סימן א

מגדלות אדמו"ר ומוהרנ"ת זצ"ל לענין העלמת האור הגדול והנפלא של אדמו"ר ז"ל יש לומר מחמת שאמר אשר כל עסקו הוא רק ראש השנה, גאר מיין זאך איז ר"ה. ועל ר"ה כתיב בכסה ליום חגינו. וע,כ גם אורו הגדול נעלם ומכוסה מאד. ועיין בלקו"ת סי' צ"ג. והנה אמרו חז"ל מפני מה נסתתר קברו של מרע"ה מן העולם וכ' (שיבואו על קברו וכ' ויהי' הגאולה וכ') וכן ציון אדמו"ר ז"ל אף שיודעים מקום קבורתו נסתתר ג"כ מן העולם ע"י גודל המחלוקת כי אך בזה תלוי הגאולה, כמובן לענין קברו של מרע"ה.

(אמר המו"ל ענין זה מובא ביותר אריכות בחיי"מ כת"י).

אור ליום יו"ד טבת נ'ר' ד'ת' לפ"ק. יאר צייט של מורינו מוהרנ"ת ז,ל אשר מתחיל שנת החמישים מהסתלקותו הקדוש.

בהתגלות אמור הלבנה [מהתכסותה שהיתה עד הנה] לקדשה בלילה הזאת, נתעוררתי ונזכרתי כי הוא הלילה והיום שנתעלה מאור תלמידו למאור שנת הנ' בתקופת השנים כמובן מדבריו הק' [שיש מקיפים והשגות שהם בחי' שנים לקו"ת סי' ז'] ועוד שמתי אל לבי מה שמובן מהם בדבר המארז"ל כד מית מרע"ה צווח קוב"ה וי מי יקום לי עם מרעים. ועפ"י המובן מדבריו הק' בע"פ [שהבאתי בס' כוכבי אור חלק ג' ע"ש] נראה מבואר על אודות התלמיד והל'מד [ב'ן נ'פתלי ה'ירץ] (אותיות לבנה) שהוא שנתייחד ליו"ד המחשבה שברבו וביחד הם אותיות ב'י'נ'ה' [כיחוד החמה והבלנה שבצירוף-לי-המובא בהתורה וידבר וכ' לקו"ת סי' צ"א שבענין המאחז"ל הנ"ל ע"ש] למעלה משאר כל תלמידיו הק' כי אם כולם היו קדושים וזכו לקבל פני רבם בעלייתם אליו ג"פ בשנה היינו בראש השנה שאז עיקר היחוד ל'מ'ד' יום הלבנה (מימי אלול הק') ביו"ד המ'ח' ומחשבה [שבפני הח'מ'ה' הנ"ל שנמשך מאז להשלמת תיקון המ' יום שנגמר אח"כ ביוה"כ כידוע.

ואח"כ באור הח' והנ' שבח'נ'וכה. ושבועות יום הנ' כפי ההכרח שבהם להעלות אור החמה שברבם הנ"ל [ביתר שאת שבעתים וכ'] מכל שבעת הימים והמדות הנחשבים בכלליותם זה מזה למספר מ"ט ימי הספירות כידוע וכמובן במ"א על אודות דברי אור תורתו והשגתו שנתחדשים לבקרים בהמטרתם מלמעלה בכל יםו [כהשפעת והמטרת המ'ן' והלח'ם'] לכל ההוגים והקוראים בה ואם עיקר קריאתה ונתינתה הוא ביום השבת [הכלול מכל שבעת הימים והמדות הנ"ל כידוע]. שאז תתגלה עצם [לחם משנה] התורה כפי ההכנה לזה [בהשלמת הפרשה] ממדת יוסף שביום הששי [כנודע מאזהרתו ומאזהרת האריז"ל שהזהירו מאד על אודות ההכנה הזאת שמחוייבת להיות ביום הששי אם לא באונס גדול] אבראשית דראשית נובע ויוצא קריאתה מיום השמיני הנ"ל והלאה כי באמצעות יום השבת הנ"ל יוצא משם אור קריאתה גם לכל מועדי ד' שגם הם העומדים בדוגמת השלש פעמים הנ"ל שמחויב בהם כל אחד לעלות ולהקביל בהם אור פני הרב והמורה בתורתו שמשפיע בהם כנ"ל [שנשמתו ואור מדרגתו קדמה ונקדמה לבריאת העולם בז' המדות הנ"ל כמובן בזסה מדבריו הק'] וכאשר תראה ותחזה גם ממפעלות השמות לכל דבר וכל מדה כפי האותיות שנתהוו ונאצלו מהם [כמובן מזה בספרי אמת וגם מדבריו הק' להתנא ר' שמעון שמובא מזה בשיחותיו הק'] שהוא אשר לפני השמש והח'מ'ה ינ'ן' שמו ונפשו במ'ח' נ'ון' הבינה והחכמה דמתמן נפקא אורייתא במשנה וכפל הנ"ל בראשית ואחרית מוח'ו' ונשמתו באור אחדותו ובינת השגתו ית' יתחלקו אח"כ שערי בינתו ומוחו הק' להיות כל שער ושעיר למוח בפני עצמו [כמובא מזה בס' כוכבי אור ח"ג הנ"ל מהמובן בספרי אמת על אודות הכתוב מה שהיה שגם הוא שיהי' ביתר שאת וכ' ע"ש] אבל למעלה ובראש כל תלמידיו נתעלה אליו [בתיקון המ' והח' ונ'ון' הכפולה הנ"ל] ראש כל תלמידיו מוהרנ"ת הנ"ל [שהוא העיקר בפני הלבנה] אשר בהם ועל ידם ישים השי"ת כל האור והאהל להשמש והחמה הנ"ל בעצמו כמובן בדה"ק על אודות המאחז"ל כלום נתתי לך גדולה וכ' כי באמת כל שלהבת ול'ה'ב' נ'ון הנ"ל הוא במלכות תלמידו [ובנו שבמדת יוסף הנ"ל] שמקבל מאתו את הבכורה וראשית החכמה והתורה שבפי שניים כנרמז לעיל כי הוא והוא חשיבי כחדא להיות נכללים זה מזה ומוכרחים זה לזה וכמובן עפ"י המסלה הנ"ל גם מהתורה אשרי תמימי דרך וכו' לקו"א סי' א' שאם באמת לית ליה להתלמיד הזה מגרמיה שום אור ותורה כלל, אבל דייקא בעוצם חסרון וחקיקתאמצעות שמו ונפשו תתעלה תורו רבו בהתהוות [קיבול] התפלה להיות נחקק ונתווה גם למעלה [כבתווית התי"ו המובא שם בהתורה אשרי וכ' הנ"ל] כי כאשר תהיה אור הלבנה כאור החמה של רבו כנ"ל נהפך חסרונה ועניותה בתכלית ההיפך, והיא דייקא בהתלבשות אור פני החמה והרבה שבה נ'ת'ן' תתן וישפיע לשאר נפשות ישראל בכל יום ויום ובפרט בשבתות ובמועדים כנ"ל וכמבואר מדבריו הק' בהתורה כי מרחמם ינהגם שבהשפעתו והרקתו והורדתו א"ע ואורו באור הלבנה שבתלמידו יוצא ונובע נחל עדנו ממקור חכמתו להתחדש בכל יום בראשית החכמה והתורה הנ"ל כבתחילת הבריאה לגמרי שברישא חשוכא ושינה מסתימת אור השגתו בעצמו [עין לא ראתה וכ'] [וכן גם השגת הבן שנמשך כולו ממוח האב כמובא שם בהתורה הנ"ל] והדר נהורא בהקימת והקיצת התלמיד יהושע שהוא שמוסר אליו בכל עת את התורה שמקבל מעוצם ענייתו וביטולו לאור הא"ס [בתקופות הימים והשנים שבהשגת עוה"ב כמובא בהתורה הנ"ל] ודייקא ע"י התלמיד הזה נ'ות'ן' התורה שתתגלה ותאיר לכל נפשותץ ישראל בחדשות ונפלאות בכל יום ויום ובכל שבוע ושבוע מעין הקריאה שבאותו השבוע [כנרמז לעיל מהמובן בענין זה מדבריו הק' ומשאר ספרי אמת] שע"ז סמך עליו ידי חכמתו בעלייתו אליו באור הח' [שבחנוכה כנ"ל] לשאוב ממקורו ובארו מים ח'ים' היורדים ונוזלים מיוד מחשבתו ומוחו [כנ"ל מהתו' וידבר וכ' הנ"ל] שבהשלמת המ' שביוהכ"פ כנ"ל כפי הסלח נא וכ' ולהשפיע על ידו לימודים קדושים לכל הדרי מטה באופן שיהי' נשפע [ונודע] לכולם מרוב סליחתו ית' שהתחיל להמשיך הוא לבדו בפעולת הסלח נא שביוה"כ הנ"ל כמובן בזה מכותלי דבריו הק' שבכתב ובע"פ.

וככל גאולת מצרים שהיתה מתיקון היחוד [והכלליות וההתקשרות] של משה בעצמות יוסף שהי' תלוי ועומד בהתחלת התיקון שהי' מעין זה בימי חייו הק' שגם אז נתקרב ויגש יהודה ליוסף [בסוד היחוד והכלליות הנ"ל זמ"ז כמובן מדבריהם הק' עד שנגלה ונתגלה להם להכירו לולהשיגו מעוצם התנכרותו והעלמתו במדת הדין שהתנהג עמהם בתחלה כן גם עכשיו תלוי ועומד יחוד התרין משיחין [ברוב נפלאות כימי צאתינו וגאולתינו ממצרים הנ"ל] ביחוד והשגת פני הלבנה שבתלמיד הנ"ל שנכלל ונתייחד בו גם בימי חייו הק' כי בזה לבד לא אבדה תקוות כל בני ישראל שיזכו גם הם להכיר ולהשיג אור פני שכלו ונשמתו השורה על אנפי תורתו הק' עד שיהיה' נהפך להם גם עתה [ממה"ד למדת הרחמים כנ"ל] לכלכל ולהספיק להם מזון וחיות נפשם וגופם לעולמי עד על כי גם כל רעבם וחסרונם שנחסרים מזה בעת הזאת אין זאת רק מפגם היחוד וההגשה הנ"ל שהרבינו עד הנה לפגום בזה כאשר רמזתי מזה בס' ביאור הלקוטים עפ"י מסילת הקשרים שבהתו' ויסב וכ' ליקו"א סי' ס"ב עיי"ש. אבל אשמים אנחנו [בגלגול זה ובגלגולים הקודמים כי דור הולך הוא דור שבא כידוע] בשמעם נוראות רוממותו מהמראות והחזינות שהפליא לספר [והנה השמש והירח וכו'] ומלאו את פיהם בשחוק ויאמרו הנה בעל החלומות וכ' עד שנמנו וגמרו גדולי ישראל כאלו להשליכו ולהוריד את שמו ונפשו בהורדתו מופלגים כאלה. ואעפי"כ גמר ויגמור כי בעוצם כוחו ועמידתו בכל הנסיונות יזכה גם עתה בכסא ליום חגינו להתעלות ולהיות בראש כלליות הזמן והאדם כעדות ביהוסף הנ"ל עד כי עין בעין יראו בשוב ד' את ציון והתגלות תורתו דעתיקא סתימאה בכל דור ודור ובכל יום ויום (חסר כאן).

שייך להמעשה מבנים שנחלפו. ע"ש כל המעשה. כי באמת אין אנו יודעים כלל עוצם ורוב הטוב לא"ס ותכלית במהותו וכמותו וכ' שעוסק השי"ת להשפיע לנו במתן התורה שבכל דור ודור ובכ ליום ויום כנ"ל. ודייקא ע"י כח הנגדי והמכריח שבעסקי הנפש והגוף והממון בכלל ובפרט וכ' שמתגבר ומתחדש בכל יום זלע"ז כי קליפה קדמה לפרי וסביב רשעים יתהלכון בעצות הנחשים והעיקרבים דהדרן להאור הגנוז שבתרי"ג עיטין כי חמרי חיוורתא כמובא מזה בדבריו הק' אבל גם ע" יאור התורה הזה דייקא [כי טוב הוא להיות גנוז וצפון ליראיו כנ"ל] נמשך הכח לשברם ולהכניעם ולבלי לתור אחריהם באופן שיהיו נהפכים הם בעצמם בתכלית ההיפוך לקליפין ולבושין הציצית הקדושים, וכמובן בזה מדה"ק שם כי כמו לענין כלליות הגאולה והקץ שמזה בעצמו יבא הישועה הפרטיות גם עכשיו באופן שנזכה לונעלה לזה בכל עת ועת עד שתתגלה בשלימות לעין כל כמובן כ"ז מדה"ק. כן גם בפרטי פרטיות באדם ובמקום ובזמן לענין גאולת הנפש כנ"ל שבכל החשך שקודם לאור כל יום ויום מוריד הקב"ה מאור [גווני העינא שבטנת"א] הצפון בההסתרות וקליפין שונים הנ"ל ושני הכוחות של המכה והרפואה המתחדשות בכל יום ויום מכוונים ממש זה מול זה כמבואר ג"ז מדה"ק בענין כלליות אור הצדיק שקודם ירידתו להעה"ז הי' ביכולת להתקרב להשי"ת זולתו ועכשיו אין שום אופן כלל להתקרב זולתו להש י"ת על אשר גם זלע"ז נתחדש נגד בני אדם גם כח המכריח כנ"ל. וכן גם בפרטי פרטיות בכל נקודה ונקודה שבעסקי תורתו הק' הנובעת ומתחדשת בכל יום ויום כנ,ל כי לא דבר רק הם ח"ו כי אם היו נתקבלים לכלליות נפשות ישראל שכולם לקומ-חסר ב' תיבות- היינו נתרפאים ויוצאים לחירות גם בגשמיות מהסטרא דמותא כמו בקבלת התורה [שגם אז היינו מוכנים להתיקון הזה כמבוא בדחז"ל] כי הם חיינו ואורך ימינו ובעבור זה לבד הודיעו לנו מזה חכמינו הק' אולי אולי נזכה מעתה עכ"פ לןבלי לצחק עוד בעגלה הכפירות וכ' ולראות ולשמוע ולהבין מרחוק מה נעשה עמנו בכל דור ודור ובכל גלגול וגלגול העינוים קשים ומרים שאין דוגמתם אשר כבסר סבלו נפשותינו בכל הגלגולים שעברו עלינו, ומה זאת יעשה לנו ד' הלנצח תאכל חרב וכ' וכ' אהה אהה אהה הלא מעתה עכ"פ נעשה ונשמע בקול נעימתו לבלי תכלית קול השיר והניגון, ואעפי"כ ג"ז לטובה תתהפך בכוחו העצום והנשגב ולמען עשה כיום הזה להחיות עם רב בירידתם ועלייתם ג' פעמים לקבל פני הנו'ון' שבניגון שמו [וכ'סאו מ'טה ש'ולחן מ'נורה שבמשכן ומקדש שלעתיד] היוצא ועולה ונתברר מירידת שתי נרות החמה והלבנה (שיצאו מכלל שאר ז' הנרות והכוכבים, כידוע) בהעלאת דם השני כבשים שבכל יום כי גם כלי הארון שבו אנפי זוטרי להשמיע קול ניגון התורה היוצא משם הוא אשר גרם לו בינה יתירה לברר בדמיון מלתא מלתא שבחלום שבעת הפרות כמובן במ"א ותשרנה שתי הפרות והבהמות לברר מאתם רוח האדם בשיר וניגון שבהם דייקא ע"י התמורה והחילוף שהי' מקודם משרשו בתמורתו שתי הנרות האלה בעצמם שהי' קודם הבריאה כמובן מזה במ"א. כי ירדה מלכות פני הלבנה להיות לעבד ובהתגלות אור הבוקר שבפני החמה ימלא פיו שחוק [אוי לאותה בושה] לכסות אור שמה בתכלית הכיסוי וההסתרה ודייקא מכ"ז ישכיל עבדי (דא סיהרא) כחכמת שלמה היושב על כסא וונ'גן' בניגון ושיר השירים (לעלות בג'נ'ון הנ"ל) כביומא דכולא שבתא שאז תלכנה שתיהן המלכות והבינה [כאמא כבתה] להיות כל שפע אור הבקר שבפני החמה שבעה"ז מהם דייקא כידוע כי אי לך ארץ שמלכך נ'ע'ר' [ושריך בבקר נתעלים במדת החכמה יותר מאתו ואשריך ארץ שמלכך בן חורין [תכלית ההיפך מנער העבד) כי מי העולה ויורד בשיר נגינתו כאשר ת'ש'ור'י מראש השנה והחודש ליחוד החמה והלבנה שביחוד משה ויוסף הנ"ל בצאתו ועלייתו אז [מירידתו לעבד] למלוך ולמשול בכל המורידים אותו. והעיקר בגאולה שלעתיד [עיין במדרש רבה שמות שאז ביחוד התרין משיחין הנ"ל כבן יקיר אפרים] יעלה מיום הואוו (שבעבודת החול) הנ"ל לכולו שבת ביום השמיני שלמעלה מאור הבן והשבת שבעוה"ז כידוע לעוצם התלבשותו וכלליותו בתלמידו הנ"ל. כי גם מכ"ז תבין מרוחק על אודות אשר בליל השבת שבגמר החנוכה: והוא השבת האחרון שהיתה לו בימי חייו הק' עסק אז בתפלת יהוכ"פ [שהוא בפעולת הסלח נא השייך לזה ואח"כ נגש ונתעלה [ונסתלק במאור רבו] ביום וא"ו פר' ויגש ויצאה נשמתו בח'נ'ון' המ'רבה לסלוח (שבמספר שמו הק') וכלל אשר נרמז לעיל שעי"ז בעצמו שזוכה התלמיד לאסיפת הכלימה והחרפה [וחסרון הת'יו' שבאמצעות הנ'ון' שבו] ביחוד הו'או להי'וד של רבו ג' פעמים [כמובן בהתורה ואתם תהיו לי וכו' וג'ו'י' קדוש וכ'] כמספר הח'מ' שבאש רבו ואביו יעקב לפני השמש והחמה ינ'ן' ג"כ במילוי וכפל הנ' לראשיתו ואחריתו עוד יאסף ונ'ג'ן בידו וחפניו רוח הנ'י'ג'ון' כבית יוסף שבלהב ושלהבת נרות השבת והתורה [עיין] לשרוף ולבטל בית עשו דס"א שבלב כ"א וחפרה ובושה להב ונורא חוורא דהלבנה והחמה דס"א זלע"ז כמובא בהתו' אשרי הנ"ל כי מלך ה"צ במלכות שלמה שיזכה במחיית עשו עמלק להשלים ולישב כביכול על כסאו ושמו כמובן מדחז"ל: כי זלע,ז בקדושה הוא הזוכה להכיר בעצמו גם בעוה"ז בעוצם נפילתו וחסרונו וחרפתו ובשתו כנגד פני רבו המוריד א"ע עי"ז דייקא בעוצם חסרונו [וביטולו ואפיסתו כאין לגמרי] להתעלות בזה דייקא לשורש האחרות שבאור הא"ס שמשם מציאות ד' בעצם הצמצום ופניית החלל והחיסרון [כמובן בהתו' בא אל פרעה ע"ש] וממדת הדין והצמצום הזה כל החורבן הוקינ'ות בנון הפוכה שבראשית שמו הק' כמובן מזה בס' כי מראש האמנה ושורש האחדות הזה דייקא תבואי תשורי בירידות ועליות הניגון הנפלא הנ"ל שיתגלה בסוף בגמר התיקון' לזקיפת הן' פשוטה המובא שם כי חוסר הת'יו למילוי אות הח'יות' יחדיו יהיו לאור הח'מ' ששם נתאחד ונתהפך החסד להמלא כנ"ל כמובן מרחוק בדברי הצחות ששאל לתלמידו הנ"ל [בתשעה באב האחרון שבימי חייו הק' לפנות ערב שנזכר אז בעוצם העלמת הזכרון של הילד והזקן שלמעלה מכולם עד שאינו נקרא בשם זכרון כלל ער גדיינקט גאר נישט וענה ואמר אז איזה פנים יש לי ביניכם והשיב לו מוהרנ"ת ז"ל (בדברי צחות) וויא גאר נישט וחזר אדמו"ר ואמר לו הלא גם אתם אפס ואין [איהר זענט זיך אויך גאר נישט] ועיין מזה בהל' תפילין הלכה שמדבר שם מעוצם מעלת החת זקנים המוזכרים שם לחית פרשיות התפלילין שהם לאות על ידך וזכרון בין עיניך ע"ש. ושכולם מקבלין מפאר המוחין והזכרון שבהם מהילד העליון הנ"ל שבעוצם התעלותו זכה להשגתו וזכרונו במדת האין שבאין סוף אין שייך כלל לכנותו בשם זכרון כלל שזה זה אשר ינ'ח'מ'נ'ו להפוך לאבלי ציון מהאפר והקינות בעצמם לפאר המוחין והזכרון הנפלא יותר ויותר כי אין הדין נמתק אלא בשורשו וכאשר תבין מדברי, ועיין בזוהר פר' בראשית () גם עיין בהל' ברכת השחר הל' ג' () (ותבין בצירוף כל הנ"ל גם על אודות גלגולי נשמות מירידתו בהיכלי התמורות ע"י לוט ובנותיו כי כלה משקה וכו') וכל תמורת הכסא והגן וכ' [שהכל אחד כמבואר שם וגם בהגן היתה התמורה ממקום דמות האדם ומלך השלום ע"ש] נמשך מתמורת הבן מלך בעצמו. ואם גם ר"ע בבואו להפרדס הזה [ניצול מהרדיפות שנמשך מצד התמורה כמובא שם] נכנס בשלום ויצא בשלום [המלך הזה] עד שבאמת הי' ראוי שתנתן התורה על ידו ואעפי"כ מי עלה לשמים וירד מהתאחזותו בכסא כבודו שכמראה אדם עליו כמשה משיח בעצמו [וכאשר הבאתי ורמזתי עבור זה במסלת הקשרים שבהתו' תקעו ממשלה ע"ש. וגם ממילא מבואר לפי כ"ז ששיר ונגון חיות הכסא בבירורם מהתמורות כמובא שם זה זה הניגון והשיר אשר ישיר משה בעצמו, בגמר התיקון שי' לעתיד עד שיכירו וידעו כל יושבי תבל מי הוא העבד הרוכב על הסוס ומי השר והמושל האמיתי שנכלל בממשלתו ומלכותו בעצמו ית' אשר ימלוך לעולם ועד וכנרמז לעיל שגם כל התגלות השיר הוא מעצם תיקון הבירור [וההצלה מהרדיפות] שיהי' לעתיד: אשירה... סוס ורוכבו הנ,ל בחי' העבד שרכב על הסוס רמה וכ' ותקח מרים [המילדת דקדושה את הת'ף' (גימ' ל'י'ל'י'ת' שפחה בישא) להכנעת המילדת דס"א שבהתגברות והתאחזות השפחה בישא בילדי בני המלך לעשקם לעצמה ח"ו ו'תען ל'הם מ'רים ש'ירו וכ' (ר"ת ש'ל'ו'ם' בחי' אדם שעומד בגן שהי' שלום בימיו)סוס ורוכבו רמה בים ושלימות הכנעתם והבירור מהם והי' השיר שלעתיד בהשלמת הכסא וכ' וכאשר דקדק שם אדמו"ר שאז דייקא אחר שנשלם הכסא בהשיר הק' אמר לו בן המלך עתה אני יודע וד"ל ודוק היטב.