Zevachim 94a

וכל מיני בגדים תלמוד לומר {ויקרא ו-כ} אשר עליה תכבס יכול שאני מרבה עור משהופשט ת''ל בגד מה בגד דבר המקבל טומאה אף כל דבר המקבל טומאה מאי בינייהו אמר אביי מטלית פחותה משלש איכא בינייהו מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עליה מ''ד דבר המקבל טומאה הא מיהא לאו בת קבולי טומאה היא רבא אמר בגד שחישב עליה לצורה איכא בינייהו מ''ד ראוי הא נמי ראוי דאי בעי מבטיל ליה למחשבתיה מ''ד דבר המקבל טומאה השתא

מיהא לאו בת קבולי טומאה היא רבא אמר עוצבא דחשיב עלה לקצעה איכא בינייהו מ''ד ראוי הא נמי ראויה מאן דאמר דבר המקבל טומאה הא לאו מקבלה טומאה עד דמקצע לה והתניא רבי שמעון בן מנסיא אומר עוצבא שחשב עליה לקצעה טהורה עד שיקציענה: אין טעון כיבוס כו':

מנה''מ דת''ר יכול נתז על מקצת בגד יהא כל הבגד טעון כיבוס ת''ל {ויקרא ו-כ} אשר יזה לא אמרתי לך אלא מקום דם בלבד: דבר שהוא ראוי לקבל טומאה [וכו']: סתמא כרבי יהודה ראוי לכיבוס למעוטי כלי דבר גרידה הוא: אחד הבגד ואחד השק כו': למימרא דעור בר כיבוס הוא ורמינהו היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה (על).

של עור נותן עליה מים עד שתכלה אמר אביי לא קשיא הא רבנן הא אחרים דתניא הבגד והשק מכבסו הכלי והעור מגררו אחרים אומרים הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגררו כמאן אזלא הא דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאניה במיא כמאן כרבנן אמר רבא ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כיבוס הוא והכתיב {ויקרא יג-נח} והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס אלא אמר רבא קרא ומתניתין ברכין כי

פליגי בקשין והאמר רב חייא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאניה במיא בקשין וכרבנן הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי ניקו נימא ליה לקרא דכי כתיבן ברכין כתיבן מי לא עסקינן בכלי אכסלגיא הבאים ממדינת הים וקאמר רחמנא ניבעי כיבוס אלא אמר רבא צרעת כיון דמגופיה קא פרחה מחלחלא ליה ומשוי לה רך אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי