ב־א בטחוני הדור הם בחי׳ כלי הולדה וע״כ הכליות שהם כלי הולדה נקראים בטוחות כי כל ההולדות וכל ההשפעות נמשכים ע״י בטחון (קל״ק ם־יא). ב ע״י ששומעין ולומדין סיפורי מעשיות הקדושים מצדיקים גדולים שמעוררין בג״א משיבתם שעי״ז מתחילין לדבר לפני השי״ ת בכח גדול ובאמת עד שהכח הזה בא לכלי הולדה עי״ ז נתחזק הבטחון דקדושה ונפקדין העקרות וזוכין לכל התיקונים (קל״ ק ס־יא). ג יש בטחון דס״א בחי׳ מבטח בוגד רע״י התקשרות הזיווגים דקדושה שהוא בשביל הולדה שהוא בחי' בטחון בחי׳ כליות שהם כלי הולדה עי״ז נשבר הבטחון דס״א כחרס הנשבר וע״ז מרמז מה ששוברין כלי חרס בשעת התקשרות השידוכים (קל״ק ס־יב). ד עיקר מעלת הבטחון הוא לבטוח בה׳ ולעשות טוב דהיינו שלא יתבלבל בתורתו ועבודתו מחמת דאגת וטרדת בהפרנסה רק יעסוק בתורה ועבודה ויבטח בהשי״ת שיפרנסו כל ימי חייו ואם אינו אוחז כבטחון כזה שיסלק עצמו מעסקי עוה״ז לגמרי ורוצה לעסוק במו״מ או במלאכה ג״כ עכ״פ יקבע עתים לתורה ויתפלל בזמנו ולא ידאג ולא יתבלבל מחמת דאגת הפרנסה רק יבטח בה׳ (קל״ק ס־יב). ה אפילו אם יודע בעצמו שאין מעשיו עולים יפה כראוי אל יפול מבטחון מחמת זה לומר מי אנכי לבטוח ולישען בה׳ מאחר שהרעותי את מעשי כ״כ רק יבטח בחסדי ה׳ וברחמיו שאינם כלים שירחם עליו שיזין ויפרנס אוחו ג״כ כי טוב ה׳ לכל (קל״ק ס־יב). ו אל יטריד עצמו בדאגות וטרדות הפרנסה מחמת קטנותו בעיני עצמו רק יתחזק כבטחון איך שהוא מחמת שכוונתו לשמים וכל זה וכיוצא בזה הוא בטחון דקדושה (קל״ק ס־יב). ז אבל לעשות איזה עולה ח״ו מכש״ב איזה גזילה ורמאות או לעסוק בזיופים ושקרים ולסחור בסחורות מחוץ למדינה שאסרם המלכות ולבטוח בהשי״ת שיצילו ויעזור לו לגמור העסק שלא יתוודע הדבר זהו בטחון דס״א בחי׳ מבטח בוגד (קל״ק ס־יב). ח ואפילו מי שעוסק במו״מ בגדולות ממנו הרבה ומרבה ללוות מכמה אנשים ובוטח שהשי״ת יעזרו לגמור המו״מ גם זה הוא בטחון דס״א אדרבה צריך לבטוח בבטחון חזק שאפילו אם לא ינהיג מו״מ גדול כזה יפרנסו השי״ ת כראוי (קל״ק ס־יב). ט ע״י בטחון להשי״ת שמסתכל וצופה להשי״ת לבד עי״ז עושה כלי להשפע וזוכה שתבא לו הפרנסה בעת וזמן שצריך לה (ל״ק עו) (ר׳ תהלים קמ״ה עיני). י דע כשהריאה בשלימות עי״ז הבטחון בשלימות כי עיקר הבטחוץ הוא ע״י השכל כי יש כמה מעלות ומדריגות בבטחון עד אין סוף והכל לפי השכל ועיקר השכל ע״י הריאה כי עיקר קיום השכל הוא ע״י הלחלוחית שבגוף העולים אל המוח שהם בחי׳

שמן והמוח הוא הפתילה והנשמה שבמוח הוא האור והלחלוחית הוא ע״י ריאה (ל״ק רכה) (ר׳ תהלים קמ״ה עיני). יא עיקר הצדקה הוא ע״י בטחון שבוטח בה׳ שלא יפסיד ולא יחסר ע״י הצדקה כלל כי הש״י יברכו בגלל וכו׳ כי אם אין לו בטחון מתיירא שיחסר לו מה שנותן לצדקה ועי״ז זוכה להשלים ולתקן הדיבור שהוא גדר אדם (ל״ק רכה) ר׳ תהלים ל״ז בטח). יב יש צדיקים שאין מניחים אצלם מעות מיום לחבירו אבל יש מדריגה יותר גבוה שיוכל להחזיק אצלו מעות כמו האבות שהיו עשירים (ש״ מ ע״ה נג). יג פרנסה היא רק ע״י בטחון אעפ״ב טוב שיהיה לאדם פרנסה מפני שיכול לעסוק בעבודות אחרות (ש״מ ע״ה נה). יד אמירת תהלים מסוגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השי״ ת שע״י אמירת תהלים יושיעו ה׳ (ר׳ חולאים יד) (ש״ה צח). טו ע״י זהירות מליתן תקיעת כף יזכה למדת הבטחון (ס״ה בטחק). ביטול להשי״ת א צריך כ״א לראות שיהיה נכלל בשרשו דהיינו לחזור ולהכלל באחדות השי״ ת שהוא מחויב המציאות וזה א״א לזכות כ״א ע״י שיבטל עצמו לגמרי וא״א לבוא לידי ביטול כ׳׳א ע״י התבודדות כי ע״י שמתבודד בינו לבין קונו עי״ ז הוא יכול לבטל כל התאוות ומדות רעות ולהתדבק בהשי״ת ולהכלל בשרשו (ל״ק נב) (ר׳ התבודדות ד׳). ב עיקר ההתבודדות הוא בלילה בעת שהעולם פנוי מטרדת עוה״ז כי ביום ע״י שרודפין העולם אחר עוה״ז הוא מבטל ומבלבל את האדם מלהתדבק ולהכלל בהש״י ואפילו אם הוא בעצמו אינו טרוד אעפי״כ מאחר שהעולם טרודים אז עי״ז קשה לבא לידי ביטול (ל״ק נב). ג צריך להרגיל א״ע בכל פעם בבחי׳ ביטול להסתכל על התכלית הטוב האמתי והנצחי וזה א״א כ״א ע״י שיסתום עיניו מחיזו דהאי עלמא לבלי להסתכל כלל על תאוות עוה״ז והבליו ואז לא יהיה לו יסורים וצער משום דבר שבעולם (קל״ק סה־ד) (ר׳ צרות ויסורין ב׳).

ד אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחי׳ ביטול כי א״כ יצא מגדר אנושי וע״כ מוכרח שיהיה הביטול בבחי׳ רצוא ושוב ע״כ כשחוזר השכל מהביטול אל המוח מרגיש המוח הצער של היסורין כי עיקר ההרגשה הוא בהמוח ועי״ ז מרגיש המוח הכאב באיזה אבר שהוא אך אח״כ מקילין היסורין ומתנחמים עליהם ע״י התחדשות התורה שזוכין ע״י יסורין (ל״ק סה־ד) (ר׳ צרות ויסורין ד׳). ה ע״י הביטול שנתבטל אל התכלית והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד עי״ז נתמלא שמחה והשמחה היא כלי אל החידושין דאורייתא וע״י התחדשות התורה מקררין היסורין (ל״ק סה־ד) (ר׳ חידושי תורה ד׳). ו ענה ואמר כשהבע״ד מתגבר מאד על האדם אזי יבטל עצמו לגמרי והביטול הוא שיסגור עיניו ופיו ויסלק דעתו מכל הבלבולים ויבטל עצמו להשי״ת (ש״ה רעט). בין המצרי6 א וזה ג׳ שבועות שהם כ״א יום שבין המצרים וכנגדן באילן לוז בשביל זה נוהגק לאכול ביצה בסעודה המפסקת בט׳ באב כי הביצה נגמרת בכ״א יום חהו עצם לוז שיש בעורף אדם שממנו יתחדש בנין הגוף בשעת תחיית המתים וזהו עיקר גחמותינו (ל״ ת פה). ב לכאורה תמוה מאתר שהביצה בחי׳ לוז מרמזין על הנחמה מלוע הם דייקא נגמרין בכ״א יום שמרמז על אבילות שמתאבלין כ״א יום וגם אוכלים הביצה בסעודה המפסקת אך כל זה מרמז לאדם שא״א לבא אל התקוה הטובה כ״א ע״י צער ויסורים שהיא בחי׳ שמתאבלין על חורבן ביהמ״ק אבל גם כשמתאבלין גם אז אסור לישאר בזה ח״ו רק לנחם עצמו בכל פעם בגודל התקוה שאנו מקוים לאחרית טוב לצאת מהגלות (ל״ה ה׳ ביצים ה, א׳) (ל״ת פה). בית א העוסקים בבנין מזיק להם כמשרז״ל (סוטה יא) כי צריך לבנות הבית בחכמה ושבל ואזי אין מזיק לו כי יש מקום להכניס השפע אבל כשבונה בלא שכל מתמסכן כי זה עונשו על שפגם בחכמה בחי׳ חכמת המסכן בזויה (קהלת ט) ועל כן ע״י מצות סוכה שהיא בחי׳ שכל עי״ ז יכול לבנות בית (ל״ק רסו) (ר׳ משלי כ״ד בחכמה). ב לדור בעלי׳ הוא טוב יותר לעבודת הבורא מלדור בבית תחתק (ס״ה בית).

ג אחד התאונן שאין לו בית פרטי לעבודת השם אמר לו רבינו ז״ל אם אין לך בית מיוחד מסתמא אתה יכול להיות איש כשר גם בבית זה (ש״מ ע״ה קלו). ד כל העוסקים בבנינים ובחומות אין אחד מהם יוצא בקי ואעפ״ב העולם עוסקים בזה כי הוא קיום העולם ע״פ (ש״ה ס). ביהמ״ק א כי בוודאי אין הבהמ״ק יכול לסבול כבודו וגאותו ית׳ רק מחמת אהבת ישראל צמצם והלביש את גאותו כדי להשרות שכינתו בביהמ״ק אבל כשישראל חטאו לפניו אזי כביכול הראה הש״י את גאותו ולא רצה להלבישו עוד וממילא נחרב הביהמ״ק כי לא היה יכול לסובלו (ל״ק ריט). ב כי אעפ״י שאנו מוצאים מקומות שהיה בהם השראת השכינה כגון בביהמ״ק אין הכוונה ח״ו שנתצמצם שם אלקותו ית׳ ח״ו כמו שאמר שלמה (מלכים א־ח) הנה השמים וכו׳ לא יכלכלוך אף כי הבית הזה וכו׳ רק מחמת שהיה שם דברים נאים כי בביהמ״ק היה ציורא דעובדא דבראשית וציורא דג״ע (עי, הק׳ התיקונים) ע״כ המשיך לשם קדושתו ית׳ אבל הוא ית׳ אין העולם מקומו רק הוא מקומו של עולם (ל״ת א־יד) (ר׳ תהלים צ״ג לביתך). ג בזמן שביהמ״ק היה קיים היינו נקיים מעוונות ומעת אשר חרב בית מקדשינו אין אנו יכולים לנקות עצמנו מעוונות כי אין מי שיכפר בעדינו ומשה רבינו ע״ה שידע כל זאת ע״כ מסר נפשו על ישראל וביקש סלח נא וכו׳ על חטא המרגלים כי ידע שבזה החטא תלוי חורבן הבית שהוא כולל כל החטאים וכשזכה לפעול בקשתו מזה נעשה בחי׳ חנוכת הבית היפך חורבן הבית (ל״ת ז־יא) (ר׳ חנוכה ז׳). ד כ״א כפי מה שזוכה לפעול ביוה״כ בקשת סלח נא וכו׳ כמו כן הוא זוכה לקדושת חנוכה שהיא בחי׳ הבית המקדש ועיקר קדושת הבית המקדש שממשיכין בחנוכה הוא לזכות להרעת הק׳ כי ה׳ הוא אלקים ולזכות עי״ ז לצאת מעוונות ולהמשיך הדעת הזה בבנים ותלמידים לדורות לנצח ולחנוכה כזה א״א לזכות כ׳׳א ע״י התקרבות להרב והמנהיג שהוא רחמן באמת (קל״ת ז־יג). בכי׳ א תיקון של הרהורי זנות שבא לאדם שיאמר שמע וברוך שם וכ״ז כשיש לו לאדם הרהור באקראי בעלמא אבל אם הוא ח״ו רגיל בהרהור של התאוה

הכללית ואינו יכול להפריד ממנה אזי צריך ג״כ להוריד דמעות בשעת קבלת עו׳ מ״ש (ל״ק לו ג־ד) (ר׳ שבילי אמונה נתיב ד׳ הדמעות). ב כי השקר מזיק לעינים בגש׳ ורוח׳ כי העינים כהות מן הדמעות והדמעות הם ממותרי המרה שחורה והמרה שחורה שואבת מעכיות דמים ועכירת דמים הוא ע״י שקר כי א״א לדבר שקר עד שיעכר את דמיו (ל״ק נא) ר׳ שה״ש ה׳ נפשי). ג עיקר מעלת הבכיה הוא כשהיא מחמת שמחה וחדוה ואפילו החרטה טוב מאד שתהי׳ מחמת שמחה שמרוב שמחתו בהשי״ת יתחרט ויתגעגע מאד על שמרד נגדו ויתעורר לו בכיה מחמת שמחה (קל״ק קעה) (ר׳ תהלים פ״ט בשמך). ד עיקר הצער והיסורין הוא רק מחסרון הדעת שאינו מיישב דעתו שהכל בהשגחה מאתו ית׳ לטובתו וע״י שבוכין בדמעות לפני השי״ ת בשעת הצער והיסוריץ עי״ז ממשיכין דעת והשגחה ועי״ז נתבטל הצער והיסורין (ל״ק רנ) ר׳ איוב א׳ ה׳ נתן). ה מי שזוכה לחדש חידושין דאורייתא שיש בהם ממש הוא צריך לבכות מקודם ועי״ז ניצול שלא יינקו הס״א והקליפות מאלו החידושים (ל״ק רסב) (ר׳ חידושי תורה ט׳) ו בכל מקום שלומד תורה ואינו מבין צריך לבכות הרבה לפני השי״ת שיאיר עיניו (ר׳ תורה קז) (שב״ה ח) (מ״ב ת״ת). ז לפי בחי׳ הימים נוראים שבוכה ביותר ונכנס ביותר בבחי׳ נער בוכה ראוי שיהי׳ לו אתרוג נאה ביותר (ש״ה פז). בני אדם א אלו בני ארם הנופלים לתאוות ממון (ראה ממון ג׳) (ל״ק כג־א). ב ודע שאין שני ב״א שוין כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה נמצא כשאחד עולה ממדריגתו למדריגה עליונה אזי הולך ונעתק האדם העומד במדריגה עליונה למדריגה יותר עליונה כי א״א שיהיו שני אנשים במדריגה אחת (ל״ק כה־ג).

ג כשעולה האדם העליון יותר נעתק רק הפנימיות שלו וכן נעתק פנימיות התחתון ונעשה חיצונית לחיצוניות עליון ותורה ותפילה נקראה פנימיות ואכילה ושתי׳ נקרא חיצוניות ואכילה ושתי׳ של האדם ממדריגה עליונה היא משובחת מחורה ותפילה של ארם התחתון (ל״ק כה־ג). ר כי קודם הבריאה היה אור הקב״ה אין סוף ורצה הקב״ה שיתגלה מלכותו והוצרך לברוא בנ״א שיקבלו עול מלכותו והתגלות המלכות א״א להשיג אלא ע״י המרות ויודעיץ שיש ארוץ ומנהיג(ל״ק מט א). ה בכל גיד מגידי* ׳האדם תלוים אלפים עולמות (ש״מ ע״ה נט). י ' ו בכל פסיעה שהאדם הולך הוא בא בכל פעם בעולמות אחרים (ש״מ ע״ה קח). ז יש בנ״א שהיושר מתחיל אצלו תיכף ויש שמתאחר אצלו התחלת היושר דהיינו אחר שעושה כמה עוולות (ש״ה עח). ח בנ״א יש להם כח למנוע ולהסית אח האדם לדחקו מעבו״ה ומצדיקי אמת יותר מן היצה״ר (ר׳ יצה״ר כא) (ש״ה פ׳). ט בנ״א הם מונעים גדולים מאד ודע אם היה האדם לבדו ולא היו בנ״א אחרים למונעו בוודאי היה מטה עצמו לדרך החיים (ר׳ מניעות כב) (ש״ה פא). י לפני האדם עומד הר גדול של אש ומעבר השני של ההר מונח אוצר טוב ויקר ונחמד מאד אבל א״א לבא אל האוצר כ״א כשעוברין דרך ההר של אש (ש״ה קצא). יא כשמדברין עם ב״א מהתכלית צריכים לשאול אותם מה כלומר מה יהי׳ ממך ומה אתה חושב וכר מה תשיב וכו׳ (ש״ה רפו) (ר׳ מחשבות) סא׳.

בנים א כשיהיה זיווגך בקדושה ותשבר נפש המתאווה היינו נפש הבהמיות וידמה לך כאילו כפאך שד עי״ז יהיה לך בנים חיים וקיימים כי מיתת הבנים ח״ו היא מחמת הנפש הבהמיות (ל״ק לט). ב גם צריך שיהי׳ עיקר זיווגך בליל שבת כדי שיהיה לך בנים חיים וקיימים (ל״ק לט). ג ארץ ישראל היא סגולה לבנים גם מצלת מריב ומחלוקת (ל״ק מח) (ר׳ א״י יח). ר סוכה היא סגולה לבנים (ל״ק מח) (ר׳ סוכה ג). ה תפלה בכח הוא סגולה לבנים (ל״ק מח) (י׳ תפילה ח). ו ע״י שמשתדלים לקרב אנשים להשי״ת ולצדיקי אמת עי״ז ווכין לבנים (ל״ק נג) (ר׳ ב״ר ל״ט וע״כ), ז ע״י רע עץ וכן ע״י לשה״ ר לא יזכה להניח בן זכר (ל״ק נד־ד). ח סגולה לזרע של קיימא שיאמרו שניהם האיש ואשתו יקודם הזיווג פרשת ובראשי חדשיכם וכז כשהתינוק חולה ח״ו יאמרו ג״כ ובראשי חדשיכם (ל״ק רנא ר״פ>.

ט כל החסרונות שיש לאדם הן בנים וכו׳ הכל מצד האדם עצמו (ל״ק קעב) (ר׳ חסרון ד). י דע שיש עצים שכשעושץ מהם מטה הם מסוגלים להולדת בנים ולגדלם וכן להיפך יש שאינם מסוגלים (ל״ק רכט) (ר׳ מ״ר בראשית צ״א אפילו). יא דע שיש בנים שמולידים בזה העולם אבל יש בני עליה גדולים מאד שמולידים נשמות שהם למעלה מהנשמות הנולדים בעולם כי כל הנשמות הם ששים רבוא ואף שיש יותר הם רק מהתחלקות הניצוצות אבל אלו הנשמות הנ״ל הם למעלה מששים רבוא ואפילו כשבאין לזה העולם אינם נחשבים מזה העולם כלל (ל״ק רעג) (ר׳ ברכות ד ובני רחבי׳). יב כמו שההאדם מצווה להעמיד בנים בעולם בשביל קיום העולם כן הוא מצווה להכניס דעת ויראת שמים בבניו ובתלמידים כי זה עיקר המצוה להעמיד תולדות ממין בני אדם דווקא ולא מין בהמות וחיות בדמות אדם ול״ ת ז־ד). יג ובאמת בן ותלמיד הוא כולו חד (ראה תלמידים ג׳) (ל״ת ז־ד). יר וזה בחי׳ בנים ותלמידים שצריכין להניח בעולם כי לכאורה הדבר תמוה כי הלא העיקר לשבר עצמו לגמרי מן החומר וא״כ למה החיוב כשהאדם נסתלק למעלה שיניח אחריו בנים הלא אדרבא טוב להסתלק לגמרי למעלה אך באמת עיקר השלימות להיות למעלה ולמטה כי כשהוא בעולם אחד לבד אין זה שלימות רק שניהם יחד מעלה ומטה ועיקר הוא המוח שיהיה נשאר למטה ממוחו וע״כ צריך להניח בן או תלמיד (ל״ ת סח גם ז־ז). טו והכלל שצריך שישאר ממנו בנים ותלמידים והתלמידים יאירו יותר לתלמידים אחריהם וכן להלן יותר ותלמידי תלמידיו יעשו יותר תלמידים כדי שיהיה נשאר מוחו גם למטה לעולם ועד וכן הבנים ישאר זכרם לדורי דורות כי זהו עיקר שלימות הצדיק שיהיה למעלה ולמטה (ל״ת סח גם ז־ז). טז דרך העולם שכל עבודתם הוא כדי להשאיר ירושה לבניו ובאמת מי שאינו איש קדוש ורודף אחר תאוות ומניח ממונו לבניו הוא כמו מי שמלכלך עצמו בטינוף ולוקח טינוף ומכסה על טינוף כי באמת ממון דקדושה הוא גבוה מאד אבל הממון של תאוות עוה״ז הוא מותרות גם הבנים שאינם נולדים בקדושה הם ג״כ מותרות ממש כי הם באים ממותרות ועכירת המוח ומזה נתהוו הבנים ומי שמניח בנים כאלו הוא גנאי ובזיון כי הם בחי׳ מותרות ע״כ הוא רוצה לייפות אותם עם הממון שהוא ג״כ מותרות וזה הירושה שמשאיר להם אתר מותו (ל״ת ל״ז) (ר׳ תהלים י״ז ישבעו). יז כשאדם לומד תורה או שעושה מצוה בשמחה עד שמרקד ברגליו מחמת שמחה עי״ז זוכה לבנים כי ברא כרעא דאבוה (עירובין ע׳) (ל״ת פא) (ר׳ מצוות י״ג).

יח־א ע״י אמונה זוכה לבנים כי אמונה בגי׳ בנים (ש״מ ע״ה לב) (ש״ה לד). יח מי שאינו מקבל ממון מאחרים יגדל כל זרעו (ס״ה נהנה מאחרים). יט מסוגל יותר לבנים להיות רחוק מהם לבלי לשעשע בהם בכל פעם רק בלי להסתכל עליהם כלל (ש״ה נט). כ ע״י שמחה ניצולין ממיתת בנים כי הקליפה העושקת אותם ח״ו נקראת לילית והשמחה הוא היפך ממנה (ש״ה ס״ה). בא אין צריך לאדם לדאוג על פרנסת בניו כי כשהם גדילים גדילה פרנסתם עמהם (ס״ה בנים). כב אם אפשר לזכות לבנים בגשמיות מה טוב אבל העיקר הוא לשום לב להתקרב והשי״ ת כי עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים (ש״ה רנג). כג כשאדם מקדש עצמו באכילתו ובכל עסקיו עי״ז זוכה להמשיך ההולדה בקדושה כראוי ועי״ז זוכה לבנים ת״ח (ש״ה קלב) (ראה נדרים פ״א מפני מה) (ל״ע) (מ״ב בנים). בעל השדה א דע כי יש שדה ושם גדלים אילנות ועשבים יפים והם בחי׳ נשמות קדושות הגדילים שם ויש כמה נשמות שהם נעים ונדים מחוץ לשדה וממתינים ומצפים על תיקון שיוכלו לשוב ולכנוס אל מקומם וגם אפילו נשמה גדולה שבה תלוים כמה נשמות לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ קשה לה לחזור לשם והם כולם מצפים על בעל השדה שיוכל להתעסק בצורך תיקונם (ל״ק סה־א). ב מי שרוצה לחגור מתניו להיות הוא בעל השדה צריך הוא להיות איש אמיד ותקיף וכו׳ וחכם ■וצדיק גדול מאד ויש אחד שאינו יכול לגמור הענין כ״א עם מיתתו רק עם יש אדם גדול ומופלג במעלה מאד מאד יכול לגמור מה שצריך בחיים חיותו כי הרבה יסורין קשים עוברין עליו אך ע״י גדלותו ומעלתו

עובר על כולם ועושה פעולות השדה כמו שצריך (ל״ק סה־א). ג זה הבעל שדה הוא משגיח ומשתדל תמיד להשקות האילנות ולגדלם ולהרחיק האילנות זה מזה הרחקה הראוי שלא יכחיש אחד את חברו כי לפעמים צריך להראות למקורב גדול הרחקה גדולה כדי שלא יכחיש את חבירו (ל״ק סה־א). ר ודע כשהנשמות עושין פירוח שעושין רצונו של מקום אזי מאירין עיני בעל השדה ויכולין להיות צופין ורואין במקום שצריך אבל כשאין עושין רצונו ית׳ ח״ו אזי נתחשכים עיניו ח״ו וכשעיניו מאירות אזי יכול להסתכל בכ״א להביאו אל התכלית היינו שיכול להסתכל בהדיבור של כ״א אם אינו על תיקונו אזי הוא מביאו אל התכלית ואז הדיבור כהוגן (ל״ק סה־□ (ר׳ בלק כ״ג שדה צופים). ה בלילה השייכה ליום ג׳ יום האחרון של ימי חייו הקדושים אחר חצות לילה עמדו לפניו הר״ר נפתלי והר״ר שמעון וחזר ודיבר מענין •הנשמות שצריך לתקן כאן ענה הר״ר נפתלי ואמר לו הלא אמרתם במאמר ס״ה שהצדיק הגדול יכול לגמור הענין בחייו ענה הוא ז״ל ואמר לא אמרתי לכם כ״א איזה בחי׳ כי ההכרח להסתלק עבור זה (ל״ק ס״ה בפל״ח). ו במה שכתב על אודות הגדול והמופלג שביכלתו לגמור התיקון בחייו לא היה כוונתו רק על שר השלום ואחדות שאנו מחכים עליו אשר יצא מגזע ושורש בועז ורות בעצמם (מדברי בע״פ ששמעתי ע״ז מאבי ז״ל ) (בה״ל סה־כז). בעל חוב א יש עבירה שעונשה שיהא בעל חוב תמיד (ר׳ עבירות כד) (ש״ה קיב). ב יותר טוב להיות בע״ח לעצמו ולב״ב בכל עניניו הגשמיים מללוות מאחרים ולדחוק את השעה רק להמתין עד שיבא עתו (ש״ה קכב). בריאה ר׳ בחירה, חלל הפנוי, תכלית הבריאה.

א כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל דהיינו שהשי״ת צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל ובשביל זה ברא את כל העולם (ל״ק יז־א). ב כלליות הבריאה נבראת בזאת התמונה ובזה הסדר כפי כלליות ההתפארות שיקבל מישראל וכן כל דבר בפרט וכל אבר בפרטי פרטיות נברא לפי ההתפארות שיקבל השי״ת בפרטיות מכל אחד מישראל (ל״ק יז־א). ג כי עיקר הבריאה היא כדי שיכירו אותו ית׳ וזה זוכין ע״י חכמת התורה כי שרש התורה היא כבוד השי״ת (ל״ק לז־א־ב־ה) (ראה זוהר בא מ״ב בגין). ד כי קודם הבריאה היה אור הקב״ה אץ סוף ורצה הקב״ה שיתגלה מלכותו ואין מלך בלא עם והוצרך לברוא בנ״א שיקבלו עול מלכותו והתגלות מלכותו א״א להשיג אלא ע״י המדות שע״י המדות יודעין שיש אדון ומנהיג וצמצם את אור א״ס לצדדין ונשאר חלל פנוי ובתוך החלל הפנוי ברא העולמות והן הן מדותיו (ל״ק מט־ד) (ר׳ לב י״ז). ה כי השי״ת מחמת רחמנותו ברא את העולם (ל״ק סד־א) (ר׳ השי״ ת ה׳) (ר׳ חלל הפנוי א׳). ו מחלוקת שבין ת״ח היא בחי׳ בריאת העולם ע״י חלל הפנוי (ל״ק סד־א) (ר׳ צדיקים מחלוקת שביניהם ב׳). ז ע״י שנתגלה שהכל מתנהג ברצונו ית, כי הוא ית׳ ברא הכל ברצונו ית׳ בלי שום חיוב כלל ומחי׳ ומקיים הכל ברצונו ית׳ ואין שום חיוב הטבעי כלל עי״ז נעשה יראה כי אזי יש שכר ועונש ושייך להתיירא מפניו ית׳ אבל כשנופלין לכפירה כאלו הכל מתנהג ע׳׳פ הטבע אין שייך יראה ח״ו (ל״ת ד־ה). ח וזה בחי׳ בריאת העולם ברישא חשוכא והדר נהורא חשך זה בחי׳ העדר העצה וכל מה שנתגלה יותר האור דהיינו העצה נתגדל האמונה ביותר ועי״ז עיקר הרפואה (ל״ת ה־ב) ר׳ איוב ל״ח מי). ט הכל נברא בשביל ישראל וישראל בעצמם עיקר בריאתם בשביל בחי' שבת שהוא התכלית כי שבת הוא תכלית מעשה שמים וארץ שהוא עולם הנשמות עולם שכולו שבת ששם ישיגו את השי״ת כראוי בלי שום מסך המבדיל וזה התכלית א״א להשיג בשלימות רק ע״י שעוברת הנשמה בעוה״ז השפל שנברא בששת ימי המעשה וזה באמת מנפלאות הבורא ית׳ (קל״ת לט).

