ו - שא

אָמְרוּ אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ בְּגֹדֶל מַעֲלַת הַתְּפִלָּה: אַחַר שֶׁהִפְצִיר הָאָדָם בַּתְּפִלָּה עַל כָּל דָּבָר הַנִּצְרָךְ לוֹ, הֵן בַּגַּשְׁמִיּוּת וְהֵן בָּרוּחָנִיּוּת אָז אַף כְּשֶׁרוֹאֶה לִכְאוֹרָה שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לוֹ כְּבַקָּשָׁתוֹ, לֹא יִהְיֶה דּוֹאֵג לִבּוֹ יוֹתֵר, כִּי מֵאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל וּבִקֵּשׁ עָלָיו כָּרָאוּי, יַסְכִּים לְהַנְהָגָתוֹ יִתְבָּרַךְ אֵיךְ שֶׁהוּא. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַעֲשֶׂה מֵהֶחָכָם וְתָם (בסיפורי מעשיות מעשה ט), שֶׁהַתָּם הָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ שֶׁתִּתֵּן לוֹ הַמָּרָק וְהַבָּשָׂר וְכַדּוֹמֶה וְנָתְנָה לוֹ שׁוּב חֲתִיכַת לֶחֶם וּמְעַט מַיִם וְכוּ', רְאֵה שָׁם בַּאֲרִיכוּת, וְהַיְנוּ כִּי בְּחִינַת הָאִשָּׁה מְרַמֵּז עַל בְּחִינַת הַתְּפִלָּה, (כמבואר בליקוטי מוהר"ן סימן מט), וְאַחַר שֶׁאָמַר וּבִקֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִתְמַלְּאָה בַּקָּשָׁתוֹ בִּשְׁלֵמוּת כִּרְצוֹנוֹ, הַנָּכוֹן הוּא שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ, אֶלָּא יְקַבֵּל גַּם זֹאת הַמְּעַט בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה, וְשֶׁלֹּא יִדְאַג שׁוּב כְּלָל וּכְלָל, מֵאַחַר שֶׁקִּבֵּל הַדָּבָר עַל יְדֵי תְּפִלּוֹתָיו וּבַקָּשׁוֹתָיו, וְרָאוּי שֶׁיַּרְגִּישׁ בַּדָּבָר אֶת כָּל הַטְּעָמִים וְהַתַּעֲנוּגִים אַף אִם זָכָה וְקִבֵּל רַק שֶׁפַע מְעַט כָּל שֶׁהוּא. וּכְמוֹ הַתָּם שֶׁהִרְגִּישׁ כָּל הַטְּעָמִים בְּאוֹתוֹ חֲתִיכַת לֶחֶם וּבְאוֹתוֹ מְעַט מַיִם, וְכָל זֶה מֵחֲמַת שֶׁבִּקְּשׁוֹ וְקִבְּלוֹ עַל יְדֵי הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּחִינַת הַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִּתְהַלָּל וְכַנַּ"ל.