Siman 590

(קמז) פעם אחת היה קובל איש אחד לפניו ז"ל איך שקשה לו מאד להתפלל, כי המחשבות זרות מבלבלין אותו מאד. השיב לו רבנו ז"ל מקבלין זאת לכפרת עון, "נעמט מען דאס אהן פאר אכפרת עון" וחיך קצת. וקצת היה נראה כונתו בזה, כי הלא באמת אלו המחשבות הם בעצמם עוונות, ועל כן חיך קצת. אך אף על פי כן בודאי כל דבריו אמת וצדק, כי על כל פנים בזה שאין מהרהר אחריו יתברך חס ושלום, ויודע שבודאי השם יתברך רוצה לקרבו ולקבל תפלתו רק שעוונותיו גרמו לו כל אלו המחשבות הבאין לבלבלו, ויש לו צער מזה ובורח מהם בכל כחו, יכול להיות בודאי שזה בעצמו נחשב לו לכפרת עון, עד שאם היה זוכה להתנהג בזה בתמימות ובאמת כראוי (כי אי אפשר לבאר זאת בכתב) כבר היו עוונותיו נמחלין על ידי זה בעצמו, ואז ממילא היו מסתלקין ממנו כל המחשבות זרות. וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב:), העובר עברה ומתביש בה מוחלין לו וכו' ועין בלקוטי תנינא סימן מ"ו ובהשיחות (סימן יב) שמה שנלחמין עם המחשבות זרות בשעת התפלה להכניע אותם, או על כל פנים לברח מהם, הוא בחינת (תהלים מד) כי עליך הרגנו כל היום, בחינת מסירת נפש ובחינת קרבנות וכו'. וכבר מבאר הרבה בדבריו ז"ל מענינים אלו: איש אחד מאנשי שלומנו היה בפטערבורג. והיה כותב לו זכרונו לברכה משם מכתבים הרבה באשר שיש לו צער גדול מזה שנזרק לשם, כי כמה פעמים שמעו ממנו זכרונו לברכה ששם במקום זה הנ"ל קשה מאד להתחזק בעבודתו יתברך, כי הוא מקום מסכן מאד. ופעם אחת ספר רבנו זכרונו לברכה מזה ואמר בזה הלשון: "דאס וואס ער האט מורא און ציטערט טאמער חס ושלום וועט ער זיך ניט דער האלטן. האט דאס דער האלט אים). דבר זה בעצמו שהוא מתירא וחרד כל כך שמא מחמת זהמת המקום לא יוכל לעמד במדרגתו, דבר זה בעצמו מעמיד ומחזק אותו לעמד על עמדו, ולבלי לפל ממדרגתו: