Sefer Shoftim (Judges) - הלכות אבל - פרק שלישי

כל כהן שנטמא למת חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו. בעדים והתראה. הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו. ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא. ואחד המת, ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו. וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת כל דברים המטמאין מן המת מן התורה או מדבריהם:

וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה. אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אף על פי שמיטמא בהן טומאת שבעה:

וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה. אע''פ שעצמה של טומאה בבית אחר. וכבר ביארנו כל האהלים שתכנס להן הטומאה או שתצא מהן ודין הסככות והפרעות. וכל הדברים המביאין את הטומאה והחוצצין בפני הטומאה. ואי זה מהן דין תורה ואי זה מהן מדבריהן הכל בהלכות טומאת מת. ושם ביארנו שאין עכו''ם מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קברותיהם. ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם:

כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור. ואם ישב שם כדי השתחויה כמו שביארנו בענין טומאת מקדש הרי זה לוקה. נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו על כל פעם ופעם לוקה על כל כניסה וכניסה. וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש וחזר ונגע והתרו בו אפילו מאה פעמים לוקה על כל אחת ואחת. היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים. אע''פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש:

המטמא את הכהן. אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול. היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה:

כהן גדול אינו מטמא לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא. וכן אינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו. שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא. הא למדת שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא. כיצד נגע או נשא לוקה אחת. נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו המת. או שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה באין כאחד. הרי זה לוקה שתים משום לא יבא ומשום לא יטמא:

נטמא מקודם ואחר כך נכנס לאהל אם התרו בו לוקה אף על הביאה:

כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו. אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו. ואיזהו מת מצוה. אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין. דבר זה הלכה מפי הקבלה. במה דברים אמורים כשהיה הכהן לבדו ואין עמו אחר ואפילו קרא שם בדרך ואין לו עונה. אבל אם כשיקרא אחרים עונים אותו אין זה מת מצוה אלא יקרא לאחרים ויבואו ויעסקו בו:

היו כהן ונזיר מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה. יתעסק בו הנזיר לפי שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא בו הכהן אע''פ שהוא כהן הדיוט. היה כהן גדול וכהן הדיוט יטמא ההדיוט וכל הקודם את חבירו במעלה מתאחר בטומאה. וסגן עם משוח מלחמה שפגעו במת מצוה יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן:

נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננין עליו:

בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. וכן החללים מותרין להטמא שנאמר בני אהרן עד שיהיו בכיהונם:

כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו. ואם בא להטמא מעצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו. אבל אביו צריך לחנכו בקדושה:

מת תופש ארבע אמות שלו לטומאה. וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות. וכן אם נכנסו לבית הפרס או יצא חוצה לארץ. או שנטמא בדם תבוסה. או בגולל ובדופק וכיוצא בהן. מכין אותו מכת מרדות. מפני שהן אבות של דבריהם כמו שביארנו בהלכות טומאת מת. אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה:

מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא. כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה. אע''פ שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד. וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות. כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו. וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו''ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן. וכן כל כיוצא בזה. וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו''ם ולערער עמהן. מפני שהוא מציל מידם. וכן כל כיוצא בזה: