אשרי תמימי דרך-מאמר א'

אות א

להסתכל בהשכל של כל דבר. נראה מבואר כוונתו, על כל חלקי הבריאה המגיעים להאדם, מחלקי הזמן והמקום והנבראים, דומם צומח חי מדבר שבהם:

מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו, כי אם על ידי בחי' נון. בהפלגתו כל כך באור השכל שאי אפשר לזכות אליו כי אם וכו', מבואר כוונתו שהוא השכל והחכמה מהבורא בעצמו ית', שנמצא בכל דבר ודבר מחלקי בריאתו אשר ברא בחכמתו:

לפני שמש ינון שמו. אם לכאורה לא הביא ראיה מזה הכתוב, רק לבאר שהנון הוא המלכות. אבל בצירוף דבריו שכתב תחלה, שהשכל הוא השמש. מביא אגב אורחא ראיה מזה הכתוב, גם לקשר הענין. שמוכרח לקשט את עצמו לפני שמש החכמה, בנון המלכות, מאחר שבזולתה אין ביכולת לזכות כלל לשמש החכמה:

עשו, שבזה את הבכורה. מבואר יותר זה הענין, מדבריו הקודמים, ובכלל הנ"ל בהקדמה שזה לעומת זה:

יצר טוב וכו'. מבאר בזה לעובדא ולמעשה, את כוונתו בדבר המלכות הנ"ל, שיהיה כל אחד מולך ומושל ברוחו ויצרו הרע:

כשזה קם זה נופל. מבואר גם כן בפירוש המלכות הנ"ל, שאין שום אופן שיקומו שניהם במלכותם, מאחר שכל פירוש המלכות מהיצר טוב, הוא שימלוך וימשול על היצר הרע:

ועל ידי זה נתקבלים כל התפילות. בהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שהשכל הוא החיות של כל דבר [והחיות הוא כלליות ההשפעות], ושזה השכל והחכמה, הוא חכמתו ואלהותו בעצמו ית'. ושכל מדת הלבנה והמלכות, הוא עצם החסרון, ואין לה מצד עצמה שום אור וחיות ושפע כלל. והיא העומדת בסוג כלליות האדם. תבין ותתבונן באלה התיקונים, שהם חוזרים חלילה בכל עת. כי כל אשר תתקבל תפלת האדם, תתמלא ותתקשר יותר הלבנה באור החמה, ולהיות ביתרון החן, הגורם יותר לקבלת התפלה:

תיו, שהוא לשון חקיקה. בדבריו הנ"ל יש לבאר, שכל החקיקה [והחסרון הזה] שגורמים כביכול בהלב שלמעלה, הוא מאתערותא דלתתא של האדם המתפלל והמבקש, שמכיר ויודע ומרגיש את חסרונו, ושופך את שיחו ותפילתו לפני אלהותו וחכמתו ית' שבעצם החיות, ונצטרף ומגיע על ידי זה במציאות החן, הגורם באתערותא דלעילא, שהשם יתברך כביכול חושב את עצמו כנגדו בדבר החסרון [וכענין המובא במ"א, על הכתוב ואנכי לא אראנו], ומשלים ומוסר מדת המלכות להאדם, שיהיה למלך ומושל גם למעלה [מי מושל וכו']. וכאשר לא יזכה לזה בשלימות רק בן דוד, מבאר יותר לפי זה בענין הכתוב הנ"ל ינון שמו, שנאמר בבקשה על זרע דוד:

היצר הרע רוצה להטביע וכו', החן וכו', מלכות דקדושה. יש בזה להתפלא קצת, כי הלא כל החן הוא מצירוף החמה והלבנה יחדיו [החמה בחית, והלבנה בנון כנ"ל]. ובטביעת והשפלת החן, נטבע ונשפל חית החמה כנון הלבנה, זה כזה יחדיו. ולמה לא הזכיר כלל בדבר ההשפלה, גם ענין החמה והשמש. ואם ניישב זאת בתחלת דבריו הקדושים, שהיצר הרע בעצמו הוא מצד המלכות דסטרא אחרא, שכשזה קם, נופל ונשפל חס ושלום המלכות דקדושה כנ"ל בפנים. אבל הלא גם שם יש להתפלא, כי בכלל זה לעומת זה הסובב בדבריו הקדושים, נראה מבואר, שנמצא זה לעומת זה גם חמה דסטרא אחרא, [וכמובן מענין הכתוב וחפרה הלבנה, שמסיים בזה "וכו'", הסובב לסוף הענין ומאמר הכתוב, ובושה החמה]. ולמה לא יפרט זה באר היטב, כמו שמפרט בדבר המלכות שנמצא מלכות דסטרא אחרא. ואם גם בזה יש ליישב, אבל יותר נראה לעניות דעתי שזה מחמת שמצד השמש המשפיע [ומתדמה ליוצרו כביכול להאיר מעצמו], אין שום נפתל ועיקש חס ושלום, וכל אחיזת הרע, הוא בהלבנה הענייה לבד, אשר מצד עצמה גם בקדושה, חסירה היא מהחכמה, והיא העומדת בסוג כלליות האדם כנ"ל מהמובן מכותלי דבריו הקדושים. ובסיבת החסרון מהחכמה והתבונה האמיתית, נאחז ומתגבר החסרון לגמרי ברובם ככולם, אשר אינם חפיצים כלל בחכמה האמיתית כנ"ל. ומחמת זה לבד, הם תועים ונבוכים בחכמות חיצוניות. ובכל זה מבואר לנו, אשר לא קרא בשם לצד הרע, רק בדבר המלכות שהיא הנחלקה לשתים, בטוב וברע, והמחלקה הזאת לבד כשתתגבר חס ושלום תצא ותעלה גם למעלה בדבר החכמה, לחלק ולהפך גם שם חס ושלום, אשר עבור זה מרמז בתיבת, "וכו'", לכנות גם להחכמה חיצונה, בשם חמה [כמובא מזה בספר פרפראות לחכמה עיין שם]:

ועוד בא נבא מכל זה, לבאר וליישב גם את הפליאה הנ"ל, אשר בהשפלת החן לא הזכיר רק מדת המלכות. כי בכל זה [ובסובבו לדבר השמש את הכתוב הדר לו וכו'], תבין מרחוק, כי בעוצם האור והזיו והיופי וההדר לאין ערך שנמצא בהשמש, אין שייך ואין צריך שם כלל החן. וכל מציאות החן והכרח החן, הוא בהלבנה שהיא הנון. הכרח החן הוא, אשר מצד עצמה, אין לה שום אור וזיו ויופי כלל. ומציאות החן הוא, בקבלת זה הנון שפע החית היורד מהחמה לשכון ולהתייחד בה שיהיה לחן:

והנה, כאשר אין יכולת לרובם ככולם להביט כלל בהשמש, ואין לנו השגה ותפיסה כלל בזה השכל, לא יהיה גם מחמת זה כל החן וחשיבות, רק להלבנה והמלכות. ומה נפלא לפי זה, חיבור ושלשלת דבריו הקדושים. חן וחשיבות בחי' מלכות [כי גם פירוש המלכות, היא החשיבות, והיא היא בדבר החן]:

שרוצה לעשות את האדם משוגע וכו'. סובב בזה לדבריו הקודמים, שהיצר הרע נקרא בשם זקן וכסיל:

ואלה מוסיף על הראשונים

בהמבואר מדבריו הקדושים הנ"ל, שההכרח להקדים בראשית החכמה את הצמצום, שהיא הכלי המוכרח לקבלת החכמה. מבאר יותר גם ענין הכתוב שהביא לעיל, ראשית חכמה יראת ה':

אות ב

בפירושו להכתוב בכור שורו וכו', בכור הוא השכל. יש לבאר, שהוא עולה בקנה אחד עם פירש"י לפי פשוטו, שהוא המלכות שזכה יהושע. יען אשר אין ביכולת האדם לשור ולהביט בשלהבת השכל, אם לא בשורו והבטתו בכלי [הזכוכית] המלכות, שנתלבש בה השכל:

אות ג

בדברי מורנ"ת ז"ל (בהלכות פקדון) שעל זה, מוסיף לבאר בדבר הצמצום המוכרח להשכל והמוח, שהוא הכפול לשנים. כי מצד אחד מוכרח להעמיד צמצום ומחיצה להמוח, שלא יסור וירד לרוח שטות בתאוות רעות לגמרי חס ושלום. ומצד אחד מוכרח לסייגו ולגדרו במחיצה, שלא יהרס את הגבול לחקור ולהסתכל למעלה ממדריגתו, כנודע:

אות ד

בראייתו שהנון היא המלכות, מפירוש רש"י ינון לשון מלכות. אשר זה הפירוש לא סובב רק בכפולת הנון. מחזק אגב אורחא לכפולת הצמצום [שהוא הנון] שמבאר מורנ"ת בדבריו הקדושים הנ"ל:

אות ה

עוד יש לבאר בכפולת המחיצה הנ"ל לשתים, שהן [הן] השתי אזהרות שמזהיר אדמו"ר ז"ל בזה המאמר. אזהרה אחת, להשמר מרוח שטות בתאוות הרעות, שהם שגעון ממש. ואזהרה השניה, להשמר ממצוות היצר הרע. כי מי לנו גדול בכל המצוות שמצד היצר הרע, כמצות ההריסה בתבערת התלהבות הלב לעבודת השם יתברך בעצמו, ויש בזה אופנים שונים. כי בזאת ההריסה, הורס האדם גם בדעתו יותר מדאי. ולאלה שתי השמירות מוכרח להתגדר ולהעמיד שתי המחיצות הנ"ל להמ'וח' והח'מ'ה:

אות ו

והנה, לעובדא ולמעשה, תבין מרחוק בעוצם המצוקה והמועקה שנמצא לכל אדם במוחו ודעתו [שזה עיקר האדם], וכל העצה לבנין אלה המחיצות, הוא על ידי הבורא בעצמו יתברך, אשר אליו לבד יפנה האדם בכל עת צרה וצוקה. ויש לבאר עוד [בכלל השביעי הנ"ל בהקדמה, שכל בחינה כלול מכל הבחינות], שהן הן שני השמות אהי"ה אשר אהי"ה, אשר יבאר [במאמר רבה בר בר חנה] בהכרח הביטול להיצר הרע, יען אשר בהם כל ישועתינו וגאולתינו משני המצוקות הנ"ל, שהם עיקרי הגליות:

אות ז

בדבר המלכות דקדושה הנ"ל, אשר בתקומתה נופל המלכות והלבנה דסטרא אחרא. מבאר אגב אורחא, גם סוף ענין הכתוב, וחפרה הלבנה וכו', כי מלך ה' וכו':

אות ח

בהקמת התורה להנון, [שהיא המלכות], ובכלל החמישי הנ"ל בהקדמה. אותיות בולטות לביאור מורנ"ת בהלכה הנ"ל, שעל זה היתה קבלת התורה לנון יום:

אות ט

בהפרטתו באריכות על אודות יעקב, שבזכייתו לחן, בירך גם את השבטים בחן, ובנימן לא היה אז ברכו יוסף וכו', כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי. אם אין להתפלא בזה, אבל כל היכא דאיכא לפרש פרשינן, כי אין זה רק מחמת שגם האב והבן [כרב ותלמיד] מצטרפים זה לזה, כיחוד החמה והלבנה הנ"ל. והב'ר'כ'ה [והב'כ'ר'ה] שהיא החכמה מהאב והרב, תשפיע ותאיר להבן והתלמיד העומד מצד הלבנה והנון והצמצום הנ"ל. וגם תבין בכל הנ"ל, כי רב ועצום התועלת המגיע גם להאב המשפיע [שהוא הרב] בעצמו, מאחר שבזה העולם מוכרח גם הוא למחיצת הנון, שהוא מצד הבן והתלמיד כנ"ל:

אות י

ולולי דמסתפינא מלהרכיב ולהביא לכל זה גם ביאור הדרש, הייתי מבאר, שבזה המאמר הראשון שבספרו הקדוש, ינון שמו ושם תלמידו העיקרי מורנ"ת ז"ל, כי בהעלאותינו הנ"ל, שגם כל תווית התיו בחקיקה וחסרון כביכול למעלה, נמשכת מהחסרון בפני הלבנה שלמטה [אשר בזה החסרון לבד, כל מציאות החקיקה ותווית התיו שלמעלה]. ושגם אם התלמיד בפני הלבנה והתיו שבו, הוא בן נון מצד עצמו, מוכרח על כל פנים גם הרב, אשר מצד עצמו הוא בפני הח'מ'ה והמ'ח', לקבל מאתו נרתק הנ'ון' הנ"ל, שבשני המחיצות מזה ומזה כנ"ל, [ויצאו לנו שמותיהם הקדושים נ'ח'מ'ן' נ'ת'ן']:

אות יא

מכל זה שוב נשוב לביאורינו הנ"ל, בדיבור המתחיל היצר הרע רוצה וכו', והכלל העולה משם, כי עצם המוח האמיתי, מאיר מעצמו כפני חמה, בהארת האין סוף יתברך, בלי שום חסרון. אבל מחמת זה בעצמו אין ביכולת האדם המוגבל לזכות בו, אם לא באמצעות הלבנה, אשר מצד עצמה חסירה היא מהחכמה. כי לפי זה יש לבאר כוונתו בדבר הכתוב לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, שהלב הנמצא בקומת האדם, הוא כפני הלבנה [שהוא המלכות] והחסרון מצד עצמו, כי הלא הוא לבד אשר בחלליו לימין ולשמאל, כל מקום היצר טוב והיצר הרע, העומדים בדבר המלכות כמוב"פ. ואם יצר מחשבת לב האדם רע מנעוריו בתאוות ומדות רעות, יש בכח האדם להתגבר ביצרו הטוב, להכניע את עצמו כנגד אור החכמה והחמה, אשר בהעלם נפלא תאיר ותזריח במ'ח' כל אדם, אשר מצדו משולל הוא מכל התאוות והמדות הרעות. כי אז נחשב הל'ב' לכלי הנ'ון, כפני ל'ב'נ'ה, אשר תקבל בעצמה אור הח'מ'ה שבמ'וח', ובזה לבד נקרא בשם חכם האמיתי. ולא כן הכסיל הנ"ל, כי הוא בהתגלות לבבו בתאוה וחפץ הכבוד, משעבד ומכניע את המוח [והאמת] שבו, אל הלב. שגם הוא לא יחייב וישפוט בו, רק כפי שיתענג בכבודו. וכאשר יתגאה לקנות החכמה ולב אין, נלכד ונתעה בחכמתו וערמתו מיום אל יום. וכמה פעמים גורם לעצמו גם בזה העולם מה שגורם, וזה וזה לא עלתה בידו:

אות יב

וגם בכל אלה תבין מרחוק, שברוב כובד הדבר, נמצא בזה אלפים ורבבות מדריגות וחילוקים, בין כל אדם לחבירו. וכהכרח הכנעת הלב אל המוח בפרטיות, כן בכלליות מוכרחים הקטנים והשפלים אשר לא זכו וזיככו את לבבם בתכלית השלימות, שיכניעו את עצמם על כל פנים כנגד המזוכך בתכלית הזיכוך, עד שנחשב לפני החמה בכלליות, ועיין לקמן באות ט"ז:

אות יג

בהעלאתו הנ"ל אשר ביארנו מדבריו הקדושים, שהנון המוב"פ היא הנון המצורף להלב שבלבנה, והחית המוב"פ היא באחדות שם החמה. וכפי הנודע שהמוח שבכל אדם, נכפל הוא בשני מדריגות חכמה ובינה. נראה מבואר, שהמם שבחמה הוא המדריגה השניה מהחית [שהוא האב בחכמה, כמבואר בפנים מדבריו הקדושים], כי בן מם לבינה, [אשר בלשון המקובלים נקראה בשם אם, כנודע]. ובביאור מורנ"ת הנ"ל על אודות ימי הנון בקבלת התורה שזכה משה רבינו עליו השלום, תבין ותתבונן בצירופו לזה ימי המם, עד אשר קרן עור פניו כפני החמה, כי באמצעות המם האירה בו גם החית, שהוא אור האב כנ"ל, מעוצם אחדותם, [ועיין למטה בציון ח' שבהגהות]:

אות יד

והנה, בביאור מורנ"ת שבדבר הנון לקבלת התורה כנ"ל. כפי הנודע שהיא הנון בשערי בינה המובאים בדברי חז"ל, נראה לכאורה כעין סתירה להודעת רבינו ז"ל, שהנון היא הצמצום וחסרון החכמה כנ"ל. אבל זה מבואר כפי הנודע שהאור נקרא על שם הכלי, יען אשר כל הרגשותינו ותפיסתינו בהאור, לא תהיה רק בהתלבשותו בהכלי. כי לפי זה יבואר לנו, שכמו כן נקראה הבינה על שם הנון, שהיא הצמצום והכלי:

אות טו

בכל הנ"ל תבין מרחוק, שהאור מצד עצמו אין בו שינוי והתחלקות כלל. וכל התחלקותו לנון שערים, הוא בהורדתו לתוך הכלי והצמצום:

אות טז

בדבר הכלי והצמצום הנ"ל, אשר מצד עצמו לחסרון האור יחשב, נראה מבואר, שזה ענין האמונה [המוכרחת להקדימה בראשית החכמה], אשר בה כל מלכות וממשלת השם יתברך שהאדם ממליך וממשיל בעצמו ורוחו כנזכר. ובעסק התורה לשמה, זוכה כל אחד לפי ערכו, ליתן בה כח להתגדל ולהתייחד באור החמה והחכמה, והשגה אמיתית באלקותו יתברך. כי גם הקטנים בערכם, שאינם זוכים לזה בחייהם כיחידי הדורות, זוכים לזה על כל פנים אחר מותם, בעולם העליון, כל אחד ואחד כפי אמונתו שהקדים בזה העולם:

אות יז

עוד מבואר מדברי מורנ"ת בפירוש דברי רבינו ז"ל הנ"ל, שגם התלבשות שכלו וחכמתו יתברך בכל חלקי הבריאה, הוא כעין התלבשות החכמה במדת המלכות הנ"ל. כי מדת המלכות, הוא בכלליות החיצוניות שבכל דבר. והחכמה, היא הפנימיות שבכל דבר. אשר מחמת זה מסוגל המלכות דקדושה לקדש את החיצוניות שבכל דבר, באופן שימצא האדם את הפנימיות והחכמה שבה:

אות יח

והנה, כאשר נוסיף ונשים את לבבינו בדבר אזהרתו הנ"ל להביט על כל חלקי הבריאה שנמצא בהם שכל, עוד נבין ונתבונן מאלינו, כי כל אשר מדריגת הבריאה במעלה יתירה, נמצא לו בלי ספק גם מעלת השכל ביתרון יותר. ומי לנו גדול בכל חלקי הבריאה כמו האדם, אשר בשבילו בעצמו היתה כל הבריאה, ושהוא בשכלו יביט וימצא כל חלקי השכל, שבכל חלקי הבריאה. מבואר לנו יותר העלתינו הנ"ל [באות י"ג] כדברי המקובלים, שהאב ואם, נמצאים בחכמה ובינה. ואגב אורחא נראה מבואר, שמעין זה נשתלשל ונמצא גם בכל חלקי הבריאה, אשר האדם באמונתו בהוויותו יתברך, וקבלת עול מלכותו כנ"ל, יברר גם אותם להשלמת דעתו, [והנהנה מהעולם הזה בלא ב'א'"י' א'מ'"ה', [ברוך אתה ד', אלוקינו מלך העולם], נחשב בזה כגוזל א'ב'יו וא'מ'ו, שהם י"ה כנודע ]:

אות יט

כפי כל הנ"ל, תראה נפלאות בדבר יעקב, שהוא השמש כמוב"פ, זכה להעמיד ולהאיר את הירח, מכוון במספר י"ב בנים, כמספר י"ב החדשים שבה. וכאשר לפעמים מצורף ונתוסף גם החודש הי"ג, הוסיף כמו כן בתולדות יוסף המוב"פ, למספר י"ג:

אות כ

בהכרח חסרון הלב להיות לכלי לפני המוח והחמה כנ"ל. נראה מבואר, שגם זה כל הכרח יצר הרע שבלב האדם, כי בו לבד כל עיקר החסרון שהוא הרע. וכל תיקון יצר הטוב, הוא לעמוד בנסיון הרע והחסרון שבחלל השמאלי, עד שיהפך אותו בעצמו, למרכבה וכלי לקדושת המוח:

אות כא

כפי הנראה בחסרון הלבנה, שבהשלמתה להיות כאור החמה, נהפך החסרון לריבוי וכפל לשני המאורות. יש להבין דבר מתוך דבר, שכל שהחסרון גבר יותר, נהפך יותר לריבוי. ולפי זה תראה נפלאות באות תיו הנ"ל, שהיא לבד אשר יצאה מכלל האותיות להתפרש בלשון חסרון, והיא לבד תעלה במספר הריבוי יותר מכל האותיות:

אות כב

עוד לולא דמסתפינא מלהפליג בדרך הדרש, הייתי מוסיף ומבאר דברים נפלאים לפי כל הנ"ל. כי גם א' האחדות שבחמה הנ"ל, מוכרח כביכול שיהיה כא'ח' לד'לות המלכות כמוב"פ, יען אשר בה לבד כל השגת הא'ח'ד' העליון יתברך:

אות כג

וגם אם האב יהיה בא' האחדות הנ"ל, אבל כאשר נמצא במוחו וכוחו מדריגת הבן בכפולתו הנ"ל, מצורף אליו הב'ית, להיות נקרא בשם א'ב':

אות כד

וזה הב'ן' אשר עצם מציאותו בכפולת האור לב'ית, עוד נכפל ונתרבה למספר נ'ון, ועומד בשם ב'ן'. ולא כן מדריגת הבת. כי הוא בגידולו יעלה במדריגת האב הנ"ל שלמעלה מכולם. והיא בגידולה לא תהיה רק במדריגה השניה אם הנ"ל. יען אשר גם בהולדתה להיות לב'ית, תתחסר בתכלית החסרון שהיא הת'יו הנ"ל. ובכל זאת, נהפך החסרון לתיקון הריבוי, כנ"ל באות כ"א:

אות כה

עוד מרחוק נראה לפי עניות דעתי, כפי הנודע שעיקר ההשפעה והברכה היורדת מהאבות לבנים, הוא אחר הסתלקות האבות [כמבואר מכמה מקומות ]. כי בזה תבין ותתבונן בהפלאת ב'נ'י'מ'ן' המוב"פ, אשר בו נשלם מספר י"ב הנ"ל, ותיקון הנ'ון' בכפולתה [שזכה יעקב בהעמדת בניו כנ"ל]. ויהי בצאת נפשה של האם, שהיא בדבר המ'ם כנ"ל, אביו קרא לו ב'נ'י'מ'ן'. כי גם לפי הנ"ל נראה מבואר, שאור האם מוכרח להבנים באופן אחד, יותר מאור האב. כי הוא בעוצם רוממותו, לא יזכו בו כראוי עד השלמת התיקון. ואור האם לבד, נקרא בשם אם הבנים כנודע, יען אשר על ידה לבד נשפע להבנים מאור האב כנ"ל:

אות כו

והעיקר להבין ולהתבונן מכל זה לעובדא ולמעשה, ברוממות כל ברכה, ותפלה, ולימוד, שיש ביכולת כל אחד לצבור ולקבץ בימי חיי הבלו, אשר בזה לבד יתענג ויתעדן בהשגת חכמתו ואלהותו יתברך, אחר פטירתו ואחר התחיה, בהקדם תיקון המלכות מהמלך בן דוד בעצמו. כי אין שום עצה להנצל משטף מימי המבול, בשגעון התאוות והמבוכות ומצוות היצרין הרעים, אשר כתרונו והדריכונו באלה הימים, אם לא בעצת התורה אשר תתקבל על ידה התפלה כנ"ל:

אות כז

בביאור מורנ"ת הנ"ל בדבר הנון, שהוא בענין קבלת התורה. יש לבאר לפי זה ביחוד אור הלבנה כאור ההחמה שבחן המוב"פ, כי גם הנון במדת החית [שלמעלה מהז' פעמים ז']:

אות כח

לפי הנ"ל, תבין ותשכיל ברוממות יוסף המוב"פ. כי הוא אשר יהוסף את הנון למספר אותיות אחיו, וימלא שנת הלבנה בשבט הי"ג, אשר לחודש הי"ג. אשר בו לבד, נשלמה ונתייחדה להחמה:

אות כט

והנה, הריבוי והכפל הראשון והעיקר בהולדת הבנים, שבתיקון הלבנה הנ"ל, הוא הב'כ'ר' [בפי שנים] שבהם, [בכפל היחידות, והעשיריות, והמאות, שבמספר האותיות], להתב'ר'ך' ולהתרבות מאז והלאה. ובהתמלאות והתחשבות הלבנה כחמה הנ"ל, מה נעים ונפלא פירושו בדבר הבכורה, שהוא השכל והחמה, ואחדות פירושו לפי זה, מהכתוב בכור שהוא השכל, עם פירוש רש"י שהוא המלכות, וכנ"ל באות ב'. והבאתו לכל זה מאמר הזוהר הקדוש, יעקב ויוסף כחדא חשיבי:

אות ל

עוד לולא דמסתפינא מלהפליג בדרך הדרש הייתי מבאר, כפי הנודע , שהחכמה הוא להחכים ולהבין האמת שבכל דבר. ובא'לף ואחדות הנ"ל, כאשר תאיר באמצעות המ'ם הנ"ל, להת'יו הנ"ל, תהיינה יחדיו לא'מ'ת'. ותבין מרחוק כח האלף שבאחדות, להפוך ממ'ת' לחית וחיות האמת שבחכמה הנ"ל. ושנמצא בזה משקל נפלא, אשר גם יחידי הדורות נתקשו בזה, ולא השיגו עדיין בשלימות למלאות את המפקד וחסרון הלבנה והתיו, עד שלא זה בלבד אשר לא יהיה נפקד איש במות ונגף חס ושלום, עוד תתמלא ותהיה בריבוי המפקד והמספר למעלה מכל האותיות:

אות לא

בעומק הרמז הנ"ל יבואר לך בפירוש הדרש המוב"פ, שבכתוב והתוית תיו הנ"ל. שהוא סמוך לפירוש הפשוט שמובא שם ברש"י, כי בתחלה נתווה תיו לחיים ממדת הרחמים שלמעלה, ואחר כך נהפך זאת בתכלית ההיפך לכל אחד מאשר נתווה עליו, להיות מהם לבד כל התחלת המות:

אות לב

גם תבין מרחוק בכח הצדקה והשקלים הנ"ל, אשר בכחה להציל ממות, ולהפוך חסרון התיו, להשפעה ונתינה בכפל כפלים [נ'ת'ן' תתן], ועיין לעיל באות י':