דברי פתיחה

[מתוך ספר שיחות וסיפורים כרך א' אות יב' יג'] כבר הודיענו רבינו ז"ל, שגם המצוות שיש עליהם טעמים גשמיים, יש להאמין, שהעיקר הוא [ה]טעמים הרוחניים לאין סוף שנמצא בה, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד:

וכן במצות תלמוד תורה העולה על כל המצוות, [כמבואר מזה גם בספר המדות, בזה הלשון: הרגל הלימוד עולה על קיום כל המצוות]. אף על פי שבפשיטות כל טעם הנגלה הוא למען דעת איך להתנהג בכל דבר, את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה וכו'. אבל גם בזה כל עיקר המצוה הוא בלשון סגולה להצלחת הנפש, כפי [ה]טעמים הרוחניים אשר בה [ועיין בספר המדות בזה הלשון: כל ידיעה במשפטי התורה וכו', הידיעה הזאת בעצמה היא הצלחת הנפש]. וכן מבואר מדברי חז"ל במסכת זבחים, לענין הלימוד שבהלכות קדשים, שהוא הילכתא למשיחא, אבל דרוש וקבל שכר:

והנה, כאשר יצא מפי רבינו ז"ל, כמה דברים נוראים, בהכרח לימוד ספרו. כי גם מיום התגלות הסתרי תורה שבזוהר הקדוש, תהיה בזה לבד, הסגולה להצלחת הנפש. כמבואר בזה מדברי האריז"ל, גם לענין הלימוד בכל חכמת הקבלה שנתגלה על ידו. רק שלא כל אחד ראוי לזה הלימוד שבקבלת האריז"ל, מלשונות ההגשמה אשר בה. ולהבלתי ראוי מגיע קלקול חס ושלום, כמובא מזה בס' חיי מוהר"ן. אבל להראוים לזה, מאוד מאוד מוכרחים דבריו והשגותיו הקדושים. ורבינו ז"ל קרא פעם אחת לספר "עץ החיים" בשם ספר מוסר, ואמר בזה הלשון: סע א טייער מוסר ספר סע איז, והפליג מאד ביקר מעלתו. ועתה, כפי המובן ברוממות רבינו ז"ל, יש גם מזה בעצמו להבין מרחוק, מרוממות לימוד תורתו, והצלחת הנפש שזוכים על ידי כל דיבור ודיבור שבה:

ואגב אורחא הנני להזכיר, מה שמובא מזה קצת בהשיחות שאחר הסיפורי מעשיות, [וגם בלקוטי הלכות מובא מזה], שרבינו ז"ל הפליג מאוד לפני מורנ"ת, בעוצם כח התורה, להוציא את האדם מכל מיני טנופת, ואמר לו בזה הלשון: גלייך דוא וייסט דעס כח פון דער תורה:

ומאמר רבינו ז"ל [שמובא בחיי מהר"ן] אני נחל המטהר וכו', מבואר גם כן מדברי מורנ"ת, שסובב בעיקר על דברי תורתו הקדושה:

ובספר המדות [באות צדקה] מבואר מעלת יקר הלימוד, כי "התורה והמעשר והשבת, נותנים חיים גשמיים גם כן":

ועוד הנני לספר אשר ראיתי בבית אבי:

איש זקן אשר בימי נעוריו התחיל לנסוע לרבינו ז"ל, עם דודו שהיה מאנשי רבינו ז"ל. ודודו שיבח אותו קצת לפני רבינו ז"ל, שהוא בר אוריין. והתחיל רבינו ז"ל לעוררו על התמדת הלימוד. ואמר לו בזו הלשון: דיא ליפן זאלן דיר ניט צו שטיין [כי עדיין היה סמוך על שולחן חותנו]. גם אמר לו רבינו ז"ל בזה הלשון: דיא תורה וועט דיך קוויקן, דיא תורה וועט דיך שטארקן. ועוד כמה וכמה שבחים חשב אז. ובסוף הרים את קולו, ואמר לו בזה הלשון: דיא תורה מאכט רייך:

גם מבואר מדברי רבינו ז"ל לענין הצדיקים יחידי הדורות, שקודם ירידת הצדיקים לזה העולם, יש ביכולת להיות איש כשר ועובד את ה' גם זולת זה הצדיק ותורתו. ומשבא לזה העולם, אין ביכולת כלל לזכות זולתו וזולת תורתו למה שצריך לזכות. וכפי הנראה מדבריו הקדושים, שזה נמשך מדרכי השם יתברך בהנהגת העולם, זה לעומת זה. ובירידת הצדיק הרופא נפשות לזה העולם, ברפואות ותחבושות יקרות ונפלאות שלא נתגלו עדיין מעולם. נתחדשים כנגד זה, מחלות ומכאובים חדשים שלא היו עדיין בעולם, ושאין ביכולת לעמוד כלל כנגדם, אם לא בסגולות ורפואות הצדיק, שנתחדשו וירדו כנגדם באלה העתים. והבלתי מתרפא בהם, אבדה תקותו חס ושלום:

ולפי כל זה תבין ותתבונן ברוב ועוצם חיוב והכרח הלימוד, בתורה שבנסתר שזכינו על ידי רבינו ז"ל. כי הן המה התבלין המוכרחים להיצר הרע שבעת הזאת, שעל זה אמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין (מסכת קידושין דף ל' ע"ב). והעיקר הוא לימוד העיון שבה, כמבואר מדבריו הקדושים בליקוטי מהר"ן סימן ק"א, שזה הוא הלימוד המסוגל להנצל על ידו מהתאוות והמדות הרעות:

ובספר המדות באות סוד מבואר, ש"בעיון עמוק בסודות התורה, יכולים לפקוד עקרות, ולרפאות חולאת חזק", [שגם מזה מובן גודל ועוצם מעלת זה הלימוד]:

וכאשר נקראים בשם סודות התורה, כל דברי רשב"י בזוהר הקדוש והתקונים שנפתחו ויצאו ממקור החכמה דעתיקא סתימאה, כן גם כל דברי הנחל הנובע משם על ידי רבינו ז"ל. שמחמת זה מבואר מדבריו הקדושים, שגם הקובע לעצמו בכל יום שיעור הלימוד בספריו הקדושים, לא יסתפק את עצמו בשיעור לימוד הפשוט, אבל יחלק את העתים, ויוסיף לקבוע לעצמו, שיעור לימוד העיון בספריו הקדושים:

והנה, בימי נעורי חלפו ועברו אצלי כמה שנים, שנפלאתי קצת בפירוש מלת העיון שהזכיר רבינו ז"ל לענין הלימוד שבספריו הקדושים, כי לכאורה אין יכולת כלל שיוכפל זה הלימוד לפשוט ועיון. כי בתורה שבנגלה, תלמוד בבלי וירושלמי, גם אם נמצא בהם לימוד אחד פשוט [להבין על כל פנים בפשיטות מאמר הגמרא, כי בלא זה לא נקרא בשם לימוד כלל], נמצא בכל זאת לימוד העיון, אשר הלומדים בהם ישימו עיניהם לעיין ולהעמיק יותר בפלפולים שונים [ולא בדרש, כי הדרש הוא ענין אחר, כנודע]. אבל בלימוד כזה, לכאורה לא נמצא כלל יותר מפירוש הפשוט. עד שבאמת נמצאים גדולים מאנ"ש [ומהם ר' יחיאל מענדיל בהקדמת המפתחות] המפרשים מחמת זה כוונת המאמר הנ"ל, על פירוש הדרש. אבל בהמשך הזמן, מידי שוקדי על דלתי ספרי מורנ"ת, אשר עליו סמך רבינו ז"ל את ידיו, למלא אותו ברוח אלוקים לקום ולדרוש בדבריו הקדושים, עד שגם כל דרשותיו, כנים ואמתיים [ובלי שום תערובות חס ושלום, מבלבול המדמה בתכלית ההיפך, שהזכיר מזה רבינו ז"ל בליקוטי מהר"ן חלק א' סימן נ"ד עיין שם], ראה ראיתי, שבאמצעות הדרש, חתר ומצא מסילות נפלאות בלימוד תורת רבינו ז"ל, גם בפשיטות, ולהוספות הם נחשבים על הרמז והדרש אשר ידרוש בהם בעושר דברי רבינו ז"ל ממקומות אחרים בתורה שבכתב ובעל פה [או ממאמרים אחרים שבספר רבינו ז"ל בעצמו, שגם זה נקרא בשם דרש ועושר ממקום אחר]. כי עוד בהוספה ותוספות על כל זה, מצא פירושים נחמדים בקצת מאמרי רבינו ז"ל [והם מובלעים ומובללים באמצעות דרושיו הנ"ל, עד שקשה וכבד להבחין כלל בהם. ואם יהיה אלוקים עמדי, הנני ליחד על זה בספרי דיבורים מיוחדים] שבכל מאמר ומאמר יפרש מניה וביה, כפי הכלל הראשון [והעיקרי] לכל הכללים, אשר כתבתי בהקדמת ספרי ביאור הליקוטים. שכן דרך רבינו ז"ל, לפרש בכל מאמר מיניה וביה, תחלתו מסופו, וסופו מתחלתו. ובאופן שאין נראה כלל, רק למי שחותר ומעמיק בהם. וכאשר ירמז מורנ"ת זה הכלל בהקדמותיו אשר כתב לליקוטי הראשון וליקוטי תנינא [ועיין שם מה שכתב, שכפי עוצם העומק, היה צריך לכתוב בכל דיבור ודיבור. "ודוק" או "והבן היטב"]. וגם אגב אורחא ראה ראיתי, שלפי זה מפורש שיחת רבינו ז"ל שאחר הסיפורי מעשיות סימן קצ"ט, ש"אין מי שיבין את תורתו, רק מי שיכול לאומרה פנים ואחור" עכ"ל. כי כשחוזר הקורא לאחוריו, מסוף המאמר לתחילתו, מבין יותר כוונת רבינו ז"ל. ושגם לפי זה מבואר מה שכתב מורנ"ת בסוף הקדמתו לספר ליקוטי הלכות [כרך הראשון והאחרון], שספרו הוא כעין ביאור על ספרי רבינו ז"ל. ולכאורה יש להתפלא על זה, כי הלא מהדרש לבד אשר ידרוש בהם, אין ראיה כל כך על יתרון דברי רבינו ז"ל ורוממותם [כמבואר לכל הבקי בספרי הדרשות, שאין מזה ראיה כל כך]. אבל כפי הדלאותיו את החספא אשר הדלה לנו בספריו הקדושים, למצוא את הכלל הראשון הנ"ל, וגם שאר הכללים אשר כתבתי בהקדמת ספר ביאורי הנ"ל, נחשבים ספריו הקדושים, לביאור ופירוש ממש לליקוטיו הקדושים. ואדברה בתורתו נגד מלכים ולא אבוש: