ראיתי מנורת זהב-סימן ח'

אות א

וברוח פיו. כי האדם הוא חלק אלוקי, כנודע. ובאתערותא דלתתא שמאריך את רוחו, גורם גם מלמעלה המשכת הרוח חיים מהשם יתברך בעצמו, להשלים לזה החסרון:

משלים החסרון. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שגם מחמת זה הטביע הבורא יתברך בטבע האדם להאריך את רוחו בגניחה ואנחה, כשיש לו איזה חסרון. כדי שעל ידי זה בעצמו, יגרום כל פעם השלמה לחסרון:

והוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו. אלה הדברים נראים לכאורה כשפת יתר, כי מי לא ידע בכל אלה, שהשלמת החסרון וכפרת עוונות, הוא ממדת הרחמים. ואולם, בסתר דבריו והשגתו הזאת על אודות הכנעת הרב דקליפה, שהוא אדמוני בתוקף הדין, [כמובא לקמן בפנים], ומהמבואר מהשיחה [שבספר חיי מוהר"ן] השייכת לזאת ההשגה, שבהשגתו ותורתו הזאת בעצמה, השתדל להכניע את הרשע [העומד מצדו] שבתוקף הדין כנ"ל. יש לבאר, שעל זה טרח בפרטיות, לבאר כל המדות של הרחמים, כי בהם לבד כל הכנעת הרשע [שבתוקף הדין כנ"ל]:

וזה בחי' י"ג מדות וכו'. כפי העולה מדבריו הקדושים, שכל המדות העליונות נמצאות בהרב דקדושה. נראה מבואר, כי הן הן באתערותא דלתתא שבו, לעורר אותם למעלה, מהשם יתברך בעצמו:

נוצר וממתיק. שהוא נוצר [ושומר] וממתיק, את האלופים, שלא יזיקו את העולם. [כי לשון שמירה, סובב לפעמים על המזיק, כלשון הפסוק והועד בבעליו ולא ישמרנו]:

נושא עון ופשע. בהכרח האתערותא דלתתא הנ"ל בדיבור המתחיל וזה בחינת י"ג מדות, יש להתפלא קצת אשר לא יסיים בפירושו לכל הי"ג מדות. ואם בתיבת וחטאה יש לפרש שאינו צריך לחושבה, כי היא מחוברת לתיבת נושא הנ"ל, [שהנשיאה תסובב גם על החטאה]. אבל על כל פנים יש להתפלא אשר לא פרט והזכיר גם מדת ונקה שבסוף המדות. אבל מרחוק תבין, שגם זה פרט והזכיר, בדבריו הנפלאים שכתב אחר כך על אודות הרב העליון, אשר ינקה ויזכך את עצמו, עד שלא יאונה אליו כל און גם בידו וכוחו. ובהמבואר שם מדבריו הקדושים, שבזה מנקה ומציל גם הנלוים אליו שלא יתאחז בהם הרע. עד שגם הם, לא יראו ויפחדו מהרשע. וממילא נמצא לפי זה גם מדת ונקה ברוח הרב, לעורר אותה באתערותא דלעילא כנ"ל. ובאמת, אין זה נאמר רק על הרב העליון, שהוא בן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו. [עיין לקמן בהגהה על אות כ"ד]:

והנלווים. מוכרח לפרש על הנלוים המקושרים אליו בקשר אמיתי, [קשר אהבה, כמובא במקום אחר], בשלימות כראוי:

גן דא אורייתא, ונשמות ישראל וכו', דאיתרביאו בגן. סובב בזה להמבואר מצירופי דבריו הקדושים לעיל באות א', שכל נשמת החיים, הוא מרוח החיים שבתורה:

בריאה בכח. לפי זה יש לבאר בכפלים בכוונתו הקדושה שבדבריו הנ"ל, שמבואר מהם, שבעליית הרב להבריאה בכח שבתפלה, מזכך גם לכוחו, שגם בכוחו לא יתאחז בו הרע חס ושלום, [חוץ זיכוכו מהרע [בפועל] שזוכה בבירור ההלכה, על ידי השכל שנמשך מהתפלה]:

התורה שהוא בחי' בריאה בפועל. סובב בזה, להעולה מצירופי דבריו הקדושים באות א', ובאות ב', שכל בריאת העולם, הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. ואולם, בדבריו הקדושים שבזה האות ז', מוסיף והולך להודיע, שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

ונהר יוצא מעדן, היינו מהתפלה וכו', להשקות את הגן, הוא התורה. בהודעתו הזאת שהוא מודיע ברוממות התפלה, שהיא בעדן, ולמעלה מגן התורה. יש לסובב עיקר כוונתו, על תפלת האדם שהוא מתפלל על אודות התורה בעצמה, שיזכה לברר ההלכה בכל דבר באופן שידחה מאתו כל הרע, עד שיזכה לקיום התורה. ומכותלי דבריו הקדושים בדבר הכתוב ראיתי וכו', אור הגנוז וכו'. יש לבאר עוד, שזה מחמת שהתפלה והעדן הוא במדריגת הנסתר שבתורה. ושזה ענין ההסתרה [עין לא ראתה], שהזכיר בדבר העדן, [וכמובא מזה במקום אחר]. גם יש לבאר בטעם בריאת הגן, [והשקאתו מהעדן], שזה מחמת שהעדן אין לו גבול וסוף, כי הוא העדן והעונג בסתרי תורת האין סוף יתברך, אשר לא נמצא כלל יכולת ואפשרות בהאדם המוגבל לבא בו. ולא כן הגן, [שהוא התורה שבנגלה], שהוא העומד במדריגת הכלים, המוכשרים והמוכרחים לקבלת אור העדן, והבאותיו בגבולים וצמצומים:

ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. בפירוש הפשוט מהכתוב, סובב הפירוד על התחלקות הארבע נהרות [מאחדותם שבנהר העדן] זה מזה. ובפירוש הדרש מרבינו ז"ל, יסובב הפירוד, על הרע לבד שנפרד ונופל מאתם. ובכלל אחד עשר [הנ"ל בהקדמה], שברוב המקראות שרבינו ז"ל מפרש בהם בפירוש הדרש, נראה אותם בעומק הפלאת המסלה שבלימודיו, שמחבר אותם בפירוש הפשוט שבהם. יש ללמוד מהמפורש אל הסתום, שגם בזה הכתוב, כוונת רבינו בדבר הפירוד, לשני הפירושים הנ"ל . כי כדי להפריד ולחלק את הרע מאחיזתו בהד' אותיות, מוכרח להפריד ולחלק את האותיות בעצמם, שלא יהיו באחדות ודביקות לגמרי, כאחדותם בהעדן והנהר שמאתו. גם כפי העולה מדבריו הקדושים, שהד' אותיות הנפרדים בהגן והפועל הנ"ל, נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן, שמתאחדים שם בנהר אחד. אשר מבאר בזה אגב אורחא, לפירוש הי"ג מדות שמתחילים בשני שמות הוי' ולדעת האריז"ל אינם נחשבים אלה שני שמות במספר הי"ג מדות:

והיה לארבעה ראשים. בהעולה מאלה צירופי הדברים שבסימן ה', וסימן ז', שגם כל התהוות הגופים בגשמיות, בבנין ד' יסודות, נמשך ויוצא מד' אותיות השם [ד' ראשים], שבגן התורה, [וכן גידולי הנשמות, כנ"ל בדיבור המתחיל גן דא אורייתא וכו']. סובב גם כן להעולה מצירופי דבריו הקדושים הנ"ל שבסימן א' ב', שכל בריאת העולם, הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. אבל בדבריו הקדושים שבזה הסימן ז', מוסיף והולך להודיע, שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

מעדן להשקות את הגן. בדבר העדן הנ"ל, הגדול ועצום לאין ערוך ממדריגת הגן. וגם כל חיות הגן והרוח שבו, נמשך ונשקה מהעדן. ממילא יבואר לפי זה, שכמו כן זה הרוח שבעדן, גדול ועצום לאין ערך מהרוח שבגן התורה, עד שנחשב כנגדו לשער וסערה כפלי כפלים לאין ערך. ותבין ותתבונן לפי זה בהמבואר מדבריו הקדושים באות ח', שנמצא סערה דקדושה [שער הציצית], שהוא העומד בקדושה זה לעומת זה, להכניע את הסער ואיש השעיר בסערתו, [עיין שם היטב באות ח']. וגם לפי זה מבאר בשני טעמים למציאות הכח והגבורה בהרב העולה להעדן, להכניע ולכלות את האדמוני. טעם א'. מפורש בדבריו הקדושים, שעל ידי זה יש ביכולת הרב לכנוס לתוך צנור הרשע, כדי לשברו. טעם השני. מבואר גם כן למעמיק בדבריו הנ"ל, שזה מחמת שבאמת יוצא ולוחם כנגדו זה הרב, בסערה חזקה כפלי כפלים. כי לפי הנ"ל תבין מרחוק, שזה שאין ביכולת סערת הרשע להתקיים, הוא מחמת שאין לו כלל כלי התורה הנ"ל, המוכרחים לקבלת הטוב, מסערת העדן. כי הוא רחוק מהתורה ומכל המדות טובות שבה. רק מצד הנסיון שמוכרח שיהיה בזה העולם [עיין בספר שיחות וסיפורים באות כ'], מוכרח כביכול השם יתברך לשנות את דרכיו [רשע וטוב לו], בהשפעת העדן ואור הגנוז הנ"ל, [שגם משה רבינו ע"ה עדיין לא עלה לשם להשיגו], ולהשפיע גם לרשע כעשו בבכייתו ואנחתו. אבל בחסרון והעדר הכלים שלו, נהפך לו זאת הסערה בתכלית ההיפך, ומסער גופיה ונשמתיה. ולא כן הרב העליון [כבן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו], בעלייתו לשם ברוב ועוצם הכלים הנפלאים הנתהווים ברוב ועוצם הנסיונות שיעמוד בהם בכל גלגול שיתגלגל בהם באריכות הגלות, [כמובן בזה מדברי מהרח"ו בשם האריז"ל]. וגם ממילא מובן, שברוב הכלים, יש ביכלתו לקבל משם סערה גדולה וחזקה, כפל כפלים, כפי שנמצא להרב דקליפה. ושאחר כך לא יהיה נחשב אצלו גם זאת הסערה, רק לרוח סתם, מרוב הכלים כנ"ל:

מי אתה הר הגדול. את הפירוש מזה הכתוב הציג מורנ"ת ז"ל, בין שני חצאי עגול. יען אשר לא יצא בזה הלשון מפי רבינו ז"ל, ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, שהוא כלל החמישי שבהקדמת ספר ביאורי הקודם. שכל מקרא או מאמר חז"ל שרבינו ז"ל מזכיר קצת מאתו לאיזה ענין, נכנס ונתבאר כל המקרא והמאמר חז"ל, בזה הענין:

דיבר אז וכו', רוח החיים שבדפק. שמעתי מאבי ומורי ששמע ממורנ"ת, שנראה מדברי רבינו ז"ל, שהדפק הדופק ונוקש בהאדם בכל חלק, יוצא ונמשך מהחלק אשר מצירוף [ד' אותיות] השם שמכוון לזה החלק, מהא'לף פ"א חלקים הנמצאים בזאת השעה, [כי הד' אותיות הן הן הארבע רוחות כנ"ל]:

ועוד יש להאריך קצת בכל זה, ולשוב להכתוב הנ"ל, ונהר יוצא מעדן וכו'. שאף על פי שבביאורינו הנ"ל בדבריו הקדושים, לא תהיה מדת ונקה רק במדריגת התפלה והעדן, ולא במדריגת הגן והתורה. אבל עוד יש לבאר בדבריו הקדושים, שבאמצעות הנהר הנמשך מזה לזה, יש שמצטרפים, ליתן בזה את האמור בזה. ותחשב התפלה, בכל הי"ג מדות שתתקבל בהם. וכן תחשב התורה, בכל הי"ג מדות שמוכרחים להדרש בהם. ויען אשר בכל זאת נחשבים הגן והעדן לשני מדריגות, אשר לא ראי זה כראי זה, ובמדת ונקה [תכלית הזיכוך] לבד, פרט רבינו ז"ל ואמר, שמוכרח לעלות לעדן התפלה. יש לבאר [כמובן במקום אחר ], שבאופן אחד מצרף אותם, ובאופן אחד מבדיל ביניהם. ושכל ההבדל, הוא למדה האחרונה הזאת. שאף על פי שנוגע בה גם הצירוף כנ"ל, נבדלת בכל זאת, ונחשבת [מחמת ההבדל] ברוממות העדן יותר מכולם. וגם אגב אורחא, נוסיף ונבוא מכל זה לדבריו הנ"ל. כי בהעולה מדבריו הנ"ל, שכפי ההבדל שביניהם, לא נמצא במדריגת הגן יותר מי"ב מדות, ובאמצעות הארבעה [ראשים] אותיות הויה שפרט בו. ואשר לפי זה יש לבאר, שבכל מדה ומדה מהגן, נמצא בו אלה הד' אותיות, וגם שינויי המדות זה מזה. גם שינויי הצירופים [של הד' אותיות] זה מזה, ושהן ההן י"ב צירופי הויה, שהזכיר בזה הענין. וגם מחמת שבכל זאת, נמצאים אלה הארבעה ראשים [בי"ב צירופיהם] גם בשרשם שבעדן [ואחדות הנהר כנ"ל], ושם האור גנוז ונסתר, עד שממילא נקרא בשם חושך ותכלית ההיפך מהאור, ותבין ותתבונן כמו כן, בי"ב צירופי הויה שבלילה וחושך שדיבר לענין זה. גם לפי זה תראה אגב אורחא נפלאות גם בפשיטות פירוש הכתוב ונקה לא ינקה וכו', אשר בפשיטות דעתינו יש לפרש אותו במדת הדין ותכלית ההיפך ממדת הרחמים, ולפליאה גדולה נחשב זאת. כי הלא בכל זה המקרא, חושב ממדה למדה בדבר הרחמים והטוב, ובסוף וסיום דבריו, מהפך ומדבר בתכלית ההיפך ומדת הדין, אשר לא זה בלבד כי נקה לא ינקה, עוד פוקד עון אבות על בנים ובני בנים, על שלשים ועל רבעים. וגם אפילו לפירוש חז"ל, כי מלת ונקה סובב למעלה, החליטו אותו בסיומו לא ינקה, לשני כתובים המכחישים זה את זה. ואולם, בהסתרת וגניזת האור שבעדן, והתחשבותו לחושך ותכלית ההיפך אשר ביארתי לעיל בדבריו הקדושים, יש לבאר עוד, שגם מחמת זה נגנז ונסתר אור הרחמים שבו, ונחשב ונראה בתכלית ההיפך, למדת הדין. ובאמת, הוא נהפך חס ושלום, להבלתי שבים על כל פנים אחר החטא, לשוב על כל פנים מעתה לכלי התורה, המוכרחים להם כנ"ל:

רכב אלקים רבותים, בחי' קבלת התורה, שמשם מקבלין הרוח חיים, הרבנים דקדושה. לבאר קצת בזה, שוב נשוב לדבר י"ב המדות, והצירופים משם ה', שהזכרנו לעיל בדיבור המתחיל דיבר אז וכו'. כי אף על פי שהזכרתי שם מאלה הי"ב צירופים שנמצאים גם בשרשם שבעדן. אבל עוד יש לבאר, שברוב התאחדות כל הד' נהרות [והאותיות] שבעדן, להיות לנהר אחד. כן גם י"ב הצירופים שבאלה [אותיות] הנהרות, שעליהם עומדים י"ב המדות, נכללים שם כולם במדה אחת. וממילא מובן, שהיא מדת ונקה, כי התחתון נכלל בעליון, ורוממותה גדלה ועצמה על כולם. כנזכר לקמן באות כ"ו עיין שם. והוא הראש והמקור של כל מדות הרחמים הנמצאים [בהגן], הנמשך מאתו. וזה אגב אורחא ישמע חכם יוסף לקח, בדבר המחלוקת שנמצא בין תנאים ואמוראים, שזה אוסר וזה מתיר. לפי הנ"ל, מה נורא ונפלא הפלאת חז"ל אשר החליטו ואמרו, אלו ואלו דברי אלקים חיים. כי מאליך תבין, שברוממות התנא, לא נחשב לו זה הרע [שמצד ההסתרה], לרע ממש חס ושלום. אדרבא, בתכלית ההיפך, נהפך לו זה בעצמו לכולו טוב. וגם בהעולה מדבריו הקדושים, שכדי לברר את ההלכה מוכרחים למדת העדן והתפלה הנ"ל. יש לבאר לפי הנ"ל בכפלים לתושיה, כי גם מחמת זה נמצא בה הכרח לבירור ההלכה, מחמת שזאת המדה שבסוף מספר השלש עשרה מדות, מכוונת ומצורפת לסוף מספר השלש עשרה שבמדות התורה, בכתוב השלישי המכריע בין שני כתובים המכחישים [וסותרים] זה את זה, שהיא כעין סתירת דברי התנאים הנ"ל זה לזה:

והנה, כפי הנודע בדבר המדות, שאף על פי שכל מדה כלולה מכל המדות, נחלקה בכל זאת כל אחת להיות למדה בפני עצמה. יש לבאר, שמחמת זה גם משיגי המדות [שהמדות נמצאים בהם], שהם הרבנים דקדושה. שאף על פי שכל רב ורב זוכה להמדות הנ"ל, נתחלק בכל זאת כל רב ורב, במדה בפני עצמה. וממילא מובן, שהרב העולה על כולם, הוא העולה למדה השלש עשרה כנ"ל. ולפי זה ראה תראה נפלאות, כי מכוון ממש, המספר לרברבי ישראל שנים עשר, אשר על פרשת חנוכתם בבית ה' הנ"ל סובבת זאת ההפטרה שבכתוב ראיתי וכו', [הנרשם בתחלת המאמר]. ועליהם מדת השלש עשרה שבכתוב ובבא משה וכו', [שהוא הכתוב השלישי המכריע, כמובא שם ברש"י], שהוא מדת הרב השלש עשרה הנ"ל, ששלו יפה משלהם. ועוד זה כל עצם פירוש הכתוב גם לפי פשוטו. ובזה מוכרח להאריך קצת, ולהציע לכל זה ג' הצעות:

הצעה א'. כי בכל הנ"ל תבין מרחוק, כי לא דבר ריק הוא רוממות עצתו להתגרות עם האדמוני. וגם ממילא מובן, שכמו שכל נפשות ישראל מוכרחים להתקשר להרב דקדושה, לקבל את הרוח חיים. כמו כן כל הרבנים בעצמם, מוכרחים להתקשר לרב העליון הנ"ל, שמאתו לבד נמשך כל התיקון. ושגם בדברי הרב בעצמו, נמצאים מדריגות למעלה ממדריגות. כי גם אהרן, שמאתו כל מנורת [תורת] זהב, [המובא שם בפירוש הכתוב ראיתי וכו'], לא הגיע במדריגתו למדריגת משה רבינו ע"ה, [שלא קם כמוהו], אשר אליו לבד נתגלו כל הי"ג מדות בתפלתו. ושגם הוא עדיין לא נתעלה בעלייתו שלעתיד, בהתלבשותו בבן דוד [שבעצם התפלה], להתגרות עם האדמוני, ולמחות זכר האלוף עמלק, כאשר נבאר לקמן:

הצעה שניה. הוא בהנ"ל, שכל חלקי התורה והגן, הן הן הכלים המוכרחים והמוכשרים לקבל בהם מדריגת העדן והתפלה. [כי התורה והתפלה, תלוים זה בזה, כנזכר לקמן באות י']. וכפי המבואר מדבריו הקדושים, שנשמות ישראל הם העשבים והדשאים שבחלקי הגן. נראה מבואר, שגם להרב העליון בעצמו, לא ניתן גדולת העדן רק בשביל רברבי דקדושה, עם כל נפשות ישראל הנלווים אליו. כי בלתי הכלים, לא יתקבל כלל בקדושה:

הצעה שלישית. בענין בית ה' [שמשם יציאת המעין], שבפירוש רבינו ז"ל סובב זאת על עדן, [עין לא ראתה כמוב"פ]. ובאחדותו לפירוש הפשוט, [כנזכר בהכללים שבהקדמה], ממילא מובן, שעיקר נקודת העדן הזה, [עין לא ראתה כנ"ל] היא בקדש הקדשים. אשר גם כל כלליות הכלים שבחלקי המקדש והמשכן, היו באופן שתתקבל בהם הארת עצם העדן הזה. ויש לבאר לפי זה, שגם הם, נחשבים כנגד עצם נקודת העדן הזה, לכלי הגן והתורה שבנשיאי ישראל, [שמהם הרוחות והנשמות לכל נפשות ישראל כנ"ל], אשר בהם תתקבל הארת זה העדן והרב העולה לשם כנ"ל:

ועתה, שוב נשוב מכל זה להכתוב הנ"ל ובבא משה וכו'. כי לכאורה נחשב קצת לפליאה סמיכות זה הכתוב בסוף הפרשה הזאת, אשר לא תספר כלל בעצם בנין המשכן, שיהיה שייך אחר כך לספר נפלאות זה הבנין והמשכן, ששם זכה משה רבינו ע"ה שנשמע אליו קול השם יתברך. כי הלא בתחלת הפרשה מבואר, שכבר כלה משה להקים את המשכן. וכל זאת הפרשה לא תדבר רק בעבודת הנשיאים וקרבנותיהם שהקריבו מיום כלות הקמת המשכן והלאה. ורש"י [בשם רבותינו ז"ל] מפרש טעם נפלא ונכון על אשר נסמכה פרשת המנורה לקרבנות הנשיאים. ועתה, למה יבא זה הכתוב, [ובבוא משה וכו'], בתכלית ההיפך להפסיק ביניהם. אבל כפי אמרי רבינו ז"ל הנ"ל והמוב"פ, מאד מאד מחובר זה הכתוב להענין, ואינו נחשב להפסק כלל. כי כפי כל הנ"ל תבין ותתבונן, כי אך ורק בבוא הנשיאים אל משה, והצטרפותם אליו בחלקי עבודתם, יצא אל הפועל הכתוב ובבוא משה וכו', ששמע וקיבל קול חכמת העדן לאין סוף יתברך השוכן בין שני הכרובים, לבירור התורה:

גם מבואר מצירופי דבריו הקדושים, שכאשר התחיל לעסוק באלה התיקונים בעת אמירתו והשגתו זה המאמר, [כנ"ל בדיבור המתחיל והוא מגודל רחמנותו], כן גם מאז והלאה בחייו ולאחר הסתלקותו, לא ינוח ולא ישקוט מלעסוק בזה, על כל פנים על ידי הנלווים אליו, כפי השערות טובות שמוצא בכל אחד ואחד, מתורה, ותפלה, ורצונות על כל פנים, להתגלות הרב העליון שמאמינים ומחכים עליו. וגם רב תודה לאלקים חיים, אשר זכינו לראש תלמידיו והנלווים אליו, מוהרנ"ת ז"ל. כי הוא אשר הרבה לגלול את האבן מעל פי הבאר בהלכותיו הקדושים, והודיענו על כל פנים מזה:

גם נראה לעניות דעתי מכותלי וצירופי דבריו הקדושים בכתב ובפה, שזה לעומת זה, אלוף עמלק הנ"ל, גרוע ברשעתו יותר מכל שנים עשר רברבי בני עשו שהיו בימיו. והנני להציגם פה בשמותיהם שהם מוזכרים בפרשת וישלח. ותרגום אונקלוס שמביא בזה רבינו ז"ל, מתרגם על כל אחד ואחד בשם רבא. א) רבא תימן. ב) רבא אומר. ג) רבא צפו. ד) רבא קנז. ה) רבא קרח. ו) רבא געתם. והשביעי, רבא עמלק. והוא המכוון לאמצעי וממוצע ביניהם. כי הוא באמת אלוף הי"ג שבסטרא אחרא כנ"ל, דנחשבים ועומדים ששה בצד זה. וגם ששה מצד זה, ואלו הן. א) רבא נחת. ב) רבא זרח. ג) רבא שמה. ד) רבא מזה. ה) רבא יעוש. ו) רבא יעלם. וקרח השני אין לחשוב, כי זה הוא בעצמו קרח הראשון, כמבואר שם מקודם מפי' רש"י, שאף על פי שנחשב מבני עשו, ובאמת היה בן בנו, מאליפז שבא על אשת עשיו, ונחשב מחמת זה פעם ראשון מבני אליפז. ובדבר אלופי שעיר החורי נמצא עוד קצת דברים שאין רצוני להרכיב בזה, שלא לצאת מהענין. והאלופים הנזכרים בסוף הסדרה, שאף על פי שנקראו גם כן בשם אלופי עשו, אבל לא היו כלל בעת הזאת, רק אחר כלות מלכיהם בימי דוד כמובא. אבל אלופי בני עשו, ובני בניו שנחשבים גם כן לבנים, מכוונים ממש למספר שנים עשר, חוץ השלש עשרה, האמצעי והעיקרי, אלוף עמלק, [שעליו אמר עשיו יש לי רב כמוב"פ]:

וההכרח להאריך בזה עוד, כי בתחלת אות ה' שכתב שם בזה הלשון: והנה, כשמתאנח ממשיך רוח החיים אל החסרון, ומשלים אותו. אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע, והוא מתאנח וכו' עכ"ל. יש להתפלא בזה קצת, כי לכאורה, מאחר שיש ביכלתינו להמשיך רוח החיים מרבותינו הקדושים, עד שלא יהיה לנו שום חסרון כלל, וגם החטאים [שמהם החסרונות כמוב"פ] יתכפרו על ידי זה. למה לנו להתגרות כלל בהרשע, ומה איכפת לנו כלל שהרשע יש לו גם כן כל טוב. ואדרבא, מבואר מדבריו הקדושים, שגם אם לא נתגרה אתו, משלם השם יתברך לשונאיו אל פניו להאבידו ולהשמידו על ידי זה הטוב בעצמו שמקבלים מרברביהם. ועתה, למה נבקש כלל עצה להתגרות עם הרשע ולהשמידו מיד. ואולם, אם נשים את לבבנו להכלל זה לעומת זה, הנזכר בהקדמה, נבין ונתבונן, שאף על פי שכפרת העוונות הוא על ידי הרברבי דקדושה, והעיקר על ידי הרב העליון הנ"ל, בעלייתו לעצם נקודת עדן, בית ה' כנ"ל. אבל בהקדם הקליפה לפרי, עומד כנגד זה, רבא עמלק, [עם כל רברביא המקבלים מאתו כנ"ל], לרחק ולהרחיק מזה הרב דקדושה וכל הנלווים אליו. עד שממילא מתגבר בכל אחד ואחד יצר מחשבת הלב, רק' רע' כל' היום', בחטאים ועוונות, שמהם נתחדשים חסרונותיהם מיום ליום. ואם היה ביכלתינו להתגרות אתו ולהחרימו ולמחותו, כבר היו נחרמים ונתבטלים על ידי זה מנפשות ישראל כל החטאים שלא יחטאו כלל, [כלשון הכתוב, לך והחרמת את החטאים וכו' וחוטאים לא כתיב], ומדור לדור נמצא בזה מלחמה גדולה, כי הוא שרצה להתגבר על ישראל בשעתו ויומו שבמדת הי"ג זה לעומת זה הנ"ל, ובהחודש שבשנת דין ועיבור, [אשר] יגיע גם כן למספר הי"ג. ואף על פי כן זוכים בכל זאת נפשות ישראל, בכח הרב דקדושה, לכנוס לצנור ימי עשיית עשו בעצמה, להכניע ולהפך אותה לימים טובים כמו בתיקוני חנוכה הנ"ל:

וגם אגב אורחא, תראה נפלאות בסמיכות הכתוב, [לסוף פרשת האלופים הנ"ל] אלה תולדות, [וכמובא כעין זה ברש"י עיין שם]. יען אשר ביוסף לבד, והתחלקותו לשנים, נתגבר יעקב אבינו שיעלו ויעמדו תולדותיו ובניו במספר הי"ג, להכניע ולבטל מספר הי"ג, שבבני עשו הנ"ל. ושגם לפי זה נתיישב פליאת מאמר האריז"ל שהביא מהרנ"ת במקום אחר, [והזכרתי מזה בספר שיחות וסיפורים אות י"א], שבתיקוני חנוכה הנ"ל, נמשכים י"ג פעמים מספר שם הויה, שנמצאים במספר השני שמות, יעקב יוסף. וכפי הנודע בשם העצם, שהוא באחדות המוחלט. יש להתפלא בזה, כי למה באמת יתכפל זה השם, בכפלי כפלים עד י"ג. הלא גם על כפל אחד הוכרחו חז"ל לפרש בו, שזה יאמר קודם שיחטא האדם וכו', והזוהר הקדוש פירש בו בענין אחר, קדמאה שלים וכו'. ועתה, איך שייך להוסיף עוד, ולשלשו ולרבעו וכו' עד י"ג. אבל מה נמלצו לחיך אלה אמרותיו, כפי העולה בתיקוני חנוכה הנ"ל, [שמבאר רבינו ז"ל בזה המאמר]. שאף על פי שיוצא מהעדן רק כולו אחדות [ונהר אחד]. אבל בהכרח הבריאה, יפרד ויהיה לארבע אותיות ה'. אשר יצטרפו ויעמדו על ידי זה בי"ב שמות הנמצאים בהגן, כל שם ושם בצרוף אחר, [שהם י"ב צרופים הנ"ל]. ובהתחשבות זה השם, גם באחדות נהר העדן, יצטרף לאלה הי"ב גם מספר הי"ג. וכל זאת העליה, זוכים ג"כ ע"י יוסף כנ"ל. וניצוץ אחד יוצא מיוסף, אשר יכלה ויבטל גם המובחר שבאלופי עשו, שהוא אלוף עמלק הנ"ל. כי זה המעין הנ"ל היוצא מבית ה', הוא הנחל והנהר היוצא מהעדן, כמבואר בפנים מדבריו הקדושים. וכבר הבאתי [בהשיחות והסיפורים שבאות י"א הנ"ל] נוסח האריז"ל, ל'הדליק נ'ר ח'נוכה, לרמז על זה הנחל, אשר י'ו'ס'ף' והולך בנובעו, לשפוך מימי הדעת, מיום ליום. וביום ולילה האחרונה, שמדליקין ומאירין מספר שם אחד שנמצא ביוסף, [עיין שם בדברי מורנ"ת]. וגם בפרשת הנשיאים הנ"ל, כשמגיעים לנשיאי שבטי יוסף, מוכרחים לעמוד, עיין שם.: