להמשיך שלום-סימן י"ד

אות א

הירדן מפסיק בין קדושת ארץ ישראל לחוץ לארץ. לכאורה, לא (זכר) [הזכיר] מקודם מענין ארץ ישראל, שיהיה שייך לחבר זה לעניינו שבפירוש רבה בר בר חנה, כדרכו בקודש. אבל הדבר מבואר, לשותה בצמא ממעיין תורתו שהפיץ חוצה, להוציא יקר [נפשות בני אדם כמוב"פ] מזילותא דגלותא, שגלינו מארצינו לחוצה הנ"ל, ושיתגלה כבודו יתברך מן החושך, עד שיאמרו לכו ונלכה באור ה', גם בכל הגויים, שהם [וארצם] מעצם החוץ הנ"ל. כי גם כשנתקרבים, אינם נכללים, בפנימיות מחשבתו יתברך המוב"פ. כי גם אז, אינם באים רק תחת כנפי וכסותי השכינה המוב"פ, ולא בפנימיותיה כידוע. [ו]אף על פי כן, עיקר התכבדותה בכסותיה הוא מהם דייקא, כמוב"פ לענין [ה]יתרון שזוכים, שיסירו הם הבגדים הצואים, ולבטל כל המניעות המפסיקים ומבדילים בין קודש לחול, ובין ישראל לעמים וכו'. שמאז, נהפכים על ידי ההבדלה בעצמה, להיות לבגדי כבוד הנ"ל:

וכדי לרמז יותר בכל זה, עוד נשוב ונתפלא קצת בפירושו הקדוש שבמאמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי וכו', הר תבור כמה הוי, ארבע פרסי, היינו שאין אדם זוכה לתורה, כי אם על ידי ד' בחינות שפלות, שצריך להקטין את עצמו לפני צדיקים, בינונים, רשעים, ולפני מדריגת עצמו. ולכאורה, כפי דבריו הקודמים המוב"פ, אין שייך כלל הבחינה הרביעית הזאת, רק לפעמים דלפעמים, אחד מרבוא רבבות, כשהוא בעצמו הקטן שבקטנים, שאין קטנות יותר מאתו.

אבל באמת, אין זה פליאה כלל, כי אם תדקדק בהשלשה בחינות שפלות הקודמים לה, שהם הכוללים כל הגדולים, והבינונים, והקטנים שבעולם, תבין ותראה, שכל מי שזוכה להם, ממילא נחשב בעיניו, שהוא אשר נאמר עליו הלפעמים המוב"פ. כי דייקא מדריגת עצמו, נחשבת בעיניו להקטנה שבקטנות, שאין קטנות יותר מאתה. ובהבחינה הרביעית, כשמקטין את עצמו גם ממדריגת עצמו, נתבטל להיות בבחינת אין ואפס לגמרי. ואז זוכה, [להוציא] יקר וכבוד התורה [מגלותה ונפילתה למטה, זה לעומת זה בבחינת גאוה חס ושלום]. ולא זה בלבד, מה שעל ידי זה מקשט את עצמו תחלה בבגדי היקר וכבוד אלהותו יתברך, כי גם עוד כולל בזה מריש כל דרגין שבמחשבה תחלה המוב"פ, עד תכלית הרגל שבהשוק והחוץ למחנות דקדושה הנ"ל [שנמצא בישראל שהם גדולים וכו'], שהוא רגל הנרגן המוב"פ [המפריד ומבטל זווגי נפשות התורה המוב"פ], עד שנתרחק ונשתלח לחוץ, לישב שם בדד, בגופו המצורע [בד' מראות נגעים, שהם זה לעומת זה כנגד הד' בחינות שפלות כמבואר מזה בהלכות כלאי הכרם שעל התורה הזאת, ועיין בפנים]. שאף על פי שעל ידי זה בעצמו, אין ביכלתו כלל, לשתות ממימי תורתינו הקדושה, כי עוד תתהפך בו לסם מות, ומניעות יותר חס ושלום. על כל זה, העניו מכל הנ"ל, חושב מחשבות עמוקות לרפא גם אותו, ולקרב גם אותו מחוץ לפנים, שאז ישבע גם הוא, מטוב שלום ביתו [המוב"פ]. שבזה תלוי ועומד, גם כל תיקוני השכינה, שהיא האשה יראת ה' המוב"פ, שהיא כלליות כל העולמות המוב"פ כידוע , שלהתקרבותה והתייחדותה בהשגת אלקותו יתברך, בסוד חנה כו', [עיין היטב בפנים. ובפרפראות לחכמה], מוכרחים מאד כל הכסותים והלבושים, שכל התהוותם הוא מהתקרבות יושבי הארץ דייקא, וכל מה שהמדריגה רחוקה יותר, התועלת מאתה יותר, להתעבות האור המוכרח להתהוות הכלים כידוע, ומובא מזה במקום אחר. אבל מחמת, שלעומת זה, גם הפסולת והכופתא נאחז יותר כפי עוצם ההתרחקות וההתעבות כידוע, אי אפשר בשום אופן שיזדככו מזה, רק כשזוכים לבטל את עצמו על כל פנים, ולהכיר את מקומם, שהם בפשיטות אין ואפס לגמרי, ואין שייך כלל אצלם שום מדריגה כל שהוא, ושכל תקוותם ותיקונם, הוא לכבד את היראי ה' בלב שלם, שעל ידי כל זה נשלמים בשלימותם מבחינת פלגא שהיו מקודם, [כמובא הקשר הזה בהלכות בציעת הפת, שעל התורה הזאת]. כי אז נשלמים לפי בחינתם בשלום הכללי שלעתיד, שתכלה רגל מן השוק, וישתוו כולם בדעה אחת, ורצון אחד, להטות שכם אחד לעבדו בעבודת התפלה המוב"פ [שהוא העיקר המבטלת עבודות זרות, קיא צואה, שנתדבק בהם קודם כמוב"פ], שבזה דייקא, התעלות אור הכבוד שבתיקון הראשון המוב"פ [וכמובן מסדר הכתוב, תקעו בחודש שופר המוב"פ]. וכמו שגם בפרט, בכל גוף ונפש, שכשנתבטל הגוף בשלום אמיתי לגבי הנפש [שזה גם תפילותיו עבורו], מאירה ומרפאה גם אותו, שאז יקרב יותר לעבוד בעבודת התפלה עבורה, שהיא מוכרחת לזה. כמו כן, גם בכלליות הנפשות, שכל אותם שבחוץ, נתתקנים ומאירים על ידי העומד בפיתחא עילאה, להאיר גם עליהם אור חנוכת הבית שלום המוב"פ, [ו]גם הוא נשלם יותר על ידם, כמובן מכותלי דבריו הקדושים שבפנים למעיין בהם היטב. כי אף על פי שאין מחסור ליראיו, ותמן תשתכח שלימתא. בכל זאת, יש שלימות למעלה משלימות, כמובא במקום אחר. כי אחר כך דוקא, כשנכללים בהם אותם שנתרחקו עד הנה בחטאיהם, נשלמים בשלים יתיר. וכן להיפך חס ושלום, בהתגברות קלקולי הרחוקים, לבלי להכלל בהם, יש שמורידים גם אותם ממדריגתם, וכמובא מזה במקום אחר. ובכל דור ודור עובר בזה מה שעובר, כי גם כשבא העניו מכל האדם, להוציא מזילותא דגלותא יקר נפשות בני ישראל המוב"פ, בזכות התורה שעתידין לקבל, ולמען ספר שם כבודו יתברך בכל הארץ, והיה רוצה מיד לעסוק גם בהתקרבות הגרים המוכרח לזה, אבל בכל זאת, מעוצם קשרי הדרגות המקושרים אחד בחבירו, וגם מחמת זה בעצמו שהיה קודם קבלת ששים רבוא אותיות התורה בפועל, לא היה אפשר כלל לקרבם כמובן בפנים. ונספחו לישראל כספחת המצורע המוב"פ, ומחמת זה בעצמו לא נגמר כלל אחר כך התיקון של המשכת התורה בהארבעים יום כידוע, עד שזה לעומת זה נעדר מהם השלום לגמרי, וחלקו ורבו על ראש כל יראיו שהוא משה בעצמו. עד כי העושק יהולל חכם גם אחר כך בהמשכת מעיין התורה, שעליו יסובב הכתוב המוב"פ, וממדבר מתנה [עיין היטב בפנים]. עד שגם הוא בעצמו לא היה ביכלתו לכנוס לארץ ישראל, ולבטל מניעת הירדן המוב"פ. והיה אם רחץ ה' את צואת בנות ציון כנ"ל, יתקרבו ויתעלו גם כל העולמות לשלימותן, ביתר שאת. כי מכל ההרחקות שנתרחקו עד הנה ביותר, כל אותם שמבחוץ, יפליא לעשות בפלאי פלאותיו, כלים רבים ועצומים, יותר ויותר, להשגת אור כבודו יתברך לנצח, עד שיתעלו גם ניצוצי הנפשות שבבהמות והחיות, וגר זאב עם כבש וכו', כי תמלא הארץ דעה וכו':

ושקלית לסולתא וכו', בשביל נשמתו. לכאורה אין זה מבואר מקודם, כדרכו הקדושה. אבל עיין בדברי ביאורי שביארתי [מדברי מורנ"ת ז"ל] שמבואר משם קשר כוונתו הקדושה, שזה בעצמו ענין השלום שבעצם גופו ונשמתו, שהגוף מוכרח לבטל את עצמו בתכלית הביטול להנשמה, כמו שצריך להתבטל. שעל ידי זה עוסקת נשמתו ברוחניות, לתקן ולהמציא גם צרכי הגוף שבגשמיות כמוב"פ:

[אמר המעתיק, מצאתי מכתב יד המחבר בעצמו, וחסר וקרוע, ומה שיכולתי העתקתי]

....מבקשרי דבריו.... להעומדים בפנים.... האור הזה מהפנים [כי בו לבד כל השלום כנ"ל] מבאר יותר בביאורו אחר כך להכתוב, ורחמיו על כל מעשיו, שרחמי השם יתברך יתפשטו על נבראיו שגם הם ירחמו, כי ממילא מובן, שבזה לבד נשלמים ומרחמים לכבד ולרחם על היראי ה':

[ביאורים באות אחרי אות על סימן י"ד]

אות א'.

בקשר הכתוב [נבזה וכו'] ואת יראי ה' יכבד וכו' הנ"ל, מבואר יותר לסובבו אחר כך בדבר השלום וביטול הרכילות שנקרא בשם רגל, בענין הכתוב הנ"ל [לא רגל וכו']:

אות ב'.

בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות השלום אשר באור השבת, שהוא בבחינת הנשמה. ובביאורו לדבר הכתוב, יודוך כל מעשיך וכו'. יש להאריך קצת ולבאר בעניות דעתי, על אודות הפליאה שיש להתפלא בסיפור בריאת העולם שבתורתנו, אשר מבואר מהכתובים, שכל המעשים של הבריאה, נגמרו בששה ימים הראשונים בלבד. ולמה כלל וצירף לזה הפסוק, גם יום השביעי, אשר באמת, נפסק ולא היתה בו עוד שום מלאכה, מכוון ממש כבכל הימים והעתים הנמשכים מאתו והלאה. ואם נאמר, שזה מחמת שהיתה בו ההפסק והשביתה הראשונה, והכתיב זאת לחיבת המצוה שנצטווינו אחר כך לשמרו. הלא כפל אחר כך הכתוב והודיע גם זה, כי ששת ימים וכו', וביום השביעי שבת וינפש. (אבל) [ועוד] איך שייך למנות עבור זה גם יום השביעי במעשה בראשית, מאחר שלא נברא בו כלל שום דבר. ונראה שלסיבת הפליאה הזאת, [אמרו חז"ל] מה היה העולם חסר מנוחה, אבל לכאורה נראה, שגם למאמרם קשה להבין בפירושו, כי למנוחה והפסק, (איך) [אין] שייך באמת, שום הפרשה והשפעה כלל:

ואולם בכל הנ"ל מדבריו הקדושים, תבין מרחוק, בהפלאת השבת כי היא הנשמה המכוונת למעשה [ציורא דגופא וכו', דעובדא] דבראשית. והפליאה הנ"ל תתיישב בכפלים, כי באמת ברא אלקים לעשות ולהשתדל בכלליות הבריאה עד עת קץ. [וכמובא מזה במקום אחר]. ויום השביעי, הוא הנמשך תמיד בנשמה יתירה, לכלליות המעשים שנתוספו לכל אחד בהששה ימים הקודמים אליו. והנשמה [והנפש] בעצמה, היא סוד המנוחה והנפישה הנ"ל, אשר היא נפרשה ונשפעה לכל אחד, מהבורא יתברך. ומעשה ומלאכה ממש, אין שייך בה, כי זה שייך רק בגוף וכלליות העשייה הגשמיית הנ"ל, וגם אחר כך וכו'....:

אות ג'.

שלכאורה יש להתפלא בפירושי הנ"ל, ממה שאמרו חז"ל, כיון ששבת ווי אבדה נפש. אבל מרחוק נראה לעניות דעתי, שכמו בשבעת הימים הראשונים הנ"ל....:

אות ד'.

שבכל הנ"ל, מבאר בענין וכבדתו וכו', אשר יסובב בעצתו [המבואר] בקשרי דבריו, [מענין] הכבוד והארת התורה מפנים [לחןץ], שזוכים על ידו להשלום הנ"ל, [כי בכל הנ"ל תבין מרחוק בעומק כוונתו, שגם הוא מעין השלום]:

אות ה'.

בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות העלאת הכבוד להיראה, שסובב שם היראה על יראי ה', [אשר במדת יראתם, נכללים ונקראים גם כן על שמה]:

אות ו'.

בהמבואר מצירופי וקשרי דבריו הקדושים בענין הכתוב כי אין מחסור ליראיו, דתמן תשתכח שלימתא [כי הם העומדים בבית, ששם עיקר השלום כנ"ל], יש לבאר בהשלמת פגמי היראה [שהזכיר על אודות הכבוד שמוכרחים] שאין זה רק בענין שלים יתיר [המובא במקום אחר], אשר בזה לבד נקראים בשם שלום. כי אין שייך כלל השם הזה, זולת בחיבור שני ההפכים. ושמצד הנשמה, נמצא בכל אחד דבר טוב, שלא נמצא כלל בכל אשר זולתו, אשר ממילא מבואר, שזה לעומת זה, נמצא כמו כן במדרגת הגדול שבגדולים, יצר ומדה רעה, אשר באמת לא נמצאה כלל בכל אשר זולתו. ואולם להזדכך גם מאתה, מוכרח לתכלית הביטול, עד [שבאמת] אין לנו [בזה] שום תפיסא כלל, כי היא באחדות ה', כמובא במקום אחר :

אות ז'.

בהמבואר מקשרי דבריו הנ"ל, שהעיקר בדבר השלום, הוא הנשמה [אשר אליה לבד, מוכרח גם הגוף שיתבטל בתפלתו כנ"ל]. מבואר יותר בחשיבות ויתרון נר שבת, ובהבאתו בדבר השלום את המאמר חז"ל נרות של שבת ושל חנוכה אשר כדוגמות הבית והחוץ. [כי] כל עיקר שבת, הוא להאיר להעומדים בפנים, ולא כן נר חנוכה, שכל עיקרו, הוא להאיר להעומדים בחוץ. ובמה שממילא מבואר, שכל זה הוא בענין הגוף והנפש הנ"ל. [ולכן קראו] חז"ל בשם השלום, על הבית לבד [כי [להאיר] ולהזריח ממילא בנר חנוכה גם להעומדים בחוץ....:

אות ז'*.

[בה]מבואר מצירופי [דבריו הקדושים, שאיש] ואשתו, כנפש וגוף יחשבו שניהם להכבוד. ובהפלאת ההתהפכות נמצא [באופן אחד] יקר וכבוד למדריגה התחתונה, יותר מבעליונה. יש לבאר, שגם מחמת זה, מהפך וקורא למדת היראה [והיראים] בשם אשה יראת ה' וכו':

אות ח'.

בהכרח הכבוד ליראי ה', שאף על פי שלא יסובב בדבר הכתוב אשה וכו' הנ"ל, רק להביא [ראיה] על אודות התפלה שזוכים על ידי היראה. אבל תבין מרחוק, שמבאר כי היא העיקר אשר תתהלל ותתכבד בהכבוד הנ"ל, [ו]מבאר יותר גם בהכרח הכבוד ליראי ה' שבסוד האשה, אשר היא לבד תתהלל ותתכבד: