Sections
Chapter Two: Temimus in the Service of Hashem
ישראל סבא - Yisroel Saba
וַאֲנִי הִתְבַּיַּשְׁתִּי, אֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁרַק אֲנִי יֵשׁ לִי יֵצֶר הָרָע, שֶׁרַק אֲנִי יֵשׁ לִי תַּאֲווֹת וְכֻלָּם נְקִיִּים, אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מַה שֶּׁיֵּשׁ אֵצֶל אֲחֵרִים. אָז אָמַרְתִּי: "כָּל הַתַּאֲווֹת וְכָל הַצָּרוֹת הַכֹּל, אֲנִי גָּרוּעַ יוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם, מִכֻּלָּם". אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲחֵרִים יֵשׁ לָהֶם גַּם-כֵּן יֵצֶר הָרָע, אֲבָל בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָשָׂה לִי נִסִּים שֶׁזָּכִיתִי לְהִתְקָרֵב לְרַבֵּנוּ, וְזָכִיתִי לְהָבִין לִרְאוֹת וּלְהַרְגִּישׁ, שֶּׁזֶּה הַיַּהֲדוּת, שֶּׁזֶּה הַתּוֹרָה!
I tell all of this so that we may know how much Hashem loves temimus [sincere, wholehearted simplicity]. I was not a scholar — only temimus in the heart. I greatly loved Torah, mitzvos, emunah, and yiras shomayim.
אֲבָל לֹא הָיָה לִי מִי שֶׁיַּדְרִיךְ אוֹתִי, לֹא הָיָה לִי אֶת רַבֵּנוּ, לֹא יָדַעְתִּי מֵרַבֵּנוּ, אַחַר-כָּךְ שֶׁזָּכִיתִי לְהִתְקָרֵב - אָז יָדַעְתִּי, אֲנִי יָדַעְתִּי אָז מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָׁו? אֲבָל כָּל יְדִיעָה שֶׁזָּכִיתִי לְהַרְגִּישׁ הָאֱמֶת, הִרְגַּשְׁתִּי: "הוֹ.. זֶה אֱמֶת כָּזֶה - אֵין כָּמוֹהוּ!"
From the time I came to my senses, at the age of six or seven, I greatly loved Torah, yiras shomayim, and emunah — but I had great bitterness. I suffered greatly from the yetzer hora, which wants only this world, all its desires. And I was God-fearing and loved Torah greatly. When I saw someone who knew how to learn from a book and was speaking idle words and not guarding his time, I would say: "What is this — he is mad! If I could read from a book I would not rest for a single moment!" And when I saw someone learning in wholehearted simplicity and reciting Tehillim, I thought: "Ahh! This man is thinking of the true purpose — blessed is he, he is busy with Tehillim and learning."
כִּי כְּשֶׁנִּתְקָרַבְתִּי לְרַבֵּנוּ נָסַעְתִּי לִירוּשָׁלַיִם, וִירוּשָׁלַיִם הִיא עִיר שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, גְּאוֹנִים, צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, אֲבָל עַל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ אוֹמְרִים כְּאִלּוּ הֵם רְשָׁעִים וְנִכְנָעִים. אֲבָל כָּל דִּבּוּר שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הִרְגַּשְׁתִּי אֱמֶת כָּזֶה.. רָאִיתִי וְהֵבַנְתִּי, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נָתַן לִי חָכְמָה וְשֵׂכֶל לְהָבִין. אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַב נַפְתָּלִי כֹּהֵן, הוּא הָיָה חָכָם גָּדוֹל וּמַשְׂכִּיל, וְהָיָה בַּנַּאי, הָיָה יָכוֹל לִבְנוֹת בָּתִּים גְּדוֹלִים וְהוּא בָּנָה בֵּית-כְּנֶסֶת. אֲנִי שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ שְׁאֵלוֹת מַה לַּעֲשׂוֹת עִם הַיֵּצֶר הָרָע, וְהוּא אָהַב לְדַבֵּר אִתִּי, הוּא רָאָה אֶת הַתְּמִימוּת וְהָאֱמֶת שֶׁלִּי, אָז הוּא אָהַב אוֹתִי מְאֹד. אֲבָל הָיָה בֵּינֵינוּ מֶרְחָק גָּדוֹל, הוּא הָיָה כְּבָר זָקֵן וְהָיָה בֶּן-תּוֹרָה וַאֲנִי פָּשׁוּט. וְהוּא דִּבֵּר אִתִּי, הוּא לֹא אָהַב לְדַבֵּר הַרְבֵּה אֲבָל הָיָה בְּהַדִּבּוּרִים שֶׁלּוֹ חָכְמָה קְדֻשָּׁה וְהוּא הִכְנִיס בִּי רוּחַ חָדָשׁ - זֶה עִנְיַן רַבֵּנוּ. הוּא הֵאִיר בִּי אוֹר גָּדוֹל לֵידַע מַה זֶּה אֱמוּנוֹת כָּזְבִיוֹת וּמַה זֶּה רַבֵּנוּ.
I prayed with more fervor than all the other children. All the children prayed — but I counted the words as one counts money, with love and with temimus. And even as a small child I loved to cry out during prayer. I saw that the Chassidim who used to pray with shouting would first drink tea or coffee — so I began to drink more than all of them and shout more than all of them. Afterwards I saw that one can live without tea and coffee.
עַד שֶׁזָּכִיתִי לֵידַע לְהָבִין עִנְיַן הָאֱמוּנוֹת הַכָּזְבִיּוֹת, כִּי אִם לֹא הָיִיתִי מֵבִין הָיָה לִי צָרָה גְּדוֹלָה בְּהַלֵּב, יֵשׁ בְּלִבִּי פְּגָם, מוּם. נוּ, מָה עוֹשִׂים? וּבָרוּךְ הַשֵּׁם, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָזַר לִי שֶׁהַדִּבּוּרִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בִּירוּשָׁלַיִם הָיָה לִי לְנֶחָמָה וִישׁוּעָה, יְשׁוּעָה וְנֶחָמָה.
What I merited, what I saw from Rabbi Yisroel — I saw that he had no need for tea. He arose at midnight without tea, without coffee.
הָאֶמֶת הוּא נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם - וְנַהֲפֹךְ הוּא, אָמַרְתִּי עַל עַצְמִי: "מִי אַתָּה, מָה אַתָּה יוֹדֵעַ, מָה אַתָּה מֵבִין?" אֲבָל הָאֶמֶת - לֹא, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַמְצֵם עַצְמוֹ לְיִשְׂרָאֵל בֶּער גַּם-כֵּן . הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּחֶלְקִי שֶׁזָּכִיתִי לְהַרְגִּישׁ לִרְאוֹת וּלְהָבִין, שֶׁזֶּה אֱמֶת, וְזֶה שֶׁקֶר!
In any case, until my bar mitzvah I searched only to learn, to fulfill mitzvos, for yiras shomayim, truth, and emunah. Afterwards my family and friends came and pressed me, saying that now that I had become bar mitzvah I needed to learn a trade — a tailor or a cobbler. And I said: "No! I do not want to learn a trade — I want only Torah! Only Torah and yiras shomayim!"
זֶה הָיָה בִּזְמַן שֶׁכָּל הָעוֹלָם הָיוּ מְשֻׁקָּעִים בְּהַשֶּׁקֶר, וַאֲנִי זָכִיתִי לִרְאוֹת לְהֵפֶך מִכֻּלָּם, וְלֹא הִשְׁפִּיעַ עָלַי שֶׁהֵם רַבִּים וְהֵם גְּדוֹלִים בַּתּוֹרָה. לֹא.. הָאֱמֶת הוּא חָזָק, הוּא גִּבּוֹר חָזָק מְאֹד כָּזֶה שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ!
They said to me: "You need a livelihood and you are a young man. Your father cannot give you a dowry and money, and you also need to support the household."
כָּל דִּבּוּר שָׁמַעְתִּי מֵאַנְשֵׁי רַבֵּנוּ, רַבִּי נָתָן בַּעֲלָהּ הַשֵּׁנִי שֶׁל גִּיטֶעלֶ'ה שֶׁנָּשָׂא אוֹתָהּ אַחֲרֵי הַפְּטִירָה שֶׁל רַבִּי יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר, הַתְּמִימוּת שֶׁלּוֹ, הָאֱמֶת שֶׁלּוֹ, הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ, הַפָּנִים שֶׁלּוֹ, אֲנִי רָאִיתִי שֶׁכֻּלָּם הֵם לֹא כְּלוּם עִם הַתּוֹרָה שֶׁלָּהֶם עִם הַכֹּל לְעוּמַת רַבִּי נָתָן, שֶׁזֶּה עוֹבֵד הַשֵּׁם.
I said: "I do not want to learn any trade!"
וַאֲנִי הָיִיתִי בִּירוּשָׁלַיִם וְקִבַּלְתִּי מִזֶּה דִּבּוּר, מִזֶּה דִּבּוּר, וְזֶה הָיָה נִכְנָס בְּלִבִּי וּבָאתִי לִטְבֶרְיָה עִם סְחוֹרָה חֲדָשָׁה, עִם נִגּוּנִים חֲדָשִׁים וְיִשְׂרָאֵל בֶּער חָדָשׁ, זֶה לֹא יִשְׂרָאֵל בֶּער שֶׁמִּקֹּדֶם, אָז כֻּלָּם יָדְעוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בֶּער הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם.
I was very stubborn and did not learn a trade. They said: "Where will your livelihood come from? The yeshiva does not provide a livelihood, and you will not become a rabbi — you are not talented."
וְזֶה הָיָה נֵס מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה מִן הַטֶּבַע, אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין, אֲנִי הָיִיתִי נוֹלָד אֶצְלָם וְיָדַעְתִּי שֶׁזֶּה יִרְאֵי שָׁמַיִם, כֻּלָּם הָיָה לָהֶם פִּרְסוּם וְשֵׁם שֶׁל שֶׁקֶר שֶׁהֵם יִרְאֵי הַשֵּׁם, אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נָתַן לִי חָכְמָה וְשֵׂכֶל וְהִבְחַנְתִּי וְיָדַעְתִּי וְרָאִיתִי וְהֵבַנְתִּי הָאֱמֶת.
I said: "Bread and water — Hashem will provide for me."
לוּלֵא הַמַּחֲלֹקֶת, לוּלֵא הַהִתְנַגְּדוּת - לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מֵרַבֵּנוּ, מִכְּלוּם. מַה שֶּׁעֵינַי רָאוּ דַּוְקָא עַל-יְדֵי הַהִתְנַגְּדוּת, דַּוְקָא עַל-יְדֵי מַחֲלֹקֶת זָכִיתִי לֵידַע דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. אִם לֹא הָיָה מַחֲלֹקֶת לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ, עַל-יְדֵי מַחֲלֹקֶת נוֹדַע מַה זֶּה רַבֵּנוּ, מַה זֶּה בְּרֶסְלֵב. זֶה עָשָׂה אוֹתִי בְּרֶסְלֵב - הַמַּחֲלֹקֶת, הַמִּתְנַגְּדִים. זֶה דַּוְקָא, דַּוְקָא זֶה קֵרֵב אוֹתִי, כֵּן.
They said: "Fine — you want to eat bread and water, all right. But what about your wife and children?"
אֲנִי רוֹצֶה לְדַבֵּר, לְסַפֵּר, אֲבָל זֶה לֹא מַשִּׂיגִים, מִי יָכוֹל לְדַבֵּר, מִי יָכוֹל לְתָאֵר לְשַׁעֵר רַק מַה שֶּׁרָאִיתִי, בִּפְרָט מַה שֶּׁלֹּא רָאִיתִי לְגַמְרֵי, זֶה הָיָה מַתָּנוֹת טוֹבוֹת, רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אָמַר: "אֲנִי הֵבֵאתִי לָכֶם מַתָּנָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - מַחֲלֹקֶת! כָּל הָעוֹלָם יַחְלְקוּ עָלַי, וְאָז מִי שֶׁיִּתְקָרֵב אֵלַי - יִהְיֶה מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁלִּי!"
I said: "I hope that Hashem will give me a wife who will also be content with bread and water."
זֶה הָיָה מַתָּנָה כָּזֶה שֶׁאֵין בָּעוֹלָם. עַכְשָׁו תִּתֵּן כָּל הַכֶּסֶף שֶׁבָּעוֹלָם, אֲנִי רוֹצֶה - אֵין, עָבַר הַזְּמַן. אֲבָל גַּם הַיּוֹם עוֹד לֹא בָּא מָשִׁיחַ, הָאֱמֶת עוֹד לֹא כָּל-כָּךְ מִתְגַּלֶּה, אֲבָל הָעוֹלָם מַתְחִילִים לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין עִנְיַן רַבֵּנוּ רַבִּי נַחְמָן.
And afterwards, when I merited to draw close to Rabbi Yisroel and told him of this matter, I saw that he was very pleased — because until that point I had not yet known of Breslov; only my heart burned so intensely with love for Torah. And he said to me: "You did well that you did not learn a trade!"
וְכָל יְמֵי חַיָּי הָיָה יְרֵאִים מְפַחֲדִים לִנְגֹּעַ בְּסֵפֶר בְּרֶסְלֶב, וְעַכְשָׁו יְכוֹלִים לִקְנוֹת בְּכָל מָקוֹם סִפְרֵי בְּרֶסְלֶב. אֲנִי הָיָה לִי קֻשְׁיוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: "אִם הָיָה נִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת הָיָה כְּבָר עוֹלָם מְתֻקָּן. מָתַי יִהְיֶה זֶה, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה, אֵיךְ אֶפְשָׁר?"
I also remember that when I was several years old I was very ill and had a battle with the Angel of Death — I felt that I was about to die.
וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה מִלִּפְנֵי שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְעַד עַכְשָׁו, אֲנִי רוֹאֶה כֹּחַ כָּזֶה שֶׁהָעוֹלָם הֵם מַמְשִׁיכִים עַצְמָם לְרַבֵּנוּ. הָיָה רָאוּי שֶׁכָּל הָעוֹלָם יִתְרַחֲקוּ מִבְּרֶסְלֶב כִּי כָּל הַגְּדוֹלִים הָיוּ מִתְנַגְּדִים, וְנַעֲשָׂה פֶּלֶא כָּזֶה...
Oy — I was very ill and became very weak.
אוֹי מַה שֶּׁאַנְשֵׁי רַבֵּנוּ סָבְלוּ, הֵם סָבְלוּ עַל הַדּוֹרוֹת הָאֵלּוּ, הֵם הֵכִינוּ לַמָּשִׁיחַ, אַנְשֵׁי רַבֵּנוּ וְסִפְרֵי רַבֵּנוּ וְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר, אֲבָל הַשֶּׁקֶר זֶה מְסַמֵּא עֵינַיִם, מְעַוֵּר עֵינַיִם, וּמְחַלְּלִים מְבַזִּים אֶת הָאֱמֶת. אֲבָל כְּבָר כְּשֶׁנִּכְנַס רַבֵּנוּ לְאוּמַן הוּא אָמַר לְרַבִּי נָתָן: "אַף-עַל-פִּי-כֵן, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גּוֹמֵר תָּמִיד כִּרְצוֹנוֹ!"
When someone is ill they need to be given something to revive the soul — milk. My mother gave me milk with water. I said: "Give me milk." But she had none. So I said: "You are giving me milk with water — I want only milk!" She said to me: "You are already grown — are you not ashamed? What is this with you?!" So I began to cry: "I want milk!"
אוֹי אוֹי בָּרוּךְ הַשֵּׁם, אֲנִי הָיִיתִי רָצוּץ וְשָׁבוּר בְּהַכְנָעָה, אֲבָל הַלֵּב בִּפְנִים הָיָה הָאֱמֶת בּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה. זֶה הָיָה נֵס!
In any case, afterwards I got a little better, so I said to my mother: "I am very weak — I need a little meat, some broth." She gave me three coins — like three pennies today. I went to the inn and the cook cooked well — but my mother had given me three pennies to buy broth with a piece of chicken. I tasted the broth; I had never tasted broth at home. I felt a good taste — but she had given it to me perhaps two or three times. I needed it for a week or two, and we had nothing.
הָיָה בִּטְבֶרְיָה מֵהַחֲסִידִים, וְהֵם כְּשֶׁמִּשֶּׁהוּ עוֹשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, צְדָקָה וָחֶסֶד, אָז הוּא חָשׁוּב בָּעִיר מְאֹד וְהֵם נוֹתְנִים לוֹ שֵׁם שֶׁל צַדִּיק. כֻּלָּם מְצַחֲקִים, הוּא לֹא הָיָה מְצַחֵק, הוּא הָיָה נֶחֱשָׁב לְ'עוֹבֵד הַשֵּׁם' וְ'אִישׁ כָּשֵׁר', אָז הוּא לֹא הָיָה מְצַחֵק. אֲבָל אַף-עַל-פִּי-כֵן בְּלִבּוֹ הוּא לֹא הִתְנַגֵּד עַל בְּרֶסְלֶב. כִּי הוּא לֹא יָכוֹל לְשַׁנּוֹת הָעוֹלָם, רַק הָאֱמֶת יָכוֹל נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם.
I live by miracle! Hashem restored my soul through miracles!
אוֹי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם...
I saw miracles several times. Hashem showed me that He gives me what I need in order to live. There was great poverty and they received everything with love and with joy — my father and mother.
פַּעַם אַחַת אַדְמוֹ"ר גָּדוֹל שֶׁל חֲסִידוּת מְפֻרְסֶמֶת הִגִּיעַ לִישִׁיבַת 'רַבִּי מֵאִיר בַּעַל-הַנֵּס', אֵיפֹה שֶׁאֲנִי לָמַדְתִּי. הוּא בָּא וְנִכְנַס לַמְּעָרָה וְכָל הַחֲסִידִים שֶׁהָיוּ אִתּוֹ כֻּלָּם רָאוּ אֵיךְ הָרַבִּי נִמְצָא בַּמְּעָרָה "וּמִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁהוֹלֵךְ שָׁם בַּמְּעָרָה.."
Oy, oy…
וְכֻלָּם יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ לִכְבוֹדוֹ, וַאֲנִי לֹא יָצָאתִי. בָּרוּךְ הַשֵּׁם הָיָה לִי עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה...
I was born in Teveriah and was the worst off of all the children — born into a house of such poverty as has no equal in the world. I had nothing I needed. I was also a weak child. It is a miracle that I am alive, and also a miracle how I grew up. When I became a little older, all the children came on Pesach with new, beautiful clothes — but I — my father was blind, they had no money, and I had no clothing for the holiday.
אֲנִי רָאִיתִי, הָיוּ זְקֵנִים, גְּדוֹלִים, בַּעֲלֵי-מְקֻבָּלִים, הָיָה לָהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וַאֲנִי הָלַכְתִּי אֲלֵיהֶם, אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מֵרַבִּי יִשְׂרָאל קָרְדוֹנֶר. פַּעַם אַחַת אֲנִי הָלַכְתִּי לָרַב לֵישְׁקֶה, הוּא הָיָה זָקֵן, הוּא הָיָה יוֹתֵר גָּדוֹל מִכֻּלָּם וְהוּא אָהַב אוֹתִי. וַאֲנִי נִכְנַסְתִּי לַבַּיִת שֶׁלּוֹ וְהוּא קִבֵּל אוֹתִי בְּאַהֲבָה, אֲבָל הוּא הָיָה מִתְנַגֵּד לִבְרֶסְלֵב. וְזֶה הָיָה אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר זָכִיתִי לְהִתְקָרֵב לְרַבִּי יִשְׂרָאֵל וְקִבַּלְתִּי כָּל מִינֵי בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת-דָּמִים, אָז רַב לֵישְׁקֶה אָמַר לִי: "אִם אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁזֶּה מַכְנִיס בְּךָ יִרְאַת שָׁמַיִם וֶאֱמוּנָה וְקִיּוּם הַתּוֹרָה - אַל תִּשְׁמַע לְשׁוּם רַב וְלֹא לְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם!"
My mother made my clothes look like new — she washed and arranged them — and I was very happy. When I came to the synagogue, all the children had come with new clothes, and I came to the synagogue like all the children with a very beautiful garment — not new, but it was like new to me.
כָּכָה הוּא אָמַר לִי, אֲבָל בְּלַחַשׁ, לֹא לִפְנֵי כֻּלָּם. זֶה הָיָה עַל-יַד הַיַּם כִּנֶּרֶת, עַל-יַד הַמִּקְוֶה, וְהָיָה רַק אֲנִי וְהוּא. הוּא לֹא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי לֹא אֲגַלֶּה שֶׁהוּא דִּבֵּר אִתִּי כָּכָה, רַק הוּא אָמַר אֶת זֶה לֹא בִּפְנֵי אֲנָשִׁים, הוּא יָדַע שֶׁאֲנִי לֹא אֲגַלֶּה, מָה אֲנִי אַרְוִיחַ מִזֶּה?
And I — my father was poor and had no money — I was ashamed to come to the rebbi [teacher] without money. On Rosh Chodesh [the New Month] one was expected to come with money — all the children brought money to the rebbi; that was his livelihood. I was ashamed; I went to the rebbi without money. "How does one come without money on Rosh Chodesh?!" There is no such thing.
בָּרוּךְ הַשֵּׁם זֶה הָיָה לִי חִזּוּק גָּדוֹל, כִּי הוּא הָיָה מִשֶּׁלָּהֶם, מִצַּד הַמִּתְנַגְּדִים. אֲבָל הָיָה לוֹ אֵיזֶה נְקֻדַּת אֱמֶת, הוּא הִכִּיר בִּי שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הָאֱמֶת אָז הוּא אָמַר לִי דִּבּוּרִים כָּאֵלֶּה.
Oh, the Gehinnom of going to cheder to the rebbi without money — at every step I felt Gehinnom. All the students came on Rosh Chodesh with money — only I came without. A single student!
זֶה הָיָה לִי נִסִּים וְנִפְלָאוֹת יוֹתֵר מִיצִיאַת מִצְרַיִם, אֵיךְ שֶׁזָכִיתִי לָצֵאת מִכֻּלָּם. וְהִתְגַּבַּרְתִּי בְּכֹחַ, בִּגְבוּרָה, שֶׁכֻּלָּם נָפְלוּ מִזֶּה. הֵם רָאוּ אֶת הַגְּבוּרָה שֶׁלִּי - אָז הֵם נָפְלוּ!
The rebbi said to me: "What are you doing, why have you come? All month I wait for Rosh Chodesh — and Rosh Chodesh has come and you arrived without money. This is my entire livelihood — on Rosh Chodesh all the students bring me money and I have something to live on. And you — the one child who does not bring money — you brought no money!"
הֵם כֻּלָּם הָיוּ נֶגְדִּי וְסָבַלְתִּי שִׁפְלוּת וּבִזְיוֹנוֹת כָּאֵלֶּה, אֲבָל זֶה הָיָה מַתָּנוֹת טוֹבוֹת, מַתָּנוֹת טוֹבוֹת...
More than a hundred years have passed and I remember this as if it were now. He said to me: "Why did you come on Rosh Chodesh without money? What is this?! Tell your father — on Rosh Chodesh one must bring money!"
אוֹי וֵוי כַּמָּה אֲנִי אָהַבְתִּי אֶת בְּרֶסְלֶב, אֲנִי מָסַרְתִּי אֶת נַפְשִׁי לִנְסֹעַ מִטְּבֶרְיָה לִירוּשָׁלַיִם בִּזְמַן שֶׁאֵין לִי כֶּסֶף וְאֵין לִי לֶחֶם בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים, אֵין לִי בֶּגֶד בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים. אֲנִי נָסַעְתִּי לִירוּשָׁלַיִם, וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ כֻּלָּם עֲנִיִּים. נוּ, אֵצֶל עֲנִיִּים אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל, אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כֶּסֶף? אֲפִלּוּ לֹא הַרְבֵּה, אֲבָל הֵם עֲנִיִּים.
And I — this was a very great thing for me; my experience was the experience of Gehinnom — how do I go to cheder to the rebbi without money, since I had none. I came the next day also without money…
אֲנִי סָבַלְתִּי.. מָה, אִם אֵין כֶּסֶף אֵין לֶחֶם, אֲנִי הוֹלֵךְ לַחֲנוּת וְהַמּוֹכֵר הוּא לֹא נוֹתֵן לִי, אִם אֲנִי רָעֵב אוֹ לֹא זֶה לֹא עֵסֶק שֶׁלּוֹ, "אַתָּה רוֹצֶה לֶחֶם - כֶּסֶף!" אֲנִי לֹא הָיָה לִי כֶּסֶף.
And so it was: I was born with a love for helping the poor and a great love for mitzvos. Even though I did not know, I felt that the mitzvah of tzedakah [charity] is a very great thing — a very holy and awesome mitzvah.
וְגַם-כֵּן מַיִם לֹא הָיָה לִי. בִּירוּשָׁלַיִם הָיָה דֹּחַק גָּדוֹל בְּמַיִם, הַיּוֹם יֵשׁ מַעְיָנוֹת, אֲבָל אָז הָיָה מַעְיָן אֶחָד בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם. אָז הָיָה שְׁנֵי מִינֵי מַיִם - מַיִם לִנְטִילָה וּמַיִם לִשְׁתִיָּה. בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת לֹא קוֹנִים לִשְׁתִיָּה, קוֹנִים בְּזוֹל מַיִם לִנְטִילָה. לֹא הָיָה לִי מַיִם לִשְׁתּוֹת, לֹא לֶחֶם וְלֹא מַיִם.
In Teveriah there was a very old man whose name was Rav Yosef Noach. He was poor and had a wife, and they had a room near us in a certain courtyard. He went begging from door to door. There are poor people who do not go door to door — they are poor but are given a coin with dignity. But he went door to door. I saw that he went door to door and I had great compassion for him: "Who knows if he has anything to eat — a piece of bread?" I remember his name until this day: Yosef Noach — two names. It was in the week of Parshas Noach.
נוּ, רָאִיתִי שֶׁנָּסַעְתִּי לִירוּשָׁלַיִם, הִסְתַּכַּלְתִּי עָלַי, "מַה, אֵיךְ אַתָּה נוֹסֵעַ? לְמִי אַתָּה נוֹסֵעַ? מַה תַּעֲשֶׂה שָׁמָּה? לֹא יִהְיֶה לְךָ לֶאֱכֹל לֶחֶם אֲפִלּוּ". וַאֲנִי לֹא הִסְתַּכַּלְתִּי עַל זֶה, אֲנִי מָסַרְתִּי אֶת נַפְשִׁי, אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ מֵרַב נַפְתָּלִי אֵיזֶה דִּבּוּר מֵרַבֵּנוּ וְכֵן מִזֶּה וּמִזֶּה.
I was born into a house of such poverty as has no equal in the world — a piece of bread was a treasure. I was a good child. In the morning when I walked to cheder to learn, my mother would give me a slice of bread so I would have something to eat until noon — perhaps I would be hungry. She put a few drops of olive oil on the bread and I was very happy. I took the bread and asked her: "Mother, give me a few more drops — two or three drops."
כָּל פַּעַם הָיָה סִבּוֹת אֲחֵרוֹת וְנִסִּים אֲחֵרִים עַל הַנְּסִיעָה. מַה, כְּשֶׁאֵין כֶּסֶף אֶפְשָׁר לִנְסֹעַ? לְחֵיפָה וְלִירוּשָׁלַיִם צְרִיכִים כֶּסֶף לְשַׁלֵּם בִּשְׁבִיל הַסָּעוֹת וּבִשְׁבִיל לֶחֶם.
It was Thursday, and she shouted at me: "I need the oil for Shabbos — all Shabbos depends on this oil! If I give you another drop there will not be enough oil for the cholent, and you want another drop?! Say nothing. This is enough!"
אֲבָל אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַכֹּל רָשׁוּם, יֵשׁ חֶשְׁבּוֹן!
So I wanted to do tzedakah and kindness, and had no money — so I took the slice of bread. Walking to cheder in the morning, no one knew — I went to this old Jew. He was not home. I searched, found him, gave it to him, and he took it from me. And I was so happy that I had merited to perform the mitzvah of tzedakah — I gave him bread to eat.
הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא רוֹאֶה אֶת הַלֵּב שֶׁלִּי, הוּא רָאָה שֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ לִשְׁמֹעַ אֵיזֶה דִּבּוּר מֵרַבֵּנוּ, אָז כּוֹתֵב לִי: "תַּלְמִידִי הַיָּקָר!"
I wanted to fulfill the mitzvah of tzedakah, to have compassion on a poor man — so I went and gave him the bread joyfully, with the few drops of olive oil. I gave it to him, thinking I had done a great tzedakah — he and his wife would eat. And it was Sunday, when I had already begun to learn Chumash.
אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי חַי וְסָבַלְתִּי חֶרְפַּת רָעָב. גַּם מַיִם לֹא הָיָה לִי. נְסִיעָה כָּזוֹ זֶה יָחִיד בָּעוֹלָם!
The custom of the rebbi was that on Sunday he would tell the students: "Children, you know — this week is Parshas Noach." He said it several times so they would know it was Parshas Noach, and they heard that this week they needed to learn Parshas Noach. Then he described to them several main themes of the learning that were needed — several stories from Parshas Noach, the great size of the ark — so that when learning, they would already know certain things.
פַּעַם אַחַת אֲנִי פָּגַשְׁתִּי אֶת רַב אַלְטֶר שׁוֹחֵט, הוּא הָיָה בַּעַל-שֵׁם כָּזֶה שֶׁהוּא צַדִּיק, שֶׁהוּא גָּדוֹל, שֶׁהוּא עוֹבֵד הַשֵּׁם, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה וָחֶסֶד. אָז אֲנִי הָיִיתִי רוֹצֶה לִנְסֹעַ לִירוּשָׁלַיִם אֲבָל בְּלִי כֶּסֶף אִי אֶפְשָׁר לִנְסֹעַ, אָז רָאִיתִי אֶת רַב אַלְטֶר, חָשַׁבְתִּי: "אוּלַי הוּא יַעֲזֹר לִי". אָז אָמַרְתִּי: "רַב אַלְטֶר, יֵשׁ לִי בַּקָּשָׁה מִמְּךָ".
Then came the time to eat. All the students came to cheder with bread and olive oil — and I had neither bread nor olive oil. I had given it to the poor man and I was very hungry. I could not take in the rebbi's words — I was sitting at the table but I was hungry and had no idea what he was saying. What could I do — I could not absorb anything; I was starving. My head ached greatly — I needed to eat and had nothing. And I had a weak constitution by nature — and from such weakness I did not hear anything he was saying, that this week was Parshas Noach.
"מַה יֵּשׁ?"
He waited, perhaps I would remember. I knew nothing. He waited and waited for an answer — and there was no answer. I did not know!
"אֲנִי צָרִיךְ הַלְוָאָה חֲצִי לִירָה".
He wanted to know which children were good and which were not good. Suddenly he stood and asked one child: "Tell me — what is the parshah this week?" When the child knew it was Parshas Noach he was a good student. But there were children who did not remember and were given time to recall that it was Parshas Noach. He looked over all the students and noticed that I was not hearing anything at all and knew nothing — as if I were not present. He came to me: "Yisroel Ber, tell me — what is the parshah this week?" I knew nothing — as if I were not in this world, as if I were in another land.
אָז הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי כְּמוֹ עַל מְשֻׁגָּע, "מַה הוּא מְדַבֵּר, אֲנִי עָשִׁיר, אֲנִי בַּנְקָאִי, אֲנִי יֵשׁ לִי חֲצִי לִירָה? בַּבַּנְק יֵשׁ חֲצִי לִירָה, אֲבָל אֶצְלִי יֵשׁ רַק גְּרוּשִׁים. מַה הוּא אוֹמֵר, הַלְוָאָה חֲצִי לִירָה?"
He waited, perhaps I would remember. I knew nothing. He waited and waited for an answer — and there was no answer. I did not know!
הוּא אָמַר לִי: "עֲזֹב אוֹתִי. אֵיךְ יֵשׁ לְךָ עַזּוּת כָּזֶה לְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי חֲצִי לִירָה?"
He asked me: "Where were you?! You were not here at all! In what world were you?! What is this — I speak and give all my strength and you do not hear?!"
נוּ, אֲנִי נִתְבַּיַּשְׁתִּי מְאֹד, אָמַרְתִּי לוֹ: "אִם אִי אֶפְשָׁר לְךָ, אַל תִּתֵּן".
He struck me: "Yisroel Ber — tell me, what parshah are we in?!"
אֲבָל הַבָּקָּשָׁה שֶׁלִּי, הוּא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת זֶה מִלִּבּוֹ, הוּא לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ, אֲנִי אָמַרְתִּי בְּכֹחַ, בְּתֹקֶף: "אֲנִי צָרִיךְ חֲצִי לִירָה!" שֶׁיַּלְוֶה לִי חֲצִי לִירָה.
I did not hear — my head was aching and I heard nothing he said. I did not know at all whether it was Parshas Noach, whether there was a Noach, whether there was a Torah, whether there was a parshah — I knew nothing.
הוּא חָשַׁב: "מָתַי הוּא יַחֲזִיר לִי? יָכוֹל לָתֵת חֲצִי לִירָה?! יָכוֹל לָתֵת גְּרוּשׁ, שְׁנֵי גְּרוּשׁ, חֲמִשָּׁה גְּרוּשׁ, אֲבָל לֹא חֲצִי לִירָה".
I had Gehinnom — I was a small child and had already experienced Gehinnom twice…
בַּסּוֹף, לֹא נָתַתִּי לוֹ מְנוּחָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא רָאָה אוֹתִי: "מֶה עָשִׂיתָ, מַדּוּעַ עָשִׂיתָ כָּכָה? אֲנִי לֹא יָכוֹל לָנוּחַ!"
The rebbi was a hot-tempered man. He was greatly angered at me, and he was old and I was a child — he struck me with such cruelty: "What is this?! I speak in vain, I say several times that this week is Parshas Noach and you do not know even one word. You do not pay attention, do not absorb, do not know — as if you were not here at all, as if there were no rebbi! What is this — where were you?!"
הוּא אָמַר לִי שֶׁהוּא יִתְיַשֵּׁב, אַחַר-כָּךְ הוּא רָאָה אוֹתִי בַּשּׁוּק וְקָרָא אוֹתִי וְאָמַר לִי: "אֲנִי אֶתֵּן לְךָ חֲצִי לִירָה. מָחָר מָחֳרָתַיִם, אֲנִי אֶתֵּן לְךָ חֲצִי לִירָה".
I saw that I needed the bread — because I was getting beaten and I was in pain. And I also felt great shame that I was the one student who knew nothing. I was ashamed before all the students — he hit not a single other child, only Yisroel Ber. He hit me with such cruelty — and the humiliation brought me more pain than the blows. I was always in suffering and great fear lest the rebbi ask what the parshah was. What would happen — I would receive shouting and blows.
נוּ, נוּ, הַשִּׂמְחָה שֶׁלִּי.. יֵשׁ לִי כְּבָר כֶּסֶף לְהַנְּסִיעָה לִירוּשָׁלַיִם לִנְסֹעַ. אֲבָל לֹא נָסְעוּ יָשָׁר מִטְּבֶרְיָה לִירוּשָׁלַיִם, מִקֹּדֶם הָיוּ צְרִיכִים לִנְסֹעַ לְחֵיפָה וּמֵחֵיפָה לִירוּשָׁלַיִם. מִטְּבֶרְיָה לְחֵיפָה עָלָה חֲצִי לִירָה, אֲבָל מֵחֵיפָה לִירוּשָׁלַיִם עוֹד פַּעַם לֹא הָיָה לִי...
Oy — when he asked what the parshah was, I felt that I was losing my heart, losing all my life — because I did not know what he was saying. Oy, oy…
בְּחֵיפָה הָיָה גָּר רַב אֶחָד שֶׁהוּא הָיָה מַכִּיר אֶת רַבֵּנוּ, וְכָל חֵיפָה אָהַב אוֹתוֹ. הוּא גָזַז כָּל הַשְּׂעָרוֹת בִּמְקוֹם הַבְּלוֹרִית, לֹא הִשְׁאִיר שְׂעָרוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם, זֶה יָחִיד בְּחֵיפָה. וְגַם הֶחָלָב שֶׁלּוֹ הָיָה יָחִיד בְּחֵיפָה, הֵם הִרְגִּישׁוּ טַעַם גַּן-עֵדֶן בֶּחָלָב שֶׁלּוֹ. אֲנִי בָּאתִי אֵלָיו וְאִשְׁתּוֹ לֹא רָצְתָה אוֹרְחִים, הִיא אָמְרָה לוֹ: "אוֹרְחִים - תִּקַּח אוֹתוֹ לְבֵית-מָלוֹן. אֲנִי לֹא יְכוֹלָה, אֵין לִי כֹּחַ, אֲנִי לֹא רוֹצָה אוֹרְחִים". הָיָה כָּכָה. הוּא הָלַךְ אִתִּי לְבֵית-מָלוֹן, עָשָׂה לִי מִטָּה וּמַה לֶּאֱכֹל וּמַה לִּישֹׁן.
I said to myself: "From today on I will no longer give away the bread — if not, I will get beaten and not know whether the week is Parshas Noach." Even so — I gave the bread to the poor man yet again.
בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הוּא הָלַךְ לְהַכְּפָר כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּבֵית-הַחֲלִיבָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֲלַב עַכּוּ"ם, חֲלַב גּוֹי, וַאֲנִי הָלַכְתִּי אִתּוֹ. נוּ, הָיָה לוֹ כַּמָּה פַּחִים עִם חָלָב, הוּא לָקַח פַּח אֶחָד וַאֲנִי לָקַחְתִּי פַּח אֶחָד וַאֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ שְׁנֵינוּ וְדִבַּרְנוּ מֵרַבֵּנוּ מִבַּיִת לְבַיִת.
All of Judaism was within me — everything I heard about spiritual matters, about emunah, about Torah — I received new knowledge of things I did not know about Hashem and the Torah. When I heard that there is a Torah and Hashem, I had tremendous joy.
אוֹי, רוֹאִים שֶׁהָאָדָם קָשֶׁה לוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה. אִם הָיָה נוֹתֵן לִי כֶּסֶף שֶׁיִּהְיֶה לִי בִּשְׁבִיל לֶחֶם, בִּשְׁבִיל לִשְׁלֹחַ הַבַּיְתָה אֵיזֶה דָּבָר, הָיָה לוֹ כֶּסֶף הַרְבֵּה. הַמַּתָּנָה שֶׁלּוֹ הָיָה הַמָּלוֹן וַאֲכִילָה וַחֲצִי לִירָה, זֶה הוּא נָתַן לִי, וַחֲצִי לִירָה.
I was very simple and had a strong desire to be a truly upright person — to serve Hashem in truth and to learn and to pray. In particular, when the years after bar mitzvah began, the battle of the sins of youth commenced — thoughts — and I did not know what this was. Who can tell, who can estimate…
רָאִיתִי חֲבֵרִים חֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב מִפּוֹלַנְיָה, חָבֵר אֶחָד הָיָה לוֹ בֵּית-חֲרשֶׁת וְהוּא הָיָה עָשִׁיר וְהוּא הֵרִים אֶת עֵינָיו, הוּא נָתַן לִי לִישֹׁן, נָתַן לִי לֶאֱכֹל, אֲבָל כֶּסֶף - זֶה הוּא הָיָה קַמְצָן עַל כֶּסֶף. וְרָאִיתִי שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ זְכִיָּה - אָז לֹא נוֹתְנִים לוֹ לְקַיֵּם הַמִּצְוַת צְדָקָה. אִם הָיָה נוֹתֵן לִי כַּמָּה לִירוֹת לְהָבִיא הַבַּיְתָה שֶׁיִּהְיֶה לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל. מַה חִפַּשְׂתִּי? חִפַּשְׂתִּי אֵיזֶה דָּבָר מְיֻתָּר? לֶחֶם בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים, בֶּגֶד בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים.
I had difficult battles, and any failing in thought — it was to me as if I were the most wicked person in the world. But I found a place — to Hashem, to Torah. Precisely what passed over me — that is what brought me to Hashem. I overcame, I fought and said: "I love Hashem whatever may be — I want to serve Hashem!"
אַיי אַיי אַיי, אִם הָיָה נוֹתֵן, הוּא הָיָה צָרִיךְ לָתֵת לִי בְּהַרְחָבָה גְּדוֹלָה צְדָקָה וָכֶסֶף, הָיָה לוֹ כֶּסֶף וְהוּא הָיָה מַרְוִיחַ, וְלֹא נָתַן. הַנְּתִינָה שֶׁלּוֹ הָיָה עֲשָׂרָה גְּרוּשׁ, כָּכָה הוּא נָתַן לִי. מַה, בִּשְׁבִיל מָה הוּא עוֹבֵד, בִּשְׁבִיל מִי, בִּשְׁבִיל מָה? אֲבָל אֵין שֵׂכֶל. מַה שֶּׁהוּא מַרְוִיחַ וְיֵשׁ לוֹ כֶּסֶף, אֵין לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל עַצְמוֹ עַל הַכֶּסֶף. כָּכָה הוּא. וְגַם-כֵּן בִּגְלַל שֶׁאֲנִי הָיִיתִי צָרִיךְ לַעֲבֹר בְּדֶרֶךְ כָּזֶה לִרְאוֹת מַה יִּהְיֶה מִמֶּנִּי.
Oy, Master of the Universe, Master of the Universe…
הֵם יָדְעוּ שֶׁאֲנִי יָחִיד בָּעוֹלָם!
I prayed in the synagogue — but I prayed with fiery fervor, with emunah and with truth. And I was singular in this — I appeared like a madman; I cried out literally to the heart of the heavens. Everyone cried out, for whoever cried out more was considered more of a Chassid, more important. I cried out more than all of them — but I did not intend it for importance or for any ulterior motive. Only my heart burned for Hashem and I cried out with such a voice…
אֲנִי לֹא הִרְהַרְתִּי עַל זֶה, אֲנִי לֹא הִקְפַּדְתִּי עָלָיו, לֹא הָיָה לִי קְפֵּדָה בַּלֵּב מַדּוּעַ הוּא מַעֲלִים עַיִן, כָּכָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג הָעוֹלָם, מִי שֶׁאֵין לוֹ זְכִיָּה אָז נוֹתְנִים לוֹ הַכֶּסֶף, "אַל תִּתֵּן לְיִשְׂרָאֵל בֶּער, רַק עֲשָׂרָה גְּרוּשׁ".
Beside me sat a great elder with a beautiful beard, whose name was Rav Kehas. I sat beside him and cried out: "Give thanks to Hashem for He is good, for His kindness is eternal." [Psalms 118:1]
וַאֲנִי אַף-עַל-פִּי-כֵן אֲנִי לֹא הִסְתַּכַּלְתִּי עַל זֶה, עַל-כָּל-פָּנִים הוּא אֵין לוֹ אֱמוּנוֹת כָּזְבִיּוֹת, הוּא לֹא מַאֲמִין בָּאַדְמוֹ"רִים, וּבָזֶה אֲנִי הָיִיתִי אִתּוֹ בְּיַחַד קָרוֹב מְאֹד. הוּא כָּמוֹנִי, הוּא רָחוֹק, הוּא לֹא מַאֲמִין בֶּאֱמוּנוֹת כָּזְבִיּוֹת. אֲבָל זֶה לֹא מַסְפִּיק...
And after the prayer he would cry at me and weep: "What do you want from me?! You want to make me deaf so I hear nothing! Why do you cry out with such a voice?! You will kill me — you will kill me! This is not shouting — this is for killing!" He was a Torah scholar and God-fearing — but he could not bear the shouting; he suffered great distress from it. His strictness with me and his anger — I remember it as if he were standing before me now, crying out: "What do you want from me!"
Loading comments…