קיג ת״ח שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה כי כל מי שהוא גדול יותר מדקדקין עמו יותר כי הבגדים הם בחי׳ מלכות והמבזה אותם הוא כמורד במלכות ובזה מרמזיז לו שפגם כמעשיו (ל״ק כט־ג פל״ח). קיג ר׳ יוחנן קרא למאני׳ מכבדותא בחי׳ מלכות וע״י שמבזה אותם פוגם במלכות ועושה פירוד בין קוב״ה ושכינתיה שהיא בחי׳ מלכות (ל״ק כט־ג). קיג ודבר דבר, שלא יהא דיבורך של שבת בדיבורך של חול, כי שבת בחי׳ תשובה מאהבה תלוי בשמירת הדיבור שישמור עצמו מלה״ר ומשאר דיבורים פגומים (ל״ק נח־י). קיג ודבר דבר, שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. כי בשבת הוא שלימות הדיבור כי שבת הוא בחי׳ עולם הבא וצריך להמשיך דיבור של שבת בתוך הדיבור של חול להשלים הדיבור בעוה״ז(ל״ק סו־ג). קיג ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, שלימות הדיבור הוא בחי׳ לה״ק ולה״ק הוא מקושר לשבח בבחי׳ ודבר דבר וכו׳ שנא׳ בו ברכה וקדושה ועי״ז ממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החול (ל״ ת ב־ה). קטז שמי שנכתב בקדושה כי הספר הוא בחי׳ שם ה׳ בחי׳ שמי שנכתב בקדושה ואמרה תורה שימחה ויאבד כדי להטיל שלום בין איש לאשתו דהיינו הזוג הקדוש שבשביל השלום שביניהן נמחין ונאבדין הספרים כי הרוח קנאה שורה על אנפי אורייתא וע״י הרוח קנאה יוכל להתקלקל השלום בין הזוג הקדוש וכשנתקלקל שלום שביניהם הוא הפסד גדול כי יחודא תתאה שלהם יקר מאד וע״כ מוכרחין שיהיו נאבדין הספרים הנ״ל כדי לסלק הרוח קנאה ששורה על הספרים (ל״ ת לב). ואזי נושאין ק״ו למעלה ומה שמי שנכתב בקדושד שהוא הספרים הקדושים אמרה תורה ימחה בשביל להטיל שלום וכו׳ ספרי המינין שהם מטילין שנאד ותחרות בין ישראל ובו׳ ע״א כ״ו שימחו ויאבדו ויעקרו מן העולם נמצא שע״י אבידת הספרים הקדושים בא טובה שנאבדין ונעקרין ספרי מינין ואזי יכולים להתקרב אליו ית׳ אמן (ל״ ת לב) (ר׳ פל״ח ל״ת לב). קיז ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה׳ וכר ולמדו חז״ל מכאן שחייבי לאכול שלש סעודות בשבת כי תלתא היום כתיבא לרמז שלא לאכול בסעודה של שבת רק בשביל היום כי לפעמים אוכלים בשביל שרעב מאתמול או שלא יהא רעב למחר אך בכל סעודה לא יאכל כ״א בשביל היום (ל״ק קכה) (ר׳ שבת כג). קיח כל המענג את השבח נותנין לו נחלה בלי מצרים היינו בלי גבול כי עונג שבת שהוא מעיז עוה״ב הוא בחי׳ בלתי גבול וע״כ עיקר החיים נצחיים לעתיד לבא יהי׳ רק להשפלות של כ״ א כי שפלות הוא בחי׳ בלתי גבול כי הוא בחי׳ אין ממש ועוה״ב הוא בבתי׳ בלתי גבול וע״כ שבת שהוא מעין עוה״ב נאמר בו טועמיה חיים זכו כי מי שטועם טעם עונג שבח זוכה לחיים בחי׳ חיים נצחיים (ל״ ת עב) (ר׳ שבת מא).

קית כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עע״ז כדור אנוש מוחלין לו כי ע״י שבת מבטלין הכפירות שהם ע״ז וזוכין לאמונה (ש״ ה רסא) (ר׳ ת״ז ע׳ שבת היא שי״ ן ב!״). קיט כבדהו בכסות נקי׳ (עיין ישעי׳ נ״ח וכבדתו) (ל״ ק יד־ה). קיט לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה אנשי אמונה, כי חורבן אמונה הוא נקרא חורבן ירושלים וכשירושלים היינו האמונה מתגברת אזי העכו״ם והקליפות נופלים ועולים ממנה כל הניצוצות הקדושים שבתוכם בסוד י״א סממני הקטורת (ל״ק לה־ח). קיט אין דומה תורה היוצאת מהבל שיש בו חטא להתורה היוצאת מהבל שאין בו חטא ואין העולם מתקיים אלא על הבל פה של תינוקות, ע״י צדקה שנותנין לא״י תכלול עצמך באוירה דא״י ואז התורה שלך היא בבחי׳ הבל הקדוש שאין בו חטא (ל״ק לז־ד) (ראה בראשית כ״ה הוא יברך). קיט המבזה ת״ח אין רפואה למכתו, כי המבזה ת״ח פוגם בכבוד ואז אינו זוכה לשלום וע״כ אין רפואה למכתו כי כל החולאת באין ממחלוקת היסודות שאין שלום בעצמיו ועיקר הרפואה ע״י שלום (ל״ק יד־יג). קיט המבזה ת״ח אין לו רפואה למכתו, כי כל הרפואות הם הרכבות מכמה עשבים וסמים וזאת ההרכבה יש לה כח לרפאות החולאת כמו כן התורה שהיא רפואה לכל דבר אין מי שיודע אותה כ״ א חכמי הדור אבל מהתורה בעצמה אי אפשר לידע דבר כ״א ע״ פ חכמי הדור שהם מערכין ומרכיבין התורה וגורעין ומוסיפק כמו שנמסרה להם וע״כ כשפוגם בכבוד ת״ח אין רפואה למכתו כי עיקר כח הרפואה א״א לקבל כ״א ע״י חכמי הדור שהם יודעים לדרוש את התורה עי״ז מקבלין כח כל ההרכבות של כל העשבים שמקבלים כחם מהתורה (ל״ק נז־א בהשמ׳) (ר, חגיגה י״ד כל), קיט המבזה ת״ח אין רפואה למכתו, כמו כן להיפך מדה טובה מרובה להמאמין בצדיקים ותלמידיהם שהם הת״ח האמתיים אין מכה בעולם בגוף ונפש שלא יהיה לה רפואה על ידם (ל״ ה ה׳ שבת ו־ב). קב והמכשלה הזאת תחת ידיך אלו דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אא״כ נכשל בהם, דברי תורה הם הדיבורים שסביבות המצוה שהם וידבר ה׳ וכו׳ שהם בחי׳ נסתר כי העבודה שיש באלו הדיבורים אין אנו יודעים והם בחי׳ נשמע בחי׳ תפלה עומד עליהם עמידה היא תפילה שיהי׳ נעשה מהנסתר בחי׳ נגלה עד שיצטרך לבחי׳ נשמע גבוה יותר זה א״א אלא אם כן נכשל בהם כי לעלות מדרגא לדרגא צריך ירידה תחלה שהיא המכשול (ל״ ק כב־יא). קכט מבישא לא הוי טבא, תורתם של ת״ח שידין יהודאין אין לה כח להדריך את האום בדרך הטוב אדרבה בנ״א נופלים לכפירות גדולות ועי״ז את יראי ה' לא יכבדו (ל״ק כח־א) (ראה מתנגדים ב׳).

קלח עתידה תורה שתשתכח ואמר רשב״י שלא תשתכח שנא׳ כי׳ לא׳ תשכח׳ מפי׳ זרעו׳ ובפסוק זה מרומז רשב״י כי הס״ת של זה הפסוק הוא יוחאי וע״י זרעו לא תשכח התורה כי בזוהר דא יפקון מגלותא (התחלת הל״ק). קמו נחש פיתה לחוה והטיל בה זוהמא ע״י שאין שלימות בלה״ק בחי׳ חוה אזי הנחש שהוא הרע הכולל הולך ושולט על לה״ק (ל״ק יט־ג) (עיין זוהר נח ס״ה נחש). קמו ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עיקר תיקון האמונה היא ע״י בחי׳ רוח נבואה שיש להמנהיג אמיתי שעי״ז נתברר המדמה ועי״ז נתתקן האמונה אבל כשמתקרב ח״ ו למנהיג של שקר זה בחי׳ זוהמת הנחש שמערב ומבלבל באמונות כוזביות כי כל המנחשים והקוסמים הם ע״י כח המדמה שאינו מבורר וע״כ ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן כי שם זכו כולם לנבואה ע״י משה רבינו שהיה מנהיג אמיתי שלהם ועי״ ז נתתקן המדמה וזכו לאמונה שלימה בה׳ וע״כ פסקה זוהמתן זוהמת הנחש שהוא אמונות כוזביות (ל״ת ח־ח). קנא כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא החוזר בעולם, צדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע כמו שכל הגלגלים מקבלים רק מחסד השי״ת ומשפיעים למטה כמו כן ע״י צדקה ממשיך השפע ואור החסד מלמעלה להגלגלים שיוכלו להשפיע (ל״ק לא־א פל״ח). קנא ושבו העבים אחר הגשם זה הראות שהולך אחר הבכי, כי השקר מזיק לעינים בגש׳ ורוח׳ כי כשהעינים כהות הם משקריז כגון על אחד שהוא שנים היפך מן האמת כי העינים כהות מן הדמעות והדמעות הם ממותרי המרה שחורה והמרה שחורה שואבת מעכירת דמים ועכירת דמים ע״י שקר כי א״א לומר שקר עד שיעכר את דמיו (ל״ ק נא) (ר׳ שיר השירים ה׳ נפשי). קנא ושבו העבים אחר הגשם זה הראות שהולך אחר הבכי, וזה בחי׳ דמעות שבוכין בעת הצער כי מאחר שיש לו יסורין וצער ע״כ הוא צריך לבחי׳ השגחה כדי שיהיה לו ישועה וע״כ מורידין דמעות כי ההשגחה והראות נמשך לתוך הדמעות בחי׳ זה הראות שהולך אחר הבכי היינו שהם מחסרים הראות ונוטלים חלק מהראות נמצא שהראות נמשך לתוך הדמעות וע״י השגחה נתבטל הצער והיסורין (ל״ ק ת) (ר׳ שמואל׳א כ׳ עד דוד). קנא במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, כל מצוה שהאדם עושה בזה העולם נעשים מהם נרות לחפש בגנזיא דמלכא אחר הסתלקותו וזהו תכלית כל תענוגי עוה״ב, וזה נעשה חפשי היינו בחי׳ החיפוש שנעשה מן המצות כי המצות הם נרות שעל ידם החיפוש (ל״ק ערה) (ר' מצות י). קנא כל המרחם על הבריות וכו׳ (ל״ ק קטז) (ר׳ צדקה לד). קנב דוק בככי ותשכח בנגרי, שע״י האכילה מקבלין הרגלין כח ואזי נעשה מפעמי הרגלין שהם רק שביל דקיק נעשה מהם דרך כבושה כי ע״י אכילת שבת מתקנין פגם חילול שבת בחי׳ מיתת אשתו ראשונה כי כנסת ישראל הוא בן זוג של שבת בחי׳ פסיעות קצרות וע״י אכילת שבת נעשה דרך כבושה (ל״ק רעז) (ר׳ זמירות לשבת פוסעים).

קנב דוק בככי ותשכח בנגרי, ע״י מזונא דגופא דהיינו ע״י תאוות אכילה ושתיה עי״ז מגדילין בחי׳ עקב דסט״א כי ע״י האכילה נתחזקין העקביים והרגלין בבחי׳ דוק וכו׳ ואז כשנתגדל ח״ו עקב דסט״א עי״ז נחלש ח״ו בחי׳ עקב דקדושה (ל״ת ח־א) (ר׳ משלי כ״ב עקב). קנב ויקום לקול הציפור וישחו כל בנות השיר ודרז״ל שכל השירות דומות עליו כשיחה היינו שיהיה נעשה מציפצופים ושירות שיחה ודיבור וזה בחי׳ מה שמספרין על הבעש״ט ז״ל שהיה שומע דיבורים מקול הכנור כי היה עושה מציפצופים דיבורים (ל״ק רכה) (ר׳ הבעש״ט ז״ל). קנג שוב יום אחד לפני מיתתך יום אחד דייקא לענין מה שמפיל את האדם מה שקדם לו ומה שלאחריו כפי מה שעובר על כ״א וע״ז אמר רבינו ז״ל שוב יום אחד שאפילו אם לא תזכה כל ימי חייך כ״א לשוב להשי״ת יום אחד בלבד גם זה טוב ויקר מכל הון (ש״ה רפח). עירובין יג נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא הדבר תמוה וא״כ על מה נברא ובוודאי אין הדברים נאמרין כ״ א בעוה״ז שכפי צרות העוה״ז והיסורין שסובלין בני אדם בוודאי היה טוב יותר אם לא היה נברא כלל אבל בעוה״ב בוודאי טוב יותר מה שנברא כי עי״ז דייקא באין אל התכלית וגם אפילו בעוה״ז יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי עוה״ב (ל״ח לט). כא הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת כמ״ש ולהג הרבה יגיעת בשר, כשפוגם באמונת חכמים אזי נידון ביגיעת בשר והוא מדה כנגד מדה כי הוא אינו מאמין בדבריהם ומלעיג עליהם ודבריהם הם אך למותר אצלו ע״כ נידון במותרות (ל״ק סא־א) (ר׳ עצה ו). מא ג׳ אינם רואים פני גיהנום וכו׳ ומי שיש לו אשה רעה למאי נ״מ לקבולי באהבה, כי באמת צריכין ליזהר מאד שלא לגרש את אשתו כי צריכין לקבל באהבה מאחר שעל ידה אינו רואה פני גיהנום כי שער החרסית היה בירושלים וזה השער הוא כנגד פתחה של גיהנום וזה מרמזין לו ע״י שבירת כלי חרם בשעת השידוך ב׳ ענינים אם היא אשה רעה תזהר לבל תבגוד בה רק תקבל באהבה כי עי״ז אינך רואה פני גיהנום ואם היא אשה טובה דע וזכור כי יש גיהנום ותקדש עצמך כראוי (ל״ת צ). נב הדרי בי, היינו שהתשובה היתה בי מתחלה רק שהיה בכח ועתה ע״י שהשיג למעלה ממדרגיתו עי״ז פגם לומר שלא כענין ואזי חבירו מקשה עליו ואז מבין שפגם ושב בתשובה נמצא שעי״ז יצאה התשובה מכח אל הפועל (ש״ה סא). נג דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה אל כל אשר יפנה ירשיע, וזה בחי׳ המחלוקת שהיה בין שאול ודוד ששניהם היו צדיקים גדולים ואעפ״ב היה ביניהם מחלוקת כי זה היה בחי׳ טוב וזה היה בחי׳ חסד כי שאול דלא גלי מסכתא זה בחי׳ טוב דטוביה גניז בגוי׳ אבל דוד דגלי מסכתא שהי׳ מלמד תורתו לרבים זה בחי׳ חסד דאתפשט לבר ומחמת זה היה ביניהם מחלוקת (ל״ ק רפג) (ר׳ ע״ ז י״ ט שיחתן).

נד כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה, ע״י אמעעות הדיבור יכול לבא לחבונות התורה לעומקה היינו ע״י שמדבר התורה בדיבורים מאיר לו הדיבור בכל המקומות שצריך לעשות חשובה (ל״ק יא־א). נד כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה, וע״כ צריך לעסוק בתודה בפה דייקא כי כשצריכץ לקרות את אחד בשמו צריך לקרותו בפה דייקא כן התורה שהיא שמו של הקב״ה אי אפשר לקרות את חיי החיים בשמו כ״א ע״י הפה ולא ע״י מחשבה לבדה ועי״ ו ממשיכין חיות ואריכות ימים (ל״ק נו־ג). נד ע״ כ נקראת התורה הון, מחמת שיש בהתורה התבוננות גדול מאד שא״ א לבא להתבוננות הזאת כ״ א ע״ י עשירות גדול מאד שיהיה לו הון רב כי צריך כל הק דעלמא להתבוננות הזאת (ל״ ק ס־א). נר אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא היתה שכחה בעולם, כדי לשמור הזכרון דהיינו לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי צריך לשמור א״ע שלא יפול לבתי׳ רע עין מיתת הלב כי הלוחות הם בחי׳ לב ומיתת הלב הוא בחי׳ שברי לוחות שמשם עיקר השכחה (ל״ק נד־ד) (ר׳ ע״ז כ״ח כי שוריינא). נר אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, כי אז בתמוז צריכין להמשיך הזכרון לתקן השכחה שנתהוה ע״י הלוחות שנשתברו בו גם ז׳מן מ׳תן ת׳ורתנו ר״ ת ת׳מ׳ז׳ כי בתמח ניתנו הלוחות וחסר וא״ו מחמת שאז נשתברו הלוחות שהם בחי׳ וא״ו (ל״ק ריז) (ר׳ וכרון יג). סה כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, מתפתה דייקא בחי׳ חסדים שע״י היין נגדלין החסדים תה מתפתה שע״י הגדלת החסדים הוא מתפתה ומתפייס אע״פ שלא היה ראוי להתפתות לפי חסדים סתם והיה יכול להיות רוגז אבל ע״י הגדלת החסדים ע״י היין הוא מתפתה אבל השותה יותר מדאי ומשתכר אזי אדרבא מתגבריץ תוקף הגבורות ונעשה כעס ורוגז ויוכל לבא לידי רעות ח״ו (ל״ת כו). פו רבי מכבד עשירים, כל הנפשות תאבים לממון ולא לממון בלבד אלא אפילו להאדם שיש לו ממון דרך בני אדם למשוך אליו ולאהוב אותו וזה מחמת שהנפש והממון באים ממקום אחד דהיינו מגבורות ובוודאי התחלת המקום שמשתלשל משם הממון הוא בחי׳ קדושה ושפע קודש ואח״ כ נתגשם למטה ונתהוה ממק ובבתי׳ זו רבי מכבד עשירים מחמת שיש להם ממק שהוא בא ממקום גבוה (ל״ק סח) (ר׳ ממק כז). פסחים ב אור לארבעה עשר היינו אור שבעינים שיש בהם שני פעמים שבעה גלדי עינא בהם בודקין את החמץ כי ע״י תיקק הברית נתחזק יצרו הטוב ואז עיניהם רואות נפלאות וע״י אור העיונין מעוררין יום נקם בלב לבטל שאור וחמץ של יצר לב אדם רע הנשאר לו מנעוריו המסית את האדם שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור לומר זה נאה וזה לא נאה (ל״ת פג) (ר׳ בראשית א׳ ויקרא). ג עקם הכתוב טי״ ת אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו, זה רמז כשרוח סערה שולט דהיינו ע״י דברים בטלים ולשה״ ר ופגם הברית אזי אין יכולת לדבר בדרך יושר כי הרוח מבלבל וכשמתקן הדיבור ע״י שידבר לפני הש״י באמת גדול אזי אין לו בלבול (קל״ק לח־ג) (מ״ ה לח).

ז חיפוש בנרות ולמדו מפסוק נר ה, נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, דע שכל מצוה שעושין נעשה ממנה נר וכשנסתלק האדם אם היא נשמה גדולה אזי נותנין לה להיות מחפש בגנזיא דמלכא וזה תכלית כל תענוגי עוה״ב ולחיפוש צריכין נרות כמו שאמרו רז״ל שחיפוש בנרות וכו׳ והנרות נעשק מן המצות ואצל אלו הנרות מחפשת הנשמה בגנזיא דמלכא (ל״ק ערה) (ר׳ שבת קנ״א במתים). כה בכל מתרפאין, היינו בכל דבר שבעולם יכולים להתרפאות ובתנאי חוץ מע״ז וגילוי עריות וש״ד, דהיינו ג׳ מדות א׳ ע״ז אפילו קלקול אמונה נקרא ע״ז, ב׳ ג״ע היינו מי שאינו שומר הברית כראוי, ג׳ ש״ד שלא לבזות שום אדם היינו כשיוצא מג׳ מדוח אלו אזי בכל מתרפאין אפילו בלחם ומים כי זוכה לתפילה בשלימות ואזי יכול להתרפאות בכל דבר שבעולם (ל״ת א־י) (ר׳ בשלח ט״ו ויאמר). נ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד וכו׳ וכי האידנא לאו הוא אחד אלא עכשיו מברכין וכו׳ אבל לעתיד יברכו על הכל הטוב והמטיב, כי לעתיד יתגלה הדעת ותתנו שאין שום רע בעולם כלל רק כולו טוב וכולו אחד (ל״ק כא־י). נ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד וכו׳ שיהיה כולו הטוב והמטיב, כי באחד אין שייך רע כי הרע היה נגדיות כי כל מה שהוא נגד רצונו של אדם הוא רע ובאחד אין שייך נגדיות כי אמת הוא אחד ע״כ לעתיד לבא יתבטל הרע וההתנגדות ויתבטלו הדמעות שהם בחי׳ שקר ויתבטל הטומאה(ל״ק נא)(ר׳ חגיגה י״ד אל). נ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד וכו׳ הוקשו אטו האידנא לאו אחד הוא אלא האידנא מברכין על הרעה דיין אמת ועל הטובה הטוב והמטיב אבל לעתיד יברכו על הכל הטוב והמטיב, נמצא שאחד הוא התכלית והוא כולו טוב כי אפילו כל הצרות העוברין על האדם ח״ו אם יסתכל על התכלית בוודאי אינם רעות כלל רק טובות גדולות אם להזכירו שישוב אם למרק עוונותיו כי כוונת השי״ת הוא בוודאי רק לטובה אך עיקר הצער שיש לאדם הוא רק מחמת שלוקחין מהאדם הדעת ובאמת אין שום רע בעולם רק כולו טוב (ל״ ק סה־ג) (ר׳ צרות ויסורין ב). נ אור יקרות וקפאון אור שהוא יקר וכו׳ (עיין זכרי׳ י״ד אור) (ל״ק ו־ג). נ אור יקרות וקפאון (ראה שמות ל״ד פסל לך) (ל״ק ל־ח). נ יש זריז ונשכר זריד ונפסד, כי מצוה גוררת מצוה ובוודאי יש איזה בחי׳ בין מצוה למצוה שהוא מקשר מצוה אחת לחברתה ובאמת זאת הבחי׳ מה שהוא בין המצוות היא ג״כ יקרה מאד ועל כן מי שהוא צדיק מנעוריו והולך מדרגא לדרגא הוא מפסיד ע״י הזריזות את בחי׳ הקדושה מה שהוא בין מצוה למצוה כי המצווה בעצמה הולכת אליו וכשגם הוא רץ אל המצוה אזי יוכל לדלג את הבחי׳ מה שהוא בין המצוות וע״כ הוא זריז ונפסד וכ״ז למי שהולך בדרכי ה׳ מנעוריו אבל מי שצריך לעשות תשובה הוא צריך דווקא להיות זריז להמלט על נפשו והוא צריך לדלג אל הקדושה ואיש כזה הוא זריז ונשכר (ל״ת נט) (ר׳ צדיק קצה). סו כל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו, מי שיש לו גדלות אינו יודע להשיב מה ששואלים ממנו (ל״ ק כב־יא),

סו כל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו, לפעמים צריך האדם שיהיה לו גדלות כי כשצריך לבא להשגה ולעלות לאיזה מדריגה אזי צריך לשכוח את חכמתו שמקודם וע״י גדלות שוכח את חכמתו אך צריך לזה חכמה יתירה כי בוודאי הגדלות הוא איסור גדול מאד ואם יתגאה חכמתו תסתלק אך צריך שיהיה לו גדלות רק כדי לשכוח חכמתו שמקודם ואעפ״כ יהיה עניו באמת (ל״ק רמו) (ר׳ גיאות כב). סו כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת, ע״י כעס הבא מהכבד נתעורר המקטרג הגדול שהוא עשו אדמוני וממנו נשתלשלים מקטריגים וצרים למטה על האדם הכועס ושולטים עליו ואינם יראים מלפניו כי ע״י הכעס נדמה להם כבהמה כי סר צילם ועיקר הצלם היא חכמת הבורא המאירה בפני האדם וע״י כעס חכמתו מסתלקת ופניו נופלים וצריו מצירים לו וע״י התענית הוא מתקן את פניו (ל״ ק נז־ו) (ר׳ כעס ה). סו כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו ע״י כעם ואכזריות נקטן הדעת ונעשה בחי' מוחין דקטנות ואזי הם יונקים ח״ו מפגם הדעת ומזה בא ח״ו תאוות ניאוף (ל״ת ח־ב) (ר׳ איכה ד׳ גם). סו אין אדם ק גזירה שוה מעצמו, כי יכול להיות שהוא ק גזירה שוה מעצמו והוא מכח המדמה שמדמה מילתא למילתא ע״כ אסור לדון ג״ש אא״כ קיבלה מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו ע״ה מפי הגבורה כדי להנצל מכח המדמה (ל״ק נד־ו). סח חציו לה׳ וחציו לכם, והצדיק אפילו בזאת החצי הוא כובש את יצרו ואוחז את תאוותו בידו אצל הצדיק הזה אין חילוק בין מיתה לחיים כי תמיד הוא עובד ה׳ (ל״ק קמד) (ר׳ מד״ר קהלת א׳ אין). פז הרבנות מקברת את בעליה, כל אחד לפי בחי׳ המלכות שיש לו הוא בחי׳ צופה שמוטל עליו להזהיר ולהוכיח את האנשים שהם משרשו אבל אם אינו מזהיר אזי העונש עליו וע״כ הרבנות מקברת את בעליה אבל אם מוכיח אותם ממשיך אריכות ימים לתוך המלכות (ל״ק נו־ג) (ר׳ תוכחה יב). פח אברהם קראו הר יצחק קראו שדה יעקב קראו בית, יעקב העלה את התפילה מהר ושדה לבחי׳ בית כי בבחי׳ בית יש גם לעכו״ם השגה בחי׳ כי ביתי וכו׳ לכל העמים וכדין אתייקר שמא עילאה (ל״ק י־ג). קיב כשהיה ר״ע בתפיסה א״ל רשב״י רבי למדני תורה ואם לאו אני אומי־ ליוחאי אבא ומוסרך למלכות, והדברים תמוהים מאד שר״ש יאמר כדברים האלה לרבו שימסרו למלכות וגם כי מסתמא כשר״ע רבו לא רצה ללמדו בוודאי כיוון לטובה וגם הלא כבר היה תפוס בתפיסה ומה ימסרהו עוד, כי ר״ע היה מקהיל קהילות ודורש ברבים וסבר ר״ש שמפני זה נתפס בתפיסה מחמת ששמעו בני אדם שאינם מהוגנים כי ע״י חידושי תורה שמגלין עי״ ז נמשך אלקות כביכול לתוך מוח השומע זאע״פ שזה תפיסה כביכול אעפ״כ הוא ניחא להשי״ת שיהיה נמשך כביכול ע״י התורה אבל כשלומד לתלמיד שאינו הגון וממשיך אלקותו ית׳ לתוך המוח שלו זה תפיסה ממש וע״כ עונשו תפיסה כי ע״י התפיסה יתתקן ויזדככו הדיבורים שהכניס לתלמידים שאינם הגונים וע״כ אמר רשב״י לר״ע שילמדנו חורה ועי״ז יתתקן פגם הנ״ל שלמד תורה לתלמידים שאינם הגונים ואם לאו אני אומר דייקא היינו שר״ש אמר לר״ע שאם הוא אינו רוצה ללמדו תורה אזי אני אומר להתורה שהוא בחי׳ יוחאי אבא בחי׳ חסדים מצד האב שמשם התגלות התורה כי התגלות התורה הוא התגלות החסדים וזה ומוסרך למלכות כי ר״ש אמר שזה שר״ע אינו רוצה לומר תורה מחמת שאין לו חסדים מצד האב ואין יכול לתקן פגם הנ״ל כ״א ע״י תפיסה אבל באמת ר״ע הוא רבי גדול כזה שיש לו חסדים מצד עצמו ואין צריך לזכות אבות כלל רק שהוא עניו וע״י שיגלה ר״ש תלמידו תורה שהוא יש לו חסדים מצד האב עי״ז יביא את ר״ע לבחי׳ גדלות עד שיוכרח בע״כ לומר תורה (ל״ת ס) (ר׳ כל הענינים מהתורה הזאת ותבין).

קיז עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים, תיקון למקרה לילה ר״ ל לומר עשרה קפיטל תהלים כי הם כנגד עשרה מיני נגינה שהם היפך הקליפה לילית כי תהלים בגי׳ לילית עם החמש אותיות של שמה כי יש כח באמירת תהלים להוציא הטיסה מהקליפה שלקחה אותה (ל״ק ר״ה) (ר׳ תיקון הכללי ג). קיח קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, וקשה זיווגו כקריעת ים סוף (סוטה ב) כי הים סוף נקרע לי״ב קרעים כנגד י״ב שבטים (תיקון כא) שהם בחי׳ י״ב נוסחאות התפילה שעי״ז גורמים זיווגא דקב״ה ושכינתי׳ וגם ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים ע״י תפלתם ועי״ז זוכה לזיווג ולפרנסה (ל״ק ט־ב). קיח קשין מזונותיו כפלים כיולדה, כי היולדת צועקת עי״ן קלין והכא יש ק״מ קלין שצווחת השכינה על הנופלים בתאוות ממון (ל״ק כג־א). קיח קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי ים סוף נקרע לי״ב קרעים כנגד י״ב בדיקות הסכין שעל ידיהם קשין מזונותיו, כי כשהשוחט אינו הגון ואינו מכוין בשעת ברכה ואינו מעלה את הנפש ואין להשכינה מ״נ להמשיך טרף לביתה עי״ז קשין מזונותיו (ל״ק לזיו) (ראה שה״ש ה׳ נפשי) (איכה ה׳ בנפשינו). קידה קשין מזונותיו כקי״ס, ע״י משא ומתן באמונה הוא מקיים ואהבת ועי״ז יהיה לו פרנסה בלא יגיעה וטורח וזה כקי״ס כי קריעת ים סוף היה ע״י זכות אברהם כמ״ש לפנות בוקר דא בוקר דאברהם נמצא כשהגיע עת הבוקר אזי יצא מקושי לקל נמצא ע״י מו״מ באמונה בחי׳ ואהבת בחי׳ אברהם אזי אין קשין לו מזונותיו (ל״ק רי). קיח המבזה את המועדות כאלו עובד עכו״ם, מי שהולך ונחלק ונופל ואזי העולם שוחקים ממנו והוא מתבייש זה בא ע״י שפגם בשמחת יו״ט כי ע״א נקרא בושת (הושע ט) והמבזה את המועדות כאלו עובד עכו״ ם ע״ כ בא עליו בושה לפעמים לכפרה ולפעמים להזכירו שישוב (ל״ק רלה) (ר׳ שלש רגלים י). קיט ואת כל היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, כי עיקר מעמד פרנסה הוא ע״י אמת בחי׳ שבירת תאוות ממון כי קושטא קאי (ל״ק כג־ה) (ראה שבת ק״ד קושטא). קיט ואת כל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, עיקר קיום העשירות היא אמת בחי׳ שבירת וביטול תאוות אכילה אבל ע״י שקר כשהוא משוקע בתאוות אכילה זה סימן על דלות (ל״ק מז) (ראה מיכה ז׳ תתן אמת). קיט ואת כל היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, כי עיקר הממון בא מבחי׳ נפש בחי׳ נקבה בחי׳ רגלין, כי הממון הוא ממקום הנפש ונפש היא בחי׳ נקבה כידוע בכתבי האר״י ז״ל כי כלל המדריגה התחתונה היא בחי׳ נפש בחי׳ נקבה נגד מדריגה שלמעלה הימנה ע״כ ע״י בת זוגו בא לו הממון (״ק סט) (ר׳ נפש יד).

קיט למנצח בנגינות מזמור לדוד זמרו למי שמנצחין אותו ושמח, כי כשמדבר לפני הקב״ה ומפרש שיחתו רוצה לנצח את הקב״ה כביכול והש״י יש לו תענוג מזה ע״כ שולח לו דיבורים שיוכל לנצח אותו כביכול כי בלא זה לא היה אפשר לבשר ודם לנצח את הקב״ה (ל״ק קכד). קיט זמרו למי שמנצחין אותו ושמח, כי צריכין לנצח אותו ית׳ כביכול כי אע״פ שנדמה להאדם שהש״י אינו רוצה לקרבו מחמת שקלקל הרבה וגם עכשיו אינו מתנהג כרצונו ית׳ אעפ״כ צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולפרוש כפיו אליו ית׳ שיקרבהו לעבודתו כי אעפ״ב אני רוצה להיות ישראלי נמצא שרוצה לנצח את השי״ ת כביכול והש״י יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו כביכול (ש״ה סט). ניצה טז זכרהו מאחד בשבת שמחת עוה״ב שהיא בחי׳ שבת ירגיש בששת ימי המעשה שהם מעשה המצות שיהא שכרו מהמצות בעצמן ולא בשביל שכר עוה״ב (ל״ק ה־ב). טז וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש, היינו שבתחלת השבת שצריך לקבל נפש יתירה אנו זוכרים מאבידת הנפש בחול ומתחילין להתגעגע אחריה ומזה בעצמו נתהוה הנפש יתירה (ל״ק לא בהש׳). כה מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שעדן הן, יש שני מיני עזות יש עזות דקדושה שא״ א לקבל התורה כ״א עי״ז העזות וכנגד זה יש עזות דסט״א ויש לו תורה מהסט״א היפך מן התורה הק׳ שלנו (ל״ק ל־ח). כה מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, כי צריך שיהיה בו עזות דקדושה כי כשם שמי שהוא עזות פנים אין לו חלק בתורה כמו כן מי שהוא שפל ונבזה ואין בו שום עזות דקדושה אין לו ג״ כ חלק בתורה כי בוודאי יבטלו אותו המונעים מתורתו ועבודתו (ל״ק קמ^ (ר׳ תהלים ס״ח תנו). כט גזל את הרבים ואינו יודע למי יעשה צרכי רבים, כי יש שפגם וחטא כ״ כ עד שגזל את הרבים שהפגמים שלו נוגעים לכלל ישראל ואזי כל תיקונו הוא רק לעסוק בצרכי רבים לשמים ועיקר צרכי רבים הוא לזכותם לתכלית הנצחי ועיקר להשתדל שיהיה לו חלק בהמשכת התורה שתתפשט בעולם הן ע״ י שיסייע בממונו הן בגופו כי כ״ א יכול לזכות שיהיה לו חלק בזה וע״י ההדפסה של ספרי צדיקי אמת יזכה את הרבים חה עיקר תיקון התשובה (ל״ה הל׳ גזילה ה־יח) (ל״ק סט). לב הנצרך לבריות חייו אינם חיים, כי הנצרך לבריות עבור פרנסה או כבוד אינם חיים שלו כי הוא חי מאחרים ואינו יכול להתפלל באמת כי נופלים עליו פניות ושקרים בתפילתו בשביל בני אדם מאחר שהוא נצרך להם (ל״ ק סו־ג).

לב כיון שנצרך לבריות עולם חושך בעדו, חשך לשון מניעה היינו כשנצרך לבריות אזי יש לו מניעות היינו כשהוא בין העולם קשה לו להתפלל באמת כי כשנצרך לבריות נוח וטוב לו יותר להתפלל ביחיד אבל מי שאין נצרך לבריות לא לפרנסה ולא לכבוד יוכל לעמוד בין אלפים אנשים ולהתפלל באמת להשי״ת לבדו (ל״ק סו־ד). ראש השנה ב ר״ח ניסן ר״ ה למלכים, כי אז היה הקמת המשכן שמשם נמשך הכבוד של מלכים של כל הממונים והראשים וע״כ היה הקמת המשכן בראש חדש דוקא כי זה בחי׳ ראש חדש שעי״ז נתחדשים כל הראשים (ל״ק ע) (ר׳ פקודי מ׳ וכבוד). ב ר״ ח ניסן ר״ ה למלכים, עיקר חיזוק המלאך הוא בניסן כי ניסן ר״ה למלכים ואז נתחדש כל ההתמנות של כ״א ואז נותנין לכל המלאכים ההתמנות שלהם ואז נתחדש רצון הש״י בחי׳ (דניאל ב׳) וכמצביה עבד בחיל שמיא כי אז נותנין לכולם ההתמנות כרצונו ית׳ ואז יש להמלאכים שמחה ונתחזקין (ל״ת ה־י) (ר׳ ר״ח ניסן ב). ו בפיך זו צדקה, ע״י צדקה יכולים לדבר דיבורים המאירים בתורה כי ע״י צדקה זוכין לתיקון הברית ואז הדיבור מותר (קל״ק כט־יג). ו בפיך זו צדקה, כי ע״י הצדקה נעשה הפה דהיינו הדיבור שהוא בחי׳ גדר אדם ועיקר הצדקה הוא ע״י בטחון (ל״ק רבה) (ר׳ חהלים ל״ז בטח). ו בפיך זו צדקה, שע״י צדקה נעשה הפה של הצדיק והצדיק הוא בחי׳ בכור ובכור נוטל פי שנים היינו שדיבור פיו הק׳ יש לו שני משמעות ומזה בא שיש כח ויניקה להצבועים לינק מהם להפוך דבריהם אל השקר שלהם מאחר שהדיבור הק׳ בעצמו יש לו שני משמעות בבחי׳ פי שנים (ל״ ת טו) (ר׳ יומא ע״ב ושמתם). ו בפיך זו צדקה, תיקון לפה שיתן צדקה (ס״ה אמת). יז טלית לבן שנתעטף הקב״ה וסידר י״ג מדות, ע״ י טלית דקדושה שהיא בחי׳ מקיף בחי׳ רוח חיים נכנע טלית דקליפה רוח דקליפה והי״ג מדות הם בחי׳ רוח חיים דקדושה (ל״ק ח־ח).

יז מעביר ראשון ראשון (ר׳ תהלים ע״ט אל תזכור) (ש״ה פט). יח צום הרביעי וצום החמישי וכו׳ יהיו לששון ולשמחה קרי ליה צום וקרי ליה ששק אלא כשאין שלום צום, היינו כשאין שלום ויש מחלוקת אזי צום כי צריך לזה תענית וע״י התענית נעשה שלום ואזי כשיש שלום ששק ושמחה כי ע״י תענית נבנה קומת וחיות השמחה (ל״ק קעט! (ר׳ תהלים קל״ט גלמי). כר אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם במועדם אל תקראו אותם אלא אתם, עיקר כח קדושת יו״ט הוא תלוי בצדיקים וע״כ כשמקבל ומכבד את הימים טובים ומקבל אור הגדול של יו״ט שהוא בחי׳ הצדיק נתבטל הגדלות שלו כי הקטנות בטל לגבי הגדלות וע״כ חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כי עיקר כח יו״ט תלוי בצדיקים (ל״ק קלה) (ר׳ סוכה כ״ז ובזה). כה דוד מלך ישראל חי וקים, ע״י התגלות מלכות דקדושה יתבטל מלכות דס״א אבל ישראל הדביקים במלכות דק׳ מקבלים משם חיותם (ל״ק מט־ז). כז התוקע בבור, שהוא מונח בבור ומתאנח ותוקע ע״ז אותם העומדים בחוץ שאינם בבחי׳ בשר אם קול שופר שמע יצא היינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו ואם קול הברה שמע לא יצא (ל״ק כב־ז). רבינו ז״ל בעצמו הקשה ע״ז כי מבואר מקודם שרק אותם שהם בבחי׳ בשר הם שומעים קול החכם ואם לאו שומעים קול הברה וכאן מבואר אפילו אותם שאינם בבחי׳ בשר אם שמעו קול שופר יצא ולא תירץ רבינו ז״ל זאת רק מורינו מוהרנ״ת, ז״ל הבין ממנו ז״ל שאף אם אינו בבחי׳ בשר להחכם אם יכריח עצמו בכח לשמוע קול הצדיקים יש לו תקוה לשמוע הקול דקדושה בעצמו כמו הפירוש הפשוט של הדין הנ״ל שצריכים הבחנה אם קול שופר שמע יצא (ח״מ שה״ל יז). יומא כב אין ממנין פרנס על הציבור אא״כ קופה של שרצים תלוי מאחריו, כי ע״י קופה של שרצים מחזיק א״ע בבחי׳ מה ואין וכשמתגאה אז בני־אדם פותחים את פיהם ואומרים חזור לאחוריך ומבזים אותו (ל״ק צה) (ר׳ כתבי האריז״ל). כב מפני מה לא נמשכה מלכותו של שאול מפני שלא היה בו שום דופי כי אין ממנין פרנס על הציבור אא״כ קופה של שרצים תלויה מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו כלך מאחריך, כי עיקר המלכות ע״ י ענוה וכל מה שיש להמלך ענוה ביותר מתפשט מלכותו ביותר (ל״ ת טז).

כב בראשונה כל מי שרצה לתרום תרומת הדשן תורם פי׳ דורות הראשונים שהיו צדיקים בשביל זה כל מי שרצה לזכות בהתנשאות הנקרא דשן תורם היה מנהיג הדור ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש היינו כשהיו מרובין רצין שכל אחד אומר אני רוצה להנהיג הדור עולין בכבש היינו כבשונו של עולם היינו מי שידע יותר בסודות התורה לזה היו ממנין על הציבור וזה כל הקודם את חבירו בד׳ אמות היינו ארבע אמות של הלכה זכה זה היה זוכה לתרומת הדשן ואם היו שניהם שוין כשהיו שנים שוין בהשגת התורה וכל אחד רצה ההתנשאות אזי הממונה היינו היצר הרע אומר להם הצביעו היינו שיראו איזה צביעות בפני המון עם כדי שיקבלו אותו לרב והממונה היינו היצר פיתה אח כל אחד ואמר להם מה הן מוציאין אחת או שחיים מה היא עבירה בזה שתוציא צביעות פעם אחת או שתיים ואחר כך כשתהא מוחזק לצדיק אזי תחזור לצדקתך אבל הצדיקים האלו אין מוציאיז שום צביעות מחמת גודל הכרתם בגדלות הבורא וזה אין מוציאין אגודל במקדש היינו שכלם כי מי שיש בו דעה כאלו נבנה מקדש בימיו (ברכות לג) מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו התקינו שלא יהא חורמין אלא בפייס נשברה רגלו היינו כפירה מחמת קנאה עי״ז כפר בעיקר ובוודאי מי שדחף אותו ולקח גדולה לעצמו הוא עזות התקינו שיהא תורמין ע״י פיוס היינו מתחילה היו רוצים בהתנשאות לשם שמים אבל עכשיו ההתנשאות בשביל כבוד עצמו התקינו שלא ירדוף שום אדם אחר התנשאות ואין תורמין אלא ע״י פייס פי׳ עד שיבואו כל העם ויפייסו אותו שיקבל רבנות יקבל אבל בלא פיוס לא יקבל כי לא מצינו בדור הזה שיהא כוונתו לשם שמים (ל״ת פ). לח וירא אלקיס את האור כי טוב אין טוב אלא צדיק, צדיקים שיעז להם מדת הסתפקות אצלם הוא אור מלא ונשפע על ידם כל השפעות טובות אבל אלו שאין להם מדת הסתפקות ומנהיגים את ביתם בגדולות לעולם חסר להם הרבה (קל״ק נד־ב) (ר׳ משלי ג׳ מארת). לח הבא לטמא פותחין לו כשלומד תורה נכנס בו ערמימיות וזה בא בניקל כי הקדושה צריך סיוע מלעילא (ל״ק יב־ב). לח הבא לטמא פותחין לו, כשאדם עומד להתפלל באים מחשבות זרות ונשאר בחשך ואינו יכול למצוא הפתח לצאת אבל בודאי יש פתחים בחי׳ פוחחין לו וע״י אמת שתדבר דיבורי אמת בבחי׳ קרוב ה׳ וכו׳ יקראוהו באמת הקב״ה שוכן עמו ומאיר לו בחי' ה׳ אורי וזוכה למצוא הפתח (ל״ק ט־ג). מה שהקשה מורינו מוהרנ״ת זצ״ל לרבינו זצ״ל לכאורה קשה איך יכול לצאת מהטומאה דרך הפתח שנפל שם כי מבואר (בגמרא מנחות כט) מפני מה נברא עוה״ז בה׳ שכל הרוצה לצאת יצא ומה טעמא תליא כרעי׳ דאי הדר בתשובה מעיילי לי׳ פו&״י בפתח העליון ולעיילו בהך בפתח התחתק שיצא משם לא מסתייעא מילתא כי הבא לטהר צריך סיועא פתח יתירה מבואר כאן שא״א לצאת דרך הפחח שנפל שם והשיב רבינו ז׳׳ל כי יכול לצאת דרך הפתחים של נפילת חבירו כי מה שאצל חבירו ירידה היא אצלו עלי׳ וזה פותחין לו כי יש שם הרבה פתחים (ל״ ק קיב). סז לשון של זהורית. ע״י תיקון הברית שנקרא זוהר הרקיע הוא מלבין עוונותיהן של השס״ה לאוויז ומשפיע לבנונית בשס״ה גידיץ חורק תיקונים לכל המקומות הצרים (ל״ק כט־ד) (ראה קהלת ט בכל עת). סט לענין יצה״ר דעבירה דהיינו של תאוות המשגל כחלינהו לעיני׳ ושבקוהו נ׳מצא שאע״פ שסימו את עיני היצה״ר אעפ״כ נשאר וזה בחי׳ מה שנמצא באנשים כשרים קצת שמונע עצמו מלהסתכל בנשים ואעפ״כ נשאר היצה״ר כי מסתכל מן הצד כלאחר יד (ל״ק קכח). עא הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של ת״ח יין, לנסך היינו מלוכה וו משלה מזבח זה בחי׳ דינים וזה הרוצה לנסך להמליך ולהמתיק הדינים עצה ע״ז ימלא גרונם ע״י יין המשמח ועי״ז נמתקין הדינים (ל״ק מא) (ראה תהלים כ׳ יתן),

עא הרוצה לנסך יין ע״ג המזבח ימלא גרונם של ת״ח יין, ע״י שמטהר הלב וחושב מחשבות טובות יוכה שיוכל לחדש מעשי בראשית ולעשות ניסים בעולם וזה ימלא גרונם כי גרונם היא בחי׳ השיתין של המזבח שמנוקבין ומחוללין עם התהום כי תהום דא לבא וקנה ותהום בחי׳ ניסים שעל דבר נסי הכל תמהין ע״כ הצדיק שלבו פתוח בחכמה יכול לחדש מעשי בראשית (ל״ק מט־ז) (ראה סוכה מ״ט חמוקי). עב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכר וע״כ יש להתורה שני כוחות כי אותיות התורה הם אור פשוט ואין להם שום תנועה רק כ״א כפי מה שהוא נכסף כך הוא מצייר ומפרש אותיות התורה לטוב או להיפך ח״ו וע״כ האותיות מבקשים להצטייר מפי צדיק שעי״ז מקבלין נקודות ונצטיירין לטוב וע״כ גם הרב צריך שיהי׳ לו שני כחות שיש להתורה כי צדיקים מתדמים לקונם (ל״ק לא בהש׳) (ראה מועד קטן י״ז אם הרב). עב ושמתם, זכה נעשית לו סם חיים וכר, כי התורה יש לה שני כחות להמית ולהחיות כך התורה של הצדיק יש אדם שנעשה לו נשמה חדשה מהתגלות התורה ויש אדם שהוא ח״ו להיפך הכל כפי תפיסת המוחין שלו (ל״ק לו־ה) (ראה ברית לד). עב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות, סם חיים הוא אנפץ נהירץ סם מות הוא אנפץ חשוכין ומן אנפץ חשוכין יש לעכו״ם יניקה וכל עכו״ם יש להם כל המדות רעות, וע״כ כשזוכה לעיין בתורה עד שמשיג חכמות התורה אזי הוא בבחי׳ אנפץ נהירין אז נכנעץ המדות והתאוות של העכו״ם (ל״ק קא)(ר׳ עכו״ם יז). עב זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות, כי התורה היא רפואה ויש אנשים שא״ א לגלות להם פנימיות התורה הצריך לרפואתו וע״כ אם יאמרו לו התורה בעצמה כמו שהיא ימות כי אצלו שלא זכה נעשה לו סם המות, ע״כ ההכרח להלביש לו פנימיות התורה בדברי תורה אחרים ולפעמים גם זה אינו יכול לקבל ע״כ מלבישץ התורה בסיפורי דברים חיצונים למען יוכל לקבל הרפואה הגנוזה שם כי גם התורה מלובשת בסיפורי מעשיות מחמת שלא הי׳ אפשר למוסרה כמות שהיא (ל״ק קסד). עב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כי זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מוח, כי הצדיקים האמתיים מדברים לפעמים עם רשעים ומספרים עמהם מעסקי מלחמות וכיוצא בזה מעסקי עולם אך הוא מלביש בזה האור הגדול של התורה כי אם היו מגלין לו תורה כמות שהיא היה מתפקר יותר כי הי׳ נעשה אצלו סם מות ח״ו כי הוא רחוק מן התורה וע״כ צריכין להלביש לו התורה בצירופים אחרים (ל״ת צא) (ר׳ מגילה ט׳ כמו). עג אותיות בולטות ומצטרפות (ר׳ ספרים ז) (ל״ק רפא). ער ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כי אינו דומה מי שרואה ואוכל וכו׳ מכאן שסומא אץ לו שובע, כי מי שאינו רואה אין לו גבול וזה בחי׳ מעלת הבטחון שמסתכל בעיניו להשי״ת כי ע״י הסתכלות כבטחון ג״ כ עושה כלי דהיינו גבול וזמן כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד אך שהיא בלא זמן אך ע״י בטחון תבוא ההשפעה בעת וזמן שהוא צריך (ל״ק עו). עה בדיל רבה אכיל תלמודא, בזכות הצדיק תלמידיו מתפרנסים (ס״ה צדיק).

עו תירוש זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש, כשאין תיקון הכללי בשלימות צריך להרחיק א״ע משתיית היין כי עי״ז באים כל העבירות ח״ו גם מזיק לפרנסה ונעשה רש אבל מי שזוכה לתיקון הכללי אזי אדרבה מרים את המוחין ע״י שתייתו ומתקן תיקון הכללי ביותר (קל״ק כט־י). פה וחי בהם ולא שימות בהם, אלו החכמות מה שחושב וחוקר ומדקדק בחומרות יתרות עליהם נאמר וחי בהם וכו׳ כי אין להם שום חיות כלל ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנראה להם שאינם יוצאים י״ ח בהמצות שעושץ ואץ להם שום חיות משום מצוה (והוא בעצמו אינו מחמיר שום חומרא כלל) (ל״ת מד). פו ע״י תשובה מאהבה זדונות נעשין כזכיות, וע״כ לעתיד יבקשו אחר עונות ישראל כדי לעשות ממנו תורה (ל״ק כב־יא) (ראה ירמיה נ׳ ביום ההוא). פו גדולה תשובה שמגעת עד כסא ה, בוד, גדולה תשובה,שמקרבת את הגאולה. ר״ל שזה בחי׳ תיקון המלכות שנגאלת ויוצאת לחירות כביכול ועולה עד . הבינה שהיא בחי׳ עולם הבריאה בחי׳ כסא הכבוד וזה נעשה ג״כ אצל כ״א ע׳ שמקבל עליו עומ״ש שלימה ע״י בחי׳ בינא ליבא ע״י שחושב מחשבות קדושות אין לשוב להשי״ת בכל לבו (ל״ק מט־ו) (פל״ח ו). אופן ב: גדולה חשובה שמגעת עד כסא הכבוד כי לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה וזה גדולה תשובה כשמעלה תשובה מבחי׳ מאור הקטן מלכות לבחי׳ גדולה בחי׳ חמה בינא ליבא שמגעת עד כסא הכבוד היינו שעי״ז יגיע וישיג אורייתא דעתיקא סתימאה וזה כסא הכבוד שמכסין אותה דברים שהם כבשונו של עולם מפני כבוד אלקים ואתה תשיג אותה (ל״ק מט־ו). פו עבר ושנה נעשה לו כהיתר, דהיינו שע״י עבירות הוא מהפך דברי אלקים חיים ועושה צירופים אחרים בתורה עד שנעשה מאיסור היתר זה בחי׳ הסתרה אחת אבל יש הסתרה שבתוך הסתרה דהיינו שאינו יודע כלל שנהפך אצלו האיסור להיתר רק כל הדברים רעים דומות לו למישור גמור ח״ו, ע״כ צריך לגלות ההסתרות וזה נעשה ע״י עסק התורה שמהפך כל הסתרות לדעת לידע שגם שם נעלם הש״י עד שישמע קול הכרוז הגדול של התורה שמכרזת תמיד עד שישוב אל ה׳ מכל מקום שהוא (ל״ק נו־ג). פו גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, שנגאלין ע״י תשובה מהמלכות דקליפות (ל״ ק קלה). פו שובו בנים שובבים ארפא משובתם דקשה שובבים משמע דמעיקרא בלא שום רושם וארפא משמע שישאר רושם ומשני כאן מאהבה כאן מיראה, כי מאהבה אין נשאר שום רושם ויש לו שכל צח ויכול להתפלל וללמוד בלי עיון ובכל יום ויום יכול להתחדש מוחו (ל״ק עו). פו ואהבת שתראה שיתאהב ש״ש על ידך כיצד אדם קרא ושנה וכר ומשאו ומתנו באמונה מה הבריות אומרים אשרי מי שלמדו תורה, נמצא ש״ש מתאהב

על ידו ומקיים מצות של ואהבת שהוא שורש כל המצות (ל״ק צג) (תיקון כא ועשה). שם ועליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר, גם במו״מ באמונה בא למדריגה שלמעלה מהזמן כי ישראל היא בחי׳ מחשבה ומחשבה היא למעלה מהזמן (ל״ק צג). פו זדונות נעשין כזכיות, שע״י הבושה ושפיכות דמים השכינה מכסה דמיהון באהבה ונתהפכין הזדונות לזכיות ונתעלין הנשמות הנפולות שהן בחי׳ פשעים כי נתעלין ונתהפכין לזכיות ע״י כיסוי דם באהבה (ל״ת פג) (ר׳ משלי י׳ על). סוכה יא מנין שאין מסככין אלא בדבר שאין מקבל טומאה ובדבר שגידולו מן הארץ שנאמר ואד יעלה מן הארץ מה אד הוא דבר שאין מקבל טומאה ואין גידולו אלא מן הארץ וכו׳ אד הם אלו העננים קדושת שבעת הנרות וגדילין מן הארץ כי צריך המקבל הזה להיות חכם והחכמה מאין תמצא (ל״ק כא־ג). כז חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, כדי לקבל אור הפנים ולהחיות בחי׳ המלכות כי קדושת רבו וקדושת יו״ט הם בחי׳ אחת (ל״ק ל־ה) (ראה ל״ק קלה). כז ובזה מיושב שפיר מה שהקשו בגמרא על ר״א שאמר משבח אני את העצלנים ברגל שנאמר ושמחת בחגיך והאמר ר׳ יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת וכו׳ ע״ש היטיב כי אף שהוא ברחוק מאה פרסי מרבו ביו״ט ולא אזיל ואתי ביומי׳ על כ״ז הוא מחויב להקביל פני רבו ברגל היינו שיכבד את היו״ ט ויקבל אור הגדול של יו״ט שהוא בחי׳ פני רבו כי עיקר קדושת היו״ט תלוי בצדיקים וכשמקבל את היו״ט הוא מקבל פני רבו ממש ועי״ ז נתבטל הגדלות כי טבע הקטנות שיתבטל לגבי הגדלות (ל״ק קלה). ע״ש בגמרא התירוץ דאזיל ואתי ביומי׳ בזה אמר ר״י שחייב ומה שאמר ר״א משבח אני את את העצלנים מיירי דלא אתי ביומי׳ מ״מ קשיא האמר ר׳ יצחק סתם חייב להקביל פני רבו ברגל והרמב״ם כתב סתם שחייב ולא חילק כלל, ולדברי רבינו ז״ ל ניחא כי גם מאן דלא אתי ביומי׳ שאו אינו מחויב ועכ״ז מחויב לקיים בביתו הקבלת פני רבו בזה שיכבד את היו״ט ויקבל האור הגדול של יו״ט שהוא בחי׳ פני רבו(ל״ק קלה בפל״ח) (ר׳ תחלים ע״ה כי). לב שתי תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהן וזה פתחה של גיהנום, וכתיב ויצאת אל גי כן הנום אשר פתח שער החרסית (ירמי׳ יט), וזה ששוברין כלי חרס בשעת השידוך כי מרמזים לו בזה ב׳ ענינים אם היא אשה רעה תזהר לבל תבגוד בה רק תקבל באהבה כי עי״ז אינך רואה פני גיהנום ואם היא אשה טובה דע וזכור כי יש גיהנום ולא תהיה נמשך אחר תאוותך ותקדש עצמך כראוי (ל״ת צ) (ר׳ עירובין מ״א ג׳ אינם רואים).

מט ותורת חסד איזהו תורת חסד הלומד תורה ע״מ ללמדה כי זה עיקר כבודו כשמקרבין גרים ובעלי תשובה שהיו מחוץ ומכניסים אותם לפנים (ל״ק יד־ב). מט חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשי ידי אמן אלו השיתין שמנוקבין ומחוללים עד התהום כי לבו של הצדיק היא בחי׳ השיחין שמח וללק עד התהום כי תהום דא לבא וזה חלאים מעשי ידי אמן מעשי ידי אומנתו של הקב״ה כי זה בחי׳ בריאת העולם ועי״ז יכול לעשות ניסים בעולם וכל זה ע״י ששומר מחשבתו והחכמה שבלב (ל״ק מט־ז)(ר׳ יומא ע״א הרוצה). נב כי הגדיל לעשות, היצה״ר מתגרה בישראל ובגדולים דייקא ובת״ח יותר מכולם, היצה״ר היינו נחש הקדמוני הכרוך אחר הקדושה מתגרה בגדולי הדור ביותר להכניס בהם מחשבות וחכמות חיצוניות מחמת שהח״ח יש להם דעת גדול ע״כ כרוך אחריהם להחטיאם ר״ל והעיקר לשמור א״ע מאד ממחשבות רעות (קל״ ק לה־ד) (ראה סנהדרין כ״ א כשנשא שלמה). נב משה קראו ערל דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם, כי עיקר היצרים הם המחשבות והחכמות שבלב כי היצה״ר הוא טפשות הלב וכשחושב מחשבות רעות הוא מטמטם הלב ומקלקל את הבריאה היינו החכמה שבלב (ל״ק מט־א). נב כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, לפעמים בא לאדם הרהור תשובה מחמת הטוב שהתעורר בתוכו אזי ע״י מעשיו באותה שעה המית יצרו ואח״כ כשרוצה לנסוע להצדיק מתגבר עליו יצה״ר אחר כי כל הגדול וכר ויש לו עתה יצה״ר גדול ממה שהיה לו תחילה ע״כ צריך התגברות חדש נגד זה היצה״ר החדש (ל״ק עב). נב כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כל הגדול מחבירו שיש לו גדלות יצרו גדול ממנו שמתגבר עליו היצה״ר בתאוות ניאוף כי זה עיקר היצה״ר וע״י ענוה ניצול מפגם הברית (ל״ק קל : )(ר׳ סוטה ד׳ כל). אופן ב: כל הגדול מחבירו היינו שהוא גדול ועי״ז אומר תורה אזי יצרו גדול ממנו כי יוכל להתגבר עליו היצה״ר בתאוות ניאוף כי צריך ליזהר מאד שדיבוריו יתחלקו שלא ישמע כל אחד כ״ א מה שצריך לו לא יותר ואף שאומר בפני רבים לכולם בשוה (ל״ק קלב). נב אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש פגיעה לשון תפילה אם הבע״ד מתפלל בתוך האדם משכהו לבית המדרש יותר טוב שילמוד בתוכו כי אם ברזל הוא נימוח וכר (ש״ה קד). תענית

ב ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב זה תפלה כי תפלה בחי׳ מלכות דוד ועיקר התפלה תלוי בלב שישים כל לבו עליה כי תפלה שבלב היא בחי׳ התגלות מלכותו בתוך החלל הפנוי היינו ע״י מחשבות קדושות נתגלה שמקבל עליו עומ״ש שלימה (ל״ק מטיב) (ראה לב יז). ד האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא קא מרתחת ביה, הנה הצדיקים כולם קדושים ומדוע אנו רואין שיש צדיקים אשר מזגם טובה מאד וטובים המה לכל ויש צדיק אמת ואין מזגו נוחה עם המון עם ולפעמים נראה ממנו כעס וקפידה הנה ידוע שכל צדקת הצדיקים הוא לוקח מאור התורה והצדיק אשר מעשיו שוים לפי השגתו בתורה לפיכך דעתו נוחה עם הבריות והצדיק אשר אור התורה שהשיג גדולה ממעשיו אזי התורה מרתחת בו (ל״ק ק). ה בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר נשבע הקב״ה שלא יכנום בירושלים שלמעלה עד שיבנה ירושלים שלמטה כי בינה ליבא אימא עילאה ביתא עילאה בחי׳ ירושלים שלמעלה ומלכות ביתא תתאה היא בחי׳ ירושלים שלמטה היינו ע״י שמצמצם ההתלהבות שבלב עי״ז נתגלה בחי׳ מלכות אז דייקא עולה גם ביתא עילאה בינה כי עיקר עליית המלכות ע״י ששומר המחשבה שבלב כי שניהם אחד (ל״ק מט־ד). ה אין מסיחין בסעודה, כי אז בשעת סעודה מאיר הארת הרצון שהוא בחי׳ הארת המקיפים שהם בחי׳ שתיקה בחי׳ שתוק כך עלה במחשבה (ל״ת דו)(ר׳ מנחות כ״ט כשעלה). ו ארץ ישראל שותה תחילה ושתייתה מהתהומות בחי׳ ניסים מלשון ותהם כל העיר (רות א) שעל נס תמהים כי עיקר הניסים היא בא״י (ל״ק ז־א). ז מי שיש בו עזות בידוע שנכשל באשת איש כי קין עמד על תאומתו של הבל והיה מזוהמת הנחש כתיב ביה למה נפלו פניך בחי׳ אור התפילין בחי׳ יראה בושה וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן היינו זוהמת הנחש ועכו״ם שלא עמדו לא פסקה זוהמתן (ל״ק לח־ו). ח שמש בשבת צדקה לעניים, היינו הצדקה אין לה שלימות אור אלא ע״י שבת ומאירה כשמש כי צדקה מנהגת כל גלגלי רקיע (ל״ק לא־ב)(ראה ב״ב ס׳ הנותן). ח שמש בשבת צדקה לעניים, כי לבטל ולהכניע האויבים די הצום או אכילת שבת לבד אבל לרוב השלום צריך גם להרבות בצדקה ע״כ צריכין ליתן צדקה ביום התענית וכן ליתן צדקה לעניים על שבת או להזמינם על שלחנו בשבת ושמש זה בחי׳ שלום (ל״ק נז־ז). ח כל המצדיק א״ע מלמטה מצדיקים עליו את הדין מלמעלה, כשאדם רוצה להצדיק א״ ע ולהתקרב להשי״ת אזי מצדיקים עליו את הדין דהיינו שנמשכים עליו דינים ויסורים ואלו היסורים נראים בהתרחקות ובאמת זה עיקר ההתקרבות כי אלו הדינים הם לטובתו כדי שיעמוד בנסיון ויתגבר להתקרב יותר (ל״ק עד). ח אין הגשמים יורדין אלא בזכות אמונה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, כי כל הרפואות הם ע״י עשבים והם גדילים רק ע״י אמונה שכשיש אמונה אזי יורדין גשמים וצומחים עשבים ואזי יש רפואות אבל ע״י נפילת האמונה אין גשמים ואזי אין רפואה (ל״ ת ה־א).

ח בשעת גשמים אפילו גייסות פוסקות בו כי האדמה היא חייבת בזה כשיש ש״ד כי הגשמים נעשין ע״י האדיים העולין מן הארץ וכשיש מלחמות וש״ד אזי נעשה מן האדיים ש״ד ועל כן אין יורדים גשמים אבל כשיש גשמים נפסקים הגייסות והמלחמות (ל״ת ס) (ר׳ בראשית ד׳ כי). ח אץ תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, עיקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו כשלימות הוא כשיפרש שיחתו כל כך לפני השי״ת עד שיהיה סמוך שתצא נשמתו ח״ו, עד שלא תהי׳ נשמתו השורה בגופו כ״ א כחוט השערה מעוצם צערו וכיסופיו להשי״ת כשרז״ל אין תפילתו וכו׳ (ל״ת צט). יא היושב בתענית נקרא топ שנאמר גומל נפשו איש חסד, כי התענית הוא גמילת חסדים לנפשו היינו לתורה גלל כן נקרא איש топ כי מבטל הדין והחשך וממשיך חסדים בעולם (ל״ק לז־ד). יא צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותא, כי בוודאי הצדיק אכילתו היא יקר הערך כי משביע נפש דקדושה והאי צורבא מרבנן דמרעיב את נפשו בשביל זה ליכול כלבא שירותא שגם בהם כתיב לא י 1 חװ שבעה כי גם הוא אינו יודע איך להשביע את נפשו היקרה וזה דיתיב בתעניתא יתיב מורה על דבר שאין משתנה שאינו צריך להתענות אבל מי שצריך לתענית מצוה היא (ל״ק נ). כא כמעשה דאביי ואבא אומנא שהשיבו לו לא מצית למעבד כעובדא דאבא אומנא כל אחד מישראל יש בו בחי׳ צדיק מושל כי כ״א מישראל יש בו דבר יקר שהיא בחי׳ נקודה מה שאין בחבירו וחבירו צריך לקבל התעוררות ובחי׳ זאת ממנו(ל״ ק לד־ד) (ראה תהלים קי״ ד ישראל ממשלותיו). כג מעשה דר׳ יונה כד הוה איצטריך עלמא למיטרא היינו להתורה אמר איזיל ואייתי בזוזא עיבורא דאזיל לשכך תאות ממון והוה קאי באתרא עמיקי שזכה עי״ז לחסד אתרא צניעא הוא הביהמ״ק בחי׳ שכל והוי מיכסי שקא שלקח והעלה הנפשות ועי״ז ואתי מיטרא שהמשיך תורה בבחי׳ אוריתא דעתיקא סתימאה (ל״ ק יג־ה). כג אין יכולין לקבל רוב טובה, אך צריך לקבל החסד בהדרגה כי רוב החסד א״ א לקבל כי היו בטלים במציאות וצריך לעשות כלי וצנור לקבל על ידו החסד ווה נעשה ע״י יראה כי ע״י יראה נעשה חקיקה וצנור (ל״ ת ד־ד) (ר׳ תהלים כ׳ בגבורות). כג אמר ר׳ יוחנן כל ימיו של אותו צדיק וכו׳ אמר מי איכא דניים ע׳ שנין יומא חד הוה קאזיל באורחא חויה לההוא גברא דנטע חרובא אמר ליה מכדי חרובא עד שבעין שנין לא טעין פשיטא לך דחיית ע׳ שנין ואכלית מיניה אמר ליה אנא עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי אנא נמי שתלא לבנאי יתיב וקא כריך ריפתא אתיא עליה שינתא וניים הדרא עליה משוניתא ואיכסי מעינא ודים ע׳ שנין כי קם איתער חזי לההוא גברא דאכיל מההוא חרובא א״ ל тעת מאן שתלי לההוא חרובא א״ל אבוה דאבא אמר ודאי ניימי לי ע׳ שניז חזא לחמריה דקא ילדה לי׳ רמכי רמכי, כי חוני המעגל היה גדול מאה כי לא היה שום פנים של תורה נסתר ממנו וע״ב שאל מי איכא דניים ע׳ שנין היינו שאיך אפשר ליפול לבתי, שינה מכל הע׳ פנים חזייה לההוא גברא דנטע חרובא אמר ליה וכר פשיטא לך דחיית ע׳ שנין ואכלית מיניה חרוב זה בחי׳ זקן בחי׳ עתיק כי חרוב הוא ברושים שהוא בחי׳ מרדכי ומרדכי הוא בחי׳ ורב חסד כי הם במספר השוה היינו שראה אחד שעוסק בסיפורי מעשיות של שנים קדמוניות ושאל אותו מי פשיטא לך דחיית ע׳ שנין היינו כלום בחנת לעורר ע״ י סיפורי מעשיות של בקרב שנים ואכלית מינייהו היינו בחי׳ מן המותר לפיך היינו שיהיו דבריך נשמעים שיהיו תלמידים הגונים אמר ליה אנא עלמא בחרובא אשכחתי׳ היינו שאפילו שאספר סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות שהם בחי׳ חרובים אני יכול להביא בחי׳ שכחה שהתלמידים שאינם הגונים יהיה נשכח מהם כי היכי ששתלו לי אבהתי אנא נמי שתלי לבנאי היינו כמו שהולידו אותי על ידי סיפורי מעשיות הכי נמי שתלי לבנאי היינו שעי״ז גם כן נולדים בנינו כי עיקר ההולדה נמשך ע״י סיפורי מעשיות כריך ריפתא אתיא ליה שינתא וניים שנפל לבחי׳ שינה לפי ערך מדריגתו ע״י האכילה הדרא עליה משוניתא היינו בחי׳ הדמיונות שמסבבין בשעת שינה ולא ידעי ברייתא כי העולם אינם מכירין שהוא בחי׳ שינה כי נדמה להם שהוא עוסק בתורה ובאמת הכל בחי׳ שינה כי קם איתער היינו בחי׳ התעוררות מלמטה חזי להאי גברא דאכיל מהאי חרובא היינו שראה אותו עוסק בסיפורי מעשיות ואכל מהן היינו בחי׳ מן המותר לפיך אמר ליה ידעת מאן שתלי להאי חרובא היינו שמאיזה זמן הוא סיפור מעשה זאת כי אפשר שאחד מספר מעשה שהיה כבר ובאמת לא היה כ״א לפני ד׳ שנים אמר ליה אבוה דאבא היינו שהשיב לו שהם סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות אמר ודאי ניימי לי ע' שנין היינו שבודאי נפל לבחי׳ שינה מכל הע׳ פנים חזי לחמרי דקא ילדה ליה רמכי רמכי היינו בחי׳ עשירות כי ע״י סיפורי מעשיות הנ״ל שעי״ז מעוררין מהשינה וכו׳ בחי׳ תיקוני עתיק ועי״ז נמשך העשירות לתוך האריכות ימים (ל״ק ס־ט) (ר׳ כל הענינים מתורה ס ותבין). כה האי רודיא דמיא לעגלא ופריטא שפוותיה והוא

עומד בין תהומא לתהומא בחי.׳ כללות הניסים ע״י ופריטא שפוותי׳ בחי׳ תפלה בחי׳ אמונה בחי׳ עגלה לשון עגולים ואמונתך סביבותיך (ל״ ק ז־א). כה אי בעית דאיחרוב עלמא ואפשר דאיברית בשעתא דמזונא, מה שאנו רואין שיש צדיקים שתיקנו בשלימות ברוחניות ואעפ״כ אין להם שפע גשמיות זה נמשך מצד גלגולין דנשמתין (ת״ז סט) היא הגורמת שאין לצדיק כדי פרנסתו (ל״ק יד־ט). כט שהשי״ח אמר להם אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות כי אותו לילה ליל ט״ב היה שבו נחרב הביהמ״ק ומשה דבינו ביקש על זה סלח נא כי בזה החטא והפגם תלוים כל העוונות ובזמן שביהמ״ק היה קיים היינו נקיים מעוונות ומעת אשר חרב בית מקדשינו אין אנו יכולים לנקות עצמינו מן העוונות כי אין מי שיכפר בעדינו ומשה רבינו מסר נפשו על ישראל וביקש סלח נא וכו׳ כי ידע שבזה החטא תלוי חורבן הבית וכשזכה לפעול בקשתו מזה נעשה בחי׳ חנוכת הבית (ל״ת ז־ יא) (ר׳ חנוכה ז). לא עתידים צדיקים להראות באצבע, לעתיד לבא יתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה אז יפשוט הקב״ה את לבושיו ויתגלה אהבה שהיא בדעת שהיא פנימיות התורה היינו אלקותו השוכן בתוך התורה אז תרבה השלום (ל״ק לג־ה) (ראה זוהר בהעלותך קנ״ב אורייתא). לא עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא וכ״א מראה באצבעו, מחול זה בחי׳ שמחה שהיא כלי לקבלת התורה וכ״ז ע״י הביטול שנתבטל אל התכלית והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד שע״י הזריחה של הרשימו שנשאר מהביטול משם באה תורה וזה בחי׳ מראה באצבעו מראה זה בחי׳ המראה והזריחה של הרשימה באצבעו בחי׳ התורה שהיא בחי׳ אצבע אלקים (שמוח לא) (ל״ק סה־ד) (ר׳ ביטול ה). מגילה ט אסתר ברוח הקדש נאמרה, מרדכי ואסתר הם בחי׳ נגלה ונסתר וע״כ נקראת המגילה על שמה מגילת אסתר כי עיקר פגם ע״ז היא בבחי׳ רגלין בחי׳ רגליה יורדות מות (משלי ה) ועיקר תיקון הע״ז על ידה (ל״ק י־ח). ט תלמי המלך הושיב ע״ב זקנים לכתוב לו ספר תורה וכתבו כולם אלקים ברא בראשית וכו׳, כי הוא רחוק מן האמת והוצרכו להפוך את הצירופים כך הצדיק שרוצה לקשר את המון עם הרחוקים מן התורה האמתיות צריך לדבר עמהם שיחת חולין ולהלביש בהם התורה רק שהוא מדבר בצירופים ונקרא פסולת א״י כי אף שהם פסולת ארץ אעפ״כ יש בהם תורה שהיא בחי׳ ישראל (ל״ק פא). ט כמו שמצינו בתלמי המלך כשהושיב ע״ב זקנים ונתץ הש״י בלב כ״ א להלביש התורה בצירופים אחרים וכתבו אלקים ברא בראשית, כי אם היו כותביץ התורה כמות שהיא היה מתפקר יותר וע״כ צריכין הצדיקים האמתיים לדבר עם ההמון ■עם שיחת חולין והם מלבישין בהם התורה והם מקשרים אותם באלו הדיבורים ממקום שהם ומעלה אותן להש״י (ל״ת צא) (ר׳ הסתלקות הצדיק ז),

י כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת זה מרדכי היינו שמרדכי שהוא בחי׳ מלכות דקדושה נתן לו חכמה ודעת בחי׳ התורה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן היינו שהמן שהיא מלכות דס״א הוא מאסף ממון שמתגבר עם תאות ממון תאות עשירות בחי׳ מלכות לתת טוב לפני אלקים בחי׳ התורה ■ שמרדכי מוציא ממנו כל הממון וכל הניצוצות ונעשה מזה תורה (ל״ק נו־ה) (ר׳ כי תצא כ״ה ויזנב). י עתידין בתי תרטיאות וקרקסיאות שילמדו בהן תורה לרבים שנאמר ונשאר גם הוא לאלקינו (זכרי׳ ט) כי ישראל מעלין ומנשאין כל המקומות הנפולין וע״כ נקראין ישראל בגלות בני הגולה כי אע״פ שאח״כ הם נעשים אדונים ומקימין ומנשאין הכל אעפ״כ בתחילה הם בגלות וע״כ נקראין בני הגולה כי אותיות ג׳ו׳ל׳ה׳ ר״ת ו׳נשאר ג׳ם ה׳וא ל׳אלקינו כי אח״כ הם מעלין ומנשאין הכל בבחי׳ ונשאר וכו׳ (ל״ת עו) (ר׳ עבודת ה׳ נז). יא וישב שלמה על כסא ה׳ שמלך על עליונים ותחתונים (ראה ד״ה כ״ט וישב) (ל״ק ל־ד). יג ואם הגיס דעתו הקב״ה משפילו שנא׳ ואם אסורים בזיקים, עונש הגדלות היא תפיסה (ל״ק כב־יא), יג אסתר בינונית היתה לא ארובה ולא קצרה הענין שארז״ל (שם) כשביל צניעות שהי׳ ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשביל צניעות שהיתה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר המלכה וברחל כתיב הקטנה ובשאול נאמר משכמו ומעלה גבוה מכל העם ואסתר ממוצע בין שאול ורחל בינונית היתה (ש״ה קז). יד והיא יושבת תחת תומר מה תמר אין לו אלא לב אחד אף ישראל כן, מדירת הצדיק ניכר מעשה הדור (ל״ק רסט). יד מנין שקראו הקב״ה ליעקב א־ל שנאמר ויקרא לו א־ל וכו׳ א־ל זה בחי׳ תפילה כי א־ל על שם הכח שהוא תקיף ובעל היכולת וע״י תפילה נקראין ישראל בשם א־ל כי ע״י תפילה כביכול אנו לוקחין לעצמנו הכח ממנו ית׳ כי אנו מבטלין גזירותיו נמצא שיש לנו הכח וע״ב נקראין ישראל א־ל (ל״ת ב־ד). טו עטרת צבי לשאר עמו למי שמשים עצמו כשיריים (עיין תהלים קג המעטריכי) (ל״ק יח־ד).