ויהי הם מריקים שקיהם-סימן י"ז

אות א

הצדיק שמחפש תמיד. יתפלא מאד כל מעיין, במה שאינו מבואר טעם הדבר, שמוכרח לו כל כך לחפש תמיד אחר הרצונות של הבריאה. וגם כי הלא במה שנראה מלשונו הקדושה, שכל מה שמחפש אחר ההתפארות, הוא כדי שימצא הרצונות, יתפלא גם כן המעיין, כי הלא אדרבא, להתפארות שעל ידה נתגלה היראה וכו', היה צריך להיות עיקר כוונתו בחיפושו, רק שעל ידי זה ממילא היה מרויח למצוא גם את הרצונות. ומלשונו הקדושה נראה להיפך, שעיקר קוטב כוונתו, סובבת על מציאת הרצונות, רק שעבור זה, מחפש אחר "ההתפארות". ומכל זה יתפלא ביותר המעיין, בפליאה הא' הנ"ל, במה (שאיננו) [שאינו] מבאר על כל פנים טעם הדבר כנ"ל.

אבל מה מאד דבריו הקדושים נכוחים וישרים, למעמיק וחותר את עצמו תחת כותלי אוצרותיהם הקדושים. כי אז תבין מרחוק, שרצונותיו יתברך בכל פרטי הבריאה, שהצדיק מחפש אחריהם, הן הן הנכנסים קצת תחת סוג רצונותיו ואהבותיו יתברך להנבראים, [ובכל זאת אינם נלמדים רק בהיקש זה מזה, כי אף על פי כן אינם בבחינת אהבה ממש, רק למובחרי הבריאה, שהם נפשות ישראל שעלו במחשבה תחילה, וגם לשנאני שחק כמוב"פ]. וזה ממילא מבואר, על פי מסלת קשרי לשונו הקדושה שאנו מבארים בכל הכרך הזה, שמה שכתב ועל ידי זה וכו', נתגלה היראה והאהבה. אף על פי שלכאורה יש לבאר, שאין זה רק מלתא אגב אורחא, מה שהצדיק מרוויח בתוך כך התגלות היראה והאהבה. אבל באמת, דבריו הקדושים האלה, הן הן המקשרים והמבארים טעמי החיפושים הנ"ל:

[הגהה מבעל המחבר]

וגם במה שממילא מובן, שאהבתו וטובו, והשפעות מתנותיו של מובחרי הבריאה שלמעלה ולמטה, הן הן השגותיו יתברך. כי ברצונו ואהבתו לבד, מרים קרן כל אחד להשיגו. כי זולתם, אין שייך כלל מתנות אצל העליונים, וגם להתחתונים אין שום טוב בעולם חוץ מזה. [רק שאצלם יכול להיות שנתלבשים המתנות האלה, גם במתנות המוכרחות להם, ומשתלשלות מהם]:

[עד כאן הגהת המחבר]

ועל זה סובבת תמיד כל עבודתו ועסקיו של הצדיק האמת, למצוא ולקבל בגנזיא דמלכא המתנות הטובות האלה, שהן הן אהבותיו יתברך, [ש]מזה בעצמו גם אהבתינו אליו כמוב"פ. ולזכות לכל זה אין באפשרותו, כי אם על ידי שמקדים לזה היראה שבהתגלות ומציאת ההתפארות, שהוא הולדת המלכות כמוב"פ:

והענין מבואר ביותר, על פי אשר הקדמנו כמה פעמים, והוא הסובב בכל דבריו, ומובא מזה גם בשאר ספרי אמת, שדייקא מרבוי אורו יתברך בלי גבול וסוף, אין ביכולת הנבראים לקבל ממתנות תענוגי השגותיו, עד שמלביש להם מקודם את האור בכמה לבושים וכלים. וכל התהוות הלבושים והכלים אי אפשר שיהיו נעשים, רק מהעולם המעשה והאדמה הזה, שמחמת זה כל משרתיו שבשחקים המוב"פ, ישאלו זה לזה, איה מקום כבודו, כמובא מזה במקום אחר. וגם כל אשר יזכו בכל פעם למתנות תענוגי השגותיו יתברך, הוא רק מהלבשותיו יתברך, שיתלבש בפניהם בבגדי גאוותו ויראתו וכבוד תפארתו המלאים בכל הארץ, דייקא מנשמות ישראל הנמצאים שם כמוב"פ. [שמחמת זה, גם בריאתם לא היתה רק בשביל שעלה תחילה במחשבתו, לברוא נשמות ישראל. כי אנא בריה קלה שבים וכו', כמוב"פ]. אך גם נשמות ישראל, אי אפשר להם מקודם להשיגו יתברך על ידי לבושי היראה וכלי המעשה הנ"ל, עד שיזככו אותם מקודם מכל מיני עכירות הקליפות שרוצים להתאחז בהם, [וכמובן מזה במקום אחר] שלעתיד דייקא [בהשלמת הבירור והזדככות הזה], עתידין שיהיו מחיצות השכל, של יעקב וישראל, לפנים ממלאכי השרת, שנאמר כעת יאמר וכו':

גם ממילא מובן לפי כל הנ"ל, שכמו שהאהבה מקושרת מאתו יתברך אלינו, ומאתנו אליו יתברך כנ"ל. כמו כן גם בענין היראה וההתפארות, [רק מחמת שיראה אינה שייכת כלל אצלו יתברך להתיירא חס ושלום. על כן ממילא אינה מתפשטת רק על שאר כל הנבראים שזולתנו, להתיירא על ידי זה מפנינו]. כי כמו שהתפארותו יתברך עמנו, הם הלבושים שלו כביכול. כמו כן גם התפארותינו עמו יתברך, הם הלבושים שלנו, שעל ידם נמשך יראתינו, על שאר כל הנבראים כנ"ל. ואחר כך, גם מתנות האהבה, שמקבלים על ידי הנ"ל. והעיקר הוא הצדיק האמת, המובחר דמובחר שבנפשות ישראל בעצמם כנ"ל. שכשזוכים על כל פנים להתהוות הכלים והזדככותם, לקבל בהם אור אהבתו ויראתו המתפשטת מאתו על זולתו, זוכים על ידי זה בעצמו לאהבה וליראה את ה' אלוקיך וכו' [לרבות תלמידי חכמים]. שלפי כל זה תבין מרחוק, דבר הכתוב שמביא בפנים [לענין] ההתרחקות [וחזרת הקלקולים זה לעומת זה, מתתא לעילא, ומעילא לתתא], אלביש שמים קדרות, ושק אשים כסותם, כי אז נתלבש אור הצדיק, בחינת מרדכי המוב"פ, בשק וקדרות האפר תחת פאר התפילין המוב"פ, ואז מוכרח הצדיק להתגבר ביותר, בחיפוש חלקי נקודות הטובות שבהם, שזה ענין חיפוש חלקי נשמות המוב"פ, שמחפש אותם בעמקי המים הזידונים המוב"פ. כמבואר מדבריו הקדושים, שחלק הטוב וקיום המצוות, הן הן חלקי הנשמות. שלפי כל זה תבין מרחוק, גם בענין מה שמוכרח לשלש בדבר החיפוש, בכלליות, ובפרטיות, ובפרטי פרטיות. כי זה מבואר מדבריו הקדושים שבאות א', שפרטי פרטיות, הם החלקים והאברים של הפרטיות. וממילא מובן, שכמו כן גם החלקים של הכלליות, הם הנפשות הפרטיות שבה. כי כולם בבחינת קומה אחת, וחלקי הנשמות היורדים מהם להקליפות, הם האברים שלהם ממש. וזה ממילא מובן, ומובא מזה בכל ספרי אמת, שעיקרי איברי הקדושה היורדים בהם, הם הרגלין והפרסה המוב"פ [ועיין בלקוטי הלכות הלכות סימני בהמה הלכה ד' על התורה הזאת]. גם ממילא מובן, שאף על פי שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, ונמצא גם בהם בעצמם תלת ראשי השי"ן, שהם שכליות, מדותיות, מעשיות. אבל בדרך כלל, נחשבים חלקי הנשמות שלמעלה מאתם, בבחינת השכל והראש, והם כנגדם בבחינת הרגל, ששם תוקף העשיה ביותר, כמובא. וכן מה שנחשב בחינת ראש ושכל בהנשמות שלמעלה מהם, נחשב בחינת רגל ומעשה, להצדיק בעצמו [וכל העם אשר ברגליך, עיין היטב בפנים]:

גם כבר רמזתי לך לעיל בדבריו הקדושים, שהחומר והצורה, שהם כלי המעשה והשכל המוב"פ, הם השייכים להיראה והאהבה כמוב"פ. על כי גם כל עצם כלי ולבושי היראה, הוא מכלי המעשה שבעולם הזה, שבה נתלבש האהבה, שהוא אור השכל של ההשגות כנ"ל. וממילא מובן, שכמו שבפרטיות, בהתרבות עכירת החומר שמבחינת הקליפות על ידי האכילה המוב"פ, תתגבר גם על השכל. כמו כן גם בכלליות, בהתגברות הקליפות על חלקי הנשמות שבבחינת הרגל, שנטמעו בין העכו"ם, יתגבר אז גם על הראש, שהם הנשמות שלמעלה מאתם כמוב"פ, לעכר גם כלי מעשיהם בעת האכילה, עד שמגיע מזה גם צער גדול, [ולפעמים גם איזה פגם] להצדיק בעצמו כנ"ל, [וכמובא מזה גם במקום אחר]. ועל כן העיקר להתקדש בתיקון הצדקה, שהיא בבחינת מעשה כמוב"פ, [והיא בבחינת היראה כנ"ל], שעל ידה כל התפשטות האהבה, מעילא לתתא ומתתא לעילא, שנמצא מהבחינות האלה, בחלקי קומת הנפשות. ומכל שכן כשנותנים אותה להצדיק בעצמו כמוב"פ, שעל ידי זה מתבטל יותר החומר כנגד הצורה, ואינו מגביר עליו את העכירות, ואדרבא, בהירות וזכות השכל מתפשט גם עליו, עד שמתפשט אור וזכות השכל של הצדיק להגיע גם על עור לבוש העדר הדעת לגמרי, שנפלו זה לעומת זה במחשבת הסטרא אחרא, שהוא תוקף העשיה כנ"ל, לכתוב שם גם כן באור שכלו ודעתו, עד שנתעורר גם בהם זכרון דעתם שעלו במחשבה תחילה, עד שיתעלו משם כנ"ל. ואז יוצא יותר אל הפועל התפארותו יתברך שעמהם, שזה בעצמו כתיבת התפילין שלו המוב"פ. והכל בכח הרב ספרא משתעי, בלשונו עט סופר המוב"פ, שעבור כל זה בעצמו היתה עצתו לבריאת העולם, מה שצפה וכו'.

[ועיין לעיל בהכללים [כלל רביעי], שאף על פי שבכל תורה ומאמר אינו מדבר לכאורה רק מזולתו, כמו למשל התורה הזאת, המרומזת במאמר רב ספרא המוב"פ, אף על פי שלכאורה אינו רק כמודיע, שנמצא כן השתדלות נעלמות מהצדיקי אמת, אבל גם זה בעצמו, מעיקרי השתדלותיהם בזה. גם מובן במקום אחר, שגם השמות של בעלי המאמרים, הם על פי מאמריהם הקדושים, כמו בסימן ג' רבה קאמר ליה וכו'. ומכל זה נראה לעניות דעתי מכולתי דבריו הקדושים, שגם זה בכלל כוונתו הקדושה].

ועיין גם בדברי מורנ"ת ז"ל שעל התורה הזאת, שמבואר מהם גם כן, כהיוצא בדרך כלל מכל הנ"ל, שהסיפא מקושר לרישא. כי ענין השתדלות הצדיק להוציא חלקי נשמות ישראל, שנאמר עליהם הכתוב, ובשם ישראל יכונה כמוב"פ, והוא מוציא אותם על ידי זה בעצמו שמזכיר אותם שהיו במחשבתו יתברך ובעצתו לבריאת העולמות כמוב"פ. זה זה (בענין) [בעצמו ענין] החיפוש המובא בהרישא, לחפש חלקי הטוב, גם באותם שעל כל פנים נקראים ומכונים בשם ישראל, שיש להם חלקי במחשבתו יתברך, ובצפייתו שצפה בהם בבריאת העולמות, שעל ידי זה מאיר היראה והאהבה לכל הנעדרים מאתה. אך בהסיפא מוסיף והולך לחשוב מחשבות לבל ידח נדח, ולייעץ עצות, להתחזק בזה כנגד כל הקלקולים ההפכיים, זה לעומת זה כנגד התיקונים הנ"ל, שמעוצם הקלקולים, יש שמתגבר עליהם שטיפת מימי הכסילות על שכליהם, עד שגם הם, כדוגמת חלקי נשמותיהם שנטמעו בין העכו"ם והקליפות, כמבואר מדבריו הקדושים בביאור המאמר חז"ל, דאפיק רישא ממיא וכו', שלכאורה [מפירושו בענין הכוורא] נאמר זה, רק על חלקי הנשמות שנטמעו בין העכו"ם, אבל מלשונו הקדושה שמבאר בזה, נראה שהם כדוגמת אותם שמתגבר הכסילות על שכליהם שמדבר מהם מקודם, [וכן מובן מדברי מורנ"ת ז"ל, בתפילה שעל התורה הזאת] שגם עליהם נאמר זאת, כי גם הם, כמו כן נטמעו ונטבעו ונתערבבו רובם ככולם בין הקליפות ומימי זידוני הכסילות והעכירות, לעסוק בספרי כפירותיהם [שהם עבודות זרות ממש, כמובא מזה במקום אחר]. ואור דברי עצותיו של הצדיק, והשתדלותו להוציאם, הם עמוקות ונפלאות בלי שיעור, כמבואר מרחוק לכל אשר בכל לבבו ונפשו יחפש על כל פנים בגנזי מתנותיו האלה בעצמם:

וטרם נבוא לגמור דברינו בזה, עוד נבוא לבאר על אודות מה שכתב אדמו"ר ז"ל, שעל ידי האויר הנח והזך, נחקקים דבריו הקדושים בספריהם בעצמם. ולכאורה, אם אינם זוכים לראות ולהבין דבריו גם כשהם אצלו כמוב"פ, איך יזכו אחר כך להתעורר, ממה שהם רואים אותם בספריהם. אבל על פי כל הנ"ל, תבין מרחוק גם ביישוב הפליאה הזאת. כי זה יצא לך מכל דברינו הנ"ל, שהמניעה מלקבל אור השם יתברך האין סוף, ואפילו על ידי אור הצדיק, שהוא ראש כל הנכללים בו כנ"ל, נחלקת לשתי אופנים: כי מניעת העליונים, הוא מהעדר הלבושים והכלים. ומניעת התחתונים, הוא מעכירות הלבושים והכלים, שעל ידי עכירתם וקלקולם, לא די שאין ביכולת לקבל בהם הארתו יתברך, עוד נהפכת בהם ההארה מהיפך אל היפך חס ושלום, מאחר שעדיין אינם ראויים כלל כליהם לקבל בהם. ולאין סוף יחשב בהם, כל נקודה ונקודה מאורו יתברך, שרוצה להאיר בהם:

גם כפי המובן מכותלי דבריו הקדושים, ועל פי המובן מזה במקום אחר, וקצת הבאתי מזה לעיל, שמה שנחשב לבוש, ומעשה, ויראה, ורגל, במדריגה שלמעלה, נחשב לבחינת אור, ושכל, ואהבה, וראש, במדריגה שלמטה מאתה. כי אחר שנשפע מאתו יתברך מתנות האור, והשכל, והאהבה כנ"ל, לכל אחד כפי מדריגתו, מוכרח מיד כל אחד לעלות לתורה ושכל היותר עליון, והאור והשכל הראשון שכבר קבל, יתהווה ויתעבה בו בבחינת כלי, ולבוש, להאור והשכל שמוכן עתה לקבלו בו. וכמו שזכות האור שבכל מדריגה, נמשך מריש כל דרגין שבהמחשבה תחילה המוב"פ, כמו כן להיפך, התעבות האור שבכל מדריגה, שיהיה בבחינת לבוש כנ"ל, נמשך מסוף כל דרגין שבסוף המעשה המוב"פ. שעבור זה כל השגות הנבראים שבכל העולמות, לא יהיה רק על ידי נפשות ישראל שעלו במחשבתו תחילה, וראשית לכולם בחכמה עשית המוב"פ, שעל ידי זה היה בכוחם, לירד לסוף המעשה שבעולם הזה. כי כל הנאצלים והנבראים וכו', אין ביכלתם לירד לסוף המעשה הזה, מעוצם העכירות הנאחזת שם, כי אי אפשר להנצל מאתו, כי אם על ידי הזכות הבלתי סוף שבתחילת המחשבה בעצמה. כי היא לבד אשר ביכלתה לדחות ולבטל העכירות בלי תכלית, הנתאחז בהסוף מעשה, עד שיתהוו מאתה הכלים, ולבושי התפארת המוב"פ, שיתקבל בהם האור שבכל מדריגה. ועל כן כולם תלוים ועומדים בנפשות ישראל כנ"ל. והעיקר בהשלמת בירורם ואסיפתם, שבכלליותם הם קומה אחת כנ"ל. כי כשנחסר ונתקלקל אפילו רק אבר אחד מהם, מתפשט הקלקול ועכירת הקליפות גם בשאר חלקי הקומה כידוע, שלפי כל זה תבין מרחוק, גם במה שמביא לזה בפנים המאמר חז"ל, אסיפתן היא מטהרתן:

ועוד מוכרח לכל זה, מה שמובן בספרי אמת, שכמו שהשפעות ההשגות, הם מעצם המשפיע, כן אחר כך בהשפעתם, יתהוו לעצם הנשפע. גם מה שמובן בספרי אמת, שהתלבשות רמ"ח אברי ושס"ה גידי הנשמה ברמ"ח אברי ושס"ה גידי החומר, נמצא זה בכל מדריגה. כי האור ולבוש הכלי שבכל מדריגה, הם קומות שלימות ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, שהן הן הרמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה, הכלולה בכל הדרגין, שהן הנתקיימים על ידי עיקרי המדות יראה ואהבה המוב"פ [כמובא מזה בדברי חז"ל]:

[ומכל הנ"ל] יתנוצץ לך מרחוק ענין השי"ן המוב"פ, שמרמז על השלשה בחינות, שכליות, מדותיות, ומעשיות, שהם האור והלבוש, וקו המדות הנ"ל המחברם. ושנמצא מכל השלוש בחינות אלה, בכל נפש ונפש שבכל דרגא ודרגא. כי הנפש היא הנשמה, והשכל, והצורה, המוב"פ, שנמשכת מהמחשבה תחילה כמוב"פ. והגוף שהוא החומר המוב"פ, הוא הנמשך מסוף המעשה המוב"פ. שעיקר התחברותם, היא על ידי המדות הנ"ל. כי ממילא מובן לפי כל הנ"ל, שכמו שאסיפתן היא מטהרתן, כמו כן, גם טהרתן, היא אסיפתן. כי כמו שבכלליות, הצדיקי אמת הנטהרים ומזדככים לגמרי בזכות השכל והאהבה על ידי היראה כנ"ל, נתהווים להבעלי אסיפות המוב"פ, לעסוק גם באסיפת הטוב של שאר חלקי הקומה, להיות גם הנדיבי עמים נאספים. כמו כן בפרטיות, הנשתווה להכלליות בכל חלקי קומתה כנ"ל. ומחמת זה בעצמו שאסיפתן וטהרתן תלוים זה בזה, קשה מאוד למצוא ההתחלה, וכמבואר לך מכל אשר הבאתי לעיל, שבלי הטהרה וזכות הכלי שבכל מדריגה, אי אפשר בשום אופן שירד בה האור ממדריגה שלמעלה, כי לבחינת אין סוף יחשב כנגדה, עד שנהפך בה חס ושלום האור המקבלת משם לסם מות חס ושלום:

ומכל זה נחזור לענינינו, לרמז קצת ביישוב הפליאה הנ"ל. כי כבר יצא לך מכל אשר ביארנו לעיל, שכל הנשמות כנגד הצדיק העליון הנ"ל, הם כמו המעשה כנגד השכל, כי גם השכל שבהם, נחשב לבחינת מעשה כנגדו כנ"ל. ובסוף ימי המעשה שבעתים הללו, בעוקבתא דמשיחא, נתגבר העכירות והכסילות על רובם ככולם, מלהביט ולראות באור השמש של הצדיק המובחר הזה. כי מעומק דבריו המאירים באור אין סוף, לית מחשבותיהם ודעתיהם תפיסא בהם כלל וכלל, עד שלתכלית ההיפך, ולחושך ממש, יחשבו להם. שעל זה מוכרח הצדיק, בחינת מרדכי, להפליא בפלאי פלאותיו, ולהלביש להם דברי שכלו ומחשבתו [הסמוכה ביותר להמחשבה תחלה כנ"ל] בלבושים שונים כאלה, עד שירדו במעשה הכתב המוב"פ, מדינה ומדינה ככתבה, שעל ידי כל זה, נתצמצמים אורות דבריו, ובצמצומים נפלאים כאלה שאינם נחשבים לרבוי אור גם להיורדים בלי גבול לתוקף העשיה, בהעכירות וקלקולים הנ"ל. כי אז גם הם ביכלתם לקבלם ולהתעורר על ידם, לשוב לשורשם בתשובה שלימה כמוב"פ. והני מילי, אם האויר נח וזך על כל פנים, על ידי מעשה הצדקה המוב"פ, ולא נמצא רוח שנאה המפריד בין חלקי הרוחות והנשמות הנ"ל. כי הוא תוקף הקליפה זה לעומת זה, כנגד אור האהבה והשכל של הצדיק הנ"ל, לבל יהיה ביכלתה בשום אופן להתלבש בחלקי קומת הנשמות, מעוצם סערת הרוח שנאה המבלבל ומפריד אותם זה מזה, שעל ידי כל זה נתרחקים מאוד מהצדיק כנ"ל, שעל זה ילבשו שמים קדרות ושק וכו'. עד שיבוא השר ש'ל'ו'ם' שאנו מחכים אליו, והיה מעשה הצדקה שלום [ואהבה בין כל נפשות ישראל], עד שיהיה ביכלתו לצמצם ולהוריד דברי האמונה המוב"פ, בספריהם בעצמם כמוב"פ, שבזה תלוי ועומד כל התיקון כמוב"פ. כי מעוצם הפגמים, מוכרח להתגבר זה כנגד זה יותר בהארת הצדיק, שהוא בצרור הכסף וההון, שרשי הנפשות, עיין היטב בפנים, להוסיף עלינו הארתו בצרורות כספי הצדקה שנותנים לו, כי מנתינת טרף הזה ליראיו, נשלם טורף המזבח, עיין היטב בפנים. כי מיראתם של יראיו האלה, נתפשט יותר אור האהבה והרצונות שבכלליות הבריאה, עיין לעיל. שעל ידי התפשטות האהבה הזאת, יורד הארתם לתוקף בחינת העשיה, עד שדבריהם נצטיירים ונתהווים לעשיה ממש של הכתב כמוב"פ. עד שנשפע על ידי זה, הזכרון והדעת, גם לחלקי הנשמות שנטמעו בעומק וראשית מחשבת הסטרא אחרא כמוב"פ, להיות נזכרים גם הם, שהיו אצל השם יברך במחשבה תחילה, ובעצתו לבריאת העולמות. שצפה מראשית אחרית, שאף על פי שרבים ירדו ויפלו כמו שיפלו, אבל גם משם, יעלה אותם הצדיק האמת, עד שיתהוו על ידי זה לנצח, לבושי גאותו ותפארתו, בפאר לבישת התפילין המוב"פ. שכל כתיבתם הוא במעשה עור, לבושי העדר הדעת שלהם כנ"ל. כי זה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה [עיין היטב בפנים וגם לעיל], שכל זה בכח הרב ספרא המשתעי, בלשונו עט סופר מהיר המוב"פ, בכתיבת התפילין למעלה ולמטה ודו"ק, ואז כאשר נמצא כתוב גם בתכלית המדריגה שלמטה, את אשר הגיד מרדכי, יתפשט מקדרות האפר, וכסות השק שהיה לבוש בו מקודם. כי אז יצא מלפני המלך בלבושי המלכות, ובגדי התפארת המוב"פ, וליהודים היתה אורה וכו', ויקר אלו תפילין, ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם, כמוב"פ, לענין הכתוב וראו כל עמי הארץ וכו':