קרא את יהושע-סימן ו'

אות א

כשישמע בזיונו ידום וישתוק. מבאר בזה יותר בדבריו הקדושים הנ"ל למעט בכבוד עצמו. כי לא זה בלבד שלא יחפוץ האדם בכבוד להתכבד מזולתו, עוד גם אם זולתו מבזה ומחרף אותו יהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים:

ובוזי יקלו. רישא דקרא כי מכבדי אכבד וכו'. אכבד להגיע להם כבוד אלקים:

כי עדיין הדם שבחלל השמאלי וכו'. כדרכו הקדושה מביא ג' ראיות בהכרח הבזיונות ושפיכות דמים להבא להטהר לעשות תשובה, שהם קשורים ומשולבים יחד לראיה אחת. ראיה א': כי קודם התשובה נסתר האדם מפני אהיה שהוא גי' דם. וכל התשובה להפך דם לדום שידום וישתוק. ראיה ב': מהכתוב ובוזי יקלו. ראיה ג': הוא מחמת שקודם התשובה עדיין הדם שבחלל השמאלי שבלב בתוקף ועוז:

ויש להתפלא בשני פליאות: פליאה ראשונה הוא שכפי רוממות התשובה הכוללת לכל העוונות שצריך לשוב עליהם. ומשה רבינו בעצמו יודיענו מזה בתורתו בפרשת התשובה. ואיך נעלם ונתעלם עד הנה הודעת ההכרח והעיקר שבה, שהיא הדמימה על הבזיונות כמוב"פ:

ופליאה השניה הוא בעצם הענין, אשר לכאורה נמצא התשובה והתיקון בדבר כזה שאינו תלוי בהחוטא והפושע בעצמו, אשר בהתעוררותו והזדרזו לתקן מה שעיוות מוכרח להתעכב עד שיהיו לו בזיונות:

ואולם כפי ביאור מורנ"ת ז"ל בדבריו הקדושים, תבין מרחוק שזה דבר הכתוב והתוודו את עוונם. וכן חיוב הווידוי ביום התשובה והכפורים. כי כל פירוש הוידוי הוא שהאדם יבזה ויחרף את עצמו א), ויבוש ויתבייש לפני השם יתברך בהתוודותו חטאתי עויתי וכו', עד שבאמת יהיה נשפך דמו בקרבו. כי לפי זה מבואר היטב דבריו הקדושים בעשיית תשובה על תשובה שבריחוק הלב לא יתבייש ולא יזכה כלל לתיקון החלל שבלב, ומי יאמר וכו':

אערכה לעיניך. והוא תחלת ענין הכתוב הנ"ל זובח תודה. שעל זה אמרו כל הזובח את יצרו ומתוודה וכו' כנ"ל:

וכבדתו. לענין שבת, שהוא התשובה כנ"ל:

לשון רבים היינו עייל ונפיק. כפי שתפס לשון שניהם גם בלשון יחיד, לענין כוונת אלול. מבאר גם סוף הכתוב הנ"ל זובח וכו' ושם דרך:

מעל לרקיע וכו'. מבאר בזה יותר ענין הכתוב הנ"ל רצוא ושוב שנאמר בחיות המרכבה, [כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות כנ"ל בהכללים]:

פן יראה בעיניו וכו'. הוא סוף הענין שבמרכבת ישעיהו, ואשר לא האריך על כל פנים בכנויי הגשמה כמו במרכבת יחזקאל יש לבאר, שזה מחמת שהיתה השגתו במעלה יתירה מיחזקאל [וכמובן מדברי חז"ל]:

ולא יכנף עוד מוריך. בהבאתו ראיה מזה הכתוב. יש לבאר שגם הוא מורה על השגת עולם הבא, שלא יצטרך עוד להכנף ולהתכסות בכינויים גשמיים הנ"ל:

זרעו של עמלק. והוא זביחת [היצר הרע בתשובת] הלב הנ"ל, ר'ק ר'ע כ'ל היו'ם, כנודע:

קרא את יהושע. זה הכתוב הוא בפרשת וילך, שהיתה קריאת הפרשה הזאת בשבת הפטרת ש'ו'ב'ה, אשר גילה השגתו הזאת שעיקר התשובה הוא ה'ב'ו'ש'ה :

בקשר נפלא ונורא. כל זה הפירוש לכוונת אלול בפרטיות לא גילה רבינו ז"ל בעת אמירת תורתו בשבת הנ"ל. אבל אחר כך במוצאי שבת קודש הראה לעיני תלמידיו פירוש הכוונות לפי הנ"ל. ואגב אורחא דלה חספא וגילה לנו מסלת הקשרים הסובבות בדבריו הקדושים, אשר לא ימצא כלל הקורא בלתי העיון והעמוק שבהם, [וזאת אחת מן המקומות אשר למדתי סתום מן המפורש לחתור ולחפור בעומק ועיון כזה גם בשאר דבריו הק']:

מוצאין בו זכות. מבאר בזה יותר [בהבאתו] ענין הכתוב הנ"ל אהבת צדק וכו', [שעל ידי השתיקה זוכים לכבוד אלקים], כפי פירוש חז"ל במדרש . אהבת להצדיק לבריות:

ולהעמיק יותר בכל הנ"ל הנני לסדר ולהציע לפני הקורא עוד כמה ביאורים באות אחר אות:

שנראה מרחוק [וכן מבואר מלשון מורנ"ת בהתפלה שעל זה] בכוונת רבינו ז"ל [בכותבו בזה הלשון: ונעשה על ידי זה אדם וכו']. שהבעל תשובה בעצמו [בנפשו ורוחו ונשמתו] נכלל ונתאחד בהאדם העליון יתברך. [וגם ממילא מבואר שכל זה כפי השגתו הנ"ל את העליון יתברך, כי אלו ידעתיו וכו']. וכן מבואר כל זה מסוף דבריו הקדושים בפירוש מאמר רבה בר בר חנה, כי ישראל נקראים אדם וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד וכו' ישבו על הכסא. וגם מבואר יותר הפלאת הודעתו שהן הן האותיות שבשם האדם אלף דם:

אות ב

בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, שכל הבלתי זוכה לזאת התשובה אין לו כלל הוויית אדם, [ואינו רק חיה דמות אדם, כמובא מזה במקום אחר]. מבאר יותר בדבריו הקדושים הנ"ל באות ב' שקודם התשובה אין להאדם הוויה ונחשב באמת כאלו עדיין לא נתהווה כלל בעולם [ואינו רק חיה כנ"ל]:

אות ג

לכאורה יש להתפלא בדבריו הקדושים באות ב', שהתשובה נקראה בשם אהיה ובשם כתר. כי הלא באמצעות התשובה יגיע האדם להויה אמיתיית. ולמה קראה בשם אהיה שאין זה רק ההכנה וההזמנה להיות להויה אמיתיות. וכן בדבר הכתוב, אשר גם הוא לא יסובב רק על ההמתנה וההכנה לתשובה. ולמה נקרא מפני זה בשם כתר לעצם התשובה. ואולם מעומק והכרח אחיזת האדם בתשובה תמיד, שמבאר בדבר הכתוב ושבת עד ה', [ונחלקה בכל מדריגה לשנים השגות עולם הזה ועולם הבא כאשר יבואר לקמן], תבין מרחוק שהבעל תשובה מוכרח תמיד להקרא בשם אהיה ובשם כתר ולהיות רצוא ונתעלה בכל עת בכתר והכנה להוויית אדם ביתרון יותר כנ"ל:

אות ד

כפי המבואר מדברי רבינו ז"ל שנמצא הכרח לנקודה התחתונה כמו לנקודה העליונה. כי לבד בשניהם יחדיו תזכה הנפש להקרא בשם אדם, [אלף וכו']. ובצירוף המבואר בהשתוות אלה שני הנקודות והבקיאות, שכמו שאין הפסק לעליית האדם בנקודה העליונה והבקיאות ברצוא. כן בהכרח שלא יהיה הפסק לירידתו ושובו לתחתיות בנקודה התחתונה. יש להתפלא לכאורה כי הלא כל פירוש הירידה וההצעה לשאול המוב"פ הוא המכשול. והאיך שייך חס ושלום שיהיה לזה הכרח. ומכל שכן להאדם האמיתי הנ"ל, כי הלא אדרבא כל מעלתו וחשיבותו של זה האדם הוא תכלית זיכוכו וטהרתו מכל, [והקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט]. ואולם אם נשים את לבינו לפירוש הכתוב ושוב הנ"ל שסובב על זה. אשר מבואר שם מפירוש רש"י על פי דברי חז"ל, שהשוב הוא בהכרח להחיות מצד העליון האיום והנורא יתברך, המכריחם בכל עת שישובו ויסוגו אחור. יש לבאר בכל זה [כעין המבואר במקום אחר], שעל הירידה והסגיון לאחור [ביצר מחשבת הלב הנ"ל] אשר תגיע בתחלה להאדם מצד העליון בעצמו יתברך, לא יגיע להאדם שום עונש, [שלך אי אתה רואה אבל וכו' של גבוה]. ואדרבא כל הגדול מחבירו יצרו ונסיונו תגיע לו מלמעלה ביתרון יותר. אבל הוא ברוב מעלתו ובקיאותו הנ"ל לא יקח לעצמו מזה החמץ ולא יכשל חס ושלום בחטא ממש אפילו כמשהו הנ"ל, [ועיין לקמן מה שנוסיף לבאר בזה], עד שנהפך הירידה לעליה כאשר נוסיף לבאר לקמן:

בדבר הדמימה והשתיקה על הבזיונות, מוכרח לפרש שהוא בפנים שונים, ובפרט כשחבירו בעצמו הוא מבזה אותו. כי לפעמים אין צריך רק לדון את חבירו המבזה לכף זכות אשר לפי דעתו וסברתו נדמה לו שהוא צריך לבזותו. ולפעמים יש שחבירו באמת צדיק וזכאי כנגדו, [וכענין תוכחת הצדיק, המובא בדבריו הקדושים במקום אחר], שאז מוכרח להיות הדמימה והשתיקה בהכרת האמת, והודאה ממש להודות לחבירו על דבריו, ולא להעיז פנים כנגד חבירו לכפור ולומר על עצמו שאינו חייב כלל, ומכל שכן שלא יפתח פיו חס ושלום.... ויוצא לנו מזה, לענין המשכת חיותו יתברך המוב"פ שמחיה את כל הנסוגים אחור, [וכולל בזה לכל החולאים והפושעים שבעולם], אשר כוונתו העיקריית על החיות הרוחני, [שהיא ההתעוררות לתשובה כמובא במקום אחר], אשר קול דודם דופק בלבבם בדברי תוכחה ובזיון, לבזותם ולהוכיחם על מעשיהם הרעים, כדי שישובו מעתה על כל פנים. והם מוכרחים בזה להתנהג בדמימתם באופן הנ"ל, שיכירו את אמתת דברי תוכחתו אשר בלבבם, ויודו ויתוודו ויאמרו לפניו בפה מלא, דברי התוכחה והבזיון שהביא בלבבם. ואשר הדמימה הזאת היא עיקר התשובה. [ו]מה נעים ונפלא לפי זה נוסח אנשי כנסת הגדולה בתחילת הווידוי, שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך וכו' לא חטאנו. כי באמת לא נפתח פה לאמר כן חס ושלום, [וכהוספת מורנ"ת ז"ל במקום אחר לבאר בזה]. ובזה לבד תצא דמימתינו אל הפועל שזה עיקר התשובה כמוב"פ:

כפי הנזכר לעיל בדיבור המתחיל פני משה, תבין מרחוק, בהבאתו על זה [באות ג'], מאמר הכתוב, וידעו אותי מקטנם ועד גדולם:

אם' [אסק שמים] ש'ם' אתה', מיוחד לפני מ'ש'ה' כמוב"פ. ואצי'ע'ה' ש'או'ל הנך מיוחד לפני י'ה'ו'ש'ע' כמוב"פ. ומורה בכל זאת מלת הנך להתמלאות יותר כבודו יתברך, [בכל ההצעה לשאול], ממלות שם אתה, [כמובן מכל זה, גם במקום אחר]:

כפי המבואר מדבריו הקדושים שזאת התורה מסוגלת למציאת האבידה, והיא הא'ש'ה'. נראה לעניות דעתי מכותלי דבריו הקדושים שהעיקר הוא ממציאת אלקותו יתברך שבתוך הירידה. יען אשר באבידתה תרד ותבא במדריגות התחתונות והרחוקות כנודע, [ואשר עליהם סובב הכתוב הנ"ל, א'ציעה ש'אול ה'נך, והיא במזל אלול כנ"ל]:

[מכתב יד הנמצא בנייר בפני עצמו]

בעת השוב ועומדו בנסיון ושגיון יתרון היצר הנ"ל יגיע לו הוויה אמתיית משם העצם במילוי ס"ג. אשר גם זה לבד הארת דודי [צח ו]אדם [בחולם] נקודה העליונה. ומכוון לפי זה מה שמבואר מדברי מורנ"ת [בהלכות (שבועות) [ספירת העומר א'] שעל התורה הזאת], שכל דמימתו הוא בהשגות העליונות, ושזה לבד השגת הכתר האמיתי וגם כמובן בהקדמת התקונים....: