Sefer Zeraim (Seeds) - הלכות כלאים - פרק תשיעי

המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף ואפילו במיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים. ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו. ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת. אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות:

מותר להכניס שני מינין לסהר אחד. ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישן. ואסור לישראל ליתן בהמתו לעכו''ם להרביעה לו:

מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים הרי הנולד מהם מותר בהנאה. ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה כמו שבארנו במאכלות אסורות:

שני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה אע''פ שמתעברין זה מזה ודומין זה לזה הואיל והם שני מינין הרי הם כלאים ואסור להרכיבן. כיצד הזאב עם הכלב והכלב הכופרי עם השועל והצבאים עם העזים והיעלים עם הרחלים והסוס עם הפרד והפרד עם החמור והחמור עם הערוד אע''פ שדומין זה לזה הרי הן כלאים זה בזה:

מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותר להרכיבן זה עם זה מפני שהן מין אחד. אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה מפני שהאווז (ביתיי) ביציו מבפנים ואווז בר ביציו מבחוץ מכלל שהם שני מינין. והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק:

הילודים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה. ואם היו שני מינין אסור להרכיבן זה על זה ואם הרכיב לוקה. וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה. כיצד פרד שאמו חמור מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמור. ואסור להרכיבו אפילו על החמור. אבל פרד שאמו סוס אסור להרכיבו על פרדה שאמו חמור וכן כל כיוצא בזה. לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך בשתי פרדות בודק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומין זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרין:

כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד והיה אחד מהן מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה בכל מקום שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה שנאמר יחדיו מכל מקום. אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג:

אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש. או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל. או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר וכיוצא בהם על כל אלו לוקה מן התורה שחיה בכלל בהמה היא כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות. אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשכן ולהנהיגן. ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות. ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט ואם עשה פטור:

עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה. ואע''פ שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה. וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולן לוקין:

מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד. כגון אדם שחורש עם השור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בזה שנאמר בשור ובחמור יחדיו לא באדם וחמור או באדם ושור:

בהמת פסולי המוקדשין אע''פ שהיא גוף אחד עשאה הכתוב כשני גופין. מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וכחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'. מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין. לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים. ואיסור זה מדברי קבלה: