איה מקום כבודו-סימן י"ב

בפירושו לכתוב: "ואיה השה לעולה", אשר נראה מדבריו הקדושים, שכל עצת החיפוש והשאלה והבקשה "איה וגו'" שמיעץ, הוא למי שיורד ונופל לספיקות, אשר בזאת הירידה יורדים לתחתיות המדריגות, אשר לשם לא נשפע החיות רק מהמאמר סתום. ויש להתפלא בפירוש העצה הזאת, ומה כונתו בזה בפשיטות לעובדא ולמעשה. כי זאת ידענו, שרבינו זכרונו לברכה כבר אמר ונתפאר כמובא בספר חיי מוהר"ן: "אני קנקן חדש מלא ישן", וכל העצות והעבודות אשר ידענו בספריו הקדושים, לא לתורה חדשה יחשבו, כי כל עסקי רבינו זכרונו לברכה בדבריו הקדושים לא יהיה רק לחדש את התורה הישנה, בכתב ובפה, אשר הורישו לנו אבותינו הקדושים. כי ההתחדשות לא דבר ריק הוא, ואין דבר גדול מזה, ואין ביכולת להאריך בזה שלא להפסיק את הענין. ועתה, היכן מצינו עצה ועובדא כזאת.

ואין לפרש מצירופו לזה מלת בקשה הנ"ל, שכונתו על תפלה, שנקראה גם בשם בקשה. כי לפי זה תהיה מוכרח לפרש גם במלת החיפוש הנ"ל, שכונתו על תפלה, ואין זה רק דוחק גדול לפרש כן. וגם אחר הדוחק לא תמצא לפי זה פירוש לכלליות דבריו הקדושים שבפירוש הכתוב ואיה וכו' הנ"ל, כי הלוא עצת התפלה היא עצה הכללית אצלו לכל מיני ישועות, וממילא נכלל בזה גם הישועה בבירור הספיקות, ולא כן נראה מבואר מזה המאמר למעמיק בו, כי מזה המאמר נראה מבואר שמצא רבינו זכרונו לברכה עצה נפלאה ומיוחדת לאלה הספיקות, אשר לא יועילו כלל שאר העצות המועילות בהמדרגות שלמעלה מזה.

וטרם נבוא לבאר בזה, הנני להקדים מה שמבואר מזה המאמר, שגם גדולי גדולים, קודם שמחדשים חדושי תורה, מוכרחים לבוא בספיקות שבקליפות נוגה ועץ הדעת טוב ורע, עד שגם הם מוכרחים אז לעצת החיפוש והדרישה "איה וגו'" הנ"ל.

וכפי הנראה בפירוש הפשוט מזה המאמר, לקיום ולמעשה, כי מלת "איה" הוא משרש "איכה" שנזכר בהקינות [ועם מילת "איכה" שבפרשת בראשית]. ומכוון לפי זה מה ששמעתי מאבי מורי זכרונו לברכה, בשם מוהרנ"ת זכרונו לברכה, על אודות אשר נחלש דעתו בראותו כמה פעמים שגם בעסקי הנפש נתקיים הכתוב: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי". ואמר בזה הלשון:

"איך קען מיר מערער נישט קילן דאס הארץ, נאר תשעה באב און בין המצרים ביי די קינות, און אגאנץ יאר ביי תפלת חצות, חאטש קלאגן אויף דעם חורבן [= בית המוחין בכלליות ובפרטיות], וואס מען איז נישט אזוי ווי מען דארף צו זיין".

ובצירוף המבואר מדבריו הקדושים, בפירוש המעשה מהשבעה בעטלערס, על אודות השתי ציפורים הנזכרות שם בסיפור יום הרביעי, שהם כעין השני כרובים שהיו בבית המקדש, אשר באו בסוד קודשא בריך הוא ושכינתא [כנסת ישראל כנודע]. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, שזה ענין אבידה, שנאבדת [ומחזרת פנים] מאתו, גורמים כמו כן שגם הוא מחזיר מהם את פניו. וכעין אבידה [אסור בזיקים כביכול] שכביכול אין ביכלתו למוצאם, [מאחדותו במדותיו ומשפטיו], ואז: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה וגו'". וכנגדה: "ה' ממרום ישאג וגו', [על נוה דילה ] ויקרא וגו'". ואף על פי שבכל בוקר מתנחמים בנחמה ושמחה [וקול פסוקי דזמרה], שסוף כל סוף נגמר התיקון, אבל זה הקול לא נשמע כל כך למרחוק, והעיקר מה שנשמע הקול למרחוק מאד הוא הקול יללה הנ"ל שבלילה, עיין שם. וכל עצת השושבין העוסק בתיקון, הוא לזרוק ולהמציא אלה הקולות בעצמם מזה לזה, עד שעל ידי זה לבד יהיו כל התקרבותם ומציאותיהם זה לזה.

ובצירוף המבואר מדבריו הקדושים שכמו כן גם לגאולת הנפש בפרטיות, מוכרח גם לאלה העצות בעצמם, לקיים את הכתוב: "קומי רוני בלילה וגו' שפכי כמים לבך וגו'" [והעיקר הוא בחצות, כנודע ]. וכן מוכרח אחר כך לבלי להשאר ולהאריך יותר מדי בדבר הקינות והיללה, כי כל זאת היללה אשר בלילה הוא מהכרח המתקת הדין בשרשו בעצמו, ובבוא האדם לשורש הדין, [שמשם גם שורש היצר הרע והקליפה, שנקראה על שם זאת היללה], יש שמתגבר עליו יותר על ידי זה בעצמו קליפת העצבות והיללה, [כי נמצא בזה מלחמה גדולה, כמבואר כל זה גם במקום אחר ], מוכרח מאד להזהר "ברן יחד כוכבי בקר", להתחזק בקול רנה ושמחה, שיש תקוה לאחריתנו, [ובאחרית הימים: "נכון יהיה וכו'"], עד שעל ידי זה בעצמו עוסק בתיקונו [נשמת משה], השושבין הנ"ל. לקרב אותו גם עתה בהכרת והשגת אלקותו ותורתו וצדיקיו האמתיים.

[עוד בענין הנ"ל]

שמעתי מאבי זכרונו לברכה, ששמע ממוהרנ"ת זכרונו לברכה, שעיקר שבירת לבבו בחצות וקינות הוא בהרגשתו מלת "איכה" [איכה נחרב וכו']. וגם מבואר מדבריו הקדושים בלקוטי הלכות, שזאת היתה עצת ירמיה הנביא בעת הגלות והחורבן, לפתוח ב"איכה" בכל השלשה קינות שחיבר בתחלה [כמבואר בדברי רבינו זכרונו לברכה] שהוא מלשון איכה (= אלף פתוחה וי' סגולה), כידוע. והכף הוא מכבודו בעצמו יתברך (= א'י'ה' מקום כ'בודו), כמבואר גם זה מדברי רבינו ומוהרנ"ת ז"ל.

והנראה מכל זה, שזה ענין העצה הנ"ל, לחפש ולבקש איה מקום כבודו. וממילא מובן, שעיקר הזמן לזה, הוא בחצות, [ועל כל פנים איזה שעה או שתים קודם אור הבוקר]. ואף על פי שגם זה נקרא בשם תפלה, מבואר בכל זאת מדברי רבינו הקדושים, שמעלתה גדולה כל כך, עד שלפעמים לא יקראה כלל בשם תפלה, רק בשם צעקת הלב, שעל זה יסובב הכתוב: "צעק לבם וגו'", הנסמך לכתוב הנ"ל "קומי רני וגו'", [והוא, שגם בעת שהתפלות אינם נתקבלים, יש ביכלתה להועיל ולהתקבל].

חבלים נפלו לי בנעימים-סימן ע"א

אות א

כפי הפגם וכו', אין יכולין. כאן יש להתפלא, אשר לא הביא לזה שום כתוב או מאמר חז"ל כדרכו הקדושה בכל הספר. אבל נראה, שסמך עצמו על הבאתו בסוף המאמר את הכתוב, בז לדבר יחבל לו עיין שם:

נועם העליון. לקמן מפרש שהוא כלליות המוחין שבארץ ישראל:

שלהובין דרחימותא. כי בהמשכת הגשמיות מהרוחניות כמבואר בספרי אמת , נמצא כמו כן באהבת ישראל להשם יתברך, [כלשון הכתוב כי עזה כמות אהבה וכו', שלהבת וכו'. גם אהבת הצדיקים כדוד ויהונתן נכנס בזה הסוג], שמזה נמשך ונשתלשל גם אהבה הגשמיות, המוכרחת להולדה כמוב"פ. ולשון שלהובין דרחימו, תפס בזה לשון התיקונים [תיקון ט"ז], לגבי בעלה ורזא דמלה, מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה [וכו' עיי"ש]. [ומבואר מדברי המקובלים , שגם כל כינויי הגשמה ויישות הנמצאים בדבריהם, ובדברי שלמה המלך ע"ה, הוא גם בסיבת המשכתם והשתלשלותם מהרוחניות והעדר הגשמה שבמדות העליונות, דלית מחשבה תפיסא בהם כלל], ועיין לקמן:

והעיקר הוא הצדקה של ארץ ישראל. זה העיקר מבואר מניה וביה, כפי תועלת הצדקה לקבל על ידה מהמוחין של ארץ ישראל:

אותיות תרומה וכו'. מה שמבאר בעצמו הפלאתו תחלה בענין הנועם להביא ראיה שהצדקה היא נדיבת לב, מהכתוב מאת כל איש אשר וכו', [אשר לכאורה, אין הכרח כל כך להביא לזה ראיה], שבזה הכתוב מכנה וקורא להצדקה בשם תרומה. יש להוסיף ולבוא בכפלי כוונתו הקדושה מענין זה הכתוב שבתי בבית ה' וכו' ולבקר בהיכלו, אשר הצדקה לבנין המשכן [דאיקרי מקדש והיכל, נקודה הכוללת לקדושת ארץ ישראל], היא העיקר שזוכים על ידה לחזות בנועם ה' וכו':

נעימות בתורה. והיא נועם ה' הנ"ל בפנים, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, ואין סוף ותכלית כלל לכמות נעימותה ומתיקותה, [ארוכה מארץ וכו'], וכן לאיכות נעימותה ומתיקותה, כאשר נבאר לקמן:

ושמעתי מאדוני אבי ששמע ממורנ"ת, אשר פרט רבינו ז"ל בדבר ההכרח והמסוגל לכל זה, במקום, ובזמן, ובאדם. במקום, ארץ ישראל. באדם, נפש ישראל. בזמן, יום השבת [ועין לקמן מה שיתבאר בזה]:

ולהעמיק יותר בכל זה, ובצירוף שאר דבריו הקדושים הנ"ל, שוב נשוב לקשר דבריו שבאמצע ושבתחלה ושבסוף, ולהציע את הביאור לפני המעיין באות אחר אות:

אות א

כאשר לא נקרא בשם חבלה רק המכה הנוגע להדם, [כמבואר מדברי חז"ל במס' שבת דף ק"ו ועוד בכמה מקומות]. ובהפרטת רבינו ז"ל הנ"ל באדם ובמקום וכו'. יש לבאר, שכעליית החובלים מארצות העמים לבוא בנועם ארצינו, כן עליית החובלים מהעממים בעצמם לבוא בנפשות ישראל [והעיקר להתלמידי חכמים אשר בהם], המקבלים מנועם התורה. ויען אשר בארצות העממים, ששם עצם מקומם, קשה וכבד גם להתלמידי חכמים לתקן אותם, וכפי מעוט התיקון גורמים פגם גם לכלל ישראל והתלמידי חכמים העומדים כנגדם כמוב"פ, הפליאו חז"ל לכלול ולקרוא בשם החובלים גם להתלמידי חכמים הנמצאים שם, [ואין זה מצד עצמם חס ושלום, וגם ברובם ככולם אינם זזים משם עד שמתקנים אותם להעשות אוהבים זה לזה]:

אות ב

כפי הנ"ל יבואר לנו בשם העצם מהחובלים, שאינם נקראים בו רק הרחוקים מהתורה לגמרי. ובריחוקם חובלים ושופכים דם ממש, להחסיר ולמעט בני אדם, והוא תכלית ההיפך זה לעומת זה כנגד הנועם, העומד לתולדה וריבוי בני אדם:

אות ג

בפשיטות פירוש הכתוב לחזות בנועם ה' וכו', אשר גם זה עיקר פירוש הכבוד להשם יתברך, [שהאדם יכיר וישיג ויחזה בנועם טובו]. יש לבאר, שגם מחמת זה מסוגל זה הנועם לדבר ההולדה, הגורמת התגלות הכבוד, והתיקונים חוזרים חלילה:

אות ד

בהעלאתו מדבריו הקדושים [עיין בפנים בדיבור המתחיל ועל כן וכו'], שגם כבוד בני אדם [שמכבדים זה לזה], נמשך מכבוד השם יתברך שבנועם המוחין שבארץ ישראל [וזה מבואר גם מלשון חז"ל, שמנעימים זה לזה "בדרך כבוד"], מבאר יותר, מה שזה לעומת זה, מוחין החובלים שבחוץ לארץ, [שחובלים זה לזה], הם כפי הפגם שפוגמים בכבוד השם יתברך:

אות ה

בהעלאתו מכותלי דבריו הקדושים [שיש כבוד פרטי וכו'], שנמצאים עשרה מדריגות בדבר הכבוד, כמספר עשרה בהמאמרות המיוחדים להם, ושהם מחוברים ומצורפים לקדושת המוחין של ארץ ישראל כנ"ל באות א'. מבואר ונראה, שכמו כן נחלקים גם כן קדושת המוחין להיות במספר עשרה. וגם ממילא מבואר, שהן הן העשר קדושות בארץ ישראל אשר חשבו חז"ל:

אות ו

בכלל החמישי הנזכר בהקדמת ספרי, יבואר לנו בביאור מורנ"ת ז"ל מדבריו הקדושים, שזה כל שבח הארץ בשבעת המינין, שנמצא בהם נועם ומתיקות [גם בגשמיות], הנמשך מנועם הרוחני והנסתר שבהתורה. ונראה מבואר, כי כל המקרא הזה לא נאמר, רק לשיעורים וגבולים ומדות [במספר שבעה כנודע ], לקבלת נועם התורה ומצוותיה כנ"ל:

אות ז

בכל הנ"ל בדבריו הקדושים יש לבאר, שגם כל אשר תתעלה יותר המדריגה מהעשר קדושות שבה, נמצא בה כמו כן שבעת המינין הרוחניים בנועם העליון והנסתר יותר, וכמבואר מדברי מורנ"ת ז"ל גם במקום אחר, כי הן הן שבעת האורות [מהז' רועים], המאירות בהיכל קדושות העליונות [מהעשר קדושות] הנ"ל, ונחלקים בהפסק תיקון הדם [עיין לעיל], לחמש ושתיים [כי זית שמן ודבש כנגד התרין משיחין שביוסף ודוד המבואר במקום אחר]:

אות ח

לכאורה יש להתפלא קצת באריכות לשונו הקדושה בתחלת המאמר, שכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל, וכל אחד כפי חלקו מקבל ויונק מהמוחין של ארץ ישראל. ולא ספק את עצמו במה שמבואר מהמדרש בדרך כלל, שעיקר המוח והחכמה הוא בארץ ישראל. כי הלא גם לפי זה לבד היינו מבינים בעצמינו, שכל אחד כפי חלקו בארץ ישראל כן מקבל מהמוח שבה. וטרם נבוא לבאר בזה, הנני לדלג מענין לענין, בהבאתו את המאמר חז"ל שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו. כי גם לפי זה יש להתפלא לכאורה בהמבואר מדבריו הקדושים, שלא נברא ונמצא לנועם המוחין אשר להולדה והתגלות הכבוד רק הארץ הזאת, וכמוה מאה פעמים ארצות העממים, אשר לא זה בלבד שלא נמצא בהם נועם המוחין להתגלות הכבוד, עוד בתכלית ההיפך נחשבים לחובלים [השופכים דם, ומחסרים את האדם והכבוד אשר מאתו, זה לעומת זה כנ"ל]. ועוד בנפילתם לתוך הנעימים, מתגברים לפעמים לקלקל גם אותו. וממילא מבואר, שבקלקולם נתקלקל ונתמעט גם ההולדה והכבוד אשר מהם. ונמצא מזה לכאורה סתירה למשנת חז"ל הנ"ל, שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו כנ"ל. ואולם, בכל הנ"ל יש לבאר, כי אף על פי שנתצמצם נקודת הארץ להיות קטנה ומעוטה משאר הארצות, אבל רחבה וגדולה היא בכמות ואיכות נועם ומתיקות התורה שבה לאין סוף, [כנ"ל בדיבור המתחיל נעימות וכו'], עד שלא היה שום אופן להשיג ולחזות בזה הנועם [שהוא כבודו יתברך כנ"ל], אם לא מה שמפליא להמציא כנגדם את החובלים ברבוי מופלג כל כך, אשר יבואו ויפלו באלה המוחין מהנועם, כדי להתתקן. ושגם בתיקונם, גורמים לחלק מאור הנועם לחלקים. ובאמצעות ההתחלקות לבד, זוכה האדם לחזות ולהשיג בהם. [ויש לפרש, שמחמת זה צמצם הבורא יתברך גם בתחלת הבריאה ליתן רווח והפסק במאמריו, עד אשר באו במספר עשרה לעשר הקדושות שבארצינו כנ"ל]:

אות ט

לפי הנ"ל בדבר השבעה מינים הרוחניים שנמצאים בכל קדושה מהעשר קדושות שבה, עד שבאים על ידי זה למספר שבעים. יש להוסיף ולבאר אגב אורחא, שהן הן השבעים פנים הנמצאים בהפנימיות והנסתר שבתורה [שזה עיקר הנועם שבה כנודע], אשר כל אלה השבעים פנים, מכוונים ונמצאים בהעין נפש שבתולדות יעקב המוב"פ. ושזה כל הכרח ההולדה להתגלות הכבוד [שמבאר בדיבור המתחיל ועיקר הכבוד], כי כל אשר יפרו וירבו ויתחלקו השבעים נפש בקבלת השבעים פנים הנ"ל ליותר חלקים, נמצא כמו כן יותר יכולת לינק ולקבל ולהרגיש נועם המוחין אשר בארצנו. [ויבואר לפי זה אגב אורחא, בהתחלקות והתייחסות הנפשות לעין נפש הנ"ל, סמיכות הכתוב, לאלה תחלק הארץ וכו']. וגם נראה מבואר, שאף על פי שבכל זאת מוכרח כל נפש ישראל להיות כלולה מכולם, ולהשיג בנועם כל השבעים פנים [ולהקרא יחד בשם נפש כנודע], מוכרח גם כנגד זה, התחלקות וגבול מיוחד לכל נפש:

אות י

והנה בהמבואר בדבר הכתוב הנ"ל לחזות בנועם ה' וכו', שזה כל חלק עולם הבא שיזכה כל אחד מנפשות ישראל, אשר לעולם ירשו ארץ [כל אחד כפי חלקו] כנ"ל. מבואר אגב אורחא, גם סוף הכתוב, חבלים וכו', בבקשת דוד המלך ע"ה תודיעני וכו' נעימות בימינך נצח. וגם פשיטות פירוש הכתוב חבלים הנ"ל, שהם החלקים [הנקראים על שם החבל שנמדדים בו], יש להביא בפירושו הנסתר, על אודות החובלים כמוב"פ, מאחר שעל ידם בעצמם כל ההתחלקות לחלקים כנ"ל, [ועיין לקמן שיתיישב לפי זה הפליאה הראשונה הנ"ל]. גם לפי זה נראה מבואר, שהחובלים בתיקונם, לכלים נחשבים להמוחין, אשר יתחלקו על ידם ויתקבלו בתוכם:

אות יא

עוד בביאור מורנ"ת הנ"ל בזה הענין מדבריו הקדושים, שכנגד השבעה מיני נועם הנ"ל הנמצאים בארץ [וכל אחת נמצאה בעשר המדריגות כנ"ל], נפלו כנגדם החובלים משבעה אומות, [הנבחרים מכל השבעין אומין הנ"ל, וזה גם כן מחמת שכל אחת נמצאה בעשר מדריגות הטומאה זה לעומת זה כנודע ]. וכפי אשר ביארנו לעיל, שהחובלים הכין הבורא יתברך בסבת הצמצומים המוכרחים לנעימים כאלה, נראה מבואר, שזה מה שהקדים הבורא יתברך לתת אותה תחלה בידם. כי הצמצום מוכרח תמיד להתקדם להאור אשר ישכון בה, [כהקדם ערב לבוקר בתחלת הבריאה אשר במאמרות הנ"ל, ויש בזה הרבה לבאר]:

אות יב

לפי הנ"ל נראה לבאר באזהרת הכתוב על אודות השבעה עממין, לא תחיה כל נשמה, שזה מחמת שבחייהם לא יהיה יכולת ואפשרות בשום אופן להפך אותם למהות הנעימים [ובתכלית ההיפך, יהיו מקלקלים ומחטיאים גם לנפשות ישראל, העומדים בנעימות מוחין התורה כנ"ל, וכאשר נתקיים כן אחר כך בעברם על זה], אם לא במותם וביטולם לגמרי, כי בזה לבד, יתבררו ויתתקנו חלקי חיות הקדושה שבהם, להתהפך למהות נועם העליון שבנפשות ישראל:

אות יג

בהכרח מיתת העממין הנ"ל [עם הדומה לבהמה], במוחין החובלים והמזיקין אשר בהם. נראה מבואר, שהיא כעין הכרח שחיטת הבהמות, לברר ולהעלות חלקי הקדושה אשר בהם, בכח הנעימים העליונים שבקדושת ארצינו הנ"ל [כי הר הבית מקודש וכו']:

אות יד

בכל הנ"ל יש לבאר עוד, שאחר שנופלים החובלים [על כל פנים בהכנעתם כנ"ל], לקדושת ארצינו, ניתוסף הקדושה ותהיה במספר אחד עשר, [והיא התוספת שנתעלה מעומק הטומאה]. כי בעצם מקום הקדושה, לא נמצא רק עשרה מדריגות [כמובא כל זה בספרי אמת]:

אות טו

והנה, מכל זה שוב נשוב לביאור מורנ"ת ז"ל הנ"ל מדבריו הקדושים, שזה כל שבח הארץ בשבעת המינים, שנמצא בהם נועם ומתיקות. אשר לפי זה יבואר, שהעיקר הוא שבח המין השביעי, דבש, [שבסיום הכתוב ארץ וכו'], ששם הנועם ומתיקות יותר מבכולם. ובצירוף המבואר מדבריו הקדושים, שעיקר המתקת ח'ב'ל' [נחלתו] המוב"פ, [שבדם כנ"ל], הוא בהולדה, שאז נעכר ונהפך לח'ל'ב' כנודע , מה מתוק ונעים צירוף הכתוב בשבח הארץ זבת ח'ל'ב' ודבש. גם לפי זה מבאר יותר את צירופו הנ"ל, סגולת יום השביעי [ש'ב'ת'], לסגולת הארץ [זבת' חלב' ודבש'] כנ"ל:

אות טז

בהעלאתו הנ"ל אשר ביארנו מדבריו הקדושים, שעיקר מתיקות ונועם התורה היא במספר השביעי. מבאר יותר בענין הכתוב הנ"ל ובהיכלו כולו אומר כבוד, כי גם זה לבד, במספר קול השביעי אשר לקבלת התורה, כנודע:

אות יז

בצירופי העלאתו הנ"ל, שעם החובלים מהשבעה עממין הבאים [על כל פנים במותם ושחיטתם] בקדושת ארצינו, יעלו כולם יחד במספר ע'ז', מבאר גם סיום ענין הכתוב הנ"ל, ה' ע'ז' לעמו יתן, ויברך את עמו בשלום, [שלא יבואו עוד למחלוקת כמוב"פ]:

אות יח

בהמבואר בכלל זה לעומת זה [כנזכר בהקדמת ספרי], שהחובלים נחשבים ועומדים בסוג החמץ והחומץ, ובהיפך מנועם והמתוק. ובהמשכת מתוק הגשמי ממתוק ונועם הרוחני שבתוכה, כן גם להיפך, כל המשכת החומץ וחמץ הגשמי, [הוא] מחמץ הרוחני שבחובלים הנ"ל. ובהכרח נפילת ותערובת החובלים בהנעימים הנ"ל, יבואר לנו כמו כן, אשר גם בגשמיות מוכרח לרובם ככולם הרכבת המתיקות והחמיצות יחדיו, ובהרכבתם ואחדותם לבד, יתענג האדם, וירגיש יותר טעם הנפלא בהם:

יח*)

עוד תראה נפלאות, באוהל המשכן הנ"ל, במכסה עור ע'ז', הנבחרה מכל השלשה עזין, להיות כל שמה על שם הע'ז' והעזות, ושינה בה הכתוב משאר כל מכסה שהיה לאוהל המשכן, להיות מספר היריעות שבה, עשתי עשר מכוון ממש:

אות יט

בהשתוות חושי המוחין [בטעם ובריח וכו' וכנודע], להרגיש המתיקות והנועם כנ"ל. ובכח הר בית ה', לברר בהקרבת הקרבנות כנ"ל באות י"ג. תבין מרחוק גם בבירור הקטורת [הגדול ונפלא יותר כנודע], הפלאת הכתוב להרכיב גם ח'וב'ל'י' הח'ל'ב'נ'ה בעשר הסממנים הטובים והנעימים, כי בזה לבד, ח'בלים נ'פלו ל'י ב'נעימים, ולבוא יחדיו במספר אחד עשר הנ"ל:

אות כ

בהמבואר מדבריו הקדושים [ומובא מזה בדברי מורנ"ת ז"ל], שככל שהנעימים גדולים ורבים ביותר, יבואו ויעלו כנגד זה גם החובלים יותר, [אשר גם לפי זה תבין מרחוק, ברוב התחבולות והעצות המוכרחות למלחמות הרוחניות כאלה], יבואר לנו לפי זה, אזהרת ההריסה בקדושה העליונה, כי דבש מצאת אכול דייך, שלא יבוא ויתגבר החובל והחומץ אשר בה. ומכל שכן בדבר הקטורת הנ"ל, אשר גם אם ניתן בה רק קורטוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. אבל אמרה התורה [כאשר בדעת האין סוף יתברך שמו], כי כל שאור [וחמץ], וכל דבש לא תקטירו וכו':

אות כא

בהעלאת דבריו הקדושים, שעיקר נועם צירופי האותיות בהכתוב לחזות' בנועם' ה' ולבקר' וכו' הוא בשבח דבש, שהוא דבש ת'מ'ר'ה' כנודע, כופל בכפלים לנועם ומתיקת דבריו הקדושים:

אות כב

כפי שמבואר, שהחכמה והמוח הוא בארץ ישראל, ושגם העומדים בחוץ לארץ מוכרחים על כל פנים לינק ולקבל מהם. יש להתפלא קצת על המבואר מדבריו הקדושים, שגם בבז לדבר, והעדר היניקה, נקראים על כל פנים בשם מוחין. ואולם, אם נשים את לבינו לעשר המאמרות הנ"ל, אשר באתגליא לא נמצא רק תשעה פעמים ויאמר, והעשירי הוא הסתום והנעלם שלא נזכר כלל מאמר, רק בראשית כנודע, יש לבאר, שכמו כן סתום ונעלם גם אור המוח והכבוד שבו [להחשב לחושך]. וברוב אחדות האור והחושך בראשית [ומעלה העליונה הזאת, שמשמשים שם שניהם כאחד] כנודע ומובן גם במקום אחר, נימורים ונחלפים זה בזה. ומצד התמורה, נחשבים על כל פנים גם החובלים בשם מוחין. ומכל זה לפי הנ"ל, נבוא גם בביאור מורנ"ת ז"ל הנ"ל, שכל שהנועם גדול יותר, נופלים שם חובלים יותר. כי לפי הנ"ל יש להוסיף ולבאר, שהעיקר הוא כח התמורה וכובד הבירור, שקשה שם יותר:

אות כג

בביאור הנ"ל באות הקודם יש להוסיף ולפרש, שבכח התמורה הזאת לבד, באים ונופלים ונתערבים גם במוחין של ארץ ישראל. ושכל תיקונם המוב"פ, הוא אם נמצא כנגד זה בכח המוחין של ארץ ישראל, לברר זאת התמורה. ושגם כל העדר התיקון, הוא אם לא נמצא יכולת לברר, שאז מתגברת התמורה, להמיר ולהחליף בדעת ומוח האדם, טוב ברע. ואשר באלה השנויי דעות, גדול ועצום המחלוקת והמריבה המוב"פ. ובמדריגה למטה ממדריגה, נאחז מזה מה שנאחז. כי כל זה סובב גם להמבואר מהעלאת דבריו הקדושים הנ"ל, שאם אין מכניעים ומתקנים את החובלים, הזי"ן אומות, בשפיכת דמם, נופלים ומתערבבים בעיי"ן נפש לקלקל גם אותם, עד שבתכלית ההיפך, מהפכים אותם ומצרפים אותם לעצמם, ושיהיו גם הם, בע'ז' [ועזות] הנ"ל, שלא בקדושה, שאין קלקול גדול מזה:

אות כד

לפי הנ"ל תבין מרחוק בכפולת פירושו להכתוב ואשר כ'ח' בהם וכו', כ'ח' אתוון דמעשה בראשית, [שנמצא בזה הכתוב בראשית, הכולל לכל מעשה בראשית שבעשרה מאמרות]. וגם כ'ח' וגבורה ממש, לעמוד בהם. כי גם הוא הנסתר יותר מכולם בהסתרה ותמורה בתהפוכות ממש כנ"ל, והוא היכל המלך שיסובב עליו הכתוב ובהיכלו וכו' [כי היכל המלכות שבמדה השביעית, נחשב לפעמים למדה עשירית, כפי השפעת הג' עליונות בהם כמובא במקום אחר]. וגם אם העשירי קודש הוא ותמורתו [בהמתקת החובלים כנ"ל], אשרי למי שלא יחטא, ולא יחליפנו ולא ימיר וכו', שלא תתגבר התמורה יותר מדי כנ"ל. אבל אם כבר נכשל וחטא, והמר ימירנו, מוכרח להתגבר כפלי כפלים, ולהתקשר להצדיק העולה ועומד בהיכל המלך, שיבוא בראשית ות'ר'ו'מ'ה' לחזות' בנועם' ה' ולבקר' בהיכלו' עד שיברר מהת'מ'ו'ר'ה' לבד, דבש הת'מ'ר'ה' הנ"ל. [ומבואר בכתבי האריז"ל, שגם ק'ר'ח' יתתקן לעתיד, ושעליו נאמר צדיק' כתמר' יפרח'. כי פקח היה, וראה שלשלת גדולה יוצא מאתו, כמבואר בדברי חז"ל]. כי אף על פי שכל שאור [חמץ, הנ"ל באות י"ח] וכל דבש לא תקטירו וכו', אבל בכח קרבן ר'א'ש'י'ת' תקריבו. גם יש לפרש, שבתיקון זה הבירור לבד, נתחלק האור בהתחלקות הנ"ל באות ח':

אות כה

גם בכלל החמישי הנ"ל בהקדמת ספרי ביאור הליקוטים, כאשר תבוא בעומק ענין החובלים, שהם בעז ועזות כנ"ל, ובענין סמיכות הכתוב אלה תולדות וכו', ובהפלאת ההולדה להפך מחבל לחלב הנ"ל, ובהעלאת דבריו הקדושים הנ"ל שבכל זאת נמצא בזה תעלומות רבות, אשר אינם נודעים רק בחיוב דעת העליון יתברך. תבין מרחוק בצירוף והפרטת הכתוב בענין ראשית [בכורי] הנ"ל, לא תבשל גדי בח'ל'ב', [כי גם הוא, הנבחר מכל העזין, להיות נקרא בזה השם ע'ז']:

אות כו

גם אם תשים לבך למספר אחד עשר, שנמצא בעז הנ"ל, ובאהל המשכן [דמיקרי מקדש, הקדושות העליונות הנ"ל], תראה נפלאות השתנות הכתוב למספר היריעות במכסה עור עזים, [משאר כל מכסה שהיו לאוהל המשכן], להיות מכוון למספר עשתי עשרה מכוון ממש. וגם תבין מרחוק, שאף על פי שזה לעומת זה, כנגד יעקב חבל נחלתו הנ"ל, נמצא איש השעיר, [כשעירת עזים הנ"ל], האדמוני בדם הנ"ל, ראשית הגוים והעי"ן אומין הנ"ל, במספר אחד עשר אלופים שהעמיד בימי דוד המלך עליו השלום במלכות דקדושה הנ"ל, [נעים זמירות ישראל המוב"פ]. אבל סוף כל סוף, יתגבר הנועם העליון [כאשר נרמז לקמן], עד שגם הוא, יתהפך להקדושה העומדת בשפרה ולובן העליון המוב"פ, ואשר על זה יש לכוון גם פירוש רבינו ז"ל להשפיר [המלא דם] בעצמו, בשפר ושפרה הנ"ל:

אות כז

גם אוזן מלין תבחן, ותכיר אמיתת הדברים, בנועם קדושה העשירית [קודש קדשים] הנ"ל, שנבחר עבורה יום העשירי, בחודש השביעי, לבוא בה בעשר הסמים הנעימים בכוחם, שנרקח בהם קדושת אחת עשרה ח'ל'ב'נ'ה' [ח'בלים נ'פלו ל'י ב'נעימים]. ובתערובות ותמורה עז דקדושה בעז דסטרא אחרא [שני שעירי עזים] עד שאי אפשר לברר ולעמוד על הדבר, כי אם בגורל על פי ה' לבד, שעל זה ביקש דוד המלך ע"ה, אתה תומיך גורלי, [חבלים נפלו וכו'], אשר הוא לבד יודיע ויברר לנו, מאיזה עזות להתרחק, אשר מאתו כל העוונות [וישתלח לע'ז'אזל, ששם מקומו]. ואין ביכולת להכניע כלל לחובל הזה [אם לא על ידי חבלתו בעצמו]. ולאיזה חבל ועזות, יש ביכולת להכניע, ולבוא על כל פנים בדמו, לקדושה העשירית, בלובן העליון, כי כבר נתרחק מי שצריך להתרחק, שאז אם יהיו חטאיכם [באודם] כשנים, כשלג ילבינו כנ"ל:

אות כח

עוד תבין לפי הנ"ל, אשר הקפידה התורה בבירור הבהמות שבמשכן הנ"ל, להעלות לגבוה את הח'ל'ב', [וכן מבואר מדברי מורנ"ת, באיסור החלב, כי משם שמנונית מוח הבהמה, אשר לחובל יחשב כנ"ל], והדם. ולהזהיר את ישראל באכילתם, שלא יבואו לברר ולאכול כל חלב וכל דם. ולסמוך אזהרה הזאת, בפרשת קרבן עזים הנ"ל:

אות כט

ולולי דמסתפינא מלהפליג בפירוש הדרש, הייתי מבאר לפי זה גם בברכת הקמת המשכן הנ"ל, ויהי נועם ה' וכו' כפי שפירש רש"י שם, והוא שאמר משה בתפילתו ומזמוריו, עד מספר אחד עשר הנ"ל, במזמור ל'ת'ו'ד'ה', [המסוגל להקל בחבלי ה'ת'ו'ל'ד'ה', כמובא במקום אחר]:

אות ל

על אודות אשר הזכרתי באות כ"ז, ברוב ועוצם תמורת החובלים הנ"ל שמתגבר לפעמים, עד שאין ביכולת לברר רק על ידי השם יתברך בעצמו, והאדם צריך להזהר ולהשמר מאד שלא יבא בהם כלל. מבואר מצירופי דברי מורנ"ת ז"ל , שזה שאנו רואים גם בגשמיות, שנמצאים מין הדבורים, החובלים ומכאיבים את האדם בארס שלהם, ואסורים מאד באיסור חמור, ואף על פי כן, מברר השם יתברך במקום ארס שלהם בעצמו, דבש כשר ומתוק ונעים, כמתיקות דבש התמרה הנ"ל בעצמו, [ושמעתי, שנמצא בספרי הטבע אודות הדבורים, שכמעט בכל שנה ושנה, [יש] מלחמה גדולה וכבידה בין הדור החדש והדור הישן, וחובלים וממיתים, עד שכמעט מהדור הישן נעשה כלה]:

אות לא

עוד ראשי פרקים מצירוף דברים בכתב ובפה שהבנתי בזה הענין, כי גדולים צדיקים במיתתם ומנוחתם, ולעמוד בגורל ובירור דלעילא הנ"ל. כי מרוב ועוצם החובלים במריבתם, וכל הגדול מחבירו ועולה יותר לנועם הרוחני, עומד כנגדו כמו כן רב החובל הגדול ועצום יותר. ומי לנו גדול כמשה רבינו ע"ה בעצמו, אשר גם כנגדו גברו מימי המריבה, עד שהוכרח למות ולהסתלק מן העולם. אבל גמר ויגמור, והוריש לנו קודם מותו ספר השביעי [כי ספר במדבר נחלק לשלשה, כי פרשת ויהי בנסוע וכו', כמובא בדברי חז"ל], אלה הדברים וכו', אחד עשר יום וכו', הר שעיר וכו', בעשתי עשר חודש וכו', רב לכם וכו' [לקבל הנגלה לבד, כאשר יש לכוין לזה גם פירוש רש"י שם]. פנו וסעו לכם, ובואו וכו' [לכל חלק וחלק מהארץ, המסוגלת לצרף ולקבל בתוך הנגלה, את הנסתר והפנימיות שבה. אשר בנסתרותיה ופנימיותיה לבד, נמצא נועם הדובשי ועדן הרוחני, שבהשגת אלקותו יתברך שמו]. וגם מדור לדור, כאשר נתגברו החובלים, ועלה א'ר'י' מסבכו, בחודש י'א' [מראש השנה], והחריבו משכן קדושות העליונות הנ"ל, ועד שהחריבו גם בית שני בזה החודש בעצמו, ודיקא בתוקף ועוצם אלה החבלים [כי חורבן בית שני חמיר לן], חזר ובא נפשו ורוחו בבוצינא קדישא ר' שמעון בן יוחאי, דרעיא מהימנא נהיר ביה, [כמבואר בזוהר הקדוש פרשת פנחס דף רנ"ו ע"א], וגילה לנו תורה שבנסתר, אור הגנוז, שאין העולם כדאי להשתמש בו, ונגנז ונסתר גם אחר כך כמה מאות שנים, עד שבחמלת ד' חזר ונתגלה, וגם הופיע והאיר עלינו בזריחת אור השני, האר"י זצוק"ל. ועוד נשתלש בחוט המשולש, רבינו ישראל בעל שם טוב זצוק"ל, [אף על פי שלא נמצא מאתו רק ספר קטן, כתר שם טוב, אבל גם הוא רב וגדול באיכותו]. וכנגדו גברו החובלים הנ"ל, ועלו ובאו ברבים וגדולים בתורה ובחכמה, אשר קמו כנגדו. ובעטרת זקנים בני בנים, יצא מאתו מוהר"ן זצוק"ל, אשר זה י'נ'ח'מ'נ'ו', בנ'חמת ע'ונג ו'נועם המ'וחין [ראשי תיבות נועם] הנ"ל, לעד ולנצח. ואם זה לעומת זה, גברו ורבו כנגדו מימי המריבה מהחובלים, אשר עלו ונפלו בגדולי הדור, בנפילה שלא היתה עוד כזאת מימות עולם. אבל גם הוא, כנגד זה, בכוחו וגבורתו מדור לדור להמתיק ולהרחיב גבול הקדושה להיות במספר אחד עשר. והוא אשר גם רבים מהקדושים ובעלי רוח הקודש אשר קדמוהו בכמה וכמה דורות, הפליאו וראו שנמצאים סגולות יקרות, בהכתובים שמתחילים בנון ומסיימים בנון, ומספרם אחד עשר מכוון ממש כנודע. והוא אשר סמך את ידו על תלמידו, שנצטרף אליו בשם בן נ'ו'ן הנ"ל, גבור כח העושה דברו בהקדם והתחלה, אולי כך הוא הפירוש במאמר חז"ל אין בן דוד בא וכו', עד שזכה [לשמוע בקול דברו], אשר גילה לעיניו נפלאות, במאמר רב נ'ח'מ'ן, אי מן חיי וכו' [סנהדרין פ' חלק דף צ"ח ע"ב]:

עוד ראשי פרקים, וצירופי דברים אשר הוצאתי לזה הענין מדברי חז"ל , ומדברי האריז"ל, שגם בקדושה נמצא זה לעומת זה, פום ממלל רברבן שבבינה, והוא כעין רב נחמן הנ"ל, יחיד מומחה, כגן אנא גמיר וסביר [מסכת בכורות דף ל"ז], להתיר ולהפר נדר ושבועה גם למעלה [ד' צבאות יעץ, ומ'י' יפר]. כי הוא החושב מחשבות, לבל ידח נדח מנפשות ישראל, ועוסק לחזק וללמד זכות גם על הכופרים, ככל הנמצאים באלה הדורות [כמובן מזה בדברי מורנ"ת בחושן משפט בענין שבועות היסת עיין שם]:

אות לב

בהעלאתו מדבריו הקדושים הכרח הגורל הנ"ל באות כ"ז [ובירור התמורה שהיא מרוב האחדות בראשית הנ"ל]. מבאר יותר בסמיכות הכתוב הנ"ל, לאלה תחלק הארץ וכו', אך בגורל וכו'. [וכענין המבואר גם במקום אחר , שבהתחלקות הקדושה בעצמה לחלקים, נמצא יכולת לברר ולדחות מאתה הפסולת המוכרח לדחות]. ולמרחוק תבין לפי זה, בישוב הפליאה בלשונו הקדושה [שבאות א'], בהזכרתו בפרטיות, שכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל. כי מאד רב ועצום הפלאות חכמת האין סוף יתברך שמו, בכל חלק וחבל וגורל המגיע לכל אחד. [וגם לפי זה נראה מבואר, שמה שנקרא לזה בשם חבל, נקרא להתחתון שבמדרגה הקטנה מאתו, בשם החכמה המוחין בעצמה]:

אות לג

עוד לולי דמסתפינא מלהפליג בפירוש הדרש, הייתי מבאר בפירושו להכתוב חבל נחלתו, שהוא בדבר החובל [ובפירוש הפשוט, הוא על שם החבל שנמדד בו הנחלה], ובמדריגה למטה ממדריגה, יהיה זה החובל, למזיק ומחבל במיתה ושפיכות דמים לגמרי כנ"ל. והחובל הראשון לכל החובלים והחיות המזיקות, הוא הנ'ח'ש', ובהפלאת הבריאה מהבורא יתברך שמו, נברא גם גופו בתמונת חבל ממש, והוא הסם מות הנתון ומעורב בסמני הקטורת הנ"ל [נ'טף ש'חלת] ח'לבנה הנ"ל. ואשר על כן אין ביכולת לעסוק בזה התיקון, רק כפי דעת האין סוף יתברך שמו בתורתו אשר צוה לנו, כי כל אשר הנועם גדול ועצום יותר, כן יש יותר בכוחו להכניע ולתקן את החובלים העומדים כנגדו. וכענין החלב והדם הנ"ל, אשר בכח האדם אין ביכולת לבררם, אם לא בהעלאתם להמזבח העומד בהקדושות העליונות כנ"ל. ובשאור ודבש גברו יותר החובלים, עד שגם המזבח אין ביכלתו לתקנם, אם לא בראשית כנ"ל:

אות לד

גם לפי הנ"ל, ראה תראה בהפלאת הכתוב לכוון עבודת הקטרת בהטבת והעלאת שבעת הנרות הנ"ל, ולהיות על ידי זה בז' פעמים אחד עשר:

אות לה

כפי ביאור מורנ"ת הנ"ל בענין הנועם שבשבח ארץ ישראל בשבעת המינים, יש להתפלא מה שנחשב גם החטה והשעורה בזה השבח. כי הלא אדרבא, כל איסור החמץ [שבהיפך ממתיקות] הוא בהם לבד, [כי הם הכוללים לחמשה מיני דגן כנודע]. ואולם, בדבר התמורה והתערבות הנ"ל, תבין מרחוק, כי מאד מאד סתום ונעלם פרטיות מציאות החובלים והנעימים בכל דבר ובכל זמן, עד שאדרבא, כל איסור החמץ והשאור בחטה ושעורה, הוא לאות ולמופת, שבהם [לבד] נמצא יותר נועם אלקותו [ושגם מחמת זה מבורר ההלכה בחובת מצה בפסח , שבתכלית ההיפך [שעל פי האריז"ל, נמצא בהם מוחין הנוראים לאין ערך, מוחין דאבא] לא תהיה גם כן רק מחמשת מיני דגן שבחטה ושעורה, אשר ביכלתם להתהפך חס ושלום בהחובלים הנ"ל]. ושגם מחמת זה נמצא בהם יותר כח להחיות לב האדם כנודע. וכל איסורם לפעמים להאדם ולהמזבח, הוא ברוב וכח התמורה הנ"ל לבד, שקשה וכבד יותר הבירור אשר בהם כנ"ל. כי בכח התמורה הזאת בעצמה, נאסר גם הדבש להקרבת המזבח. כי בהדבש, הוא להיפך, שהנועם והמתיקות, הוא לאות ולסימן, שנמצא בו חובלים וכח התמורה יותר כנ"ל:

אות לו

אשר ביארתי מדבריו הקדושים בהמאמרים הנ"ל, שגם בתחלת הבריאה המציא השם יתברך בעצמו לאור הנעימים וחושך החובלים, להפסיק וליתן רווח כנ"ל. וגם אחר כך, כאשר בחר לנפשות ישראל והעלה אותם שיהיו המוחין שלהם בסגולת הנעימים, יצב גבולות עמים בחובליהם הנ"ל, מכוון ממש למספר בני ישראל, כי חלק ד' עמו. ובהעלאתו כנ"ל, מבאר יותר בהבאתו לכל זה סיום הכתובים הנ"ל, יעקב חבל נחלתו:

אות לז

בביאורינו הנ"ל, שכל התחלקות נפשות ישראל בירושת ארצם [וקבלתם לפי זה להמוחין, אשר] הוא באמצעות החובלים הנופלים בהם. יש לבאר, שגם מחמת זה משונים ונשתנים גם המוחין שבנפשות ישראל בעצמם, עד שהם בעצמם חובלים לפעמים זה לזה. ועיקר התיקון, הוא אם לא ישתנו ולא יתחלקו על כל פנים מהעולים בהמ'ו'ח'י'ן להמ'נ'ו'ח'ה של שבת וארץ ישראל, [כי בהיפך חס ושלום, גורם המריבה אשר נשבע וכו', אם יבואו אל המנוחה]. כי הנבחרים בעלייתם הנ"ל, הוא יוסף משה דוד. ובזה הדור, זכינו לעיקר שטנו של עשו בי"א אלופיו, הוא שלהבת יוסף, אשר בקודש קדשו, וזיכוכו מפסולת החובלים הנ"ל, הוריש והודיע לדורות העצה והתיקון לזה הקלקול, בעשר קדושות מזמורי דוד, ובראשית היא היא התפילה והשבח אשר יהלל וישבח להשם יתברך על זה בעצמו, אתה תומיך גורלי [עיין לעיל], חבלים וכו'. והוא העומד במקור המוח'ין' והמ'נו'ח'ה הנ"ל [כמבואר משמו הקדוש], ובחבל נחלתו הנ"ל בנח'ל נ'ובע ויוסף בכל עת (עתו) [ועת], בזית השכחה ומנשה וכו' כמובא במקום אחר, שמזה העוני בעצמו, יפרה וירבה בזכרון והשגה יתירה, לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן: