ביאור הליקוטים הקצר על מאמר ח']

בהודעתו רוממות התפלה שהיא בעדן ולמעלה מגן התורה, נראה מבואר כוונתו, על תפלת האדם על אודות התורה בעצמה, שיזכה לברר ההלכה בכל דבר, ושידחה מעצמו את הרע, עד שיזכה לקיום התורה. ובפירושו להכתוב ראיתי וכו', שבעה ושבעה וכו', אור הגנוז. נראה מבואר, שהתפלה והעדן הוא במדריגת הנסתר שבתורה, והוא ההסתרה שהזכיר בדבר העדן, עין לא ראתה וכו', [וכמובא מזה בדבריו הקדושים גם במקום אחר]:

אות ב

בהכרח הגן לצרפו להעדן יש לבאר, שזה מחמת שהעדן אין לו גבול וסוף, כי הוא העדן והעונג בסתרי תורת האין סוף יתברך, אשר לא נמצא כלל יכולת ואפשרות בהאדם המוגבל לבא בו. ולא כן הגן, [שהוא התורה שבנגלה], כי הוא העומד במדרגת הכלים, המוכשרים והמוכרחים לקבלת אור העדן, והבאתו בגבולים וצמצומים:

אות ג

בהודעתו [בסימן ד'], שמציאות הרוח חיים בתורה והצדיק, הוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו. נראה לכאורה כשפת יתר [כי מי לא ידע בכל אלה, שזה מצד הרחמים]. ואולם, בסתרי דבריו הקדושים על אודות הרב דקליפה, שהוא אדמוני בתוקף הדין, [ובהשפעת השגתו הזאת בעצמה, השתדל להכניע את הרשע העומד מצידו, כמבואר בחיי מהר"ן מהשיחה השייכת לזאת ההשגה]. יש לבאר, שעל זה טרח בפרטיות לבאר כל המדות של רחמים, כי בהם לבד כל הכנעתו:

אות ד

בדבר הכתוב, ונהר יוצא מעדן וכו', יפרד וכו'. אשר בפירוש הפשוט יסובב הפירוד על התחלקות הארבעה ראשים [מאחדותם שבנהר], זה מזה. ובפירוש רבינו, סובב הפירוד על הרע לבד, שנפרד ונופל מאתם. ובכלל אחד עשר הנ"ל בהקדמה, שברוב המקראות שדורש אותם בפירוש הפנימי, נראה בעומק הפלאת המסלה שבלימודיו, שסובב לחברם ולייחדם גם בפירוש הפשוט שבהם, עיין שם. ומהמפורש נלמד על הסתום, שגם בזה, כוונתו בדבר הפירוד לשני הפירושים. ויש לבאר , שלפירוד הרע מהקדושה, שבאותיות השם, מוכרח לחלק כביכול, ולהפריד אותם בעצמם, שלא יהיו בדביקות ואחדות לגמרי, כאחדותם בעדן והנהר שמאתו. ובצירוף העולה בכל זה מדבריו הקדושים, שהד' אותיות הנפרדים בהגן והפועל המוב"פ, נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן שמתאחדים שם. יש לבאר, שאגב אורחא משלים וגמר בזה לפירוש הי"ג מדות, שמתחילים בשני שמות הויה:

אות ה

בסמיכתו [בסימן ב'], דבר הכתוב ורוח אלקים וכו', שהוא נמצא בהרב דקדושה. מבאר יותר בחושבו [בסימן ד'] כל המדות העליונות שהם נמצאים בהרב דקדושה, [ונראה מבואר, כי הן הן באתערותא דלתתא שבו, לעורר אותם למעלה, מהשם יתברך בעצמו]:

אות ו

כפי הנ"ל [באות ג' ואות ד'], יש להתפלא קצת, אשר לא פרט והזכיר מדת ונקה הנמצאה בסוף המדות. אבל מרחוק תבין, שגם זה פרט והזכיר בדבריו הנפלאים שכתב אחר כך [בסימן ה'], על אודות הרב העליון, אשר ינקה ויזכך את עצמו עד שלא יאונה אליו כל און גם בידו וכחו. ובהעלאתו שם מדבריו הקדושים שבזה מנקה ומציל גם הנלווים אליו שלא יתאחז בהם הרע, עד שגם הם לא ייראו ויפחדו מהרשע:

אות ז

אם לפי הנ"ל, לא תהיה מדת ונקה רק במדרגת העולה להתפלה והעדן. וכן בהנ"ל שהשם השני [בתראה שלים יתיר], הוא במדרגת העדן. אבל עוד יש לבאר, שבאמצעות הנהר הנמשך מזה לזה, יש שמצטרפים [ליתן בזה, את האמור בזה], ותחשב התפלה, בכל הי"ג מדות שתתקבל בהם. וכן תתחשב התורה, בכל הי"ג מדות המוכרחים להדרש בהם. ויען אשר בכל זאת, נחשבים הגן והעדן לשני מדרגות, אשר לא ראי זה כראי זה. ובמדת ונקה לבד, פרט ואמר, שמוכרח לעלות לעדן התפלה. יש לבאר באמצעות הנהר, שבאופן אחד מצרף אותם, ובאופן אחד מבדיל ביניהם. ושכל ההבדל, הוא למדה האחרונה הזאת. שאף על פי שנוגע בה גם הצירוף הנ"ל, נבדלת בכל זאת, ונחשבת מחמת זה, ברוממות העדן יותר מכולם :

אות ח

בהעולה מדבריו הקדושים [אשר ביארנו לעיל], שכפי ההבדל שביניהם, לא נמצא במדרגת הגן, יותר מי"ב מדות, ובאמצעות הארבעה [ראשים] אותיות הויה, אשר פירט בו. תבין מרחוק במספר י"ב צירופי הויה שהזכיר בסוף זה המאמר. ומחמת שבכל זאת, נמצאים אלה הארבעה ראשים [בי"ב צירופיהם], גם בשרשם שבעדן [ואחדות הנהר הנ"ל], ושם, האור גנוז ונסתר בסתרו חושך שבתכלית ההיפך מהאור, ובהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שגם גשמיות ד' יסודות הגוף וכלליות הבריאה, נמשכת מקדושת ורוחניות ד' אתיות השם. תבין ותתבונן כמו כן בי"ב צירופי הויה שבלילה וחושך, כמובא שם.:

אות ט

כפי ביאורינו הנ"ל, תראה נפלאות גם בפשיטות פירוש הכתוב ונקה לא ינקה וכו', אשר בפשיטות דעתינו יש לפרש אותו במדת הדין ותכלית ההיפך ממדת הרחמים, ולפליאה גדולה יחשב זאת. כי הלא בכל זה המקרא חושב והולך ממדה למדה, בדבר הרחמים והטוב, ובסוף וסיום דבריו, מהפך ומדבר בתכלית ההיפך, ומדת הדין. אשר לא זה בלבד, כי נקה לא ינקה, עוד פוקד עון אבות על בנים ובני בנים, על שלשים ועל רבעים. וגם אפילו לפירוש חז"ל, כי מלת ונקה יסובב למעלה. החליטו אותו בסיומו לא ינקה, לשני כתובים המכחישים זה את זה. ואולם, בגניזת והסתרת האור שבעדן, והתחשבותו לחושך ותכלית ההיפך אשר ביארתי לעיל מדבריו הקדושים. יש לבאר עוד, שגם מחמת זה נגנז ונסתר אור הרחמים שבו, ונחשב ונראה בתכלית ההיפך, למדת הדין חס ושלום:

אות י

בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, שכל ד' אותיות הויה שבגן, [וגם מאליך תבין שזה כל עצם מציאות הגן], נמשך מהעדן. ובביאורינו הנ"ל, שהעדן בהשפעותיו מוכרח להגן. יען אשר הוא לבד כל כלליות הכלים, אשר זולתם נהפך השפע לחסרון יותר, [ויתעצב אל לבו, כנודע]. נראה מבואר, שכעין זה גם כל הכרח התורה ותפלה זה לזה. כי כל בירור הלכות התורה [ולזכות בזה גם לקיומה, ולסור מרע עד שלא יאונה כל און], אין ביכולת לזכות, רק בעדן התפלה. וגם בהיפך, אין ביכולת לעלות בעדן התפלה, רק בכלי התורה והגן [והם מהדברים המקושרים זה לזה, שאין יודעים מהיכן ההתחלה, כמבואר מזה בדברי מורנ"ת]. ועוד בכל זה יבואר יותר בהכרח ההתקרבות להרב, ושבו לבד נמצא כל הרוח חיים של התורה והתפלה, עד שזוכים על ידי זה, גם בעצמו לתפלה ולתורה בלימוד ובקיום:

אות יא

בדבר הבריאה בפועל על ידי התורה שהזכיר בסימן ז', סובב להעולה מצירופי דבריו הקדושים בסימן א', ובסימן ב', שכל בריאת העולם, הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. וכן סובב בזה לצירופי דבריו הקדושים שבסימן ה', וסימן ז', לבאר בפרטיות התהוות הגופים בגשמיות בבנין הארבעה יסודות שבבריאת העולם, שהם הנמשכים מד' אותיות השם, הנמצאים ויוצאים מגן התורה. וכן בדבר הנשמות דאיתרביאו בגן התורה, סובב להכתוב, ויפח באפיו נשמת חיים, [שגם משם מבואר, שהוא מהרוח חיים שבתורה]. ואולם, בדבריו הקדושים שבזה הסימן ז', מוסיף והולך להודיע, שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

אות יב

בהעלאתו בצירופי דבריו הנ"ל, שכל גידול וצמיחת הנפשות והגופים [הוא] מגן התורה, מוסיף לבאר בדבר החסרונות שנתחסרים על ידי העוונות [שעוברים על התורה], שהזכיר בסימן ד'. ובכלל ואו הנ"ל בהקדמה, שזה לעומת זה וכו', יבואר לנו, כי מהסערה שנמצא בצד הרע, נלמד ונבין לצד הטוב. שזה מה שמבאר בשער הציצית [והשין שמאלית], שהם באותיות סערה, להכניע את הסערה דסטרא אחרא. וכפי העולה בכל ביאורינו הנ"ל, שמדריגת העדן גדול ועצום לאין ערך ממדריגת הגן, ושגם כל מציאות הגן והרוח שבו, נמשך מהעדן, אשר לפי זה יבואר לנו, שכמו כן גם הרוח שבעדן, גדול ועצום לאין ערך מהרוח שבגן, להיות לסערה חזקה כפלי כפלים. ושזה זה הרוח שברב העליון הנ"ל, העולה לזה העדן בכלי הגן, עד שאינו נפסק אצלו חס ושלום, כמו שנפסק מהרשע. גם יש לפרש, שמחמת שהוא מקבל את הסערה ברוב הכלים הנפלאים, אינו נקרא אצלו גם אחר כך, רק בשם רוח סתם. ובהעלאתו כל זה מדבריו הקדושים, מבאר בכפלים, למציאות הכח והגבורה שבזה הרב והצדיק, להכניע ולכלות גם את הרשע האדמוני הנ"ל:

אות יג

עוד לאל מלין, לבאר יותר בכל הנ"ל. כי בפירוש הכתוב ראיתי וכו', ושנים זיתים וכו', אילנא דחיי ואילנא דמותא, היינו טוב ורע וכו'. מבואר כוונתו, שהוא עץ החיים, ועץ הדעת [בגזירת מות] טוב ורע, העיקריים בגידולי הגן, [כמבואר מסיפורי הכתובים שבזה הענין, לפי פשוטם]. ובפירושו הנ"ל שבסימן ז', שגידולי הגן הם הנפשות, [כי האדם עץ השדה]. ומהרע שבעץ הדעת, נאחז הרע בכל הדורות שיצאו מאדם הראשון. ובהנ"ל שגם עצם הגן יוצא ונתהווה מהעדן. יש להתפלא במציאות הרע בגן נפלא ונורא כזה, הנמשך מעדן אלקותו בעצמו יתברך. אבל גם כל זה יתיישב לנו, בביאורי הנ"ל להסתרת העדן. שבסיבת הסתרתו, יש שנהפך האור בתכלית ההיפך להנשפעים מאתו, ולהיות להם בחושך ודין ורע. כי לפי זה יש לבאר, שגם זה כל הרע שנמצא בהגן הנמשך מאתו. וגם לפי זה יבואר, שכל העומד בנסיון, ומכניע את הרע שבגן, מכניע ומהפך כמו כן, לשורש הרע, שהוא ההסתרה ומדת האף והדין שבעדן בעצמו, להיות נהפך אליו בהתגלות ורחמים לאין ערך כלל. כי הוא לבד, כל השורש והמקור של כל מדות הרחמים הנמצאים בהגן, הנמשך מאתו:

אות יד

בכלל החמישי הנ"ל בהקדמה, שכל מקרא או מאמר חז"ל שמביא קצת מאתו לאיזה ענין, נכנס ונתבאר בזה הענין כל המאמר. תבין מרחוק בפירושו לתערובות הטוב ורע הנמצא בגן דא אורייתא, שהוא דבר המחלוקת שבין התנאים, שזה אוסר וזה מתיר וכו'. כי בביאורי הנ"ל, שגם זה הרע נמשך מהעדן, בעוצם הסתרתו. ישמע חכם ויוסיף לקח, כי לפי זה, מה נורא ונפלא הפלאת חז"ל, אשר החליטו ואמרו, אלו ואלו דברי אלקים חיים. כי מאילך תבין, שברוממות התנא, לא נחשב לו כלל זה הרע [שמצד ההסתרה], לרע ממש חס ושלום:

אות טו

וגם, כי מה מתוק מדבש ועונג הכרח הבירור למדת העדן ונקה הנ"ל, שהיא המכוונת למדת השלש עשרה שבתורה, בכתוב השלישי המכריע בין הכתובים המכחישים זה את זה. וגם זה בעצמו דבר הכתוב ונקה [שהיא מקור הטוב והרחמים] המתאחד בסופו המכחישו, ואומר, לא ינקה. שהיא מדת הדין, ההיפך מטוב חס ושלום כנ"ל:

אות טז

בדבריו הקדושים שבסימן ב', על אודות החמש נימין שבכינור של דוד, שהיא כנגד החמשה חומשי תורה. יש לבאר, שגם בזה יסובב לדבריו בצירוף התורה והתפלה הנ"ל, שחיבר אותה דוד בניגון הכנור שבחמש נימין. וכפי המבואר מדבריו בענין תערובת טוב ורע שבתורה, אשר בשכל האנושי אין שום אופן לבוא לבירור נכון בכל הלכה בלי שום ספק עוד, [בסיבת המחלוקת שבין החכמים והפוסקים], והרבה פסקי הלכה אינם נפסקים רק כפי הכללים, כמו ספק דאורייתא לחומרא וכו'. יש (להעיר) [להבין] ולהשכיל דבר מתוך דבר, שזה שלא יהיה בירור הלכה האמתית, [וגם בלי תיקון וספק, אפילו בהאיבעיות והספיקות שבדברי חז"ל], עד השלמת מדריגת בן דוד בעצמו. ויען אשר גם דוד זכה מעין זה , נתבררו אצלו חמשה חומשי התורה בכנור תהלתו, שהיה מנגן מאליו ברוח צפונית שהגיע אליו [מהעדן] באמצעות הגן, כנודע:

אות יח

בכוונתו להבין משל ומליצה, [הנ"ל בהקדמה בכלל האחד עשר]. יש להתפלא בפירושו למדת ארך אפים, שהוא אריכת הרוח המשלים ומחיה את האדם. כי הלא בפירוש הפשוט נתפרש מלת אפים, שהוא האף והחימה, שהשם יתברך מאריך ומעכב אותו מלהזיק ולהמית את האדם. ואיך נלמד ונביא מזה ראיה, לתכלית ההיפך, שהרוח לבד משלים ומחיה את האדם. וגם יותר יש להתפלא לעניות דעתי, בביאורו למאמר חכמינו ז"ל, צפון חסר. כי כפי שמבואר בדבריו הקדושים שצפון מרמז על הרוח הצפון בלב, אשר מאתו כל החיים והתמלאות החסרונות, עד שבהפלגת מעלתו, נקראים כל ישראל בשם צפוניך. ועתה [אם אין ביכולת להביא ולכלול גם הלב בסוג המעלה הזאת. כי לפעמים נסתלק קצת מאתו הרוח הצפון בו, ולפעמים נסתלק מאתו לגמרי, ומהסתלקות הרוח לבד, נרגש בלב החסרון. אבל] איך יתכן לפי זה החלטת חז"ל, לקרא בשם חסר, את הרוח הצפון בעצמו. ואולם, בהסתרת הרחמים שבעדן הנ"ל, להחשב מפני זה בתכלית ההיפך [בעולם השפל], במדת האף והדין והחסרון. תבין מעצמך ליישב אלה הפליאות. כי הוא האף והחסרון שבאור הצפון והגנוז [הנ"ל מפירוש רש"י, על הכתוב ראיתי וכו'], אשר מאתו לבד, כל הרוח חיים וההשלמה לכל החסרונות שבעולם. וכבר ביארתי לעיל, שבהשפעת העדן להגן, נמצא גם בהגן מדות העדן:

אות יט

בדבר הבריאה בכח שבעדן, מבאר יותר לזיכוך הרב גם בכוחו וידו, [שלא יאונה לו ולא יתאחז בו כל און], על ידי עלייתו להתפלה והעדן:

אות כ

בדבר הא'ף' הנ"ל, אשר יגיע להרשע בקבלת הטוב מהעדן, [בלתי כלי הגן כנ"ל]. תבין מרחוק, בהפלאת סוף המאמר, מענין הי"ב שעות הנ"ל, אשר פרט בפרטיות התחלקות כל שעה לא'לף פ'א חלקים, [והמעיין שם לא יבין בזה שום פירוש כלל]. גם יש לבאר לפי זה בענין המאמר חז"ל המוב"פ, על אודות הרשע, אשר אמרו עליו, שהש'ע'ה' משחקת לו:

אות כא

בדבר המדות הנ"ל שזוכה להם כל רב דקדושה. ובכלל השביעי הנ"ל בהקדמה, שכל מדה כלולה מכל המדות. [אשר בכל זאת, נחלק כל מדה להיות למדריגה בפני עצמה]. יש לבאר, [כמבואר גם במקום אחר] שבכל זאת, יעמוד כל רב במדריגה ומדה בפני עצמה. והנה, זה המאמר נאמר בשבת חנוכה, ועל הכתוב ראיתי וכו', שהיא ההפטרה שקוראים אז בתורה פרשת חנוכת המשכן, [שהיא בית ה' המוב"פ] בקרבנות הנשיאים. ובכלל הואו הנ"ל, שזה לעומת זה עשה וכו'. יבואר לנו בהבאתו תרגום אונקלוס, אשר קרא להאלופים בשם רברבי. כי כן זה לעומת זה, גם מצד הקדושה, קרא להנשיאים בשם רברבי. ואשר בדבר המדות הנ"ל באו למספר י"ב, הנשפעים ממדת השלשה עשרה, שהוא הרב והכהן העולה בית ה', שהיא העדן כמוב"פ. והעיקר הוא קודש הקדשים, אשר עין לא ראתה. ואשר זה לעומת זה נמצאו אלופי ורברבי עשו, נסיתי ובאתי למספרם, ומכוון ממש באו גם כן למספר י"ב. זולת האלוף עמלק, הגרוע בטומאתו יותר מכולם, שהוא השלש עשרה . וזה לעומת זה, כמו שכל המשכת הטוב וההצלה מחטאים, הוא בכח הרב העליון, במדת השלש עשרה כנ"ל, כאשר ביארתי לעיל מדבריו הקדושים. יבואר לנו, שכן גם בהיפך, כל החטאים ועוונות ישראל, נמשכים מאתו. שעל זה מוכרח להתגרות אתו ולמחותו. עוד יש בזה הרבה דברים נפלאים, כמו בפרשיות הנשיאים, המוכרחים למדת הי"ג שבשני כתובים המכחישים כנ"ל, מסיים הכתוב ובבא משה וכו', שגם בזה ב' כתובים וכו', כנודע:

אות כב

בכל הנ"ל יש לבאר עוד, שהרב דקליפה העומד על נפשות ישראל, [שכולם בכלל צדיק ממנו שהזכיר בסימן ה' בפירוש חז"ל בדבר הכתוב תחריש כבלע וכו'], ועוסק לב'ל'ע'ם' בכל דור ודור. הוא [היודע דעת עליון], המקבל את הסערה בכל טוב מהשפעת העדן בעצמו. אבל גם מחמת זה בעצמו שמקבל את הטוב בסערה שבעדן, ורחוק מהכלים שבגן התורה בתכלית הריחוק, מסער אחר כך את גופיה ונשמתיה, להאבידו עדי עד, כמוב"פ בסימן ג':

אות כג

בכל הנ"ל תבין מרחוק, שאף על פי שגם משה רבינו עליו השלום, זכה להשגת י"ג מדות התפלה אשר בהעדן. אבל כנגד השלמת מדריגת התפלה בחמשת נימי הכנור אשר בבן דוד בעצמו, עדיין גם הוא לא נחשב, רק במדרגת החמשה חומשי תורה שבנגלה, שהיתה על ידו. [כי גם בהצדיקים העולים לזה העדן, שבי"ג מדות הרחמים של התפלה, נחשב כל אחד כנגד חבירו הגדול יותר, למדריגת הגן והתורה שבנגלה לבד]. ושמחמת זה לא היה עדיין ביכלתו להתגרות עם עשו, אדום בעצמו. ולא עלה עדיין בשלימות להשגת העדן הנ"ל, שמשם דרכי ה', להשפיע בסערה גם להרשע והרב דקליפה, [כעין אלו ואלו וכו'], ובסתרו חושך הנ"ל, ועוד להקדימו [קודם לאור סערת בן דוד]. כי בההשגה הזאת בעצמה, היתה כל הכנעתו:

אות כד

פירוש הכתוב מי אתה הר הגדול וכו', הציג מורנ"ת בין שני חצאי עיגול. יען אשר לא יצא בזה הלשון מפי רבינו ז"ל. ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, שהוא כלל הנ"ל בהקדמה, שכל הענין מהכתוב מתבאר:

אות כה

בהמבואר מדבריו הקדושים בסימן ח', בהפלאת מראה לבן להטלית, [וממילא מבואר, שכמו כן גם להציצית]. כי בכח שערת [סערת] הציצית, להכניע את האדמוני בטלית האדום [כאדרת שער], שבמדת הדין שבו כנ"ל, ולהמתיקו בשרשו שבסערת העדן, להפכו לרחמים גמורים ורבים בכפלי כפלים כנ"ל. ובהמבואר בכלל הנ"ל, שכל הענין מהכתוב שמזכיר מאתו, מתבאר לפי דבריו. ובהכרח הירידה לצנור ומדת הרשע בעצמו, כדי להכניעו. תבין מרחוק בהפלאת זאת המצוה, להתחבר עם מראה תכלת, שהיא הגוון שבין האי שחור [אדום], ובין הלבן:

אות כו

במספר הי"ג מדות הנ"ל, אשר חז"ל החליטו זה המספר כפי מלות השונות אשר בהם. נראה מבואר, שלכל מדה פירוש אחר. כי אם לא כן, נחסר המספר. ונתפוס לדוגמא מדה הראשונה בשם ה', מורה על הוויותו הנצחי יתברך, ושבזה מהווה ובורא לכל דבר, ומי כמוהו נאמן לשלם ולבלי לקפח שכר כל בריה, בטובו ועשרו הגדול ועצום לאין ערך. ובמדת שם ה' הכפול, מבואר בפירוש חז"ל , שהוא המוסיף והולך בסיפור טובו יתברך, שהוא נאמן לשלם שכר המצוות, גם אחר שיחטא האדם כנגדו יתברך. והמדה השלישית שבשם אל, מורה על החסד, כנודע, שהשם יתברך גומל להאדם, שלא מצד שכר. וכן ממדה למדה, מוסיף והולך לספר את טובו יתברך, דוק ותשכח. ואולם, בבואך למדת ונקה הנ"ל, תתמה ותפלא קצת. כי אחר כל אשר פרט ואמר, שהוא נושא ומכפר גם עון ופשע, ומחשב אותם לחטאה בשגגה, ואחר כך גם זה מכפר, [כן נראה לעניות דעתי מבואר מצירוף פירוש חז"ל לפשיטות לשון הכתוב]. ועתה, במה יש לנו לבאר למדת ונקה, באופן שיהיה נקרא בשם [מדת הי"ג], הוספה על המדות הראשונות. וההכרח לבאר מכל זה בעניות דעתי שזה מחמת שבמדת נושא עון וכו', נזכר עדיין שם העון, ובדוגמא נחשב בזה כביכול, למלך בשר ודם האומר לעבדו:

דע, ואל תשכח, את אשר חטאת כנגדי, אבל אני ברוב טובי, מכפר לך. ולא כן מדת ונקה, שהוא לנקות ולזכך את האדם בתכלית הנקיון, והוא [כעין התהפכות עוונות לזכיות, המובא במקום אחר] בהשלמת מדריגת דוד ותהלתו הנ"ל. כי הוא לבד יהלל ויברך להשם יתברך במחייתו שם החטא, מחייה נצחיית כל כך, עד שלא יהיה שייך עוד להזכירו ולומר שנתכפר לו. ובכל זה, שוב נשוב לאשר ביארתי לעיל באות ז', מהמובן מדבריו הקדושים, שעיקר ההבדל הוא למדת ונקה, ושבההבדלה תתרומם ותתחשב במדריגת העדן יותר מכולם. כי כפי הנ"ל, יש לבאר בטעם הדבר, שזה מחמת, שכל הכרח ההבדל, הוא מהכרח הצמצום וההגבלה, שזה כל מדריגת הגן כנ"ל. ואם יתוסף ויצורף למדות הרחמים שבגן גם זה הנקיון ותכלית הזיכוך, להפך לזכיות גם החטא בעצמו, יתקלקל הגבול והכלים המוכרחים לכלליות הבריאה. ולא כן בהבדלה ועלייתה להסתרת העדן יותר מכולם, נחשבת בזה על כל פנים כשני כתובים המכחישים זה את זה, עד שלא יזכה בה כראוי, רק בן דוד כנ"ל:

אות כז

העצה שמייעץ להזדכך מהרע לבל יתאחז בו ביורדו לצנור הרשע, על ידי בירור ההלכה. כופל ראייתו לאחיזת הרע בהצדיק הבלתי זוכה עדיין לבירור ההלכה [מעדן התפילה], ויורד לצנור הרשע. כי אם גם אז אינו חשוד חס ושלום להכשל בזדון גמור חס ושלום. נמצא על כל פנים ביכולת הרע להתאחז בו, מצד המשגה והשגיון בדבר הלכה, [אשר גם דוד לא זכה בשלימות להנצל מזה השגיון, אם לא בהשלמת מדריגתו שלעתיד כנ"ל]:

אות כח

עוד מהמבואר מדבריו הקדושים. שבבירור הטוב וההיתר מהרע והאיסור, נדחה הרע לגמרי. ושכל התגברות הרע, הוא בסיבת תערובתו עם הטוב, אשר התערובת גורם תמורה, שאין ביכולת להכיר ולהבחין כלל ביניהם. ושוב נשוב מכל זה לדברינו באות הקודם, אשר להצדיק והרב האמת, לא תפעול התמורה להכשילו בזדון חס ושלום, אם לא במשגה כנ"ל. אבל כאשר גם הוא נחשב לעומד במדריגת העדן, ומשפיע מימי חכמתו להנלווים אליו. ונפשות הקטנים והשפלים [כעשבין המוב"פ], אשר בהם תתגבר בלי ספק התמורה הנ"ל בכפל כפלים, ממירים ומחליפים לגמרי טוב ברע. כי פקודי ה' הטובים והנעימים כנופת, נחשבים ונרגשים בלבבם לרע ומר. ועוונות וחטאים הרעים והמרים להנפש, נרגשים ונחשבים בלבבם למתוק וטוב. ויש לבאר עוד, שזאת התמורה, גורמת כביכול גם התמורה שלמעלה, בדרכי ה' הנעלמים ונסתרים בעדן הנ"ל, רשע וטוב לו, צדיק ורע לו. ושבכל זה, מבאר בכפלים לכח וגבורת המברר את ההלכה בתכלית השלימות [שהוא בן דוד בעצמו], להתגרות עם האדמוני, ולכלות ולבער את כל אלופיו, החוחים והקוצים, הגוזלים וחומסים יניקת גדולי נפשות ישראל שבגן. יען, אשר זה לעומת זה, כנגד התמורה הנ"ל, יעלה ויתגבר הבירור שלו, לעורר באתערותא דלעילא את הבירור והכרעת ההלכה בכתוב השלישי, שבתכלית עליית העדן עין לא ראתה כמוב"פ:

אות כט

בכלל הי"ג הנ"ל שבספר אמונה בידיעה הרוחניות, אשר יסדתי בשיחת רבינו ז"ל בדבר הזמן והמקום שבדעת האדם, ולמעלה מהזמן והמקום שבדעת האין סוף יתברך. וזה הכלל מקושר ומיוחד גם לכלל שנים עשר הנ"ל, בדבר האמונה הפשוטה אשר הודיענו רבינו ז"ל, שביכולת השם יתברך לעשות ולדבר מה שנראה לאנושת דעתינו כשני הפכים בנושא אחד. יבואר יותר מה שלא הסכים רבינו ז"ל לדברי המקובלים, הבאים להשיב על פליאת מאמר חכמינו הנ"ל, אלו ואלו וכו'. כי גם אם סמכו דבריהם ביסודות הזוהר הקדוש, והאריז"ל, אשר באמת וצדק כל דבריהם. אבל כפי הנראה מטרת דברי המשיבים הנ"ל, לתשובה והבאה בלב ודעת האנושי בפשיטות, נחשב להם לשגיאה זה הדבר. כי באמונה לבד, נבא בדברי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל, ולא באנושת דעתינו:

אות ל

גם לפי כל הנ"ל, ובכללים הנ"ל בהקדמה, יש לבאר מצירופי דבריו הקדושים, כי כאשר יחלק הבורא יתברך מחכמתו ודעתו, להביאה ולקשרה בעוביות וחומר הבשר ודם, מוכרח כביכול להעבירה בתמורה ותהפכות הנ"ל, עד שגם היא עצמה, נחשבת עם דעתו יתברך כשני הפכים. ושבכל זאת, סובב גם על זה מאמרם הנ"ל, אלו ואלו וכו'. אם לא כשמגביר האדם מעצמו ובבחירתו, פסולת העוביות ועכירות החומר בתאוותיו ומעשיו הרעים. ועוד יש בכל זה הרבה לבאר, אבל ברוב ועומק רוחניות והפלאת הדברים, אין יכולת להאריך:

אות לא

גם בדבר ההתגלות והההסתרה שבעדן הנ"ל, יש לבאר, כי ברוב חכמת האין סוף יתברך, הפליא בנחל עדנו הנמשך להפרד"ס והגן כנ"ל, להשוות ולהדמות בעיני כל הבאים ועולים לשם, שתהיה ההסתרה וההתגלות שהם הדין והרחמים, שווים בעיניהם. עד שגם משה רבינו ע"ה, לא המתיק בשלימות את הדין בשרשו, אשר מחמת זה לא בירר את ההלכה בהכאת הצור. ואם היה מברר גם אז לבלי להכות כנ"ל, לא היו צריכים עוד כל הנפשות אשר השקה מזה הנחל, לטרוח כל כך בבירור ההלכות שבתורה שבעל פה, כנודע [גם לפי הנ"ל, יבואר יותר הכרעת ההלכה כהלל, העומד יותר במדת הרחמים והסבלנות. כי זה לבד, התגלות העדן והאמת שבו]:

אות לב

בהעלאתו הנ"ל באות ו' ובאות כ"א, שכהצלת הרב לנפשות ישראל הנלווים אליו מחטאים [ומתמורת הטוב ברע הנ"ל באות כ"ח]. כן [בכלל הנ"ל בהקדמה], זה לעומת זה, כל החטאים ועוונות ישראל, נמשכים מאלוף עמלק, [זרע של איש השעיר בשערתו הנ"ל, המוב"פ בסימן ג', הלוחם ומתגבר כנגד הרב דקדושה, עד עת הבנין וחידוש העולם שלעתיד, המוב"פ בסימן א' כנ"ל]. מבאר יותר בנשיאת וכפרת העוון שמתגבר כנגדו הרב דקדושה, מאחר שבבירורו שלמטה, מעורר הבירור שלמעלה, לידע ולהודיע גם לכל המקטריגים והשרים שלמעלה, שכל החטאים ועונות ישראל, לא יהיו רק בסיבובי החוחים וקוצי אלופי עשו הנ"ל, [המתאחזים בשושני גדוליהם שבגן הנ"ל]. והעיקר, בבוא הרב הגדול הנ"ל לבית התפלה, שהוא בית ה', כמבו"פ בסימן ז'. ובתפלתו ואנחתו מעומק הלב והרוח הצפון שם [כמוב"פ בסימן ג'], עולה ונכנס בה, עד לפני ולפנים, עדן, עין לא ראתה המוב"פ בסימן ז'. ומשם רוח החיים שביוד הדברות המוב"פ בסימן ט'. וכאשר בכל זאת, יתגבר כנגדו הרב דקליפה בתמורת טוב ברע הנ"ל, לעלות גם כן עד העדן כנ"ל, ולהמיר ולהחליף גם שם שעיר בשעיר [עיין היטב לעיל באות י"ב], עד שאין בכח דעת האדם בשום אופן לברר בעצמו, עוד יעמוד כנגדו הרב העולה לשם מצד הקדושה, ומהפך וממתיק את הדין בשרשו, שבזה העדן. ולא בדעת אנושי, כי באמצעות הנהר ומעין החכמה היוצא [בגורל על פי ה'] מהוויתו יתברך המפורש שם [בשלים יתיר] כנ"ל באות באות ד', מברר ומלבין נפשות ישראל, מעוונותיהם הנמשכים מהאדמוני, שהוא השעיר דקליפה הנ"ל, ואותו לבד יאבד וימחה:

אות לג

והנה, אחר כל הנ"ל, עוד תביט ותראה, בהלכות והליכות הנפלאות ממורנ"ת ז"ל שבזה המאמר, [בחושן משפט הלכות העושה שליח לגבות חובו]. כי מכל דבריו אשר יבאר שם תשמע ותוסיף לקח, שזה מה שהתגבר האלוף עמלק, עצם הרע, מן העץ ואילן המות הנ"ל באות י"ג, ביניקתו כחוח וקוץ הנ"ל, מהסתר וסתרי העדן בעצמו, ומתאחז בגידולי שושנה הצומחת משם, כנ"ל מהמוב"פ:

אות לד

גם טרם נגמור את הדברים והביאורים היוצאים משם, שוב נשוב ליסוד המאמר, בהכתוב הנ"ל והמוב"פ, ראיתי מנורת זהב וכו', וגולה וכו', מעין השמן וכו', מ"ט אורות וכו'. כי מדברי מורנ"ת בהלכות הנ"ל, יש לפרש כוונת רבינו ז"ל במספר המ"ט, שהוא לכללותם באור החמשים [שהם נכללים שם בהשלמת מספרם, כנודע], שהוא העיקר באור הגנוז והעדן הנ"ל והמובא שם. ובצירוף ביאורי [הנ"ל באותיות הקודמים] לדברי מורנ"ת בהלכה הנ"ל, תבין מרחוק על אודות התליה בספק וטעות, אשר לפרקים יטעה וישגה הרב העולה בעדן ושער החמשים הנ"ל, ושגם כל המשגה והטעות, הוא מעושק התמורה והמריבה במלחמת הרב דקליפה הלוחם כנגדו, אשר כפי התגברות תמורתו ומריבתו, כן זה לעומת זה, מוכרח הרב לבא יותר בבחינה ונסיון [הטעות והמשגה] הנ"ל, הנמצא בהעדן ושער החמשים. ואולם, בהארת מרדכי, שהיתה מעין הגאולה האחרונה, [אשר תבא על ידי בן דוד, הנמשח בשמן מר-דכי], זכה להתגבר גם כנגד העיקר באלופי עשו הנ"ל, אשר עמד גם כנגד הגורל הנ"ל. וזה לעומת זה, כיוון בו למדת [יום] הי"ג, [והחדש שבשנת דין ועיבור, יגיע גם כן למספר י"ג] ומרדכי ידע, והתגבר כנגדו בתפילה שבעדן הנ"ל, עד שבזה היום בעצמו, הכניעו והפילו:

אות לה

בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, השתוות מספר י"ב המדות והצירופים שבאותיות ה', למספר הד' אותיות בעצמם, שהם הד' נהרות כמוב"פ. אשר כהתאחדות הד' נהרות למעלה בעדן להיות בנהר אחד, כן גם התאחדות י"ב המדות והצירופים למעלה בעדן להיות במדה אחת. יש לבא בזאת ההשתוות גם בדבר ההוספה אשר יתוסף מדת עדן התפילה לי"ב המדות שבגן התורה, ולהיות בזה ובזה מספר הי"ג. כי כמו כן, יתוסף הנהר שבעדן התפלה, להד' נהרות שבגן התורה, ולהתחשב מפני זה גם בהמספר חמשה. ושבכל זה תבין מרחוק, בחושבו בזה המאמר כמה דברים אשר יבואו במספר חמשה, והם: חמשה חומשי תורה, ותופשי התורה אלין דתפשין בכנור חמש נימין [כמובן בפנים מצירופי דבריו הקדושים], אשר ינשב בהם רוח הצפון היורד [מעדן התפילה] באמצעות הגן כנ"ל. והוא הרוח שבחמשה אונות הריאה [כמבואר בפנים], והם כנגד חמשה קשרים שבציצית ושערת העדן כנ"ל, וחמשה תיבות שבכתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה', כמוב"פ. וכן במספר היסודות הנ"ל והמוב"פ, הלא נודע, שרבינו ז"ל הסכים לדעת האומרים שנמצא גם יסוד המלח, והוא יסוד החמשי, [אשר לפעמים אינו נחשב ביניהם, כי הוא] יסוד הכלול מכולם. ונראה מבואר, שהוא המכוון כנגד הנהר החמישי, היוצא מהעדן הכלול מכולם. גם בכלל זה לעומת זה הנ"ל בהקדמה, תבין מרחוק בהבאתו בסוף דבריו, פליאת הכתוב בחמשה לשונות, בוגדים, בגדו, ובגד בוגדים, בגדו:

אות לו

בכותבו בהנסבב שבסוף המאמר, לעיין בתיקונים תיקון יוד, עיינתי שם, וראיתי שמביא שם גם תיבת אחד, [שבסוף הכתוב שמע וכו' הנ"ל], שהוא במספר י"ג חוליות שבכל אחד מכנפי הציצית. ונראה מבואר לפי זה, שהוא אחדות האחד שבעדן הנ"ל, הכולל לכל המדות, עד שאינם נחשבים מפני זה רק למדה אחת, אשר גם בזה נשלמים במספר י"ג הנ"ל, ושכמו כן תאיר הארתו בחמשה תיבות הקודמים, שמע וכו':

אות לז

בהתחלת דבריו הקדושים בסימן א', בדבר האנחה. יש לבאר, שגם זה מכוון לדבר התפילה שבסימן ו', ושבכל זאת לא תהיה אמיתת מדריגת התפילה, רק בהשלמתה בתהלה ושיר, כאשר זכה דוד בניגון כנורו המוב"פ, ויש בכל זה הרבה לבאר:

אות לח

מה שכתבתי לעיל באות כ', על אודות האלף פ' חלקים וכו', עיין שם, הוא כעין דרש, ולא כעיקר מסלתי בכל זה הספר. אבל כתבתי זאת, מחמת שבעל כרחך דבריו האלה אומרים דרשוני, כי לא ביאר היטב זה הענין כמוב"פ. וטרם נבא לבאר בזה יותר, הנני להקדים ולשוב תחילה להמבואר מצירופי הדברים הנ"ל, שלא כמדריגת העדן, מדרגת הגן. כי העדן, הוא באחדות ואלף. והגן, הוא בפירוד וריבוי. ושכל מעלת הרב דקדושה, הוא בהתחלתו בריבוי הגן והתורה, שהוא רבוי הכלים ושינוייהם זה מזה, אשר בהם עולה ומקבל אור האלף והאחדות שבעדן, עד שלא יזיק לו חס ושלום, ואכל וחי ויתענג בו ממעלה למעלה עדי עד. ובתכלית ההיפך עומדים כנגדו כל אחד מאלפי עשו, הבלתי הולך בדרך התורה והריבויים שבה, ויתגאה מיד להיות לאלוף, ביניקתו ואחיזתו מאלף ואחדות העדן. נחלף ונהפך בו הארה הזאת כנזכר לעיל, ולא תהיה בו רק לא'ף', [בא'ל"ף פ"א הנ"ל], וכאשר הוא מתחיל בחיבור ואחדות הנ"ל, מסיים אחר כך בפירודא וריבויא יותר מדאי. ומה מתוק ונעים לפי זה פירוש הפשוט מהכתוב של רב [מלשון ריבוי], שמביא לדבר האלף של הרשע. וגם בריבוי [מספר] האלף, תבין מרחוק בצירופו פירוש הדרש לפירוש הפשוט בהכתוב נוצר חסד לאלפים. ושבכל זה מוסיף לבאר בהבאתו את הכתוב הנאמר לענין קבלת התורה, רכב אלקים רבותיים, [אשר בדרך דרש יפרש אותו על הרבנים דקדושה. ובפירוש הפשוט, יסובב למספר הרבואות], אשר בכח ריבוייהם דקדושה, לקבל אור האלף בקדושה, מבטלים ומכניעים לאלפי עשו שאינן, כמוב"פ:

אות לט

עוד מצאתי דבר נפלא, אשר מוכרח להקדים לזה קצת הקדמות [באות אחר אות]:

אות מ

הקדמה הראשונה. הוא בשם הצנור המוב"פ, אשר בכלל זה לעומת זה הנ"ל נראה מבואר, שכמו כן בקדושה, נמצא לכל אחד מישראל הנלווים להרב, צנור מיוחד, המשפיע לו מהרב את הרוח חיים להשלמת חסרונותיו. כי גם אם במספר הד' יסודות ומדותיהם, אינם נמצאים רק ד' צנורות, היוצאות מד' אותיות השם שבגן התורה כנ"ל. עוד נפרדים ונתחלקים לי"ב צירופיהם שבי"ב נשיאיהם ושבטיהם, עד שנפרדים ונתחלקים לכל אחד בפרטיות:

אות מא

הקדמה שניה. שנראה מבואר בכל הנ"ל, שהד' צינורות הכוללות הנ"ל, המקלחות ושופכות מימי ההשפעה. הן הן הד' נהרות, ויוצאות מהנהר הכללי, אשר בו יזל מים מהעדן כמוב"פ:

אות מב

הקדמה שלישית. בהעלאתינו הנ"ל מדבריו הקדושים [באות כ"א], שכל זה המאמר סובב לקריאת הי"ב נשיאים שבחנוכה, ומנהג אבותינו שמיום השמיני [מדה השמינית] והלאה, מוסיפים וקוראים עד פרשת העלאת אהרן הכהן לנרות המנורה, שהוא למעלה מכולם במדת הי"ג כנ"ל. שכל זה מכוון לדברי האריז"ל במדה השמינית נוצר וכו', שהיא הכוללת לכל המדות, העולות ובאות עד נקה. אשר לפי כל זה, ובכל הנ"ל, יש לבאר בזאת המדה, נ'צר ח'סד ל'אלפים, שהיא היותר עיקרי במקורו [מדת הי"ג] שבנ'ח'ל' ונהר העדן הנ"ל:

אות מג

הקדמה רביעית. שיש לבאר מכותלי דבריו הנ"ל בענין הכתוב ויעל אברם ממצרים וכו', וסוף הכתוב ואברם כבד מאד במקנה וכו', שהוא מה שהעלה מהצינור דקליפה חלקי רוח החיים, להפך אותם בעצמם, מצ'נ'ו'ר' לנ'ו'צ'ר' הנ"ל, שהוא הצנור הכולל שבקדושה, אשר גם הוא מעין הנהר והצינור שבמדת ונקה, המזיל מימי השפעה מהעדן כנ"ל, להיות כל אחד מהם נקרא מחמת זה בשם מזל. וגם אגב אורחא תבין בכל זה מרחוק ברוממות רבינו ז"ל שנקרא בשם נחל, העומד במ'זלות נ'וצר ח'סד נ'קה הנ"ל, והשלמת התיקון יהיה בנ'צ'ר' בן דוד הנ"ל אשר יפרה משרשיו, וינוחו עליו כל הארבע רוחות הנ"ל, כמובא מזה באות הנ"ל:

אות מד

בעומק הרמז אשר מצאתי באות הקודם, יש לבאר בענין אור החמישי הצפון בעדן העליון, אשר הבאתי לעיל באות ל"ה. שהוא בירידתו לארבע רוחות העולם, ישכון ויתאחד ברוח הנבחר מכולם, להקרא גם כן בשם צפון. וכמו כן יסוד החמישי הנ"ל, יהיה עיקר יחודו ליסוד הנבחר מכולם, להקרא בעצם שם הרוח, והוא רוח ה' שנזכר בכתוב הנ"ל, הקדמון והראשון לכל השלשה רוחות שהזכיר אחר כך:

אות מה

וזאת ההודעה נשמט מלעיל, כי אותיות השם אשר לכל דבר ולכל מדה, נמצאים [ברוחניותם] בעצם כל מדה וכל דבר:

אות מו

ראשי פרקים מביאורי הנ"ל באותיות הקודמות. בדבר הבירור על ידי העדן, [הוא כעין המתקת הדין בשרשו, המובא במקום אחר]. כי הבורא [ברא] חושך ודין, מהסתרת עדן חכמתו ותעלומות דרכיו אשר בהם, [ו]יצא הסתרה ושכחה והעלם הדעת, לחכמי גן התורה הנמשך משם, המכחישים וסותרים בדבריהם זה לזה, אשר אלו ואלו וכו'. והוא כעין תעלומות דרכיו אשר ביקש עליהם משה הודיעני נא וכו', מפני מה רשע וטוב לו ובולע, וצדיק ורע לו ונבלע. ואם היה עולה לשם כבן דוד שאנו מחכים אליו, היה ממתיק ומבטל זה הדין בשרשו, להתגרות באדום, ולמחות גם לראשית אלופיו כנ"ל, שלא יהיה עוד פחד מאתו, ולהרים קרנינו בכלל ובפרט עדי עד: