בחצוצרות-סימן ה'

אות א

והם מחיין את כל הקומות וכו', והשמחה של הקדוש ברוך הוא מלובשת בהמצוות, כי הם אחדותו וכו', בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצוות. הנראה לעניות דעתי מכותלי דבריו, שכדרכו בקודש מביא בזה שני ראיות קשורים יחד, ונראים מרהיטת הלשון כראיה אחת. היינו, כי מזה לבד שה' יתברך אחדות פשוט עם המצוות, והשמחה שלו בעולם שנה נפש מלובשת בהמצוות, מזה לבד מובן ומבואר, שעל ידי המצוות נכללים בו יתברך, מחמת אחדותו עמהם. ועל ידי שנכנסים בשמחת המצוות, נכנסים גם בשמחתו במעשיו שמלובשת בהם. ועוד מצורף ומקושר לזה ראיה אחת היוצאת מדבריו הקדושים, שכל הג' קומות של מעשיו יתברך, עולם שנה נפש, דבוקים בחיותם לקומת מעשה המצוות. כי כל מעשיהו בששת ימי המעשה, הוא באמונת מעשה המצוות כמוב"פ. נמצא לפי זה מבואר יותר, שעל ידי שנכנסים בהשמחה שבמעשה המצוות, נכנסים בהשמחה שבמעשה עולם שנה נפש הדבוקים בהם, שזה זה שמחתו של השם יתברך כביכול. ושני הראיות האלה מצורפים יחד, כי הלא מחמת זה בעצמו כל הג' קומות מקבלין חיות ממעשה המצוות, מחמת שהם אחדותו של העושה אותם יתברך. ובזאת הם מקושרין ומשולבים, ומה שחסר זה גילה זה. כי מראיה אחת לבד לא היה מבואר כל כך שיכולים לידע על איזה חלק מהקומה נגזר הדין:

והנה באמת, בדברים נעלמים דלית מחשבא תפיסא בהם כאלה, בוודאי אי אפשר להעמיק הרעיון בהם, כי מאד מאד עמוק ורוחני הסברא הזאת היוצאת מכלל דבריו הקדושים בענין זה, ששמחת העושה במעשיו את המצוות, אחודה ודבוקה בשמחת העושה יתברך במעשיו עולם שנה נפש. הן על ידי האחדות והדביקות שנתדבק העושה בעצמו בהעושה יתברך, כנ"ל בראיה א'. והן על ידי הדביקות והתקשרות של המעשים זה בזה, כנ"ל בראיה ב'. להיות שניהם דבוקים ומקושרים בהעושה יתברך ובהעושה מעשה המצוות הנכלל ונתקשר בו, בשני קשרים זה על גבי זה. הקשר הראשון, ממעשה המצוות שהם אחדותו יתברך. והקשר השני, מהשמחה בהם, שעל ידי זה נתאחד בו כל כך, עד שהוא מרגיש בנפשו שמחתו של השם יתברך בעולם שנה נפש. גם ממילא מובן, שהענין של השמחה בהמצוות, הוא מזה בעצמו שהם אחדותו יתברך:

ולפי זה יש לפרש ברהיטת לשונו הקדוש, שמי שאינו זוכה לזה שיהיה רצונו ושמחתו רק בעצם המצוה ואחדותו יתברך. אף על פי שיש להכניס גם רצונו בעולם הבא, תחת הסוג הזה. מאחר שגם כל העולם הבא, הוא ההשגה וההתאחדות בו יתברך. אבל מחמת שאין זה רק ראיה וחזיון מרחוק בתכלית הריחוק כזה, והוא אספקלריא שאינה מאירה כלל כמוב"פ, נחשב על ידי זה גם רצונו ושמחתו לרצון בעולם הבא ושכר אחר, לא באחדותו יתברך. מאחר שבאמת עדיין אינו רוצה ושמח כלל בעצם המצוה שהוא אחדותו יתברך. ואיידי דבעי למיתני בלשון כזה, שאינו רוצה בהמצוה [שבזאת נחשב שהוא רוצה בעולם הבא אחר כנ"ל]. מהפך ותני בבחינת משה, שהוא אינו רוצה בעולם הבא כזה. ומה שבאמת יהיה גם העולם הבא ההתאחדות בו יתברך, הלא זה רצונו ושמחתו שבהמצוה, וחוץ מזה, ימאס ויגעל כל מין שכר. וכן מובן מדבריו שלקמן בפירושו על רבה בר בר חנה, שחוזר ומביא שם ענין הכתוב שמביא כאן, ישמח ישראל [בהמצוות, להיות נכנס על ידי זה] בעושיו [ששמח במעשיו]. ומשם מבואר, שכוונתו בפירוש הכתוב הזה גם לפי פשוטו, ישמח ישראל בעושיו, שאנחנו משמחין למטה בהקב"ה וכו', ואין רצונינו בשום שכר [שחוץ מזה]. [ומה שהביאוני לדבר כלל בדבר פשוט כזה, הוא מסיבות החותרים לסתור וכו']:

(וזהו) ביומו תתן שכרו. תיבת "וזהו", הסביב מוהרנ"ת זצ"ל בשני חצאי עיגול. כי לא נזכר כלל תיבה הזאת בכתיבת יד רבינו ז"ל, והסמיך הכתוב הזה לשכר ש'ב'ת' הנ"ל:

קלא נפיק ואערא בעבי וכו' מוחין. נראה מבואר, שזה מחמת שמקבל על ידי הקול הארת המוחין, ובזה לבד איתעביד לרעמים, דאשתמע קלא וכו':

אשרי העם יודעי תרועה. נסמך לזה הכתוב, בשמך יגילון וכו'. שהוא גילת ושמחת ישראל בעושיו, שנתהווה על ידי זה כנ"ל בפנים:

תקיעת שופר מאיש ירא. מהכרח היראה לפעולות הרעמים כנ"ל בפנים, גם מאלה הדברים, ומהבאתו הנ"ל להמאמר חז"ל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, בלשון סתם על כל הדיבורים והקולות, ולאו דווקא בתפילה. יש לבאר, שזה אשר לא הציב תחלה יד השגתו בענין הרעמים רק בקול התפלה, כי גבהה דעתו ודרכו נסתרה, בהלבשת התפלה שנצמח מכל זה [ועיין לקמן בדיבור המתחיל יכולים וכו']:

אם אין חכמה אין יראה. בהעלאתו מצירופי דבריו הקדושים, כי תמן בהיראה, תליא שמיעת הלב. יש לבאר [כמובא במקום אחר], שזה מחמת שמקום היראה הוא בלב. ותוצאות הקול מהיראה, היא תוצאות הקול מהלב. ושמחמת זה, גם כל חזרתו לשם לפשט את העקמימיות, גורם ביתר שאת, שמירה והצלה, מיראות חיצוניות, והתהוות הרעמים העולים משם בפעם השני:

שפגמת בטיפי מוחך וכו', ישיגו אורחות חיים. סובב להנ"ל מהזוהר הקדוש בצירוף מחמצת תמן מת, [כי הוא זה לעומת זה כנגד המצה והמריבה עם הסטרין אוחרנין], ולקריאת המוחין בשם באר מים חיים הנ"ל בפנים:

עיקר ההתגלות. עיין לקמן אות ז':

עיקר ההתגברות. עיין לקמן אות ח':

הגבורות בחינת רעמים, צריך לשתף עמהם אהבה, כדי שיפגעו בכבוד, בבחינת חכמה, שיתעביד מהם רעמים. כפי הנראה, שהוא מדבר מהגבורות טרם פגיעתם בהחכמה, שיתעביד מהם רעמים. יש להתפלא, בקוראו אותם גם אז בשם רעמים. גם יותר נרגש הפליאה הזאת, למעמיק תחילה באזהרתו הנ"ל, לשמור את היראה שמשם תוצאות הקול [כי בקלקולה, נתקלקל גם הקול היוצא מאתה]. אשר מזה מבואר כמו כן לאזהרתו השניה הזאת [שמוסיף והולך להודיע, שצריך לשתפה גם באהבה], שכוונתו גם כן על היראה והגבורות, שמשם תוצאות הקול [כי גם בתיקון השיתוף הזה, נתתקן ממילא גם הקול היוצא מאתה]. וכפי אלה הדברים, בוודאי אין שייך לקרוא אותם בשם רעמים.

ואולם בסיבת הפליאה הזאת, יש לבאר לפי עניות דעתי בכוונתו הקדושה, שתיקון היראה והגבורות, הוא בכח ובפועל. ואם בפועל ממש שיתעביד מהם רעמים דאשתמע קלא, אין ביכולת רק אחר פגיעתם בהמוחין. אבל גם מיד כששומר האדם את עצמו מיראות חיצוניות, נתתקן מיד היראה והגבורות, להיות על כל פנים בבחינת רעמים בכח, גם קודם התעלות הארתם בקנה הקול לפגוע בהמוחין:

יראת ה' וכו', עיקר החשיבות. יש לבאר, שבזה סובב גם להמבואר מדבריו הקדושים בסימן ד', שהיראה נקראת בשם דהבא, ובסימן ה' מבואר, שלא כן מדת האהבה שבסטרא דימינא, אשר בה מוחא חיוורא ככספא:

חסד, שהוא מוציא לאור תעלומות. עיין לקמן באות ט':

תבל אותיות תיו לב. מבאר בזה גם סוף הכתוב הנ"ל, קול רעמך וכו', האירו ברקיו תבל:

יכולים וכו'. נראה מבואר מאלה הדברים, שאם לכאורה לא בא לייעץ בפעולות הרעמים, רק כדי לזכות לשמחה, אשר על ידה יודע אם הוא לאחר גזר דין, עד שצריך להלביש את התפלה. אבל אגב אורחא מייעץ גם כן בהפלאת דרכו, גם למציאות היכולת להלבשת התפלה, כדי להמתיק הדין [ופירוש הדבר עיין לקמן באות י"ח]. ושלפי זה יש לבאר בכפלים בעומק כוונתו הקדושה בפירושו להמאמר חז"ל, ירד גבריאל, שאגב אורחא נצמח ויוצא מהצלת הגבורה מהפסולת [שמזה הפסולת לבד, כל התגברות הדינים] ושיתופה בימין האהבה, כל המתקת [מחנה גבריאל] העומדים לשמאל [הנ"ל בפנים], שלא יוסיפו לקטרג עוד. [וכבר מובא מזה בפרפראות לחכמה]:

כשיבינו כי נגזר הדין. מבאר בזה גם סוף הכתוב, כי בא לשפוט וכו':

[ביאורים בתורה ה' שלא ע"פ סדר באות אחרי אות]

על ידי שמחת הלב, יכולין להתפלל, ולהלביש את תפלתו במאמר, כשיבינו כי נגזר הדין. יתפלא מאד כל מעיין, מה שפתח בידיעת הזמן של הגזר דין, שעל ידי זה ממילא יודעים, אם להלביש התפלה אם לא. ומסיים בהיכולת בהתפלה והלבשה הזאת, כשיבינו וכו'. גם לכאורה לא ביאר שום מציאות כלל להיכולת הזה, שיתהוה משמחת הלב. וכדי לרמז קצת בזה הנני להקדים עוד כמה פליאות בדבריו הקדושים האלה.

הפליאה הראשונה. יתפלא המעיין ולא יתבונן ברעם גבורות הקולות, שלענין מה מוכרח דווקא שיפגעו בעבי מטרת המוחין, ועל ידי זה דייקא יהיו נשמעין, ולמה לא יהיו נשמעים גם בלא זה. כי אף על פי שגוף הענין רימז במאמר הזוהר הקדוש, כד קלא נפיק וכו', אבל גם בהזוהר הקדוש גופא יתפלא המעיין ולא יבין כלל טעם הדבר:

הפליאה השניה. הוא במה שכתב שזה שאמרו חז"ל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, כי מי שיש בו יראה קולו נעשה רעמים וכו'. שלכאורה בהשקפה הראשונה יש גם להסתפק קצת בפירוש דבריו האלה, אם הם סובבים כהוספה על ענין הקול בכח הנ"ל בפנים, וכאן כוונתו על שניהם ביחד, ובאחד מהם לא סגי [כי שניהם בבחינת הגבורה כמוב"פ, ואטו תנא כרוכלא ליחשוב וליזל]. ואף שדחוק לפרש כן, אבל יש קצת הכרח לזה, כאשר תבין מדברינו שלקמן בסמוך עיין שם. ועוד יש לפרש איפכא, שכוונתו כפי פשוטו של המאמר חז"ל, שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, [כקול השופר, המובא בפנים], ולאו דווקא בכח ובתפלה, רק מחמת שזה וזה, הכח והיראה, שניהם בבחינת הגבורה. ולפי זה נתפרש גם כן רהיטת לשונו הקדוש, בחוברו זאת לדבריו הקודמים בלשון וזה וכו'. אך [גם לפירוש הראשון ומכל שכן וכל שכן לפי הפירוש הזה] יש להתפלא קצת שבתחלת הענין, אשר כדרכו בכל מקום הציב לו יד השגתו תחלה בדרך כלל, להודיענו מהות הרעמים שהוא הקול שאדם מוציא, שאינו חושב ומסיים בזה רק השני דברים, בכח בתפלתו, והיראה לא הזכיר כלל. ואם תאמר שהיינו כח היינו יראה [כמבואר כן באמת מדבריו, כי הלא גם מחמת זה, הוא קורא את היראים בשם גבורי כח]. אבל הלא לקמן בתחלת אות ה' קחזינן שטרח וכפל וכתב כל אחד בפני עצמו. שצריך לשתף הגבורות בחסדים, וכן צריך לשתף האהבה עם היראה עכ"ל. שמזה נראה מבואר שהם גם כן מחולקים בעניניהם עד שכדאי אצלו להאריך עבור זה ולא לכללם ביחד. וכאן בתחלת הודעתו מזה נחסר מן הספר עיקר כזה שכל דבריו שמכאן עד סוף המאמר אינם סובבים רק על זה, כמבואר אחר כך להמעיין באות ד' ובאות ה' ובפירוש הרבה בר בר חנה ובפירוש הכתובים בחצוצרות וכו'. שמכולם מבואר שיראת ד' היא האוצרא דדהבא המוב"פ לפעול פעולת הרעמים. ולא זו אף זו שצריך גם כן שתהיה מזוככת מכל מיני סוספיתא, כי אם לאו ישאר גם כן הקול בנעיצת המוחין כמוב"פ:

הפליאה השלישית. הוא בפירוש המאמר חז"ל ירד גבריאל וכו' המוב"פ. שלכאורה כפל שם דבריו להיות נראים כשפת יתר. כי מאחר שמפרש בכוונת המאמר חז"ל, שמהשתלשלות הגבורות היינו יראה חיצוניות נעץ קנה בים החכמה. קנה דא קול היוצא מהקנה עכ"ל. כבר פירש בזה המאמר לענינינו, ומה זאת שעוד כפל וכתב אחר כך היינו על ידי השתלשלות הגבורות שהיא בחינת סוספיתא דדהבא, נשאר הקול נעוץ באטימת השכל וכו'. ובפרט שלכאורה להיפך מסיים בכפולתו הזאת בדבר שאינו מכוון כלל כפי דבריו הקודמים. כי הלא לכאורה מבואר מדבריו הקודמים שמלבד שמירת המוח עוד צריך לשמור גם את היראה מפסולת החיצוניות. כי אם לאו נשאר הקול היוצא משם נעוץ בהמוח, אפילו אם הוא נקי וזך. ומה זאת שמסיים כאן לענין פסולת היראה, אטימת השכל:

הפליאה הרביעית. הוא בענין הכתוב גער חית קנה וכו', שיסבב בזה על מה שכתב מקודם בענין קנה הקול, וכאן מסיים בענין קנה החכמה. ועוד מרכיב כאן גם כן וכתב בחינת חמץ בחינת ירד גבריאל וכו' ותדע שנעץ קנה היינו חכמות חיצוניות נעוצים בים חכמתך וכו'. שמכל דבריו כאן נראה מבואר שהוא הזכיר בהם להמעיין אגב אורחא במה שכתב מקודם בהפירוש של המאמר חז"ל הזה. ולכאורה לא פירש כלל מקודם כהפירוש הזה. שנראה מכותלי דבריו האלה שבחינת ירד גבריאל וכו' נעץ קנה החכמות חיצוניות בים החכמה. [גם יתפלא קצת המעיין בגוף הענין שמפרש וקורא את החכמה בשם ים, ובזה הענין בעצמו יכנה אותה גם בשם קנה, הן בקדושה הן להיפך, עיין היטב בפנים]:

הפליאה החמישית. הוא אחר כך באות ה', במה שכתב שם וזה לשונו הגבורות בחינת רעמים צריך לשתף עמהם אהבה, כדי שיפגעו בכבוד בבחינת חכמה, שיתעביד מהם רעמים עיין שם. שלכאורה גם בזה יתפלא המעיין, כי איך שייך כאן לקרוא בשם רעמים לגבורות הקולות על שם העתיד שמתהווים לרעמים אחר פגיעתם. מאחר שכל דבריו בזה אינם רק להודיע עצת השיתוף כדי שיפגעו וכו' שיתעביד מהם רעמים. ובפרט שכפי המבואר מאזהרתו הראשונה הנ"ל לשמור את היראה שמשם תוצאות הקול, כי בקלקולה נתקלקל גם הקול היוצא מאתה. ממילא מובן שכמו כן באזהרה השניה הזאת שמוסיף והולך להודיע שעוד צריך לשתפה גם באהבה, כוונתו גם כן על היראה והגבורות שמשם תוצאות הקול, [כי גם בתיקון השיתוף הזה, מתתקן ממילא גם הקול היוצא משם], ואותם בוודאי אין שייך לכאורה לקרוא אותם בשם רעמים:

ומחמת כל זה, לולא דמסתפינא הייתי אומר שעל פי מסילתינו בלימודיו הקדושים, הנראית מרחוק לכל באי שעריו הקדושים, שכן תעלומות דרכיו הקדושים להורות את בני ישראל בהוראת הדברים מזה לזה, [ועל פי הכללים הנ"ל בהקדמה], מובן ונראה גם כאן, שכל הפליאות האלה, נתבארות ונתפרשות קצת, זו מזו. כי מלשונו הקדוש הנ"ל, לקרוא על שם העתיד בשם רעמים, גם את הגבורות שמוכרח לשתפם באהבה וכו'. יש לבאר מזה, כי כוונתו הקדושה, שתיקון היראה והגבורות, הוא בשני אופנים. כי מיד כששומר האדם את עצמו מיראות חיצוניות, נתתקן מיד היראה והגבורות להיות בבחינת רעמים בכח, גם קודם התעלות הארתם, בקנה הקול לפגוע בהמוחין. ואחר כך כשפוגע קנה הקול בהמוחין, מגיע גם עליהם הארת התגלות ויציאת הרעמים אל הפועל החוזר מהמוח להתעביד גם כן בבחינה הזאת:

ולפי זה ממילא מובן שהתיקונים בזה חוזרים בכל פעם חלילה. כי כל מה שהיראה והגבורות נתתקנים ביותר, בהארת הרעמים בפועל שהגיע אליהם. נתתקנים אחר כך ביותר גבורות הקולות היוצאות מהם בפעם השני, להתעביד רעמים בפועל במדריגה היותר עליונה. עד שגם הרעמים בפועל הקודמים לזה, אינם נחשבים עוד כנגדם רק לבחינת רעמים בכח הבלתי נשמעים ונראים כלל:

ולפי זה יש לבאר גם כן, מהשתוות היראה והחכמה שבמאמר המשנה אם אין חכמה וכו' שמביא לזה. שכמו כן גם תיקון החכמה ופתיחתו מהאטימה המוב"פ. נחלק לשני אופנים בכח ובפועל. כי כמו שהיראה וקנה הקול בעלייתה ופגיעתה בהמוח, מקבלת מאתו תיקון יותר מכפי שהיתה מקודם בשמירתה לבד. כמו כן לא יגרע גם הוא מלקבל גם כן על ידי זה יותר התיקון של פתיחתו מהאטימה, שעוסקים מקודם בשמירתו לבד. שלפי זה יש לבאר קצת גם מה שהזכרנו בהפליאה הד' הנ"ל, שפתח בקנה הקול וסיים בקנה החכמה. כי לפי כל זה יש לבאר בכוונתו הקדושה, שעל ידי זה שבאתערותא דלתתא נתעורר ועולה ממקום היראה והגבורות שבנפש הישראלי קנה הארותיהם למעלה לפגוע ולהכלל בהחכמה, למשמע משם בבחי' הקלין דלעילא כמוב"פ. כמו כן על ידי זה בעצמו נתהווה כלי הקנה בהים החכמה, שנשאב בה הארת הים הזה [שזה בעצמו ענין פתיחתו הנ"ל] להאיר לתתא למקום היראה כנ"ל, [וכאשר נבאר מזה לקמן עיין שם]. שלפי כל זה מפורש יותר ענין הכתוב ירעם הים וגו' שמביא בזה. כי גם הים החכמה בעצמו נתהוה בבחינת הרעם והקנה הזה. [שלפי זה תבין ליישב גם מה שהזכרנו לעיל בין שני חצאי עיגול, שיש להתפלא קצת, מה שקרא את החכמה, בשני השמות האלה]:

גםיש לבאר, שאף על פי שלא הודיע בפירוש מקום היראה שבקומת הנפש. אבל ברמז הודיענו גם זאת, במה שכתב שתמן בהיראה תליא שמיעת הלב. שממילא מובן שכמו כן גם כל הלב ושמיעתו תלוי ונמצא תמן במקום היראה. שלפי זה יש לפרש גם כן שמחמת זה בעצמו שעולים משם הרעמים אל המוח, חוזרים אחר כך גם כן לשם בתיקונם בפועל הנ"ל, להפשיט גם שם במקורם ושרשם כל מיני עקמומיות וסיבוכי נוגה שעדיין נשאר דבוק שם גם אחר שנטהרו מהסוספיתא והפסולת לגמרי. כי כל הענין הנ"ל שמחזרת המוח לתיקון התגלות הרעמים עד שמגיע התיקון למקור היראה [שמקומה בהלב כנ"ל], זה זה מה שמבואר בפירוש בפנים שתיקון התגלות הרעמים החוזר מהמוח מגיע להלב להפשיטו וליישרו. גם על פי זה מובן יותר בפירוש המאמר חז"ל הקול מעורר הכוונה המוב"פ. כי לפי הנ"ל כוונתו גם בזה בכפליים לתושיה. שמתחלה הקול מעורר כוונת המוח, ואחר כך חוזר משם הקול ומעורר ומיישר ביותר כוונת הלב כמוב"פ. והנה לפי כל זה יש לבאר גם כן, במה שדקדק וכתב שהעיקר לשמור מוחו וכו'. שלכאורה אין לדקדוקו הזה קשר כל כך לשאר דברי תורתו, כדרכו הקדושה בשאר מקומות. ובפרט שלכאורה יש עוד מזה סתירה לדבריו שלקמן שחלק עיקר החשיבות להיראה שמחמת זה נקראה בשם ספינתא, וגם איהי קדמה וראשית החכמה כמוב"פ. אבל על פי הנ"ל ממילא מובן, שזה לעומת זה כל המשכת קולות החית קנה שיציאתם מירידת גבריאל הנ"ל הוא גם כן למעלה להחכמה והמוחין לטמאם לטמטמם, ולהכלל גם כן בקלקוליהם זה מזה. ומחמת שלשם כל המשכתם והתגברותם מוכרח שם ביותר להלחם כנגדם ולשמור את עצמו מהם. כי אפילו מי שמזכך יראתו, יש שפוגעים בו הקולות שמנפשות אחרות. כי גם כלליות כל הנפשות לקומת נפש אחת יחשבו, [כמבואר לקמן מהמובן מדבריו הקדושים], שעל זה עוסקים הצדיקי אמת לגרש ממשכנם קולות הסטרא אחרא האלה כמוב"פ. וגם מחמת זה מוכרחים לברר ולהבחין בכור מריבתם, גם הנפשות בעצמם שנדבק בהם סוספיתא ופסולת קנה הקול. עד שהוא בעצמו נועץ בהם החכמות חיצוניות כנ"ל:

גם לפי זה תבין ליישב קצת דברי כפולתו הנ"ל שבענין מאמר הזה ירד גבריאל וכו'. כי אף על פי שכפילות כאלה נמצא הרבה בדבריו הקדושים. אך כל היכא דאיכא לפרש לפי פשוטו פרשנו שלא נשנה אלא בשביל מה שנתחדש בה. כי על פי כל הנ"ל יבואר לנו, שבדברי כפולתו שבהמאמר הזה יסובב על הפירוש השני הנ"ל המובן מדבריו הקדושים בענין תוכחת המריבה כנ"ל. אך שם בענין התוכחה ידבר מהדבוק בסטרא דמותא עד שקולו הפגום והרע שמבחינת ירד גבריאל בעצמו נועץ בו קנה החכמות חיצוניות. עד שמוכרח לדבר באזנו דברי הרחקות, שרובם ככולם קשה להם לשמוע על כל פנים מזה בעצמו תוכחת חיים, עד שנדחים ונתרחקים לגמרי כמובן בפנים. אבל כאן שבאמצעות הענין מדבר מאיש שהוא עוסק בקולו דקדושה לפעולת הרעמים. שאם היה שומר יראתו היה מועיל לו הקול לפתיחת המוחין [כמו שבארנו כן לעיל בדבריו הקדושים], ועל זה כתב שבהעדר השמירה נאחז הקול מבחינת ירד גבריאל, ונשאר נעוץ באטימת השכל שמקודם. [ולא שיוסיף לו אטימה על ידי קול כזה, מאחר שאף על פי כן כוונתו לשמים, ולא יהיה חוטא נשכר במה שאינו מתפלל כלל]. גם לפי כל זה תבין ביותר בפירושו הקדוש שבמאמר רב דימי, האי גילדנא [הגבורות] דים החכמה הוא. כי קנה הגבורות העולה לשם נתהוה לעצם הקנה חכמה שבים הזה כנ"ל, [הן לטוב הן לרע הן לתערובות הטוב והרע כנ"ל]. שעל פי כל זה תבין מרחוק גם במה שהוציא את הפירוש השני הזה בלשון היינו, [מחובר להפירוש הראשון], להיות מובלל ועולה עמו בקנה אחד. ודו"ק:

[מצאתי מכתב יד המחבר, וכנראה חסר הרבה מההתחלה]

והשני פירושים בעצמם, דבוקים ואחודים זה בזה. [כי על ידי זה בעצמו, שאין הח'....], שמחמת זה לא חילק אותם. וכפי כל זה בין תבין אשר לפניך, שגם השני פירושים של המאמר חז"ל הנ"ל, ירד גבריאל ונעץ קנה, יעלו בקנה אחד, ויהיו לאחדים [מהקנה שלי, דבזע ימא וכו'], להיות כופל ותני את הפי' בלשון "היינו" כנ"ל, ולהוסיף ענין אטימת השכל, להורות ולרמז, לאטימת שכלינו בקנה חכמתה דסטרא אחרא שגם זה נמשך מהשתלשלות הגבורות, שמחמת זה בעצמו נשאר נעוץ בזה הקנה, דא קול. ודו"ק היטב היטב. והנה, כשזוכים לגרש ולהוציא את האויבים והסוספיתא הנ"ל, נתתקן על ידי זה המח בבחי' זהב, אבל עיקר תיקון המח, שיהיה זך ומוחא חוורא, הוא על ידי [שיתוף] החסדים, שהם זהב וכסף.

[עד כאן הוא מהכתב יד]:

גם יבואר לך על פי זה, מה שהזכרתי בפליאה הנ"ל בענין מה שכלל ותני בחינת חמץ, בחינת ירד גבריאל. כי על פי כל הנ"ל יבואר לך שהגבורות הרעות [שנשתלשלות מבחינת גבריאל], הן הן הסטרין אוחרנין והקליפות הממיתים בפגם טיפי המוח המוב"פ. והם הם האויבים של הקדושה שהצדיקים מריבים עמהם לגרשם ולשברם. כי כמו שבענין כלליות הנפשות שבכלל העולם, אף על פי שלקומה אחד יחשבו כמוב"פ. על כל זה נמצא גם בפרטיות בכל נפש ונפש קומה שלימה. כמו כן גם בפרטי פרטיות בכל מחשבה ומחשבה שהן הן טיפי המוח המוב"פ, נמצא בכל אחד מהם קומה שלימה כידוע. [וכמו כן גם בענין המצוות, אף על פי שכולם בכלל קומה שלימה, אבל גם בכל אחד מהם נמצא קומה שלימה]. וכאשר יבואר לך זאת מדבריו הקדושים שבאות ה', ובפירוש הרבב"ח, אשר יוסיף והולך בענין התיקון להודיע שצריך לשתף הגבורות בהחסדים וכו' על אויביך וכו' כי עיקר ההתגברות וכו' על אויביך וכו' אינו אלא על ידי חסדים עיין שם היטב. שגם מזה מבואר ומוכרח שאלו האויבים הם הם הסטרין אוחרנין בעלי מריבה הנ"ל של הצדיקים, שמגרשים אותם על ידי קולות דבריהם כמוב"פ. דאי לא תימא הכי תיקשי לך איזה שייכות יש לדבריו הקדושים שדקדק וכתב כי עיקר ההתגברות וכו'. האם הזכיר למעלה מאיזה נצחון והתגברות על האויבים, שמתגברים על ידי הגבורות של הקולות, שיהיה שייך להוסיף ולהודיע שעיקר ההתגברות ושדיית החצים הוא מהחסדים המשתתפים עמה. אלא וודאי שגערת המריבה של הצדיקים המשברת קליפות החמץ המריבות עמהם זה זה גערת הקול דקדושה בכוחות וגבורות שכתב לעיל, שכשזה קם בגבורותיו דקדושה נופל זה הקנה דסטרא אחרא שהוא כלליות הקולות של החיות הרעות, שאין דבריהם נשמעין כלל. כי כל שמיעת הדיבור הוא על ידי זה שמשברים אותם בעיקרי יניקתם שבהמוחין כנ"ל. שמזה בעצמו נתהווים המוחין בבחינת מצה כמוב"פ. גם מחמת שעיקר כח הגבורות לשברם הוא בישע הימין כמוב"פ. תבין ביותר לפי הנ"ל במאמר הזוהר הקדוש שמביא לזה שמסטרא דימינא מוחא חיורא ככספא. כי גם המוחין בעצמם נטהרים על ידי זה כנ"ל. גם לפי זה תבין מרחוק במה שקורא את החסד בשם "פרשא", על כי הוא המפרש והמוציא לאור תעלומות. כי עיקר התגלות המוחין להתפרשות דברים המצומצמין, וההתגברות על האויבים המאטימים אותם. הוא על ידי שיתוף הגבורות בחסדים, דהבא בכספא, שמאלא בימינא:

ולהעמיק יותר בכל הנ"ל, נחלק ונסדר דברי הביאור באות אחר אות:

לפי הנ"ל בדיבור המתחיל הגבורות בחינת רעמים וכו', שתיקון היראה בשני אופנים, היינו בכח ובפועל. יש להוסיף ולבאר מהשתוות היראה והחכמה שבמאמר המשנה אם אין חכמה וכו' שמביא לזה, שכמו כן גם תיקון החכמה ופתיחתו מהאטימה, נחלק גם כן לשני אופנים בכח ובפועל. כי כמו היראה וקנה הקול בעלייתה ופגיעתה בהמוח, מקבלת מאתו תיקון יותר מכפי שהיתה קודם בשמירתה לבד. כמו כן לא יגרע גם הוא לקבל יותר תיקון בצירופו ויחודו בקולות היראה בעת פגיעתם בו. כי אמנם כן שגם בשמירתו לבד אינו נאטם חס ושלום, אבל עדיין אין זה נחשב רק לפתיחה בכח כנגד הפתיחה האמיתית שנפתח אחר כך בפועל ממש כשנתייחד בקולות היראה והגבורה:

אות ב

בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, ובפשיטות פירוש תיבת גער. מבאר יותר בביאורו לזה הכתוב גער וכו'. כי הוא הקול היוצא בכח וגבורה, ומרחק מהמוח את הסטרין אוחרנין המאטימים כנ"ל, אשר בכלליותם נקראים בשם ח'י'ת' וכו':

אות ג

בהנ"ל באותיות הקודמים, יש לפרש כוונתו בפירושו להמאמר הנ"ל הקול מעורר הכוונה בכפלים לתושיה, שבתחילה הקול מעורר כוונת המוח, ואחר כך חוזר ומעורר ומיישר כוונת הלב:

אות ד

לכאורה יש להתפלא קצת בצירוף פירושו את הכתוב גער וכו' לפירושו בהמאמר חז"ל הנ"ל ירד גבריאל ונעץ קנה וכו', שפתח בקנה הקול ומסיים בקנה החכמה. ואולם, בביאורינו הנ"ל יש לבאר גם כאן בכוונתו הקדושה, שעל ידי זה שבאתערותא דלתתא נתעורר ועולה ממקום היראה והגבורות שבנפש הישראלי קנה הארותיהם למעלה לפגוע ולהכלל (בהחכמה) בים החכמה, [שנשאב בזה הקנה הארת זה הים] להאיר לתתא למקום היראה כנ"ל, שלפי זה מבאר יותר בביאורו להכתוב ירעם הים וכו', כי גם הים החכמה בעצמו נתתקן בתיקון זה הרעם והקנה כנ"ל. ועוד יש להוסיף ולבאר, שגם מזה הוא פתיחתו בפועל הנ"ל [יען אשר בהעדר הכלי, מוכרח גם כן להמוח שיהיה באטימה, כמובן במקום אחר]:

אות ה

בכלל זה לעומת זה הנ"ל בהקדמה, יש לבאר, שכמו שבקדושה כל המשכת הקולות מהלב והיראה הוא להמוח, ולהתתקן זה מזה בכל עת יותר. כמו כן בהיפוך חס ושלום, כל המשכת קולות החית קנה דסטרא אחרא [מהסוספיתא והפסולת שנמצא ברוע הלב] הוא להמוח, באופן שיהיה נטמא ונאטם בכל עת יותר חס ושלום. וגם לפי זה נכון ומבואר צירופי דבריו הקדושים בסימן ד' שעל ידי השתלשלות הגבורות שהוא בחינת סוספיתא וכו' נשאר הקול נעוץ באטימת השכל. וכן לקמן כלל ותני בחינת חמץ בחינת ירד גבריאל. [ויתיישב לפי זה פליאת הרב ב"פרפראות לחכמה"]:

אות ו

גם לפי הנ"ל יש לפרש מה שכופל את דבריו בפירוש המאמר חז"ל ירד גבריאל וכו'. כי אחר שכתב בזה הלשון: פי' מהשתלשלות הגבורות היינו יראה חיצוניות נעץ קנה בים החכמה. קנה דא בחינת קול היוצא מהקנה. עד כאן לשונו. אשר בזה כבר פירש את המאמר לענינינו, ואחר כך כפל וכתב בזה הלשון: היינו על ידי השתלשלות הגבורות סוספיתא דדהבא יראות חיצוניות נשאר הקול נעוץ וכו'. ואולם, כפי הנ"ל יש לפרש בכוונתו הקדושה, שבאמת הקלקול [נכפל] לשנים. כי העוסק בעבודת התפילה שהזכיר תחילה בסימן ג', גם אם עדיין לא זכה לשמור יראתו, ונשאר הקול נעוץ בים החכמה ולא אישתמע. אבל על כל פנים אין שייך לומר שזה הקול של התפילה יוסיף לו אטימה חס ושלום, ולא יהיה חוטא נשכר במה שאינו מתפלל כלל. אבל בזה החוטא והפושע נמצא הקלקול השני והגרוע יותר. כי בירידתו להסוספיתא [והפסולת לגמרי שהזכיר שם רבינו ז"ל בכפולת דבריו הנ"ל], נמשכים ובאים גם הקולות הרעים שבו אל המוח. אשר בזה הם מוסיפים עליו אטימה וטומאה לגמרי חס ושלום:

אות ז

בהודעתו שבסימן ה', שצריך לשתף הגבורות בחסדים האהבה עם יראה, כי עיקר ההתגלות וכו'. יתפלא הקורא שם כי לכאורה לא נזכר כלל תחילה במידת היראה שם התגלות, עד שיהיה שייך אחר כך להודיע על האהבה המשותפת בה שעל ידה לבד עיקר ההתגלות. ואולם בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים בסימן ד' שקול הגבורה והיראה גורם גם בפועל פתיחה להמוחין מאטימתם, נראה מבואר, שפתיחת המוחין הוא התגלותם. ועל כן מוסיף להודיע בזה, כי עיקר ההתגלות הוא על ידי האהבה והחסד שנשתתף עם היראה והגבורה:

אות ח

מכל הנ"ל נבא גם בלשונו הקדושה על אודות האהבה וימין החסד הנ"ל, שעיקר ההתגברות על ידה. ומרמז בזה מהכתוב שב לימיני עד אשית אויבך וכו', וכן מסיים שם בזה הלשון: ותתגבר על אויבך עכ"ל. וגם בזה יתפלא הקורא, כי לכאורה לא הזכיר כלל שם האויב בדבר היראה, עד שיהיה שייך להוסיף ולהודיע כי עיקר ההתגברות וכו'. אבל בהעלאתו הנ"ל באות הקודם תבין מרחוק, שבזה סובב על האויבים הרוחניים, שהם הסטרין אוחרנין שהזכיר תחילה, המחמיצים ומאטימין את המוח, דצדיקייא עבדין עמהם מצותא דלא יתקרבו למשכן הקדושה, שאף על פי שגם בקול הגבורה והיראה מכניעים אותם, וגורמין להמוחין הפתיחה בפועל הנ"ל, אבל עיקר ההתגברות עליהם, להזדכך מהם לגמרי, הוא במידת האהבה והחסד, כי מהסטרא דימינא לבד מוחא חיוורא:

אות ט

בכל הנ"ל יבואר לך גם בפירושו למאמר רבה בר בר חנה, מה שקרא את החסד בשם פרשא מוציא לאור תעלומות, דברים המצומצמין הוא מפרש אותם, כי עיקר התגלות המוחין לפרש דברים המצומצמין, הוא רק על ידי החסד והאהבה כנ"ל:

אות י

לפי הנ"ל באות ד' יש לפרש עוד בדבריו הקדושים, שכל הקדם היראה וחשיבותה [ספינתא] כזהב הנ"ל, הוא מוכרח לכלי הקנה [הנ"ל באות ד'] הנתהווים מאתה. ואם לא כלי הספינה הזאת, לא יגיע כלל תועלת ממימי ים החכמה, ועוד בתכלית ההיפוך נטבעים ונשקעים בו לעד ולנצח חס ושלום:

אות יא

בחיבור האהבה עם החכמה המוב"פ, [אשר מסיטרא דימינא לבד, מוחא חיוורא וכו', שזה עיקר המח שנקרא בשם לבנון לבונא דמוחא כמוב"פ בסי' ג' הנ"ל]. יש לבאר בהקדמת היראה לאהבה המוב"פ, שהוא כענין הקדמת היראה להחכמה שהזהירו חז"ל. וכמו בהקדם היראה להחכמה כבר ביארתי לעיל באות הקודם [מלשונו הקדוש שקרא לחכמה בשם ים], שברוב גדלה ועמקה לאין תכלית נטבעים ונשקעים בה כל הבאים בה בלי הקדם כלי היראה והצמצום, [שנקראת בשם קנה, ובשם ספינה, כמוב"פ] שמתקדמים בה. כן מעין זה יש לפרש גם במדת האהבה האחודה [עם החכמה] כנ"ל, שיש ביכלתה להחלות ולהזיק חס ושלום בחולת אהבה כנודע, להבלתי מתקדמים בכלי היראה שהיא הצמצום כנ"ל. ולפי זה נראה שעל כרחך דבריו בענין הקדימה אומרים פרשוני, שכוונתו מוכפלת לשני טעמים. טעם אחד: הוא המפורש מדבריו שאז תבוא האהבה ממילא. וטעם הב': הוא היוצא בהעלאותיו הנ"ל מהכרח הכלי והצמצום כנ"ל. ועוד לפי זה יש לסובב גם במשנת חז"ל המוב"פ אם אין יראה וכו'. שעל כרחך גם דבריהם אומרים פרשונו, שהעיקר הוא היראה, והחכמה תבא ממילא בהקדם היראה והמעשים טובים, כמובא במקום אחר בדבריו הקדושים, שלפי הגדלת המעשים טובים של האדם, כן מעמיקין לו מחשבותיו היינו שנותנים לו מח גדול. ועוד יש בזה לבאר ומאהבת הקיצור קצרתי:

אות יב

בהתאחדות האהבה והחכמה הנ"ל. יש לבאר [שזה] מה שחושב בסוג שמירת המח מחכמות חיצוניות ותאוות, שהם אהבות חיצוניות:

אות יג

לפי הנ"ל יש לפרש גם במשנה הנ"ל, שלא נזכר בו רק היראה והחכמה ולא נזכר בו כלל האהבה. כי גם זה הוא מחמת שברוב פעולות האהבה בהחכמה לזככה תתאחד אתה להיות בשם אחד, [כאשר נבאר לקמן מדבריו הקדושים, בענין הקנה שבסיטרא דימינא]. וגם לפי זה נכון ונפלא הבאתו ראיה לקדימת [ספינת] היראה למדת האהבה [והחסד שבפרשא הנ"ל], מהכתוב ראשית חכמה יראת ה':

אות יד

לפי הנ"ל יש לבאר, שגם באחדות האהבה עם החכמה הנ"ל נחשבים שניהם יחד לבעלי אבידה, [שנזכר בסוף דבריו הקדושים]. שמחזרים תמיד באהבה לאבידתם שהוא השמאלא וגבורת היראה, שתעלה ותפגע בהם להכלל זה מזה בהכלליות הנ"ל:

אות טו

כפי הנ"ל מדבריו הקדושים שכל פסולת הסטרא אחרא בעקמימות ויראות חיצוניות הוא בהלב ומקום היראה, [והיא הפסולת היוצא מהתהוות הכלים, כמובא מזה גם במקום אחר]. יש להתפלא לכאורה בדבריו הקדושים בסימן ד' שהעיקר לשמור מוחו וכו'. ואולם בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, שאף על פי שכל העקמימות וכו' הוא בהלב ומקום היראה, בכל זאת תהיה כל המשכתו ליניקה ואחיזה רק בהמוח [והראש]. ותבין מרחוק שעל כן מוכרח כנגד זה שיהיה עיקר השמירה להמוח:

אות טז

בהעלאתו הנ"ל באות ב' מדבריו הקדושים שקול גערת המריבה לגרש הסטרין אוחרנין הוא קול הגבורה והיראה שבלב. נראה מבואר שהוא כענין המובא במקום אחר כי מיניה וביה אבא ליזול ביה נרגא. כי מחמת זה בעצמו שכל פסולת הסטרין אוחרנין נתהווה ונשתלשל מהגבורה והיראה, על כן מוכרח ונחוץ לבא בזאת המדה בעצמה כדי להכניעם:

אות יז

וגם לפי זה יש לבאר שנמצא בזה משקל נפלא שלא יתגברו יותר, [וכמובן גם זה במקום אחר]. ושגם מחמת זה מוכרח לשתף את הגבורה עם החסד ואהבה, ובשיתוף הזה לבד נמצא יכולת להכניעם:

אות יח

כפי הנ"ל באות ד' יש לבאר עוד, שכל מה שקול התפילה עולה ויורד ומתגבר ליישר את הלב בשמחה. נתתקן על ידי זה יותר קול התפילה העולה מהלב הזה בפעם השני, להיות [כנגד הקול הראשון] בקנה החכמה [שכבר נתאחד עמה], שהוא הנאחז יותר מבחינת האהבה כנ"ל. וגם אם נמצא בזה כמה מדריגות ושינויים בלי ערך. אף על פי כן בדרך כלל אינם נחשבים רק לשני תיקונים. ובכלל הנ"ל בהקדמה שכל בחינה כלול מכל הבחינות, יש לבאר עוד שהם העומדים בשני אופני התפילה המוב"פ. כי קול התפילה בהלבשה נחשב לקול קנה החכמה כנגד קול קנה התפילה שלא בהלבשה. אשר לפי זה ממילא מבואר שאין ביכולת לעסוק בהתפלה בהלבשה אם לא מתקדמים תחילה בתיקון קול התפלה שלא בהלבשה. ושבזה לבד מתפרש ומתבאר דבר היכולת, הנ"ל בדיבור המתחיל יכולים וכו':

אות יט

לפי הנ"ל יש להשכיל ולהבין דבר מתוך דבר שגם בתיקון קול התפלה בהלבשה מוכרח לשיתוף היראה עם האהבה, [כי כל בחינה כלול מכל הבחינות], ומהאהבה עיקר התיקון כנ"ל. ומה טוב ונעים לפי זה ביאורו בתיבת יחד לענין פני התפלה בהלבשה, בסיפורים יחד, [שזה ענין אהבה ואחדות בשבתם יחד]:

אות כ

בהכרח גבורת היראה הנ"ל שמוכרח להקדים, [ובהנ"ל באות ב'], יש לבאר עוד שקול גערת מריבת הצדיקים זה עם זה הוא בקול תפלתם בהלבשת המאמרים המוב"פ. ושבזה לבד אינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה, ומלבישים תפלתם במאמר וסיפורים יחד באהבה כנ"ל:

אות כא

כאשר נראה כמה פעמים בהפלאת כוונתו הקדושה שהיא כפולה ומשולשת וכו' יש לבאר גם כאן באריכות לשונו בענין המראה מקום מהמאמר חז"ל על אודות נבואת משה בזה הדבר שלמדו מהכתוב וידבר משה אל ראשי המטות וכו'. כי למרחוק ישא את דעתו וכוונתו גם בדבר הקומה כלליות הנ"ל שהנשיאים אשר בבני ישראל עומדים בראשי הקומה, ונקראים בשם ראשי המטות. ולפי זה נראה מבואר [ובכלל הנ"ל בהקדמה שכל בחינה כלולה מכל הבחינות] שגם אם כל בני ישראל עומדים כנגדם במדריגת לב, נחשבים גם הם לראש כנגד כלליות התבל ויושבי בה, והוא כנגדם במדריגת לב לבד. ומה נעים ונפלא ביאורו בכתוב תבל ויושבי בה בהמאמר הזוהר הקדוש דא בחינת לבא וערקין דילה:

אות כב

בהנ"ל תבין מרחוק שגם כל הדינים והמקטריגים העומדים בסטרא דשמאל שהזכיר בסי' א'. יהיה כעין אטימה כביכול להראש והעליון על כל בעצמו יתברך, שאוטם את אזנו ודעתו לבלי ישמע ויקבל חס ושלום את התפלה להציל מהצרה. אשר מחמת זה מוכרח להלביש את התפלה באמצעות פתיחת המוחין של מטה לשמוע בקול גבורת התפלה, עד שגורמים באיתערותא דלעילא שהשם יתברך בעצמו שומע ומקבל את התפלה להציל מכל צרה אף לאחר גזר דין:

אות כג

בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, כפי הביאורים הנ"ל בהעלאת קול שופר אשר ברעם גבורותיו כגבורי כח [המוב"פ] עושה דברו לשמוע מלמטה. עד שגורם גם למעלה לשמוע התרועה והתפלה. מבאר אגב אורחא בנוסח הברכה לשמוע קול שופר. [וכפי הנזכר בהכללים, הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלול מכל הבחינות]:

אות כד

גם לפי זה תבין ותתבונן בהפלאת הבאתו ראיה לפירוש הכתוב יחד הרים ירננו שהוא התפלה, מהכתוב לשמוע וכו':

אות כה

בהעלאתו אשר ביארנו לעיל בפרט באות כ' יש לבאר, [כעין הנ"ל באותיות הקודמים], גם בפירושו להכתוב אוזן שומעת וכו' בשמעו קול הגבורה והמריבה. כי בהלבשת התפלה המוכרחת להיות בסיבת האטומים בפגם טיפי מוחם שלמטה, [שזה גורם האטימה הנ"ל שלמעלה כביכול]. כי לפי הנ"ל יש לבאר שכסגולת התפלה בהלבשה להסתתר מהמקטריגים, ולהיות נשמע למעלה. כן נפלא ונורא סגולתה להסתתר מהסתותיהם שלמטה, ושתהיה נשמעת גם לאוזן הנאחזים מהסתותיהם, עד שישובו גם הם ממות לחיים כמוב"פ, ודי לחכימא כי ההכרח לקצר.

אות כו

מכל הנ"ל נשוב לדבריו הקדושים בסימן ב', על אודות הגזר דין שעל חלקי הקומה, ובכלל החמישי הנ"ל בהקדמה, ובדבר המשכת הדינים להראש בכלליות ובפרטיות הנ"ל. תבין מרחוק תפיסתו לדוגמא ראש הקומה, ושזה כל מלחמת הדינים בראש [וקומת] השנה, ועומק הפלאת דבריו בענין קול השופר שמוכרח בראש השנה, ואשר אז סבב בכלליות השגתו הזאת שנאמרה בראש השנה כמובא בחיי מוהר"ן :

אות כז

בהעלאתו הנ"ל באותיות הקודמים, שגם התפלה שהצדיקים מלבישים אותה להיות בסתר והסתרה מהמקטרגים [באמצעות הסיפורים], מוכרחת להיות ברעם קול היראה, ובה לבד נענה הצדיק לבטל את הצרה והגזירה. ועוד בצרוף העלאותיו הנ"ל שבזאת התפלה לבד תבא הגבורה וגערת המריבה להבחין בהבחנה למי לרחק. מבאר יותר מכל זה בלשון הכתוב הנ"ל בצרה קראת אחלצך אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה. וגם תחלת המזמור מדבר בענין ראש השנה, וקול שופר הנ"ל:

אות כח

בסיבוב דבריו הקדושים בקומה הפרטיות והכלליות הנ"ל. מבואר יותר דבריו הקדושים בענין המאמר חז"ל, כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, ובמאמר הזוהר הקדוש כד קלא נפיק וכו'. שמפרש בהם בפרטיות שנשמעין דבריו למוחו ולבבו. וגם בכלליות שנשמעין דבריו לברייתא:

אות כט

בהעלאתו מדבריו הקדושים [אשר ביארנו לעיל, כעין המובא בדברי חז"ל] שהאויבים בגשמיות וברוחניות מניחים כל יושבי תבל ואינם עולים להתגבר רק על הראש [כלליות ישראל כנ"ל]. מצרף גם לפירושו בדרש לענין התיקון, [כי כשזה קם זה נופל]:

אות ל

ביחוד פירוש הפשוט והדרש שבכתוב וישב הים המוב"פ. [ואשר בזה ממילא מבאר גם היתר החמץ שבזה התיקון והשלמתו בכל שנה בזה היום כנודע ]. יש לבאר עוד בכוונתו אשר בצירופי דבריו הקדושים, שזה הוא אשר כל שבירת קנה החית להיות בהא הוא בסטרא דשמאלא לבד. כי כל יציאת האויבים הנ"ל הוא מאטימת ירידת גבריאל. אבל בסטרא דימינא הוא בתכלית ההיפך. כי הוא הדבוק בראשו [וגגו] דייקא באטימה וסתימה, [וכמבואר במקום אחר שכל שלימות המוחין הוא דייקא על ידי הסתימה והעיכוב]. ואחרי שמאבדין ומרחיקין למי שצריכין לרחק מהסטרא דשמאלא, יש ביכולת להכלל שמאלא בימינא בכלליות כזה עד שאין צריך לשבר עוד גם בסטרא דשמאלא. כי גם היראה שבתורי זהב כנ"ל, נתתקן ונתחבר בנקודת הכסף הנ"ל שבימין האהבה, שזכינו תחלה ביציאת מצרים כנ"ל:

אות לא

כאשר נחסר מאתי בעת ההעתקה קצת ענינים, וזה אני זוכר שבהעלאתו הנ"ל מבאר גם סוף ענין הכתוב הנ"ל אוזן שומעת וכו', ושומע תוכחת קונה לב. וגם תחלת הענין ותפילת צדיקים ישמע:

אות לב

כאשר חשב רביז"ל כמה מאמרים שהם בסוד כוונת התפילין הזכיר גם זה המאמר בכללם. תבין מרחוק לפי זה כי מאד עמקו מחשבותיו בתיקון הראש והלב שמיציאת מצרים הנ"ל. ובראייתו בסוף סימן ב' מהמאמר חז"ל קלני מראשי קלני מזרועי אשר כנגד הלב הנ"ל מקום התפילין:

אות לג

ברוממות ים החכמה הנ"ל יש לבאר עוד, שגם אם כל המשכת הלוחמים להלחם הוא אליו לבד. נמצא בכל זאת כח ותוקף בהחכמה לנצחם ולהכניעם [כי מדה טובה מרובה, וכמובן במקום אחר, על פסוק וידעת וכו']. וברוב רבויי מימיו לבד אין ביכולת שיתגלה ויאיר בהאדם המוגבל, אם לא כשיתלבש כחו וגבורתו במדת היראה והאהבה, ושמחמת זה נקראים בשם שמאל וימין המוב"פ, [כי הן הן הידים שיש בים החכמה כמובא גם במקום אחר]. כי בהם בלבד, תתגלה פעולתו וכחו, [ועל שהצמצום נמצא יותר במדת היראה, מוכרח להקדימה ותהיה לעיקר]:

אות לד

בהמבואר מדבריו הקדושים שעיקר התיישרות הלב בשמחה הוא בתיקון האהבה שנשתתף בהגבורה והרעמים. יש לבאר כוונתו הקדושה שזה מחמת שהשמחה בעצמה [אשר ישמח ישראל בעושיו], תבוא ותכנס בסוג אהבת ישראל להשם יתברך, כי מאהבת השם יתברך ומצוותיו לבד נכנס בלב ישראל השמחה בעושיו:

אות לה

וטרם נגמור דברינו עוד נשים את לבנו ליחוד פירוש הפשוט והדרש שבכתוב אענך וכו' מי מריבה. שיש להתפלא לפי זה בפירושו למי מריבה שמרמזים על קדושת המצה. שהוא לכאורה בתכלית ההיפוך מפירוש הפשוט, שנמצא במי מריבה קלקול ועונש למשה רבינו ע"ה. ואולם מצירופי דבריו והעלאותיו הנ"ל שכל תיקון המריבה והגבורה הוא מהאהבה אשר בסוג השמחה. תבין מרחוק כי בעליית העושק מלב קומת הנפשות להולל ולמעט שמחת הראש שעליהם משה בעצמו. כמבואר בפנים מיעוט שמחת משה על ידי העושק הנ"ל. הוא עומד בסוג מיעוט האהבה המוכרח להמריבה. וזולת השלמת תיקון האהבה והשמחה נהפך תיקון המריבה להזיק ולהגביר הדינים על משה רבינו ע"ה עד שנסתלק:

אות לו

עוד מצאתי באמתחת הכתבים שלי מה שכתבתי כבר בביאור זה המאמר, שיש להתפלא בשתי השמחות [בזקיפו ובשיפולי] המבואר בפנים. אשר ישראל באיתערותא דלתתא ישמח בעושיו. והשם יתברך באיתערותא דלעילא ישמח במעשיו. ומאלינו נבין ונתבונן שעיקר שמחתו הוא בהמובחר שבמעשיו שהם נפשות ישראל בעצמם. והעיקר דעיקר בהמובחר גם מהם שהוא משה רבינו ע"ה בעצמו, שהוא העולה יותר מכולם בהאהבה והשמחה בו יתברך. כי לפי כל זה יש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים שגם בחי' משה אין יכול לעשות בשמחה כל חלקי קומת המצוות אם לא תתקדם לזה השלמת השמחה שלמעלה, כי לפי שמחתו כן שמחתינו כמוב"פ. ולכאורה נמצא בזה סתירה להכלל המבואר בכל מקום, שבתחילה מוכרח להקדים האיתערותא דלתתא. ושגם אם עובר מה שעובר על רובם ככולם מנפשות ישראל, מוכרח על כל פנים משה בעצמו להקדים האיתערותא דלתתא. ועוד יש בכל זה להאריך, אבל מאהבת והכרח הקיצור הנני להודיע בדרך כלל מה שנראה לעניות דעתי. כי על כרחך יאמר זה הענין דרשוני ופרשוני, שכל מיעוט יכולת עשיית המצוות בשמחה [בסיבת העצבות שלמעלה], לא נאמר רק כפי מדריגת משה בזה הדבר [ואספקלריא המאירה] ופני חמה שבגאולתינו ממצרים, אשר עדיין לא נשלם קול רינתו ושירתו שבתיקון החית שבקריעת ים סוף הנ"ל כמו לעתיד אשר ישיר משה וכו'. כי כנגד מדריגתו שלעתיד לא נחשב מדריגתו הראשונה הנ"ל, רק למדריגת לב לבד שבקומת עולם' שנה' נפש' הנ"ל. ושגם מחמת זה בעצמו לא נמצא עדיין ביכולת אהבתו ושמחתו להמתיק את הגבורה ומימי המריבה כנ"ל. ולא כן במדריגתו השניה שלעתיד, בים החכמה....:

אות לז

בכלל הרביעי הנ"ל בהקדמה, שמחמת זה נחוצים ומוכרחים יותר אלה התיקונים לכל הרוצה לבוא בהם, גם אם זכה רבינו ז"ל ביראתו וגבורת כחו למשמע קלין מלעילא, ולהשמיע אותם גם לאחרים: