פתח ר"ש-סימן ס'

אות א'.

במה שכתב על אודות אברהם ויצחק, שבמקומות שלא היה שם יראות [כמו שכתוב כי אמרתי רק אין יראת וכו'], הרגישו זאת, על ידי שהתחילו להרגיש לפי ערך גודל קדושתם, יופי הנשים. (מביא על זה) [מובן לפי זה] הכתוב שאמר אברהם לשרה, הנה נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את, [שנמצא על זה ברש"י, ובפירושים שונים] כי מלשון הנה נא ידעתי, משמע שעד הנה לא ידע. כי גם ירידתו למצרים, היתה [כמו ירידתו] לפלשתים, בסיבת הכנעת הקליפות, והמשכת היראה. ושניהם נכללים בסוג דבריו הנ"ל, ליתן בזה את האמור בזה:

אות ב'.

בהשלשה דברים המוכרחים ויוצאים להמשכת היראה, [תיקוני עתיק שבסיפורי מעשיות, והתעוררות השינה, ופקידת עקרות]. מבאר יותר בהשתלשלותה בזה, לשלשה קוין. מורא שמים בחכמה בינה דעת, [שנמצא בתיקוני [עתיק] הנ"ל, כמובא בפרפראות לחכמה]. ומורא הרב [שבתלמידים הגונים, הנתעוררים על ידו בהתעוררות השינה]. ומורא אב ואם, [של הבנים הנולדים בפחד יצחק, שבפקידה הנ"ל]. ואמנם כן, שגם בכל לימודי הרב, [שבו [הע'] שנים, והע' פנים], נצמחים ונגדלים משרשם, שהם השנים קדמוניות הנ"ל, להיות נתגלה על ידי זה, הג' קוי [היראה], אבל בוודאי, העיקר הוא על ידי הרב והזקן, שבכוחו להפוך כל הירידות לעליות, [ו]דייקא כשהתלמידים [נופלים] ויורדים מכל הע' פנים, הוא מתגבר להתעלות אז דייקא, בהתיקוני עתיק, וחכמה בינה דעת של השנים קדמוניות, שממשיך ומאיר משם בלבושים שונים, להתלמידים הירודים הנ"ל, להעלות גם אותם מירידתם [ונפילתם]. [ו]ממילא נשלם יותר, מוראו שמים שבחכמה בינה דעת. וגם התלמידים, דייקא על ידי שזה זמן רב שהיו אלמים [וחרשים] מלימודי התורה של הע' פנים, עכשיו כשיוצא מהם הדיבור של תורתם ולימודם, הוא יוצא [בכוחות] וגבורות יתירות כמוב"פ, ועל ידי זה ממילא נשלם יותר, מורא רבם שבלימודיהם האלה. וגם על ידי כל זה, נהפך לתיקון גם הקלקול מעיכוב ההולדה שהיה עד הנה, מחמת עיכוב הדיבור, [כי כל ההולדה, הוא על ידי כח הדיבור, כמובן לקמן בפנים, בענין זיווג הנשיקין שקודם לזיווג הגופני]. ודייקא על ידי שהיו מחמת זה עקרות בהמשך הזמן, והדמים והגבורות נעצרו, נתגלה עתה ביותר בחינת הפחד והיראה, בהבנים הגונים, במורא שלהם, הוא מורא אב ואם כנ"ל:

אות ג'.

שבביאורו להכתוב חייהו [ופירש רש"י עוררהו] להתעוררת השכל והחכמה מהשינה. מבאר יותר במה שכתב תחלה על אודות התגלות השכל והחכמה, שהיא אשר תחיה. וגם מבאר במה שכתב על אודות השינה, שהיא [זה לעומת זה] בבחינת השינה באדמת עפר לגמרי חס ושלום:

אות ד'.

בדבר המעשיות שהזכיר בהתורה הזאת, יש לבאר קצת [מהנראה מדברי מורנ"ת ז"ל, שכל מעשה היתה במקום שהיתה], כפי המובן ומבואר בדרך כלל, מספרי התיקונים, וזוהר הקדוש, [ודברי האריז"ל שמבאר בהם], שהארץ וכל אשר עליה בפרטי פרטיות, [קומת העולם והנפש והשנה שבה], מצוינים ומסומנים, לפרטי פרטיות צבא השמים [הרוחניים והשכליים, ממדות ואותיות התורה], שבעולם העליון שעליה, שנשתלשל מאתו, בבריאתו והנהגתו מתחלה ועד סוף. ושכן גם הם, כסימנים ורמזים יחשבו, לפרטי צבא הרוחניים והשכליים, שבשמי השמים, והעולם העליון יותר. וכן למעלה, עד מספר השבעים, שבגוף פני התורה, ועד גבורת הדרת פני הזקן, שקנה ועלה גם בשרשיהם שבשנים הקדמוניות. וכל פרטי וסיפורי הבריאה בפשיטות ובנגלה שבתורה, אף על פי שמכוונים ונערכים הם כנגד פנימיותיהם ושרשיהם, שבפני השבעים והשנים קדמוניות והעליונות מהם כנ"ל. אבל בתהלוכתם וירידת השתלשלותם, נחלפים ונשתנים מאד, משנה לשנה, ומקומה לקומה, ומפנים לפנים. ובסיבת ההשתוות, והמשכת הגשמיות והפשיטות מהרוחניות, יש לפרש בכל היכולת, כל דיבור [ודיבור] שבסיפורי התורה והמעשיות הנ"ל, בפירוש הפשוט. וכנראה ונמצא מעין זה, גם בפני קומת האדם, שנמשכים משם כנ"ל, [שהם נשתלשלים ונמשכים זה מזה מדור לדור]. שאף על פי שנשתנים ומשונים זה מזה בתמונותיהם ובדעותיהם וכו', נמצא בכל זאת השתוות זה לזה [ברמ"ח איברים ושס"ה גידים]. וכן מבואר מכותלי דבריו הקדושים, בכמה מעשיות שדיבר אחריהם [בפירוש] הכתובים שיוצא מהם. אבל מחמת שבכל זאת, קשה למצוא בהמעשיות את הפירוש הפשוט, ונראה מחמת זה דברי.... ראשון דרוש גם בהתורה שמורכבת בה, הבדלתי והפרשתי אותה, והצגתי אותה לבדה [בתחלת הכרך]:

אות ה'.

[ידוע] שהתורה הזאת, מצורפת להמעשה הראשונה שבספר מעשיותיו [כמובא בהקדמת הסיפורי מעשיות עיין שם]. ושניהם יחדיו, כהקדמה לשאר המעשיות שהתחיל לספר בקיץ תקס"ו, בסיבת השינה שנתחדשה אז על השני למלך [שהוא כלליות נפשות ישראל], שנגנז ונאבד מהם, פני הנשמה בסתרי תורתו, שהיו ראוים ומוכנים להאיר ולהזריח על פני תבל. ועל זה הוכרח [להתעלות יותר] ברוממות השנים קדמוניות הנ"ל ולהמשיך מהם לבושים וסמים יקרים אשר בלי ספק ינצחו ויתגברו להקיצם ולהחיותם ולעוררם גם עתה משינתם הנ"ל [והוצאתי כל זה מצירופי דבריו שדיבר אז בענין זה]:

אות ו'.

על פי הנזכר לעיל באות [ה'], נראה מבואר, שמחמת זה בעצמו היא מסוגלת ביותר להתעוררת השינה, שעל פי זה מבואר, שדייקא על המעשה הזאת, הקדים ואמר, שכל מי ששמעה היה לו הרהור תשובה. [כי אף על פי שההתעוררת היא [משינת הע'] פנים וכו' כמוב"פ, על כל זה, נקרא גם בפשיטות ההתעוררת לתשובה בשם ההתעוררת מהשינה, כמובן זאת [בסעיף ט'] עורו ישנים וכו', וכמובן מהתפלה שעל התורה הזאת]. גם על פי זה, יש לרמז במה שאמר אחר אמירת התורה הזאת, שהיה לו כח להחזיק אותם באמירת התורה, שלשה ימים רצופים מעת לעת, שלא ידעו בין יום ללילה וכו'. כי זהו תכלית שלימות התעוררת השינה, [כמובן במסכת שבועות דף כ"ה, לענין האומר שבועה שלא אישן ג' ימים, מלקים אותו. ועיין ברע"ב פרק ב' ממסכת נדרים, וברמב"ם פרק א' מהלכות שבועות, שרצה לומר שלשה ימים רצופים מעת לעת], כי זה אי אפשר להיות רק בדרך נס, וכמובא במסכת יבמות קכ"א, מעשה באחד וכו', ועלה לאחר שלשה ימים, ומובא שם בברייתא אין מזכירין מעשה נסים עיין שם:

אות ז'.

שהר הזהב ומבצר המרגליות שבמציאת הבת מלך, היא העשירות שבמציאת התבוננת התורה, שהזכיר בדבריו הקדושים, כמבואר גם זה, מדברי מורנ"ת שבהקדמת הסיפורי מעשיות הנ"ל:

אות ח'.

שבצירוף הנ"ל, וצירופי שאר דבריו הקדושים שבההשגה הנ"ל, נראה מבואר, שגם בעת החיפוש והבקשה, שמבקשים ודורשים אחר הר הזהב ומבצר המרגליות, מוכרח להשמר מאד, מתאוות אכילה ושתיה, שמביאה את השינה, וגורמת אבידתה יותר, [כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות, כנ"ל בהכללים]:

אות ט'.

שבשלשה השרשים [הנ"ל באות ב'], שצומחת מהם היראה, המשולשת בקוין שבה כנ"ל, מבאר יותר בהשלשה ענפים היוצאים אחר כך מאתה. ענף אחד. הוא האריכות ימים שבתיקוני עתיק, כי הוא מעין הקו הראשון שבמורא שמים, הנמשך בחכמה בינה דעת שבתיקוני עתיק כנ"ל. ענף ב'. הוא העשירות המוכרח להתבוננות, שהוא מעין הקו שבמורא אב ואם, הנמשך בחלקי העשירות, [וזה מבואר גם מכותלי דבריו הקדושים, בביאור הכתוב כי כל העושר וכו', שבאמת עיקר העשירות הוא רק בשביל ההתבוננות]. ענף ג'. הוא התבוננות התורה והלוחות, שהוא כעין הקו של מורא רבך, הנמשך באורייתא תליתאה של התלמידים כמוב"פ:

אות י'.

שבהמכוון כפי הנ"ל ענף התלמידים שבדבר הלוחות, לצאת ולצמוח משורש התעוררות שינתם, שנמצא בין השלשה שרשים כנ"ל באות ב'. מבאר יותר, בהבאתו בענין ההתעוררות שבלב התלמידים, את הכתוב כתבם על [לוח] וכו', ושמחמת זה, יהיה שכחתם בשברי הלוחות:

אות י"א.

שבצירוף המעשה מהבת מלך הנ"ל, מבאר יותר בדבר היראה [הממוצע בין השרשים והענפים הנ"ל], (ומבואר) בהכתוב אשה יראת ה' וכו'. ושזה נמשך מתיקון הגבורות שבפקידתה, ושבזה נכנע ונתבטל האשה זונה, [הבל היופי], שמשם העניות, כי בעד אשה זונה וכו' כמוב"פ:

אות י"ב.

שבדבר הכתוב כי ילדתי בן לזקוניו, מבאר יותר בזקנת אברהם שכתב תחלה, ובדבר יראתו הנ"ל [שהוכרח] להצלת שרה מקליפת הבל היופי הנ"ל . כי עיקר המשכת היראה הזאת, היתה מפקידתה כמוב"פ:

אות י"ג.

שבהתהפכות הקלקול לתיקון הנ"ל מדבריו הקדושים, מבאר יותר במה שכתב אחר כך, על אודות הקלקולים שעמדו ונתחדשו כנגד תיקוני אברהם הנ"ל, עד שחזר והתגבר עליהם יצחק, להפוך גם אותם לתיקונים, [וכאשר נבאר לקמן]. (כי) [גם] באבידת הבת מלך למקום הרע והקליפות, מבאר יותר לפי הנ"ל, בהתגברות הפלישתים, שבקליפות הבל היופי, [נגד] שרה [ורבקה] הנ"ל, ורצו להתאחז חס ושלום גם בהם:

אות י"ד.

שבביאורינו הנ"ל באות י"א, מוסיף לבאר, שאף על פי שעיקר התיקון והפגם תלוים ועומדים ביחידי הדורות וכו', נמצא בכל זאת מענין הזה, גם בכל איש ואשה, [כי היא אבידתו שמחזר אחריה, כמובן בהמעשה]:

אות ט"ו.

שגם בהמבואר הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו על זה ענין ההתקשרות והשידוכין. וגם בהכלל הנ"ל בהקדמה, שכל [בחינה כלולה] מכל הבחינות, נוכל לפרש, שגם בכל אחד מהם בפרטיות, תחשב הנפש שבחיות הגוף, כבת מלך האבודה, ונמצא תמיד [בגלות] של הבת מלך דסטרא אחרא, שבשינה ועפר כנ"ל מהמוב"פ. ושאף על פי כן, מצד הבת מלך הנסתרה בהם, אין שום נפתל ועיקש, ובתכלית ההיפוך, תהיה נקודתה שנטבעה בהגוף הנ"ל, כעטרה ונזר לבעלה, לאור הנשמה נר ה' נשמת אדם, שהוא החופש ומחפש תמיד למוצאה, ולהעלותה אתו להמלך העליון יתברך. כי דייקא בהנשמה, נמצא לפעמים שנסתר פניה מ'ש'ינ'ה' כמוב"פ. עד שמבשרי לבד, אחזה אלקי, להעלותה ולהשיבה למדרגתה, וכמובא מזה לקמן באות י"ז י"ח:

אות ט"ז.

מה שכתבתי לעיל בג' קוי היראה, שהם בבחינת הבת מלך, הוא גם כן על ידי הכלל הנ"ל. כי כפי הנ"ל, ובאות ז' בביאור מורנ"ת ז"ל, שעיקר בחינתה מכוון לדבר ההתבוננות, שנמצא בג' ענפים הנ"ל. נראה מבואר, שכמו כן בגוף היראה שבשלשה הקוין, שמתפשטים ויוצאים משם (הע' הא') [העשירות, והאריכות ימים], מכוון יותר לבחינתה, הארת ויראת התלמיד, שבאורייתא תליתאה:

אות י"ז.

כפי המבואר מדבריו הקדושים במעשה הנ"ל, על אודות האורות העליונות הנאצלות מהמלך העליון יתברך [הנחשב להם כביכול כאב לבנים], שעל כולם תתעלה ותתרומם האור והצמצום הנפלא, שבסוד הבת, להיות מאתה לבד, כל השעשוע והחיבה לאביהם שבשמים. תבין מרחוק, שהוא בעצם אלקותו וטובו יתברך יותר מכלם. ושגם בכוונה מכוונת, הפליא עבורה במדת הרוגז והדין, והסתרת הדעת, להרבות במיעוטה וצמצום הדעת, כדי להטיב ולעדן דייקא באור הנפלא הזה, לכלליות נפשות ישראל, שבסוד השני למלך כנ"ל. כי בכל עבודתם ויגיעתם לחפש אחריה, מהפכים ומהווים מהמיעוטים והצמצומים בעצמם, כלים וידים נפלאים, אשר תתקבל בהם לנצח האור הנפלא הזה. וכל אשר יתרבו ויתארכו יותר העתים שמחפשים ומבקשים את ה', באורו הנפלא הזה, [שהוא בסוד דוד מלכם, כמובא לקמן מהמובן בפנים], אף על פי שיתרבו ויתגדלו כמו כן הכלים האלה לעד ולנצח, אבל לרוב העוני והלחץ והמכאובים שסובלים בכל דור, מיום הולדם עד יום מותם, ולרוב הסכנה, ופחד השינת עפר לנצח חס ושלום, שנמצא בענין זה, אשרי מי שלא יחטא, ומי שחטא יחיש וימהר מאד מאד להמלט על נפשו, ממצודת הקליפות האלה, שבשינה הנ"ל, העומדים זה לעומת זה בבת מלך דסטרא אחרא, [אשר] רבים חללים הפילה, לחרפות ודראון עולם, ועצומים כל הרוגיה, להיות מהבלתי יודעים כלל מהטוב הנצחי הזה, [כמובן בפנים בצירוף באורי הנ"ל]. וגם לפי זה תבין ותתבונן, בהכרח תחיית הגוף, ועונג הנשמות [שנמצא להם גם עתה תיקון], כי אור עונג אלקות שבכלי הגוף, יעלה להנשמה כפלי כפלים, כשתתחבר עמו בתחייתו ומציאתו שלעתיד:

אות י"ח.

כפי המבואר בכל הנ"ל, שעיקר הדרת פנים, והנשמה שבשרשי התורה, יבקש וימצא הרב, דייקא בתלמידו [וגופו], בהתבוננותו שבאורייתא תליתאי, עצם האלקות. וסוד האשת חיל שנמצא בו, לא ינום ולא יישן כלל, כי היא בעצמה, תהיה בבחינת הרב והעתיק, המשתדל לעורר ולהקיץ אותו משינתו. ולהכרח הוצאתו שלא יכירו ולא ישיגו בהם החיצונים, והבלתי הגונים המוב"פ, משנים את פניהם בלבושיהם. יש לבאר בכל זה, [בדבר] התמורות והשינויים שנמצא בענין זה. כי באופן אחד, נחשב מדריגת התלמיד [שלמטה ממדריגת הרב], לשני למלך. ומדריגת הרב, נחשב למדריגת הבת מלך, שלמעלה מהשני למלך כנ"ל. וכמבואר מדבריו הנ"ל, שכל החטא והקלקול הגורם לשינה, היה מצד השני למלך, ולא מצד הבת מלך, כי היא באמת לא חטאה כלל:

אות י"ט.

ומפירוש המעשה והתורה הנ"ל נראה מבואר, שהיא מדריגת התלמיד והקטן במעלה הנ"ל. כי מצד הרב, אין נפתל ועיקש. ואף על פי כן במה שהוצאתי מכותלי דבריו הקדושים בביאורי הנ"ל, נראה מבואר גם להיפך, שעיקר רוממות ועומק [סתרי] התורה, ובת מלך, נמצא בהתלמיד בעצמו. וזה לבד כל המכוון, שהרב בתיקוני עתיק ושרשי הע' פנים שבה, [מתייגע] ומחפש אחריה, והוא כמרדכי השני למלך, שמחפש ודורש ומבקש להתבוננות הבת הנ"ל, אשר בהסתר נסתרה בין הקליפות, מצד הדיבור שנזרק מאביה שבשמים יתברך. כי כל גדולת הרב, והשגת תורתו הנסתרה הזאת, לא תהיה כי אם בסיבת נפשות (תלמידים) [תלמידיו] כנ"ל:

אות כ'.

בדבר הששה בנים ובת אחת, יש לבאר בהמבואר מדברי הזוהר הקדוש , והאריז"ל, שד' אותיות השם, יהיו בסוד אב ואם, בן ובת. ובסוד העשר ספירות [כי קוץ היוד וכו']. ואות הואו, רומז להואו ספירות, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד, וה"א אחרונה, לספירת המלכות. כי לפי זה תבין ותתבונן, שהואו ספירות, יהיו כל אחד בסוד בן כנ"ל, להמלך העליון יתברך. וכפי הנ"ל נראה מבואר, שבתכלית השלמתה לשם הוויתו יתברך, תהיה כמו כן מחמת זה גם בהשלמת השגת הוויתו יתברך שבכל מדריגה, [כי סוף מעשה במחשבה תחלה, וכנזכר באות הקודם לזה]:

אות כ"א.

שגם לפי הנ"ל נראה מבואר, שהיא בפני הלבנה [השביעית, הנראה לעיני אדם בלתי כלי מחזה], שמיום שעלה במחשבתו להתצמצם במדת הדין, כעין שגיאה שנזרק כביכול מפי השליט העליון יתברך, לכי ומעטי וכו', שהיא מיעוטה והסתרתה בין הקליפות, בבואה בלילה בחדר ממשלתה, כנודע. שמוכרח השני למלך, שהוא כלליות ישראל, לכפר ולחפש ולבקש מציאותה ותיקונה כמוב"פ:

אות כ"ב.

מה שרמזתי בספר כוכבי אור חלק ד', מדבר הכתוב פתח פיך וכו' המוב"פ. שבספור המעשה הנ"ל, על אודות החן אשר בהם סוד האשה [שהיא בת השבע] הנ"ל, וצעקה ובכתה על שנשקע בשינה משתיית היין, ונשא ונתאחז זה לעומת זה בבת המלך דסטרא אחרא, והוא בהתעוררותו נתחרט ואמר, אשת חיל מי ימצא וכו', כי נתרחקה למבצר הפנינים [שבהר הזהב]. כי בכל זה מבאר יותר [בכל הכתובים, אשר] בענין הכתוב הנ"ל, פתח פיך וכו'. ובהבאתו אחר כך את הכתוב בטח בה וכו', [שזה המוכרח לתיקונה כמוב"פ]. ובענין הכתוב שקר החן וכו', אשה יראת ה' וכו':

אות כ"ג.

שבהנ"ל באות כ' נראה מבואר, שאבידת הבת, גרמה קלקול גם להבנים [והוא שבירתם, כנודע]. וממילא מובן, שכמו כן להיפוך, בתיקונה, מוכרחים וממוצעים גם כן לבוא בדבר התיקון והמציאה הזאת. ולפי זה יש לבאר, שזה ענין הבנים העומדים בקוי היראה מאב ואם בפקידתם הנ"ל, [ובנחלת עשרם כמוב"פ]. כי התלמיד, הוא בסוד הבת, ששם נאחז השכחה והאבידה, עד שמוכרח לברר ולדחות מהם, למי שראוי לדחות לגמרי, לבל יספו גם הנותרים באבידתם לגמרי חס ושלום:

אות כ"ד.

בדבר החיצונים האוחזים באדם בעת שינתו, עד שאין ביכולת להוצאתו מאתם כי אם בהשתנות פניו, [כעין ערמה וגניבה], לבל ידעו ויכירו כלל ביציאתו מאתם. וכפי המבואר בעצת הבת מלך, [להוצאתה מהחיצונים האוחזים בה], שלא להלכד במצודת השינה [על ידי האכילה, ובפרט ממשתה היין]. נראה מבואר, שהחיצונים הנ"ל, האוחזים ומתגברים בעת השינה על כל אחד ואחד, שבבחינת השני למלך כנ"ל, [ונמשכת מתאות אכילה, והעיקר ממשתה היין כנ"ל], הן הן החיצונים, האוחזים בהבת מלך בעצמה. ובהכלל של זה לעומת זה הנ"ל בהקדמה, נראה מבואר, שהם זה לעומת זה בקליפת בת מלך דסטרא אחרא, השורים על האדם בשינתו [ויבואר לפי זה אגב אורחא, בהפלאת המאמר חז"ל מענין זה]:

אות כ"ה.

שבדבר הערמה הנ"ל, תבין מרחוק בסוף דבריו, שמוכרח לחכמה ושכל איך להוציאה:

אות כ"ו.

שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו ענין רחל ולאה, ועל אודות הכתוב כי כל העושר וכו', שאז באמת הוכרח יעקב להוציאם מאתו בערמה וגניבה , על בלי הגיד לו וכו':

אות כ"ז.

שלכאורה יש להתפלא, בענין העושר שבשליש הקרקע, אשר בקו יראת הבנים הנ"ל. כי הלא מבואר מדבריו הקדושים, שעושר הקרקע עולם [שהיא האשה], לא יהיה כלל בכלל העושר אשר יאמר אלהים, בקדושת ההתבוננות. אבל לפי הנ"ל בסוד האשה, שבאמת תמצא בעצם ההתבוננות דקדושה, ומהתגברות הקליפות לבד שנאחזים סביבה, תהיה בבחינת קטנות הדעת, [והעשירות תתהפך על ידי זה שלא בקדושה חס ושלום]. תבין מרחוק בעמקי דבריו הקדושים, שבהפלאת מעשיו בעצמם אשר יעשה ככל אשר יאמר אלהים, להוציא אותם ואת עשרם מהסטרא אחרא, יגיעו ויבואו על ידי זה להיות גם הם, בעצם קדושת התבוננותו, עד שיזכה בזה לבד, לשליש בקרקע, הרומז על האשה כנ"ל:

אות כ"ח.

לפי הנ"ל, מבאר יותר דבריו הקדושים על אודות הבל השופר, שהוא מלשון יופי [כמו שכתוב שפרו וכו']. כי לכאורה יש להתפלא גם בזה, כי מאחר שהוא מכניע להבל היופי, למה יקרא גם בעצמו, בשם הבל השופר, [שהוא כעין הבל היופי, מלשון שפרו וכו' כנ"ל]. אבל לפי הנ"ל, תבין מרחוק, שבהכנעת קליפות הבל היופי דסטרא אחרא, תצא זה לעומת זה, מהם בעצמם , בת מלך, בהבל השופר והיופי דקדושה:

אות כ"ט.

שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בהבאתו ענין המאמר חז"ל, עשאה כאוצר, שיסובב על האשה:

אות ל'.

שגם בכל הנ"ל, מבאר יותר בהוצאתה שבהבל היופי והשופר, מן המיצר והמצרים שהיתה בהם תחילה, על ידי אור פני הזקן כמוב"פ אות ט'. שאם תוסיף לעיין באגודת השרשים, ואגודת קוי היראה, ואגודת ענפיהם [שמכוונים הם זה לזה במספר שלש] כנ"ל, תביט ותראה, שגם בכל אגודה ואגודה, משולבים שנים מהם כאיש אל אחיו, והשלישי מכריע וממוצע בין שניהם. כי תיקוני עתיק, וחכמה בינה דעת שבפני התורה, [ושרשיה בהזקן], הנמצאים באגודה הנ"ל, משולבים ומצורפים להתבוננות התורה, ואורייתא תליתאי, והתעוררות התלמידים, שבאגודה הנ"ל. וכתרי פלגי גופא, שבסוד הבת מלך והשני למלכות, נחשבים הם זה לזה כנ"ל. כי אור פני התורה, והעיקר הדרת פני התורה [שבזקן מרדכי המוב"פ], מכוון ועומד כעין השופר והיופי, שבאו בפני הבת וההתבוננות הנ"ל, שנמצא בהתורה. והוא הבן שבנחלת עשרו וממונו המוב"פ, [הוא] ממוצע, ומייחדם בהתחברותו שלזה ולזה:

אות ל"א.

בדבר הכתוב ואברהם זקן וכו', על אודות האריכות ימים בכל שעה ושעה שהוסיף בעבודת ה'. מבאר זאת יותר, ממה שהכפיל הכתוב את לשונו, זקן, בא בימים, וכמובא מזה בזוהר הקדוש, שכוונת הכתוב בכפילתו, הוא שבא בכל הימים שלו, מתחלתם ועד סופם, ולא אבד מהם אפילו שעה אחת:

אות ל"ב.

שלכאורה יש להתפלא, בהרכבתו שבאמצעות דבריו על אודות שקר החן, שנכשלים [עי"ז] בהבל היופי. כי לכאורה, לא תתחבר יותר אזהרת השמירה הזאת משקר [ה]חן, לשאר קשרי תורתו הזאת, ואין זה דרכו הקדושה, כנ"ל בהכללים. אבל מרחוק תבין ותתבונן, בענין האריכות ימים הנ"ל לכל שעה ושעה ממש, כמבואר בזה מלשונו הקדושה, שזה אי אפשר בשום אופן, כי אם כשזוכה האדם להתקדש, גם בכל צרכי גופו שעוסק בהם, בעמידתו, ובאכילתו, ובדיבוריו וכו'. כי בכולם, תהיה חופפת על פניו יראת ה', לבל יעסוק בהם, רק ברצונו יתברך לבד, ולא בשום פניה וכוונה אחרת, בשביל בני אדם, ולהנאת ולכבוד עצמו, שזה ענין שקר החן הנ"ל. ומצירוף וכפולת לשון הכתוב שקר החן והבל היופי, יתחבר גם כן הענין הזה. כי מפשיטות לשון הכתוב, יסובב גם שקר החן בדבר הקלקול שבאשה, אשר יתהפך אחר כך לתיקון היראה, כהתהפכות הקלקול שבהבל היופי, להבל השופר הנ"ל, וגם עיין לקמן באות ל"ה:

אות ל"ג.

בהפסק הנשימה שבחמדת הבל היופי, מבואר כוונתו בכפלים, מאחר שהא בהא תליא, ושגם בזה ההפסק, מוכרח להפוך את הקלקול בעצמו לתיקון, מאחר שגם הולדת הבנים דקדושה, הוא בהבל והפסק הנשימה:

אות ל"ד.

מה שפרט בענין זה על אודות הנשים, שנמשך יופיים מהבל היופי והפסק הנשימה, נראה מבואר על פי הנ"ל, שהאשה נמצאת תמיד בקליפת הבלי הגוים, מצד שרשה בהבת מלך כנ"ל. אבל בכל זאת, נמצא מעין זה גם באיש, כי גם יופיו ואור פניו, נמשך מההבל וההפסק הזה. וכאשר יבאר אחר כך, בדבר הכתובים אדם להבל דמה, אך הבל וכו'. שיסובבו גם על בריאת האיש:

אות ל"ה.

שמכותלי דבריו הקדושים על אודות אור פני התורה שבעין שנים, והדרת פני הזקן השנים קדמוניות, שמאיר ומזריח באור פני האדם שזוכה לזה, כמובן ומבואר מפשיטות לשון הכתוב חכמת אדם שיסובב על זה. וכפי הנ"ל מהמוב"פ, שהעיקר הזוכה לזה הוא הרב, בחכמה בינה דעת שבו [שהוא כעין הזקן בתיקוני עתיק כנ"ל], תבין מרחוק, על אודות יראתו, אשר יתיירא תמיד מאור פני תורתו ואלהותו יתברך [שזוכה לקבל פנים בפנים כנ"ל], שזה לבד הוא עיקר ההכנעה, ותכלית ההיפך מהבל היופי, שבפני האדם שלא בקדושה, ובזה לבד, יחדל מלהחניף בשקר החן לפני כל אדם, בדיבורו ובעמידתו וכו' שלפניהם, כי אדם להבל דמה, והפסק הנשימה לבד הוא באפו, כי במה נחשב הוא:

אות ל"ו.

שיש להתפלא לכאורה בהכרח מורא רבך, ואב ואם, לאריכות הימים שעל ידי זה. מאחר שמבואר מהבאתו את הכתוב יראת ה' וכו', שגם מורא שמים של הרב לבד, תוסיף ותאריך את ימיו. אבל כפי המבואר בכל הנ"ל, שגם [מרדכי] המשנה למלך, שהוא הזקן [אשר בא בימים] הנ"ל, יתברך וימצא יותר התבוננות שבילי תורתו, בצמצומי קטני המוחין, שכעין האשה, והבת הנ"ל. תבין מרחוק, בהכרח צירופי מוראם הנ"ל, למורא שמים שבהזקן בעצמו. כי בתיקוניהם לבד, נשלם ונתעלה גם הוא, בתיקוני היראה, והאורך ימים, והעושר להתבוננות הנ"ל, שמוצא בהם לבד כנ"ל:

אות ל"ז.

שגם בהכרח תיקוני התלמיד והבנים הנ"ל, עדיין יש להתפלא, בהכרחם להאריכות ימים שיהיה להם מורא הרב (לבד), ולמה לא יסתפקו גם הם, ביראת ה', אשר זה לבד, מבואר בהבאתו על זה את הכתוב יראת ה' תוסף וכו'. אבל עוד מרחוק תבין מדבריו וביאוריהם הנ"ל, שאמתת היראה והפחד [לתכלית ביטול שקר החן, שמהבל יופי פני האדם], הוא הנשלם בדעתו, להביט ולחזות תמיד, פני תורתו ואלהותו לבד, שהוא הרב הנ"ל, [והעיקר בהתעלותו להדרת פנים העליון, שלמעלה מכולם כנ"ל מהמוב"פ]. וכל אשר יהיה גם ביכולת התלמיד והבן, לביטול השקר וההבל שבפחדם ויראתם, הוא כשזוכים על כל פנים לפחוד ולהתירא מרבם [ואביהם]. עד שבזה לבד, נשלם מצות המורא [שנצטוינו בכתוב את ה' אלקיך תירא, לרבות וכו']:

אות ל"ח.

שבצירופי דבריו הקדושים מהתורה והמעשה הנ"ל על אודות קליפת השינה שנתגברים ונאחזים בהאדם, על ידי המאכלים הבלתי מבוררים [מהרע והקליפות]. ובהעלאתו מדבריו הקדושים, שהתלמידים שאינם הגונים, הם אשר גברו עליהם כל כך קליפות השינה באדמת העפר, עד שמוכרח להשכיח ולהעביר מעליהם לגמרי המעשיות המעוררות, כדי שלא יתגבר הרע שבהם גם על המעוררים כמוב"פ. מבאר יותר בראייתו להעדר התקרבותם, מהמאמר חז"ל והכתוב למען תהיה וכו', מן המותר לפיך. כי מכלל הן אתה שומע לאו, שהמשוקעים בקליפת השינה, עד שאין ביכולתם לדחותם מהם, יחשבו ויהיו כהמאכלים האסורים, שהם עיקר המאכלים הבלתי מבוררים, שאין ביכולת האדם לדחות מהם את הרע, לבל יתאחזו בו:

אות ל"ט.

שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שגם כל אשר מזקנים אתבונן בהתבוננותם, הוא ממה שמשלשים ביראתם, ומצרפים ומעלים לעצמן גם בניהם ותלמידיהם, שהיו נמצאים תחילה בקליפות השינה כנ"ל. מבאר יותר בהשתוות העלאתם הנ"ל, להעלאת חיות הקדושה שנמצא בכל מאכל. שכמו כן יאיר פני האדם בחכמתו ותבונתו, מהטבת לבבו שבחיות מאכלו שבהיתר ובקדושה, שיש ביכלתו לדחות בזה מה שצריך לדחות, ולהעלות מה שצריך להעלות כנ"ל:

אות מ'.

בדבר הכתוב הפרו תורתיך, שמפרש ר' שמעון אותו על התורה דלעילא, והתבוננות הנ"ל. תבין מרחוק, שבצירופי דבריו [אשר ביארנו בהם לעיל], יעמיק ויכפול את הפירוש הזה, לייחד אותו בפירוש הפשוט, על אותם שהפרו תורתיך ממש, ונתהוו בזה לישיני אדמת עפר הנ"ל. כי בהתעוררותם ותיקונם לבד, יבא וימצא לתורה דלעילא, והתבוננותה כנ"ל:

אות מ"א.

הוא בדבר הכתוב ה' פעלך וכו'. כי בענין היראה שזוכים על ידי זה, מבאר יותר בענין הכתוב שהקדים לזה, ה' שמעתי שמעך יראתי וכו':

אות מ"ב.

שגם בצירופי דבריו, כפי ביאורינו הנ"ל, שאור פני התורה שמתלבש בהם, יהיו כביכול באור פני אלהותו יתברך שנתלבש בהם. מבאר יותר, בענין הכתוב ולא יכנף עוד מוריך, שיסובב בו על ההלבשה הזאת:

אות מ"ג.

שגם בענין הסיפורי מעשיות הנ"ל, שהם בדבר עשייה ופעולה ממש [כאשר על זה יסובב הכתוב, ה' פעלך וכו' כנ"ל]. יש לבאר בכוונתו הקדושה בפירוש מאמר הזהר הקדוש שבענין הכתוב הנ"ל, עת לעשות לד' וכו', כי הכוונה, הוא על אודות עשיית המעשיות הנ"ל, שעוסקים להלביש ולעשות לאלקותו ותורתו יתברך, כאשר הפרו תורתך, ואין ביכלתם לקבל כלל באופן אחר, שאז ממכה עצמה מתקן רטיה, ויעלה וימצא בזה לבד, את התורה דלעילא והתבוננותה כנ"ל:

אות מ"ד.

מכותלי דבריו הקדושים, שכל הזוכה ללמוד וללמד לאחרים, מוכרח לשמור את עצמו מתלמידים שאינם הגונים, על ידי שזוכה לעשות להדברי תורה וחבירו כמוב"פ. מבאר אגב אורחא, בלשון התפלה הזאת, [שנתתקן מאנשי כנסת הגדולה בברכת אהבה רבה], ללמוד וללמד, לשמ'ור ולעש'ות:

אות מ"ה.

שבביאורינו הנ"ל יש להוסיף ולבאר בכוונתו הקדושה, שכמו שמוכרח לעשות בהלבשת העשיה הנ"ל, לאור פני תורתו ואלהותו יתברך שנמצא בישיני אדמת עפר, [שהפרו תורתיך כנ"ל], שלא יתאחזו בהם החיצונים, ולא יניחו אותם לצאת כמוב"פ. כמו כן גם הרב בעצמו, בעת ירידתו בהם, שמתיירא גם כן מאחיזתם, מוכרח כמו כן להגין גם בעד עצמו, ולעשות לאור פני הדברי תורה ונפשות הישנים הנ"ל, בהלבשת העשיה ופעולה הגופניות ממש כנ"ל, עד שנמשך לו כמו כן, באיתערותא דלעילא, מסך ומגן [מ]השם יתברך, מאחיזת החיצונים, שבאמצעות המשוקעים בהם יותר מדאי כמוב"פ. כי גם לפי כל זה, יתבאר לנו יותר לשון המאמר חז"ל, אפילו שיחתן של תלמידי חכמים וכו', לפי ביאורו הקדוש שמבאר בזה, שכוונת המאמר חז"ל, לבחינת העשיה [ולעשות], שמוכרח אפילו לשיחתן כמוב"פ. כי לכאורה, אינו מיושב לפי זה לשון "אפילו". כי אדרבא, בשיחתו וסיפוריו, שהוא ממשיך בה הע' פנים של התורה גם להרחוקים והירודים שבבחינת השינה, בוודאי מוכרח להמשיך בחינת העשיה, של בחינת לעשות, לבלי להכשל באותם שאסור לקרבם. אבל כפי אשר ביארנו לעיל, שגם בחינת העשיה הזאת, דומה קצת לבחינת העשיה של המעשיות, השומרת מהחיצונים. וממילא מובן, שהייתי יכול לומר, שדי בהלבושים האלה בעצמן, לשמור את עצמו גם מהתלמידים הרעים [הנכללים בהחיצונים להיות כמותם כנ"ל]. ועל זה באו חז"ל להשמיענו, שאפילו בשיחתן, צריכים הבחינה הזאת. כי אף על פי כן, אינם דומים לגמרי, וההכרח דוקא לכפול ולהכפיל בלבוש הזה, באופן שישמור [עצמו] גם מהנפשות בעצמם, שנפלו ביניהם:

אות מ"ו.

שלכאורה יש להתפלא קצת, במה שנראה מכותלי דבריו הקדושים, שכשיש מי שאי אפשר לעוררו בפנים שלו, ואז דייקא צריך להראות לו פנים הגבוה. ולכאורה, כפי המבואר מלשון המאמר חז"ל שמביא בענין זה, שכל המונע ואין משפיע דברי התורה להתלמיד, דומה למס מרעהו חסד, היה צריך להראות להאדם פנים הגבוה הנ"ל, גם בעת שיש ביכולת לעוררו בפני המדריגה שלמטה מאתה. אבל באמת, מבואר הטעם לזה מכותלי דבריו הקדושים, בהטעם הראשון שהביא בדבר ההלבשה, שהוא כדי שלא יזיק להאדם, התגלות האור בפתע פתאום. כי ממילא מובן, שגם מחמת זה בעצמו, טוב יותר לצמצם גם כן, להראות לו האור מעט מעט, במדריגה אחר מדריגה, שעל ידי זה, ממילא אינו צריך להרבות עבורו בהלבושים כל כך. ולפי זה מוכרח גם כן לדקדק בדבריו הקדושים, שכשעוסקין הצדיקי אמת להראות להאדם את פניו, ולעוררו משינתו, צריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות [לשון רבים] דייקא, [רק לקמן, כשמדבר בפרטיות, מהבחינות שיש בענין ההלבשה, באמת אינו מזכיר, רק סיפור מעשה, בלשון יחיד]. כי בוודאי, כמו שאינו דומה מדריגת השינה מאחד לחבירו, כמו כן גם באדם אחד, אינו דומה מדריגתו בהשינה, מזמן לזמן. כי יש שבתחלה לא ירד רק מפנים אחד, ובזמן הסמוך הוא יורד יותר. וממילא מובן, שמחמת זה, מוכרח בהתעוררותו, להלביש לו בתחילה בסיפור מעשה, את הפנים הסמוך לו, שנסתלק ממנו בשעת השינה הזאת, שהוא נמצא בה עכשיו. ואחר כך, מחמת שעדיין הוא במדריגת השינה הקודמת, שנפל בה מקודם, מוכרח הצדיק האמת, לשוב ולעוררו, ולהלביש לו את הפנים שנסתלק מקודם מאתו, בעת נפילתו במדריגת השינה הזאת. וכל אופני ההתעוררות (כאלה) [האלה], אינם אלא באותן שעדיין לא נתרחקו ביותר. וכשנופל ונתעה האדם מפנים רבים כאלה, עד שבפלס מאזני דעתו של הרב בזה, אין עוד ביכלתו להוציאו מהחיצונים השרויים שם, כי אם על ידי שמאיר עליו מיד את המוחין, ממדריגת [ה]פנים הגבוה ממנו כמוב"פ, ממילא מובן, שאז בוודאי מוכרח להרבות גם במהות המסכים והלבושים, שהוא מלביש אז את הפנים הגבוה הזאת, באופן שאף על פי כן לא יזיק לו האור, וזה בוודאי קשה וכבד יותר, הן מצד המשפיע, הן מצד המקבל, לקבל מלבושים ומסכים כאלה. ומכל שכן וכל שכן, מי שנפל וירד מכל השבעים פנים כולם, שמירידה כזאת אי אפשר להוציא ולהעלות, כי אם על ידי הארה נפלאה מתיקוני עתיק בעצמו, שאור זריחת הדרת פני י"ג תיקוניו המוב"פ, יעלו שבועי שבעתים בלי שיעור, מאור השבעים פנים כולם, היוצאים מאתו, כמובן במקום אחר . ולסתום ולהלביש ולכסות קירון הדרת פני שרשי התורה, וההשגות האלה, במסוה על פני מסוה, ובלבושים רבים ושונים, באופן שאף על פי כן לא יתגלו להיושבי חשך, בשום ריבוי אור חס ושלום. באמת גם אחר כך, קשה בלי שיעור לקבל, מצד ריבוי מהות הלבושים כנ"ל, שעבור זה, כל אריכות הגלות הגשמי, של נפשות ישראל בין החיצונים, כי הכל אחד כידוע. כי בסוד הנפילה הזאת, נכללו כל באי עולם, מיום שאכל האדם [כלל כל הנפשות כידוע ] את המאכל המוב"פ, שאינו מבורר הטוב מהרע שבו, שעל ידי זה נפלו כולם בבחינת השינה באדמת עפר המוב"פ. וזעירין אינון בכל דור ודור, שיזדככו מנעורם מתאוותיהם, ועוד יזכו לאכילת לחם הפנים המוב"פ, באופן שיתתקן לבבם, ויתבקש פניהם באור השכל והחכמה, בהע' פנים לתורה. כי גם קצת היחידי סגולה הזוכים לזה, עוד כבדה עליהם המלחמה בכל פעם, מעוצם תערובת הטוב והרע ביחד, שנתערב בכל הנטיעות והצמחים, מאז ועד הנה כידוע, עד שגם הם, כל תכליתם ותקוותם, הוא על ידי היחיד באלף דור, הנוטע נטיעות חרובים, בתיקוני עתיק משנים קדמוניות כאלה, באופן שיהיה ביכלתו להחיות את לבבם בכל פעם מחדש, עד שיאירו פניהם בהדרת פניו הקדושים, בהי"ג תיקונים המוב"פ, שמהם ממילא נדרשים ונמצאים כל השבעים פנים, שנאבד מהם. וגם אז, כשנמצא היחיד המופלא הזה, עוד קשה מאוד מצד המקבלים לקבל, מריבוי הלבושים שהוא מוכרח להלביש את אור תורתו כנ"ל:

אות מ"ז.

בהתרת פה אלמים והתרת פה עקרות המוב"פ, שגם במה שנדרשים מתיבה אחת [לתרופה], מבאר יותר בהכרח סמיכתם זה לזה:

אות מ"ח.

בביאורו את הכתוב פתח פיך לאלם, ומכותלי דבריו הקדושים בענין הכתוב יתן בעפר פיהו וכו'. נראה מבואר בכוונתו הקדושה, שהחכם יורד ונותן פתיחת פיו הקדוש בעצמו, בעפר התלמידים ושינתם, עד שבזה בעצמו, נפתח גם פיהם ללמוד ולשמוע:

אות מ"ט.

שבתיקון חוש השמע, שנתהווה בהתעוררות תבונת והשכלת התלמידים, מקטנות מוחם ושינתם, אשר תקפה עליהם תחלה. מבאר יותר, בדברי הבקשה הנ"ל, להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וכו':

אות נ'.

הוא במה שכתב, שצריך לראות שיהיו כלי הדיבור סמוכין וקרובין אל כלי ההולדה, כדי שיוכלו לקבל כח הדיבור וכו'. כי בזה, מחזק ומוסיף להביא ראיה ב', למה שכתב תחלה, שכשעוסקים לעורר וכו', צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים, על ידי בחינת לעשות. כי שם לא כתב, רק טעם אחד, שלא יהיה נדבק בו מהרע שלהם וכו'. וכאן מוסיף והולך לחזק זאת, בתעלומות השגותיו, שצריך לראות שיהיו כלי הדיבור סמוכין וקרובין וכו'. ובצירוף הקדמתו תחלה, לבאר מהתיבה הזאת לתרופה, בהכרח ההיתר פה הנ"ל, לשמור את עצמו מתלמידים שאינם הגונים. נראה מבואר, שזה תלוי בזה, כי כל התיקון לתרופה, שבסמיכת התרת פה אלמים ופה עקרות, הכל תלוי ועומד, בהיתר הפה ושמירתו מתלמידים הרעים, שהם בבחינת הריחוק, [כי קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם]. ואם יש בזה קלקול, נתקלקל ממילא גם התיקון התלוי בזה. ועיין לעיל בהפתיחה, מה שהבאתי מהקדמת מוהרנ"ת ז"ל, שכן דרכו של אדמו"ר ז"ל, להביא ב' או ג' ראיות לדבר אחד, ומרהיטת הלשון, נדמה שלא הביא רק ראיה אחת, מחמת שהם באמת אדוקים זה בזה, שקשה לחלקם, עיין שם. וגם כאן, שני הראיות אדוקים זה בזה. כי על ידי זה בעצמו, שהרע של פתיחת פה האלמים המקולקלים, מזיק ומתדבק בפתיחת פיו הקדוש [כמי שפוגם חס ושלום את פיו בדבר אסור], נתקלקל גם פתיחת פיו בעצמו, להיות בבחינת הריחוק הזה. וממילא מגיע ומזיק הריחוק הזה, גם לתלמידיו ההגונים, שאף על פי שיוצא מהם הדיבור בהתעוררותם, נתרחק הוא מכלי ההולדה, לבל יהיה ביכולתם לקבל אותו כמוב"פ. גם לפי כל זה תבין ביותר, בענין הכתוב אל תבטחו באלף וכו', ובמה שכתב שם, שאי אפשר שיהיה הבטחון [היינו כלי ההולדה], סמוך אל הדיבור, כי אם על ידי שמור פתחי פיך כנ"ל. שלכאורה אין לתיבת "כנ"ל" שום פירוש, כמבואר למדקדק שם היטב, וכבר הרגיש בזה הרב מטשערין ז"ל, בפרפראות לחכמה, ועיין שם מה שפירש בזה, אבל דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ובפירושינו הפשוט הנ"ל, אין לפליאה הזאת שום מקום כלל:

אות נ"א.

שלכאורה יש להתפלא, בביאורו לבחינת התקיעה, שהוא בהעדר וקלקול הדיבור. כי הלא מבואר מצירופי דבריו הקדושים, שקולות השופר, יהיו בתיקון הדיבור. אבל בהתהפכות הקלקול לתיקון הנ"ל, [שזה לבד כל העיקר והמכוון כנ"ל]. ממילא מבואר, שגם בזה, תתעלה ותתרומם קול השופר, להפוך ולהיות גם קול התקיעה והעדר הדיבור, כקדושת התרועה והדיבור, שנמצא באמצעותה כנ"ל:

אות נ"ב.

שבתכיפת וסמיכת הדיבור לכלי הבטחון וההולדה הנ"ל, מבאר יותר בענין התרועה והשברים [שהם הדיבור, ובטחון ההולדה כמוב"פ], שמוכרח מאד לתכפם ולסומכם זה לזה:

אות נ"ג.

הוא מה שיש לבאר בעניות דעתי על אודות התהפכות הקלקול לתיקון הנ"ל. שאף על פי שנראה מדבריו הקדושים, שזה כל סוד הצמצום הנפלא שבבחינת הבת מלך, שאף על פי שתהיה בבחינת הצמצום וההסתרה, נהפכת היא בקדושתה לרוממות יותר, בהשגת ומציאות אלהותו ותורתו יתברך כנ"ל. אבל בכל זאת, נמצא בענין הזה באמת סכנה גדולה, וזה כל הסתרתה לגמרי הנ"ל, עד שלא תתהפך לתיקון בשלימות קלקול ההסתרה הזאת, עד לעתיד כנ"ל. כי לפי כל זה יש לבאר, על אודות ההולדה שבבחינתה, שמחמת זה תחשב באמת לשברים ומשבר, אשר יסובב עליו בהכתוב האני אשביר וכו'. וכן גם הבטחון שבבחינתה, תחשב מפני זה לשברים, [רק שאף על פי כן, בקדושת ההולדה והבטחון שבזיווגו דקדושה, נמשך ההארה מהתהפכות הקלקול לתיקון שלעתיד, אשר על זה באמת יסובב הכתוב בלשון תימא, האני אשביר וכו']. ושבכל זה מבאר אגב אורחא, שמיד כשפוגמים ומקלקלים את הבטחון והשברים הזה, יהיו בשברים ממש חס ושלום. ומבאר בזה יותר, מה שכתב תחלה, שבהבטחון המקולקל דסטרא אחרא חס ושלום יהיה האדם לשברים שבכלי חרש. וגם יוסיף לבאר, בדבר השברים שבלוחות לב התלמידים שאינם הגונים, אשר מוכרח בזה לדחותם לגמרי כמוב"פ:

אות נ"ד.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, על אודות הפלאת אלהותו ותורתו יתברך, שנמצא בבחינת הבת והצמצום הזה. ושכל אשר תתגבר יותר השינה, והאבידה, והעדר הדיבור שבבחינת אלם כמוב"פ, תתהוה מזה יותר, מציאות הבת וצמצום הנפלא הזה, שבהעלאת אלהותו יתברך הנ"ל. מבאר בזה יותר, גם בהבאתו ענין הכתוב, מי כמכה באלים ה' [אשר יתפרש גם באלמים כנודע]. וגם מבאר יותר, בענין האשה [שבבחינת הבת כנ"ל] שגם בתחלת בריאתה, נחשבה לאבידה שבסיבת השינה [כמובן בזה בלשון חז"ל]:

אות נ"ה.

שבהמבואר מדבריו הקדושים, שכמו כן גם קלקול החרש, מוכרח להפוך לתיקון. מבאר יותר בדבר הכתוב שבשבירת הכלי חרס, כי חרש כתיב, ב"שין". ועל פי הנ"ל, ממילא מבואר, שבהתקשרות וזווג דקדושה, נהפך החרש ושבריו בעצמם, אל הקדושה, [וממילא אינם נחשבים בזה לשברים חס ושלום]:

אות נ"ו.

בביאור המעשה מחוני המעגל, שלכאורה ידלג [ואיכסי מעיניו הקדושות, בביאורו] לתיבת ואיכסי מעינא המובא שם. אבל מהמבואר מדבריו הקדושים, שבהתגברות השינה על חוני המעגל, נתעלם ונתכסה בזה מעין הפנים לבל יהיו בו, מבאר ממילא גם לזה:

אות נ"ז.

שגם בנפילת חבלי השינה על העין פנים להסתירם כנ"ל, מבאר יותר, במשל העיור שמביא על זה:

אות נ"ח.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שכל שנה מהע' שנים, נחשב לפנים מיוחד מהעין פנים שבה, [ובכלל הנ"ל, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות], מבאר גם כן בעצת הבת מלך למציאתה, שישב ויתעכב בזה השני למלך, שנה תמימה:

אות נ"ט.

שבענין הלבנה, והתהפכות הקלקול והמיעוט למולד ותיקון הנ"ל. ובקומת השנה הנ"ל, שמוכרח לכל זה, מבאר יותר, בתיקון ראש השנה שיסובב על זה, ושזה מה שמבואר שם בהמעשה הנ"ל, שביום האחרון מהשנה, אם היה עומד בנסיון, היה זוכה למצוא אותה, [והיינו ברגע האחרונה ממש]. כי שם נהפך המיעוט להמולד וראשית השנה [ואז דרשו ה' בהמצאו, כנודע]:

אות ס'.

שלפי הנ"ל נראה מבואר בכוונתו הקדושה, שכל ההכרח וההמתנה שבכל השנה, הוא בסיבת פרטי הצמצומים והכלים שנמצאים בבחינתה, להפלאת אלהותו יתברך, שזה עיקר המכוון שבה כנ"ל. ושלפי זה יש לבאר, שגם בפרטיות נמשך ונמצא יחוד הש'נ'י' והב'ת' בכל שבת, [שהוא אותיות, שין בת, שהוא צירוף שני בת], שהוא יום השביעי להששת ימים שקדמו אליו. ואז ברוב תיקון האשה, והבת, והגוף, וצרכי מאכלם, יתפרדו מהם כל פועלי און והחיצונים הנ"ל. ושבזה קלקל האדם בראש השנה הנ"ל, אשר אכל את הפרי, שנתערב הטוב שבה עם הרע והחיצונים, ולא נתפרדו ונדחו עדיין מאתה מה שמוכרח לדחות. וכן לא המתין לליל שבת, בזיווגו שבהבל היופי. ומיעט בתפלה על הגשמים, שבאריכות הנשימה כמוב"פ. עד שנתגבר עליו השינה, שעיקרה הוא השינה לגמרי בסיטרא דמותא חס ושלום, כמבואר בהבאתו על ענין ההתעוררות, ענין הכתוב, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו':

אות ס"א.

שגם בהמבואר הנ"ל שמדבריו הקדושים, מבאר יותר בענין לחם הפנים, שיסובב בו על דבר האכילה דקדושה, כי הוא עיקר אכילת שבת דקדושה הנ"ל [ונסדר בשש המערכת, אשר עליהם לבנה וכו']:

אות ס"ב.

שגם בסיפור המעשה, מבאר יותר בענין לאה הנ"ל, שיצא מאתה ששה בנים, ובת אחת ירדה אחר כך למקום הקליפות, ולא היה אפשר להוציאה כי אם בערמה כנ"ל (כפול לקמן אות ס"ט):

אות ס"ג.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, מוסיף לבאר אגב אורחא דבר נפלא בענין השנה. כי כפי שנודע בתקופת החמה, שזה לבד נתכוון בחשבון ימי השנה, ולא כן תקופת הלבנה וסיבובה, שזה לא נתכוון רק לימי החודש [כ"ט יום וחצי, ותשצ"ג חלקים]. ועתה, אם במספר הי"ב מזלות מחשבים וכופלים בחשבונה למספר הי"ב עד שנתמלאים ימיה למספר שנ"ד ומקצת היום ח' שעות ותתע"ו חלקים שנחשב ככולו, ונראה מבואר ומכוון, שמחמת זה נקרא בשם שנה. יש להתפלא קצת, על אשר לא תקרא בשם שס"ה, במספר ימי החמה, אשר זה לבד מגיע לה, כפי התקופה והסיבוב שבה, ולא בשם שנה שבמספר הלבנה, אשר לא יהיה כל סיבובה ותקופתה רק בחשבון ימי החודש לבד כנ"ל. אבל בכל הנ"ל, תבין מרחוק, שבאמת לא יהיה גם כל תיקון השנה, רק למילוי ותיקון הלבנה, והיא לבד, עיקר המכוון. אשר גם כל תקופת החמה וסיבובה [מהתחלת הבריאה ועד סופה], לא יהיה רק לחפש ולמצוא ולמלאות שנת הלבנה, שלא תהיה בשינה וחסרון לגמרי חס ושלום. כי אדרבה, כל שנה ושנה, תתהפך ותתהוה לפני החכמה וההתבוננות, שלמעלה מכל רעיון וחקר, עדי עד כנ"ל:

אות ס"ד.

שבהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, בעוצם כובד הדבר הזה, להמתיק את הרוגז ומדת הדין הנ"ל שנתעורר בכל שנה, עד שיתהפך לאור פני המלכות בחיים כנ"ל, בעוצם סכנת האדם בהשלמת כל השבעים שנה. שאז, אם לא יזכה להדרת הפנים, שבשנים הקדמוניות והארוכות לגמרי עדי עד, מוכרח זה לעומת זה, להיות בשינת אדמת העפר לגמרי הנ"ל. ושמעוצם קלקול האדם, וכל הדורות, מי גבר יחיה וכו', עד התיקון שלעתיד, שאז באמת יוציא ויהפך תכלית הקלקול ושינת העפר הזאת בעצמו, לתיקון החיים נצחיים בשנים הקדמוניים כנ"ל:

אות ס"ה.

במה שכתב שעפר הוא העדר הדיבור, ובהמבואר מדבריו הקדושים, שהוא קלקול היראה שהמשיך אברהם בארץ פלשתים. מבאר יותר בביאורו ענין הכתוב וכל הבארות וכו' סתמום פלשתים, וימלאום עפר, שזה מורה על התגברות הפלשתים לקלקל את היראה והדיבור כנ"ל:

אות ס"ו.

בהמבואר הנ"ל באות ה' מדבריו הקדושים, שנפש מלכות דוד [שנמצא גם בזרעו לדורות כנודע], הוא העיקר באור התורה, וההתבוננות, והבת מלך הנ"ל. מבאר אגב אורחא, גם במנין חייו, שבמספר ע' שנה, ובהכרח שמירתו מהתגברות השינה [ס' נשמי כמובא בדברי חז"ל], ובירידת נפשו זה לעומת זה בקליפת מואב, [אשר על זה נאמר, מצאתי דוד עבדי, והיכן מצא אותו, בסדום, שנאמר ואת שתי בנותיו הנמצאות, כמובא מזה במדרש . שזה בחינת מציאת הבת [מלך] (מלכה), בחינת נפש מלכות דוד]:

אות ס"ז.

בהמבואר מצירופי התורה והמעשה הנ"ל, על אודות נפש התבונה [ומלכות בן דוד] הנ"ל, שירדה מיום הבריאה למקום הקליפות, בסדום הנ"ל, ונסתרה ונתעלמה ביניהם, עד שלא נודע כלל מאין תמצא, ואיזה מקום אבנים הטובות ומרגליות, ועפרות הר הזהב שבמשכנה. כי לא תמצא כלל, בישוב ארץ החיים, וכל עושר המרגליות והפנינים הנ"ל, אינם נחשבים כנגדה, רק להקדמות ופסולת. וגם כל חית הארץ, ועוף השמים, השיבו ואמרו, שלא דרכו בה, ולא ראו אותה, ואינם יודעים כלל מאתה. [זולת באסיפת הרוחות, שאז נודע ברוח אלהים, אשר הגיע אליו בקץ האחרון, ברוב התחזקות אמונתו, אשר איבד והמית עצמו ברוב יגיעתו והתחזקותו לחפש אחריה]. תבין מרחוק ברוממות כל ענין, וכל כתוב שמביא מאתו בדבריו הנ"ל. כי במה שמזכיר בקלקול סדום הנ"ל, הנשכחים מני רגל, הפרקמטיא שמוכרח בהעושר, תביט ותראה בהפלאת לשון הכתוב, שנמצא שם בענין הזה, מכל הנ"ל. מקום ספיר אבניה, ועפרות זהב לו, [שהוא הר ומבצר הנ"ל]. נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, [שהם העופות הנ"ל]. לא הדריכוהו בני שחץ, [שהם החיות הנ"ל]. והחכמה מאין תמצא, ואיזה מקום בינה, לא ידע אנוש וכו', ולא תמצא בארץ החיים וכו'. לא יערכנה זהב וכו', ומשך חכמה מפנינים, [כי אינם נחשבים רק לפסולת כנגדה]. ונעלמה מעיני כל חי, ומעוף השמים נסתרה, כי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה וכו', [כי זה עיקר הפלאת מציאתה, להפוך קלקול אבידתה, ושינת המות בעצמו, לתיקון והתגלות מציאתה כנ"ל]:

אות ס"ח.

מה שלא סיפר סוף המעשה, מבואר מדבריו הקדושים, שזה מחמת שמליבא לפומיה לא גלי, בתיקון שם כבוד מלכותו, הנמשלת לבת מלך כנ"ל, כי אין ביכולת לגלות ולהוציאה, כי אם בסוד ובערמה כביכול:

אות ס"ט.

שגם בכל זה, מבאר יותר בהבאתו ענין לאה, שילדה ששה בנים ובת אחת, אשר ירדה ונלקחה למקום הקליפות, ולא היה ביכולת להוציאה כי אם בערמה ובחכמה כנ"ל:

אות ע'.

שכפי הכלל הראשון הנ"ל בהקדמה, תבין מרחוק, שגם סיפור המעשה מחוני המעגל, הוא מענין המעשה הנ"ל שסיפר אדמו"ר ז"ל מהשני למלך:

אות ע"א.

שבדבר הכתוב בשוב ה' את שיבת ציון וכו' שנזכר שם בענין המעשה דחוני המעגל הנ"ל, נראה מבואר, שגלות בבל ע' שנה, הוא הגלות והשינה ע' שנה שהזכיר אדמו"ר ז"ל בהמעשה הנ"ל:

אות ע"ב.

שבביאורו והבאתו הפלאת חז"ל, להזכיר ולפרט לענין המעשה הזאת, אודות ההידורים והסיבובים שמסבבים בשינה [הדרא עליה משוניתא]. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שגם בזה מבאר יותר, בההכרח סיבובי [משוניתא] אבני הלוחות שכתב תחלה. שאף על פי שהם בבחינת פסולת, מוכרחים הם מאד, בתיקון הזה, [כי הוא העשירות, ששם כל מקומה כנ"ל]. כי זה זה הכרח תהפוכות האבידה והשינה לתיקון, שמבאר מדבריו כנ"ל. ושבכל סיבובי השני למלך שמסבב ומחפש, מחמת זה נהפכים ונתהווים מהם אחר כך הקדמות וכלים נפלאים, לקבלת ומציאות האור הנפלא הזה, [וכמובן מכל זה בדבריו הקדושים במקום אחר]:

אות ע"ג.

בהמבואר מצירופי דברי התורה והמעשה הנ"ל, שבתיקון הזקנה זוכין לעושר המרגליות, ולזיווג הבת שבהתבוננת התורה, ונמשכת בתיקון הבאר, והעין פנים של תורה. מבאר יותר ענין הכתוב ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל, שעל זה דרשו חז"ל בת היתה לו וכו', ורשב"י אומר מרגליות היתה לו, [כמבואר בנוסחת עין יעקב מסכת ב"ב דף ט"ז]. וגם אחר כך, שלח בסיבת הברכה הזאת, לבקש ולמצוא זווג יצחק, ומציאתה היתה בהע'י'ן' והבאר כנ"ל:

אות ע"ד.

שבביאורי וצירופי דבריו הנ"ל על אודות העין והבארות שמזכיר בהתורה הזאת. מבאר יותר בדבר העין ובאר היין, אשר לא זכה השני למלך, ונעשה מאתו רש ועני, [ולא בעושר, ופני ראש המוחין, שבמספר השבעים הנ"ל]. [אמר המעתיק, כוונתו כי זכה נעשה ראש. היינו כשזוכה לשתות יין בקדושה, לא מפסיד העשירות, שזוכין על ידו לראש ומוחין, והתבוננות התורה. לא זכה נעשה רש, היינו שמפסיד העשירות, שזוכין על ידו להתבוננות התורה, שהוא בחינת מציאת הבת מלך כנ"ל]:

אות ע"ה.

מהמבואר בדברי התורה הנ"ל, שבדרך כלל נמצאים שני מיני שינה. שינה אחת, אשר לא תגיע למטה מכל הע' פנים, ולזה נמצא עדיין יכולת לעוררו בהשנים הבלתי קדמוניות. ושינה אחת, שגברה למטה מכל הע' פנים, אשר לעורר מאתה אין שום אופן, כי אם בהשנים קדמוניות, שלמעלה מכל הע' פנים. ולמרחוק תבין, כי הן הן השני מיני שינה שהזכיר בהמעשה הנ"ל. שינה אחת מאכילת התפוח, אשר לא הזכיר בה אדמו"ר ז"ל כי אם מספר כמה שנים, ולא במספר שבעים הנ"ל. ושינה אחת ממשתה היין, אשר בה לבד, נפלו עליו [ועל עיניו], חבלי שינה העיקריות, שמכל הע' פנים ושנים כנ"ל. [וגם כפי שנודע במספר השבעים הנ"ל, שהם הז' ספירות שבכלליות הבריאה, אשר כל אחד כלול מעשר. ולפעמים אינם נחשבים רק למספר מ"ט, ז' פעמים ז', [מרוממות הג' ספירות, העולות למעלה מהבריאה]. וממילא מבואר, שהנפילה למטה מכל הע' פנים, הוא הנפילה שבשער הנון, למטה מכל המ"ט שערים, הנמצאים זה לעומת זה, כנודע]:

אות ע"ו.

בהמבואר מדברי הכתוב בשוב וכו', שבענין חוני המעגל הנ"ל, שהגלות הוא השינה, והגאולה היא התעוררת השינה. וכפי שנודע [ומובן מדברי חז"ל], שבדרך כלל, לא יחשב מספר הגאולות, רק לשנים. גאולה הראשונה ממצרים, וגאולה האחרונה מגלות [ומראה] האדמוני, שאנו נמצאים בו. כי גם בשוב ה' את שיבת ציון הנ"ל בימי עזרא, לא לכולם השיב והביא, כמבואר מדברי הכתובים, ומאמרי חז"ל, שלא שבו מהם, רק מקצתם. וממילא, לא נתעלה ונתברר מפני זה כל חלקי הבת מלך, הנמצאים בהנפשות שלא שבו, ולא נעשה ונתהווה מפני זה, גם להשבים מהם נפלאות הגאולה שהיו ראויים להיות להם כבימי צאתם וגאולתם הראשונה מארץ מצרים הנ"ל [וגם נחסר להם העשרה דברים מבנין הבית]. אשר עבור כל זה, נחשבים אנחנו כמו בגלות אחד, מיום החורבן הראשון, והוא שכבד וקשה יותר מהגלות הראשון שבמצרים הנ"ל. כי בחורבן וגלות הזה, ירדה ונפלה בתולת ישראל, בשער הנון הנ"ל, כי גדול כי'ם' שברה, ומ'י' לבד ירפא לה [כמובא מכל זה במקום אחר ], בבנין השלם וגאולה אחרונה שאנו מקוים ומחכים לה. יש לבאר מכל זה בכוונתו הקדושה, שהן הן השני מיני שינה, [שהזכיר בהתורה ובהמעשה] הנ"ל. כי מפגם הדיבור [שיצא מפי אברהם אבינו במה אדע], שנחשב כפגם המאכל והאסור לפה הנ"ל, נתחדש ונתגבר על הבת מלך, אחיזתה וירידתה בשעבוד מלכיות דסטרא אחרא, [מהדיבור הראשון שיצא בשגגה כביכול מלפני השליט והמלך העליון בעצמו יתברך כנ"ל], ותרדמה נפלה על אברם בגלות מצרים, שנתהווה ונחשב משעה הזאת [כמבואר בדברי חז"ל בביאור הכתוב ומושב בני ישראל וכו']. אבל עדיין לא היה הגלות והשינה הזאת, מכל הע' פנים [ובירידה לשער הנון] כנ"ל. ולא כן הגלות והשינה השניה, במשתה היין הנ"ל, שהיא היתה מכל הע' שנה, והע' פנים, [רצונו לומר בימי אחשורוש], עד שהיו ראוים מפני זה להיות נכלה ונאבד בשינת אדמת עפר לעולם חס ושלום, לולא מה שהקדים השם יתברך רפואת מרדכי, השני למלך הנ"ל, אשר האיר עלינו גם אז, מההארה שלעתיד, קבלת סתרי תורת ההתבוננת, ומעשה [אסתר] הבת הנ"ל, שנסתרה בבית המלך דסטרא אחרא:

אות ע"ז.

בהמבואר מדבריו, שלהזהר ולהשמר מתערובות התלמידים האסורים לפה, מוכרח לגרום שכחה. מבאר יותר, בהפלאתו להביא על זה ראיה מהכתוב, אלה לחרפות [בחרפת שבירת הלוחות, להתהוות השכחה הנ"ל]. כי היא השכחה והשבירה, שהיתה ברוב ערב התלמידים האסורים, שבגאולתם ממצרים הנ"ל:

אות ע"ח.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שזה לעומת זה, יהיו התלמידים ההגונים, בזכרון בהע' פנים הנ"ל. מבאר יותר, בראייתו מהכתוב [בדרשת חז"ל] [לזכרון בין עיניך] למען תהיה תורת ה' בפיך:

אות ע"ט.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הנ"ל, שהלוחות מעשה אלקים, בסוד הבת, הנמצאה בפסולת העושר, ושהשני מיני שינה, הן הן בכלליות גלות מצרים וגלות בבל [שמאתו עדיין לא שבנו כולנו כנ"ל]. מבאר ומרמז קצת, גם בפרט סיפורי ההתעוררות מהשני מיני שינה. כי בהתעוררות השני למלך מהשינה הראשונה, [שהוא הגאולה הראשונה], הלך אחר כך מיד, ומצא אותה [שהיא מציאת הלוחות]. רק בסיבת השינה, שגברה עליו ביום האחרון, שכבר היה מוכן ומזומן בו לגמור את מציאות ובירור ההלכות שבלב לוחותיה הנ"ל, [וכל שינתו וירידתו, היתה מהתגברות מאכל התלמידים האסורים לפה], נתקלקל הדבר, ונתעלמה ונתערבבה עוד הפעם בהתגברות השכחה, שגרמה ערבוב הלכותיה בהפסולת לגמרי של החיצונים, שתשכון ביניהם, [כמובן מכל זה גם במקום אחר. אבל בשינה השניה, נאבדה מאתנו לגמרי, ולא ראינו ולא מצאנו אותה גם בהתעוררותינו וצאתינו מבבל ע' שנה הנ"ל, עד שממילא נחשבים אנחנו מפני זה גם עתה, בשינה וגלות הנ"ל, לבקש ולסבב אחריה בסיבובים הנ"ל, וכל השרים והמשוטטים בכל הארץ, ימלא פיהם בשחוק ולעג מאתנו, ויענו ויאמרו כולם בפה אחד, שאין שום מציאות כלל חס ושלום לסתרי התורה הזאת, אבל לה' התקוה....:

אות פ'.

שבהכלל הראשון הנ"ל בהקדמה נראה מבואר, שגם סיפור המעשה שבדברי חז"ל מחוני המעגל, היא מעין המעשה הנ"ל שסיפר אדמו"ר ז"ל. ומהמבואר בדבריו הקדושים, שכל הסיפור הזה, הוא מאבוה דאבא. תבין מרחוק, בנפלאות מעשה חוני המעגל הנ"ל. כי בירושלמי שנו ושינו חכמינו, לספר אותה מחוני המעגל אבוה דאבא של חוני המעגל הנ"ל. ושכל הע' שנה שבשינה שלו, הן הן הע' שנה בעצמן שבגלות בבל הנ"ל:

אות פ"א.

בצירופי דבריו שבהתורה והמעשה הנ"ל, מבאר יותר, גם בענין הלוחות שחזר משה והמשיכם ליום התענית והכפורים, שבסוף זמן הארבעים יום שהיו מיוחדים לזה, בדוגמת זמן השנה הנ"ל. וגם הוא גמר התיקון, שבראשית ואחרית שנה הנ"ל כנודע:

אות פ"ב.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שבהפלאת השכחה והאבדון שבבת התבוננות התורה, יתאחדו לפני התורה, ושרשם שבי"ג תיקוני דיקנא, ועתיק הנ"ל, [שהן הן הי"ג מדות שבביאורי התורה, כנודע]. מבאר לפי עניות דעתי, גם במה שבפשיטות סובבים ומוכרחים כל הי"ג מדות, לסיבות השינוים הנמצאים בתוכה, אשר נכתבה מפי הגבורה בחסירות ויתירות, ותמורות, והכחשת הכתובים זה לזה. כי כל אלה השינויים [הנראים לשכל האנושי כשגגה ושכחה חס ושלום], הן הן תעלומות תהפוכות השכחה וההכחשה הנ"ל, לעמקי עמקי ההתבוננות והחכמה הנ"ל. ומלבד מה שגם בזה בעצמו, נמשך התיקון לרחק למי שצריכין לרחק כמוב"פ. כי באמת ובוודאי אין שכחה לפניו יתברך, אבל במקום גדולתו ורוממות דעתו לאין סוף, מצמצם וממעט את עצמו בכוונה, לרוגז, והעלמת הדעת שבשכחה, ושגגת הדיבור הנ"ל [לכי ומעטי וכו']. וכל הסתירות שנמצאים מדברי יחזקאל לתורת משה, וכן כל הסתירות והמחלוקת שנמצאים בדברי חז"ל מחמת השכחה שבשברי לוחות הנ"ל, יהיו באמת האמיתי דברי אלהים חיים, שאין לבוא על זה בביאור השכל הפשוט [כי רעם גבורותיו מי יתבונן]. וכמבואר מדבריו הקדושים בכמה מקומות ובפרט בספר חיי מוהר"ן בשיחות השייכים להתורות. ועיין בתוספות, וגם בזוהר הקדוש .... וגם בשאר ספרי אמת נמצאים לרוב פליאות כאלה, אשר רבים מתרחקים מפני זה כנודע. וגם לולא דמיסתפינא, הייתי אומר שזה שמבאר בדבריו הקדושים....:

אות פ"ג.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שתיקוני דיקנא המובאים בכוונת הכתוב מן המיצר וכו', והם י"ג מדות של הרחמים, שמהם י"ג מדות לדרשות פני התורה הנ"ל, נתהווים ונחשבים להתבוננות תורת הלוחות [שבדבר הכתוב פסל לך], שנמשך משם כתרי פלגי גופא, שבסוד המשנה למלך והבת מלך הנ"ל. מבאר יותר, ענין הכתוב פסל לך וכו' [ויפסול וכו' ויעבור ה' על פניו וכו'], בתיקוני דיקנא הנ"ל. כי זה לבד, הוכרח למעשי הלוחות כנ"ל:

אות פ"ד.

על אודות הז' ספירות, שנמצאים בדבר הבת והששה בנים הנ"ל. נראה מדבריו הקדושים, שהם הז' ספירות שיוצאים [ונמצאים] מספירות המלכות בעצמה. כי היא סוד המלך, שהיו לו הששה בנים ובת שבע הנ"ל. וממילא מבואר גם כן לפי זה, שספירת הבת, תהיה לחיבה ושעשוע להמלכות, יותר מכל הבנים, כי היא לבד, מלכות שבמלכות. וגם בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, תבין מרחוק, במה שגם להיפוך, גברה עליה לבד הרוגז ומדת דינו, להורידה זה לעומת זה בבית המלך דסטרא אחרא, כי היא מציאת תורתו ואלהותו יתברך, שנמצא בנפש וחיות הגוף, כשני הפכים בנושא אחד. כי באמת יתחשב ויהיה כפסולת לבד, כנגד הנשמה. אשר גם מזה לבד, כל אחיזת וההתגברות הרע והפסולת לגמרי, של המלך דסטרא אחרא הנ"ל:

אות פ"ה.

שגם במבוע מעיינו וביאוריו הנ"ל [שיוצאים ונובעים מדבריו הקדושים], מרמז ומבאר גם לעצת הבת מלך, וסגולת הוצאתה, אשר פקדה והודיעה להשני למלך, שיתענה ויזכך את הגוף, מאחר שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, וגם בו נמצא גוף כנ"ל. ובהעדר התענית והזיכוך, ומכל שכן במשתה היין הנ"ל, מתגבר הרע והפסולת, לאחיזתה בהרע והפסולת לגמרי הנ"ל, ולבטל חס ושלום בזה, את השכל והמוח בשינה ומיתה לגמרי חס ושלום. וגם אף על פי כן, עצת ה' לעולם תעמוד, כי סוף כל סוף, יבא ויתעלה כמו כן מ'ש'ה, ביום שער הנ'ון, כמ'ש'נ'ה' ונ'ש'מ'ה' הנ"ל [לחם לא אכל וכו'], עד אשר יקיץ ויהפך גם פסולת הישנים לגמרי באדמת עפר הנ"ל, לכלים הנפלאים ומוכשרים, לקבלת אור הלוחות והתבוננות הנ"ל, בחיי עולם ונצחיים עדי עד:

אות פ"ו.

בהמבואר הנ"ל מדבריו הקדושים, שעיקר סתרי תורתו ואלהותו יתברך הוא בסוד הבת הנ"ל. וכפי שנודע ומובא במקום אחר, שבתחלה מוכרח לעבוד ולעמוד בנסיונות הג' קליפות טמאות ומרחיקות לגמרי את האדם, כרעש, ורוח, ואש, שנזכר במראה אליהו (שעמד גם כן...). ואחרי זה קליפת נוגה, כקול דממה דקה, שהיא הרביעית, אשר בה מציאת אלהותו. והם משתלשלים זה לעומת זה, מהארבע פנים שבכסא, רעש האריה, שהוא המלך והממונה על כל החיות. ואש השרפים שבכנפי נשר, הממונה על כל העופות. ומרוח השלישי הנ"ל, [שהוא כעין רוח הבהמה המובא במקום אחר]. נתברר ונפרד רוח פני האדם, למציאת סוד האדם העליון יתברך, אשר בכסא מכוסה ומופלא בכתר מלכותו הנ"ל, ואיה מקום כבודה, סתום ונעלם מעין כל. כי גם משם, כל אחיזת הקליפות הנ"ל, כמובא במקום אחר, עד שלא דרש ולא גילה כלל, בביאור מציאותה שבסיפור המעשה הנ"ל:

אות פ"ז.

[אמר המעתיק, בהמבואר הנ"ל באות י"ד, ובאות ט"ו, ובאות ע"א. שמציאת האדם את זיווגו, הוא בבחינת מציאת הבת מלך. ובאות כ"א מבואר, שגם מיעוט הלבנה והתמלאותה, נוגע לסוד הזה. תבין מרחוק, בטעם דבריו הקדושים מה שכתב בספר המדות אות חיתון, קידוש לבנה סגולה שימצא האדם את זווגו, כי זה וזה אחת הוא, כפי העולה מהביאורים הנ"ל]:

[אמר המעתיק, מצאתי מכתב יד המחבר ז"ל בעצמו, וכנראה חסר ההתחלה].

ומה שלא זכה האדם הראשון לאריכת הנשימה בהבל השופר, ותפלת קריאתו [מן המיצר וכו'] על הגשמים המוב"פ, ולהכניע הבל היופי בהמתנה בזיווגו כנ"ל. היתה כעין הפגם שפגם באכילתו, שאכל קודם גמר הבירור [שביום השבת] להיות כלחם הפנים והדעת המוב"פ שאז [נתבררה, ויתפרדו מאתה כל פועלי און]. [ו]היה זוכה להזיווג והאכילה בתכלית הקדושה, ואכל וחי בחיי עולם המוב"פ, ולהתענג לנצח בחוט זוהר האין סוף [בלי מצרים הנ"ל], דייקא על ידי חיבור נשמתו [שהוא חלק אלקי ממעל], לחיות גופו העפרי והארצי, שבתכלית הגבול והמצר הנ"ל, [כי בלא זה, אין ביכולת לקבל כלל, מעוצם ריבוי האור כידוע ]. אבל כשלא זכה לכל זה, נתגבר זה לעומת זה הרע, [שבצמצומי הדינים כנ"ל, בעונש העניות], ושינה עולמית המוב"פ, עד גמר התיקון והתחיה שלעתיד, שעל זה יסובב הכתוב המוב"פ, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו'. וכמו שבפרטיות, הגיעו עיקר הקללות לקיסטא דחיותא של הנפש, הנמצא בעצם הגוף שבו. כן גם בדרך כלליות, הגיעו עיקר הקללות להאשה [הנחשבת כנגדו לנפש, וחיות הגוף כנ"ל], שהיא שנתוסף להתקלל, בצער ועיכוב ההולדה המוב"פ. והיא שעלולה לקבל על ידי זה טומאת עפר ארץ מצרים המוב"פ, כנרמז לקמן. [ששם זוהמת הבל היופי, בתכלית ההיפך מהגשמים ואריכות הנשימה הנ"ל]. שהתחלת המצר והגלות הזה, הוא מסיבת השברים של הכלים [קודם בריאת העולם] כנ"ל, שזה בעצמו מוכרח לתיקונם, שיתתקנו אחר כך ביתר שאת [כמובא בכתבי האריז"ל ], וכאשר תבין מרחוק, על אודות השברים שבכלי החרש [שאינו שומע וכו'. וזה לעומת זה בבטחון דסטרא אחרא, שיסובב עליו הכתוב, ושברה וכו', ולא ימצא במכיתתו חרס.... וחרש כתיב בשין], שעוסקים בזה לתיקון ההולדה והבטחון, שעל ידי.... יום, מיחודם דייקא, יוצא ונתגלה כל הולדת הבן, והעושר.... נחלתו כנ"ל מהמוב"פ. [וכן מבואר מהלכות מלמדים הלכה ג'. בן הבן הוא בבחינת התלמיד. ובהלכות, מבואר שהוא גם בבחינת הבת, עיין שם]. כי הוא בן הבן, והתלמיד ההגון, הזוכה להזכרון כמוב"פ, עד שלא ימושו ולא ישכחו דברי התורה מפי זרעו, ועד עולם ברוך שם כבוד בת מלכותו, בלחש ובסוד [מפני המינין והקליפות שלא יתאחזו בה יותר] כנ"ל מהמוב"פ. כי גם מליביה לפומיה לא נגלה ונמסר מפתח ספונת אוצר יראת ה' המוב"פ, שעל ידה גם כל גבורות הגשמים, ותחיית המתים, ופקידת עקרות כנ"ל מהמוב"פ. ולמרחוק תבין לפי זה, גם בכפולת דבריו הקדושים [לענין העשירות שעל ידי הגשמים] וכן כל האוצרות וכו', יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וכו'. גם לפי כל זה, עוד נבוא לדבר קצת בפלאות המעשה הנוראה מחוני המעגל, ובענין שינתו בכל העין שנה, שזה מרמז על כל העין פנים כמוב"פ. שלכאורה יש להתפלא קצת בזה, כי אף על פי שמבואר בפנים שלפעמים יכולים ליפול לתוך שינה על ידי אכילה הבלתי מבוררת. אבל אף על פי כן, איש גדול ונשגב כמוהו, שלא היה שום פנים של תורה נסתר מאתו כמוב"פ, ואיככה יזדמן ויאונה לצדיק נורא כזה, מכשול עצום כזה, שיזדמן לתוך פיו אכילה הבלתי מבוררת, שירד ונפל על ידה בשינת כל העין שנה, [הרומזים על גלות בבל, וירידת שער החמשים של הטומאה, שמאז גדול שברינו כמצר הים הנ"ל, ולא ירפא לנו כי אם במי כמכה וכו' כנ"ל מהמוב"פ]. אבל מרחוק תבין לפי כל הנ"ל, שכעין זה היתה ירידת יעקב למצרים על פי הדיבור, באופן שיתהפך ויתהווה מזה בעצמו, מצרים וצמצומים לקבלת האור בלי מצרים כנ"ל, וכל שהשינה והגלות יתארך ויתגבר יותר, אשריך ישראל, עד אשר מי כמוכה לכלול על ידי זה יותר, במי כמכה באלים ה', כנרמז לעיל מהמובן בפנים. וכמו כן בענין הנורא של חוני המעגל הנ"ל, כי גם פקח עיניך וראה תעלומת דברי חז"ל וסיפורי מעשיותם הנורא, [כי] בירושלמי מובא המעשה הזאת בעצמה, מאבוהי דאבא דחוני המעגל [שגם הוא היה שמו (של) חוני המעגל]: