Sefer Tahara (Purity) - הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק אחד עשר

כבר ביארנו שעמי הארץ נאמנים הן על טהרת פרת החטאת מפני חומרתה אין מזלזלין בה. וכן נאמנים הן על טהרת יין ושמן של נסכים אם אמר טהור הוא הרי זה בחזקת טהרה מפני חומרתו נזהרין בו. וכן נאמנים הן על התרומה בשעת הגיתות והבדים מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה. עברו הגיתות והבדים אינן נאמנים:

כהן שהביא לו ע''ה חבית יין או שמן של תרומה לא יקבלנה ממנו מפני שהיא בחזקת טומאה. הניחה ע''ה אצלו עד גת הבאה והביאה לו יקבלנה ממנו אע''פ שהוא יודע שהיא של אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים:

עם הארץ שנעל בית בדו או גיתו בשעה שגמרו העם לדרוך והוליך את המפתח מיד לכהן אע''פ ששהה כמה ימים אחר שעברו הגיתות הרי הכהן בא ופותח בפניו ומטבילו ודורך ונוטל תרומה בטהרה. ואם לא עשה כן לא יטול תרומה מע''ה אלא זיתים וענבים שאינן מוכשרין שאינן מקבלין טומאה:

הביא לו ע''ה חבית של תרומה בשאר ימות השנה ואמר הפרשתי בתוכה קדש אפילו רביעית מתוך שנאמן על טהרת הקדש נאמן על הכל. אפילו בשעת הגיתות והבדים שעמי הארץ נאמנין על התרומה אינן נאמנין על הכלי הריקם לומר שהוא טהור לתרומה. וכן אין נאמנין לעולם על כלי ריקם לומר שהוא טהור לקדש:

כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע''ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים הרי הוא נאמן על טהרת הכלי ואפילו קודם לגיתות ולבדים בשבעים יום. אבל קודם לשבעים אינן נאמנים. בד''א בשאר א''י אבל בירושלים נאמנים על כלי חרס הריקם לומר שהוא טהור לקדש לעולם בין כלים דקים בין כלים גסים בין מליאין בין ריקנים הרי הוא נאמן על הכלי אף ע''פ שהמשקין שבתוכו טמאין. אפילו היה בגדו שהוא מדרס בתוך הכלי הרי הכלי בחזקת טהרה לקודש ומפני מה הקלו בהם מפני שאין עושין כבשונות בירושלים:

מן המודיעית ולפנים נאמנים על כלי חרס מן המודיעית ולחוץ אינן נאמנין והמודיעית עצמה פעמים כלחוץ ופעמים כלפנים. כיצד היה חבר נכנס וע''ה יוצא וכלי חרס בידו הרי זה נאמן במודיעית לומר שהוא טהור לקדש. היו שניהן נכנסין או שניהן יוצאין אינו נאמן עד שיהא לפנים מן המודיעית:

קדר שהביא קדרות והניחן לפנים מן המודיעית ובאו הלוקחין והוא אומר להן שטהורות הן לקח קדירה ונכנס בה הרי היא טהורה לקודש אבל לא לתרומה כמו שביארנו. ללקח קדירה ויצא בה חוץ למודיעית הרי זו טמאה בין לקדש בין לתרומה אע''פ שהן הם הקדירות והוא הקדר עצמו אינו נאמן אלא לפנים מן המודיעית:

הלוקח כלי חרס מן הכבשן בכל מקום הרי אלו טהורין בין לקודש בין לתרומה ואין אומרים שמא נגע בהן ע''ה. ואפילו לקח מן הסדר הראשון ואע''פ שהכבשן פתוח וכבר נלקח חציו שלא גזרו טומאה על כלים שבכבשן:

טומאת ע''ה ברגל כטהורה היא חשובה שכל ישראל חברים הן ברגלים וכליהם כולם ואוכליהם ומשקיהן טהורים ברגל מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל. לפיכך הן נאמנים כל ימות הרגל בין על הקודש בין על התרומה. משעבר הרגל חוזרין לטומאתן:

הפותח חביתו ברגל והמתחיל בעיסתו ועבר הרגל הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שהרי נגעו בו ע''ה ואע''פ שלא נגע בה אלא בזמן שהוא כחבר אינה טהורה אלא בימי הרגל בלבד:

אחר הרגל כמוצאי י''ט היו מטבילין כל הכלים שהיו במקדש מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג. ולפיכך היו אומרים להן אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יהיה טמא במגעו אחר הרגל ונמצא צריך טבילה והערב שמש ונאמר בלחם הפנים לפני תמיד. וכל הכלים היו טעונים טבילה והערב שמש חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שציפוייהן כבטלין לגביהן:

ע''ה שאמר טהור אני מטומאת מת או שאמר כלי זה טהור מטומאת מת נאמן ומטבילין אותו משום טומאת ע''ה בלבד וצריך הערב שמש ואינו צריך הזאה. בד''א בששאלו ואמר טהור הוא אבל הלוקח כלי סתם מרשות ע''ה חוששין לו שמא טמא מת הוא ומזין עליו שלישי ושביעי ככל הכלים הנמצאים בכל מקום חוץ לירושלים שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים כמו שיתבאר בטומאת הספיקות: