ו - ריא

הָיוּ מְפָרְשִׁים הַכָּתוּב "זַמּוֹתִי בַּל יַעֲבֹר פִּי" (תהלים יז). וְהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב: אַף שֶׁחָשַׁבְתִּי וְזָמַמְתִּי חַס וְשָׁלוֹם, מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לְפִי דַּרְגָּתִי, תִּהְיֶה הַמַּחֲשָׁבָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה, אַף עַל פִּי כֵן נִזְהַרְתִּי לְ'בַל יַעֲבֹר פִּי' שֶׁלֹּא אוֹצִיאֵהוּ בְּפִי חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל וּכְדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁהַדִּבּוּר יָכוֹל חַס וְשָׁלוֹם לְכֹפוֹ לַעֲשׂוֹת מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה. וְזֶהוּ 'זַמּוֹתִי', אַף עַל פִּי כֵן 'בַּל יַעֲבֹר פִּי' חָלִילָה. [- הוא ליקו"ה מפורש בחו"מ ח"ב הל' אומנין ד, כ"ט, (דף קס"ט:), (מובא בהשתפכות הנפש סעיף נ"ו, ובאוצר היראה בערך דיבור טוב והיפוכו, סכ"ה) ].