלת הלילה, בין בקיץ בין בחרף, ואז מתחיל זמן חצות ונמשך עד גמר אשמורה שניה, דהינו שתי שעות, ע"כ (וע' שיחות הר"ן אות שא).

ובאמת זה לשון המקדש מלך בריש פרשת ויגש (רו עמוד א) ז"ל הרב בסידור זמן הקימה בין בקיץ בחין בחורף הוא אחר שש שעות וכן פי' בזוהר פ' ויגש דפי' שתין נשמי היינו שש שעות כנגד ו' קצוות זעיר עכ"ל.

וב"ה שזכינו לרבינו הקדוש להדריכנו בתמימות ובפשיטות, וניצלנו מכל הדעות שעקמו ועוותו בזה הרבה.

חצות בשעה שלוש

בספר כוכבי אור, אנשי מוהר"ן אות כא, ר' דב הנ"ל היה רוצה לקום בחצות והיה מצוה לנכרי להקיץ אותו, וכשהקיצו הנכרי והלך לו שוב היה ישן. וראה כי זאת אינו עצה, על כן נתישב בדעתו וצוה להנכרי שלא ילך ממנו עד שיקום ממטתו וילבש את עצמו במלבושו, וכן עשה. ומחמת זה נתבלבל קצת והיה לו כאב ראש והיה לו יסורים גדולים ממש שמעט שיצא מדעתו. ואחר כך כשנתקרב לאדמו"ר זצ"ל התנצלה אמו לפני רבנו ז"ל עליו על שנתבלב ממעוט השנה, ואמר לו רבנו זצ"ל ... (תישן ותאכל רק תשמר את הזמן), ולאחר זמן תבא עוד הפעם אלי ותשאל ממני איך להתנהג (וכן היה). ואמר לו אז שיקום בכל לילה בשעה שלש, ואמר לו בזה הלשון... (זמן חצות שלך יהיה בשעה שלש), וכן הוה וכו' עיין שם.

הרבה סומכים על זה היום לעצמם, שעל כל פנים לקום בשלוש. ותראה בספר שערי קדושה של מהרח"ו ג:ז שמפרט את העבודת השם הדרושה כדי לזכות להשגת רוח הקודש, כתב ז"ל ובקימת חצות לילה או פחות מעט, עכ"ל. וצריך תלמוד מה הכוונה והענין של פחות מעט, ואם הכוונה סמוך ממש לחצות לילה או בהפרש שעה שעתיים או שלוש.

עוד יש לראות מענין החצות של שלוש, ראיה למה שהוא פשוט שענין קימת חצות הוא להתחיל את היום בחצות.

מה יותר חשוב קימת חצות לילה או הפצה?

בשיחות הר"ן (שא) כתוב שעקר עבודת איש הישראלי הוא לקום בחצות לילה. אכן מובן שכל עבודת איש הישראלי תלוי בהתקשרות לרבינו, אז נשארת השאלה, מה יותר חשוב לקרב אנשים לרבינו או לקום חצות? והנה בספר ישראל סבא (פרק ששים גבורים, והובא פה בערך חיילים) סבא מדבר על החילים של רבינו ש'נלחמים עם כל העולם. גבורים! וגם כן רבנו הקדוש אמר, "להתקרב אלי, זה קשה מאד, זה יותר מחצות!" וכן עובדא למעשה, אף שסבא מאד הדגיש שצריכים מסירת נפש לקום חצות, עם כל זה הוא היה מקדים בחשיבות את ההפצה מעל קימת חצות.

וע"ע בשיח שרפי קודש (ו:מז) ז"ל ידוע הדבר שבעת שהגיע ובא אל מוהרנ"ת ז"ל מקרב חדש, היה מוהרנ"ת ז"ל מדבר עמו הרבה ומרחיב עמו בדבוריו הקדושים, ואף מונע עצמו מללכת לישן כדרכו תכף בתחלת הלילה עבור זה (והיה אומר רבי לוי יצחק ז"ל בזה, שזה אינו דרך לכל אחד בפרט לאנשים קטני ערך, כי למוהרנ"ת ז"ל היה כידוע ברכה מיחדת מרבנו שתכף שהניח עצמו לישן נרדם תכף, על כן היה יכול למנע עצמו קצת משנתו כדי להוציא יקר מזולל ולקרב את המקרב החדש הבא להתקרב, מה שאין כן אנשים קטנים במעלה יכול הנהגה כזו למנע אותנו מסדר הקימה לגמרי. ואין נכון לבטלו, כי כבר אמרו רז"ל 'חייך קודמים' (ב"מ סב.), ומה אם לדברים הגשמיים אמרו כן, כל שכן לדברים הרוחניים. ועל כן צריך כל אחד לשפט היטב דרכו איך להתנהג בזה). עכ"ל.

הרי מבואר שאפילו לדעת הנ"ל יותר חשוב לקרב אנשים לרבינו מלקום חצות, רק שהוא לוקח לחשבון, שאם בפעם אחת תבלבל את הסדר שינה ויהרס את כל הסדר שינה וכו', אז קיים דין של חייך קודמים, אבל בעקרון ההפצה יותר חשובה.

חצי שיעור. עיין מש"כ במסכת יומא דף עג: - חצי בגמטריא נ נח, שיעור בגמטריא הפתקא וכו'.

חק. בגמטריא נ נח. חק פירושו סוג מצוה, וגם לישנא דמזונא, גם לשון חקיקה. ובהקדמה לספר דרך הקודש על ספר ברית מנוחה. חק בגמטריא ד' פעמים הוי"ה עם הד' פעמים. ובספר עמק המלך (א:נו) בפרצופים של הרל"א שערים, חק הוא בחינת נצח – המידה של רבינו נחמ"ן.

חקירות וחכמות חיצוניות ופיליסופיה. ע"ע ערך מפרסמים של שקר.

חשבון הנפש.

האדם חייב לחיות בהכרת ההשגחה במידה כנגד מידה על מעשיו, שכאשר עושה טוב מטיבין לו וכן להיפך, וכאשר יש יסורין ח"ו להבין אם הם של אהבה או לאו, ומה המסר שלהם.

אכן היום כפי ריבוי העוונות היה מגיע רק יסורין ר"ל, ורבינו תמה עלינו איך נוכל לעשות תשובה בכלל, עד שקבע שהוא יעשה תשובה בשבילנו וכו'.

ולפי זה קצת קשה, כי האדם שסובל ומשתדל לשפר מעשיו, אפילו שיצליח הרבה, הלוא עם כל זה, הלוא עוד לא הגיע למדרגה כזה שחי לגמרי בזכותו, ועדיין בעצם היה חייב הרבה לולא רחמי השם יתברך ובזכות רבינו. ואפילו שישגיחו עליו כפי מדרגתו, וכיון ששיפר מעשיו יטיבו לו, הרי זה יהיה רק לזמן קט, כי תכף כאשר הגיע למדרגה החדש שלו, כבר יתחילו לדון אותו כפי אותו מדרגה, שבעצם חייב הרבה והוא תלוי הרבה ברחמים הנ"ל. ונמצא שתמיד כמעט - עד שיזכה לתשובה נפלאה מאד - תמיד יהיה תחת עול גדול של דינים. וכמה שיעלה עוד יצרך להתמודד בחיובו ולסמוך רק על החסדים ורחמים הנ''ל.

חשיבות. עיין לקוטי מוהר"ן תורה א' ומה שפירשנו בזה את נ נח נחמ נחמן מאומן בערך תפלה, שעל ידי נ נח נתקבלים כל התפלות וכל הבקשות, והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם.

חתיכה נעשית נבילה. ראשי תיבות נ נח (שמעתי מא.ש. בחברון לפני הרבה שנים). הדין הוא שחתיכת איסור שנתערבה בהיתר ואין שיעור בהיתר כדי לבטלה, נחשבת כל התערובת כאיסור עצמו. והנה כלל גדול שמרובה מידה טובה, ויש ללמוד מזה כח נקודה טובה להפוך מהות האדם להיות כולו טוב. אכן יש לגדר שכח זה לא יהפוך רע לטוב. אלא מה שאינו רע יחשב לטוב. ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב במה שרבינו גילה בסוד הפסוק ועוד מעט ואין רשע, שעל ידי שמוציא נקודה טובה נופל הרע, ופרשנו שם על פי המבואר בספר תומר דבורה, שיתכן שכל עיקרו ועיקר תיקונו של אותו בן אדם הוא אותה נקודה טובה.

חתף (-פתאום, אולי מגזירת חטף - לתפוס מהר). עם הג' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ט'. טית חסד (עיין בזוהר ובליקוטי מוהר"ן שיש שני בחינות ט' שטובו גניז, וחסד), בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ט', ו-ב*ע = ק"מ, הרי קמט, בגמטריא נחמן ע"ה. טבע, טית ב"ע, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

הנה שורש הטבע מבואר בספר סוד היחוד של הרמח"ל (גנזי רמח"ל רסח-ט, ועיין אדיר במרום תרעח, מכון רמח"ל. (ובענין הטבע, ע"ע ריש הקדמה כוללת של הרמח"ל לספרו שרשי המצוות, ובספר דעת תבונות)), כי כאשר יצאו הקולות מפה של אדם קדמון, וכדי להביאם אותם למה שצריכים להנהגת העולם, קודם היה סתימת הפה, ואז מ-קו"ל, ע"ב נשאר בפנים, וס"ג נשאר בחוץ, וכנגד זה יש בזקן התיקון של מלך בלע. עוד נתחשך ס"ג בסוד שברים תרועה, שהיה פיסוק וחולשה בקול, וכנגד זה יש בזקן התיקון של מלך יובב. ואז ז"ל והיה מתחשך הרבה כנ"ל, ואז מה שבתחלה היה עומד כולו בכח הראוי, עתה נחלק לב', לפשוט ומילוי, והפשוט נעלם, והמילוי נראה יותר, וסודו – הבל. ואז הוקבע שיהיה להנהגת העולם שתי הבנות, אחת – שטחית, והיא הנדונת מן החושים, והיינו הטבע, והיא הבל שאינה אמיתית, ואחת – פנימית, שהיא אמת, שהיא לפי התורה. אך כמו שהפשוט נסתר, כך אמת נסתרת, ובני אדם אינם רואים אותה, ומשתקעים בדברי ההבלים של העה"ז, עכ"ל, וכנגד זה יש בזקן התיקון של המלך השלישי, חושם התימני.

חושם בגמטריא נ נח נחמ נחמן. בלע יובב חושם, עם הי"א אותיות ג' תיבות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח:י שגילה בענין השיר שיתחדש לעתיד לבוא – נ נח נחמ נחמן מאומן. ז"ל וכשיהי' חידוש העולם לעתיד, אז יתנהג העולם ע"י נפלאות, היינו ע"י השגחה לבד שהיא בחי' נפלאות שלא כדרך הטבע וכו' וכו' אז יתנהג כל העולם כולו על ידי השגחה לבד כמו ארץ ישראל, ואז יתבטל הטבע לגמרי, ויתנהג העולם ע"י השגחה לבד שהיא בחי' נפלאות שלא כדרך הטבע, ואז יתער שיר חדש, בחי' (תהלים צח) שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, היינו השיר שיתער לעתיד שהוא ניגון של השגחה בחי' נפלאות וכו' כי יש ניגון של בחי' דרך הטבע וכו' וכו' עיין שם.

ועיין בספר ישראל סבא עמ' קנו: 'שצריכים לפרסם פלאות השם, שהפתק יכול לעשות נסים מלבש בדרך הטבע. השם יתברך סבב סבות והרגשתי לפרסם אותו בכל העולם, שיקבל מי שיקבל, מי שלא יקבל - לא יקבל. צריכים לפרסם!'

וע' י"ס עמ' קנא 'וזה הפתק הגיע אלי בדרך נס מלבש בדרך הטבע'.

טבעת נ נח

(שלחן ערוך, אורח חיים שג:יח ז"ל ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, הרי הוא להם כתכשיט ושרי (אפילו ברשות הרבים בשבת), עכ"ל. וכיון שנ נח דינו כקמיעה מומחה, בודאי יש להקל)

יוסף הצדיק קבל הטבעת של פרעה, וחז"ל גילה שיוסף הצדיק זכה לזה בסוד ויפזו זרעי ידיו (ויחי מט:כד ברש"י), שזהו נתינת הטבעת. והנה פ"ז זה בחי' הפ"ז תיבות של ברוך שאמר, וידוע שברוך שאמר קבלנו פתקא מן השמים, ולכן יש רגלים לדבר לשים טבעת של הפתק של נ נח נחמ נחמן מאומן. ובזה יקיים (ויקרא ז:ל) 'ידיו תביאנ'ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הב' כוללים. 'הטבעת' עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה בתורה כתוב כמה פעמים (שמות כה:כו, כז ועוד) הטבעות, חסר ו', והרי יש בזה רמז על שני טבעות.

וע' בספר המדות (ערך הרחקת רשעים א:יט) ז"ל נאה ומתקבל לקדושי ה' שיעשו מסך ומגן עד שממנו יברח כל איש מציק ורשע, ע"ש. ונכון הדבר ויציב ויקיים אצל הננחים שלובשים כיפת נ נח למסך, ולמגן יש את הקמיע, אלא שבזה נראה שעדיף טבעת למגן, כי עיין במקורות לספר המדות הנ"ל שהראו להבונה במס' שבת שמיירי שם על עוקצין שהיו עושים בגג המקדש שלא ינוחו הצפורים. והידים הם בחי' קצות הגוף, כידוע, שמרימים אותם עוד למעלה מהראש. והטבעת הוא ממש בחי' מגן, כידוע ליודעי ח"ן. וע"ע בספר חרדים (דף סח: הובא בחק לישראל פרשת ויגש ליום הששי) שכז"ל כתיב (תהלים) ובשם אלקינו נדגל, שצריך שישא דגל ה' בימינו ושם השם חקוק עליו, כי מלחמת היצר היא מלחמת ה' וכו' ע"ש, והרי אין דרך יותר טוב לקיים את זה מטבעת שחקוק עליו נ נח נחמ נחמן מאומן שמשותף בשם ה'.

ויתכן שהמגן והמסך הם הטבעת והקמיע דיעו' בפרשת מקץ (מא:מב) ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רבד הזהב על צוארו. רואים מזה שביחד עם הטבעת יוסף זכה לבגדי שש ורביד הזהב. רביד (אף שבתורה כתוב חסר, ניתן לידרש מלא) ראשי תיבות רבי ישראל דוב בער. והוא ענין הקמיע שלובשים על הצואר (שבו הקמיע, שסבא אמר שהוא בגוון זהב).

וי"ל עוד – י"ם החכמה, 'ם' – זה טבעת כדאיתא בזוהר, והרי י' עם טבעת – הם', בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

במסכת נדרים דף לג. בעי רב פפא, סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מהו (-אם נחשב הנאה המביאה לידי מאכל), ופירש הר"ן ז"ל ליראות בה כדי שיראה כאדם חשוב כשירכוב על סוס ותהא טבעת על ידו ובשביל זה יתנו לו מנה יפה, כי האי גוונא גרמא בעלמא הוא, עכ"ל. אדם חשוב בגמטריא רבי נחמן ע"ה. מנה יפה, מנה ראשי תיבות הוא נחמן מאומן (יפה בגמטריא פיגא ע"ה).

ראיתי שהמלחים – sailors, נהגו ללבוש נזמים בשווי ארון לקבורה, שאם ימותו במקום נכר לפחות יהיה מעות לקברם. ולפי זה כמה ראוי ללבוש טבעות של נ נח, כדי שלפחות יהיה נ נח...

טבעת נ נח – הוצאה בשבת

שיטת רבינו תם (ספר הישר חידושים סי' רד) שאנשים מותרים לצאת בטבטעות שיש בהם חותם, שכתשיט הוא להם, ולפי שיטה זו, היה מקום להתיר לאנשים לצאת עם טבעת נ נח, אף על פי שאינו חותם כשאר טבעות חותם, אכן הוא חתימה של רבינו, ובודאי הוא תכשיט גדול [ובשולחן ערוך אורח חיים שא:י פסק שהאותיות צריכים להיות חקוקות, וכן הם בטבעות נ נח שיש לי]. אכן משום זה גופא הוא אסור, כי קיימא לן (שבת סא.: שלא יקשרנו – לקמיע – בשיר (צמיד) ובטבעת ויצא ברשות הרבים משום מראית העין, ולא נראה לחלק להתיר כאשר הטבעת גופא היא הקמיע, ובפרט כי המאירי (נז. ד"ה וסוף) מפרשת שזה גופא המדובר בגמרא (כי לכל החולקים על שיטת רבינו תם הרי אסור לצאת בטבעת, ובמה מיירי הגמרא). דהיינו שאף על פי שהטבעת של נ נח הוא תכשיט האמורה להיות מותר, אסור משום מראית עין. ואפילו לשאר הראשונים – חוץ מהמאירי ורבינו תם הנ"ל, שסוברים שהגמרא (סא:) שאסרה לקשור הקמיע בשיר וטבעת, שלולא האיסור של מראית עין, היה מותר ללבוש הטבעת כי בטלה היא להקמיע, וכיון שקמיע מומחה מותר היה מותר גם הטבעת הבטלה אליה, כיון שסוברים שטבעת אסור, הרי אין מקום להתיר האיסור משום מראית עין.

והנה רב סבר (שבת דף סד) שכל מה שאסרו משום מראית עין אסור גם בחדרים חדרים, ויש מחלקת במפרשים ומחלקת הסוגיות אם סובר כן אפילו כאשר האיסור אינו אלא מדרבנן. אכן בנידון דידון, אלא רק שהאיסור הוא מדרבנן, כל החשש (לפי כמה דעות) הוא רק שנראה כהוצאה, ואם כן נלע"ד בודאי לא תהיה אסור היכא שאין איסור הוצאה. ועל כל פנים לשון הברייתא וכן הוא בשולחן ערוך (אורח חיים שא:כה) שהאיסור אינו אלא להוציא את הקמיע הקשורה לטבעת (-שיש שפירשו זה הטבעת גופא כנ"ל) לרשות הרבים. ולא מצינו לאסור אפילו בחצר המעורבת וכל שכן ברשות היחיד פרטי.

טורנטו. עיר ואם במדינת קנדה. טו – באנגלית פירושו שנים, וכן הוא קרוב למילת דו שפירושו שנים. יש טו' בתחילה ובסוף, הרי ד', ובאמצע אותיות רן, לשיר, וכן ראשי תיבות רבינו נחמן, הרי השם טורנטו מרמז לשיר את רבנו נחמן בשיר פשוט כפול שלוש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן.

טיף – tip: תיף ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

טל אורות. מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יא. ועמש"כ בערך כבוד.

טלפון: במירון ראיתי בשירותים על הקיר שאיפון זה אותיות ניאוף. קצת אח"כ באמצע אמירת תהלים, בעל נהרות בבל (קלז, אחד מהתיקון הכללי) בפסוק אחרונה: אשרי שיאחז ונפץ את עולליך, שמתי לב במילים ונפץ את, ונפ - צאת, ונפ, אותיות פון, צאת, גמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והפסוק משבח, אשרי שיאחז פון של נ נח נחמ נחמן מאומן!

טריפות. בשולחן ערוך יורה דעה ריש סימן כט כז"ל שמונה מיני טריפות וסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש, ע"ש (ובערך שמונה עשרה ובערך גיהנם הבאתי מסודי רזיי – ח"י טריפות).

והנה חנ"ק מפריד בין ד"ן (-שהוא התיקון של המט"ה ששולטת על הנחש, כמבואר בספר אדיר במרום) לבין נפ"ש. כי דן-נפש, עם הה' אותיות וב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וחנ"ק הוא בחי' המתנגד שמפריד אלוף, וכמו שפרשנו בליקוטי מוהר"ן תורה רכא, שהמתנגד עומד ומפריד בין, הוי"ה לתמיד, שביחד עם אותיותיהם ותיבותיהם והכולל הם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ידים. עמש"כ בערך אצבעות, בענין חתימת נ נח עם הידים – הננח סווייף.

נטלת ידים, בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ר' ישראל קרדונר היה נוטל כל יד ד' פעמים, וכבר הרבה נהגו כן. ולעולם חשבתי שזה סתם לאיזה תוספת. ויתכן שעשה כן לתכלית פרקטי למעשה, כי יש כוונות להג' פעמים, ולא רצה לכוון שמות קודש כל עוד שידיו מסאבות, ולכן תחילה עשה נטילה בעלמא, ורק אחר כך עשה הג' פעמים עם כוונותיהם כראוי.

יהדות

יהודים. ע"ע ערך התנגדות – העם יבחר.

יהדות זה ברסלב

(יש שיר יפה כזה הידוע בינינו)

א] מוהר"ן אמר 'אך שיגיע גם אתרוג לפה, וואס דא איז דיא פאבריק פון יודישקייט (החומר\בד של יהדות), זהו דבר נפלא' וגם אמר שלעתיד לבוא כולם יהיו חסידי ברסלב, כי ברסלב זה אותיות לב בשר וכו', וכתיב והסרתי לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר. מאלו הדיבורים ועוד דומיהם, לומדים אנחנו שברסלב אינו סתם חסידות שמתחזקים ומקדשים עצמם על עבודת השם, אלא שחסידות ברסלב הוא עצם נקודת היהדות, ודבר זה אפרש לקמן בעזה"י (ויבואר גם כן שלא מספיק להיות כ'שבט לוי' שהרמב"ם פוסק שכל מי שרוצה לנדב לבו וכו', כמו שתראה לקמן שאפילו עם שבט לוי כמעט קט היה עיקר האמונה ולכן שלח השי"ת את משה. ובימינו שירדנו לנ' שערי טומאה, עמוקה מגלות מצרים שהיו רק במ"ט וכמו שאביא לקמן מהאו"ח, שלח השי"ת את רבנו הקדוש, נ נח נחמ נחמן מאומן, וע"י יתקיים עיקר יסוד האמונה ויהדות).

והנה עם ישראל נקראים עברים, והראשון שזכה לתואר זה, הוא אברהם אבינו העברי, ועיקר היהדות מתחיל במתן תורה, ושוב מצינו התואר יהודי, כמו אצל מרדכי היהודי (ע' מגילה דף יז, ובלקוטי מוהר"ן תורה יז ויח). אמנם רבינו הקדוש נותן כמה רמזים שהיהדות שלו, ושהוא הנחיל לעמו ישראל, הוא חתר לשורשו בעצמו. כן משמע מכמה דיבורים שרבינו אמר, למשל (שיחות הר"ן קנט, שבחי הר"ן לג) שתמה איך זוכין להיות יהודי (וכן בהקדמה להשתפכות הנפש ע"ש כאילו מתחיל לילך בקדושת ישראל), (חיי מוהר"ן טו) מי שרוצה להיות יהודי דהינו לילך מדרגא לדרגא וכו', (חיי מוהר"ן שי) המתקרבים אלי נשתנה פניהם ובא עליהם פנים של יהודי, מה שרבינו אמר שספר המדות עשה אותו ליהודי (חיי מוהר"ן שעט), וכן קבע רבינו ז"ל (הקדמה להשתפכות הנפש) שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש ישראלי כי אם על ידי התבודדות. וכל אלו הדיבורים מרמזים שרבינו לא הסתפק בירושת קדושתו יהדותו עם סגולה, אלא חתר והשריש את עצמו וכל ישראל אחריו - בהשם יתברך עוד יותר. וכן משמע מהסיפור של שנים קדמוניות שגילה רבינו מעשה מהעכביש, שיש מסורה בברסלב שהמלך מרמז על רבינו, כי על רבינו הס"א לא רצה שיתנו לו לרדת לעולם הזה עד שבא על העצה להצית עליו מחלקת. והדבר תמוה, כי המלך בסיפור הוא בכלל היה נכרי שהתגייר, ואילו רבינו מיוחס מכל הצדדין לדוד המלך עליו השלום (ואכן דוד בא מגיורת), ונולד בקדושה, ואיך נרמז במלך נכרי שהתגייר. אלא משמע כנ"ל שרבינו לא הסתפק בירושת קדושת יהדותו, אלא חתר מחדש עד שהשריש את עצמו וכל ישראל עמו עוד עמוק וגבוה בהשם יתברך. כן נראה לעניות דעתי.

וע"ע בישראל סבא (עמ' תכ) ז"ל … רבנו הקדוש הוא העקר היסוד של כל היהדות, של כל אחד ואחד מישראל, וגם כן הוא יתקן כל העולם וכו', עכ"ל. וע"ע שיחות מתוך חיי הסבא 'שישימו את ליבם לכל הדיבורים שלומד אותנו, איך להיות יהודי, להתנקה, להטהר, איך לחיות... להדפיס ולהפיץ! צרכים כל דברי רבינו, כל דברי רבינו הם לומדים אותנו, מעוררים אותנו, על הכל... זה רבינו הקדוש הוא הרבי של כל ישראל... ע"ש כל השיחה (עמ' 348 בקובץ). וכן ע”ש (עמ' 367) ז"ל והוא האיר בנו בכל דיבור שלו כל התורה איך להיות יהודי. כל התורה היא איך להיות יהודי. ורבינו ז"ל היה לו התבודדות והתפלל לה' יתברך ובכה לה' יתברך, 'איך זוכים להיות יהודי?' זה עיקר העבודה שלנו וכו' ע"ש כל השיחה וכן בעוד מקומות בספר.

בספר לראות באבי הנחל (עמ' כח) כז"ל אבא של ר' ישראל לא היה רואה כלום בשני עיניו והיו לו ייסורים גדולים וכו' ואמר לו לא להיות ברסלב כי אף אישה לא תתחתן איתו, ור' ישראל השיב שהוא יקבל עליו הכול, להישאר בלי אישה, בלי בנים, העיקר להיות ברסלבר. ואביו תמה ואמר: “אי אפשר להיות יהודי בלי ברסלב?” ע"כ (וע"ש (עמ' מא) בשביל מה להביא ילדים אם לא בשביל רבינו, ותמוה מאד הלוא מסורה מרבינו שהעיקר להביא ילדים איך שהוא ומשיח יתקן את הכל. ויש לדחות שהכוונה שבשביל מה סבא יטרח בתפלה ולשנות הטבע אם לא בשביל רבינו).

ב] יש מקשים על מה שבארנו בענין האמונה שהכל יפה אבל מנא לן שרבינו נחמן הוא הרב"י – ר'אש ב'ני י'שראל (לק”מ קיא), שצריכין להאמין דוקא בו. והנה באמת רבינו בעצמו גילה מי הוא, שהוא נ נח נחמ נחמן מאומן, שום צדיק גילה את זה, ופשוט וברור שזה גילה את זה הוא זה. כמו מי שבוחר חתימה, אז זה החתימה שלו, ואם מי שהוא אחר יחתום אותו יהיה זיוף, אבל אם רק הוא חותם ע"כ זה חתימתו (וזה אחת מההוכחות נגד הליצנים שאומרים שהולדת הפתק היה ע"י לץ, כי ע"כ זה שחתם את זה לראשונה הוא הבעלים שלו, ואי אפשר לומר שהלץ הזה הוא נ נח נחמ נחמן מאומן..וידוע מה שהבריסקר רב אמר לפרש רש"י בריש פרשת תולדות, שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה (הפלשתים היו ליצנים כדאיתא במסכת ע"ז ריש יט. והארכתי במ"א), שמה הועילו בליצנותם, עיקר הנס היה ששרה היתה בת תשעים, לא שאברהם בן מאה שנה הוליד. ותירץ שזה ענין הליצנות כאילו הנס היה בשביל אבימלך. וכן כאן הנס – עוצם המסר והגילוי של הפתק הוא עצום ורב פלא נוראה, אז באים הליצנים ואומרים שנס הזה היה על ידי איזה לץ. אכן אי אפשר כנ”ל כי איך הלץ השיג קלסתר פנים של נ נח נחמ נחמן מאומן, כי עוד לא היה בעולם, ורק נ נח בעצמו היה יכול לחתום ככה כנ”ל). והרי כל תורה ותורה שרבינו גילה, כל תורה עדות על זה שגילתה שהוא יודע ממנה, שהוא השיג ידיעתה וגילתה לעולם. משל למה הדבר דומה לילדים קטנים שמתווכחים מי יותר חכם, ואחד אומר שהוא הכי חכם כי הוא יודע לספור עד עשר, ואחד אומר שהוא יותר חכם שהוא יודע ספר שלם בעל בפה, ואחד אומר שהוא יודע עשרים ספרים בעל פה, וכו', והנה בודאי זה שאומר שהוא יודע עשרים ספרים בעל פה יותר חכם מזה שמתפאר שודע לספור לעשר, שהרי הוא כבר גילה שהוא יודע לספור לעשרים. והנה אם היה קם ילד ויתפר שהוא יודע ממחשבים, מאלגברא וקלקלוס וסטאטיסטכת ופיזקת ועוד ועוד, הרי הוא מזכיר ומגלה מושגים ששאר הילדים לא התחילה להתמודד אתם, ובדיבורו לבד הוכיח שהוא יודע יותר מכולם. וכן רבינו בכל תורה שגילה הראה שהוא עלה על כל הצדיקים, שלא מצינו משום צדיק אחר גילוי תורה גבוה כמותו.

שמא תאמר שאין לנו האפשרות למדוד ולשער בין צדיקים לדעת חשיבותם, ואין כח לאדם להכיר אלא במה שיש לו בעצמו (ויוע' בספר מי השילוח, שכאשר השי"ת הוכיח את מרים ואהרן על דברתם במשה רבינו ע"ה, ע"כ הטעימם מנבואת משה ע"ש), ואיך נדע אמיתת הצדיק? אחר שמוכיחים הצדקות של הצדיק, שהוא באמת צדיק, חייבים להאמין בו ולשמוע אליו. והרי רבינו העיד על עצמו שהוא הרב"י, ואין כאן מקומו להביא כל הגדולות שרבינו הקדוש העיד על עצמו ששום צדיק התפאר בהם, ורק מעין כמותו ביחידי סגולה בצדיקים האמיתים הכי גדולים שבדורות. למשל הרמח"ל באחד ממכתביו לאחר שכותב על עצמו גדולות כותב שעליו דומיה תהלה, זאת אומרת שבכלל אין לנו שכל להבין ולהשיג גדולתו, ועם כל זה הרמח"ל כותב בפירוש שהוא לא הגיע לשליש ולרביע של האריז"ל. והגדולות של הרשב"י ידועים. ולא מצינו אצל שאר צדיקים התפארות כמותם, ואולי לפעמים איזה דיבור אבל לא בכל התוקף כנ"ל [שאל דיבורים בודדים מסתמא הכוונה לאיזה בחינה, אבל ברבות הדיבורים והגילוים ע”כ מראה ומוכיח הענין]. אלא שהיו כמה בבחי' ר'שעים ב'חשך י'דמו, שהתפארו בשקר, שמו יש"ו וש"צ ימש"ו ועוד ואחרון שהתפאר שהוא משיח, אבל כל אלו סופם מעיד עליהם יותר ממאה עדים שכל ענינם שקר וכזב. ועל כן כיון שרואים צדיק מוחזק בצדקות וביראת שמים ובחסידות, בודאי חייבים להאמין לו ככל אשר יאמר. ורבינו בעצמו היה חוזר על מה שהעולם היו אומרים עליו, שאו שהוא צדיק וקדוש שהעולם עוד לא ראה כדוגמתו, או שהוא וכו' ח"ו, והרי כל מי שמעיין קצת בדבריו הקדושים צריך להודות על אמיתתם, ועל כן על כרחך צריכים לקבל ולהודות לכל דבריו הקדושים, ולקבל שהוא הוא מה שאמר על עצמו. ועלינו לציית לו ולקבלו כראוי.

יובל. עמש"כ על פסח אות ב.

ים החכמה (לקוטי מוהר"ן תורה ה, לה, ב:ז): י"ם החכמה, ה"ם" זה טבעת (כדאיתא בזוהר הקדוש), ועם הי' זה גמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

יסודות

נ נח נחמ נחמן מאומן, תיקון הד' יסודות וביטול להאין סוף ב”ה!

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי ליקוטי מוהר"ן תורה ד' ששם רבינו גילה שכדי להוציא את המלכות מגלות צריכים להנצל מארבע דרגות של מדות רעות. א. דומם - עצבות, זה כנגד נ, שהיא עצם המלכות, בחי' דומם, וגם מלשון נע, שהוא תיקון על העצבות שמכביד על הבן אדם שאינו יכול לזוז, כמבואר בלק"מ שם במשל התינוק שרואה את אמו, שזה כראית פני הצדיק. ב. צומח - תאוות רעות, כנגדו יש נח, דהיינו נייחא מהתאוות, וכמבואר בלק"מ במשל התינוק שרואה את אמו שמניח את כל התאוות שלו, וכן לענין ראית פני הצדיק. ג. חי - דברים בטלים, כנגדו יש נחמ, אותיות חנם. וכן הוא לשון נחום אבלים על המיתה של דברים בטלים ודבה רעה כמבואר בלק"מ שם. ד. מדבר - גאוה, כנגד נחמן (גם מוהר"ן גימטריא אש), שהלכה כמותו - הלכתא כרב נחמן, ומבואר בלק"מ (קמה) שע"י שהלכה כמותו אין אדם נחשב למת, וזה תיקון להגאוה שנחשב למת כמבואר בלק"מ שם.

מאומן, זה הביטול לאין סוף המבואר בתורה שם, והכל ע”י הצדיק כמבואר שם, וא”ש שהכל נכלל בננננ”מ. ד' יסודות עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (א”ו נ”י).

יצר הרע: עמש"כ בערך נסיונות.

יראת שמים:

העולם מספרים, אנשים הלכו להתפלל על גשם, ואחד הביא מטריה. וזה משל נאה בכלל, שהכל הולך לפי ההכנה. ומי שרוצה לזכות להשגת אלקות, יחשוב מראש כמה יראוי וכמה אימה יש בדבר, וילבש אימה ויראה, וממילא כפי היראה שלו כן יזכה תיכף בהכרת השם יתברך, כמבואר ביחוד היראה לרמח"ל [והרי זה כמו שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן לא – וינפש, וי אבדה נפש, ומתחילין להתגעגע אחריה, ועל ידי זה בעצמו שאנו מתגעגין אחר הנפש מזה בעצמו נתהוה הנפש היתרה, עיין שם].

ישר, יושר. עיין ערך תמימות.

ישראלי. רבינו בהרבה מקומות מכנה ליהודים: ישראלים, איש ישראלי, וכמעט לא נמצא בספרים כזה (וראיתי שהקמארנא לפעמים גם כן מכנה כן, כמו בספר נתיב מצותיך, אמונה שביל ג'). וזה ממש הענין שלו שכבר כבש את ארץ ישראל בשביל עם ישראל.

יתומים. עמש"כ בתהלים כז:י.

כיפת ברזל (המכשיר שהציל את ישראל מהטילים של האויבים) בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן (וברחוב הם אומרים שהוא גמטריא של טז,לב,מא,מב,נט,עז,צ,קה,קלט,קנ – מספר הפרקים של התיקון הכללי). גם ברזל זה היה שם משפחה של סבא ישראל. ובענין כפת, שהוא ענין כפת הירדן, ואותיות פתק וענין של כיפה נ נח, עיין לעיל אות י'. גם נ נח גמטריא חמס (כמו ששמעתי מאחד אצל רשב”י), שמגן מהחמס בעזה"י.

כבוד

כזו חולקים כבוד לרב – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן, כבוד אלוהי שעל ידי כוונות אלול!

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי ליקוטי מוהר"ן תורה ו'. רבינו מביא מהגמרא סנהדרין מג, זובח תודה יכבדנני, ורש"י מפרש שהשני נונים הם רמז להשני עולמות, ועל פי רבינו בתורה הנ"ל זה שני תשובות, תשובה על תשובה. שהתשובה ראשונה זה לשמוע חרפתו ולשתוק. וי"ל שזה רמז בננח, שהשני נונים כנ"ל וחית זה לשון בזיון כמבואר בלק"מ במקום אחר. נחמ, בגימטריא צ"ח, שזה ההפרש בין ס"ג לקס"א, דהיינו הבקיאות של הנקודה תחתונה בירידה - ס"ג, והבקיאות של הנקודה העליונה בעליה – קס"א [והנה בכמה מקומות ראינו ש'נחמ' זה המקום הקשה, וכמובן שהוא בגמטריא צ”ח שהם הקללות, וכתוב בתורה בס”פ וארא (פסוק כו) רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד, בר”ד זה גמטריא של נ נח נחמ, גשן ע”ה, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. אכן שוב מצאתי בשער רוח הקודש, עמוד עב, יחוד ערוך על הפסוק נעברה נא בארצך (פרשת חקת כ:יז), שהגמטריא של הראשי תיבות הוא כל הנ נח כסידורו, והוא פלא כמו שכתבתי שם במקומו, ועל אותן ראשי תיבות שיוציא מספרם 'נחמ' האריז”ל נתן לכוון שהם מילוי של ע”ב דיודין שהוא בגמטריא מו עם שם ב”ן שהוא בגמטריא צח, והם סוד מים זכרים ומים נקבות ע”כ. ואגב ע”ש עמ' ס' כונה כ”ה שמביא שס”ג וקס”א בגמטריא דרך, ולכוונם במילת אליך, של אליך ה' נפשי אשא ע”ש. ועוד שם עמוד סח כתב ז”ל ובתיבת ע”ץ תכוין אל כללות הבינה ששם האותיות עצמם, ושם הוא אהי”ה דיודי”ן, שהוא בגימטריא עץ (ע”ה). והנה פרטיות שם זה, הוא בחו”ב של אימא, כי בז' תחתונות שבה, הוא שם ס”ג כנודע. והרי נתבאר, כי אותיות שב”א סגול, הם בכתר דאימא, שהם ת”ג על חו”ב שבה, ששם הוא אהי”ה דיודין, שהוא בגי' ע”ץ, תגעץ: ת”ג על ע”ץ עכ”ל והרבה יש להתחשב עם זה להעמיק בתורה ו' שכולו מדבר על עשיית הכתר והסגול והשב קס”א וס”ג ועל האדם בצל"ם שהוא ע”ץ ואכמ”ל]. נחמן זה לשון תשובה. מאומן, זה להיות אדם היושב על הכסא.

נ נח – טל אורות שמשלים כבוד ה"י ומאיר הדיבור להורות תשובות המשקל ולהשיג תבונות התורה!

על פי לקוטי מוהר"ן תורה יא - אני י' (ראשי תיבות י"א).

הנה בפשטות יש ללמוד מתורה יא, שהזמירות מכנף הארץ, שלכאו' זה כולל גם העשרה מיני נגינה, זה רק בבחי' יחודא תתאה (וכן ידוע שהזמירות הם בבחי' עולם יצירה), ומאומן – בגמטריא קבלה, הוא בחי' יחודא עלאה. אכן אם נעיין יותר נראה בעזה"י שכל התהליך של תורה יא, דרך תשובה והשגת תבונות התורה מושרש בנ נח.

מבואר שכדי לבוא לתבונות התורה צריכים דיבור של תורה המאירה איפה לעשות תשובת המשקל. תבונות התורה זה 'נ' בחי' נון שערי בינה.

וכדי לזכות לדיבור המאיר צריכים ענוה - לראות שכבוד ה"י בשלמות. וזה בחי' 'נח' וכמו שרבינו פירש בסוף התורה ז"ל ובענין לנחותי - לשון שפלות, הינו להיות שפל וענו - ומבואר שזה הנייחא - נח.

ואור הזה הוא בחינת טל אורות הכלולים בוא"ו של כבוד בבחינת (איוב לג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, זה בחי' נחמ, שזה פעמים שלש - וכן גבר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ!

והרי האור הזה רק על ידי שמירת הברית, וע"ש לשון רבינו ז"ל ועל שם זה נקרא ברית – בועז (תיקוני זוהר תיקון לא) בו עז בו תקפא, עכ"ל. ושם מבואר שאז זה פעמיים ט"ל ע"ש. והנה כבר מבואר אצלינו ש'עז' בחינת נ נח נחמ נחמן מאומן, כי ע' פעמים ז' עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ובו תקפ"א – אותיות פתקא!

ויש בזה שני בחינות יש מי שזווגו בששת ימי החל ואף על פי כן הוא שומר את בריתו על פי התורה, שאינו יוצא מדיני התורה, ויש מי שהוא שומר הברית שזווגו משבת לשבת וכו' ע"ש. וזה בחי' נחמן - כי נחמן זה בחי' קדושת שבת שהמן (שהוא פנימיות של הטל, כי המן היה בא מאורז בהטל) לא היה יורד בשבת - וזה נח-מן.

וזה גם כן בחי' 'מאומן' כי מבואר שם שקדושת שמירת הברית של שבת קודש הוא בחי' קבלה - גמטריא מאומן. וכן ט"ל - טית למד חסר השני כוללים של התיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ובזה נשלם המעגל לעשות דיבור המאיר לתשובת המשקל, בחי' זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת (שורש טל) מתמן (תמן ע"ה = נ נח נחמ נחמן מאומן) - בחי' מאומן - בחי' לך לאומן שעשאני (תענית כ:).

והנה בהר"ת של הריעו לה' כל הארץ, יוצאת הלכה כסדרה. אבל בהר"ת של השתחוו לה' בהדרת קדש יוצאת קבלה בסדר הפוך. ויעו' בסוף התורה ז"ל וכבודי לאחר לא אתן, זה בחינת כבוד בשלמות, ע"כ. והנה לא אתן, זה גם בחי' לו אתן, שכבוד ה' הוא ע"י האחוריים, מאומן. לו אתן עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

כוונה. עיין ערך איכות או כמות.

כוכבי לכת: שצ"ם חנכ"ל. םחנ – נחמ – כ"ל = ן. הרי נחמן. ש"צ שליח ציבור כמבואר בתורה רפב. ועיין תורה סב בלקוטי מוהר"ן שתפילת הצדיק משדד מערכת המזלות, עיין שם.

רבינו נולד שבת ראש חודש ניסן תקלב – April 4, 1772.

יום ג' ט"ז אדר תקמא – March 13, 1781, מצאו את הכוכב לכת אורונס – (אורנוס קרוי על שם הטיפוש אורנוס במיתולוגיה היוונית והרומית - אורנוס היה אל השמיים, אביו של סטורן וסבו של יופיטר).

אז כאילו הוא השמיני, נמצא כאשר רבינו היה בן ח'. ולפי הגוים נחשב לכוכב הלכת הז' – בחינת שבת.

(נמצא על ידי Sir Willian HERSCHEL).

בשנת 1789 – תקמט – כאשר רבינו היה בן י"ז. המציאו uranium – שנקרא על שם הכוכב לכת. על ידי Martin Klaproth – קלפ – זה מכה, רס – לשון כעס – wrath. והמציא אותו בממלכת בהמיה – לשון בהמה.

ויש להתבונן הרבה בזה, למשל, ארנ – זה האלקי רבי נחמן. ובלע"ז u – זה כמו יו, שזה כמו הוי"ה. ובסוף רבינו הודיע דרך סבא ישראל – אני נ נח. הרי בתחילה u – ובסוף I. ויש להזכיר ש'אתה' בגמטריא רבנו נחמן.

כיפה נ נח

אם מותר ליכנס עם כיפה נ נח לשירותים, עמש"כ בערך בית הכסא.

מה הענין ללבוש כיפה שכתוב עליה נ נח נחמ נחמן מאומן?

א] כל ענין של רבינו הוא הראש, וכמו שאיתא בלק"מ שצריכים להביא את הראש שלך בראש השנה לראש בני ישראל, ולכן מובן שהמקום הראוי לשים את השם של רבינו, זה על הראש.

ב] פשוט, לפרסם שם הצדיק, ולהראות שאתה תחת הנהגתו.

ג] איתא בזוהר הקודש, והובא בחק לישראל ליום ד' פרשת ויקהל בזה הלשון: אמר רבי שמעון, אי בני נשא (אם בני אדם) הוו ידעי (היו יודעים) כמה עלאה (כמה גבוה) איהו עבדא דקטרת (עבודה של הקטרת) קמי קדשא בריך הוא (לפני הקדוש ברוך הוא) הוו נטלי כל מלה ומלה מניה (היו לוקחין כל מלה ומלה שלו) והוו סלקי ליה עטרה על רישייהו (והיו מעלין אותו להיות עטרה על ראשיהם) ככתרא דדהבא (ככתר של זהב), עכ"ל. ומזה נלמד שהשם הקדוש הזה, נ נח נחמ נחמן מאומן שעולה על כל סודות התורה [ובפרט בסוד הקטרת, עיין מה שפירשנו (בתפילת שחרית – פטום הקטרת) על מה שאמר רבי נתן כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים (ממש הענין המבואר על השיר פשוט כפול וכו' בלקמ"ת תורה ח), פטמה לחצאין כשרה, לשליש ולרביע לא שמענו – כי זה לא נתגלה עדיין!!! וזה מה שתני בר קפרא, ששמו עם השני תיבות בגמטריא הפתק, אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שירים, מלשון שירה, וכן הסופי תיבות של אחת לששים או לשבעים שנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וגם ששים ושבעים זה מאה ושלושים שהוא שם מ”ה באחוריים. ובזה א”ש מה שמובא מהאריז"ל (שעה"כ דף יד ע"ב, עוד יוסף חי מקץ ד) בכמה סידורים לאמר אחר בר קפרא את הפסוק קחו מזמרת הארץ (בראשית מג:יא), בחי' השיר של ארץ ישראל, ועמש"כ שם על הפסוק] כמה ראוי לקחת כל מיליה ולהעלות אותם לעטרה על ראשינו, בכיפה של נ נח!!! ולכן ר' נתן הבבלי אומר אף כיפת הירדן... ירד"ן זה ענין של הפתק – כפת – ר"ת רבינו נחמן (ו)ישראל דוב. וברמזים הנ"ל הארכנו קצת יותר (אמנם יש לפרש את הזוהר הנ”ל שהכוונה לשים כתר על כל מלה של הקטרת).

ד] ויש להוסיף שהוא באמת כיפה יפה מאד, ועליה מרמז הנביא ישעיה (נט:יז, וכן באנעים זמירות) חבש כובע ישועות בראשו. וכן אומרים, “וחק על מצח כבוד שם קדשו" ח"ק בגימטריא נ נח. תגא (כתר בארמית) פז, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. גם תג, תו גימל, עם הב' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (וכמו שהערנו בספר שמואל ב:ח:א, בענין מתג האמה שהוא גת ובנותיה, עיין שם).

ה] וע' בס' המדות גודל הענין ללבוש הכובע של צדיק. ואיתא שם שהוא מסוגל לענוה, אז הלואי שכל המתגאים והמלעיגים היו לובשים את הכיפה של נ נח!

ו] כבר כתבנו למעלה איך שרבינו רמז על נ נח בריש ספרו הקדוש לקוטי מוהר"ן, בסוד דברי חכמים בנחת נשמעים. שע"י בנין מלכות דקדושה בחי' אות נ', מאיר החכמה והשכל של כל דבר בחי' ח', ועל ידי זה נעשה בחי' ת', לשון חקיקה ורשימה. והנה רבינו כותב שם שהחקיקה נעשה בלב, אמנם בפסוק שהוא הביא להוכיח ש'תו' הוא לשון חקיקה שם החקיקה היה על המצח (ואין זה קשה על דה"ק, כי שם פירט שהיה על המצח ולא קובע שלעולם התו תהיה על המצח, ועוד שחכמת אדם תאיר פניו, ואינו נחקק על המצח אלא מה שבלב). וחבירי י"ס נ"י העיר שזה בחי' רשימת נ נח על המצח, שאנו מקיימים עם הכיפה של נ נח (ועיין לקמן אות ח). והנה זה לשון הפסוק (יחזקאל ט:ד) ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות העשות בתוכה (פרש"י ורשמת רושם על מצחות האנשים הצדיקים כדי להיות לאות של יפגעו בם המשחיתים עכ"ל). וכבר הבאנו מרש"י על התורה שלפעמים יש אות א' מיותרת, והרי כמעט בפירוש שהננחים מקבלים רשימו לטוב על מצחם, ומה טוב ללבוש כיפה של נ נח להיות מרכבה להרשימו.

ויעו' עוד במס' שבת (דף נה.) שדורש את הפסוקים שם ביחזקאל, ומסקת שכיון שהאנשים הכשרים לא מיחו, גם הם נדונו למיתה, ואדרבה מהם התחיל הפרענות, והגמרא דורשת עוד שהפרענות התחיל מהמקום שאומרים שירה (כי כתוב בפסוק להתחיל ממזבח הנחשת, וכבר לא היה מזבח נחשת בבית המקדש, וע"כ זה מרמז על כלי השירה שהיו מנחשת). והנראה בזה שרק על ידי הכח של השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא הדרך היחיד הראוי להוכיח בני אדם, וכאשר היה רשום על ראשם, היה יכול להמתיק את כל הדינים.

ו] הכיפה הוא בחי' כתר שהוא בחי' עטרה, ועטרה הוא בחי' הצדיק שהוא היסוד, ודי בזה למבין (והוא כמו ברית מילה במוח. ב"ה זה כבר כמה שנים שזכיתי להבין שהכיפה של נ נח בחי' ברית מילה על המוח - בחי' ניתוח "לובוטמי"... אבל רק עכשיו זכיתי לירד יותר לעומק טעם הדבר. דהנה יש כלל בחז"ל "כל המוסיף גורע", וכן "כל היתר כניטל דמי", אז זה שאנו לובשים את היתרון הגדול הזה של הכיפה של נ נח עם הפומפום, זה הוספה שכאילו מל את המוח!).

ז] ע' בכוכבי אור חלק ספורים נפלאים, המשל מהתבואה, שכאשר כל העולם משתגע העצה היעוצה לעשות סימן על מצחות החברים שכאשר מסתכלים זה בזה, לפחות ידעו שהם משוגעים.

ח] איתא במס' שבת (שבת פ"ח – וע' בלק”מ תורה כב): בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים ונתנו שני עטרות בראש כל אחד וכו', וכשחטאו נלקחו וכו', ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם להם, שנאמר: "ושמחת עולם על ראשם", ע"ש. והנה נעשה ונשמע בגמטריא תתצא, שזה בגמטריא "ת - תמים" ע"ה, או "ת - נ נח נחמ נחמן מאומן”. וענין ת'תמים ע' בספר אדיר במרום (עמוד קמג) ז"ל והנה זה אחד מן התיקונים הגדולים אשר באצילות, כי הוא הקרום הזה שאמרנו שהוא נעלם ואינו נודע כלל, לא הוא ולא סבוביו ולא הליכותיו. אלא שהוא רושם רשום בראש האצילות, כמו התי"ו שבראש אנשי חיל, המורה על מלכם. כך ניתן תי"ו זה בראש א"א לרמוז אל העתיק, ולמען דעת איך הוא שורש הכל, ואז חוזרת אליו ההנהגה הפנימיית והעיקריית כנ"ל. והנה תי"ו ר"ל תמים, בסוד: תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח:יג). והסוד הוא, כי הח"ס נקראת: תמים דעות (איוב לו:ד) להיות הדעת שבו מכוסה גם כן בקרום. ונמצא שכל בחינותיה נתנים ונמסרים לשורש שהוא עתיק יומין, וזהו בחינת התמימות. ובאמת מזה נמשך שהיא סתומה ושוקטת, הכל כנ"ל, והבן היטב, עכ"ל (ועמש"כ על לק"מ תורה כה סוף לשון רבינו). וכל אחד כפום מה דמשער ליביה יכול להבין מזה קצת ענין של רבינו נחמן – בגמטריא תי"ו! שאפילו צדיקים גדולים ברמה ברוח הקודש והשגות אלהות לא עמדו על ענין של רבינו, כי ענין של רבינו הוא ממש רשימו וסימן לעתיק יומין כנ"ל. ובהיות ששני הכתרים של נעשה ונשמע הם ממש ענין של "ת" סימן ומראה ל"תמים" - “נ נח נחמ נחמן מאומן", בודאי ראוי וזכות גדול ללבוש כיפה של נ נח נחמ נחמן מאומן! ושזה ממש מענין שעתיד הקב"ה להחזיר להם כמו שכתוב ושמחת עולם על ראשם!

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה כב:ח-ט שאי אפשר להתקרב להצדיק האמת כי אם על ידי עזות דקדושה, וזוכים לעזות דקדושה על ידי השמחה של הנ"ל של נעשה ונשמע, בחי' ושמחת עולם על ראשם. והנה מבואר בכמה מקומות בספרי ברסלב שעזות דקדושה היא בחי' ענוה שנמשכת מהבושה (תורה כב, ליקוטי הלכות, אורח חיים ג', עירובי תחומין ד:ג, ז, יורה דעה א, ביצים ד:א, בשר בחלב ד:ג-ד, חושן משפט א, הלוואה ג:ד-ה, ח), והרי עזות מלכותא בלא תגא (סנהדרין קה, מובא בתורה סז), והיפוכו עזות דקדושה ובושה, הרי הבושה אור הפנים (תורה מז, ועוד וכמו שדרשו ז"ל בנדרים כ. בעבור תהיה יראתו על פניכם, זו הבושה, ופכי שהיא נקראת 'בושת פנים' – מהרש"א), וי"ל שעזות דקדושה התגא בעצמה. והוסיף ש.ר. נ"י שי"ל עוד על פי תורה כב, שאותיות נ נח בכיפה בחי' נעשה, והפמפם בחי' נשמע. [ויש ענין בהלכה ללבוש שני כיסוים, וכן באלו נתקיים שני עדיים של בחינות של נעשה ונשמע].

הרי שהכיפה של נ נח ממש בחי' עזות דקדושה שאוחזים בהצדיק האמת והוא כתר על ראשינו, בחינת נעשה ונשמע, ובחינת ושמחת עולם על ראשם.

ט] עוד רמז מלקוטי מוהר"ן תורה ט' שרבינו גילה ששכ"ם ר"ת שפל כוכב מלאך. והנה עם לוקחים מאלו המילים את האותיות כוב"ל – שהם נוטריקון כובע לבן, נשאר אותיות שפכמלאך – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

י] תג, פירושו כתר. תג במילואו, תיו גמל עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן תג בגמטריא ברסלב נ נח ע"ה. וכן תג, עם האותיות והכולל, בגמטריא רבנו נחמן. אז מה נעים לעשות תג על ראשינו עם הכתב נ נח נחמ נחמן מאומן. והנה בתפילין שלנו וכן בתפילין של הש"י יש ת"ג אותיותיו, ותפילין בגמטריא פתק ועוד רמזים כמש"כ.

יא] עוד רמז נפלא מה שצונו הש"י בתורה הקדושה, וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך. ס"ת של וקשרתם לאות על ידך ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן הס"ת של ידך והיו לטטפת בין עיניך בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות. לאות על ידך עם האותיות בגמטריא פתק. וכן ידוע שתפילין בגמטריא פתק. והנה ט' בא"ת ב"ש, זה נ'. ופ' באי"ק בכ"ר נתחלף לח', הרי על דרך זה טטפ"ת נעשית ננחת [וב"ה ממש למחרת כתבי זאת מצאתי מהאריז"ל, בשער רוה"ק עמ' סה, שממש דורש את המילה המפיל - אות מ' בא"ת ב"ש והאות שלאחריה – פ' – מחליף לח'!] – ואם תחליף כל האותיות בא”ת ב”ש – ננוא, נוא ע”ה = נח, הרי נ נח!, בין עיניך – בראש.

יב] ע' שיח שרפי קודש (ח-שכח) מעשה עם הבעל התניא שרצה לקבל הסכמה על השלחן ערוך שלו מהמגיד, והניח את הספר לפניו, והמגיד שאל אותו מי כתבה, וענה אני, ונתגלגל הדבר במלון שאחד קם על הפונדקית והיא תפסה את הכיפה שלו, והלך האנס ולקח את הכיפה של בעל התניא, ולכן חשדו אותו, והוא היה מכחישם באמרו 'אני לא' והוכיח להם שבכיפה שלו יש קמיע וכו' ע"ש. הרי מבואר עוד מקור הכיפה יחזיק קמיע וסגולות, ודוקא בזה יתקן את סוד 'אני', ומאחר שנ נח נחמ נחמן מאומן הוא סוד 'אני' כמבואר אצלינו בפרקים 260-70, ראוי שהכיפה יפרסם בגלוי את הסגולה באותיות ברורות נ נח נחמ נחמן מאומן.

יג] כתוב, ושמן על ראשך אל יחסר. שמן על ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הרי שדוקא נ נח צריך להיות על ראשך. ועיין הפנה הראשונה של פנות המרכבה לרמח"ל ומש"כ שם עוד רמזים. וע"ש שביחד עם השמן יש את הלבונה סוד הליבון, ולכן עדיף כיפה לבן.

יד] כתר שם טוב, השם הכי טוב של רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן להיות בכתר הראש.

טו] במסכת שבת (עז:) סודרא (פרש"י ז"ל דרך תלמידי חכמים לעטוף סודר), סוד ה' ליראיו (תהלים כה:יד), ע"כ. והרי רבינו הקדוש אמר שהוא סוד מכל העולם, ולכן ראוי לקיים סוד ה' ליראיו, עם שם רבינו על הסודרא שלנו, שהוא הכיפה.

טז] סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני (תהים כב:יג). אביר ראשי תיבות רבי ישראל בער אודסר, בי' מיני נגינה של: בשן ראשי תיבות נחמן בן שמחה, כתרוני, יהיו לי לכתר.

יז] בשיח שרפי קודש (ב-קכד) רבנו אמר: ראיתי שכל אנשי יהיו עניים – ובכן פעלתי אצל הקב"ה שיזרק ביניהם "א מיצעל" ("מיצעל" בלע"ז – הוא כנוי לעשיר ההולך לבוש בכובע יפה) וכו' ע"ש. ולכן כל אחד מאנשי רבינו יכול לזכות להיות לבוש בכובע היפה הזה – יופי וחן אמיתי של נ נח נחמ נחמן מאומן.

– בענין שהכיפה היא לבן --

עמש"כ בערך בגדים, בענין בגדי לבן. ועיין לעיל אות יג.

א"א שליט"א העיר שאולי צבע הכיפה תלוי במחלוקת ראשונים איזה צבע היו ירעות העזים שעל המשכן, שבפשטות הצמר היה לבן, אבל יש דעות אחרות. ובאמת על ידי שכותבים נ נח נחמ נחמן מאומן על הכיפה, שהיא השיר פשוט כפול משולש מרובע, שכולל כל העשרה מיני נגינה, שזה בחי' כל הגוונים, הרי מקיימים גם כן את בחינות הכיסוים האחרים של המשכן, הכיסוי התחתונה שהיה תכלת וארגמן וכו', והכיסוי של עורות אילים ותחשים.

בצורת הכיפה הרגילה של נ נח, יש לראות בזה סמוכים להכיפות שעשה שלמה המלך לשני עמודי האולם – יכין ובועז – עיין בספר מלכים (א:ז:טז-יז) ושתי כתרת (-כמו כתר, עטרות) עשה לתת על ראשי העמודים מצק נחשת חמש אמות קומת הכתרת האחת וחמש אמות קומת הכתרת השנית. (יז) שבכים (-דומה כמין כפה שקורין קויפ"א – רש"י) מעשה שבכה (-מוקפות היו צורות של לולבי דקל – רש"י. וי"ל עוד מלשון סבך, כמו סבך האילן שנתפס בו אילו של עקידת יצחק) גדלים מעשה שרשרות לכתרת אשר על ראש העמודים שבעה לכתרת האחת ושבעה לכתרת השנית.

כי השני עמודים היו גבוהים ח"י אמות וחלולים וכו', ומובא (ליקוטים מפרדס פרשת ויקהל) שזה רמז לאדם שהוא דומה לעמוד חלול, שיעמד חי וזריז בעבודת בוראו וכו'. חמש אמות, זה בחי' חמש תיבות של נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן נחשת ע"ה בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. ומעשה שבכה, זה מהות המוכר בכיפות נ נח, שנראה כמו אריגה, כעין משבצות, וכעין מה שנקרא באנגלית waffle, אבל יותר כמו אריגה בשרשרות. והגדילים הם ה חוטים העולים מנקודת המרכז של ראש הכיפה, שנקראת tassle, או pompom.

והנה המפרשים (בעל הטורים - דברים כב:יב, יפה ללב א"ח סי' כד, תיבת משה פרשת כי תצא) פרשו מה שכתוב גדלים, גזרה שוה לגדלים של ציצית. וציצית הם ממש בחי' השיר פשוט כפול שלוש מרובע כמבואר במקומו. הרי עוד קשר בין הכיפה להציצית להשיר פכש"מ. ויש לאמר עוד שיש בזה רמז למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן סוף תורה כט, שעל ידי שבעה גלדי עינא מתקנין בחינת שבע מחלפות ראשו. כי שבכים וכן גדלים – בחי' ציצית, בחי' ציצית ראשי (יחזקאל ח:ג), בחינת שערות, וכן הם תיקון לעינים, כידוע מסגולת הציצית מלשון מציץ מן החרכים, וכן גדלים, כמו מגדל עוז שם השם, שמגדל, הוא ע' ז', שהוא סוד תיקון העינים, עיין באריכות בזה בספר אדר במרום. וגדלים אותיות גלדי העין. ושני העמודים האלו, יכין ובועז, כנגד שתי העינים (מדרש פנחס בן יאיר פ"ב). ושבעה לכתרת, בחי' כתר, בחי' חילוף, כי מאן דאשתמש בתגא, בכתר, חלף.

בענין שהננח אינם מקפידים ללבוש כובע וסומכין על הכיפת נ נח (או עכ"פ שני כיפות נ נח)

ע' מש"כ בענין מה שנ נח הוא בחי' הדרך לארץ ישראל שרבינו השליך ממנו כל טכסיסי כבוד וכדומה והיה הולך בלי לבוש עליון ואפילו יחף. אכן עוד יותר מזה מצאנו שכאשר רבינו התחיל לגלות את מטרתו הרוחני בעלייתו לארץ ישראל (שבחי הר"ן אות לא) “מיד התחיל רבנו, זכרונו לברכה, להתלהב מאד ברשפי רשפי שלהבת י"ק ופניו נבערו ונתלהבו כלפידים ממש. ומחמת ההתלהבות תסמר שערות ראשו, והשליך הכובע עליון מעל ראשו, והתחיל לדבר בלשון זה: הידעתם סוד כונות התפלין? השיב לו הנ"ל קצת כונות. אמר לו: לאו, לא זו הדרך של כונת תפלין, וכיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ-ישראל" וכו' ע"ש. הרי מצאנו שבענין השגת המטרה של רבינו לבוא לארץ ישראל יש ענין דייקא להשליך את הכובע... (גם מה שיצא ממנו דם מהגרון, מובן לכל מי שמעיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' שזה מאד קשור לענין נ נח ואכמ”ל. ובענין השלכת הכובע רק הש”י יודע כוונתו אכן הוא באמת מן הצורך כדי ללבוש תפילין). וכן מצינו בעוד מקומות שרבינו הלך בלי כובע, עי' בשבחי הר"ן אות י' ואות יב, ובחיי מוהר"ן קלט, וע"ש אות קיז איך שפעם רבינו התפלל חגור בפאטשיילע לבד, ומשמע בלי כובע עליוןוע"ש אות שלה איך שרבינו אמר שהוא מחבב את העבודת השם אפילו בעני שבעניים שהולך בכובע קרוע).

וע"ע מש"כ בזה בערך בית הכסא (אם מותר להכניס הכיפה לשירותים - אות ה) בס"ד.

יש דיבור מסבא ישראל (ספר סבא ישראל) כאשר הוא דיבר על חינוך הילדים, הוא אמר, "צריכים לעשות לילדים כובעים חזקים שלא יפלו, יפים וחזקים, כן," ע"ש.

שני כסויים – שני כיפות נ נח. מובא בספרים ענין ללבוש שני כסויים על הראש, ובודאי טובים השנים מהאחד לזכות ללבוש שני כיפות נ נח. אחד המליץ, בהיות שהכתב על הכיפה של נ נח אינו מגיע בסביבות כל הכיפה ונשאר קצת מהכיפה רק בלי כתב, אז יש לשים הכתב של הכיפה שני במכוון להשלים באותו מקום. והרי ידוע שבכמה וכמה בחינות רבינו הקדוש הוא בחי' עתיק (הגשר לפי הרמח"ל), ובעתיק זו"נ הם פנים ואחור. אכן קיים סברא, שכמו שבכיפה העליונה יש לשים את הכתב קדימה – פונה לפנים, כן יש לקיים בתחתונה.

כסא י-ה-ו-ה ע"ה בגמטריא נ נח. וכבר הארכנו בזה בס"ד בפרק על אמירת נ נח לבד בלי כל המשפט.

ועיין בתהלים עה"פ טוב מעט לצדיק, מעט בגמטריא כס, כי דיו לעבד להיות כרבו ואין הכסא שלם וכו'.

כלב. עיין בליקוטי מוהר"ן תורה נ ומש"כ שם באריכות בענין תשי"ו עצמות.

כליות

בספר ברית מנוחה, דרך החמדה, מרכבת הבינה, הכליות יועצות, הימין בשם: יהועזרירו"ן, והשמאל: יהוצפרירו"ן. שני השמות שווים בג' אותיות הראשונות וחמש אחרונות, יהורירון. בגמטריא תפ"ז, ועם הד' כוללים, של הד' קבוצות הנ"ל הרי בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה עיקר הזהות של הימין – עז, ושל השמאל – צפ. וזה בחי' עזות דקדושה, כי עיקר העזות הוא בפנים, כמו שאומרים עז פנים. והרי האריז"ל הראה שאותיות צפ, צדי פא, בגמטריא קפה, שהם פן אחד של הפנים שיש בהם ש"ע נהורין (וכן 'פנים', עם הד' אותיות והכולל בגמטריא קפה).

[בליקוטי מוהר"ן ס' מבואר שהכליות צריכים להיות קרובים לכלי הדיבור, ובתורה ל' מבואר שמהעזות יש תורה ולפי העזות יכולין לידע את התפלות שהיא גם על ידי עזות עיין שם].

כסף:

האם מותר להרויח ולהתפרנס מהפתק ומהשם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן?

יש בזה חילוקי דעות. ולעניות דעתי מותר, וכן משמע מדברי הסבא (ישראל סבא קמט) 'יהיה הרבה שיהיה להם פרנסה מזה, הם ידפיסו וימכרו. מליונים וכו' ע"ש. ושם עמ' קנ, 'מי שיעסק בזה וילך וימכר הוא ימכר הרבה מאד. כן, כל אחד יקנה בזול, כל אחד יקנה דבר פלא כזה. יכולים גם כן לעשות את הפתק עם זהב וכו' ע"ש (וגם אמר שם, 'יכולים לשלם לממשלה שלא יתנו לאחרים להדפיס - רק לבעל הפתק. צריכים רשיון, יש זכיות על זה רק לבעל הפתק!'). וע' לקמן לענין להרויח על הספרים והפצה בכלל.

האם מותר לקבל כסף או רווחים בהפצה?

סבא הקפיד מאד על כל פרוטה שילך להדפסת ספרי רבינו. סבא חי בצמצום כדי שכל מה שהוא יכול לחסוך כסף בשביל רבינו. והוא לחץ על החברים לתרום משלו על כל ההוצאות של ההפצה ולא לשלם ההוצאות מהצדקה. והיה לו הרבה עזות דקדושה והקפדה בזה כידוע.

לעומת זה סבא אמר בפירש שאנשים ירוויחו הרבה כסף מהפתק.

בנסיעת מוהרנ"ת לארץ ישראל הוא מכר ספרי רבינו כדי לשלם על ההוצאות של הדרך.

היום בקרן שנתיסד לקיים הצואה של סבא יש הרבה מיפיצים שמקבלים כסף. (והנה עכשיו ראיתי בספר זה ינחמנו שהוא כותב (בפירוש על הפתק – יז בתמוז יאמרו... ובעוד מקומות) שהתיקון של ההפצה הוא בשביל שהוא בהתנדבות בלי לקבל רווח).

וע' לעיל לענין להרויח על הפתק ועל נ נח.

ונראה לעניות דעתי שלפעמים בודאי עדיף להרויח אם זה יגרום ליותר הפצה, כי ראיתי הרבה פעמים שמחמת שלא מקבלים כסף על זה נמנעים להפיץ ובפרט בעתים הקשים, כמו בערב שבת, שאם היו מרויחים קצת היו מפיצים, אבל כיון שלא מקבלים כסף הם פונים לעשות הכנות שבת וכדומה, אז בכהאי גוונא בודאי עדיף היה ליתן איזה תשלום להמפיצים כדי שימשיכו להפיץ.

ועוד ראיתי שאנשים שמרויחים בהפצה מוכרים את הספרים הקדושים הרבה יותר זול מאלו שלא מרויחים, אז כנראה זה משתלם וכדאי להרויח כדי להפיץ יותר וביותר זול.

כפירה.

מי שאינו מאמין בפתק או בנ נח נחמ נחמן מאומן, האם הוא חשוב כאפיקורס וכופר?

במקום אחד כתוב שהסבא אמר: אני לא אמרתי זה, אבל בהרבה מקומות משמע שכן אחז. ובה"ד לכאו' פשוט על פי המבואר בלק"מ (וגם בשם הבעל שם טוב) שאפילו חסרון אמונה הוא בחי' עבודה זרה ר"ל, ולכן מי שאינו מאמין בפתק, בודאי חסר באמונה, והרי זה בחי' אפיקורסות.

כתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן

גודל ענין כתב ידינו שבכתיבה ממשיכים אוירא דארץ ישראל עיין ליקוטי מוהר"ן תורה סא

נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא השיר פשוט כפול משולש מרובע, ונתגלה דייקא בכתב (וכבר הערנו במקום אחר שמשה רבינו היה מגמגם בפה, ואילו כאן יש בחינה של גמגום בכתב). ענין זה מצאנו בספר ישעיה לח:ט מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלתו ויחי מחליו, ותרגום יונתן, כתב אודאה על נסא דאתעביד לחזקיה מלך שבטא דבית יהודה כד מרע ואתסי ממרעה, ע"כ. ובבעל הטורים על אז ישיר (שמות טו:א) כז"ל ישיר, י' שיר, שיו"ד שירות יש. ים, באר (במדבר כא:יז), האזינו (דברים לב:א), יהושע (יהושע י:יב), דבורה (שופטים ה:א), חנה (שמואל א::ב:א), דוד (תהלים יח:א), שלמה (תהלים ל:א), חזקיה (ישעיה לח:ט, מב:י), ושירה לעתיד (אגדת בראשית נט, ועיין מכילתא מס' דשירה א), ע"כ, הרי שהחשיב שיר זה שבכתב לאחד מהי' שירות, וסמך ליה להשיר שלעתיד, שהוא השיר פשוט כפול משולש מרובע שנתגלה בכתב.

ענין כתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן על הקירות [גרפיטי].

ע"ע ערך היזק. וע"ע ערך תפלה – נ נח הרחב פיך ואמלהו, הענין למלאות את הצפון על ידי כתיבה.

עמש"כ במסכת בבא בתרא נג: ונד. שקונים בנכסי הגר על ידי ציור על הקירות, וככה רב קנה הגינה ליד הבית מדרש, ויש עדיפות שיהיה יותר מאמה על אמה, ויש עדיפות שיהיה כנגד הפתח. עיין שם. ועיין שם דף ס: אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה – משום אבלות.

א] כבר הבאנו מקורות על זה שאין זה דבר חדש שהצדיקים היו כותבים על הקירות, וכמו היד אצל בלשצר, וכמו דוד המלך שכתב על הקירות כדי להציל נפשו, בגוף ונפש כנ"ל (וז"ל המדרש: והיה כותב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא ואשתו חמשים). וכן הבאנו מכתיבת שמות הצדיקים על האבני זכרון. וכן כתבו כל התורה על אבנים גדולות 'באר היטב' (כי תבוא כז:ח) כדי שהאומות יוכלו לקרוא וללמוד אותה (וזה דוקא קשור להשיר פשוט כפול שלוש מרובע כמו שדרשו רז"ל ה, הי, היט, היטב בגימטריא ע' לשון כמו שפירשנו במקומו). וזה ענין הפסוק (ישעיה מד, הפטרה פרשת ויקרא) זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה' ובשם ישראל יכנה [שלשם ה' הוא כותב, ומה הוא כותב הוא מכנה בשם ישראל, שהוא השיר פשוט כפול וכו' כמש"פ במקומו. וע”ש בישעיה (פסוק ז) ואותיות ואשר תבאנה יגידו למו, 'תבאנה יגידו' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן]. ועמש"כ בענין כתיבת נ נח על קרשי המשכן כמרומז במס' שבת. וכן יש סמך מהפסוק בחבקוק (ב:יא) אבן מקיר תזעק וכמו שכתבנו שם, וכן יש ענין של וטמא טמא יקרא כל שכן לטובה עמש"כ במסכת שקלים (ג.), ומן הסתם הכותב בכלל מה שאמרו חז"ל במסכת כתובות (נ.) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים. וע"ע מש"כ בזה בענין הביגוד.

ויעו' בליקוטי הלכות הלכות אומנין (חושן משפט ח"ב, ד:יב) שמסביר שהמבול היה מחמת שכל העולם היה מלא רצונות וכיסופין רעים ועל כן לא היה עצה רק לשטוף את הכל ונח הוצרך להסתר מהם בתבה. ואין ספק שמה שכותבין נ נח על הקירות מטהר את האויר מכל זוהמא, גשמי ורוחני [ויותר מזה רואים, כי הרבה מהאויר מזוהם והגשם החומצן תולדה מריבוי הפלסטיק וחומר כדומה, שהחומר הזה מפסיק את הנשימה, ועל כן עיקר התיקון הוא הנשימה וההבל של כיסופין טובים. ועיקר היסוד בזה, כי הזוהמא אינו אלא מחמת עירוב הרע באויר. והרי נ נח הוא השיר שלעתיד שהוא ענין של גילוי ההשגחה, ולאור ההשגחה כל רע יש לו תפקידו לטוב ושוב אין שום בלבול ממנו לעכר את האויר]. ויעו"ש (אות כב-כג) שעיקר ההיזק בא מהנפשות הנעשות מהרצונות והכיסופין והבלים רעים והכנעתם על ידי הצדיק, ועל כן נקרא הצדיק צופה ושומר ע"ש. ויוצא מזה שבפרט בירושלים יש לקיים הכתוב, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, לכתוב נ נח על כל חומותיו. ובכל עיר ועיר ליתן להם שומרים בציפוי של נ נח.

וכן כתוב בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמע, “וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך” שהסופי תיבות של וכתבתם על מזזות ביתך ע”ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן אותיות היסוד (אלו שלפני הס”ת) של על מזזות ביתך ובשעריך עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן וכתבתם, שדרשו חז”ל שהוא שני מילים כתב תם, תיו מם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות. [ובענין פרסומי ניסא, עיין מה שפלפלנו בזה במקומו על חנוכה בס"ד]. ואגב, בראשי"ת בגמטריא כתב נ נח נחמ נחמן מאומן.

ב] אלא שיש דואגים משום איסור גניבה והיזק, ועיין בשולחן ערוך, חושן משפט שכט:ב אסור לגזול אפלו על מנת לשלם דבר יפה ממנו, ויש מי שאומר {דהיינו שכן ראוי לפסוק} דהיינו אם אין התשלומין באין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה אותם לבעלים על ידי אחר, עכ"ל. והנה כל זה לענין גזילה שממש לוקחים דבר ממי שהוא, וחכמים גזרו לאסור בכל אופן לגמרי, אפילו לשחוק או לשום מטרה אסור כמבואר בשולחן ערוך, ועם כל זה השולחן ערוך כותב כנ"ל שכיון שמשלמין יותר מהשיווי מותר. אז לכאו' בהיזק באופן כזה, שלא גונבים כלום, ובאותו רגע שמזיק הוא משפיר טובא, לכאו' בכגון זה וודאי אין ספק שהוא מותר. ועל כן לכתוב נ נח, שמשפיר טובא את החפץ ואת כל הסביבה, לכאו' יש להתיר.

וזה מסכנתינו בסוגיא זו:

בארץ ישראל ברשות הרבים נפסק שלא רק שמותר, אלא שמצוה לכתוב וכדומה השם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן. אולם בחו"ל יש דין של דינא דמלכותא דינא, וצריך לעי' בחוקותיהם.

על רשות היחיד, אף שאין ספק שזה מעלה השיווי והיופי, וכמו למשל שתולים יהלומים על דלתו, וכמו שהבאנו לעיל, שהדבר הכי יקר במשכן ובבית המקדש היו האבני זכרון בחשן ובאפד, ודוקא עליהם היו חוקקים (לא רק סתם צבע שיכולין להעביר וכדו') שמות הצדיקים, ולכן הדעת נוטה שמי שאכפת ליה – בטלה דעתיה, שקיימא דין זה להלכה, עם כל זה יש צדדין לאסור, ואכמ"ל.

ג] ויש מסמיכים שהיום, מבואר בספרים, שכמעט בלי יוצא מן הכלל זה לא הפעם הראשונה שבאנו להאי עלמא, וכל אחד צריך הרבה לתקן לא רק מחייו הפעם, אבל גם מפעמים הקודמים, ובסתמא הרבה נתפסו בגניבה שנפשו של אדם חומד וכו',ובאמת כל העבירות מכונים בשם גניבה כמש"כ במשלי גונב אביו ואמו, וקי"ל שיש ברירה מדרבנן, דהיינו שהצדיק יש לו הכח לברור החלק השייך לו. ולכן מובטחים שבאותו מקום שכותבים נ נח, בודאי החלק הזה לא היה שייך לזה שאומר הוא בעליו, ואדרבה איסור היה בידו. והצדיק מחזיר אותו לבעליו, וצ"ע לדינא.

ד] כתוב בליקוטי מוהר"ן תנינא (תורה עח) ז"ל 'כי ישראל עם קדוש באים לפעמים במקומות שהיו רחוקים מאד מאד מקדשת ישראל, כגון במקום שהיה מתחלה של עכו"ם וגם עכשיו הוא ברשות מי שהוא רחוק מאד מקדשת ישראל, וישראל באים לשם וכובשים המקום, ומקדשין אותו שיהיה מקום ישראלי, שזהו גם כן בחינת ארץ ישראל. והיו יכולים לומר גזלנים אתם, שכבשתם זה המקום שאינו שלכם, אך על ידי כח מעשיו, בחינת עשרה מאמרות, על ידי זה יש לנו רשות לכבש כל העולם ולקדשו בקדשת ישראל, כי הוא יתברך בראה, וברצונו נתנה לנו', עכ"ל.

והנה באמת דבריו הקדושים צריכים עיון, מה זה שיכולים לומר גזלנים אתם, כאשר בני ישראל גרים באיזה מקום הלוא קונים אותה בכסף מלא, ואיך שייך לשון כיבוש וגזילה. ולכן נראה שמרומז פה שלפעמים יש באמת על בני ישראל לעשות כיבוש ממש בבחינת העשרה מאמרות בבחינת כח מעשיו, ואם כן אין לך דבר יותר מוכשר לזה מכתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן, שזה אפילו משאיר את המקום לבעליו הראשונים, רק מראה שהוא באמת של הקב"ה, ברצונו נתן אותה להם, אבל הכל במאמרו, ואכן 'כח מעשיו הגיד' עם האותיות תיבות וכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועכ"פ מבואר להדיא בליקוטי מוהר"ן שזה הטענה של גזילה, הוא טענה ישנה שהחולקים והמתנגדים טענו על עם קודש, ולא אל חנם, כי באמת בני ישראל היו לוקחים בצורה שהיה נראה כגזילה ח"ו, רק כיון שהכל של השי"ת היה מותר ומצוה. ולכן אין ראוי לחולק ומתנגד על דרך הקדושה של הנ נח להיות כל כך בטוח שהאמת אתו שאסור, וכמעט נוכל להגיד שהמוציא מחבירו עליו הראיה, שעכ"פ קודם כל המתנגד צריך להוכיח שהוא מסטרא דקדושה ואז נחשוב דבריו.

ד] אכן אחר הדברים הנ"ל יש מה שהוא יותר חשוב והוא ענין הצלות נפשות, וכידוע שפיקוח נפש דוחה הכל. משל למי שהיה טובע בים, ויש חבל להצילו אבל בעליו עומדים עליו ואוסרים לנגוע בו, אין ספק שלוקחין את החבל בע"כ [ויש דינים בזה, שמי שצריך לגנוב בשביל פק"נ, שיגנוב הכי פחות שיכול כמובן, ויכוון שיזכה להשיב מה שגנב], וכמו כן לענינינו שראה ראינו פעמים אין מספר שזה ממש כמו קו חיים [וזה ענין של נ נח נחמ נחמן מאומן, שמאריכים ופושטין השם להגיע להנדחים], הצלת נפשות ממש, ולא רק ברוחניות גם בגשמיות, הצלת הגוף ממש, כי הרבה אנשים בימינו נפלו למקומות שהיצה"ר התגבר עליהם לא רק ברוחניות אלא כבר עומד עליהם להרגם ממש, בעצבון עד כדי איבוד ח"ו ה"י, ובסמים ושיכרות יותר משכרותו של לוט וכו', וע"י שרואים הכתיבה על הקירות תופסים ובוחרים בחיים, ואלו להרואים, וגם מצל נפש וגופו של הכותב, וכמו שמצינו להדיא אצל דוד המלך כנ"ל.

ה] ואפילו אם לא תהיה פיקוח נפש רק הצלה פורתא וכדו', יש מקום לא להאשים, ואדרבה לכבד מאד אילו שלא מסתכלים על האיסור ומוסרים נפשם לכתוב השם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן על הקירות אפילו ברה"י, דהנה זה סוגיא ארוכה בעירובין (לב:) בבעיא שלא איפשטא אם מוטב לעשות עבירה קלה להציל אחר מעבירה חמורה, ע"ש וריש מס' שבת בענין רדיית הפת בשבת, ובעוד מקומות (ובפרט עי' בסה"ק מי השילוח ובית יעקב וכו', וע' בתשובה אחרונה בשו"ת נחלת שבעה שמתיר לחלל שבת כדי להחזיר אדם לדת תורה. ועי' מחלקת רשב"ג ורבי בנדה ס. אם תולים לקלקל קצת כדי לא לקלקל האחת כלל) ובאמת קי"ל להדיא בסוף מס' ברכות (סג.), רבא אומר בכל דרכיך דעהו, אפילו לדבר עבירה.

והנה משל למה הדבר דומה להלכה פסוקה שאסור לעורר אדם מן השינה חוץ לקריאת פסוק ראשון של קריאת שמע, והנה הרבה ראינו שמעוררים את האדם כדי לזכותו בגשמי או ברוחני, ואפילו אם בסוף האדם שהיה יושן מרוצה בדבר, זה עוזר רק למפרע לבטל את ההקפדה שהיה לו, וראיתי מובא שהאדמו"ר מזויל לא היה מעורר שום פעם מהשינה (יתכן אפילו לא לפסוק ראשון של ק"ש) ופעם הוא בטא שזה טעמו כנ"ל. ועם כל זה רוב העולם אין להם שום טענות על המעוררים. ואם כן לא תהיה התעוררות האדם לכל טוב של העולם הזה והעולם הבא עם הכתיבה של נ נח נחמ נחמן מאומן פחות מסתם התעוררות של השינה.

ובאמת יש מצוה גדולה ללכת בדרכי השם יתברך, ובמסכת סוטה (יד.) אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו וכו' להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערום דכתיב וכו' אף אתה הלבש ערום, הקב"ה ביקר חולים וכו' אף את בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה וכו' ע"ש. והרי בנשמת כל חי מפורט עוד מידה של השם יתברך: המעורר ישנים – והמקיץ נרדמים! וא"כ לכאורה יש מצוה גם בהנהגה זו של והלכת בדרכיו, והדרך הכי טוב לקיימה הוא דרך נ נח נחמ נחמן מאומן.

ו] ויש מקשים שאם באמת כתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן הוא פיקוח נפש, למה לא תהיה מותר לכותבו בשבת קודש (אע”פ שאפשר לעשות בחול)? [ובספר נחלת שבעה, תשובה אחרונה – פג – פסק שמחללים שבת אפילו להצלה רוחני, להחזיר אדם בתשובה]. ואינו קשה מידי, כי הענין של כתיבת נ נח הוא להביא קיום שבת, ונ נח הוא בעצמו בחי' שבת, כמו שהוא רשום בשורה השביעי של הפתק. ועל כל פנים נלע"ד שאם ח"ו מי שהוא יכתוב נ נח בשבת, יהיה בכלל 'טעה ועשה מצוה' שפטור מחטאת, ודוק.

שוב ראיתי במפרשים, שהרי כאשר דוד ברח משאול והגיע לנוב, ואחימלך נתן לו לחם הפנים חם, ולפי הכלי יקר בספר שמואל שם בשם מדרש ילמדנו (ולפי הסידור של ר' יעקב עמדין בשם הלבוש, ובקונטרס סוד לישרים בספר רב פעלים להבן איש חי), זה היה בשבת, ומיד אחר כך ברח לאכיש, ושם היה צריך לשנות את טעמו, ואיתא במדרש ז"ל - והיה כותב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא ואשתו חמשים, ע"ש (ועיין בסבא דבי אתונא – ליקוטי מוהר"ן כג), הרי מטעם פיקוח נפש לא הסתפק בשאר מעשה שגעון, וראה צורך גם לכתוב את הגרפיטי על הקירות בשבת.

אכן יש פוסקים שהאיסור דאורייתא לכתוב בשבת אינו אלא על אותיות אשורית ויונית, עיין בדרכי משה והרמ"א שו"ע אורח חיים שו:יא (ובפרי מגדים שם א"א סק"כ, יש סדר למשנה שבת יב:ג, לב חיים ב:קד), ולפי זה אם דוד כתב אותיות של לשון גת בשבת, אין זה אלא איסור דרבנן. והרי בכתיבת נ נח יש דעות שעדיף לכתוב בסגנון כתב יד של הפתק, ואף על פי שאינו כתב אשורית, לכאורה קרוב מספיק. ואילו לכתוב נ נח באותיות של לשון אחר, בודאי יש ענין אבל אין בו את העוצמה, ועל כל פנים לפי שיטה זו לא יהיה אלא איסור דרבנן. ואולי אפילו מותר על ידי אמירה לגוי, כמו שאמרינן לענין קנין בית בארץ ישראל, שבכה"ג לא גזרו רבנן, וכל שכן כתיבת נ נח שהוא ממש קנין ודרך ארץ ישראל.

[וע"ע בכף החיים הל' שבת (שא:קלח) ז"ל מעשה באיש אחד שמצא סגולה אחת בס' כ"י מאדם גדול מהראשונים למי ששתה סם המות לכתוב לו ותיכף מקיא האדם וחוזר לבריאותו. ואירע כמה פעמים שאיזה נער או מר נפש בכעסו שתה סם המות וזה האיש כתב קמיעא זו ועשה והצליח שהקיאו אותו והבריאו. ויהי היום ליל ש"ק אירע שנערה ישראלית ששתתה סם המות והתחילו להדבקי מיתה, ובאו אצל האיש הזה בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותיכף הקיאה ועמדה על בוריה, אי שפיר עבד. עיין ברכי יוסף או' ו' מה שהאריך בזה וסיים כיוון דכוונתו היה להציל נפש וע"י הסגולה הוייא הצלה נראה דלית ביה דרך איסור אפי' מדרבנן ולמפרע מצוה גדולה עשה יעו"ש. ועיין להזרע (אברהם או אמת) ח"ג יו"ד סי' קכג מאי דשקלא וטריא בדברי הברכי יוסף הנז' ומה שהוסיף להביא ראיה לדבריו יעו"ש. והב"ד הפתח הדביר או' ט' וכתב דאם אין הרפואה בדוקה נראה פשוט דאין להתיר איסור דאורייתא יעו"ש, עכ"ל. וע' בשדי חמד מערכת יום הכיפורים סי' ג:כד (חלק ט עמוד 16). וע"ע בהלכות שבת סוף סימן שו, שמי שבתו נמצאת ח"ו אצל הכומרים מותר לצאת חוץ מהתחום בשבת (אפילו למ"ד שתחומין דאו') כדי להצילה, ואם הוא לא רוצה כופין אותו, ועוד לא הסתפקתי לעיין כראי בסוגיא, כי המעיין שם יראה שהכל מלא בצ”ע, כי בדברים כאלו זה קרוב להלכה ולא מורין כמובן].

ועוד עיין בבא קמא דף קא בסוגיא דשבח סמנין אם חזותא מילתא.

כתר. כתר חכמה ע"ה בגמטריא רבי נחמן מברלסב. כתר חכמה בינה, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

לבוש. עמש"כ בערך בגדים.

לולא רבינו רחת עלינו (רחת פירושו השחתה ואבדון), משפט שהעולם אומרים, י"ל על פי המבואר בלקמ"ת תורה צד שיש ג' ראשים (ראש בני ישראל, ראש השנה, ראש ושכל שכל אחד), ולולא רבינו היה חסר הג' ראשים האלו, והיו חסרים ח"ו מהתורה הקדושה, תור"ה זה גימטריא תרי"א, חסר ג', זה רח"ת, ושפיר קאמרי שלולא רבינו רח"ת עלינו. ואחד מהחברים הוסיף שכן מצינו שתרח שבא לפני הג' אבות [כי הג' אבות הם בחי' הג' ראשים, אברהם בחי' המוח בחי' מוחין חוורין ככספה ובחי' שב לימיני, יצחק בחי' ראש השנה, יעקב בחי' ראש בני ישראל].

לידה

נ נח נחמ נחמן – בחי' העובר יוצא מרחם אמו לאור עולם, ומיד מאומן על ידי אמו. ולכן נ, נח, נחמ, כולם לשון של דינים, נ' בחי' נפל ונפילה, נח, פירושו מיתה בארמית, ולא מחזקינן וולד קיימא עד לאחר ל' יום, נחמ, בחי' צ"ח קללות, ורק אחר שיוצא הוולד, יש נחמן ומיד מאומן. וזה בחי' יציאת האורות מפה של א"ק, שחזרו ונכנסו וחזרו ויצאו, עד שעשו נ' נפש, נח' רוח', נחמ' נשמ'ה, נחמן' – חיה, מאומן – יחידה.

ידוע שעיקר תולדותיהם של צדיקים זה מעשיהם הטובים, ומה שהם פרים ורבים בתורה. והרמח"ל כבר ביאר שזה כמו מה שכתוב בתורה (בראשית ב:כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד, ופרש"י ז"ל הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד, עכ"ל. וכן לענין דבקות בהשם יתברך, מהדבקות נולד המציאות שבאותו הוולד האדם אחד עם השם יתברך. והנה זה הוולד, נ נח נחמ נחמן מאומן. ולכן בשר אחד בגמטריא שירה.

וענין ועבודה זו הבאתי בהקדמה לספר ליקוטי נ נח בחלק ראשון - חלק נ – על התורה.

לשון. אותיות של הלשון, לפי ספר היצירה: דטלנ"ת – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה! ומבואר חשיבות של הלשון, שהחיים והמות ביד הלשון וכל מאמרי התורה וחז"ל. ודורשי רשומות אמרו, דטלנ"ת ראשי תיבות דורש טוב לעמו ננחים תהיו.

לשון הקודש

נ נח נחמ נחמן מאומן הוא שלמות לשון הקודש!

דבר זה מבואר מתוך דברי רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה יט. ששלמות לשון הקודש הוא דייקא על ידי התרגום, בחי' מן ארם ינחני בלק (אות ד). אר"ם זה הגמטריא של נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, ראשי תיבות בחינת ראש מסבי (אות ה), וזה ינח"ני שהוא היה הולך ממש בהיפוך מהננ"ח. וזה בחי' ארמי אובד אבי, אבי דייקא בחי' ראש בני ישראל, אבי אבי רכב ישראל, אב"י ר"ת ישראל בר אודסר שעל ידו נתגלה הנ נח. הרי שלשון ארמי הולך לאבד את הנ נח ח"ו.

ולכן נ נח, מתחיל עם נ' שהוא נפילה (כדאיתא בגמרא שלכן באשרי אין פסוק מתחיל עם נ' רק סומך ה' לכל הנופלים), בחינת לשון נופל על לשון, כי מתחילים להפיל את הרע של ארם.

ולכן אחר הנ' יש נח, בגמטריא נגה, שבנגה יש את הטוב והרע, שצריכים להפיל הרע ולהרים את הטוב. ולתקן את המן ארם ינח"ני בלק כנ"ל. ולכן נ נח בגמטריא גלעד ע”ה, השם שיעקב נתן לתקן היגר שהדותא של לבן הארמי. ויש כאן כל הענין של תיבת נח שהיה ממש התיקון של לשון הקודש מול לשון ארמית, כי המבול הוא ממש בחי' בבל ושם ננערו כל מתי המבול (רש"י נח ו:יז). (ולכן האדם בגמטריא נ', ובני נח, אותיות נ נח י"ב – י"ב רמז לי"ב שבטים שזה הבן נח נתוסף באיזה בחינה לעם ישראל, וגם יש עוד י"ב אותיות להשלים הנ נח – נחמ נחמן מאומן).

נחמ: בחינת נחמה על הרע, בחינת אסף ה' את חרפתי, ועל כן נחמ בגמטריא "יגדל נא" – כח אדנ"י, שכבר מתנוצצין האותיות של לשון הקודש. (וזה גם כן בחי' לשון הקודש, בחי' לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים – בחי' עקם התורה כמה אותיות שלא להוציא לשון מגונה).

נחמן – זה אחר שכבר ניזון מהתנוצצות האותיות זוכה להארת הפנים, - נא כח אדנ"י – עם התיבות והכולל בגמטריא נחמן. ונחמן מראה על האנפין באנפין (וכן 'פניו' עם שני כוללים אחד לכל ב' אותיות כמובא מר' אברהם אבולפיא, בגמטריא נחמן), אנפין חשוכין מול האנפין מאירים – נ' מול ן', ובאמצע יש ח"מ, בחינת חם לבי בקרבי וכו' דברתי בלשוני, שמקרר חמימותו בדבור של לשון הקדש (אות ה').

מאומן – זה הענין לשמוע את התורה ממי ששמע אותה מהשם יתברך – האומן.

ולכן נ נח נחמ נחמן מאומן בגמטריא פי שנים ע"ה (ע' פרשת נח ז:ט, ובפרק מה הענין להגיד רק נ נח). כי פי שנים זה בחינת שנים מקרא, בחינת שלמות לשון הקודש. ובחי' שנים מקרא ואחד תרגום ראשי תיבות שמות – כי דייקא בזה השם הקדוש הכלול בד' שמות זוכים לשלמות לשון הקודש. ולכן מאומן – שהוא בחוץ לארץ, בחי' תרגום, תופס ה' אותיות, ונ נח נחמ נחמן, שהוא ממש שם רבינו הקדוש בעצמו, תופס י' אותיות – פעמיים ה' – בחי' שנים מקרא ואחד תרגום!

ולכן נ נח נחמ נחמן הולך ומתרחב בחי' עשאה כאוצר של יראת שמים שע"י זוכים לשלמות לשון הקודש.

ולכן נ נח הוא התיקון של עמל שפתימו יכסמו (אות ה) כי השפתמו – אותיות שם הפתו, הפת"ו בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

ולכן לב שמח ייטב פנים (אות ט), הר"ת ש"י עם כל התיבה האחרונה פני"ם והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן! ועוד 'לב שמח ייטב פ'נים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (זה השני חדשתי בס"ד לכבוד תורה ל' - 133).

מאכלים. ע' בערכים: פיצה, פיתא.

מגלה זיו השכינה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

מגן דוד. ע"ה בגמטריא נ נח. ובמקום אחר פירשנו את הפסוק בשיר השירים, תורי זהב, שכל תור הוא משולש, הרי תורי שני משולשים, זהב בגמטריא דוד כדאיתא בזוהר, הרי תורי זהב בחי' מגן דוד. תורי זהב בגמטריא נון נון חית.

מדינה: בגמטריא נ נח ע"ה. בספר קהילת יעקב כז"ל מדינה, והוא מלכות ע"ש שיונקת מדין (פרדס בשער פרטי השמות פ"ח) וי"ל שהמ' הוא אדנ"י גי' ס"ה ויונקת מרבוע אהי' שבבינה גי' מ"ד. מ"ד וס"ה גי' מדינה. ונודע בחי' רבוע אהי' ה"ס הדין שמתער מבינה, וז"ס דבינה איהי רחמי רק דדינין מתערין מבינה דאהי' הוא שם של רחמים רק דינין מתערין מינה בסוד הרבוע, וזהו יונקת המ' מבינה בחי' רבוע זה, וזהו מדינה אותיות מדין ה', שיונקת מדין ה' עלאה שהוא הבינה, גם המ' עיקר בנינה מה"ג וזהו מדין ה', מה' דינים נבנית, ע"כ.

וזה ענין נ נח, שיונקת מאומן. הרבוע מהתיבה הה'.

"מה יהיה איתי" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (עם התיבות). שנזכה להיות בבחי' מ"ה, שנזכה להיות נ נח!

מהפך

יש ענין שנתהפך הכל לטובה (עלים לתרופה ריב, ריג, תעו). יש ענין ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אמירת נ נח נחמ נחמן מאומן - מהפך הכל לטובה!

סגולה גדולה לכל דבר לומר נ נח נחמ נחמן מאומן, ובודאי עדיף הרבה לשיר אותו באיזה ניגון. והכי טוב לרקוד לניגון נ נח נחמ נחמן מאומן. ובאמת זה הרבה יותר מסגולה, כי זה בעצמו הוא נ נח נחמ נחמן מאומן, בחי' 'זה הדבר' זהו (ע' תורה ה' בלק"מ. ושוב יצא לאור ספר לראות באבי הנחל וכ' (עמ' נז) לפרש מש”כ בפתק ובזה אגלה לך סוד, שזה בחי' משה כנ”ל, אגלה, אגל”א בתורה הנ”ל). לא צריכם להגיע לשום דבר אחר, כי זה בעצמו הוא העולם הבא, ששרים להשי"ת. ומי שאומר נ נח נחמ נחמן מאומן בעוה"ז יכול לומר נ נח נחמ נחמן מאומן בעוה”ב, אבל מי שלא אמר נ נח נחמ נחמן מאומן בעוה"ז לא פשוט שיזכה לומר בעוה"ב.

ישראל סבא עמ' קמח:

רבי נחמן הוא השרש שלנו ושל כל העולם. בו ובשמו נ נח נחמ נחמן מאומן, זה השרש של כל הבריאה, של כל התורה ושל הכל. וזה מסגל לחזר בתשובה ולכל הישועות. צריכים להבין שזה מסגל, כי הוא השרש של הגאלה והשרש של כל נפשות ישראל, להחזירם להוציאם ממקומות כאלו.. כל אחד מהיכן שנפל לשם. להוציא את כל העולם מהצרות. הצרות הם התאוות והכסף ותענוגי העולם הזה. ולא צריכים את הכל, צריכים לאכל חתיכת לחם. בשביל מה כל הכסף והבנינים?

רבנו הקדוש רבי נחמן, נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא כלליות כל התורה וכל הצדיקים שהיו מיום בריאת העולם. הוא משה רבנו, הוא אברהם, יצחק ויעקב, הוא כל הצדיקים! בחיר הבריאה.

נ נח נחמ נחמן מאומן - כלול בזה כל הצדיקים וכל התורה! זה דבר קל להגיד, ומי שאומר נ נח, אז הוא מחזיק, הוא נכנס בהשרש של הבריאה, בהשרש של כל התורה ושל כל הצדיקים, נכנסים בעולם אחר!

רק כשמזכירים שם רבנו רבי נחמן, ככה כמו שחתום בחתימה בפתק הזה - נ נח נחמ נחמן מאומן, זה ממתיק כל הצרות וכל הדינים וכל העוונות וכל הנפילות וכל הכפירות של העולם. זה מספיק להחריב כל הסטרא-אחרא, כל החשך, הכל, מהפך הכל! שזה כח כזה.. כח חדש שלא היה מעולם!

נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא משמח הכל, ישמח כל העולם וכו', ע"כ.

ישראל סבא עמ' קמט:

נ נח, זה יש לו כח, זה פותח כל השערים, כל השערי רחמים, כל השערי תפלה, כל השערי תשובה, כל התורה!

העקר הוא נ נח נחמ נחמן מאומן! נ נח נחמ נחמן מאומן זה כל העולם, זה כל התורה, כל החכמות. זה ענין סודי .. סוד מכל העולם!

יכתבו - נ נח נחמ נחמן מאומן!

מהר. מהר מהר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (וע' שמות כב:טו – וכי יפתה וכו' מהר ימהרנה לו לאשה).

מזל. נחמן זה ענין להיות למעלה מן המזל והמזלות (ע' בלקוטי מוהר"ן תורה לא:ט) כי האותיות שעל גבי מזל – מ-ז-ל הם נ-ח-מן.

בספר סודי רזיי לבעל הרוקח, ח"א אות י' (עמ' מז.) ז"ל וכל מזל ומזל ברא לו חיל שהם ש"ס חיילות, וכל חיל וחיל ל' ריהטון שהן רבוא ות"ת וכו' ע"ש. והרי ש"ס בגמטריא רבי נחמן. רבוא ות"ת הוא מאה פעמים נ נח.

מחלקת. עיין ערך התנגדות.

איך התחיל השנאה של השפאלע זיידא והאסיפה לעשות חרם.

חיי מוהר"ן קיד ע"ש באריכות - ויהי היום בשנת תק"ס ראה רבנו זכרונו לברכה במקום שראה והשיג במקום שהשיג שהוא צריך לקבע דירתו בקהלת זלטיפליע (ה"ע מבואר בהמשך שהיה עוסק בתיקון ירבעם בן נבט).... ונכנס להעיר בלי שום ידיעה מאנשי הקהלה, כי לא שאל את פיהם מקדם כלל, רק שכר לו דירה שם וקבע דירתו שם פתאום. אבל אף על פי כן קבלו אותו אנשי הקהלה בכבוד גדול. ובראש השנה נתקבצו שם אצלו אנשים רבים.... ויהי היום, התפלל אחד נעילה לפני העמוד ביום כפור שלא ברצון רבנו ז"ל, ונשתקל מלולו באמצע התפלה ולא היה יכול לפתח פיו בשום אפן, עד שהכרח להסתלק בחרפה גדולה ועמד אחר תחתיו. ואחר כך במוצאי יום הכפורים אמר רבנו ז"ל דברי צחות נאה כדרכו על ענין הבעלי תפלה של אותו יום כפור, ואמר שהוא מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחד (בבא קמא צז:). כי בתחלה התפלל חותנו של הבעל נעילה הנ"ל, ואחר כך חתנו הנ"ל, ושניהם התפללו בשביל נשותיהם כדי להתכבד בעיניהם וכו'. ואמר אז שהוא היה רוצה לעסק אז בתפלתו אודות הפריפינאציע (הינו מה שהאדונים לקחו המזיגה מיד המוכסנים) ואם אתם יודעים איך הסמך מם עומד כנגד דבר שבקדשה ואיך הוא מתגבר למנע ולבלבל ובא זה ועמד להתפלל ודחיתי אותו.

ומחמת זה התרעם על רבנו זכרונו לברכה האיש הזה הנ"ל, והלך ונסע לקהלת קדש שפליע והלשין על רבנו זכרונו לברכה בפני הזקן הידוע דשם, עד שעשה מחלקת גדול על רבנו זכרונו לברכה. ומאז והלאה נתעורר המחלקת הגדול מאד עד שכמעט כל העיר כלה חלקו על רבנו זכרונו לברכה. וגדל עצם המחלקת שהיה עליו שם, וגדל היסורין שהיו לו שם, אי אפשר לשער ולספר כי ישב שם כמו על קוצים ממש. ואחר סכות נסע לשם הזקן הנ"ל ופער פיו לבלי חק עד שעשה שם מחלקת גדול עליו. ובתחלה היה לו אהבה עם רבנו זכרונו לברכה, והיה הזקן כפוף ונכנע מאד לפניו, אך מעת הנ"ל שנכנס רבנו זכרונו לברכה לזלאטיפאליע סמוך לגבולו שתי פרסאות, וגם על ידי רבוי המלשינות כנ"ל, על ידי זה נתעורר המחלקת הגדולה, עד שבדו עליו כזבים אשר לא עלתה על דעתו, עיין שם באריכות.

ספר מאורות הגדולים (אהרן ציילינגאלד, בילגורייא תרעא), קדושת הרה"ק ר' לוי יצחק מבא"ד (-מבארדיצוב), מדף ו- 11:

בעיר שדה לבן היה איש למדן מופלג ובעל מקובל, רק שמו לא היה מפורסם בעולם לכן נתקנא מאוד על מעלת הרב הצדיק ר' נחמן מברעסלאוו בעה"מ לקוטי מהר"ן ועוד כמה ספרים, כי שמו הולך וגדול מאד. והוציא האיש הלמדן הנ"ל קול על הרב הקדוש מוהר"נ כי הוא משתמש בשמות הקדושים, ולקח קלף וחתך לחתיכות קטנות, ועשה מהן קמעות וחלק לאנשים ריקים, ובא אל הרב הצדיק הנקרא שפאלער זיידע אשר הי' מפורסים מאוד לצדיק הדור, והלשין על הרב מוהר"נ, והעמיד להעדים את האנשים הריקים, והם אמרו כי הרב מוהר"נ נתן להם הקמעות. וכאשר שמע זאת השפאלער זיידע רגז על הרב מוהר"נ והתחיל לחלוק עליו, כי זאת הי' אחר המחלוקת הידוע של הרב הג' הצדיק רבנו יהונתן עם הגאון מהר"י יעב"ץ אשר נתהו' המחלוקת מחמת הקמעות שחלק הגאון מהר"י (-עיין מה שרבי נחמן יישב על הקמיע של ר' יהונתן). והנה המחלוקת הלכה והתגברה, ויאסוף הרב הצדיק שפאלער זיידע אסיפה גדולה מצדיקי הדור אל בית הרב הצדיק מבארדיטשוב, וחפצו לגזור נידוי שמתא על הרב מוהר"נ, אחר שחקרו ודרשו את העדים, והנה האיש המקנא עוד הוסיף סרה להעמיד עדים אשר הרה"צ מוהר"נ זרק אבן למרקולס בעת נסעו לארץ הקדושה על הים (ה"ע עיין בחיי מוהר"ן על נסיעת רבינו לארץ ישראל, אות קלו - ובשעת הרוח סערה חס ושלום ישליך חמשה קוויטליך שכתוב בהם ורב חסד לתוך הים), וע"י המלשינות הזאת כמעט שעל' בידו שאסיפת הצדיקים ידונו את הרב מוהר"נ לחרמה. והנה בתוך הצדיקים האלה אשר ישבו לאסיפה הי' ג"כ הרה"צ ר' ברוך ממעזיבעז נכד הבעש"ט, ואמר להרה"צ משפאלע, למה קורים כל העולם את מעלתכם זיידע ולא באבע?! אמר לו הרה"צ משפאלע לולי הזיידע (- הבעל שם טוב) מאין הי' הנכדים. והרבנית אשת הרה"צ מבא"ד ישבה בחדר מן הצד, ויהי כאשר שמעה כי רוצים לנדות את הרה"צ מוהר"נ, אז קפצה אל הבית אשר שם נאספו הצדיקים, ואמרה להם אל תגעו במשיחי ואל תרעו, הן אנחנו מתפללים זכור לנו ברית אבות ואיך אתם שכחתם את ברית אבותיו של הרה"צ מוהר"נ אשר הוא נכד של הרה"ק הבעש"ט ונכד הרה"ק ר' נחמן מהרדענקע ז"ל, ואנו אומרים בכל יום לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, והנה חכז"ל דרשו על וזרע אין לה, אין לי אלא זרע, זרע זרעה מניין, ת"ל וזרע אין לה, עיין לה, ואתם לא תעיינו על הי' שבתוכו. ויהי כאשר שמע הרה"צ משפאלע את דברי', אמר, מימי לא נצחני אדם, אלא פעם אחת אשה, ונתפרדו משמה כל הצדיקים ולא עשו מאומה.

אך המחלוקת בין החסידים לא רפתה, עד אם פגעו חסידי שפאלע עם חסידי בערעסלאוו רגמו זה לזה באבנים. והנה עד היום בעיר אומן פלך וואהלין אשר מנוחתו של הרה"צ מוהר"נ שמה עוד לא שככה חמת המחלוקת. והנה בנו שס בית הכנסת על קבר הרב מוהר"נ ומתפללים שמה ונמצאו גם עתה חסידים שוטים אשר ישליכו שמה אבנים, לכן מוכרחים היו חסידי מוהר"נ לעשות שם גדר גדול וגבוה סביב בביה"כ אשר לא יוכלו לזרוק שמה אבנים, גם אינם מניחים שמה לילך איש אשר לא מאנשי שלומם. גם בין חסידי מוהר"נ נמצאו אנשים שוטים אשר שרפו איזה חתיכות נייר או פסת בלוי סחבות ואומרים כי בזה המה שרפו את נשמת הרה"צ משפאלע, כ"כ גדול כח היצר הרע הנתהו' מכח המחלוקת. ומי גרם כל זאת, הוא האיש משדה לבן אשר התימר ללמדן ומחמת קנאתו להרב מוהר"נ הולך רכיל והלשין אותו לפני הצדיקי הדור:

פעם אחת העלילו על אחד מהעדים אשר העיד לפני הרה"צ משפאלע אשר הרה"צ מוהר"נ נתן לו הקמיע, שהוא סוחר עם שטרות מזויפות, ואסרו אותו במאסר, ולאחר ערבון גדול יצא לחפשי עד החקירה והדרישה. וכאשר שמע הרה"צ מבארדיטשוב, יצא בכל העולם, לכן נסע זה האיש לבא"ד להתפלל עליו שיצא נקי מזה המשפט, וישבע לפני הרה"צ כי נקי הוא מכל פשע, רק עלילה התגוללו עליו. אז אמר לו הרה"צ, רואה אנכי כי אתה עשית עבירה גדולה עם זיוף, כי במדה שאדם מודד מודדין לו, אז הבין זה האיש כי הרה"צ יודע הכל, והודה לפני הרה"צ כי הקמיע נתן לו האיש משדה לבן למען בא בעלילה על הרב מוהר"נ, ובקש אותו להעיד עדות שקר בפני הצדיקי' על הר' מוהר"נ, ובאמת הוא בעצמו כתב הקמיע ונתן לו. וכאשר שמע הרה"צ מבא"ד את הדברים האלה, אז אמר כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו. ועתה לך ממני כי אתה בנידוי ובשמתא, אז אמר הרה"צ בשם הבעש"ט על המשנה הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורעניות. ויש להבין מה ענין זה אצל זה, ואמר כי החטא והעונש באין כאחד, כי יש בכתבי שו"ת הרמב"ם ששלחו מדינה אחת להרמב"ם וחתמו על שאלה זו שבעים אלף אנשים וכתבו לו בזה"ל ילמדנו רבנו מאחר שאין תחית המתים מפורש בתורה רק בש"ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם, וא"כ גם לנו יש להוכיח ולדרוש איפכא וכו'. והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וציוה לתלמידו למהר"י אבן תבון לכתוב תשובתם, ותוך ענין תשובתם הוא זה. אבאר לכם מאחר שנמשך לכם ספק זה, א"כ אין נשמתם מבני אברהם יצחק ויעקב רק מאנשי סדום ועמורה, כי יש נשמות הנמשך משמים וארץ ושבעה כוכבי לכת וכיוצא, ויש לשאול על עיקר הבריאה הא כל מעשה בריאת העולם לצביונם נבראו כדרשת חז"ל על קרא דויעש אלקים וגו', ע"כ מה טעמא לא רצה ארץ להיות בחי' שמים, וצ"ל שלא נותן דעת בארץ שידע בחי' שמים, וזכותו שיתאו' להיות בחי' שמים, והטעם כי גם בחי' ארץ צריך שיהי' בעולם וכיוצא בזה וכל הנבראים וז"ש לצביונם נבראו, וגם בחי' אדם צריך שיהי' כת רשעים כת בינונים וכת צדיקים כיתרון האור מן החשך, ר"ל שנמשך תועלת מהחלק ממעשה רשעים נדע מעלת הצדיקים, וכל אחד נבראו לצביונם ברצונם, וכי תימא א"כ תקשה לכם הקושי' בחי' הידוע עם הבחורה מאחר שאתם כופרים בדרשת חז"ל, א"כ איך אתם משיגים קושי' זו, והנה נפש האדם הוא דם הנעשה מברירת המאכלים, ויש כמה מיני בירור, בתחלה ע"י שזורקת המרה טיפה למאכל שבתוך מעיו נברר הגס והעב ונעשה צואה ויצאה לחוץ. בירור ב' יוצא למי רגלים. בירור ג' נעשה זיעה . ד' נעשה שערות וצפורניים. בירור ה' הדם נבלע בכבד וטחול וכו' ויבחר הכל נכנס בלב ואח"כ במוח ומזה נעשה השכל והדעת מדבריכם נראה שאתם כופרים בדברי חז"ל א"כ לא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשה מדמים של מאכלי טרפות, והשכל והדעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה כי ממנו נעשה, וא"כ איך תוכלו להכריע בהשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רחוב לבם רחבה מני ים, ותדעו באמונה מאחר שירדו לספק זה בכפירה זה שהפורענות קרובה לכם, וכך עלתה להם שבא עליכם מלך והרגם והשמידם, ורצו להמיר דתם ולא קבלו אותם מאחר שכפרו בתחית המתים והאומות ג"כ מאמינים בסוד הגילגול והתחי' כמ"ש הפוליסיף — מעט מזער נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה והנה רוח ה' דיבר בו שעלתה להם כך. אך לבאר הטעם איך ידע מזה שירדו לכפירה זו שהפורענות קרובה אליהם כמ"ש החסיד מהר"י יעבץ כי הדבק בו ית' מושגח ממנו ולא יניחנו למקרה, כאשר סר ממנו הדביקות סר ממנו השגחתו ית' כמ"ש הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו'. ובזה יובן המשנה הנ"ל הרחק משכן רע, הרחק שלא יאכל דברים טמאים ומאכלות אסורות שאז גורם ששוכן רע במוחו ושכלו ועי"ז גורם שדעתו ושכלו נוטה להתחבר לרשע במעשיו ואז ידע כי הפורענות קרובה אליו. וככלות הרב מבא"ד את המאמר הזה, פנה שכמו מהאיש המעיד שקר על הרב מוהר"נ ואחריתו הי' מר מאד כי נגמר משפטו להיות אסור בגדוד אסורין ומת שם בתפיסה. ועל האיש משדה לבן אמר הרה"צ מבא"ד יכרית ה' כל שפתי חלקות אשר אמרו ללשונינו נגביר וכו' אשר תפס את מדת הנחש ארור הוא מכל הבהמה וחית השדה. והנה כאשר האיש הלזה הי' גביר גדול התחיל לירד מנכסיו עד כי הי' לאיש אביון ותמת עליו אשתו ושני בניו, ומחמת עג"נ יצא מדעתו ונחה עליו רוח שגעון ונעשה נואף גדול, וכאשר הלך בחוץ רגמו כל העם אותו באבנים עד כי הוכרח לילך מעיר מולדתו וסבב בכפרים ובעירות וביקש לחם מערלים האכרים וישן על האשפה. פעם אחת הלך בכפר וראה כפרית ערלית וביקש ממנה פת לחם ושקלה ובעלה הערל ראה זאת והכה אותו מכת רצח, ונאספו כל האוכרים בני הכפר והכו אותו מכות אכזריות וכאשר עמד על נפשו נשך את אחד מהם  וטיכסו עצה מה עונש לעשות על אשר העיז לנשוק את אחד מהם, וגזרו עליו שיחתכו את שפחותיו, וכן עשו, וחתכו את השפתים שלו עד כי זוב ממנו דם רב, והניחו אותו, והוא ברח אל השדה ונפל מעצמת מכאוביו, וישן שם עד בא הלילה, ובלילה הריחו הזאבים הטורפים אותו, וגזרו אותו לגזרים, ולקקו את דמו, ולא הניחו ממנו רק את הראש, ואח"כ הל חייט יהודי אל הכפר ההוא ויספרו לו את אשר עשו ליהודי והלך לחפש אותו ולא מצא כי אם הראש והביא את הראש אל העיר וקברו אותו בקבר ישראל, ע"כ.

מחר: עיין מש"כ בעירובין כב.

מחשבה דבור מעשה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן. מחשבה קול בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – וזה מלמעלה, עבד (\מול) מעשה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, זה למטה. דבור, בגמטריא קול עבד. כל זה שמעתי מע.ל. נ"י.

מטריקס – matrix: - עיין מש"כ בספר משלי עה"פ צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת (יד:לד). ובענין להנצל מעולמות של דמיון עיין מש"כ בתהלים צד:יז. וצריכים לציין למה שרבינו אמר על עולם התהו.

הרמח"ל בחיבורו הנפלא יחוד היראה (נדפס כעת בספר קיצור הכוונות עמ' שיג):

“וכלא קמיה כלא חשיבי (זוהר פרשת בראשית יא:)” - הוא מה שנתפרש בסוד הידיעה והבחירה, שכל מציאות העולמות אינם אלא כמי שחולם חלום ויראה דבר בדמיון, כך הכח השלם של אין סוף ב"ה שאין בו זמן – נראה לפי דר הזמן, וכשרוצים להסיר מזה הדמיון – הרי אין המציאות כלום, וסוד זה (תהלים עג:כ), “כחלום מהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה,” כי אין מעשה הס"א כלום, כי כבר עובר דמיון זה ואינו כך, וזהו "כלא חשיבי". והוא סוד: “כל הגוים כאין נגדו", כי אינם נמצאים אלא בבחינת "לא" זה. ובאמת ישראל אינם כך, כי הם לפי שורש הטוב, שהוא טובו יתברך שמו הנמצא בפועל ממש. כלל הענין הזה – כמו מי שיסתום חלון חדר אחד בזכוכית בעל גוונים, והשמש מכה בו לפי עצמו בלי שינוי – ונראים בחדר עמה מיני גוונים וריקומים יוצאים מניצוצי השמש עצמו כאלו הוא מרוקם כך. ומי שהוא בחדר לא יוכל לראות אלא כך, ואי אפשר להבין הניצוץ ההוא בדרך אחר. כן האין סוף ב"ה פועל בדרך שלמותו, ושם לפניו מסך הצמצום, שבו תלויים כל הגוונים האלה, והם כל חוקות הטבע מראש ועד סוף. וכל הדברים האלה הם לפי האין סוף ב"ה בדרך אחר ממש, שאי אפשר לנו להבין אותם איך הם, אלא זה ידענו, שכל אלו הדברים הנראים לנו במציאות שהם כך – אין זו ענין הדברים ההם כלל, כי אם ענין נעלה מזה הרבה. אלא לפי הזכוכית הסותם השמש – הוא נראה לנו כך. כך ענין הזמן איננו כלל אלא מה שאנו מדמים הטבע כמו שנראה לנו לפי הצמצום. הלא נראה – בחלום עצמו יראה לנו שעברו ימים ושנים בתוך חלום אחד, והחולם נראה לו שהוא כך ממש. כך אנחנו בהקיץ בעניני הטבע אנו משערים מה שאנו רואים, וקרואים לזו השיעור – זמן, כאלו יכול להיות שעה אחת או רגע אחד, כשני החלום שהם באמת רגע אחד, והבן היטב. עכ"ל.

וראה זה פלא, הלילה אחר שכתבתי את זה ביום, נזדמן לי לעיין במסכת סנהדרין (לג.) וראיתי רש"י שם ד"ה האם שלה שכז"ל בית הריון ונקראת טרפחת ושלפוחית ובלעז מטריצ"ה, עכ"ל. והשתוממתי כי רק עכשיו כתבתי על המילה הזו "מטריצה"- שהיום הוא התרגום של matrix (שבאמת פירושו הסביבה וכדומה, ולכן שפיר יש להבין שענינו בית הריון - וכמו הבדיחה על המכחישים מעשה בראשית, על שני עוברים במעי האימא ואחד טוען להשני שזהו זה, והשני מבטיח שיש עולם מלא מחוץ, והשני צוחק עליו). ורק אז שמתי לב שהמילה הזו "מטריצה" הוא בדיוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן!! (שהוא השיר של הצדיק שמתקן אפילו בתוך החלל הפנוי כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה סד)!! מאומן!

סיפרתי את זה לחברים, והם אמרו לי שעוד לפני שיצא הסרט the matrix, אהרן פץ ז"ל פגש עם מוצאי הסרט וסיפר להם על נס הפתק ועל הזוהר שמספר על שני אנשים שקבלו פתק. אז יכול להיות שכל הסרט הזה היה מעשה ידי הפתק הקדוש.

מלא. לענין למלאות החסרונות עיין לקוטי מוהר"ן תורה ח. ועמש"כ לפרש נ נח נחמ נחמן מאומן בערך תפלה – נ נח הרחב פיך ואמלאה.

מלאך המות. נ נח מבריח מלאך המות, עיין ישראל סבא עמ' שסא.

מלכות

התגלות מלכות דקדושה, עיין ערך גילוי.

מלך ישראל בגמטריא נון נון חית ע"ה.

השכינה המלכה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

להעלות המלכות וחכמה תתאה על ידי חסד לקבל חיות מאור הפנים

בלקוטי מוהר"ן תורה ל מבואר שצריכים להציל את המלכות שבגלות על ידי תוכחת הצדיק שהוא בחי' חסד שקוצר את המלכות, והמלכות הוא בחי' ד' ע"ש, וצריכים עוד להביא חיות להמלכות בחי' חכמה תתאה, וזה ע"י שמעלין אותה בשלש רגלים, והשלש רגלים יש להם הבחי' של אור הפנים, כי כל שמחת המצוות מתקבצין לתוך הרגלים וכו' והם הלב של השנה בח' א'לה מ'ועדי ה'' וכו' ולב שמח יטב פנים (שיש במילים אלו שני דרכים להגיע להגמטריא של נ נח נחמ נחמן מאומן ע' סוף 126 על תורה יט) ע”ש, ועקר החיות הוא מאור הפנים כמש"כ באור פני מלך חיים עיין שם כל זה באריכות.

וידוע שהשיר פשוט כש"ר הוא בחי' תוכחה, אלא שכאן המוכיח יכול לבייש ממש הפוך מענין השיר פשוט כש"ר, ועיין מה שפירשנו בזה שם בחלק אני רן, שלכאורה כאן השומע יש לו התפקיד של עזות דקדשה ולבנות את השיר. ולכן נראה לפרש סדר העליה מפשוט לכפול וכו' בסדר הפוך, ודו"ק.

עצם החיות, פשוט. אור הפנים, פנים זה שנים כידוע (ש"ע נהורין אלף-למד בכל צד), שלוש רגלים, משולש. המלכות בחי' ד', מרובע. א'לה מ'ועדי ה'' אמי, בחי' אומן. כמו שכתוב (במדבר יא:יב) כאשר ישא האמן את הינק.

ממון. עמש"כ בערך כסף.

מנחה, קרבן מנחה:

מנחה, זה אותיות נחמן, כי ה' כפול עשר (כי כולם בחכמה עשית, חכמה בחינת י') זה ן. וכן תפילת מנחה, נגד יצחק, שם הסתר של רבינו, ובחי' ראש השנה. וכן עיקר ענין של קרבן מנחה, בחי' תפילת העני, שהוא ממש ענין של רבינו, וכמו שמאריך בזה מוהרנ"ת מאד.

והמנחה בא סלת, עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, כי נ נח, זה בחי' סלת של נחמן, כי השם נחמן שייך להרבה אנשים ומהם גם צדיקים גדולים, ונחמן בגמטריא קמח, אבל הסלת (קמח נקי ומנוקה), זה רק רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

וכן נחמן בגמטריא פסח, והמנחה לא תאפה חמץ. חוץ משבועות, לאחר שסופרים שבע שבועות, בחי' שבע כפול שבע, וכולם בחכמה כנ"ל, הרי 490, ונכנסים להכולל של שבועות הרי 491, כמנין נ נח נחמ נחמן מאומן.

ולוקחים מהמנחה קומץ, קומץ עם הארבע אותיות בגמטריא ר"מ, והוא כמנין הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן מאומן - קמיצה...

וביום המשח הכהן, וכן כהן גדול בכל יום מביאים מנחה: פרשת צו (ויקרא ו:יד) על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה תפיני מנחה פתים תקריב ריח ניחח לה'. והנה ידוע שמחב"ת רמז למתן תורה שהיה בשנת ב' אלפים תמ"ח. בשמן, בחי' דעת, ראשי תיבות מנחמן בן שמחה. הס"ת של על מחבת בשמן תעשה, בגמטריא תהלים, ואותיות היסוד של על מחבת בשמן תעשה מרבכת בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ואותיות היסוד של 'תביאנה תפיני מנחה' – נ נח! 'מרבכת' בגמטריא תיקון הכללי ע"ה. 'תביאנה' ראשי תיבות: תיקון הכללי נחמן ישראל בער אודסר. 'תפיני' מילה מרכבת תפי-ני, תפי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ני ע"ה – אני. 'פתים' ע"ה בגמטריא מנ נח נחמ נחמן מאומן. והנה מרכבת היתה מטגן, שזה דייקא כמו שרבינו אוהב חסיד מטוגן, בגמטריא נ נח.

ועיין במסכת שקלים (כ:) תופיני, רבי יסא בשם ר' חנינה, מטגנה ואח"כ אופה אותו, רבי אחא בשם ר' חנינא, אופה אותה ואח"כ מטגנה. אתיין אלין פלגוותא כהינין פלגוותא. תופיני – תאפנה נא, רבי אומר תפיני נאה, רבי יוסי רבה אמר, תופיני רבה. מאן דאמר "תופיני נא" כמ"ד מטגנה ואחר כך אופה, מאן דאמר תופיני נאה, כמ"ד אופה אותה ואח"כ מטגנה, ע"ש. ומבואר, שתופיני נא, פירושו לאפות אותו כאשר הוא נא – היינו מטוגנת מעט, כלשון התורה בקרבן פסח, אל תאכלו ממנו נא, שפירושו מקצת צלייה. ולפי זה יש לפרש נ נח, נ – זה נא, מגטוגן במקצת, נ נח, היינו מטוגן כל צרכו, ולכן הגמטריא מטוגן כנ"ל.

מסורה בברסלב

א] ע' באריכות בספר מדרכי הצדיק, מביא ומאריך להסביר ההשתלשלות של הצדיקים מהאבות הקדושים למשה רבינו, שהוא היה אבי הנביאים והנהיג את כלל ישראל בדרך הנבואה עד שכל הנביאים נקראים ממש תלמידיו אפילו אלו שהיו אלף שנים אחרי מותו (וכן מבואר בזוהר וברמח"ל שרוח הנבואה שכל הנביאים נמשך ממשה רבינו. וע"ע במסכת ערכין טו: אמר רב יהודה אמר שמואל כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו מכאן ואילך לא). וכאשר הנבואה לוקחה מישראל שלח השי"ת את הרשב"י שהוא נשמת משה רבינו להורות ולהנהיג את כלל ישראל, אכן אז היה גזירה של גלות אלף שנה כדאי' בגמ' (עיין זהר פקודי רכז:, ועיין תקונים חדשים של הרמח"ל ריש תקון נט וש"נ). ועיקר העסק בעבודת הש"י היה טמון באתכסיא [ויתכן שזה הטעם לשיטת רבני צרפת מובא ברבינו יונה ריש פרק ב' דמסכת ברכות שאין להיחיד להתפלל אלא בלשון הקודש, שהוא לכאורה היפוך דרך האמת שהורה רבינו הקדוש בשיחות הר"ן רכט, ובשבחי הר"ן אות י', ובלקמ"ת כה וקכ, כמו שפרשנו שם ע"ש], עד הרבנן סבראי שהשלימו הזוהר ומאז נתגלתה הזוהר הק' בימי הראשונים. וכל מבקש השם באמת היה מוצא בו כפי דרישתו. ועם כל זה היה סתום הרבה (וז”ל הרמח”ל באגרת טו: והנה אחרי הרשב”י ע”ה חזרה הס”א וסיתמה, כי לא היה תיקון אלא לשעה. וסוד הענין: כי התיקונים הנעשים לפי ההכנה שנשלמה במקבלים – זה יעמד וכו' אבל יש יש פעמים שלפי המדרגה המתעוררת – תתגבר הארה העליונה, ומבלי הכנת התחתונים תתגבר ותעבור ותעשה הדבר ההוא. ואז לא תעמוד הרבה, כי תסתלק אחר כך. אלא שתיקונה ישמר לימים ארוכים להתגלות וכו' ועל כן אחר רשב”י נסתמו הדברים. ואחר כך בהגיע מדרגות הארות להאיר נראו תיקונים אחרים. עד שבא האר”י זלה”ה, ואז האירה הארה מבחינת ההארה הראשונה, שהאירה בזמן הרשב”י ע”ה וכו' ע”ש), עד שהשי"ת שלח לנו את הארי"זל, נשמת משה רבינו, והוא הראה לפתוח שער בזוה"ק, ואיך לעבוד את השי"ת. ולא השלים להורות ולקבוע דרכו והלך לעולמו. וקודם פטירתו אמר שאילו היה לו אפילו תלמיד אחד שהיה שובע רצון ממנו היה נשאר בחיים, ואכמ"ל בזה. ועוד צוה לכל תלמידיו שלא ילמדו התורה שגלה כי לא הבינו כראוי, ושרק מוהרח"ו ז"ל הבין לאשורו ורק הוא יכול ללמוד וללמד ולהורות את התורה והדרכים שגלה (וכעת שמעתי ולא בררתי אמיתתו, שמוהרח"ו קבל סמיכה מהבית יוסף ובו כתוב שרק הוא, מוהרח"ו מבין אותו, הבית יוסף, ושמעתי שהרבנים משתדלים להעלים את זה). ואז תלמידי האריז"ל, בכו לפניו איך הוא אוסר ומונע מהם טוב הנצחי והדרכים ברוח הקודש וכו' שגלה, עד שהאריז"ל אמר להם מי שזוכה אבוא אליו ללמדו, ושאלו אותו איך, ואמר להם אין לך עסק בנסתרות, מי שזוכה ידע. והנה האריז"ל לא אמר להם יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך שופט אלא שבימיך, וכדברים האלו, והרי באמת היו בין תלמידיו אנשים צדיקים גבוהי הקומה, והאלשיך, שהיה לו גילוי אליהו באופן רגיל היה רק בכת השלישית של תלמידיו. והאריז"ל אמר להם שבאמת הם צריכים רק אותו, ואפילו לאחר שיפטור מהעולם הזה אין להם שום עצה רק לזכות שהוא יבוא ללמדם, וכן הבטיח למוהרח"ו שימשיך ללמדו. ולפ"ז מבואר היטב שהענין של אין לך שופט אלא שבימיך הוא מוגבל, ואין נוגע לנו בענין זה למצוא אור השי"ת והתורה האמיתי והדרך הישרה והנכונה אליו יתברך, ואכ"מ להגדיר דינו (וע"ע בשיחות הר"ן רעח ובמ"מ שם, שהרבה מהזוהר גלה ר' שמעון לאחר פטירתו). ואז שלח השי"ת את הבעל שם טוב ולו ששים גיבורים שהדריך בדרך אמת לעבוד את השי"ת (ומה שהם היו מנהיגים העם היה בהתבטלות גמורה להבעש"ט עד כדי כך שא"א לקרות שמם כלל. ולכאו' זה כוונת ר' שמואל הורוביץ ז"ל שכתב במכתבו על מה שהמגיד ממזריטש היה רבי אחר הבעש"ט שזה היה מחמת שפגם קצת לפי ערכו בכבוד חולו של מועד כמובא, ולכאו' מה תירץ הלוא סוף סוף רואים שהיה רבי, ואין רבנים, אלא נלע"ד שכוונתו כנ"ל שע"י שפגם קצת כנ"ל היה נראה קצת הנהגתו עצמית ולא כהתבטלות גמורה להבעש"ט, ועדיין צ"ע. וע”ע במכתבי שמואל כא מש”כ על תלמידי הבעש”ט שהכל היה בכח הבעש”ט וכו' ע”ש). ולאחר פטירתו כמאה שנים כבר נשתכך אורו קצת (ע' בחיי מוהר"ן שיחות השיך וכו' אות יט, א"נ סימן עח הכללי, כי בתחלת ימי רבנו ז"ל כבר התחילו החסידים להתקרר וכו' ע"ש, וע' בחיי מוהר"ן מעלת המתקרבים אליו אות מה על הנוסעים לרביים ואינם יודעים למה, ובעוד מקומות, גם הובא גם בשם השינוור רב, וגם האדמו"ר מסטמר, היו אומרים שהחסידות של הבעש"ט היה בתוקפו רק כמאה וחמישים שנה. והדברי חיים סבר שבכלל לא היה שייך דרכו של הבעל שם טוב רק לתקופה קצרה). ואז שלח לנו השי"ת רבינו נחמן שהוא הקים עול הדת, והאש שלו תוקד עד ביאת המשיח, שממנו עד משיח אין מקום למי שהוא לבוא לחדש לנו עבודת הש"י, רק משיח צדקנו יבוא וילמד העם בפועל ממש לקיים דרך עבודת הש"י שלימד רבינו נחמן (וכן איתא בקצרה בספר כוכבי אור בסוף חלק ספורים נפלאים. ושוב נזדמן לי עכשיו תשע”ו מכתב ר' געצי מאומן שמסביר על פי תורה י' בלקוטי מוהר”ן שהאריז”ל פעל בחי' הר, הבעש”ט בחי' שדה, ורבינו הקדוש בבחי' בית ע”ש).

[ב"ה בענין למה הרמח"ל אינו מן המנין הנ"ל, באמת יש לתמוה עוד יותר למה דוד המלך אינו בכלל?! והנראה לעניות דעתי על דרך אפשר כי דוד המלך הוא בחי' משיח צדקינו בעצמו, כמו שאמרו חז"ל או דוד או בן דוד, אז כל מה שקבלנו מדוד המלך הוא בחי' אור חוזר מה שאנו מרויחים כל אחד בנשמה. ובזה י"ל שהרמח"ל שכתב את עצמו שהוא כולל שני המשיחין (לא רק משיח בן יוסף) לא בא בחשבון הנ"ל. ועוד י"ל שהרמח"ל כותב שהוא לא השיג אפילו שליש או רביע של השגות של האריז"ל, ולכן כל מה שהוא גילה נכלל במנינו של האריז"ל. (ומה שהרמח"ל לא נזכר בשמות הצדיקים של מוהרנ"ת, על אף שרבינו הקדוש בעצמו צוה לכמה מאנ"ש ללמוד ספרו, י"ל עקב המחלקת שהיה עליו עד אותו היום, שכמה אדמורי"ם דיברו מוצא שם רע עליו).]

כל זה כתבתי בקיצור נמרץ כי אין כאן מקום להאריך בזה, רק כל זה כתבתי שזה יהיה מונח, דברי קבלה ומסורה לנו שהם חמשה צדיקים שהיה להם כל הבחינות של משה רבינו ותפקידו בלך נחה העם [לך בגימטריא נ, והרי רמז שעיקר ההנהגה הוא – נ נח את העם! (וזה היה התשובה של השי”ת על מה שאמר משה רבינו ע”ה ואם אין מחני נא מספרך, שבו רמז אני נחמן מאומן, ע"ש בפרשת כי תשא לב:לב)], דהיינו שכל אחד נשלח מהשי"ת להקים דרך מיוחד בעבודת השי"ת שעל פיה ימשכו בני ישראל. ולכאו' עיקר יסוד מסורה זו (שמובא גם בספרו של ר' יצחק ברייטר ז"ל חלוקי הנחל, יסוד השביעי) הוא בחיי מוהר"ן (אות לט) ז"ל שמעתי בשמו שאמר מן רשב"י שהיה חדוש כמפרסם היה העולם שקט עד האר"י ז"ל הינו שמרשב"י עד האר"י ז"ל לא נתגלו חדשות כמו שנתגלו ע"י רשב"י עד שבא האר"י ז"ל שהיה חדוש כמפרסם והוא גלה חדשות לגמרי שלא נמצא מי שיגלה חדשות כאלה עד האר"י ז"ל. ומן האר"י ז"ל עד הבעש"ט ז"ל היה ג"כ העולם שקט בלי חדוש עד שבא הבעש"ט ז"ל שהיה חדוש נפלא וגלה חדשות ומן הבעש"ט ז"ל עד עתה היה גם כן העולם שקט בלי חדוש כזה והיה העולם מתנהג רק על פי ההתגלות שגלה הבעש"ט ז"ל עד הנה עד שבאתי אנכי ועתה אני מתתחיל לגלות חדשות נפלאות לגמרי וכו', ע"כ. וע"ע בספר מדרכי הצדיק שהאריך להביא מעלות הצדיקים הנ"ל להפליא (ובכללים מר' אברהם בן הר"ן איתא שכל ריבוי המעלות של הצדיק הנזכרים בליקוטי מוהר"ן קאי רק על גדולי הצדיקים של כל הדורות, לאו דוקא צדיק הדור. וכן הוא בספר חלוקי הנחל של ר' יצחק ברייטר ז"ל ביסוד השביעי ע"ש).

ואפילו אהרן הכהן שאיתא בפירוש בחז"ל שהיה שקול כמרע"ה, עכ"ז לא היה לו המעלה והכח של משה רבינו, לא בנבואה כמו שמעיד התורה וכמו שהשי"ת הראה לו ולמרים שלקתה וכו', ולא בכח של ויקהל משה, להקהיל את כל העם אליו, ולא את הכח להקים את המשכן וכו' וכו'. [וע"ע כל זה באריכות בספר מכתבי שמואל ח"א מכתב כא עמ' פו, ע"ש, וגם במכתב אחר כותב שאפילו יעקב אבינו לא היה יכול לתקן יהודה, ויהודה היה צריך לחכות למשה רבינו וכו', ע"ש. ושוב מצאתי בספר תורה תמימה ריש פרשת וארא על הפסוק (שמות ו:כו) הוא אהרן ומשה, שמביא את התוספתא סוף מס' כריתות שמלמד שמשה ואהרן שקולין זה כזה, וכותב שהלוא פשוט הוא שמשה רבינו היה במעלה הרבה יותר, ומראה שכן במשנה שם בכריתות (דף כח) לא מונה את השיקול הזה, כי על כרחך זה אינו שיקול ממש, רק לדברים מסויימים, והוא מציע שהיה שיקול רק לענין השליחות לפרעה, ויש במדרשים משמעות כזה. וע”ש בתוספתא שהשמים והארץ שקולים, ומשמע שהשיקול זה הוא כמו שותפות, או כענין מה שרש”י כותב בריש ספר בראשית שלא יהיה קנאה במעשה בראשית הימים היו שוים בבריאתם לעליונים ובבריאתם לתחתונים, וזה לעומת זה עשה ה', אבל כמעט אי אפשר להשוות אותם בכלל. וב”ה שוב מצאתי כעי”ז בשיר השירים רבה (פרק ד' פסוק ה') שמדמה משה ואהרן לשני שדיך שם, וע”כ נצח במעלה מהוד (ועיין בשער הפסוקים, פרשת שמות, שמשה ואהרן מחליפים מקומם, שמשה לוקח הוד ואהרן נצח, ע"ש). ועע”ש מובא מרס”ג ששניהם נביאים וכו', וע”כ זה השווה בעלמא, כי התורה מעידה שאין נבואת אהרן בדרגה של משה. ובפרט בלשון רש”י עה”פ הוא משה ואהרן שכז”ל שקולין כאחד, ע”כ, משמע שהם היו ביחד ממש כאיש אחד, ומצאתי שכבר פירשו כן. וע' מש”כ על חיי מוהר”ן אות רסז (ואולי בדוחק גדול יכולים לפרש בזה 'כמוני ממש' שיהיו ממש עם רבינו כאיש אחד). וע”ע באבות ד:יב וכבוד חבירך כמורא רבך, וברע”ב הביא המקור דא”ל אהרן למשה בי אדוני, ואחיו הגדול ממנו בשנים היה וקרי ליה אדוני, ע”כ, ואם תתמה הגם שאהרן האח הגדול הלוא משה רבינו רבו ממש, מפרש התוספות יום טוב, שזה ממש דין של התורה לכבד את האח הגדול, ומביא פסק הרמב”ם שהאב אינו מכבד בנו רבו, אכן אח שאינו מפורש בתורה רק אתיא מדרשא, ולכן שייך עליו הדין של כבוד אחיו שהוא רבו, ועל כל פנים יש שיקול ביניהם להחשב חברים].

ב] ועוד ראוי לציין שמובא בספרים שאילו היה לתלמידי האריז"ל תורת הבעל שם טוב היה נתבטל מהם הבחירה. וכן אילו היה לתלמידי הבעל שם טוב תורת מוהר"ן היה נתבטל מהם הבחירה (בספר כוכבי אור, דבורים ממוהרנ”ת אות יד ז”ל דבר פעם אחת מהחבריא הקדושה של הבעש”ט זצ”ל ואמר, שכפי תבערת הלבבות שהיה להם, אם היה להם גם השיחות והדבורים שלנו – היה נתבטל אצלם כח הבחירה, אבל עכשו בדורות הללו ההתגברות גדולה כל כך, שאחר כל הדבורים שלנו עדין התגברות כח הבחירה גדול ועצום מאד ע”כ, וכעין זה עיין בחיי מוהר"ן סוף אות שעא. ומענין זה ע”ע בהקדמה של ספר ויקהל משה שהביא לשון הרב הגאון מוהר”ר יעקב גר צדק בעל הג”ה אוצרות חיים ועץ חיים בהקדמת ספרו אשר חיבר וקראו רנו ליעקב, לולי חכמה זאת עתה בדורינו הדורות גרועי' אין אנו יכולין לעמוד ולקיי' בגלות המר הזה אבל החכמה הזאת היא לנו עזר וסעד ומין לאחוז בלב שלם באבינו שבשמי' כי באותן דורות הראשוני' היו אנשי מעשה וחסידי' ומעשיה' הטובי' היו מצילין אותם מכל המקטרגי', ועתה אנו רחוקי' משורש עליון כמו שמרי' תוך החביות מי יגן עלינו אם לא קריאה ולימוד מחכמה העמוקה והנפלאה הזאת, בפרט על דרך מ”ש הרב ק”ק האר”י זללה”ה שהנסתרות בזמן הזה הם כמו נגלות כי בדור הזה מושל הקנאה והמלשינות ולשון הרע ושנאה שבלב ואז נתפשט הקליפה באופן שמתבייש האדם לנהוג בדברי חסידות לכן לימוד בקבלה היא שמירה מעולה מכל הקליפות ומכל המקטרגים אפילו לא יוכל לנהוג מילתא דחסידות וה' יגן עלינו וימחול עונותינו אמן כן יהי רצון זה דברי הרב ז”ל, עכ”ל – ומדבריו יכולים אנו ללמוד לעצמינו ק”ו ובן בנו של ק”ו כמה אנו צריכים היום את הדרך הקדוש של רבינו הקדוש שנתגלה מחדש ביתר שאת בפתק הקדוש). וכן נוכל לומר שאילו היה מוהר"ן מתגלה לתלמידיו שהוא זה השיר של הגאולה נ נח נחמ נחמן מאומן היה נתבטל מהם הבחירה [אך בלקוטי הלכות רבי נתן כתב שלפני זמנו אין כלים עבור השיר חדש והיה ריבוי אור שגורם שבירת הכלים ע"ש]. והרבה שואלים מה היה קודם נ נח, והרי מבואר הענין להדיא בחיי מוהר"ן (סי' רצט, מעלת המתקרבים איליו אות ט): פעם אחת דבר עמי מענין שאי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמתקרבין להצדיק האמת שבדור (ה"ע וכמו שכ' הבעש"ט במכתבו. ומוהרנ"ת מאריך מאד בזה בספריו הקדושים, שזה עיקר הנסיון והמלחמה בעוה"ז ואכמ"ל). ענה ואמר קדם שנמצא הצדיק האמת בעולם יכולים להתקרב להשם יתברך מעצמו. אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אפן כי אם כשזוכין להתקרב אליו וכו', ע"כ. ובימינו יש שני הבחינות, יש הבחינה שלא נתגלה צדיק הדור, ולכן כל אחד צריך לעבוד את השי"ת מעצמו, ויש הבחינה שיש לנו רבנו הקדוש ואורו נ נח נחמ נחמן מאומן, ואי אפשר להיות איש כשר באמת רק על ידו. וע' בזה בליקוטי הלכות (יו"ד יין נסך ג:ט) ז"ל ועכשיו אין לנו כהן ולא אורים ותמים ואין לנו ממי לשאל עצות כי אם על ידי הספרים הקדושים של התורה שנתרבין וכו', עכ"ל.

ג] ועוד ראוי לציין דברי האור החיים בפ' ויחי, שמה שבני ישראל היו במצרים במ"ט שערי טומאה ולא היו יכולים להשאר שם אפילו עוד רגע אחד, זה רק בגלל שעדיין לא קבלו התורה הקדושה. אבל לאחר קבלת התורה יש בכחן של בני ישראל לירד תוך נ' שערי טומאה. והנה להוציא כלל ישראל ממ"ט שערי טומאה שלח השי"ת את משה רבינו והראה להם והאיר להם תורתו. וכדי להוציאם מהגליות המאוחרות העמוקות יותר בודאי צריך התגלות יתירה של נשמת משה רבינו. עד שעכשיו שירדנו למקומות כאלו שמעולם לא ירדו להם כלל ישראל, וכמו שכ' בתפלה שלאחר תיקון הכללי ע"ש, וכבר זה התחיל מאז, כמו שאמר מוהר"ן (חיי מוהר"ן אות שי) ז"ל כמה צלם אלקים היו מנחים ברפש שאני הוצאתים מהרפש והטיט שהיו שם, ועל ידי נתקרבו אליו יתברך בהתקרבות כזה שאין להם להתבייש מצדיקים גדולים וכו'. כי נראה בחוש שהמתקרבים אלי נשתנה פניהם, ובא עליהם פנים של יהודי בחינת צלם אלקים. הלא יש אצלי אנשים שאיני יודע אם השאול תחתיות היה די להם, כי גם השאול תחתיו היה קטן לפניהם, שאם היה אפשר להם לחתר תחת שאול תחתית היו חותרים, ועל ידי נתקרבו וכו', ע"כ, ובמ"א כ' שמוהר"ן אמר לחסידיו, אני יודע היצה"ר שלכם שיכולים למלאות נהרות מדמו. ולכן א"א להסתפק עם תורת הבעש"ט והאריז"ל והרשב"י, אלא דוקא צריכים התורה שגלה לנו מוהר"ן, ורק על ידו נוכל לנצח לנצח נצחים. וכמו כן עכשיו שנתגלה הפתק בעולם והשיר חדש, מי שהוא חכם בעיניו וחושב שהוא מבין בתורת מוהר"ן ואינו צריך להפתק והשיר חדש, אינו אלא מטעה את עצמו וכו'. כי היום אין לנו רק את השיר הזאת לנחמנו ולרוממנו, ובעזה"י נרחיב הדיבור על זה לקמן.

וע"ע בשער הכוונות בענין ברכת המינין (ענין כונות העמידה דרוש ו' עמ' רכט.) ז"ל ולהיות כי יש עוד בחי' אחרת, והוא הכתר דז"א, אשר גם הוא בא בסוד תוספות. וקודם שקלקלו המינין, היה בא מעצמו שלא על ידינו, וזה לרוב גדולתו ומעלתו. אבל אחר שרבו המינין, ונתקלקלו, בזמן ר"ג, ונתרבו הקליפות, אז נסתלק בעון הדור אז הוצרכו לתקן ברכת המינין. ועל ידי ברכה זו הוא בא גם הכתר דז"א, על ידי תפלתינו ומעשינו, עכ"ל. הרי שכתר דז"א שהוא בחי' הנסתרות לה' (כי כן הוא בחי' הכתר בחי' במופלא ממך אל תדרוש כידוע) מעיקרא היה שורה בהעלם מאליו, עד שפגמו המינין והגיע הפגם לכתר (וכמש"כ להדיא בכוונות הרמח"ל), ואז היה צורך לתקן ברכת המינים לתקן הכתר. וכן יש ללמוד לענינינו שהתגלות הפתק היה בעתו ובזמנו כיון שהתקלקל העולם והתחילו לפגום במקום כל כך גבוה, שוב נתתקן את התיקון בשורשו עם הפתק של נ נח נחמ נחמן מאומן. [ואולי נוכל לומר שהנ נח הוא כברכה על תפילין של רבינו תם, ודו"ק].

ד] והנה משה רבינו מסר ההנהגה ליהושע, והפקידו על בני ישראל וכל הממרה את פיו חייב מיתה. וכן מדור לדור בסדר המסורה נתחייבו לשמוע לכל נביא. ואח"כ ע"י הרשב"י גם כן היה הקפדה גמורה על אלה אנשים צדיקים שבחר בהם הרשב"י כמבואר בזוה"ק ואכמ"ל. ואח"כ האריז"ל הקפיד מאד שמסר החכמה רק למוהרח"ו וכל המבקש ודורש הש"י יכול לקבל רק ממנו. ואפילו אלו האנשים שהאריז"ל לימד בעצמו (והאלשיך הקדוש שהיה אליהו הנביא רגיל אצלו, היה נמנה רק מהכת השלישי), אמר עליהם שלא הבינו ככל הצורך, והם נצרכים וכפופים לציית למוהרח"ו ז"ל. ובאמת לא הסתמך האריז"ל אפילו על מוהרח"ו, כי כאשר בכו לפני האריז"ל ושאלו אותו איך הוא עוזב אותם ואיך ישיגו אורחות חיים וכו', הוא ענה להם שמי שזוכה הוא יבוא וילמדו, ושאלו איך וכו', ומבואר היטב שאין דרך אחרת למי שרוצה לזכות לדרך האמת באמת אלא לבוא להצדיק בחי' משה רבינו בעצמו, ואם הוא כבר לא נמצא בחיים בדורו, צריך לזכות שיבוא אליו באיזה דרך.

ואח"כ הבעש"ט הנהיג את העם, והקים להם גיבוריו, אבל גם הוא בעצמו שטט בעם ולימד להם דעת, עד שנתפרשה ונתפסה שיטתו בכל הארץ. ואח"כ מוהר"ן מסר לנו שלימות הדרך בעבודת השם יתברך. ואף על פי שאמר בפירוש שרק מוהרנ"ת ידע ממנו כמש"כ בהקדמה לס' חיי מוהר"ן, ולולא מוהרנ"ת לא היה נשאר ממנו אפילו דף שמות, וכאלו דברים (וע' חיי מוהר"ן סי' שלג, שמוהר"ן אמר שר' נתן כבר 'גוטער יוד' שהיה כינוי לצדיק גדול ואדמו"ר. וע"ע חיי מוהר"ן, מעלת תורתו כד, כט, ל-), מ"מ לא הפקידו להיות כממלא מקומו. כמו שהיה לפנים בישראל. ומצינו פעמים אחדים ממש שמוהרנ"ת לקח קצת מההנהגה לעצמו, וכמו שמצינו פעם שלבש בשלחן אחד מבגדי מוהר"ן. אבל בדרך כלל לא לקח שום שררה לעצמו. וכן ר' שמשון ברסקי ז"ל שהיה ממונה על הבעל הבתים באומן, כמובא בשילהי ספר ימי שמואל, לא היה נוהג שום שררה וכבוד וכדומה ח"ו – והנה לאחרונה יצא לאור מכתב ממנו בדיוק על נקודה זו, והוא כל כך חשוב אעתיק את כל המכתב פה:

ב"ה ג' בהעלותך תרצ"ב אומין

להנכבד ידידי וחבירי מאז יצחק מאיר נ"י קארמאן

מכתבך הנשלח לי ע"י ר' אברהם סופר קבלתי ומה שאתה כותב כי מניעת כתיבתך אלי הוא מחמת קיצור תשובתי על השאלות הנשאלין מאתי, התירוץ על זה כתבתי בשבוע העבר במכתבו לידידנו יצחק ברייטער, כי גם הוא כתב אלי כי מניעת כתיבתו הוא מחמת הנ"ל, ואעפי"כ אכתוב לך ג"כ קצת ממה שכתבתי לידידינו יצחק הנ"ל.

כי באמת באם תסתכלו היטב כראוי בתשובותי הקצרות תמצאו בם טעם יותר הרבה, משמוצאים בהתשובות הגדולות משאר אנ"ש הכותבים באריכות גדול, כי לא המדרש עיקר,

אבל אני יודע את אנ"ש מפולין כי הם אוהבים מכתבים עם דרשות רבות ורוצים שיכתבו להם מהשגות גדולות ועליונות, ואינם מסתכלים בעצמם אם הם מוצאים בהמכתבים עם הדרשות והשגות הנ"ל ידיעות פשוטות ואמיתיות לידע איך להתנהג לעובדא ולמעשה בין בטובו ובין בעיקו, בין במילא דעלמא בין במילא דשמייא, בין בעלי' בין בירידה, אשר זה עיקר המכוון מכל הדרשות ומכל השגות,

ואני איני סובל הדרך הנ"ל לכתוב ולדבר מהשגות גדולות ונפלאות כי אם לדבר מתמימות ופשיטות אשר שם כלול כל הנצרך לכל אדם בכל דרגא ובכל זמן, וכן מובא ומבואר בכל ספרי אדומו"ר ז"ל לכל מי שמסתכל בם בעין אמת ובביטול שכל עצמו וזה הוא תוכן המכוון של אדומו"ר ז"ל כי העיקר לעובדא ולמעשה לכל אדם.

ומעניין הקיבוץ שאתה כותב לי שמתקרבים מכל מדינת פולין למקום אחד על ר"ה ומתנהגים בכל העובדות טובות כמו באומין על ר"ה בוודאי זה דבר יקר מאד, אבל יש בענין זה ג"כ סכנה גדולה שלא יצמח מזה ח"ו איזה התמנות לאיזה איש מהקיבוץ אשר זה גרוע מהכל וכל אחד מהקיבוץ צריך ליזהר בזה מאד שלא יהיו גורם לזה ח"ו ושלא יהי' לו חלק בזה באיזה ענווה פסולה... כי עד ביאת משיחנו אסור לקבל על עצמו שום התמנות ומנהיגות של שום אדם אפילו אם הוא מאנ"ש רק דעתו הקדושה של אדומו"ר ז"ל הגנוז בספריו הקדושים הוא הראש והמנהיג, של כל מי שרוצה להתקרב אל האמת.

ובוודאי מי שבקי יותר בתוכן כוונתו של אדומו"ר ז"ל השי"ת זיכהו בכוח יותר להסביר דבריו של אדומו"ר ז"ל, ולעורר בזה למי שציית לדבריו להתקרב אל האמת, בוודאי צריכין לקבל ממנו ביותר, אבל הכל בדרך ריע וחבר, לא בדרך ראש ומנהיג ח"ו.

ואודות זוגתך הצריכה לרפואה בל"נ כשאזכה להיות על הציון הק' אזכיר אותה לטובה השי"ת ישלח לה רפואה שלימה בתשח"י ובזה אסיים דברי.

ידידך הדו"ש בגו"ח (-לכאורה צ"ל בגו"ר) שמשון יחיאל אספאלין בארסקי

ואגב, מבואר כאן עוד נקודה, שלא רק שאין היום רבי ומנהיג חוץ מרבינו, אלא שגם התואר של רב ורבי או משפיע וכדומה אינו ראוי לנו כלל, והוא בכלל (אבות א:י) ושנא את הרבנות. בליקוטי מוהר"ן תורה סא רבינו גילה כמה רעה ליתן תואר רבי למי שאינו ראוי, וכאן לומדים שהיום כולם לא ראוי להם. וכן מבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פ – כי לא מצינו בדור הזה שיהא כוונתו לשם שמים עיין שם. ובברסלב אמרו, מפורסם – של שקר. דהיינו שהיום אי אפשר הדבר להיות מפורסם של אמת. וכן סבא צחק על אחד ששאל אם יכול להיות הדבר. ועכשיו יצא חוברת – קונטרס תוארי כבוד במשנתה של ברסלב, (שרובו מהספר בעקבי הצאן), ט' עמודים, של הוכחות בענין זה, ואולי כדי לצרף אותו לספר זה. [מראה מקומות מהחוברת. שש"ק ב:תשכב – מוהרנ"ת, שש"ק ד:קא – הלואי שנגיע להשם שלנו, שש"ק ה:שסה – ר' אלטער מטפליק, שש"ק ג:שסו הרב מטשעהין – את הרבנות השארתי בטשערין, וע' בצוואה שלו אות יד – שלא ישבחוני בשום תאר וכו'. שש"ק ד:תקיח, ו:קנז - ר' אלחנן ספקטור. גם לא בכתב – עונג שבת, מכתב מיום עש"ק ויחי תרצ"ה. ר' שמואל שפירא – תמימי דרך, מכתב סה. לוי יצחק בנדר – תמימי דרך מכתב כ, סד, יח. לא על הנפטר – ר' שלמה וועקסלר – שש"ק ה:שלה. צוואה הנ"ל. מצבה של המגיד מטרהוויץ – שש"ק ג:רלג, ר' נפתלי – שש"ק ג:קפד. ר' נחמן מטולטשין – שש"ק ג:שטו, ג:שה. ר' אברהם בן ר' נחמן – שש"ק ג:תקע. ר' געצ'י שש"ק.] (וע"ע בסיפורים מר' שמאול הורוויץ אות ד' (-לא בחלק הראשון, אלא בפנים) – הר' יודיל כשנתקרב לרבינו ז"ל והוא כבר היה זקן ומפורסם גדול בעולם, והוא הי' תלמיד מובהק של הרה"צ ר' פינחס מקאריץ זצ"ל. ורבינו ז"ל היה קורא אותו בשמו בלי ר', כמו שהי' קורא לשאר התלמידים, והקפיד ע"ז, ורבינו ז"ל כשראה שיש לו חלישות דעת מזה קרא לו ר' יודיל, ואח"כ כשנודע לו גדולת רבינו ז"ל היה רוצה מאד שרבינו יקרא אותו בשמו יודיל כמו שקרוא לר' נתן, אבל רבינו ז"ל לא רצה, ע"כ.) אכן בספר עלים לתרופה מצינו שרבי נתן היה קורא לכולם רבי. ואולי מפני שכולם היו תלמידיו היה ברור שאין הכוונה לרבנות אלא סתם דרך ארץ. ואחד העיר שאפילו נחמן נתן (שהיה רשע מפרסם – ימי מוהרנ"ת נא), קראו לו רבי נחמן נתן (חיי מוהר"ן קפה, קצו, רג, רח, ובעוד מקומות) ולכאורה רואים שזה היה סתם כינוי ליהודי.

ומאז שנפטר רבינו ז"ל כבר היו חסידי ברסלב קרואים ביידיש - הטויטא חסידים, היינו החסידים של נפטר. והיה חסיד אחד צדיק ישר וירא אלקים שהתחיל לשים עצמו כמנהג, ונשתתק, כמובא בהשמטות לחיי מוהר"ן. וגם על מוהרנ"ת היו אלו שחששו בו, והיה עליו קצת מחלוקת. כי התורה שמסר מוהר"ן הוא לכל אחד בשוה, שכל אחד צריך לראות את עצמו כתלמיד מובהק של מוהר"ן לשמור ולעשות ככל אשר יורוהו. וכן מוטל על כל אחד לעשות עוד נפשות לקרבם לתורה, דהיינו להרבי האמיתי של כל בני ישראל, רבינו נחמן. [ע' בשיח שרפי קודש ד:שעט ז"ל מגדל האמת שהיה ברבי ישראל מקארדאן ז"ל היה מקרב הרבה לרבנו, אולם לא היה מטפל בהם ולא הנהיג אותם לאחר שנתקרבו, ולאחר שהצליח להביא אותם בין אנ"ש שבאומן לאומן, היה משאירם שם ושיחפשו כל אחד את דרכו בין אנ"ש, והיה אומר לו: מעתה והלאה השתדל נא להסתדר בעצמך, ע"כ]. (וע"ע בליקוטי עצות קח, ובעוד כמה מקומות בליקוטי תפילות כנ"ל שהיום אין לנו מנהיג אמיתי).

והסבא אמר (ישראל סבא עמ' תה) והענין של רבנו הוא רבי (מוהר"ן) ותלמידים. כל החסידים - גדולים וקטנים, אין גדולים ואין קטנים כלנו חברים, עכ"ל (ועמש"כ על הזוהר ח"ג קסח. – מאן דאיהו זעיר איהו רב) וע"ש שמדבר שם על גודל האהבה שהיה בינו ובין ר' ישראל קרדונר ז"ל, שבאמת בכמה מקומות מכנהו רבו, וכאן מגלה דעתו, שאם שבאמת ר' ישראל קרדונר לימד אותו והדריך אותו עד שראוי לכנותו רבו, וכמו שאי' במשנה באבות ולהלכה, עם כל זה, לא זה היה ההתיחסות ביניהם לעשות הוא הרב והוא התלמיד, אלא ששניהם היו חסידים לפני הרבי, וע' מש"כ בענין אהבת חברים.

(ויש לציין עוד, שכאשר אומן היה סגור ומוסגר, היה חלוקי דעות אם לקבוע הקיבוץ במירון או בירושלים. הדעה הראשונה לעשותה אצל רשב"י הוא כבר מבוסס גם על מסורה בברסלב, שסבא מספר וכן להבדיל קעניג כותב באריכות בלשון ארמית - ומתורגם לעברית על הכריכה בפנים של חיי מוהר"ן עם השמטות - שרבינו ורשב"י עשו הסכם שכאשר לא יכולים להגיע לרבינו יבואו לרשב"י. ור' ישראל קרדונר כותב במכתב - נדפס על ידי הקרן של סבא ישראל - ולאחרונה גם בספר אמונה אומן - שכאשר אי אפשר להגיע לאומן אז הכי טוב להיות אצל רשב"י כי ידוע ליודעים שיש קשר גדול ביניהם, ועל ידי רשב"י יכולים להתקשר לרבינו הקדוש. וכן סבא ישראל קיבל מר' ישראל קרדונר. אז לעולם היה תמוה אם כן, איך למעשה מצינו שאחר כך סבא התחיל לעשות ראש השנה בירושלים (עד שנפתח אומן, ואז עד סוף ימיו היה הולך לאומן). ובספר החדש הנ"ל סבא מסביר את עצמו, שכך ר' ישראל קרדונר אמר לו - שאם סבא רואה עושה, אומר משהו שאנ"ש אומרים אחרת, שהוא ישמע אליהם. ולכן בענין ראש השנה כאשר כל זקני אנ"ש, וביניהם ר' נפתלי כהן ור' שלמה ווקסלר וכו' (הוא מפרט אותם עיין שם) אמרו לו פה אחד שהעיקר לעשות בירושלים, ולכן הוא שמע עליהם.

וזה חידוש נורא מאד, כי סבא ישראל תמיד מדגיש שעל אף שהוא גם קיבל הרבה מכל זקני אנ"ש אבל העיקר והיסוד היה ר' ישראל, ורק על ידי ר' ישראל הוא זכה גם לקבל מהם. ולפי זה היה צריך לעשות כמו שהוא קיבל מר' ישראל, והוא לא עשה כן, אלא ביטל דעתו לדעת אנ"ש).

ויש על זה הרבה להתבונן, וכרגע איני יכול להאריך יותר. והשם יתברך יאיר עינינו בתורתו הקדוש שנזכה לעשות כרצונו בנאמנות.

ה] ודבר זה צריך להבין היטב. כי באמת כל יהדות נבנה על אמונת חכמים צדיקים, ולא רק על חכמים של דורות הקודמים אלא בכל דור [ומ"מ יעו' בכללים של ר' אברהם בן הר"ן, שכותב שגודל הפלגה של הצדיק המוזכר בלקו"מ לא תהיה רק בצדיקי הדורות, ולא בכל דור. והרמח"ל כ' שאפילו משיח בעצמו, קודם שיתגלה לא תהיה לו רק מדרגת נשמה. ויש להעיר גם כן שהתם בסיפורי מעשיות, אף לאחר שהיה מינסטר על כל המינסטרים, וחכם מופלג, וכו', עם כל זה לא היה במעלת הבעל שם ע"ש, שרואים מזה שענין הצדיק הוא ענין אחר לגמרי]. ואיך אמרינן שלאחר פטירת מוהר"ן אין שום הנהגה של רבנים (ונראה שזה התחיל אפילו כבר מהבעש"ט כנ"ל, שהיה כזה וכזה. וכן מצינו הלכה למעשה בדין הערמה, כותב המגיד משנה בהלכות שבת כג:ג, שהיום – דהיינו לפני שש מאות שנה, אין צורבא מדרבנן מצוי, ובבאר היטב בשולחן ערוך א”ח הלכות שבת שלט:ח כותב בלשון מוחלטת שהיום אין תלמיד חכם! שוב מצאתי שהחיד”א האריך יותר בזה (בספרו דבש לפי מערכת ת' אות מא והוא גם נדפס כהקדמה לספרו יוסף לחק – לפנינו בספר חק לישראל) וז”ל ואלו המתגאים יתנו אל לבם מה שכתבו הפוסקים דבזמננו לא יש תלמידי חכמים. ואם זה כתב מהרי”ל זכרונו לברכה בזמנו שיש יותר מש”ן שנה שנפטר זלה”ה, מה נאמר בדור הזה, עכ”ל)?

ו] וצריך לדעת שהשי"ת ברא כל מה שברא בשביל האדם, בראשית בשביל ישראל הקרויים ראשית. ומלאכים יש להשי"ת אין סוף, אבל לא בשבילם כל הבריאה, רק בשביל אדם. ומהו אדם, אדם הוא בעל בחירה בצלם ודמות בוראו [ובאמת האדם נברא להתענג על השם, כמפורש במסילת ישרים (שרבינו אמר ללמדו), אלא לא תהא תענוגיו חסר מבחינת נהמא דכסופא צריך לזכות להם. אלא שקשה למה השי”ת ברא המושג של בושה, מבואר בספר דרך השם, שהתענוג הכי גדול הוא ידיעה והתאחדות בהשי”ת, וכל מה שזה אינו מושג חל בחינת בושה, נמצא שכל מה שהאדם אינו בעלים על בחירתו, שזה עיקר הצלם ודמות, חסרון הוא בתכלית בריאתו ויבוש ויכלם ר”ל]. הנה בחירה יש לכל בני אדם כפשוטו שכל אחד יכול לעשות הטוב ולא נמנע ממנו. אכן יש שעבודתו הוא עדיין במלחמה עם תאוות הגוף, בעכירת הדמים שמגררו ומסיתו אחר הבלי תאוות המגושמים, ויש יצר הרע שאינו מגשם כל כך, שאינו מעכירת הדמים, אך הוא בחינת קלפה דקה. וגם זה היצר הרע אינו היצר הרע של הקדושים בעלי חכמה ודעת, כי הצדיקים כבר ניקו עצמם לגמרי מהבלי עוה"ז, ואין בהם שום משיכה אחריה ושום ניסיון, ועבודתם במלחמה עם היצר הרע הוא מלחמה עם מלאך ממש (לק”מ תורה עב), וענין מלאך הוא ענין רוחני שאין לנו מושגים בזה. ותכלית העבודה הזו ראינו אצל משה רבינו שהיה צריך לחדש מדעתו ג' דברים, וזה מבואר בלק"מ (ק"צ) ואכמ"ל (ואולי זה הענין במה שהאריז”ל היה צריך לחדש בתורה, שיהיה חלקו בתורה, ודו”ק). ונמצינו למדים שכל אחד יש לו עבודתו ובחירתו, והרבי שלו אינו בשביל לקחת ממנו הבחירה, כי זה אינו בנין אלא הירוס, להוציא אותו מלהיות בן אדם כנ"ל. אלא שהרבי היה מדריך תלמידיו כל אחד כפי ענינו. ולפעמים בשעת הכושר היו גם לוקחים הבחירה מהתלמיד, אבל הכל באופן להקים את התלמיד להיות בן אדם העובד את השי"ת כפי ענינו ובחירתו. [וע' בחיי מוהר"ן אות של ז"ל וכן אמר לאחד אם הייתי מעביר ידי על עיניך היית רואה גדולות ונפלאות אבל איני רוצה בזה רק שאתה בעצמך תיגע בעבודת השם עד שתזכה למה שתזכה. וכן אמר לי פעם אחת בענין זה אם היה השם יתברך בעצמו רוצה, שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, אם כן לא היה צריך אותך (כלומר שהצדיק יכול להמשיך רצון השם יתברך שיעזרהו בעבודתו אף על פי שעשה מה שעשה וראוי לרחקו אף על פי כן יכול הצדיק לעורר רחמי הש"י עליו שיקרבהו לעבודתו אבל לא שהשם יתברך יעשה הכל בעצמו), ע"כ וע"ש.

וע"ע במכתבי שמואל מה שהביא שא' שמע מהבעש"ט שיהיה לו נכד שיכול לעזור לבעל בחירה, והסתובב אצל צאצאי הבעש"ט ושמע מכולם שלא היו יכולים, עד שבא למוהר"ן ושמע ממנו שהוא כן יכול, ע"ש באריכות. ובתהלים כה כתיב יורנו בדרך יבחר, שהאדם בוחר, רק בתוך הבחירה שלו מקבל הוראה ועזרה [ולפרש הדבר קצת בעזה"י - כי לכאו' הבחירה אינה כדעת ההמון שיש כח חמישים אחוז לטוב וחמישים אחוז לרע. דא"כ מה הנסיון, למה ואיך יש ביכולתו להבריח את עצמו לטוב (ובפרט מה נאמר בילד שקבל היצה"ר בלידתו, והיצר הטוב אינו בא עד בר מצוה). אלא שהבחירה הוא מלחמה של הנשמה על הגוף - פנימיות על החיצוניות. ולזאת - ע"פ הסבר של הספר הנ"ל הכח של הצדיקים לעזור לאנשים בכפיה, היינו שהאירו נשמתם במדה שכבר לא היה ויכוח מהחיצוניות, כי נתבטל מהאור שהאירו. מה שא"כ הכח של מוהר"ן שהוא ז"ל מעורר נשמת האדם בעצמו, וזה כענין המשל שכתבנו להעיר להבן מלך שהוא המלך. ונראה שזה ענין מה שהסבא אמר (י"ס תקלג) 'אני אודיע לכם מי אני: אני נ נח נחמ נחמן מאומן זהו אני!, ועוד דיבורים כאלו, ובפרט מה שאמר שאני זה ר"ת נ נח נחמ נחמן מאומן, שמבואר מזה שלא סתם אמר על עצמו, אלא שזה שייך לכל אחד מי הוא, מי אני? אני נ נח נחמ נחמן מאומן. היינו עצם האנוכיות של הבן אדם - נקודה הזאת הוא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן כתבנו בקיצור במקומו (פרק מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן, בפרקים על נ נח נחמ נחמן מאומן שלאחרי הפרקים על הפתק הקדוש). (וע"ע מש"כ בחיי מוהר"ן אות קכו). וע"ע בליקוטי הלכות (או"ח הלכות דברים הנוהגים בסעדה ד:יד) ובתוך דה"ק כז"ל ובודאי יש כח ביד הצדיק לטל הבחירה מהאדם ולהחזירו בתשובה. אבל אין זה תקון מאחר שאינו עושה תשובה בבחירתו. ועקר התקון שהצדיק מגלגל עמו כל כך בדרכים נפלאים עד שזוכה להטות לבבו אליו יתברך עד ששב מעצמו לה' יתברך ע"ש (וע"ע חיי מוהר"ן אות ד"ש ומש"כ שהצדיק יכול לעורר כל העולם לתשובה). וכיון שהארכתי קצת פה בנושא, אציין עוד למש”כ הרמח”ל בספר אדיר במרום (עמוד תב) שלא היה שלימות בהיחודים העליונים, כי לא היה היחוד עצמי אלא מצד המחשבה שהיתה ממשיכתו אחריה, עד ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, שהוא בחי' השליטה ששולטת הנשמה בגוף ומזככת אותו, שמכאן בא הדיבור באדם, וזה תיקון עצמי, שהנשמה מתחזקת ומתגלית מתוכו, והוא נטהר על ידיה, ע”ש. ונלע”ד שבזה מרומז למש”כ, כי זה הבחי' של הדיבור של האדם, שבזה הוא מרומם מבהמה, זה בחי' הבחירה, ואפילו שהמחשבה עליונה יפעיל עם האדם תיקונים ויחודים גדולים לא יהיו עצמיים, ורק האדם בעצמו עם הבחירה שלו, ובפרט בכח הדיבור, יכול לתקן וליחד ממש].

והנה היום בדורנו, מה שבני אדם עושים לעצמן רבנים (וכמו שאי' בליקוטי מוהר"ן (ס"א) שעיקר האשמה בזה שעושים רבנים, אינו על המפורסם בעצמו, כי יש לו תאווה גדולה לזה וכמעט שאין לו בחירה, אלא עיקר האשם על אלו שמכתירים אותו), בעיקר זה משום שרוצין לסלק מהאחריות שמוטל עליהם לפתור הקושיות בחייהם ובעבודתם. ועל כן רוצים לבנות לעצמם בטחון של שקר, ואכמ"ל.

ודרכו של רבינו הקדוש רחוק מאד מזה כנ"ל, וע' בחיי מוהר"ן (תל, ריש פ' שלא להתעקש על שום דבר) כז"ל אין דרכו ליעץ את האדם ולגזר עליו בדוקא שיעשה דוקא כמו שהוא מצוה, רק הוא מיעצו בדרך עצה טובה אם יעשה יעשה ואם לאו לאו. אף על פי שרצונו שיעשה כך, אף על פי כן אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך, אלא אם יהיה יהיה ואם לאו לאו. ויש לי כמה טעמים על זה וכו' ע"ש. וידוע שאפילו כאשר אנשיו שאלו אותו אם צריכים להיות עמו בראש השנה למרות גודל המניעות, אמר להם לשוב הביתה, ומוהרנ"ת כותב שאעפ"כ, העקר והרצון אמיתי של רבינו הוא להתגבר על המניעות, ואפילו על המניעה הזו שהוא בעצמו אמר לשוב, עד שמוהרנ"ת כאשר היה עליו מניעות גדולות, היה מתחבא מרבינו עד סמוך לכניסת החג, שלא יצוה עליו לחזור, והיה מתחזק עם חביריו שיזכו להיות עם רבינו וכו'. ויעו' בסה"ק עצות ישרות (ערך עצה אות ג') שכז"ל ידוע מאמר רז"ל: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ומזה באים כל העצות המקולקלות, שנדמה לו כי מאת השם הם או שהצדיק יעץ לו כך, ובאמת הכל ממנו בעצמו, כמו שכתוב: אולת אדם תסלף דרכו וכו', כי כמו ששואלין את הצדיק, כן הוא משיב על כן מי שרוצה לחוס על עצמו באמת, צריך לבקש מאד בתחנונים רבים את השם יתברך ואת הצדיקי אמת, שישמו לבם היטב על מה שנעשה עמו וירחמו עליו באמת באפן שיתנו לו עצה אמתית, שיצליח על ידה לנצח באמת, עכ"ל. ואין כאן מקום להאריך בזה. ועמש"כ לעיל בסוף הפרק "האם גדולי חסידי ברסלב קבלו את הפתק?”

ז] ומי שהוא באמת עובד את השם יתברך, וכבר עובד היטב על כל הדברים הידועים לנו מחז"ל, ובפרט ככל התורה הקדושה שמסר לנו מוהר"ן, ואם לאחר כל עבודתו הוא יצטרך למורה דרך, כמו שבאמת יצטרך, כמו שבעל הסולם כותב שאפילו מי שלומד כל היום בדיוק הלימוד לפי שורש נשמתו וכן כל עבודתו, עד שיבוא להצדיק הרי הוא מבטל לגמרי את זמנו (וכן ע' בליקוטי הלכות הודאה ה:ח, הובא בעצות ישרות צדיק ח)- בודאי איש כזה יזכה למורה דרך. ויעו' בהקדמה לס' ביאור הליקוטים לר' אברהם בן ר' נחמן מטולטשין (הוצאת משך הנח"ל עמוד כט) אודות השאלה המפורסמת מה כל התפלות בליקוטי תפילות להגיע להצדיק, ומבואר ומוכח מתוך הרבה מהם שמדבר על צדיק הדור ולא ענין של הארה ממוהר"ן עצמו, והלוא ידוע שעד שיבוא משיח צדקינו בב"א אין רבנים (וכן עי' במכתב של ר' נחמן מטולטשין הנדפס בסוף ס' עלים לתרופה, שכ' שהצדיק הדור הוא רבנו הקדוש, וכ"כ במכתבי שמואל, מכתב ד' ז"ל עכ"פ העיקר הוא התקרבות ואהבת והתקשרות להצדיק האמת שבדורינו הוא רבינו ז"ל וכו' ע"ש. וע"ש במכתב ו' שמרבינו עד משיח אין ולא יהיה רק הכל מונח בתורתו וספריו הקדושים, וע"ש גם במכתב ה' ובעוד כמה מקומות. וכן מבואר מתוך מש"כ בליקוטי הלכות יו"ד הל' עבודת אלילים ג:יח שכ' שיש צדיק בכל דור ודור בחי' מרדכי, ויש רשע בכל דור בחי' המן, ומובן שכמו שלא רואים ההמן בכל דור כמ"כ לא רואים המרדכי. וכן ע' בליקוטי תפילות על לק"מ תורה [ב] ד. ועיין היטב בלק”מ תורה כב:ג ,ע”י הארה משבעה רועים שהם כלליות של כל מנהיגי הדור .. וכל עיקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור וכו' כי יש רועים של הסטרא אחרא וכו' ואכמ”ל). והיה התשובה למצוא צדיקים נסתרים, שהם יודעים מרבינו, ולמצוא משיח (וכן מפורש בליקוטי תפילות, תפילה ד, ד”ה אנא ה' רחמן ז”ל ואם אמנם בודאי אין דור יתום ובודאי יש צדיקים אמתיים גם בדור הזה, אך הם בהעלם ובסתר מעינינו, ואין אנו זוכים לידע מהם ולהתקרב אליהם, ע”כ). כי אפילו המורה דרך שיזכה בודאי יהיה נוהג רק כפי מוהר"ן. וכן מצינו שהסבא, ר' ישראל בער אודסר ז"ל זכה לזה. כי הוא אמר שמורה דרכו ר' ישראל קרדונר ז"ל היה אחד מהל"ו צדיקים, והוא זכה ע"י עבודתו ותפלתו וצעקתו להשי"ת, שהש"י שלח לו מורה דרך אחד מהצדיקים הנסתרים. ואפילו הכי שניהם לא התנהגו באופן של רבי ותלמיד אלא כשני חסידים של הרבי כנ"ל. [וראוי לציין שר' ישראל קרדונר ז"ל היה ידוע בברסלב כעובד ה' גדול, וגם אצל שאר העולם היה ידוע. ואפילו אמרו עליו שאילו היה חי בזמן ובדורו של מוהר"ן, היה נחשב כחידוש. ועם כל זה לא מצינו חוץ מהסבא מי שהוא שהכיר גודל מעלתו שהוא אחד מהל"ו צדיקים. כי רק מצינו בהסבא שגלה לנו שעבודתו מצא חן בעיני ה' עד שזכה לכך].

וע"ע מש"כ בתפילת שחרית רמז יפה מאד בהבנת כוונת הברכה ראשונה של שמונה עשרה לתקופתינו, שלא יהיה מנהיג עד שיבוא משיח בב"א.

וע"ע במכתבי שמואל (מכתב כא) ז"ל ובפרט לנו העיקר הוא רבינו ז"ל שהוא קרוב לדורותינו והאש שלו תוקד עד ביאת משיח וכל חיות העולם תלוי בו דייקא ואפילו שאינם יודעים ממנו (ואפילו המתנגדים עליו) מקבלים חיותם ממנו בהעלם, ובוודאי הוא פגם להתקרב לאיזה איש אחר (ובפרט שכעת ההסתרה הוא גדול כ"כ שאיננו יודעים מהצדיקים שבדור הזה והם נעלמים מעינינו, כי אין לשטות את עצמו שהמפורסמים הם צדיקים אמיתים כי אע"פ שיש הרבה כשרים בישראל, אבל צדיק הוא ענין אחר לגמרי ובפרט להנהיג נפשות צריך לידע שורשן וקלקולם ותיקונם וכו') באמת אני צריך להאמין בהטוב שיש בכל איש ולדונו לכף זכות ולמצוא טוב אפי' בהגרוע שבגרועים שאין גרוע ממנו, אבל להתקרב ובפרט לקבל מרותו ולהסמיכו לרבי אפילו קצת דקצת כגון כול שירים או לישב על שולחנו או לשמוע חדושיו בוודאי הוא קלקול באמונת והתקשרות והתקרבות וכו' ע"ש באריכות.

ח] ויש כלל גדול מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש (קהלת). ומציאות זה שאין רבנים בישראל כבר היה. כי כן מצינו בזמן השופטים, בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (ע' סוף ספר שופטים ובעוד מקומות. ורש"י עה"ת פירש, איש הישר בעיניו – היינו שיקריבו נדבות ולאפוקי קרבנות חובה, ודו"ק. וע' סוף פ"ק דבבא בתרא (טו:) ז"ל וא"ר יוחנן מאי דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים, דור ששופט את שופטיו (פרש”י שהיו השופטין עצמן מקולקלים, והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו, שאם אמר לו השופט טול קיסם מבין עיניך הסתלק ופרשו מעבירה קטנה שבידך, יכול זה לומר טול קורה מבין עיניך פרוש מעבירה חמורה שבידך), אומר לו טול קיסם מבין עיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך וכו', ע"כ. והנה יש עוד כמה השוויות בין תקופתינו לתקופת השופטים, וכמו ענין עבירה לשמה, שבזמן השופטים היה עסק גדול ועבודה שלימה, כידוע ומפורש (וע”ע בנועם אלימלך פרשת וארא שמשה רבינו עשה עבירה לשמה במה שהראה את עצמו אלהים ממש לפרעה). וכפי הבנתי בהגדרת הרמח"ל ורמזיו בענין עבירה לשמה, שכתב שהיא שייך רק על פי רוח הקודש וכו', והיום הוא סוד, כי היום הוא בא רק שלא בידיעה, למשל מי שלא ידע שמעשיו אסורים ופועל ועוסק בתמימותו בכוונה נכונה דברים אסורים והבן. וע' בזה במס' יבמות (קיג-ד) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה (אבד) מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא (הנהג תינוקות זכרים ונקבות) וליטיילו התם (שיחקו שם) דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וכו' ע"כ. וע' במ"א בקונטרס זו שביארתי קצת יותר בעזה"י. והיום זה ממש מצוי מאד, ויש לי סיפורים נפלאים בזה ואני נמנע מלכותבם. ועכ"פ רואים שבשני התקופות האלו השי"ת רצה שהעבודה יהיה בלי גבול, אלא שבכל ענין, בין במצוה בין בעבירה (כמו שאמר רבא בסוף מס' ברכות בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה) וכו' נעבדוהו ונקדש שמו). ואי' בגמ' מאן מלכי רבנן. דהיינו שכל אחד בישראל היה עובד כפי שורש נשמתו וכפי הבנתו בתורת משה רבינו. כי משה רבינו עבד ה' מת, וכל רוח הנבואה באה על ידו (כמבואר בחומש ובפרש"י ובעוד מקומות, וכן מבואר להדיא בליקוטי מוהר"ן), וכולם היו משתדלים בדרכו שהנהיג והשאיר להם. דהיינו לעשות קשר מיוחד עם השי"ת וכו', והמעיין בספר שיש לנו ממרע"ה, וכמו שמעיד עליה הרמ"ק, שעל דרך משל דומה לדרכו של ר' אברהם אבולפיא יבין את זה. שר' אברהם כותב בספריו אילו אלחיש מפי לאזנך אלף שנים לא תבין וכו' ואם תעשה כדרכי תזכה ברגע אחד להבין מה שלא יספיקו אלף ספרים. ודרכו הוא להצליח עליך רוח ה' וכו' אכמ"ל. והנסיונות בדרך זה רבו כמו רבו ועצומים הרוגיה. ולכן לא עמדו בזה כלל ישראל, והצטרכו לשופטים ולמלך למלאות מקומו של משה רבינו עליו השלום. ובסוף באה הדיבור מהשי"ת הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. וכידוע שכאשר בטלו תאות ע"ז נתבטל באותו זמן הנבואה. וידוע מהזוה"ק וספרים קדושים שקודם ביאת משיח יתחדש הנבואה, וקטנים יקומו ויעידו וכו'. וכמו כן מבואר בספרים הקדושים עוצם החושך וגודל ההסתר והנסיונות שיהיה קודם ביאת המשיח. והיום כל אחד כמלך ממש, שיש לו הכח והבחירה ללכת ולעשות מה שאפילו מלכים גדולים לא היה בידם לעשות. לשמוע מוזיקא בדיוק מה שרוצה באיכות עצומה, לראות בדיוק מה שרוצה, ללכת לאיזה מדינה שרוצה תוך כמה שעות, כמה רכבים פרטים, מתקלחת פרטי עם מים חמים מתי שרוצה וכו' וכו' וכו'. ורק תורתו של מוהר"ן ממש מדבר אלינו כפי דורנו זה שהוא חידוש כנ"ל. ולהיות שכל אחד כמלך, וכמו שמוהר"ן לימד בלק"מ תורה נו, והוא ז"ל מלך על כל העולם בהסתר, בהסתר דייקא, וכמו אז בימי השופטים שמשה רבינו כבר נפטר, ועל כל אחד היה העבודה להיות רבי לעצמו (וכמו שפירש מוהר"ן בתורה ג' בלק"מ את המשנה עשה לך רב, שעשה את עצמך לרב, לבנות את המלכות שלך ע"י נגינה ע"ש. וע"ע בתורה עח, ובתנינא תורה לב, שכל אחד צריך לתקן ולשמור על בחנית משיח שלו, ע"ש, וע"כ הבחינת משיח שלו אין עליו שום רב, רק הרבי הכולל את כל הבחינות של המשיח) על פי תורת משה. וחטא גדולה היה נחשב להם כאשר ביקשו מלך, כמבואר בס' שמואל, וכמעט נתחייבו בכליה, ונאמר עליהם אותי מאסו מילמלוך עליהם. ואף שהמפרשים האריכו בזה להבין איזה חטא חטאו לשאול מלך שהוא מצוה בתורה הקדושה. כבר בדורנו נתבאר הענין לעינינו, כי מה שהיה הוא שיהיה, ורואים שהשי"ת נתן לנו לכל אחד המלכות שלו, עם הנסיונות שלו וכו' וכו', ולכל אחד יש העבודה לעשות בעבודת השם, בעסק התשובה ותפלה ותורה, וככל התורה שהשאיר לנו מוהר"ן. ותורתו יתגבר ויתפשט בכל עם ישראל, ואז יבוא משיח ונכתירו עלינו וע"י נזכה לקיים באמת כל התורה הקדושה. וזה שגעון גדול ח"ו למאוס ולהתייאש מתפקידנו ולומר להשי"ת רק משיח רק משיח. ואיזה משיח יהיה זה? ונראה שזה הענין שכ' בשיחות הר"ן אות קיא: 'מי שאינו מקשר ומקרב לצדיק אמתי, אזי כל עבודתו הוא רק כמו מי שמעקם עצמו ומתדמה לחברו כקוף בפני אדם' ע"ש (ואגב, אולי זה ענין של הקליפה 'בת מלך' שמסירין ע”י נטילת ידים, דהלוא הנשמה נקראת בת מלך, ודו”ק). וע' בשיח שרפי קודש ג:רסז 'כשהרגיש רבי נחמן (מטולטשין) בדבר אמר לו אח"כ: מה הנך מחקה אותי? קוף מחקה', ע"ש. כי משיח כזה הם רוצים, שיכולים לחקות כל עבודתו החיצוני. ואפילו אם משיח היה פה, היו עדיין בגלות של העבדות, כי מה תועלת יש להם מהמשיח, רק לרפאות את החולים, וליתן עצות על פרנסה, ואיך ללבוש וכדומה, או אפילו להצלחה בלימודים, וכי זה גדולת משיח? שאנשים ימשיכו לחיות חייהם, רק שיהיה להם איזה רב לומר להם תעשה ככה ותעשה ככה. אדרבה זה ההיפוך של משיח, זה מוריד את העם ח"ו ממש לעבדות גמורה. ובזה תראה ההבדל הגדול בין עבודה חיצוני לפנימי, דהרי אצל הנחמנים כמעט שלא ראינו שנים שדומים זה לזה באופן ההלבשה וכו', רק כל אחד כפי סגנונו וכו'. אבל בזה גופה תשלום עבודה פנימי, דהיינו באמונת האמת שכל אחד צריך להיות כפי אמיתתו, וזה השלמתו הצלם ודמות של השי"ת, ובזה מראים יחוד השי"ת, שכל אחד, הוא הוא בעצמו ולא אחר (וכעין זה כתב רבינו בתורה רנא ז"ל וע"כ קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד, כי הש"י אמת, ותורתו אמת, וישראל אמת, וכיון שכולם אמת, הכל אחד, עכ"ל. וע' בלקוטי הלכות הלכות שומר שכר ב:י, שהאריך במה שתלמידי הבעש”ט והמגיד כולם ינקו מרב אחד, ועם כל זה היו שונים הרבה בדרכם בעבודת השם, וזה עקר שעשועיו יתברך, שכל אחד יש לו דרך ונתיב כפי שרשו ברצון העליון וכו' ע”ש), ובזה הוא דומה לגמרי לחברו. משא"כ בעבודה שטחי שרוצים להתדמות בחיצוניות, ובפנימיות כל אחד חושב מחשבות וכו'. (וע' בקונטרס איש פלא שהאריך קצת בענין חטאת ישראל בשאלם מלך ככל הגוים, שיקל להם בגשמיות שלא יצטרכו להשען על השם, משא"כ 'וביקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טוב' שהוא הדרך שכל אחד מישראל הוא ממש מקדש ומרכבה לשכינה הקדושה, וכל חסיו בו. וי”ל שזה הענין שרק מלכי דוד מותרים לישב בעזרה (וע' מש”כ בזה בס”ד במסכת תמיד דף כז), כי על ידם האדם עצמו בחי' העזרה. וע”ע מש"כ בתפילת שחרית, בשמונה עשרה על הברכה השיבה שופטינו רמז נאה ליסוד הזה שצריכים ראש ומנהיג שאינו לוקח המלוכה מהשי”ת. ועמש”כ על לקוטי מוהר”ן יז:ה, וסוף תורה רלד).

ובזה י"ל מה שאיתא בחיי מוהר"ן (אות רלח, יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' אות ט) שרבינו אמר "אני סר מרע באמת", ובתפיסה הראשונה מפורשים שסר מדברים רעים, אכן מצינו בסוף פ"ק דבבא בתרא (טו:) שהגמרא דורשת מהכתוב שאיוב היה סר מרע שאיוב היה וותרן בממונו, ופירש רבינו גרשום (ד"ה וסר) דהיינו שלא היתה מידתו כמדת רעיו בני אדם, וכמו כן בדברי רבינו י"ל כן, שהוא היה באמת סר מדרך רעיו. וכן מצינו בדוד המלך, יעו' בתהלים (סוף מזמור פח) הרחקת ממני אהב ורע מידעי, הס"ת בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ובזה י"ל מה שרבינו אמר שהוא יכול לעשות חסיד שלו "כמוני ממש" דהיינו לא לחכות אותו רק שתאיר ענינו העצמי וכמשנ"ל (הוספה מש”ק נ”י. וע' מש”כ על חיי מוהר”ן רסז).

וזה ממש ענין הגדלת השם על ידי השיר נ נח נחמ נחמן מאומן, ויובן עוד על פי מש"כ בצדקת הצדיק (קפד) ז"ל עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה (ב"ב עה:). כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה, וזהו מצד תורת ה'. וגם שמותן של ישראל, כנודע דיש ששים רבוא אותיות לתורה, וזה מצד תורתו. ולכך פתיחת ספר שמות שהוא ספר מתן תורה ב'ואלה שמות בני ישראל'... כי פתיחת כל ספר ופרשה הוא צורתא דשמעתא של אותו ספר ופרשה, וכך קריאת שם השישים שמות על שם שמות בני ישראל, שזהו כללות התורה, כי השם יסוד הדבר. ולכך אדם הראשון קרא שמות והמלאכים לא ידעו, כמו שאמרו ז"ל (ב"ר יז), דמלאכים אין להם שם דלפי שליחותו נקרא (כמ"ש שם עח). והוא על דרך שכתבו הקדמונים כי מנהג מצרים גם כן וארץ הקדם שהאדונים יקראו לעבדיהם שמות כרצונם, להורות כי אינו רשות ובעל בחירה בפני עצמו כלל. וכפי השגת המלאכים שאין להם בחירה, כך תפיסתם בכל הנבראים, ומי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, אם כן אין לשום דבר שם מיוחד. רק האדם שנברא בבחירה, הוא משיג הנבראים מצד כח בחירתו, כח טבעם המוטבע כאלו הוא דבר נפרד ונבדל ועומד בפני עצמו בטבעו, לכך יש לו שם. וההתחלה לדברי תורה הוא מצד הבחירה, זה נקרא שמות בני ישראל, והסיום שמותיו של הקב"ה. וצדיקים נקראו בשמותיו של הקב"ה, כי שמות בני ישראל הם עצמם שמות הקב"ה, עכ"ל.

ט] וזה הענין של הפתק כמו שהסבא אמר (י"ש עמ' קמג-ד) 'מאד היה קשה לי לרדת אליך' מה זה 'אליך'? לא רק אלי, הכונה לכל העולם, אליך ואליך ולכל ישראל. כל הפתק הוא נכתב לכל אחד מישראל ומדבר לכל אחד ואחד!

'להגיד לך כי נהניתי מאד מעבודתך, תלמידי היקר' - זה נכתב בלי שם, זה לכל אחד שלומד ספרי רבנו באמת וכו', ע"ש.

וע"ע מש"כ בזה בפרק – מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

י] - [וי"ל בזה מה דאיתא בחגיגה דף ג. ת"ר מעשה בר' יוחנן בן ברוקא ור"א בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם מה חדוש היה בבה"מ היום, אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. א"ל אעפ"כ א"א לבה"מ בלא חדוש וכו' וכו' טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. א' להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני, ע"כ. וידוע פי' המשך חכמה כי אמו של ר"י היתה מביאו לביה"מ. וי"ל עוד, וקצת יש לדייק הלשון לאבדה ממני, דלכאו' הול"ל להסתירה או להעלימה. לכן י"ל שכל עיקר הענין של ראית פני הרב אינו סתם בשביל ללמוד או לשמוע- כאנשים ונשים בהקהל. אלא כדי לתן שכר למביאיהן. שהשי"ת נותן הכח והיכולת בבני אדם להיות כמותו להביא ולייצר ולחנך חיים ובני אדם בעולם וכמבואר בכ"מ וביניהם בכתובות ריש דף ח. שברכת חתנים מברכים יוצר האדם על ראשית יצירתו ואח"כ מברכים אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד – שקאי על האשה שממנה יקים דורות שעל זה נקרא צלם ודמות השי"ת. הרי לענין הקהל. ולענין קבלת פני הרב - שהתלמידים בעצמן יאמרו תורה, וזה נותן הוראה על המביא אותם לכך, על רבם והתורה שגדלם והכשירם לומר תורה (וע' ריש ספר חיי מוהר”ן איך שרבינו חינך מוהרנ”ת לחדש תורה וצוה אותו להשלים תורה ו' ע”ש). וא"כ כל זמן שלא אמרו תורה היה כאילו ר"י היה מאבד ביאתם. ובזה יובן גם המשך הגמ' ועוד דרש (דברים כו) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום. אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכ' שמע ישראל הא"ה אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנא' (דב"י ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ע"כ. כי זה רצון השי"ת להראות יחודו בנו, שנקנה צלם אלקים ע"י בחירתינו, וגם זהו עיקר היחוד בעולם כאשר כל אחד פועל ממש כרצונו הטוב] – וע"ע בספר אדיר במרום (עמוד תנ) ז”ל כן אין הנשמה מתדבקת דביקות גמור בשכינה, אלא אחר שיצאה ההארה שנולדה כנ”ל, ע”ש.

יא] ונחזור לענינינו שבודאי הרינו מחכים בכליון עינים לביאת משיח, אבל כל הענין של משיח הוא שנזכה להיות בני אדם, היינו עם משהו בפנים, ועל כן לא נדרשהו בדרך שהוא לגמרי חיצוני, אלא כל מה שאנו עוסקים בתשובה ותפלה ומעשים טובים ולימוד התורה הקדושה, כל זה הוא עיקר הדרך להביא משיח צדקנו, שאנו מעוררים את השם יתברך לרחם עלינו ולהשלים מלכותו בעולם. וכל מה שמחפשים רבנים ומשיח (באופן חיצוני) זה דרך התפקרות מהעול והאחריות לקיים כל אחד מה שכבר יודע בנפשו תפקידו. ובודאי באים לכל אחד ספיקות עצומות למעלה ממנו לגמרי, אבל זה מה שהשי"ת מבקש ממנו עכשיו כעת עתה, שיעשה כפי יכולתו. ולא יואיל כלל, ואדרבה מקלקל טובא מה שרוצה אחרים שיפתרו בעיותיו. [וכמו שאמר מוהר"ן, 'מה עושין כאשר ביער', דהיינו מי שחולה במקום רחוק מהיישוב ואין שום בן אדם לעזור לו, בודאי אין לו אלא לצעוק להשי"ת שישלח לו רפואה, כמו כן מי שמבין שאלו הרופאים מסכנים ביותר את חייו, ירחק מהם ויצעק רק להשי"ת. וכן בענין עבודת השם וק"ל]. אלא כל עסקו יהיה לקיים התורה הקדושה כפי אשר הורה לנו מוהר"ן, להתבודד עם השי"ת ולהתפלל ולהתחנן על כל ידיעת דבר טוב שהוא צריך כאשר ילמד בספרי מוהר"ן. וה' הטוב בעיניו יעשה.

יב] והנה התפקיד של הרבי להורות לכל אחד תפקידו בעולם, ובפרט הצדיקים אמיתים כמו הרשב"י האריז"ל (שער רוה"ק ובעוד הרבה מקומות) הרמח"ל (אגרות) ורבינו הקדוש (ע' שיחות הר"ן קפה, ובחיי מוהר"ן שכא), הרבו לומר לכל אחד תיקונים פרטים תפקידן המיוחד בעולם. והנה בכלליות העבודה אשר יש לנו מהאריז"ל, פירשה כולה באופן פשוט בעל הסולם, שהכל ענין להתדמות הצורה ליוצרה, להפוך את הרצון לקבל, לא להיות מקבל אלא להיות משפיע כמו השי"ת, ולקבל טובתו יתברך ע"מ להשפיע נחת רוח אליו יתברך. ונראה לענ"ד שעל זה כיוון מוהר"ן באומרו (חיי מוהר"ן מעלת תורתו כג) שצריכין לעשות פירוש לספר עץ חיים אבל פירוש כפשוטו לא צריכים [ובמ"א (שיחות הר"ן אות רכה) אי' שאחד שאל את מוהר"ן אם יכולין להבין העץ חיים בלי תעניתים וסיגופים, וענה שעיקר הטעם שקשה להבין העץ חיים הוא מחמת שלא נכתב כסדר וכו' ע"ש, והנה כבר בימיו היה ספר משנת חסידים וספרי הרמח"ל, וע"כ לא חשב אלו פירוש מספיק על דרך פשוטו]. [ונלע"ד שעוד רמז על זה מוהר"ן במה שאמר (לק"מ תנינא נה), מה שהאדם יכול להרויח בזה העולם ואין צריך על זה הוצאות משלו שקורין "אויש - לאג"!]. כי בתקופת האריז"ל שכל הגאולה היתה תלויה בתורתו כמו שצווחו כל הצדיקים האמיתים, בני אדם היו חזקים ברצונם, וכאשר היו לומדים דעת ורצון השם, היו תקיפים לקיים ולעשות הנדרש. אבל כבר אז בזמן מוהר"ן נתמעטו הלבבות, ועל כן אפילו שילמדו דעת שכל הסודות של העץ חיים הוא רק זה להתחסד עם קונו, מי גבר יחיה ויקום להוציא בפועל הנדרש ממנו. ומשל לספינה המשטת על פי הרוח ששמים וילון שהרוח דוחפתו, ועם רוצים ללכת בכוון נגד הרוח א"א כי אם ללכת לצדדין בדרך אלכסון, דהיינו אם נוסע צפונה, א"א ללכת ישר לצפון, רק צריכין לצדד מזרחה צפונה, ואח"כ מערבה צפונה. והנמשל כי אז בשעתו כאשר גילה האריז"ל דרכו להבין תורת ה', היה להם היכולת ללכת ישר נגד התאוות וכו'. אבל במשך הדורות נתקטנו הלבבות עד שא"א לעשות כן, וצריכים גילוי תורה יותר גבוה שיכולים ליישר אפילו אנשים המתעקמים בעבודת ה' (ועמש"כ בענין שמחה).

יג] וכמו כן מצינו (הובא בס' שארית יצחק) שיהודי אחד מחלל שבת נכנס לשטיבל ברסלב, והיו שם אנשים גדולים מאד, וניגש לא' ואמר לו שהוא מחלל שבת ורוצה לעשות תשובה, מה לעשות, וענה לו, איני יודע להדריך אותך, תלך בעצמך ותתבודד עם השי"ת ותמצא עצה להציל נפשך. ולא היה אחד בשטיבל שראה עצמו מוכשר ליתן עצה טובה מזה. ותצייר לעצמך אילו היה מגיע לאחד מהגדולים שבזמנו אז, היו נותנים לו ספרים שלמים של עצות והדרכה. אבל בברסלב הבינו, שהיום לא חסר עצות ורבנים, מה שחסר הוא שהאדם צריך למצוא את עצמו. ולמשל, רבינו כותב שלפעמים אדם נקי מתאווה חמורה, וזה רק בגלל שהוא שקוע מאד באיזה תאוה קטנה, ומי ידע זאת להבחינו. ומי ידע לשקול עבירה חמורה בעבירה קלה, שכעת אנו משוקעים בכל מיני תאוות ועבירות קטנות ואי אפשר ברגע אחד להיות צדיק מושלם, ומי יכול, ובאמת אסור להורות שזה חמור מזה וכו', וע' בזה בחיי מוהר"ן אות תצב וראוי היה להביאם לולא האריכות. וע"כ אין שום עצה אלא שכל אחד יתחיל בהעבודה שמסר לנו מוהר"ן. ואין מקום לרבנים. רק מי שיזכה שבאמת הוא מוכשר לרבי, שכבר הוא מוכן לקבל ולקיים מרבי אמיתי, אז בודאי בוא יבוא ויגאלנו בגאולה פרטית, וכמו שהסבא היה אומר אני זכיתי לראות משיח, ראיתי ר' ישראל קרדונר. ואולי מה שבדורות הקודמים היו כמה מדריגות מאחר שאדם זכה להגיע להרבי אמיתי למדרגה זו של גאולה פרטית, נראה על פי הנ"ל שכעת מי שמסדר חייו על דרך מוהר"ן, לא חסר לו אלא משיח, ולכן כאשר יזכה לרבי אמיתי, זה בעצמו הגאולה פרטית. וע' בלק"מ תורה ד', שיש מדרגות, ראיית פני הצדיק, דהיינו לצאת מהעצבות ועצלות והתאוות הגשמים. נתינת צדקה להצדיק, דהיינו השלמת הדיבור בקדושה ולצאת מהגאוה. ורק אז זוכים באמת להגיע להתכלל בהצדיק, ורק אז הצדיק ידריכנו כפי שורש נשמתו. ואכמ"ל.

וכדאי להזכיר שבעל הסולם כותב שעיקר צורך של רבי הוא בהיות שכל עבודת השם הוא, לפי דרך בעל הסולם, לעבוד שלא על מנת לקבל פרת, וכל מדה ומדרגה שהאדם עדיין לא השתחרר מרצון עצמית קשה לו מאד להשיג שיש דרך לצאת ולעבוד רק לרצון השם, וזה כל הטעם שהוא צריך רבי, לראות לפניו בן אדם שכן מצליח לעבוד את השם שלא על מנת לקבל פרס, ע"כ ת"ד כפי זכרוני. ויעו' בספר יושר דברי אמת שהמחבר למד גם אצל המגיד ממיזריטש, ועם כל זה הוא כותב שם שכל מה שהוא למד וקבל מרבותיו, הוא כבר ידע, אלא שכאשר הוא שמע מהם הוא קיבל את זה כאלו הוא שמע את זה ממארי מתניתין (כך בזכרוני), ויש להאריך הרבה להסביר כמה נקודות חשובות היוצאים מדבריו ואכ"מ, אבל לכל הפחות רואים שעיקר הדרכה (חוץ מהתיקונים הפרטים וק"ל) הוא להאיר בהתלמיד מה שהוא כבר יודע, שהוא ידע את זה אחרת לגמרי. וכן משמע מהסבא שכמה פעמים דיבר על ר' ישראל קרדונר ואמר שהוא היה מהל"ו צדיקים, והסבא קורא אותו רבו וכו' וכו', והסבא היה אומר שכל עסקם ביחד היה רק להאיר דברי וענין רבינו הקדוש, האמונה בהשם וכו'. ואולי במקום אחר אזכה להרחיב הביאור על זה כי אכ"מ.

יד] נחזור לענינינו, שעיקר המסורה הוא ע"י מוהרנ"ת. והגם שברור כנ"ל שמוהרנ"ת לא היה בשום פנים ואופן כממלא מקום של מוהר"ן, גם כן פשוט שאין כמוהו שהבין וידע דרכו ורצונו של מוהר"ן, וכמו שהעיד מוהר"ן בעצמו. ולכן פשוט שעיקר המסורה של התורה הקדושה אינו אלא על ידו.

והנה מצינו בעיקרון שני צדיקים ששמשו וקבלו ממוהרנ"ת יותר מכל החסידים [וראיתי עכשיו בספר לראות באבי הנחל, מכתב ב' (עמ' קנב) שכז”ל לפי הלקוטי הלכות שלוחין שתמיד נשאר אחד או כמה שקבלו מהרבי, ואנ”ש אמרו 'אחד' זה רבי נתן, 'או כמה' זה אחרי רבי נתן, ע”כ], והיינו ר' נחמן מטולטשין ור' משה ברסלבר (שוב שמעתי שבעיקרון היו לרבי נתן חמשה תלמידים עיקרים, אבל רק מאלו השנים נשאר השארה והמשכה). ובאמת שניהם היו נסתרים. דהנה ר' נחמן מטולטשין, אף שהיה גלוי לפני כל מסירת נפשו ונפשות אשתו וביתו בשימושו את מוהרנ"ת (ע' באריכות בס' כוכבי אור כרך ג'), עם כל זה היה נראה כאיש פשוט, ובנו ר' אברהם בעל ביאור הליקוטים כותב (הובא בכוכבי אור) שמחמת שאביו היה יתום בלא אב ואם לא עלה כל כך במעלת הלמוד [ובהשמטות לחיי מוהר"ן הובא שבתחילת התקרבותו למוהרנ"ת צוה עליו מוהרנ"ת לא ללמוד גמרא, וע' מש"כ על זה במקומו]. וכותב (באות מז) ז"ל ואם הייתי זוכה בימי חייו הקדושים להכיר ולידע כל כך מחשיבותו ומעלתו, כאשר שמתי אל לבבי זה ערך שלשה שנים וכו' ע"ש.

שאלו את סבא ישראל (זה מוקלט) האם זה נכון שר' משה ברסלבר היה התלמיד הכי גדול של רבי נתן, וסבא ישראל אמר בודאי!

ור' משה ברסלבר שנתגדל בביתו של מוהרנ"ת (שזכו הוריו לזה ע"י מס"נ של אביו, ע' שיח שרפי קודש ה:צד, ובהשמטות לחיי מוהרן) 'וגדלם לשם ולתפארת, כידוע מעלת קדשתם ולמדנותם הגדולה'. ומוהרנ"ת סיפר לו איזה מעשה ורמז לו כל מה שיעבור עליו כל ימי חייו (שש"ק ד:קב). ואחר שנתגדל ע"י מוהרנ"ת היה מגיע הרבה אליו וגם נוסע אתו (כוכבי אור שם). ורבי נתן התפאר עליו "משה'לה שלי יכול להגיד חמש מאות פעמים רבונו של עולם..." כידוע הסיפור. כמעט אין בידינו שום שארית ממנו, מעשים, תורות, וכדומה, חוץ מהספר נר לצדיק (עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). ומה שנראה לענ"ד טעם ע"ז אכתוב לקמן בעזה"י [ועיין בחיי מוהר"ן אות רבי, שיש צדיקים אמתיים שנתעלם שמם דהינו שאין להם שם ופרסום כראוי להם שזה בחי' (שמות ג) 'זה שמי לעלם', וחברי שגיא י.ג. חידש, שהרי נעלם בתוך 'זה שמי' אותיות משה דייקא. ועיין בכוונות האריז"ל לקריאת שמע על המטה על הפסוק נעברה נא בארצך וכו' לא נשתה מ'י ב'אר דר'ך, שיש שם קדוש: רמ"ב, והרי רמב ראשי תיבות רבי משה ברסלבר! (ומעניין שסימן רמב ביורה דעה: חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו, וברמ"א אביו שהוא רבו מבהק קורא אותו בדברו רבי)]. אך שהוא השאיר תלמיד שממנו נשאר לנו עיקר המסורה כמו שאתבאר בעזה"י.

טו] דהנה לאחר התקופה של ר' נחמן מטולטשן היו קצת חדשות בהוצאות חיבורים כמו ליקוטי עצות וכדומה. וע' בימי שמואל ח"ב פרק רב איך שהוא מחלק החסידים שהיו באומן אז לד' כתות ע"ש. אבל לפי רוב הכתבים והדיבורים שיש בידינו בולט ביותר דמותו של ר' אברהם בן ר' נחמן זצ"ל, שהסבא אמר עליו שהוא איש אמת. כי ר' שמואל הורביץ ז"ל מסר נפשו להציל ולהדפיס ספריו וכותב על גודל נחיצותו וכו', וע' בימי שמואל ח"ב פרק רכה. וגם משום שראו בו, שהוא בן ר' נחמן מטולטשין, שהוא עיקר המשכת המסורה – ואף שבאמת ר' אברהם אמר בעצמו שלא קבל ממש מאביו, כי רק שלש שנים אחר פטירת אביו הוא הבין שאביו לא היה סתם וכו' כנ”ל, והרי באמת שדחוק מאד לומר שעיקר המסורה ירד דרכו. ור' אברהם בעצמו היה בורח מאד מכבוד, והיה מתנהג כעני מורד מאד, לובש בגדים קרועים ויושן בספסל בבית הכנסת. ואין צורך כלל להאריך ולהוכיח צדקתו [אבל אגב נוכל ללמוד ממנו ממה שמסופר שפעם הוא היה עומד לעשות קידושא רבא להוציא העולם, והיה קצת רעש, ור' ישראל קרדונר ז"ל התחיל להשתיקן כדי שישמעו הקידוש, ור' אברהם הקפיד על זה, ואמר לו, מה אתה חושב שעכשיו אתה תכבד אותי, ואח"כ אני אכבד אותך?]. אבל אחריו התחילו לקום אנשים אשר רוח אחרת בהם, שהתחילו לקחת בידם ההנהגה וכו'. ואכ"מ לדבר עליהם, ובפרט שאיני מכירם ואיני רוצה לדעת מהם (שוב שמעתי שהראש שלהם לי"ב שעשה עצמו כאילו הוה הראש ובעל מסורה של ברסלב, היה רווק כל השנים שהיה עם ר' אברהם בן הר"ן, ור' אברהם בן הר"ן הקפיד מאד לא למסור שום דברים פנימים למי שלא היה נשאוי, וממילא נתברר שלא קיבל מר' אברהם בן הר"ן, ואין לו שום מקום בעיקר המסורה של ברסלב, ובימי שמואל הוא נמצא כמדומני בכת שלפני האחרון מהד' כתות של עובדי השם באומן, וזה חוץ ממה שסבא העיד עליו שהוא שקרן גדול וכו' וכל הצדקה שהוא אסף היה בשביל הנכדים שלו וכו' וכו'. ואילו התלמיד המובהק של ר' אברהם בן הר"ן הוא ר' ישראל הכהן בעל ספר אבניה ברזל שנהרג בשואה הי"ד ואין ממנו תלמיד ממשיך) . רק שהם שמו עצמם כעיקר בעלי המסורה, וכממשיכי ר' אברהם בן ר' נחמן מטולטשין ז"ל שהיה תלמיד מובהק מוהרנ"ת. ועל ידם, וגם ע"י ר' שמואל הורוביץ ז"ל שפירש עצמו מהם, נהיה הדבר, שכנראה בלית ספק כלל שיש להם עיקר המסורה על דרך הנ"ל, והם עסקו הרבה מאד בלשונות כאלו, [ואת חטאי אני מזכיר, כי זה עסקי פה, וה' הטוב יכפר בעדי], שהוא היה המנהיג הדור, הוא היה הצדיק הדור וכדומה (וכן עי' בשיח שרפי קודש ה-שסא שבברסלב קצפו על ר' לי”ב “נו אתה רוצה כבר לעשות כאן רביים... אין דבר זה נוהג אצלנו!” וזה היה כאשר הוא תמה איך קוראים לר' אלטער טעפליקער בשמו הפרטי בלי שום תואר ע"ש. וע' שש”ק ח-ס ז”ל אמר (רלי”ב) סבת הדברים שעל ידו התחילו להתפרסם שיחות שאינן מדויקות וכו' ע”ש. ויש שקר בולט בשש"ק ג:רעט שהביא בשם ר' מיכל שר' נחמן טולטשינר בזמנו היה ראש בית, שדבר זה הוא ממש נגד כל יסודות ברסלב שהוכחנו, והרי בספר עלים לתרופה, בסוף, יש מכתב שר' נחמן טולטשינר בעצמו כותב לר' מיכל, שכבר מונח כלל בידם שרבינו הוא הצדיק הדור עיין שם. וכן יש מכתב מרבי שמשון ברסקי שהזהיר מאד שהצדיק הדור הוא רק רבינו ואין שום מקום לרבנים כל עיקר).

[וראוי לציין מה שר' אברהם בן הר"ן כותב שעד לאחר ג' שנים מפטירת אביו לא הכיר גדולת אביו, שרק אז שם לבו למה שזכה אביו על ידי שימושו הגדול במסירת נפש ובעבודתו בתמימות ובפשיטות. (וחוץ ממה שמבואר מזה לענינינו איך לחשוב עיקר דרך המסורה, וגם מוכיח איך שר' נחמן מטולטשין לא הלך בגדולות וכו' והתנהג בפשטות עד שאפילו בנו, שהיה בעל רוח הקודש, לא הרגיש בו), אין כאן מקום להאריך, אכן פטור בלי כלום לא אהיה, ע' במלכים ב' פרק ב' בענין פטירת אליהו הנביא ז"ל, ובפסוק ג' שם דיברו בני הנביאים אל אלישע, 'ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לקח את אדניך מעל ראשך', ופרש"י ז"ל את אדוניך, ולא אדונינו, מלמד שהיו שקולים כאליהו, עכ"ל. ועם כל זה מבואר שם (רש"י פסוק טז) 'אפשר אמש אמרו לו הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך, ועכשיו נעלם מהם היכן הוא, מלמד מיום שנגנז אליהו, הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים, ושוב לא היתה רוח הקודש מרובה בישראל', ועם כל זה, אלישע שהיה טפל להם, אדרבה קיבל פי שנים מרוחו של אליהו, והבן].

והנה זה עתה ע"י שיחת חברים נתברר לי יותר השתלשלות המסורה לימינו. שדרכו של ר' אברהם בן הר"ן ועיקר נקודת עבודתו הגבוה היה בלימוד תורת רבינו בעיון וללכת בהתורות ולחיות בהם, וכמו שמסופר עליו טובא, והיה מפורסם בגאונותו וידעותיו בכל התורה כולה. ור' שמאול הורביץ זצ"ל המשיך בעיקר בדרך זו, וגם כן היה ידוע לגאון. ולעומת זה עיקר המסורה בברסלב שיש לנו היום שנבאר לקמן מר' ישראל קרדונר להסבא זצללה"ה, אין כל כך הדגשה בלימוד העיון בספרי רבינו [ולא אפילו שום הדגשה לקיים הענין שרבינו צוה ללכת עם התורות וכו'], אלא במסירת נפש בתמימות ופשיטות להחזיק בכל העבודות שנתן לנו רבינו הקדוש. דהיינו לקום בחצות ולעסוק הרבה בכל ספרי ברסלב ובהתבודדות ותפילות, ושאר דברים. ובודאי שני הענפים הנ"ל הצטיינו זה בזה, שגם ידוע שר' ישראל היה לו יד ושם בכל התורה כולה וכן הסבא מסופר עליו גדולות, וגם ר' אברהם בן הר"ן ידוע שעסק הרבה מאד בהתבודדות וכו', אבל עיקר ההדגשה ומה שבולט ומה שאנשים לקחו מסר ללמוד מהם הוא כנ"ל, כנלע"ד (ולכן מצאנו במכתב מר' זוסמן שקיבל מהגרימ”ח שר' ישראל קרדונר היה יותר חשוב מר' אברהם בן הר”ן והוא תמה על זה שיתכן בעבודה אבל לא בהשגה, כי היה קשה לו להבין שע”י עבודה בפשיטות ותמימות זוכים להרבה יותר). ולכאו' מזה נשתלשל הענין שלאחר שני דורות ההולכים בדרכו של ר' אברהם בן הר"ן בחרו במפרסמים, וק”ל. [וראי לציין שיש כת אחד שקוראים את עצמן ברסלב, אבל יש להם מנהיג לעצמן כמו החסידיות האחרות, ויש להם הרבה פשרות בעבודת השם שלא מצינו ידינו ורגלינו בחסידי ברסלב שיתנהגו ככה (למשל לקצץ את הזקן באמריקה) ודרך המסורה שלהם דרך ר' אברהם שטיינהרץ ז"ל, והוא דרכו של ר' נחמן מטשהרין ז"ל שבפירוש אמר על עצמו שלא זכה להתבטל כראוי לקבל מרבי נתן, והם מסרבים לפתוח שום ספר מר' אברהם בן הר"ן (ואילו סבא שיבח מאד את ר' אברהם בן הר”ן, הלשון שלו וכו', ואמר שהוא היה צדיק גדול וצריכים להדפיס כל דיבור שלו – ספר לראות באבי הנחל, מכתב ב' עמ' קנא)].

וע' לקמן אות יח שהסבא אמר שהקשר שהיה לו עם ר' ישראל קרדונר לא היה אפשרי אפילו עם ר' אברהם בן הר"ן, ושמעתי מחברים שהסבא הסביר יותר, שר' אברהם לא היה לו המסירת נפש לעסוק עם הסבא – כמו המסירת נפש של ר' ישראל שעזב משפחתו ועבודתו והכל כדי ללמד להאיר ולהורות להסבא את הדרך של רבינו.

ושוב עמדתי על עוד נקודה שבו יכולים אולי להבחין את ההבדל והמעליותא של דרך סבא ישראל על כולנה (כי בודאי על כל אחד להתחשב הרבה במה זכה סבא ואיך, כי בזה תלוי השאלה של מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, כמפורש בריש ספר מסילת ישרים), כי מצאתי בהקדמה של כוכבי אור (והובא ג"כ בשש"ק א:רמט) ז"ל שמעתי מאבי, הריני כפרת משכבו, שיש לעסק בספרי מוהרנ"ת ז"ל יותר מבספרי אדמו"ר זצ"ל בעצמו, כי בימינו אלה, שעובר על כל אחד ואחד מה שעובר בגוף ובנפש, צריך להיות עקר הלמוד בספרי מוהרנ"ת ז"ל על אשר על ידו היה ביכלת אדמו"ר זצ"ל להוריד את דבריו הנוראים ולעורר ולחזק בהם גם אנשים מגשמים ומנחים בעמק השאול תחתיות כמונו. גם כי באמת כל דברי מוהרנ"ת ז"ל מראש ועד סוף, הכל מאדמו"ר זצ"ל מעצמו, הן באתגליא, כאשר שמעתי מאבי הרי כפרת משכבו, ששמע מפיו הקדוש שאמר פעם בזה הלשון: “מיום שנתקרבתי לאדמו"ר זצ"ל, לא מבעיא דבור של תורה איני יכול לומר רק מהשרש בדבריו הקדושים [הן הכתובים וכו'], רק אפלו דברי צחות [בעסקי חל], איני יכול לומר רק המשרש בדברי אדמו"ר זצ"ל, והן באתכסיא וכו' עכ"ל. והנה הדברים פליאים מאוד, ותמהני פה קדוש איך הוציא דברים כאלו, והוא כמעט להיפוך ממש מכמה תורות של רבינו, שהצדיק האמת, כל מה שהוא יותר גבוה, יותר יש בכחו לעזור ולהאיר ולהציל להרחוקים ביותר, ויסוד זה חוזר בכמה צורות כמה וכמה פעמים בספרי ברסלב. ועוד ידוע שיש הבדל עצום בין אלו התורות שיש לנו שהם בעצם לשון של רבינו ובין אלו התורות שהם בלשון של מוהרנ"ת, אפילו שכיוון להאמת ורבינו ראה והסכים, עם כל זה יש הבדל עצום, וכמו שכתוב בחיי מוהר"ן (אות שמח, ואות שסב) שמה שנכתב בלשונו צריכים לדקדק בו כמו במקרא וכו' ע"ש. ואפילו שמוהרנ"ת ידע ממגילת סתרים מה שיהיה עד ביאת גואל בב"א, רחוק היה מאד מאד ממעלת רבינו, שהעיד עליו (עלים לתרופה שנ) שרבינו יודע היטב בכלליות ובפרטיות כל מה שנעשה עם כל הנפשות בכל דור ודור מיום ברוא אלהים אדם על הארץ עד הנה ועד הסוף האחרון, ויודע כל התקונים של כל אחד ואחד ע"ש. ועל כן ברור ופשוט מאד, שעל אף שלימוד ספרי מוהרנ"ת נחשב ללימוד תורת רבינו, חלילה לנו ליתן לה שום עדיפות ממה שיש לנו מרבינו בעצמו (שגם זה היה בזכות מוהרנ"ת). ונגיד על דרך אפשר שר"נ מטולטשין מרוב מה שהוא קיבל ישירות ממוהרנ"ת היתה קצת כחסיד של מוהרנ"ת, ואולי מזה השתלשל שלאחר כמה דורות כבר התחילו לעשות מהמורה דרך להיות אדמו"ר, כי זה בעצם ענין דיבורים של אלו שעשו להם אמצעים בינם לבין רבינו (ובענין אמצעים עי' תורה ס"ב והתורה ראשונה שבכ"י לקוטי מוהר"ן) לאמר שכדי להבין את רבינו לאשורו צריכים לקבל דרך האדמו"ר שלהם, השם ירחם, וזה לא כל כך רחוק מהנ”ל שצריכים ללמוד יותר ממוהרנ”ת ממרבינו. ובאמת כבר התחילו לקרוא למוהרנ"ת אדמו"ר, למרות שידוע שמוהרנ"ת הקפיד מאד וגער באלו שאפילו דימו לעשות אותו כרבי, ועם כל זה הם עקבו דוקא אחר זה, ולמשל בהמכתב המפרסם שכתבו אנ"ש מברסלב לאנ"ש שבעיר טשעהרין (נדפס בשש"ק א:קצא והלאה) כותבים: אדמו"ר רבי נתן זצ"ל, ואמר אדמו”ר לר' דוד. ולפ"ז מבואר היטב העדיפות במסורה מר' משה ברסלבר, על אף שר' אברהם בן הר"ן החליט שאביו ר' נחמן שימש יותר את מוהרנ"ת אפילו מר' משה ברסלבר, יכול להיות שזה היתרון המעט שהיה לר' נחמן, הוא זה שאנו תמהין עליו כנ"ל, שלכאורה נבע ממה שהחשיב את מוהרנ”ת להאדמו”ר שלו, ואילו ר' משה ברסלבר שגם כן קיבל כל הדרך של רבינו הקדוש ממוהרנ”ת לא עשה את מוהרנ”ת להאדמו”ר שלו רק למורה דרכו בדרך רבינו. ואין דיבורי כאן רק לעורר לתכלית חיפוש האמת לאמיתו בעבודת השם, כי תורה היא וללמוד אני צריך, וח"ו אין רצוני להטיל שום מום בקדשים ובטוב שמו של ר' נחמן מטולטשין זצ"ל שזכה וזיכה, ואפילו אם צדקתי יראתי לכתוב סתם את הנ”ל על קדוש ומזכה הרבים כמוהו. ואבקש מחילתו, וה' יסלח בעדי. ושוב הראו לי משיחות המוקלטות של סבא ישראל, ששאלו את סבא: רבי משה ברסלבר הוא היה התלמיד הכי טוב של רבי נתן? וסבא ענה: כן, וודאי! ע"כ ובתחלה כאשר התחילו לדבר על ר' משה ברסלבר סבא אמר: אבל הוא (ר' משה ברסלבר) היה חבר עם כולם, ע"כ. ושוב יצא לאור ספר לראות באבי הנחל, ושם (עמ' קנב) אחד שאל את סבא למה ר' ישראל קרדונר לא התקרב לרב נחמן מטולטשין, וסבא השיב שרי"ק גם התקרב אליו וכו' הוא קיבל מכולם.

טז] ועכשיו ניחס המסורה ע"י ר' משה ברסלבר ז"ל. וכבר כתבנו שהוא היה איש נסתר. והראיה הכי גדולה כי ידוע היה ומפורסם שנתגדל לשם ולתפארת ע"י מוהרנ"ת בעצמו, והיה למדן גדול וכו', והיה אפילו החזן לקצת תפילות באומן, ולא נשאר לנו כמדומני אפי' חמשה סיפורים ממנו. וזה פלא גדול. אבל מה שכן השאיר לנו, הוא ר' ישראל קרדונר ז"ל וסיפור התקרבות ר' ישראל לר' משה ברסלבר מובא בשש"ק (ג:שנג) ז"ל בתחלת התקרבותו של רבי ישראל מקארדאן ז"ל, הלך לשמוע ולקבל דברי התעוררות מהרב מטשערין ז"ל, לאחר כמה ימים שנהג כן הפסיק מעצמו הרב לדבר עמו, וכששאלו רבי ישראל על זה, ענה לו הרב כשדמעות בעיניו, ואמר לו: אני לא זכיתי לשמש הרבה את מוהרנ"ת בחייו, ומשום כן אין לי דבורים בשבילך, אולם לך למחותני רבי משה ברסלבר שזכה לשמש החליט הרבה את מוהרנ"ת ושמע ממנו, ומאז דבק רבי ישראל מקארדאן ברבי משה ז"ל ונהפך לתלמידו המובהק, עד שהיה מכנהו 'רבי ומורי רבי משה', והיה שומר מדי שנה את יום ה'יארצייט' שלו כבן על אביו, ע"כ. וע"ש (ה:שסו) שרבי ישראל לרב התקשרותו לר' משה ברסלבר ז"ל היה מכנהו בשם 'אבא'. ויש גם מוקלט מסבא ישראל מזה שר' ישראל קרדונר היה מחזיק את היאר צייט של ר"מ, והיה מתענה ולמד משניות ומדליק נר כמו אחרי אבא (מ.ג. העיר שאומרים שהילולה של ר' משה בראש חודש שבט, ולא צמים בראש חודש).

יז] וגודל צדקתו ופועלותיו של ר' ישראל קרדונר ז"ל אכמ"ל (שוב הראו לי שיחה מוקלטת מסבא שבו סבא אמר שהוא חושב שר' ישראל עלה במדרגה יותר מר' משה ברסלבר), ודרשם משש"ק ומשאר ספרים, וממש"כ בחיבור זה עליו. והוא ז"ל נשאר נסתר, כי מצינו שרק הסבא הבין לאשורו שר' ישראל הינו אחד מהל"ו צדיקים. והסבא אמר (ספר י"ס עמ' שפה, והוא עבד השם בסתר גם ממני, רק לפעמים קצת זכיתי לראות, לא הכל וכו' ע"ש ובעמ' תמה: זה זכות גדולה, זה ענין פלא גדול שאני זכיתי להכיר את רבי ישראל, כמה שזכיתי זה טוב, הוא היה נעלם גם ממני. אנשי רבנו היו נעלמים כמו רבנו, הוא היה נעלם מכל העולם וכו' ע"ש. [ולא מצאתי שום דיבורים ממנו כאלו שפלוני היה גדול הדור, מנהיג הדור וכדומה, רק כל עסקו, כמו שהסבא היה תמיד מספר, היה להאיר בו אור רבינו הקדוש].

והנה כעת יצא לאור והשגתי את הספר אוצר נחמני הזכרונות ני"ב, ומחמת שהספר לא כל כך בנמצא אביא כל דבריו שם באות קיג ז"ל: הרב הגאון מורנו הרב ר' נחמן מטשעהרין ז"ל האריך פעם בדברי רבנו ז"ל בספורי מעשיות סוף מעשה ז' מזבוב ועכביש, וז"ל "ולקח שבויים, ובתוכם היתה יפת תאר שהיה לה כל מיני חן שבעולם, ומחמת זה נדמה שיש לה כל מיני חן" וכו'. וקשר זאת הרב הנ"ל לענין מה שאמר רבנו ז"ל פעם אחת "אין יעדן דור וועט זיך געפינען א יונגערמאן וואס וועט באשיינען מיין זאך מיט א חן" (בכל דור ימצא אברך שייפה את עניני עם חן), והזכיר אז הרב מטשערין מאמר חז"ל המובא בתורה א' בלקוטי מוהר"ן שהתורה נקראת יעלת חן – שמעלה חן על לומדיה. והדבר הזה סובב הולך גם על מעלת ההתקרבות לרבנו ז"ל שהוא הפאר והחן והיפי של כל העולם כמובא בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ס"ז, והוא מעלה חן על המתקרבים אליו באמת. ואחר כך כשבא אליו החסיד רבי ישראל קארדונער להתקרב לרבנו ז"ל ושהה אצלו כמה ימים וראה אז תארו ויפיו והדרת זקנו ופאותיו ותשוקת ותבערת לבו בעבודת השם והוא כלי מפאר מלא חן, וגם אחר כך ראה עוד כמה פעמים צורתו והדרו וחן נסוך על פניו ,,ושמע שמעו הטוב והתעסקותו לקרב נפשות לעבודתו יתרך, אמר: “עס קען זייער זיין אז דער רבי האט גימיינט [אזא איינעם וויא] איהם" (יתכן מאד שרבנו התכון עליו), כי הוא קדש שם רבנו ז"ל בעולם אשר נתן חנו בעיניהם. וידוע שכל מי שראה אותו והסתכל בהתנהגותו ובאפן למודו ותפלתו ודבורו עם בני אדם שהיה בכל מיני חן נתפעל מאד ממנו להתעורר בתשובה לאהבה וליראה את השם יתברך. וכל פעם שהיה בא רבי ישראל קארדונער לטשעהרין היו מכבדים אותו כראוי. ויש הרבה לספר ממנו עכ"ל (ושם מביא ממי הוא שמע).

ואם אמת הדבר שיש בכל דור אברך שייפה את ענין רבינו, הרי מבואר פה, שאחר מוהרנ"ת היו ר' נחמן מטולטשין ובנו ר' אברהם, ובעיקר היה ר' משה ברסלבר, ר' ישראל קרדונר, וסבא ישראל דב אודסר כדלקמן. (והדיבור הזה שיהיה אחד שייפה ענין רבינו, דומה לעוד דיבור שגם כן לא מבורר במאה אחוז, שבשנת תרל"ב ר' אברהם בן הר"ן יצא מן המקוה עש"ק בחודש תמוז, ולבש בגדי שבת ואמר שבעוד חמישים שנה וכו' הבאתיו 1120, והוא כמו נבואה קטנה על סבא שקיבל את הפתק הקדוש בדיוק חמישים שנה אח"כ).

יח] ור' ישראל קרדונר ז"ל מסר כל חייו להיות ביחד עם הסבא, ר' ישראל בער אודסר, והיה להם ברית שלא ילכו יום או לילה בלי להתראות זה עם זה. וכו' וכו', ע' באריכות בספר ישראל סבא. והסבא אמר, והבאנו דבריו בענין אהבת חברים ע"ש, שהקשר שהיה בינו ובין ר' ישראל, לא היה יכול להיות אפילו עם ר' אברהם (עמ' תו) – ועכשיו ראיתי המשך והסבר הענין בספר לראות באבי הנחל, מכתב ב' (עמ' קנא) 'כי אצלו החכמה היה עיקר ואצל רבי ישראל קורדונר העיקר המסירת נפש'. וע"ע בישראל סבא עמ' קצ-קצב ובעוד כמה מקומות.

והנה מבואר חשיבותו של ר' ישראל בער אודסר ז"ל כעיקר בעל המסורה של ברסלב [ואצלו מצינו כבר שהוא קורא את ר' ישראל משיח, כמו שאמר, אני ראיתי את משיח, אני ראיתי את ר' ישראל וכו' ע"ש. אבל גם אלו הדיבורים כמדומני היו רק לאחר שהתחיל לפרסם את הפתק ושם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, וקודם לכן לא הכניס את עצמו כלל לדבר כזה. וגם על ר' ישראל ורבו ר' משה לא היה אומר שהם היו המנהיגים וכדומה]. וגם הוא היה הזקן שבדור, שהוא חי כמאה שנים.

ולולא דמסתפינא נראה שסבא ישראל ידע בנפשיה שעיקר המסורת של רבינו הקדוש תלוי בו כבר מאז שקיבל מר' ישראל קרדונר – וכן משמע מדברי סבא עצמו (ישראל סבא עמ' קצב) 'הקשר שלי ושל רבי ישראל זה היה ענין פלא כזה שזה היה התחלת הגאולה' - וזה היה הסיבה שלקה ונפל כל כך כאשר אכל בי"ז בתמוז. כי הדבר תמוה מאד, כי הרי הצום של י"ז בתמוז הוא רק מצוה דרבנן, שלפי הרבה דעות העובר על מצוה דרבנן בשוגג אין בזה שום רושם עבירה כלל, אז באמת צ"ע למה אכילתו הפילו כל כך (וב"ה כתבנו על זה עוד יישובים במ"א). אכן כאשר נבין שסבא ישראל כבר הבין שעיקר המסורת של ברסלב תלוי בו, והרי הוא כמייצג את כל עם ישראל [ועמש"כ תוספות במסכת מגילה דף כב ד"ה לן, שהמנהג הוא שהיחידים אין אומרים 'עננו' אלא בתפילת המנחה, כי שמא ימצא שקרן בתפילתו שלבסוף לא יוכל להתענות מחמת אונס, אך השליח ציבור אומרה אף בשחרית כדי להזכיר לציבור שהיום הוא יום תענית. וכתב הטור (סי' תקסה) שאין בכך חשש שימצא שקרן, כי ודאי שיהיו לפחות מעט מהציבור שיתענו כל התענית. וכעין זה לענינינו שסבא היה לו בחינה זו של שליח ציבור], כבר מובן את גודל האחריות לשמור על הצום ככל מה שסבא הסביר, שהיא אחד מהד' צומות החמורות שכלל ישראל חייבים לשמור לזכור חורבן הבית, ואין בזה שום תירוץ רק בשמירתה להקים את הזכרון לעם ישראל, ודוק.

ובזה יש אולי להבין מה שידוע (ועכשיו נדפס בספר לראות באבי הנחל) שסבא למד את הש"ס בעל פה כבר באותה תקופה, כי מסתברא הדבר ומתאים שמי שכל המסורה של עם ישראל תלוי בו שידע את התורה שבעל פה, ודוק.

יט] והנה בתרפ"ב (1922 למנינם) נתגלה עוד שעיקר המסורה בברסלב אינו אלא על ידי הסבא, כאשר קבל פתק מר' נחמן שמכנהו 'תלמידי היקר', וכתוב בו שעל ידו האש של ר' נחמן תוקד עד ביאת המשיח.

ובימינו כבר רואים את זה בממשות. כי עיקר הדפסת הספרים אינו אלא על ידי הקרן שהסבא יסד, או על ידי האוחזין בו ומאמינים בפתק הקדוש ובשם רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, כמו הוצאות של נקודות טובות, שמדפיס ספרי מוהר"ן בהידור ויופי גדול אשרי לו ויישר כחו. (כי המפרסמים עוסקים בעיקר רק בהדפסת ספריהם ונשותיהם וכדו', ורק כאשר יעשה מי שהוא איזה פירוש על הספרים העיקרים, או מתרגמן, או משום איזה סבה מיוחדת, אבל חוץ מאלו עיקר ההדפסה כנ"ל רק ע"י המאמינין בפתק ובשם רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן יש אחד שכל מה שמוציא מרבינו הקדוש הוא להוכיח להעולם איך שהוא צודק בהשקפתו ופעולתיו, ועל כן הוא עסוק הרבה בהפצת דבריו, והוא ממש הפך הקערה וכו', כי העיקר הוא להיפך, להשליך השכל, וכל פעם ללמוד מחדש ולהבן מחדש מה שרבינו הקודש מלמד אותנו, והבן).

וגם עיקר ההפצה של הספרים הקדושים, נעשה על ידי הנחמנים (והרבה לא מקבלים גרוש על זה), שהולכים בית בית, דלת דלת למכרם, ולהפיץ דעת ואור רבינו הקדוש, בארץ ישראל ובכל העולם (ולא בשביל לאסוף כסף וכו'). ויש להם כמה חנויות וטנדרים בכל רחבי הארץ, ובמקומות קדושים, במערת המכפלה ואצל הרשב"י. ובמארעות, כמו הילולא של צדיק ובחתונות, הולכים ומוכרים הספרים בזול. ומרימים קרן ישראל, משברים חושך שעבוד המלכיות ודרך ארץ וכו', יראו רבים עבודתם התמה, ומתחילים להבין שלא צריכים ח"ו ללכת בדרכי הגוים חקות העמים והערב רב, ויכולים לעזוב כל השקר, ויכולים לבטוח בה' ולקחת עוז לו בו. ולהשליך כל השטויות ולחיות חיי רבינו הקדוש להיות עובד ה' במלוא מובנו.

וכל זה הנחמנים מצליחים בעזה"י בלי שום תמיכה וכדומה ח"ו בשום מפרסם חס ושלום. ובאמת זה בעצמו מה שהם מפיצים כנ"ל שצריכים להיות נאמן לר' נחמן ולקיים עצותיו, ולא לנטות אחר הכבוד והכסף והתאוות והמפרסמים. ובעזה"י נפרש הדרך בחיבור זה.

כ] שוב האיר השם יתברך את עיני להבין שכל דברינו עד כה לברר את שלשלת המסורה בברסלב כולו אינו מדבר אלא על המסורת איך שרבינו הנהיג והדריך ומסר לעם ישראל השומרים את התורה והמצות. וב"ה הצלחנו להוכיח ולהראות איך שכל המסורה הזו תלויה בסבא ישראל. אכן יש עוד הדרכה והנהגה שהיה לרבינו הקדוש איך שהוא הדריך והנהיג את אלו שפרקו עולו של תורה ומצות, ומהם היו אפיקורסים ממש שעשו ליצנות ולעג על האמונה רחמנא ליצלן. כי גם את אלו רבינו הדריך והחזיר בתשובה. וכתוב בכוכבי אור (ספורים נפלאים) ז"ל רבינו ז"ל היה נזהר לבלי לומר להם תורה, וכשהיו באים לפניו, היה מסבב דבוריו לדבר אחר וכו' ופעם אחת אמר לו רבנו ז"ל (למוהרנ"ת) שיספר להם מעשה מהבעל שם טוב ז"ל, ונתפלא מוהרנ"ת ז"ל בלבו הלא שמע מרבנו ז"ל שיזהרו מלומר תורה לפניהם וכו', ע"כ (וצריכים לומר שזה היה בדרך כלל, ואולי רק קודם שהתחילו לחזור בתשובה, כי התורה של ראש השנה האחרונה של חיי רבינו ר' נתן כתב דייקא בעזרת הירש בער כמובא שם). וע"ש בספורים נפלאים ז"ל פעם אחת שחקו אצל רבו ז"ל במשחק השאח והדרך שבעת המשחק שוכחים את חרדת הכבוד (און מ'ווערט היימיש) ולא היה להם כל כך חרדת הכבוד ממנו ז"ל, ובאמצע באו הר' נתן והר' נפתלי אל הבית באימה וביראה כנהוג, וכשראו את זאת נפל להם חלישות הדעת. ענה ואמר להם רבנו ז"ל: אתם אינכם מהחיל שלי. וספר להם מעשה, שמלך אחד לקח פעם אחת את ידידו לחדר מיחד ושחק עמו בהשאח, והדרך וכו' כנ"ל. ושכח המלך שהוא מלך, וכן הידיד שכח שהוא שוחק עם המלך ושחקו כשני אנשים פשוטים, פעם נצח המלך ופעם נצח הידיד וכו', ושכח מעט היראה. ובעת הזאת היו נצרכים להמלך איזו שרי המלוכה, ונכנסו אליו באימה וביראה כנהוג. והתחיל הידיד להביט על עצמו הלא הוא שוחק עם המלך, ולא שחק בטוב מכיון שלא ינצח את המלך. ויאמר לו המלך מה זה? זה אין ענין שלך, עמם אני מנהיג מדינות, ואתך אני שוחק בשאח – מיט זיי פיר איך לענדער און מיט דיר שפיעל איך שאח. וכן הראה רבנו ז"ל בידיו על מוהרנ"ת ורבי נפתלי ז"ל ואמר, עמם אני מנהיג מדינות, ואתכם אני שוחק בהשאח, עכ"ל.

ובזה אתי שפיר הענין שרבי נתן קבור בברסלב, העיר והאם של החסידות, כי הוא הבסיס והקרקע של החסידות בדרך התורה. ואילו רבינו אי אפשר להגבילו, מלבד ממה שהוא תמיד עולה ועולה, גם יש דרך של תפילה ודרך ארץ ששייך לקרב אפילו אנשים שיצאו מכל גדרי התורה, וזה הראה כוחו באומן.

הרי שכמו שיש מסורה לכל הדרך שהראה רבינו הקדוש בדרך קיום התורה שנמסר לנו מהשרים שעמם רבינו היה מנהיג מדינות, צריך להיות גם כן מסורה שלימה לכל הדרך שרבינו הנהיג עם "הדידים" שלו, אלו ששחק עמם שאח ונזהר מלומר להם תורה. והנה חוץ מסיפורים בודדים לא נשאר לנו שום מידע על המסורה הגדולה הזו.

והנה סבא מספר (ישראל סבא – אין שום יאוש בעולם כלל!) ז"ל המשמעות של הפתק הוא התחזקות גדול כזה לכל אחד, לקבל פתק מאת רבנו זה פלא שעדין לא היה מעולם, זה חדוש גדול ונורא כמו שאומר רבנו: “חדוש כמוני עדין לא היה בעולם.” לקוטי מוהר"ן – מלא התחזקות, כל התורות יש בהם רק התחזקות: לא להתיאש ולהתחיל בכל רגע מחדש. נו, ואני יודע מזה, אני לומד את זה, אני הלכתי עם זה, ופתאום נפסק ממני כל הכח הזה על ידי הנפילה, על ידי האכילה של שבעה עשר בתמז ולא עזר לי שום דבור מרבנו. ואני נפלתי בחשך כזה שלא היה לי שום רפואה, וזה הפתק היה לי רפואה וכו' ע"ש. [ויש להבין את זה יותר על פי המבואר בלקוטי הלכות, הלכות אונאה, מובאה בהשתפכות הנפש אות פז, כי מהתורה יכולים ח"ו ליפול, אבל מהתפלה יכולים להיות קיימים לנצח, והרי אפילו שסבא ידע היטב מה שרבינו גילה שאין שום יאוש בעולם, הרי ידע אותו רק מבחינת התורה, וכאשר נופלים מהתורה, אז יש נפילה בזה גופא, אבל בפתק סבא קיבל בבחינת תפילה – שהיא בחינת מקום ומציאות העולם – שאין שום יאוש בעולם כלל, נ נח נחמ נחמן מאומן, בבחינת תפילה, ומזה אי אפשר ליפול ב"ה].

הרי מבואר שסבא נפל למצב שהיה לו שייכות לאלו "הידידים" שאפילו התורות של רבינו לא היה מספיק להם, ולכן רבינו הנהיג אותם בדרך ידידות כנ"ל, ולולא דמסתפינא היה נראה זה מה שקרה בנס הפתק, שכדי לחזק ולהדריך את סבא ישראל כפי מצבו, רבינו היה צריך להנהיג אתו בדרך הידידות – וכמו שכתוב בפתק “תלמידי היקר” “נהנתי מאד מעבודתך”. ולפי זה מובן היטב לשון רבינו "מאד היה קשה לי לרדת אליך" שכבר כתבנו באריכות לחתור לטעם למה תהיה קשה לרבינו, ואכן לפי מה שנתבאר כאן אתי שפיר כמין חומר, כי בשלמא המשל שרבינו המשיל למלך ששוחק עם ידידיו, שכמו כן רבינו שיחק עם המשכילים, מובן הדבר שלמרות גודל ורום מעלות רבינו הקדוש עד אין סוף ותכלית, עם כל זה היה לבוש בגוף בשר ודם ובזה היה יכול להשתוות כביכול לשחק כידיד עם שאר בני אדם [וכן תמצא בחיי מוהר"ן אות שיז שכז"ל וכל זה יש להם איזה שיכות עם הצדיק מצד שהוא מלבש בגוף, אבל מצד הנשמה הוא ענין אחר לגמרי וכו' עכ"ל]. אכן לאחר שרבינו עזב גופו ועלה כל כולו לגבוהי מרומים, איך יכול בכלל להתנהג כידיד עם אדם שפל בעולם הזה?! וזה גדול עוצם הכח של נ נח נחמ נחמן מאומן, שאפילו מן השמים הוא יכול לשחק איתנו כידידים (ובאמת מצינו שהשם יתברך בעצמו יש לו הנהגה כזו, כמו שפרש”י על הפסוק (בלק כג:כא) ותרועת מלך בו, שהוא לשון של חברים), ודו"ק (ועמש”כ בפרק להבין מה שסבא אמר אני ראשי תיבות נ נח, שסבא אמר שסוד הפתק הוא שקבל אותו בלי בו”ל, והרי בו”ל זה האות הראשון, אמצעי, וסוף של התורה הקדושה, ודו”ק. ועיין במסכת שבת דף סז: שבול פירושו מלא אגרוף).

[ובמקום אחר הארכתי קצת בס"ד שבזה י"ל שבפתק: “מאד" הא' הוא כתב רש"י והתיבה האחרון בשורה "אליך" הא' הוא כתב אשורית, עם היודין מודגשות מאד. כי מא"ד זה אותיות אדם כידוע (הי"ה בגמטריא חוה, קשה – ראשי תיבות קין שת הבל, כמו שחידש בספר מצפון הפתק. ואדם חז"ל אמרו היה מין בחטאו, וכ"ש חוה וקין), ואדם החשיך את הנהגת הכתר עליון, בחי' הי' עליונה של הא' (כמבואר ביחוד היראה של הרמח"ל ובעוד מקומות), ו'אליך' הוא כמו 'אליך' שבתחנון, שאז עושים את היחוד של השני יודין. ולכן, כמו שסבא הראה, 'אליך' ירודה מכל השורה, בחי' נפילה של תחנון, אבל דייקא אז אנו זוכים להאיר היוד עליון. הרי שעד הפתק היה הנהגה של חכמה, ומהפתק מתחיל הנהגה של כתר בעזה"י.

ולאחר שנתברר שבודאי היה לרבינו דרך שני כולל וראשי, דהיינו שבודאי לכל מה שרבינו עשה היה לו אלפי ורבבות טעמים, אבל זה הדרך שהיה לו להיות הראש ומנהיג אפילו להמשכילים שיצאו מכל הפנים של התורה, על כרחך זה דרך כולל וראשי, ולפעמים יצא מזה קצת שינוים מהדרך הרגיל, כמו זה גופא – לדבר ולקרב הכופרים הגמורים – מה שרבי נתן בעצמו היה לוחם הרבה נגדם ונזהר מלהתקרב אליהם, גם יש לראות בכל מעשה ודיבור ותורה של רבינו פנים חדשים, להבין אותו באור הדרך הזה. ולמשל עיין מש"כ בשיחות הר"ן אות קסה]

תיקון הכללי, רבינו גילה שהוא סוד שריון, שריון פירש הערוך שנעשה על ידי טבעות ועל כל טבעת תולים קליפה של ברזל לכסות החור. כי טבעת נקראת שיר, כמו במסכת שבת הסוס יוצא בשיר. ועיין בליקוטי הלכות, יו"ד א' תולעים ד:י שהשיר שיתגלה לעתיד בחי' חומות המים, שריון של צדקה, כי צדקה הוא בחינת השכל של החלל הפנוי שיתגלה לעתיד וכו' עיין שם. והרי אנחנו מאמינים שהשם נ נח שסבא קיבל בפתק הוא השיר שלעתיד, והרי הוא הוא השכל של החלל הפנוי שעל ידו רבינו היה מתקן אפילו אפיקורסים גמורים.

הרי מבואר שהמסורה של ברסלב, איך שרבינו הנהיג והדריך את אלו החסידים שלא היו שומרי תורה ומצות, לא נשאר כמעט כלום, ורק סבא ישראל קיבל את המסורה זו בשלימותה בפתק הקדוש (וע' 1120 בענין דבר חדש, ולעיל אות יז, וע' לקמן כב). וזה מלבד מה שנתבאר לעיל, שאפילו המסורה של ברסלב שנמסר לנו בעיקר דרך מוהרנ"ת, המשך המסורה תלוי בסבא ישראל.

והנה בימינו, שאפילו אצל השומרי תורה ומצות, לדאוון ליבנו אנו רואים שכמה וכמה מצות אינם נשמרים כראוי בכלל, כמו תפלה וקריאת שמע בזמנה. וזו בלבד כל אלו אחינו בני ישראל שנשבו בין הגוים שאנו עוסקים לקרבם לתורה הקדושה ולהאמונה הקדושה, ומאד מאד נצרך הדרך הזה של רבינו הקדוש עם "הידידים" שלו. ועל כרחך צריכים לקבוע פה את מה ששמענו וראינו וקבלנו מסבא ישראל, שרק הוא בעל המסורת בזה.

אכן היום הדרך הזה של ההתנהגות שהיה עבור אלו שנפלו לגמרי מהיהדות גם כן שייך למעשה בכמה וכמה ענינים אפילו להשומרי תורה ומצות. ולמשל, היום כמעט אין מי שנמנע מלבוא להציון הקדוש בשבת קודש ובימים טובים. ואין מי שנמנע לעשות הג' תפילות פה, ולאכול פה וכו'. וכל אלו הדברים חדשים הם טרם נודעו, ולא רק שמוהרנ"ת וחסידים הראשונים היו נמענים מלעשותו, היו מורים שזה אסור, כי כן הלכה בענין בית הקברות. ואף שיש הלכה של בונים בית המדרש על מצבו, לא נהגו כן כל עיקר. ובשבת ויום טוב האריז"ל כתב בפירוש שהצדיק בכלל לא נמצא בקברו. ואילו היום כולם מציינים מה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן רצז וע"ע לק"מ קסז) שהשבתים ששובתים אצלו הם גדולים וטובים יותר משבעה פעמים תענית משבת לשבת. ואין זה כי אם שע"כ היום יש גישה לרבינו למעלה ממסורה של מוהרנ"ת, ועל הגישה הזו נסמך סבא ישראל בפתק הקדוש. [כמה חדשים אחר כתבי זאת, והייתי מהסס אם זה דוגמא טובה, ואז יצא לאור ספר תיקוני הר"ן, ושמחתי לראות שהוא ממש מדגיש את הנקודה הנ"ל איך שחסידי ברסלב ממש לא היו נוהגים כמונו היום. וז"ל (אות נא) וכפי המבאר בשלחן ערוך (או"ח הל' ראש השנה סי' תקפ"א בבאר היטב בשם מהרי"ל) שיזהר בשעת השתטחותו לבל ישים מגמתו נגד המתים וכו'. נכר זה ביותר אצל אנשי הרב רבי נחמן, ביותר מתוך פעלתם, כי העקר אצלם לעורר בלבם רשימות דעתו. כי יום פטירת הרב רבי נחמן היה בח"י לחדש תשרי, ואין באים אז על קברו. רק עקר אסיפתם על ראש השנה בעיר אומן, מחמת שאצלו היה עקר העת לעורר את העם בתשובה – בראש השנה, כמבואר בחיי מוהר"ן (סי' תו. ובכ"מ בלק"מ ח"א סי' ס"א, רי"א, ע"ש). והולכים על קברו בערב ראש השנה, ובראש השנה מתאספים בבית המדרש המיחד להם בעיר אומן הסמוך לבית הכנסת דשם, עכ"ל. והרי היום אין לדבריו קיום וכו' ואדרבה לפי מש”כ הוא מחייב פירוש על מנהגינו היום, וצדקתי להביא זה לדוגמא ת”ל. ושוב מצאתי כעי”ז גם בשיח שרפי קודש (ח-קסב) ז”ל פעם כשפגשו כמה מאנשי שלומינו את אחד מהחסידים ששהה בבית ציונו של רבנו ז”ל עם התפלין שבראשו, גערו בו בגערות קשות שיצא לחוץ ושוב לא יחזר על מעשיו וכדין הפשוט שבשלחן ערוך, ע”כ. והיום לכתחילה כולם לובשים תפילין ומתפללים ולא מתיחסים בכלל לדין בית הקברות, ולא רק בחדר של בית הכנסת שנבנה על הציון שסומכים בזה מצד דין בית מדרש קבעו על קברו, אלא בכל ההר].

כא. והנה רבינו אמר (חיי מוהר"ן מו) שהיו כמה גדולים שכל אחד עשה ותקן מה שתקן ואחר כך נפסק הארתם, אבל אנו צריכים לעשות דבר שלא יפסק לעולם, שאלו אנשים יעשו אנשים אחרים, והם יעשו עוד אנשים וכן לעולם. וכן שמעתי כבר שהמקרבים שלנו בהכרח שיאירו בחריהם ותלמידיהם. וכל אחד מכרח שיעשה איזה פעלה ויאיר בחברו, וחברו בחברו. כי יש ענפים להאילן ומאלו הענפים יוצאים עוד ענפים וכן להלן יותר וכו'. וכבר נרשם במקום אחר (רכט, שו) מה שאמר שהאש שלי תוקד לעולם לא תכבה ע"ש. ועל כן עלינו, כל אחד כפי נקודתו, יש לו חלק במסורה של רבינו. ובפרט היום שיש שינוים גדולים בעולם מה שלא היה, שאין לנו שום דוגמא מדורות הקודמים. למשל, רבינו אמר (שיחות רעג) טוב להאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה נגון וכו' ע"ש. ואז לא היה אפשרות לשמוע למוזיקא, ואפילו בימי סבא לא היה כל כך בנמצא ממש כמו היום שכל אחד בקלות יכול להחזיק בידו איזה כלי שמשמיע מוזיקא. ונראה פשוט שכן בודאי צריכים לעשות היום לפי דברי רבינו. וע' בחיי מוהר"ן (י) ז"ל וספר שבכל יום כשעומד בבקר ורוצה להתפלל אינו יכול לפתח פיו כלל, ואין לו במה להחיות את עצמו, ואזי הוא רוצה לזכר לעצמו על כל פנים איזו נגון כדי להחיות את עצמו באיזו נגון, וגם זה נמנע ממנו, כי אינו יכול להזכיר את עצמו שום נגון, עד שאינו יודע כלל איך לעמד ולהתפלל. ואף על פי כן הוא עומד להתפלל, אחר כך כשבא בתוך התפלה אז מזכיר את עצמו איזה נגון שבא על דעתו ממילא ע"ש. ואילו היום לא צריכים לבוא לזה לנסות לזכור נגון (ולא צריכים ללכת לחתונות כדי לשמוע מוזיקא ברמה ולרקוד, וכמו שמוהרנ”ת היה נוהג אחר פטירת רבינו, למתק היגון וצערו האנושה), יכולין להדליק את הנגן (אלא שבסתמא יכול להיות מניעות גם על זה, פתאום נאבד, אין חשמל וכו', אבל זה כבר מניעות יתירות ממש, בפרט אם מקפידים על חשיבות הענין). הרי מזה רואים ברור איך שהננחים היום צריכים להיות פקחים לא להיות סתם חסידים זקנים, אלא לחדש כל ענין של רבינו לאור היום, ובודאי לשמור על טהרת המסורה כמובן, אבל להבינו למעשה. ומשל חזק נתתי, ויש עוד המון דברים, כמו מה שרבינו אמר (חיי מוהר"ן רל) שטוב היה שיהיה לאיש כשר סוסים שיסע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא וכו' ע"ש. בפשטות היום יותר טוב שיהיה לאדם אופניים או רכב (ויש מקום לחשוש שיש עדיפות בבעל חי, אכן גם אם כן יש ענין, פשוט שאפילו הכי במצב שבו נמצא האדם, עדיף לו רכב). ותן לחכם ויחכם עוד.

כב. ויש בזה עוד נקודה חשובה, מה שאנחנו רואים שעיקר קיום דברי רבינו אינו אלא בימינו. למשל מה שרבינו מגלה בתורה נו שכל איש יש לו מלכות שעל כל פנים הוא שורר בביתו וכו', ואם לא באתגליא הרי יש לו באתכסיא ע"ש. דבר זה לא היה נראה באתגליא כל כך עד קרוב לימינו, שעכשיו ממש רואים איך שאפילו דלית העם יש להם מלכות ממש, שעל כל פנים יש להם בית וכל מיני בגדים וכל מיני מכשירים וכו'. וכן מה שרבינו דיבר על תכלית הירידות ורשעות, כמו למשל בחיי מוהר"ן (ספורים חדשים אות צא) דיבר על תיקון למי שח"ו עובר על כל התורה כולה שמונה מאות פעמים, דבר כזה לא היה כל כך במצוי באותם ימים, כי על אף שהיה להם עזי פנים שחרפו וגידפו, אבל לא היה כמו היום אנשים שממש עוברים בפרהסיא על כל התועבות של התורה בגאוה ושאט בנפש, שבאותם ימים עוד לא היה הדבר בנמצא לעבור כל כך בתועבות כאלו. והנה מוהרנ"ת בתפילות שחיבר מפרש היטב ענין תכלית הירידות וטומאה, ואין ספק שהוא היה עוסק לתקן אפילו בדיוטא התחתונה, ובטח הוא הכיר את הענין, אבל איני חושב שבפועל ממש הוא פגש באנשים שעברו ממש על כל התועבות כמה וכמה פעמים כנ"ל, רק שמוהרנ"ת היכר בה"בכח" של הענין, או אולי בתפקידו של המשכת ענין רבינו בעולם הוא אפילו עסק בפועל ממש עם עבריין כזה, זה היה דבר נדיר מאד ושמר על סודה (וכמו שמצינו בספר הרוחות מספרות שהצדיקים ידעו מהתעובות החמורות שהיו נעשים, ולפעמים היה איזה סיפור מאיזה רשע שהגיע לתוקף הטומאה), ולא כמו היום שבעוה"ר מצוי מאד, בפועל ממש טומאה חמורה והנהגה של רשעות ואבדון לגמרי, שבו רואים ממש קיום מצב שתוארו בספרי ברסלב.

עוד דוגמא חזקה יש בענין הכמות שרבינו הרעיץ את יישוב ארץ ישראל, דבר שלא יצא לפועל ממש עד קרוב לימינו.

(השמטה)

הרי שזה לא סתם שענין רבינו פרח בימינו, ממה שהיה שקט מאד מהשואה, כי היום התחיל הדבר להתגלות לעין כל איך שדברי רבינו ממש מתארים המצב של ימינו להדריך ולהארות.

ואולי לפי זה יש להבין קצת מההנגות של סבא ישראל, ובזה קשה עלי הכתיבה, והיעב"א.

מפרסמים של שקר

ע"ע ערך צדיקים.

טרם נתחיל לפתוח הנושא, עלי ליתן טעם איך בכלל באנו לכך לדבר על המפרסמים, והלוא רבי נתן התפלל טובא על זה (לקוטי תפילות קלד) שהוא לא רוצה מצוות כאלו של מחלקת עיין שם. ושיח שרפי קודש כתבו יותר שבברסלב לא היה להם זמן ופנאי בכלל לדבר מאחרים. ולאור הנ"ל שאלו אותי איך סבא דיבר כמה וכמה פעמים לגנות את המפרסמים. והענין פשוט וברור, שבזמן מוהרנ"ת בברסלב לא היה אפילו איש אחד ירד לחרפה הזו להראות את עצמו כרב בשום אופן, ואדרבה היו עושים כל מה שביכולתם להמלט ולהתרחק מזה. וכל הרבנים היו חוץ מברסלב, ועל פי רוב היו ממש מתנגדים על ברסלב, ולפעמים הרבה יותר גרוע. ולכן כל הדיבור בהנושא היה ממש דיבור נגד המתנגדים החולקים, ולכן רבי נתן לא רצה בכלל ליכנס לזה, ובברסלב לא היה להם שום זמן ופנאי בכלל ליכנס לזה, כי לא היה בזה שום תועלת ותכלית חוץ מלהחזיק בהמחלקת על החולקים. אכן בימי סבא ישראל כבר פשתה המספחת בתוך ברסלב, שלאט לאט ענין של רבנים התחיל להשתרש בתוך ברסלב עד שפרע ראש לגמרי. ועל כן הדיבור נגדם היה צורך גדול מאד, כי זה כבר היה מעשה שלנו, להעמיד חסידות ברסלב על מכונו כמו שהקימו רבינו הקדוש, וכמו שרבינו כן דיבר על המפרסמים כמה וכמה פעמים, והזהיר מאד עליהם וגם אמר שאנשיו כבר לא יטעו אחריהם, וגילה תורות שלמות עליהם, כבר הגיע אז הזמן והצורך לחזור ולהקים את דברי רבינו על בורים. וזה פשוט וברור. (וכיון שזה הגיע עד כה, שכבר בברסלב היו כאלו שהחזיקו לעצמם איזה מעמד בבחינת רבנות, ואנשים כבר הכשירו בזה שגם הרבנים שחוץ מברסלב באמת מבוססים על איזה אמיתות והם בבחינת אלו ואלו דברי אלקים חיים, וכדומה כל מיני בילבולים שחבל להזכירם, ובכלל נתקטנו הדורות והמוחין, ואפילו אלו שיודעים מרבינו ומחזיקים את עצמם כחסידי ברסלב אינם שקועים כל כולם בעצותיו הקדושים אפילו חלק ממה שצריכים, ולכן כבר נטו ליתן איזה צדק להרבנים בכל מיני טעמים של הבל כנ"ל, מה שלא היה בכלל בזמן מוהרנ"ת, שמי שזכה ליכנס לענין רבינו, כבר לא היה לו שום בילבול בזה שיש משהו בעולם חוץ מרבינו ששוה לחשוב עליה כל עיקר, ולכן ודאי בלי ספק יש צורך להוכיח בבירור תוקף הרע שכרוך בכל ענין המפרסמים של שקר (וכן לענין העכו"ם ואכמ"ל).

א] ע' בערך מסורה בברסלב, שכבר פירשנו קצת הענין שכיום אין רבנים מפרסמים. וחיישינן משום ביקוש הכבוד, כסף, תאוות, וכדומה. ושכל הענין היום, ובפרט בסגולת השם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, להרוס כל בנין השקר שקיים בחיי הקהילה. שאנשים משתעבדים עצמן לחוקות של שקר. למשל כדי לקנות בית בקהילה צריכים הרבה כסף שאין להם, ובשביל זה צריכים לקבל עבודה הרבה עם כל ההפסדים ברוחניות ובגשמיות שיש בזה, וגם שהאישה עובדת, וגם לוקחין משכנתא, והילדים נשארים בפיקוח של זרים, וכו'. וכן השעבוד של דרך הישיבות, וכן הרבה דברים. ולפעמים הרב בעצמו היה רחוק מכל התאוות הדורשות, אבל הקהילה מכתירים אותו, והוא נעשה המכשיר והרשיון להם לקיים דרך השקר. והיום ברוך השם הרבה כבר התחילו להמלט מעול ושעבוד כל השקרים האלו, והתחילו לחיות כפי אמיתות ענינם (ויש להזכיר מה שראינו בסמוך הקיום במש"כ בליקוטי מוהר"ן שע"י שנותנים כבוד לרבנים שאינם ראוים גורם גירושין מישובי ארץ ישראל).

[ואגב בנקודה זו של בניית קהילה על עמודי שקר, כדאי להביא כאן משש"ק ג:רצו, כשבנה רבי סענדער בשנת תרכ"ו מחדש את הקלויז, בנה למטה עשרה חדרים ברצותו שידורו בו עשרה בטלנים מאנ"ש שלא יעסקו בשום משא ומתן, רק ישבו על התורה והעבודה, ולא הסכים עמו רנ"ט, באמרו 'רבנו לא אוחז מחילים שכירים (ע"ש ביידיש). רנ"ט בעצמו דר שם אחר כך, מחמת נהולו את משרת הגבאות של הקלויז, ע"כ. ואגב זה כדאי להזכיר ג”כ שמנהג חסידי ברסלב היה שלא לבנות בית חדש בחוץ לארץ, והנה היום השנאה מקלקלת את השורה שלרבינו גופא, תחת להביא את הציון הקדוש לארץ ישראל הם בונים בנינים חדשים שם].

ב] והנה צריכים להגדיר מי נופל בגדר של מפרסם של שקר (וע' בסוף החיבור שהבאתי כללים מר' יצחק ברייטר בשם 'עמוד הצדיק' ע"ש אות יט), כי בודאי כל היהדות בנוי על נתינת כבוד זה לזה, ובפרט למלמדי תורה ועוסקים בצורכי ציבור, ומדת עמלק הוא לזלזל בכל דבר ובבני אדם. מלבד שאר האיסורים של לשון הרע וכו'. ובאמת אי אפשר לעשות כללים גמורים, אלא כל ערום יעשה בדעת, כי כמעט יש כלל לתלות הדבר על נתינת עצות, שכבר כתבנו למעלה שאנ"ש לא היו רואים את עצמן ראוים לזה. רק ליתן העצה הכללית לחפש העצה בספרי מוהר"ן ולקיימה (וע' בנספחים על אהבת חברים מה שהבאנו מבעל הסולם שלא יאמרו לאחרים ה'דברי תורה' שלהם, וכן הוא לשון הליקוטי עצות (אות נה): מי שאומר תורה ואינו ראוי לזה, על ידי זה יוכל להתגבר עליו תאות נאוף, ח"ו. כי היא עברה גדולה לומר תורה אפלו ליחיד מכל שכן לרבים, עכ"ל) . אכן גם בזה כמובן יש הרבה יוצא מן הכלל.

ג] ובאמת אפילו המפרסמים של שקר, לא נאמר עליהם שהם לגמרי רעים, ע' בחיי מוהר"ן (סי' תכא, להתרחק מחקירות וכו' (!) אות טו) ז"ל אמר, הצדיקים אפילו אלו הצדיקים של עכשיו (ה"ע וזה כולל צדיקים שהיו צדיקים אמיתים כמו שהעיד עליהם מוהר"ן במ"א), הם יקרים גם כן מאד בעיני השם יתברך. ואלמלא לא היה בהם רק מה שמרחקים ממנהגי הקלי עולם, ההולכים ומנהיגים עצמם דיקא בדרכי העכו"ם, והולכים בדרכי החקירות וחכמות, וכונתם דיקא להדמות עצמם במהלכן ובמלבושיהן ובמנהגיהם כמנהגי העכו"ם כאשר נתפשט עכשו בעוונותינו הרבים. ואם לא היו פועלים הצדיקים כי אם מה שמרחקין מהם גם כן דים. כי כל מנהיג איך שהוא מתנהג בעבודתו, על כל פנים הוא רחוק מדרכיהם, וכן המקרבים אליהם. כי מאחר שמדקדקים לבלי להניח שער אחורי פאות הראש, ממילא אינם מגדלים בלורית שקורין ביי האר, וממילא הם רחוקין ממנהגי העכו"ם ומכת הפילוסופים והמחקרים שמנהיגים עצמם בדרכים כאלו. וזהו דבר גדול מאד, כי דרכי החקירות והפילוסופיה הוא הרעה הגדולה שבכל הרעות ואין רע מזה, אשרי מי שרחוק מהם, עכ"ל, אכן ממשיך באות שלאחריו ז"ל שוב אמר שגם הצדיקים של עכשו הם גם כן בבחינת התערבות עמהם, כי הם מנהיגים בביתם כמו מנהגי השרים והאדונים. כמו שאומרים עכשיו על הצדיקים שהם מנהיגים עכשיו כמו שרים, ועל ידי בחינה זו נחשב גם כן שהם מערבים עמהם, ועל ידי זה אינם יכולים לומר תורה. אף על פי שאומרים קצת מה ששיך להעולם, אעפ"כ תורה גמורה אין יכולין לומר. ומאחר שאין יודעין תורה אין יודעין כלל וכו' וכו' ומאחר שאינם יודעים תורה עי"ז הם מנהיגים עצמם במנהגי השרים. כי מאחר שאינם יודעים תורה, הם מכרחים על כל פנים לנהג עצמם במנהגים הנ"ל (כי בלא זה במה יהיה נכר מעלתם וחשיבותם מאחר שאינם בני תורה) וזהו בחינת (איכה ב) 'מלכה ושריה בגוים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'', עכ"ל.

ד] וע"ע בחיי מוהר"ן (סי' תקיד, עבודת השם אות עא) שמבואר שלפעמים יש אפילו צדיקים אמתים גדולים, אבל עם כל זה אינם ראוים להנהיג קהילה, ודימה את זה למה דאיתא בהקדמת הזוהר שהשי"ת אמר להאותיות, נאה אתה ויפה אתה מאד, אבל איני רוצה לברוא בך את העולם (ושמעתי שכך השיב הליכווטשר לבעל התניא), ע"ש, ובמ"א ראיתי שדימה את זה להא דאי' כאשר מינו את ר' אלעזר בן עזריה, ושם פורט על כמה צדיקים שלא רצו למנות כל אחד מאיזה סיבה, ר' עקיבא שהיה בן גרים וכו'.

וע' בחיי מוהר"ן (שם תקעא) שמצינו לפעמים פעולות ותוצאות טובות מהמפרסמים, ז"ל: שיש טילא [מקום סגור] שנלכדו בה כמה גדולי הדור, ועל כן לפעמים מתפללים כראוי כדרך הגדולים, וגם עושים טוב הרבה ואעפ"כ לפעמים להפך חס ושלום וכו' ע"ש.

ה] וע' בחיי מוהר"ן (שם סי' תקלז): כי על הבעל דבר קשה מאד לטרח עם כל העולם להטעותם מדרך הישר, על כן העמיד מפרסם אחד במקום פלוני ומפרסם אחד במקום פלוני. ואמר על מפרסם אחד שהוא עקר ראש אלף אנשים, שבודאי לא יקומו בתחית המתים, ע"כ.

ו] וע' במכתב מהבעש"ט שפי' שכאשר נשמה גדולה יורדת להעולם השטן טוענת על מה שוא בראת אותי וכו', והתשובה כל בני אדם, שהשי"ת נותן לו להוריד תלמיד חכם ש-ד יהודאי לחלוק עליו וכו', וכמבואר בסיפורי מעשיות מהזבוב והעכביש ע"ש (וע' בשש"ק שאנ"ש אמרו שבזה הסיפור מרומז ר' ישראל קרדונר ז"ל). וע' בליקוטי הלכות יו"ד הלכות בשר בחלב ה', שאריכות הגלות הוא בגלל מה שמסתפקים וסומכים על צדיקים בעלמא, ולא על הצדיק ראש בית וכו' ע"ש.

ז] ואין כאן מקום להביא ולדון על כל המקומות הרבים שמדובר על הנושא הזה, ובאמת אין זה עסקינו אדרבא רוצים אנו להסיח דעת מכל הענין ולעבוד את השם בפשיטות ותמימות נקי מכל הענין. אכן סוף דבר צריכים עכ"פ לדעת שכך הוא המסורת שלנו שעד שיבוא משיח צדקינו אין להכתיר רבנים בשום פנים ואופן בלי יציאה מן הכלל. ומי שיזכה למורה דרך, יהיה בדרך סתר כנ"ל.

ח] ואל תתבלבל מרבנים שיודעים הרבה וכדומה (וכידוע שאחד מעיקר לימודיו של הבעש"ט ותלמידיו היה שלא להתפעל ושלא להתקרב מאנשים גאונים וכדומה שנמשכו אחר חוקות הגויים. ואפילו צדיק כשמעי בן גרא רבו של שלמה המלך, שכל זמן שהוא חי שלמה המלך לא חטא, מרד במלכות דוד בחיר ה' ונתחייב מיתה (ועיין במנחות דף קט, אמר רבי יהושע בן פרחיה שהיה נשיא, בתחילה קודם שנתמניתי כל האומר לי "עלה לגדולה" אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה משכבר עליתי לגדולה, כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין – שהרי שאול המלך ברח ממנה (מן הגדולה, שלא רצה להיות מלך), וכשעלה לגדולה ונתמנה למלך, ביקש להרוג את דוד שבא ליטול ממנו את המלוכה). וע' בסנהדרין (דף כו) שחזקיה דאג משבנא שהיה דורש תורה למאה ושלשים אלף אנשים, והיה רשע שמסר את עם ישראל ובית המקדש להשמד, והשם יתברך אמר לחזקיה לא לחשש ממנו כל עיקר. וע' בלקוטי מוהר”ן תורה סא שרבינו גילה שכל תורתו של דואג היה בחינת מותרות – בחי' מה שעוצרים את הרעי בגוף. ודואג היה מגדולי התלמידי חכמים שבדור. ודואג הוא שמנע שאול מלהרוג את אגג (רש”י בשמואל א:טו:כד), ורואים איך שהמפרסמים של שקר הם ממש בבחינת עמלק. ודואג הרג את נוב עיר הכהנים, והתנגד על מלכות בית דוד וכו'. ולפ”ז אתי שפיר מה שחז”ל קראו לו “הדיוט” כאשר מנו אותו באלו שאין להם חלק לעולם הבא, כדי לא לחלק לו שום כבוד בתאר רבי כמבואר לקוטי מוהר”ן שם גודל האיסור. וע”ע מש”כ במסכת ברכות דף ד. לא מפיבושת שמו), שאם אינם הולכים באור דרכו של רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן רחמנא ליצלן מהם. ובאמת היו צדיקים גדולים בעלי רוה"ק גבוה שחששו שכל השגותם ומדרגותם היה מהקליפה, וכמסופר על מוה"ר צבי הירש זידיטשוב ז"ל. ואפילו מוהר"ן אמר על עצמו (חיי מוהר"ן אות רנח) ז"ל הייתי סבור שהיצה"ר שלי אומר לי שאין מי שיוכל להנהיג את בני הנעורים כמוני, עכשו אני יודע בברור שאני מנהיג הדור יחיד בעולם ואין מנהיג כמוני, ע"כ. וכן יש לציין אלו הצדיקים שהיו רוצים להוכיח למוהר"ן שהשיגו מט"ט, והוכיחם שטעו. והאריז"ל הורה שלא לקבל רוה"ק עד שמוכרח בעל כרחו (וע”ע בזה בלק”מ תורה רמה). וכל שכן אנשים היום, שכבר בדורנו אין להם את השכל והאמת להבין שצריכים להתבטל וללכת בדרך רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. וע' לקמן, בערך צדיקים, בפרק איך מתיחסים לצדיקים שבאמת נראים וכו'.

ט] וע' בלקו"מ תורה יח בטעם שהצדיקים מסתירים עצמן (שם אות ב', ע"י מיעוט אמונה שיש בישראל וכו' ע"ש), וכ' שם (אות ג) ולפעמים חושב אדם בעצמו שיש לו רחמנות על העולם ורוצה בהנהגתו, ובאמת זהו הרודף אחר הכבוד ותולה רדיפתו ברחמנות, ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה. כי כל זמן שאין לאדם אמונה בשלמות שאין שלמות אחריו, בודאי אין לו לקבל המלוכה וההנהגה וכו', ע"כ.

י] והסבא אמר (י"ש רס) אני ראיתי גדולים, גאונים, שהיה להם שם ופרסום והיו חשובים בכל העולם. היה רב אחד שהוא היה גאון ומפרסם בעולם והיה לו שם של גאון וצדיק והכל, ואני ראיתי את החיים שלו לפני שנתקרבתי לרבנו, ואחרי שזכיתי להכיר את רבי ישראל ראיתי שאותו הרב הוא בחוץ לגמרי, לא יודע מה זה התורה, מה זה אמונה, ע"כ.

[וע' מכתב צח מרמח"ל ז"ל וגם שרית גדולה מגינובא, והיא צרפתית, שלחה לקחת אותי בויניציאה בתחנונים גדולים, והיא חכמה מחוכמה, לדבר עמי על הקבלה הקדושה הזאת לשמוע אם היא אמת אם לאו. והיא יודעת באמת כל דברי האר"י זלה"ה מראש ועד סוף, שנפלאתי מאד לשמוע אותה, ע"כ.]

וע' בישראל סבא (עמ' קצה-) וז"ל ואני למדתי בישיבה ואני קדשתי את השם, אני הייתי יחיד, יחיד, הכי גרוע והכי קטן, ואני עשיתי להם מחלת לב לכל הגדולים האלו. אני לא ידעתי כלום, אני רק חפשתי והלכתי בדרכי רבנו, התפללתי כמו שראיתי, כמו שרבנו הקדוש מלמד אותנו מה זה תפלה, איך להתפלל להש"י בכל הכח, בכל לב. ובודאי הם היו אנשים כשרים והם היו לומדים תורה ורצו, אבל לא היה להם כלים, כי הם היו מתנגדים, אז לא היה להם כלום. אבל באמת, אם הם היו אנשים כשרים באמת, אז הם היו בורחים מאמונות כזביות לרבנו הקדוש והיו זוכים לראות את האור של רבנו ולא היו מתנגדים. כמו הדיין, בסוף הוא בטל וכו' וכו'.

אני זכיתי לראות מה זה העולם של גדולי תורה וחסידות ועובדי השם, ומה זה ברסלב, מה שזה. והיה לי נסים, אני למדתי אצלם ואני ראיתי שהם היו גדולי תורה והם היו הרבנים שלי, אבל הם היו רודפים אחר הכבוד ואחר הכסף של העולם, ואני זכיתי להבחין ולהשיג ולהבין איפה האמת ואיפה השקר, ראיתי שיש אמת אחד בעולם: רק ברסלב!'

ישראל סבא עמ' קעח: אני ראיתי מה זה, ראיתי רבנים מפרסמים, וראיתי אחד, בן אדם אחד - רבי ישראל קרדונר!

ישראל סבא עמ' שמב: רבי ישראל נשאל מענין רב מפרסם בכל העולם... 'העיקר הוא רבנו הקדוש רבי נחמן! זה העקר והיסוד של כל התורה, של כל אחד מישראל. לתקנו, לעזרו, לכל הישועות. הוא העקר. יש כבר רבנו הקדוש - יש כבר הכל! לא צריכים לחפש במקום אחר. העקר הוא רבנו. אין לא כלום, רק רבנו! זה אמת כזה שעדין לא היה בעולם, פלא כזה עדין לא היה בעולם.

גם אם רוצים באמת, אם מתפללים להש"י באמת - אז זוכים, זוכים לדברים נפלאים!

השם נתן לי מתנות טובות שאני יודע איזה דברים פלאיים שאי אפשר לדבר עם כל אחד. יש דברים שהם מסתירים את האמת. העולם הזה מסכן מאד, צריכים לרחמים רבים ולהתפלל להשם יתברך תמיד שנזכה לדעת האמת. יש בעולם הרבה שקרנים שהם מחריבים את העולם. יש הרבה מפרסמים של שקר, כן. אבל השם יתברך גדול מאד וכו' ע"ש.

ישראל סבא (עמ' תה): והענין של רבנו הוא רבי, ותלמידים. כל החסידים - גדולים וקטנים, אין גדולים ואין קטנים, כלנו חברים, ע"כ, וע' בכמה מקומות בספר ישראל סבא איך שר' ישראל קרדונר, שהיה נשוי עם ילדים, והיה ככפלים מגיל של הסבא, והיה צדיק ומפרסם כעובד ה' גדול וכו'- היה מתנהג עם הסבא, ואכמ"ל, ועמש"כ בחלק אהבת חברים, ובחלק על המסורה.

ישראל סבא (עמ' תז): העולם לא יודעים שרבנו הקדוש הוא סוד כזה, פלא כזה. אפלו אחד מחסידי ברסלב המפרסמים, הוא אומר שהוא חסיד ברסלב, אבל הוא חושב: 'חסיד ברסלב צריך שיהיה למדן, גמרא, פוסקים. אבל 'לקוטי תפלות', 'לקוטי מוהר"ן', 'לקוטי הלכות', זה לא למדן, זה חסידות' (וע' עוד מזה שם עמוד תטז).

עוד אמר שם: אוי יוי יוי, אשרי האזנים ששומעים דבורים כאלה, אין בעולם. לא נמצא בעולם דבורים כאלה שאני קבלתי במס"נ מרבי ישראל ומכל אנשי שלומנו הזקנים, אנשי אמת. לא כמו היום, אנשים פשוט רצים אחרי כבוד וכסף, זה חשך, כן.

אני לא מכון שאני סוד, אדרבא אני מכון לאמת, שאני במדרגה כזה שאני מתביש אפלו לדבר, ורבנו הקדוש כמו שכתוב בהלל: 'מאשפות ירים אביון', אביון זה ממש אביון מן התורה, ממעשים טובים, מהכל. וכו'.

נו, אני היה קשה לי לקבל 'תלמיד היקר' וגם כן 'עליך אמרתי', בזמן שמצאתי את הפתק היה זקנים אנשי שלומנו בירושלים, רב שלמה וקסלר, רב נפתלי כהן ורב נתן בן רב פנחס ישעיה שלקח את גיטל'ה לאשתו לאחר הפטירה של רבי ישראל, הוא היה ברסלב אמת לא סתם ברסלב. היו זקנים, כן. ואני הראיתי לרב שלמה וקסלר את הפתק, אני רואה את זה כמו עכשו, אנחנו היינו עם רב נפתלי, ואנחנו ישבנו אחד ליד השני ליד הארון ספרים, והיה מרחק גדול בינינו, אני הייתי כלום ורב שלמה וקסלר היה בעל מח גדול והיה לו כח גדול, הוא היה איש קדוש. אני אכלתי אצלו, ראיתי איך הוא אוכל בקדשה כזו, לא רגיל כמו שאנחנו אוכלים, הוא היה ענין אחר. אני היה לי פלא, 'איך הוא חי? איך הוא נמצא בעולם? איך יש לו קיום?"

אני קבלתי דבורים מרב שלמה ואני ראיתי פלאות מהדבורים של רב שלמה שהוא בעצמו לא ידע. אבל אף על פי כן היה בו טבע המדינה של גרמניה, הוא היה משם, ושמה יש להם ענינים כמו עקשנות, הם עקשנים בדעתם ואי אפשר לשנות אותם. על כל פנים אפלו מגרמניה יכולים לטעות, הוא לא נסע לרבנו, הוא היה יכול לנסע, היה לו כסף, אבל הוא היה למדן גדול, הוא היה בקי בכל חדרי התורה והוא היה אצלו תכלית דין, דין תורה שאסור לצאת מארץ ישראל.

נכון, אסור לצאת מארץ ישראל, אבל יש ענינים. כתוב בפרוש שאם יש לו בחו"ל רבי מיחד יותר מבארץ ישראל - אז הוא יכול לצאת חוץ לארץ ישראל. אבל אני הייתי ביחד אתו ואני ידעתי שיש לו חסרון אבל אי אפשר להוציא אותו מזה, אז לא התוכחתי אתו. אני יושב אתו ביחד ומקבל צעקות, ומה שאני הבנתי שזה לא נכון, שלא צריכים לקבל, אז לא קבלתי, לא היה לזה שום ערך.

ובהפתק רואים התחזקות כזה שרבנו הקדוש כמו אצל הש"י כתוב, יש פסוק 'אשכן את דכא' - מי שהוא מדכא אפלו עד דכא, אז 'אשכן עד דכא'. ורבי נתן הוא היה אצל רבנו בתכלית הבטול. רבי נתן ראה את האור של רבנו, את הקדשה של רבנו, אז הוא היה בעניוות כזה, הוא החשיב את עצמו כאפס ואין, כי אי אפשר להיות בלי רבנו. הוא ראה את גדלת רבנו אז הוא נתבטל לגמרי.

רבי נתן לא היה לו שום מחשבה של כבוד, של גאוה, הוא יכל לחשב 'אני תלמיד רבנו הקדוש, אני זוכה לשמע תורות כאלו, מעשיות כאלו'. לא, הוא היה אפס ואין, הוא הבין שהוא רחוק מהשם יתברך לגמרי נגד רבנו. הוא היה ענו, זה גדלה, זה חכמה גדולה, איש כזה יהיה אפס ואין? איך? זה למעלה מן הטבע, זה רבנו הקדוש האיר עליו, רבנו הקדוש היה צריך כלי כזה, 'אשכן עד דכא', שיהיה אצלו אפס ואין, אם לא - אז איך אפשר לקבל מרבנו?

הוי רבי נתן היה גאון, אבל אני לא כלום. אני אפס ואין ממש, אני ממש כלום! עכ"ל. [אגב: ע' באגרות פרי חכם שכז"ל קבלתי פא"פ וכו' שקטן וגדול שוים הם לפני ית'. וכל הבריות מוכנים להשראת שכינתו בלבבם וכו', עכ"ל].

שש"ק ג:שלג רבי אברהם שטרנהרץ ז"ל, קבל על עצמו את משרת המלמדות לבני רבי 'בוניא' מעיר קרימנטשוק, שהיה עשיר גדול, והיה רבי בוניא שולח עבורו עגלה מהודרת כדרך העשירים מדי תחלת שבוע שתביאהו לקרימנטשוק ותחזירו בחזרה בסוף השבוע, פעם כשראהו הרב מטשערין חוזר עם העגלה המהדרת, אמר לו בקפידא בלשונו הצח: 'אה, אשר בחר בנו', והדגיש את תיבת 'בנו' כאומר 'בוניא', כי לא מצא חן בעיני הרב ז"ל נסיעתו במרכבה הדורה כזו המנקרת עיני האנשים, והקפיד עליו מאד, ע"כ.

וע' באבניה ברזל (הובא בשש"ק א:תרנב): אמר מוהרנ"ת ז"ל עבור ענין רבנו זצוק"ל צריכין להיות נקי מן הקנאה והתאוה והכבוד מכל וכל לגמרי, אך מה יכולין לעשות אם האדם מקנא או נכשל בתאוה, הלא אנוס הוא, ועל כן אעפ"כ מקרב אותו רבנו זצוק"ל, אולם כשרוצה עוד גם כבוד, אם כן עמוד בצד. וכן אמר פעם בלשון אחר: אם יש בך קנאה ותאוה, הרבי מקבל אותך, אבל את כבודך את מכרח לזרק, ע"כ.

וע"ע בליקוטי הלכות (נטילת ידים ו:עד) שהתקרבות לצדיק אמת אי אפשר כי אם על ידי שיבטל כבודו. וע' לקמן מש"כ בכותרת העם יבחר.

חיי מוהר"ן (סוף אות עח, שיחות השיך וכו' אות יט): וכדבר רבנו ז"ל עמי מאיש הנ"ל שלא קבל דבריו התחלתי להמליץ עבורו ואמרתי איך אפשר לו להתקרב והלא הוא כבר מקרב (הינו לאחד מהחולקים). השיב הוא ז"ל אם כן יש לו נסיון גדול, כלומר וכי מה בכך וכי מפני זה אי אפשר לו להתקרב, רק שהנסיון שלו גדול. ובודאי הוא צריך לעמד בנסיון ולשבר כל המניעות ולהתקרב, ע"כ.

ליקוטי הלכות סימני בהמה טהורה ד:כד, מי שמחפש את האמת, אפילו אם הוא נכשל באיזה מפורסם של שקר, בסוף אם כוונתו לשם שמים, אינו נענש כי כעת הוא עושה מה שהוא מבין הוא רצון השם יתברך, ובסוף יזכה להאמת, ע"ש. וע' בריש סה"ק אבי הנחל ז"ל כי בודאי אין החפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק, כי אם אחרי רוח הקדש שלו, שעי"ז עיקר תקונו. וזה צריכין לחפש ולבקש תמיד, כי ממה נפשך: אם לא מצאו עדין כלל – בודאי הוא צריך לילך על ידיו ועל רגליו לבקשו ולחפשו בכל כחו, בכל העולם, מקצה ועד קצה, כל ימיו אשר הוא חי על פני האדמה, אולי יוכל למצא חיי נפשו לנצח, על כל פנים יום אחד או שעה אחת לפני מותו. ואם כבר נדמה לו שמצא את הצדיק האמת – בודאי זה צריך לבקש ולחפש עוד יותר ויותר. כי יכול להיות שהוא אצל הצדיק, אורו חשוך אצלו ואינו מרגיש נעימות אמתת עצותיו הקדושים, ומחמת זה הוא רחוק מתקונו, ולזה צריך יגיעה גדולה וחפוש הרבה עד שימצא, ואם יחפש באמת, בודאי ימצא, עכ"ל.

זוה"ק בראשית דף כה.

ע"ש ה' חלקי הערב רב, וסימנך נג"ע רע. (וע"ע ליקוטי הלכות יו"ד הל' תערבת ה:ו בענין שכל הגלות הוא לתקן הערב רב, והם מתגרים ומתקנאים כל כך עד שקשה לעמד כנגדם ע"ש. וציינו שם (כג) זוהר בשלח מה. ת"ז תי' יב, כז. זוהר פנחס רלב. זוהר ואתחנן רסג

רמח"ל על הרבנים המפרסמים של שקר

ע' במכתב שהבאתי לעיל בחלק על סדר הלימוד, שכותב שרוב הרבנים בדורו לומדים בשביל כבוד וכסף.

מכתב קיח מרמח"ל לרי"ב:

...הנה האשכנזים שלימים וכן רבים ת"ל, כי בפראנקפורט לבדו יהיו בה כשלש מאות ת"ח בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם, והלואי היה די בזה. ואם יש בכל מדינת אשכנז אשר עברתי בה ובכל מדינת הולנדה אשר אני יושב בקרבה אנשים חרדים אל דבר ה' ומבקשים לדעת ליראה את ה' ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם, ודאי נער יכתבם. איטליא, כבר ידעה הכ"ת יותר ממני. ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלקים, כי אם תוהו ובוהו וחשך שליטים המה בעיר, ואפילו פירושא דקרא 'מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה' לא יבינו ולא ישכילו. הלא על זה צווח ככרוכיא רשב"י ע"ה 'ווי לון לבני עלמא דאינו סתימי לבא אטימי עיינין, כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, אין מנהל לה מכל בנים ילדה, צווחין ואמרין הב הב'.

וכו'

ואל יטריד לבו הטהור לחשוב בעניני זה, כי ידעתי שלא יוכל לעמוד על בוריו, וכל חכמי ישראל יחדיו לא יוכלו לברר הדבר הזה, על כן יותר ייטב לבלתי חשוב עד בדבר הזה ולבלתי דבר בו. והיה אם ירצה האדון יחיד להודיע האמת יודיעהו, ואם אין, הלוא הוא יודעו, ודי בזה. ואם לא ידענוהו בעולם הזה, נדעהו בעה"ב, ותו לא מידי.....

מכתב קמו מרמח"ל לרי"ב:

... אמנה כי לא עת פזר העת, אלא המשכיל יבין וידום, אשר הליכות החסידות נסתמו מן (כלומר: בגלל) הבצע, ותאות הכבוד גדרה דרכי היראה וענוה צדק ודעת קדושים במתי מעט ימצא. בימים הראשונים היו אומרים : מחצדי חקלא זעירין אינון. אך עכשיו אחשוב שנוכל לומר: מחצדי חקלא אן אינון. מה נעשה? נתקיימו דברי אוריהו נתקיימו דברי זכריהו (ע' סוף מס' מכות)....

חתם סופר הקדמה לשו"ת יו"ד כז"ל חוששני מקללת חז"ל נגד שמא אבד שמי', כאשר אירע לרוב מחברי ספרים, עכ"ל.

מופתים של המפרסמים של שקר

א] מוהר"ן סיפר על זה שני משלים. א' אחד היה ביער ופגש בשועל ופחד מאד, והרים מקלו כמו אקדח, והיה מי שהוא מרחוק עם נשק אמיתי וירה והרג השועל. כן נדמה שהמפרסם של שקר פעל מופת, והאמת שהכל היה על ידי צדיק אמיתי.

ב] משל שני. גנב נכנס לבית וגנב רוב חפצי הערך, ואח"כ הצית את הבית באש, וכאשר נתפס היטב, צעק והעיר המשפחה ועזרה למלט מהבית ולהציל איזה חפצים שנשארו. והשמפחה היתה מודה לו מאד שהציל נפשם וקצת רכושם. והאמת הוא להיפך ממש. וכן המפרסמים של שקר נדמה שהם עוזרים קצת, והאמת הוא שהם החריבו וקלקו וסיכנו את הכל מתחילה.

ג] ע' חיי מוהר"ן אות ק' (סיפורים חדשים כ') שכז"ל שמעתי בשמו לענין המפרסמים בעלי מופת, ספר מעשה שמלך אחד היו לו שני בנים אחד היה חכם ואחד היה שוטה. ועשה את השוטה ממנה על האוצרות, והחכם לא היה לו שום התמנות רק ישב אצל המלך תמיד.

והיה קשה להעולם מאד שזה שאינו חכם יש לו כל התמנות והכל באין ונכנסין אצלו להכניס או להוציא מן האוצרות. וזה החכם אין לו שום התמנות כלל.

והשיב להם המלך וכי זה הוא מעלה מה שהוא לוקח אוצרות מוכנים וחולקם להעולם כי זה החכם יושב אלי וחושב מחשבות ובא על עצות חדשות שאיני יכול לבוא עליהם. ועל ידי אלו העצות אני כובש מדינות שלא הייתי יודע מהם כלל, אשר מאלו המדינות נמשכים ובאין כל האוצרות שלי.

אבל זה הממנה לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם. על כן בודאי גדלה ושגבה מאד מעלת החכם על הממנה אף על פי שנראה שאין לו שום התמנות. כי ממנו נמשכים כל האוצרות הנ"ל ע"כ.

וביאור דבריו הקדושים נמצא בספר פרי חכם לבעל הסולם (חלק א' קצג-ד, ואגב ע"ש עמוד קלז איך שמכנה המפרסמים כסילים וכו') ז"ל בעלי הקבלה המעשית פועלים פעולות שלא כדרך הטבע, שהוא מתוך חזרתם אחורנית לאותם המדרגות הראשונות שנמצאים בהם הרבה נועם ומתיקות, אשר מתוך זה, מתרבים מאד רוח החיוני שבהם, בדוגמה שתראה אצל אנשים פשוטים, אשר בעל הרצון החזק מפעיל את בעל הרצון החלש הימנו, ומכריחו לפעולות כרצונו, ובלי שום כח שכלי או הבנה, או תועלת בשבילו, הוא הולך ומציית לו לכל אשר ירצה, ע"כ.

וע"ע בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ד' ששורש חכמת הטבע הוא מצח הנחש שיונק מהזקנים שאין מוסיפים קדשה בכל יום מימי חייהם, ע"ש. וע' בנועם אלימלך סוף פרשת וארא (ז"ל האדם המלומד בניסים שהשי"ת עושה לו נס בכל עת אזי הוא תמיד חידוש ונפלא בעיניו הגם שרואה שהשי"ת עושה לו תמיד ניסים אעפ"כ הוא מפליא הדבר לחידוש גדול, אבל העושה דבר חידוש פעם אחד ע"י כישוף וכדומה אזי בפעם שנית אין חידוש בעיניו לכלום מאחר שעשה בעצמו פעם אחד. וזהו שאמר השי"ת ב"ה כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת פי' שתעשו מופת כזה שגם לכם יהי' למופת ולחידוש זה יהיה ודאי דבר ה' וכו', ע"ש).

החקירות והחכמות של המפרסמים

א] צריך לדעת שעל פי רוב, המפרסמים לא קבלו כלל או על נכון דרך האמיתי בעבודת השם, ומשלימים אי ידיעתם כפי ראות עיניהם שהם קוראים 'דעת תורה' רחמנא ליצלן. ולמשל אם יש אחד שצועק מאד בתפילותיו, הם יחקרו בחכמתם אם זה כראוי, ואולי יביאו ראיות מפה ושם, וכה יפסקו לכל שומעי לקחם, שלא טוב לצעוק כל כך, או כדומה. והרבה פעמים אפילו הנ נח הכי פשוט יכוון הרבה יותר אל האמת כפי שדרש ולימד ואזן וחקר רבינו הקדוש.

ב] עוד צריך לדעת שקיים היום כמה מפרסמים שיש להם פילוספיה שנבנה הרבה על פי ספרי חב"ד וקצת על שאר ספרי קודש. והוא ענין השרי (מתחיל) ביחודא וסיים בפירודא. כי הם דורשים שהלוא כל הנבראים הם רק בטלים באחדות הבורא יתברך, ולכן על כרחך הכל טוב והכל אחד. וכמו שיהיה לעתיד לבוא (כמבואר בגמ' ובליקוטי מוהר"ן) כך הם כבר דימו לעצמם שכבר זכו להכיר מציאות זה. ועל ידי סברותיהם המשובשת שמים חשך לאור וכו' וכו' וכו' ומחזירים את העולם לתוהו ובוהו ח"ו.

ובאמת אדרבא מה שהם רואים הכל אחד הוא מחוסר דעת, וכמו שאיתא בגמ' אם אין דעת הבדלה מנין, ואי' בעירובין ובכתובות שכל תלמיד חכם שאין לו שונאים בעיר ראיה שאינו מוכיחם. ואיני צריך להאריך להסביר איך שדרכם מסוכן מאד ורחוק מאד מעבודת השם אמיתי. ובאמת גם התפארותם בדרכם הוא ממש בחי' קטנות, כי מבואר בליקוטי מוהר"ן שמעלת הדעת הוא בחי' מחלקת לשם שמים.

והנה כעת קצרתי.

ג] ואולי שורש טעותם הוא מבוני המגדל שגם כן התאחדו למטרתם, וע' מש"כ מוהרנ"ת על זה בליקוטי הלכות או"ח בית הכנסת (ו:ט) ומכנה אותם הכופרים הגדולים הנקראים פ"מ (שלכאו' הכוונה לfree masons ׂ) ואכמ"ל.

ד] ונלע"ד שאולי מחמת שבזמנינו הפילספיה הזאת כ"כ חזקה, על כן הכריע מוהר"ן שהיום עיקר יראת ה' צריך להיות יראת העונש, אע"פ שבזוה"ק מגנה יראת העונש, וע' ביחוד היראה להרמח"ל שמאריך להסביר הענין וכותב שכמעט יכולים לומר שעדיף לא וכו', עם כל זה היום שקיים חזק הראיון הזה של כח היחוד, שהוא מנובלות יסוד יראת הרוממות, בודאי העיקר להחזיק ביראת העונש כפשוטו, ורק אז יכולים לזכות ליראת הרוממות אמיתי מהשם יתברך. שוב זכיתי לכתוב באריכות בביאור העדיפות של יראת העונש, ע' בערך תיקון הראש והסוף אות ג.

מסוה. מסוה בגמטריא נ נח, עם הג' אותיות. ועי' בעטרא תרין ועשרין של הע' עיטרין לכבוד המלך (רזין גניזין עמ' רמט) שהמסוה של משה רבינו הוא בחי' עיבור של משה רבינו לעולם להשלם תיקונו ע"ש. וע"ש עטרא חמשין ושיתא, שהמסוה הוא בחי' משיח בן יוסף שמכסה על משה רבינו ועי"ז יכול לגלות סודות התורה.

מעריב – תפילת ערבית

עיין לעיל בסדר התפילות

ידוע שרבינו גילה שעיקר העבודה של יהודי זה לקום חצות (זאת אומרת לישון בחצי הלילה ולקום מהשינה בחצות, ועיקר העבודה זה הקימה והתחלת היום בחצות).

והנה ידוע שבין אנ"ש אמרו שמהעיקר לקום בחצות, זה ללכת לישון מוקדם, והיו אפילו קצת מאנ"ש שהיו אומרים המפיל בבית הכנסת אחר ערבית, כדי שלא יהיה להם שום מעכב מללכת לישון מיד.

והנה אנחנו היום לפעמים מתעכבים, או על כל פנים בערב כבר אין לנו כח כלל להמשיך, ואין כח להתפלל ערבית בכוונה ועוד להספיק לישון, ולכן נשאלת השאלה, להזדרז לישון מיד כדי לקום בחצות ואז להתפלל ערבית ולהתחיל היום.

ומי שיעשה כן, יש ספק גדול על איזה ברכות השחר אם הוא יכול שוב לברכם, כי אלהי נשמה לדעת כמה פוסקים ולכאו' כן ההלכה, נפטרת בברכת מחיה המתים של שחרית, ולכאורה תיפטר גם בברכת מחיה המתים של ערבית אחר השינה, ובפרט ערבית אחר חצות לילה, ודוק. והרי אולי שמי שבא להתפלל ערבית אחר השינה כנ"ל עליו לברך תחילה ברכת השחר.

ומכל זה יצא בלבול גדול מאד (ואפילו בלי אמירת ברכת השחר קודם ערבית), כי תפילת ערבית כולה בנויה על לפני השכיבה, וכמו שמברכים בפירוש אז, השכיבנו, וכמבואר היטב בכתבי האר"י. ולכן נלע"ד שדרך הישר והתמים בזה, שעדיף להתפלל ערבית - איך שהוא, ולחטוף כמה של קריאת שמע על המטה ככל מה שיכול, ולישון, מלשנות סדרי התפילה, להתפלל ערבית אחר חצות לילה אחר השינה.

ובאמת מעיקר דין התפילה, מי שאינו יכול להתרכז היטב פטור לגמרי מהתפלה, וכמו שנפסק שהחוזר מהדרך פטור כמה ימים עד שיחזור ליישוב דעתו, ולפי זה הרי מי ש"גמור" ואין לו כח להתפלל ערבית כלל, באמת פטור, ואין שום שאלה הנ"ל מה עדיף, הרי אתה הוא פטור לגמרי, ובעזה"י כאשר יזדרז לישון ולקום בעוד לילה, והרי דעתו יהיה מיושב שוב להתפלל, ויתחייב (בתפלת רשות) בערבית, אז יתפלל. אם כל זה נראה לע"ד, שהיום כיון שאנחנו לא נוהגים כן, אלא מתפללים כפי מה שאנחו יכולים, וכן כל החתנים מתפללים בליל חתונתם וכו', ולכן גם כאן אין להתחשב בהאין יכולת, אלא יתפלל כפי מה שיכול אפילו בחטיפה קצת, ורק אז לישון. אכן לאור הנקודה זו, יש על כל פנים שיקול הדעת, שמי שבאמת רואה שח"ו תפילתו יהיה חטופה לגמרי, יש לו ברירה לישון קודם ולהתפלל אחר חצות.

והנה איתא בכתבי האריז"ל שאחר תפילת שמונה עשרה של כל התפילות הרי יש הקמת המוחין לאורך שלוש שעות, ולכן אין לישון. ונראה לע"ד פשוט שכמה מגורי האריז"ל שהיו הולכים לישון בפקודתו עם פסוקים ליחד קודם השינה, היו הולכים לישון תוך השלוש שעות האלו כדי לקום בחצות, ולא היו מסתפקים בשנים-שלוש שעות שינה כל לילה, הגם שמצינו כמה וכמה צדיקים שהיו מסתפקים בזה, אכן מצינו הרבה צדיקים גדולים מאד שהיו ישנים כנוהג בעולם, ועל כל פנים ארבעה שעות (וכן בגמרא מצינו ר"א שהיה שוכב במטה אם בת אחותו, ואם היה מסתפק במיעוט שנה כל כך, למה היה מכניס את עצמו לזה, בקלות היה יכול לסדר שהמטה יהיה מיוחד בשבילו על איזה זמן קצר. אכן באמת איני נראה שזה ראיה מוכרחת, כי על צדיק כמותו בודאי היה לו הרבה עצות, ובהכרח היה עושה את זה בדוקא, ויש דברים בגו, ואכמ"ל). ואפילו אם נאמר שהשלוש שעות, אינם אלא שעה לפני, ושעת התפילה, ושעה שלאחרי ערבית, אפילו הכי אין זה דרך של ברסלב כנ"ל שהרבה הולכים לישון מיד אחר תפילת ערבית. ונראה שאולי באמת לפי האריז"ל אין זה הדרך לישון מיד, אלא כיון שנתקטנו הדורות, וכמו שהאריז"ל בעצמו היה יושן ביום בגלל זה, אף על פי שלהלכה אין לישון כל עיקר ביום, ולכן כיון שעיקר היהדות הוא לקום בחצות, ואין לנו כח להסתפק במיעוט שינה כל כך (וגם המוחים שאנו מקבלים בערבית אינם כמו שהיינו צריכים בעוה"ר), ועל כן אנחנו סומכים על המפיל, במסירת המוחין לפקדון, ולא מפסידים כלום.

ונראה לענ"ד שזה עוד מקום שרואים את הכלל הגדול של רבי נתן שהובא בשיח שרפי קודש ח"ב תקלה, ש"לא את הכל אפשר לקים על פי דברי האר"י ז"ל.”

מצוה, מצות

כמה מצות מקיימים באמירת נ נח נחמ נחמן מאומן

עוד לא הסתפקתי לעשות חשבון, אבל יש הרבה מצות, מצות אמונה בהשם (לאותם הראשונים שמונים אותו בכלל התרי"ג) – כי רבינו כבר חקק (שיחות קצב) שמי שמאמין בהשם ע"כ מאמין שיש צדיקים, ומי שאינו מאמין בצדיק על ידי זה אין לבו נכון עם השם יתברך (ספר המדות, הרהורים ז), ודבקת בו, הוכח תוכיח (כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח), ודברת בם (בי”ת מ”ם), עזוב תעזוב, וחי אחיך, המצוה הגדולה להיות בשמחה, ישוב ארץ ישראל, תפלה (שלכל הדעות הוא דאורייתא בעת צרה...), ועוד.

מצח. בגמרא מסכת ע"ז (כו.) זה פותא, פותא עם הד' אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מצח הרצון, עם הב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. (ועיין בספר דרך הקודש פרק לא, מצח הרצון הוא היפוך, נח"ש סמא"ל)

מקום. בגמטריא צ"ח צ"ח – הרי נחמ נחמן, בגמטריא מקום ן' – מאומן. אלקנה בגמטריא מקום. ובעיקר לימד לעם ישראל החשיבות לעלות לרגל לבית המקדש. הקב"ה קיפל כל ארץ ישראל תחת יעקב (רש"י ריש פרשת ויצא – כח:יג), רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (רש"י שם – חולין צא:), וקרא לו אל (בחזרתו), הרי אלקנה.

מקומות המטונפות. עיין ערך בית הכסא.

מרגלית. ע"ה בגמטריא רב נחמן מברסלב.

משוגע. עיין ערך שגעון.

משיח

נ נח נחמ נחמן, עם הד' כוללים, בגמטריא משיח.

ענני – מבואר בספר דברי הימים א:ג (עיין רש"י פסוק יא, ותרגום יונתן בן עוזיאל ג:כד) שענני הוא מלך המשיח.

ענני בגמטריא נ נח ע"ב, כי נ נח נחמ נחמן מאומן הוא השיר של משיח שינגן על ע"ב נימין.

והנה בפסוק הנ"ל כתוב וענני, בגמטריא מקום. וזה מתאים לבחינת הצדיק האמת שצריך להיות לו בחינת מקומו של עולם, עיין לקוטי מוהר"ן תנינא א, ועיין תנינא פג, שמשיח נעשה בן חורין ובא לקדשת שבת שהוא בחי' מקומו של עולם.

ועוד יש להעיר בענין ענני ממה שכתוב (שמות יט:יט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, ודרשו במסכת ערכין (יא.:) על עסקי קול, שהיה מצוהו לשורר לפי שמשה לוי היה (רש"י). והנה יעננו אותיות וענני, שהוא משיח שיגלה את השיר.

בזוהר במדבר קעג: תו פתח ואמר (ישעיה מ) על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון וגו' וכו' דא איהי חפצי בה, אתתא דנתן בר דוד, אימא איהי דמשיחא, מנחם בר עמיאל וכו' עיין שם.

מנחם בר עמיאל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (ש.א.ד.).

בספר דרך אמת פירוש על הקדמת תיקוני זוהר דף ד: כתב על פי הזוהר חדש פרשת וישב, אלף תק"מ וכדין יתער פורקנא דישראל, באר"ץ מחזורי הלבנה (י"ט שנים) נשלמים בשנת ה' תק"ל ולא יעבור מחזור רצ"ב הנשלם בשנת ה' תקמ"ט עד שיבוא משיח בן דוד, ע"כ. רבי נחמן נולד בשנת ה' תקלב.

שנת תקסו – בגמטריא משיח בן יוסף. יש טוענים שדוקא בשנה זו – ובשנה שלפניה כהכנה, רבינו עסק הרבה בענין משיחות.

תקס"ה –

חשון – רבינו עשה נשואין לבתו מרים.

סמוך לר"ח ניסן – לדתו של ר' שלמה אפרים.

סיון – התחלת התגלות הענין של הי' פרקי תהלים שהם תקון למרה לילה ח"ו – תיקון הכללי.

תקס"ו –

בין ר"ה ליו"כ נתגלה לרבינו ענין תעניות פרטיות לאנ"ש (חיי מוהר"ן תצא).

בתחלת השנה – 'ספר הגנוז' כבר נגמר.

סיון – פטירת בנו ר' שלמה אפרים.

ה' אב – רבינו גילה את כל סדר ביאת המשיח בב"א, ונכתב ברמיזא במגלת נסתרים

(כמה מקומות שסבא דיבר או הזכיר משיח, ויש עוד הרבה מקומות. ומתוכם יכולים להבין בקלות שאין איתנו יודע מה בענין המשיח ולא בענין השיחות של סבא לעמוד על כוונתו. ותפח רוחם של מחשבי הקצים, וכ”ש של אלו שקבלו על עצמם להחליט מי זה צריך להיות משיח לפי קטנות שכלם המשובש. וגם מה שרבנו גילה שגם המשיח בעצמו ימות, מבואר הדבר בתכלית הפשטות שקודם שימות הוא יתגלה לכל העולם וימלוך כמלך המשיח, ואחר מותו הבן שלו יקבל המלכות, ואח”כ בן בנו כמו שרבינו גילה במפורש במגילת סתרים. וחז”ל כתבו בפירוש שכיון שנהרג בר כוכבא ידעו בהחליט שהוא אינו משיח (וכעין זה מצינו בעוד מקומות למשל, ע' מדרש רבה פרשת ויחי פרשה צח ז”ל לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו וסבור בו שהוא מלך המשיח, כיון שראה אותו שמת, אמר אף זה מת, לישועתך קויתי ה', ע”כ. (והא שכת מסויימת מביאים ראיה מדרך אחד של רש"י בסנהדרין, לכאורה זה הדרך הוא לפי המאן דאמר בגמרא שם שמשיח כבר בא, שאין הלכה כמותו ואסור להחזיק כדעתו)). וכדי שהאדם יהיה מוחזק להיות משיח, דהיינו שעוד לא מבורר בודאי רק שהוא בחזקת משיח, צריך להיות ממש מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו. כפי תורה שבכתב ושבעל פה. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה. וילחם מלחמות ה').

(משיח = שם חי (זה ינחמנו 200). בגמטריא שם האחד, תורת נתן. בחי' שמ-ח"ה)

י"ס קה

י"ס קיז

י"ס קנט: נו, אולי יהיה ביאת המשיח השנה (צוחק).

י"ס עמ' קעח: 'עכשיו אנחנו קרובים וסמוכים אל הגאלה, עד היום הגאלה היתה 'משיח משיח', היום הוא משתנה. עד היום היה הדבור: 'משיח משיח משיח', והיום הוא נ נח! (צוחק), עכ"ל. {ולכן אומר אני המחבר, אל תשאל עד מתי,אלא: ממתי?! בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן}

והנה הנראה לעניות דעתי בזה, כי רבים טועים במה שהאריז"ל גילה שמשיח יהיה במדרגה יותר גדול ממשה רבינו, ואין הכוונה אלא להמדרגה שהיה למשה רבינו בעבר, אבל לעתיד משה רבינו עוד יעלה. הרמח"ל כותב את זה בפירוש בדרושים שלו. ובכמה עיטורין של הע' עיטורין לכבוד המלך (רזין גניזין) הרמח"ל כותב בפירוש איך שהמשיחין מקבלים ממשה רבינו, ותלוים בו. ולכן נראה שכל זמן שעם ישראל היו מכירים מעלת משה רבינו אז הגאולה היתה 'משיח משיח', אבל כיון שעם ישראל התחיל לשכוח ממעלת משה רבינו, ולקחו לעצמם שהעיקר הוא משיח, אז היום הוא נ נח – הכח של משה רבינו.

י"ס עמ' קעט: רבנו הקדוש היה לו בן אחד שהיה משיח וכו' הוא היה משיח, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף וכו'.

סבא אמר שנ נח נחמ נחמן מאומן הוא השם של כל הצדיקים והוא שם של משיח, כי הוא השם של רבינו שכולל כל הצדיקים. ומבואר הדבר שהוא לא כיוון כל עיקר להגיד שנ נח הוא משיח, וזה עוד בחי' שמצאו הטועים להכשל בו חזק, השם ירחם.

שם:איזה עולם יהיה כשיבוא משיח. רבנו הקדוש כבר גלה הקץ, יש ספר אצלנו מרבנו הקדוש והשם שלו 'מגלת סתרים', בו גלה רבנו הקדוש באיזה שנה, באיזה חדש ובאיזה יום יבוא משיח, ואיך יהיה הביאה שלו ומה יהיה כשיבוא, הכל. זה סוד מכל העולם, זה סוד נורא מאד, סוד הגאלה וכו' ע"ש.

עמ' קפ: 'עד ביאת המשיח', אז אני מחכה עד ביאת המשיח, בשביל זה אני פה, לא שמה. נחכה ונראה! אני רואה שזה לא הפקר, עכשיו הוא זמן הגאלה, רבנו הקדוש אמר לי במכתב 'ועליך אמרתי האש שלי תוקד עד ביאת המשיח', כנראה בזה שאני אהיה בביאת המשיח, אני אחיה! אני אחיה עד שיבוא משיח! אחר כך אני גם כן אחיה. אז אני צריך להיות עד הסוף, משיח יבוא ויקבל את המכתב..., ע"כ. [וברשימות של יעקב מצפת 'יש לי הרבה יסורים, הנפש רוצה לצאת בכל פעם ואני לא מניח אותה, לא מבין אבל רבינו אמר 'עליך אמרתי מיין וכו''. בספר לראות באבי הנחל (עמ' כח) כז"ל ואחד הקשה שכתוב בפתק "ועליך אמרתי וכו' עד ביאת משיח" ור' ישראל השיב שאכן כתוב והוא לא מבין.. עכ"ל. וע”ש (עמ' קסט) ז”ל ובאמת אמר לי שכל הזמן נדמה לו שנשמה שלו צריכה לצאת והקשיתי לו אבל כתוב בפתק..? ואמר לי: נכון כתוב עליך אמרתי וכו' (אבל לא אמר שלא יסתלק). אחד סיפר שדיבר מהסתלקותו וזה הקשה לו אבל כתוב בפתק? ור”י השיב לו: נו, צריכין להאמין. לפני הסתלקותו (כמה ימים) אמר לאחד בחלישות כח, אני רוצה לחיות, וזה השיב, אתם תחיו עד ביאת משיח כתוב בפתק. ור”י אמר, לך תקרא אלי את המשיח, והוא אמר לו, תגידו לי מי זה ואני אביא אותו, אבל הוא לא הבין מה שהשיב ר”י בחלישות כח ע”ש].

עמ' רטז: 'אני נהר המטהר מכל הכתמים', מי, איזה צדיק אמר דבר כזה, אם לא משיח!

עמ' רנג

עמ' שח: איזה משיח זה? הוא לא רוצה להסתכל בפנים שלנו!

עמ' שמב: אנחנו מדברים ממשה רבנו, ממשיח, מאורות כאלה, ורבנו עולה על הכל וכו'.

עמ' תי: ורבנו הקדוש אמר: 'משיח יגיד פרוש על הלק"מ' שום צדיק לא אמר ככה וכו'.

עמ' תיא: כשיבוא משיח יהיה הרבה ספורים מהפלאות של ברסלב - איך היה ברסלב בעולם וכו' ע"ש.

עמ' תיז: (רבי ישראל נשאל מתי יבוא משיח). אם יש כבר רבנו הקדוש בעולם - כבר יש משיח! ע"ש.

עמ' תנז: כשיבוא משיח

עמ' תסז: מדפיסים, מדפיסים וקונים, זה סימנים על העתיד. אבל הבחירה עדין ישנה, משיח עוד לא בא. רק אומרים משיח בא, אבל כשיבוא משיח אז יהיה עולם אחר, עולם כזה.. עולם חדש. רבנו הקדוש יתגלה בעולם ויהיה עולם חדש לגמרי, עולם של רבינו, ע"כ. וע"ש עוד בענין הגאולה.

אהרן פץ ז"ל שמע מסבא (וסיפר בכמה סרטים, ובמיוחד בסרט 5) שמשיח יהיה בן ארבע שידע כל התורה כולה, ויהיה מושלם בכל החכמות כולל כל החכמות חיצוניות של פיסיקה וכו' ויבחנו אותו בתקשורת וכו', והוא יקח את רבינו חי מאומן ויקחו מטוס וילכו להר הבית ויכנס למקום קודש הקדשים, ומשיח יצא וכולם יצעקו זה גאולה, זה גאולה.

עיין בספר אדיר במרום (מכון רמח"ל עמ' סב) שכז"ל כי כל אותם שעומדים בזה התיקון של הסוד הממשיכים אותו למטה, נקראים 'ילדים אשר אין בהם כל מום' (דניאל א:ד). כי הם כולם עומדים בבחינת אותו הרוח (של משיח) שנקרא, הבן הילוד. והם עצמם המשכילים וכו' והיינו להיות כולם נכללים ברוח זה של משיח, שהוא 'בן הילוד' וכו' ע"ש.

ע' בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח:י התקבצות החסדים שעל שמהם יהיה חידוש העולם והשיר שלו הוא פשוט כפול משולש מרובע הוא על ידי אמונה. וזה ממש בחי' מאומן, שמאומן בא החסד של נ נח נחמ נחמן.

וכן מבואר שם שעל ידי השיר חדש נתתקן הריח שהוא בחינת משיח ע"ש, ומבואר שנ נח מתקן את משיח!

בספר תורת נתן (ר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל) עמ' לב. כז"ל מביא: ראשי תיבות, 'מתן בסתר יכפה אף' (משלי כא:יד). והוא גם כן ראשי תיבות מדי בבל יון אדום. והוא ראשי תבות משיח בן יוסף אביא. והוא ראשי תבות 'מלך במשפט יעמיד ארץ' (משלי כט:ד). והוא אותיות נעץ קנה בימא רבא וכו' (זוהר ח"ג רנא:). משיח יונה בן אמתי, משיח חזקיה בן אחז, משיח אביה בן ירבעם, עכ"ל (יב"א ראשי תיבות יונה בן אמתי, אביהו בן ירבעם, במגלה עמוקות רנב). ולפי זה י"ל משיח ישראל דוב אודסר [שבסוף לא היה משיח, כמו כל אלו שהביא ר' נתן]. ועמש"כ בתפילת שמונה עשרה, וזוכר חסדי אבות, חסדי אבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ולפי זה שפיר ממשיכים, ו"מביא" גואל לבני בניהם למען שמו!

בראשית רבא צח:ט אמר רב חנין, אין ישראל צריכין לתלמודו של מלך המשיח לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה יא:י) אליו גוים ידרשו – לא ישראל, אם כן למה מלך המשיח בא ומה הוא בא לעשות, לכנס גליותיהן של ישראל, ולתן להם שלשים מצות, עכ"ל.

בעל המימרא רב חנין, אותיות יננח (ידוע מר' שלמה ווקסלר שהנ' של נ נח, יש על גביו י', כמו שהאריז"ל גילה על הנ' של אדנ"י). ומימרא זו מאד מתאים למסורת ברסלב, שרבינו כבר הכין הכל בעבור משיח וכו'.

משיחה:

רש"י פרשת תצוה כל המשיחות היו בצורת כ"ף יוניות שהוא כמו אות נ' שלנו (אלא שרש"י בריש פרשת כי תשא פסוק כו, כתב שהמשיחה של מלכים היה אחרת - כמו נזר, ועם כל זה, הרי - נ' - נזר. ועוד יש להעיר שיש 6 נוני"ן בנ נח נחמ נחמן מאומן, ועם הכולל זה בגמטריא אש, ומבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ד' ששרש מלכות הוא אש עיין שם, וכן מוהר"ן בגמטריא אש), והרי נ נח נחמ נחמן מאומן, שכבר כתבנו במקום אחר איך שהוא ענין מלכות בגמטריא משה הק"ם שהוא השם שממליכים המלכים כמבואר בלקוטי מוהר"ן, והרי הראשי תיבות ננננ, רמז על משיחת ארבעה כתרים, כתר תורה, כתר מלכות, כתר כהונה, וכתר שם טוב על כולם, ובעזה"י נזכה להרחיב ביאור על זה. נ נח נחמ נחמן מאומן!

באותו זמן שכתבתי החידוש הנ"ל עשו באומן בקרית ברזל מול הציון הקודש גרפיטי ענק של נ נח, ושמו כתר על כל נ' ראשון חוץ מהשני.

משלים

ש"ק פ' וישב תשס"ה

סיפור ממלך שנתעלם [ואולי מטעם שאין תענוג בתמידיות ועולם כמנהגו היה נוהג על כן נתעלם] והלך בתוך העולם. וכיון שנתעלם הרבה מהעולם נתפקרו והלכו בשרירות לבם הרע וכו' וחלק מהעם החזיקו לנהוג במשפט שהיה ידוע להם ונתרגלו בה. [חסר כמה מילים – כנראה בענין שקמו אנשים ורצו לגנוב אוצרות המלך] וכסניף מכת זה היו כאלה שג"כ כוונו שעי"ז המלך יחזור. והלעשות כדבר הזה, כי הגם שהיה מצוי ביניהם עובדות שפילות אבל עד כדי כך להעז לגנוב חרב המלך, לא היה מיושב כלל על דעתם. והאיש השתיק אותם ואמר אסביר לכם, אתם יודעים שעכשיו שהמלך איננו ואנשים זרים שולטים ושולחים יד בכל אשר לו, על כן לא טוב שיהיה להם את חרבו. משא"כ אני כל חפצי לראות את המלך והצלחתו בודאי טוב שיהיה לי לשמור את חרבו, וכאשר המלך יחזור אלך לקראתו ואמסור לו חרבו, וזה יהיה כבוד גדול לו. והיו נושאים ונותנים בזה, והיה מוצא חן בעיניהם. בין כך ובין כך קם אחד וענה ואמר שהוא בתחבולות גנב חותם המלך והיה רעש כנ"ל והכל כנ"ל. וכן אח"כ קם אחר והודה על שגנב השעון של המלך הכל כנ"ל. וכן עוד כמה אנשים כנ"ל.

והנה בתוך כך שראו כל אלו החפצים של המלך העלו בכיה גדולה על אבדון של המלך, אך בהשתעשעם בראיית החפצים נתהפך לשמחה גדולה שאמרו בודאי לאחר שכל החפצים האלו בידם בודאי יזכו לראות המלך ולהחזיר את הכל לו. ונעשה שמחה גדולה מאד והיו רוקדים וכו'. והמלך רקד איתם ושמח איתם. ובגלל עוצם השמחה המלך רצה להתגלות להם, והתאפק. כי לא היה הדבר של התגלותו בעתו ובמקומו. על כן קם והכריז שבעזה"י הוא יביא להם העטרה של המלך. ונעשה רעש גדול איך יחשב להצליח בזה, כי בודאי העטרה שמור בכל מיני שמירות וכו'. ענה להם בהיות שידוע לו שם של המלך על כן עי"ז יכול להצליח, שכל אחד מהנמצאים ילכו בעיר המלוכה ויצעקו שם של המלך והוא ג"כ יצעק שם של המלך, ויכנס להארמון ויקח העטרה, כי אין אדם מעיז פני בעל חובו ובשמעם השם של המלך יאבדו עזותם ופקחותם ויתן לו כח להתאמץ לקחת העטרה. וכן עשו והצליחו. וכאשר בא העטרה לידו לבשה, ומיד ראו כולם והכירה שהוא הוא המלך, והיה שמחה גדולה ועצומה מאד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עש"ק ד' סיון תשע"ט

ספינה נושאת נשק מסוכן, ובו חילים של הצבא עובדים להנהיגה, והוזהרו לא לקרב ולא לנגוע בנשק. אחד עבר ופתח את החדר של הנשק. אז אמרו לו, הרי עכשיו יצא סכנה וצריכים לטפל להכילה ולעוצרה, ועכשיו אתה צריך ללמוד את כל הענין וליכנס בעובי הקורה. וכן בעבודת השם, שהעיקר לעבוד את השם בתמימות ופשיטות, אבל כאשר האדם פוגם ונוגע במה שהיה אסור, יתכן שעכשיו יתחייב ללמוד כל הסוגיא של המדרגות הגבוהות ולעלות לעבוד השם בהם. ועם כל זה אפילו אז יהיה עיקר העבודה רק בתמימות ופשיטות.

יום הששי, Oct. 6, 2017

היה מלך שהיה תמיד שמח מאד וכו'. ובין עבדיו היו עצבות ודכאון ומרה שחורה וכיוצא, והתלוננו שלא ראוי למלך לנהוג כן. ענה המלך, כל זמן שאתם עבדי, בודאי אהיה בשמחה...

משל- ראיתי סרט, ציפור משתדל לפרוח, לא יכולה לנתק, כי נדבקה בעמוד מחמת הקור הגלידה. ובא אחד וחימם בידיו ונמח הגליד ופרחה הציפור. וכן בעבודת השם, יכולים לפעמים לעשות מעשים חזקים ולימוד תורה והכל, אבל לא יעלה עד שתנתק, ותינתק רק עם החמימות וכו' (וכעין זה ידוע מהבעל שם טוב שראה שכל הבית מלא עם כל התפילות או לימוד שלא עלו).

משל, אחד שאל במכשיר מה הטמפרטורה – מעלות החום, וקיבל תשובה גבוה, אז הוא שם את המכשיר בקרח, ושוב שאל וקיבל אותו תשובה, אז החליט שבודאי המכשיר דפוק ואינו עובד. ובאמת השאלה נשלחה למרחוק ומשם החזירו התשובה, כנודע. והנמשל, אנשים רוצים להבין את הצדיק כפי הכלים והבדיקות שלהם, ואינם מבינים שהצדיק קדושתו רחוק משכליהם.

משל, מישהו מראה לצבא איפה האויב, ובכל מקום שהוא מביא הצבא, הם יורים להשמיד האויב. אז האיש הזה צריך לפנות מיד שלא יעמוד ביניהם. וכעין זה בעבודת השם, כל פעם אנחנו מגיעים למקומות והשגות, ואז צריכים להשליט שם את השם יתברך בכל, ולא לעמוד ולחצוץ. ונראה לע"ד שזה יכול להיות נקודת היראת הרוממות, מה שהאדם מבין שהוא עומד באמצע, ואפילו אם הוא עד נאמן על יחוד השם, זה עדות נורא מאד שהוא נתפס בתוכו.

משפטים נחמדים:

אני משפט ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

משפטים: מי אמר למי – אוצרות הפתק

הפתק!!!! חחחחחחחח

והפתק....

העולם מספרים על הפתק.... אני ראיתי את הפתק!

כולם הודו והמליכו ואמרו שהכל בזכות הפתק!

כמו שנתברכו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל, אבל הכל?! - הכל בזכות הפתק!

הוא אמר לו: יפה, יפה מאד [זער זער שין, very very nice /good/beautiful] , הוא אמר לו... נ נח נחמ נחמן מאומן!!!

הוא אמר לו: בסדר, בסדר, בסדר גמור! מאה אחוז... אבל מה עם הפתק?! (זאת אומרת, הכל טוב ויפה... אבל...).

הוא אמר לו... הוא רצה לומר לו...

בעצם, בעצם, בעצם הכל בזכות הפתק.

תפסת מרובה לא תפסת, תפסת נ נח אז איר איז גאונגכפט.

צריכים ללמוד מהפתק, להיות גבור כמו הפתק. הפתק לא אוכלת לא יושנת, כל היום כובשת בשביל רבינו. הפתק צועקת בכל העולם, בכל העולמות, נ נח נחמ נחמן מאומן! הפתק בוערת!!!

ועכשיו.... הפתק צוחקת!!! חחחחחחחח.

אי אפשר להשתיק את הפתק, אין הגנה נגד הפתק, אין כיפת ברזל נגד הפתק. אין עצה ואין תבונה נגד הפתק. אין פתרון. לא יעזור שום דבר. אין מה לעשות. שירימו ידים.... ואם מרימים ידים כבר, שירקדו נ נח.

היוצא לפי דבריך. מה שהבנתי מתוך (בין) כותלי דבריך... שבעצם כולם צריכים להיות נ נח.

אור כזה! חידוש כזה! באאאאאאאא! איפה רואים דבר כזה?! אין בכל העולם....

אני רוצה לדעת, איך יכול להיות דבר כזה? סך הכל הפתק (אני ראיתי את הפתק) זה חתיכת נייר קטן. אז בסדר, יש פתק ויש בעל הפתק, אז מה??? אז כולם צריכים להשתגע (להתבטל)?!?! כולם צריכים להיות נחמנים?!?!

איך הרבנים נותנים להפתק להרוס את כל השקר שלהם?! כל הרבנים היו צריכים ל... באמת כך היה, ש. רצה … אז באו והגידו לו איך אתה בא... הלוא הגדול שלכם, ר' משה פיינשטין נתן הסכמה על הפתק, אז חקרו ובדקו ומצאו שאמת נכון הדבר, ר' משה פיינשטיין נתן הסכמה. הסכמה של ר' משה פיינשטיין זה נצחתי ואנצח.

חסר ניירות בעולם?!?!

זה עולה על כל הפלאות של רבינו, חתיכת נייר קטן כובש את כל העולם!!!

אנחנו עם של הפתק! ראוי לנו להיות שמחים וטוב לב! למי רבינו כתב את הפתק, אם לא בשבילנו, היהודים?! זה יתקן גם את הגוים, אבל בשבילנו הוא כתב, אנחנו עם הפתק?!

נו. דברת עם הפתק?! מה הפתק אומר??? ואס זאגט דא פתק?!צריכים לטכס, לקחת עצה מהפתק.

פתאום זה הגיע, הופיע הפתק! לא שאל שאלות, לא בקש רשות, מאף אחד לא בקש רשות. פתאום זה הגיע הפתק, הופיע הפתק! לא שאל שאלות, לא בקש רשות, מאף אחד לא בקש רשות! פתאום הגיע הופיע הפתק, אמר הנני! הנה באתי, מאד היה קשה לי לרדת אליך, אבל באתי להגיד לך כי נהניתי מאד מעבדותיך...

שהפתק תהיה בריא. – אדרבה …

על ידי פתק עליון שהוא חסדים גדולים ורחמים גמורים ופשוטים שאין בו תרעובת דין כלל.

זכות הפתק יגן עלינו ויגן בעדינו. זכות נ נח נחמ נחמן מאומן.

איפה הפתק?!

ויהי אחר הדברים האלה והפתק כבש את כל העולם. ויהיה שלום ונ נח בכל הארץ, ובכל הגוים נתגדל ונתרומם של השם יתברך. וליהודים היתה …

ויבא.... הפתק!

ויהי בימי הפתק, הוא הפתק הקדוש המולך בהודו לה' בכל טוב, מאה וארבעים ושמונה מזמירה.

ויהי בימי הפתק הקדוש הוא רבינו הקדוש המולך את סבא ישראל שהודה ולא בוש, שבא ושרים נ נח ברחובות באורות.

אשרי העם יודעי נ נח, נחמ נחמן מאומן (דניאל ל.)

פעם הוא היה שמח מאד כי הוא היה שיכור מאד, עכשיו הוא מאד מאד שמח, כי הוא מאד מאד נ נח.

פתק שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה, אם כוון לבו יצא.

הקצין...

הפתק הוא חדש לגמרי, הפתק לא היה, אם זה היה כבר, אז לא היה חדש, הפתק לא היה, הוא חדש, חדש לגמרי.

כל היום הפתק הוא חדש, לא כאילו הוא בא לפני תשעים שנה.

הפתק – יכולה היא לרחם עליך.

דרכי להודות להשם יתברך תמיד שנתן לנו את הפתק. ועלינו להודות ולהלל לשבח לפאר לרומם לעלה ולקלס..

הפתק איתנו!!!!!!

אנחנו לא יתומים – נ נח נחמ נחמן מאומן זה הורים!

הגדת הפתק:

אם לא היה הפתק, ח"ו, חלילה, לא עלינו, הס להזכיר.... היינו אנו ובנינו ובני בנינו משעובדים היינו למפורסמים של שקר!

לפיכך אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את הפתק, מצוה עלינו לשיר נ נח נחמ נחמן מאומן. וכל המרבה לשיר ולרקוד נ נח נחמ נחמן מאומן הרי זה משבח.

מעשה בכמה נ נח שהיו שרים ורוקדים נ נח כל אותו הלילה, עד שבאו בחורי ישיבה ואמר, רבותינו! הגיע זמן של נ נח!!!

סיפורים כאלו אין בכל העולם. מעשיות כאלה אין בכל העולם, רק אצל הנחמנים, הברסלבים יש מעשיות כאלו...

ב"ה אנחנו לא מתנגדים על הפתק... קשה להעלות על הדעת, ח"ו היינו יכולים להיות....

מה חשבת שזה סטנדרד רגיל אורדינר עוד דבר?

עוד לא טעמנו את הפתק, עוד לא ינקנו את החלב של הפתק, עוד נשתה מהיין של הפתק... אז נהיה שמח....

נו... גם אני רוצה להיות נ נח!

אדר א נ נח, אדר א גלח (ח"ו)!

לולא רבינו רחת עלינו, לולא נ נח היית בפח!

נפשינו כצפור נמלטה מפח יוקשים, נשבר הפח – ואנחנו נ נח!

אל תתיאש, רבינו יש!

אל תדאג, רבינו נ נח על הגג!

יכולים להיות שמח, עם רבינו נ נח!

דער רבי אליין איז גיווען נ נח נחמ נחמן מאומן.

לפני מאה שנה לא היה נ נח, היית צועק, בועט, בוכה, מרעיש את כל העולם, לא היה עוזר, לא היה נ נח! היית משלם מליון דולר, מליארד דולר, כל הכסף שבעולם, לא, אין, לא היה נ נח!!! ועכשיו ב"ה יש נ נח!!! וזה חנם!

צריכים להסביר להמורות, להמחנכים, זה לא כל כך יפה מה שצועקים עלינו, זה לא בדיוק נותן לנו שכל, אבל כל פעם שאנו זוכים להגיד את השם הקדוש – נ נח נחמ נחמן מאומן – כבר יותר חכמים! מקבלים שכל מרבינו!!!

אין חנות שמוכר שכל, שכל זה דבר יקר, בסתמא הייתי מהראשונים לקנות, אבל אין, אין חנות שמוכר שכל, אין איפה להשיג שכל. אבל כל פעם שאנו אומרים נ נח נחמ נחמן מאומן, מקבלים שכל! שוה!!!

אמעל איז גיצילט איז גיגנגין א נ נח, איז איר איז גשטופט א נ נח, איז אוס גיגנגין דער נ נח, קומץ צו יענע נ נח, א בזונדר נ נח – להבדיל...

להתפלל הרבה, להעתר בתפלות לזכות להרבה הרבה ננח, יכולים לזכות להרבה, צמידים של נ נח, חולצה של נ נח, כיפה של נ נח....

הצמיד של נ נח, זה שיא הטכנלג'קא, שיטה מיוחדת, מכניס את הנ נח טיפ טיפ לזרם....

השורה התחתונה – נ נח נחמ נחמן מאומן.

מוכן ומזומן, בכל עת ובכל זמן: נ נח נחמ נחמן מאומן.

בשבתך בביתך, הפתק יאיר לך. נ נח יקח אותך, כי רבי נחמן אוהב אותך!!!

נק נק, מי זה? נ נח. כן שמענו אבל מי זה נ נח?

אל תסתיר! שים נ נח יפה על הקיר!

איזהו עשיר? השמח בפתק. איזהו עשיר? הכובש את אומן. ואמירת נ נח נחמ נחמן מאומן כנגד כולם, דברי רבי נחמן. והלכה כרבי נחמן (שמעתי).

יא יא, איך האב גיזאן דפתק... איז א גער ריכטיגע זאך. גאר ליכטיג!!!

הבוחר בתורה … ובנביאי האמת והפתק. (על פי יוסף בן אסתר).

הפתק צוחקת מתוך גרונו!!! (י.ל.ו.)

הנותן ליעף נ נח!

שלושה שאמרו נ נח כאחד, ויש ביניהם את הפתקא, ראוים הם לשיר נ נח באומן בראש השנה!

A Nanach said makes the klipa/evil dead

לא קנאיך אך לא ציונים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן

אל תשאל עד מתי, אלא: ממתי?! (בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן)

הדף יומי שלנו הוא הפתק!

והבור רק אין בו נ נח, אבל נחשים מפורסמים של שקר יש בו. כמו ששנינו לא עם הארץ נ נח, ולא בור ברסלבר.

בבא קמא – השער הראשון:

הפתק אינו שן ואין רגל, אינו בור, ואינו קרן... הפתק אשששששששש!!!!! (אברהם ו. ננח)

בבא מצעיא – השער האמצעי:

אלו מצעיאות שלו, הפתק, ואלו חייבים להכריז: נ נח נחמ נחמן מאומן.

בבא בתרא – השער האחרון:

הפתק זה ה- final solution!!!

השותפין שרצו לעשות נ נח בחצר... מקום שנהגו.

גיטין:

המביא פתק מר' מאיר שעל הים. צריך לומר מאומן נכתב ובנ נח נחתם.

אשרי מי שבא לכאן עם הפתק בידו.

חסל סידור הפתק כהלכתו, ככל הננח שחתום בו. כאשר זכינו לשיר אותו. כן נזכה לרקוד בו. לשנה הבא ציון רבינו הקדוש בירושלים!

מתן תורה

בסידורים, אחר תפילת שחרית יש שש זכירות, וז"ל כתבו המקובלים לאמר בכל יום שש זכירות, ויהיה מובטח שהוא בן עולם הבא, ע"כ.

הזכירה השניה, זכירת מעמד הר סיני: רק השמר לך ושמר נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני י' אלקיך בחרב (וכו' אשר ילמדון ליראה אתי וכו' ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל. וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול, ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים), ע"כ.

בספר ישעיה מח:טז קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה אדנ"י י-אלקים שלחני ורוחו, ופרש"י ז"ל ומדרש אגדת רבי תנחומא (יתרו יא) פרש, שמעו זאת, תורת מ שה שנאמר בה (דברים ד:מד) זאת התורה (ראה ע"ז ב:), לא מראש דברתי – בסיני, והנביא אומר מעת היותה לאותו דבר שהוא אומר 'שם אני', ולמדנו מכאן שכל הנביאים עמדו בסיני, ועתה שלחני, להנבא אליהם, ע"ש. הרי שורש כל הנבואה ממעמד הר סיני.

מתן תורה הוא למעלה מן הזמן והמקום, כי הש"י הראה שהוא יחיד אין עוד מלבדו.

כל בר דעת יקח דקה כל יום לדמין לעצמו שהוא שומע השני דברות הראשונות, אנכי ולא יהיה, ששמענו מהשם יתברך. יקריא אותם בדעתו כאילו שומע אותם. כי אין זמן, ומה שהשם יתברך השמיע אותם לנו פעם אחת, זה לנצח. (בספר הכשרת אברכים האריך מאד בענין לעשות דמיונות כאלו, ואיני זוכר מה שכתב ואין הספר לפני). ואף על פי שבתוך מסגרת הזמן שאנו נמצאים עיקר הקולות והדיברות לא יהיו אלא בזמן מתן תורתינו (בבחי' והימים האלו נזכרים ונעשים וכו' ולכן קבעו ברכת שהחיינו בזמני תקופות השנה וכו'), וכן העידו ר' לוי יצחק מברדיטשב ורבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן איך שהיו שומעים אז הקולות והברקים, כיון שכתיב (דברים ה:יט) קול גדול ולא יסף, ומתרגמינן ולא פסק, וכן נצטוינו לזכור אותו כל ימינו, בודאי יש גישה לזה בכל יום ובכל עת.