י צריך האדם להעמיק עיונו לדעת ולהכיר גדולת הבורא ית׳ ע״י כל דבר מהבריאה שרואה בתבניתו ודמותו בפרטיות איבריו ובניינו ולעבדו ית׳ בזה עד אשר יבא לבחי׳ התכלית של אותו דבר שהוא בחי׳ שבת וקטני ערך כמונו היום שכולנו במדריגה פחותה מאד שאי אפשר לנו לבוא לידיעה זאת יש לנו לכסוף ולהשתוקק מאד מי יתן והיה לנו מנהיג הדור שיוכל להאיר גם בנו הידיעה וההשגה הנ״ל כדי שנזכה לבא אל התכלית (קל״ת לט). ברית פגמו ותיקונו א המחלוקת שיש בין הצדיקים הוא כדי לגרש סטרין אוחרנין דלא יתקריבו למשכנא דקדושה ובזה משמיעין אותך תוכחה על שפגמת בטיפי המוח ותשיב ממות לחיים כי אם לא היית פוגם לא היית שומע המריבות (ל״ק ה־ד). ב ענוה ושמירת הברית תלויים זה בזה ועי״ ז זוכה לאור המאיר לו לתשובה (ל״ק יא־ג). ג כשאינו שומר הברית הוא מקלקל הטל אורות וממשיך על עצמו עול הפרנסה היינו ט״ל מלאכות (ל״ק יא־ד). ד מי ששומר הברית אע״פ שעושה ל״ט מלאכות הם בבחי׳ ל״ט מלאכת המשכן אך הפוגם בברית המלאכות שלו הם בחי׳ ל״ט מלקות (ל״ק יא־ד). ה יש שני בחי' בשמירת הברית יש שזיווגו בימי החול ואעפ״כ אינו יוצא מדיני התורה וזה בחי׳ יחודא תתאה אבל יש מי שזיווגו משבת לשבת והוא בחי׳ יחודא עילאה (ל״ק יא־ה). ו שני הבחי׳ בשמירת הברית צריכים שמירה גדולה (עיין חולין ס׳ יהי כבוד) (ל״ק יא־ז). ז וזה בחי׳ תיקון הברית שעיקרו ע״י לשון הקודש היינו לקדש פיו עם דיבורים קדושים (קל״ק יט־ג).

ח תיקון הברית ושלימות לה׳׳ק הם תלוים זה בזה כי מי שפוגם בברית מאבד לשון הקודש (ל״ק יט־ג) (עיין משלי כ״ט ורועה). ט כל החרפות ובזיונות הבאים על האדם הם ע״י פגם הברית וכן להיפך ע״י תיקון הברית זוכין לכבוד (קל״ק יט־ז). י ע״י שלימות לה״ק זוכין לתיקון הברית וניצולין ממקרה (ל״ק יט־ה). יא מצות מילה הוא בחי׳ תיקון הברית (עיין מצות מילה א) (ל״ק יט־ט-). יב גלות מצרים היה על פגם הברית ועל פגם הברית חרב בא (ל״ק כ־י). יג פגם הברית היא פגם הדעת וע״י צעקה' בקול מעורר הדעת וע״י הצדיק בחי׳ משה בחי׳ דעת הדעת על תיקונו (ל״ק כ־י). יד מה שאומרים הגדה בקול רם ועיקר המצוה ביין להורות על תיקון הברית תיקון הדעת (ל״ק כ־י). טו ודע שע״י תיקה הברית ניצול מפנים דס״א שהיא תאוות ממון ונתקשר באלקות בחי׳ חיים ושמחה (ל״ק כג־ב). סז דע שהעוה״ז מלא מרירות בלי שיעור ועיקר המרירות היא תאוות ממון וטרדת הפרנסה שבא ע״י פגם הברית (קל״ק כג־ז).

יז כל ישראל נקראים צדיקים על שם הברית (ר׳ דברים ל״ג ויגרש) (ל״ק כג־ג). יח מי שחולק ומתנגד ח״ו על הצדיק האמת ואנשיו עליו מתגבר ביותר מרירותא דעלמא שהיא טרדת ודאגת הממון עד שמכלה ימי חייו ר״ל וכל זה בא ע״י תאוות ניאוף (קל״ק כג־ז). יט ע״י תיקון הברית זוכה להארת ולהדרת פנים דהיינו שיזדכך חכמתו בתורה וידע לבארה בי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן (קל״ק כז־ב). כ כשרואה אדם שבאים על מחשבתו הרהורי זנות והוא משבר תאוותו ומסיח דעתו מהם זה עיקר תשובתו ותיקונו על פגם הברית שפגם מקודם כי זה בחי, תשובת המשקל ממש (קל״ק כז־ט). כא אעפ״י שפגם בבריתו ועי״ז נפגם דעתו ודיבורי תפלה אינם מתקבלין אעפי״כ ע״י שבח הצדיקים זוכה לתיקון הברית ונתקבלה תפלתו (ל״ק כט) (בה״נ). כב לתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים וכבד על האדם וא״א לתקן אותם כי יש דקדוקים ופרטים רבים בכל לאו בכן צריך לתקן כלליות הגידים ואז ע״י תיקון הברית נתתקן ממילא כל הלאוין שעבר (ל״ק כט־ד) (ר׳ איוב כב והיה). כג ע״י תיקון הברית עי״ז עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים ונתרוממין המוחין כי עיקר תיקון הדעת הוא כפי תיקון הברית (ל״ק כט־ד). כר ובזה תלוי פרנסה בלי טורח היינו ע״י תיקון הברית כי פרנסה שהוא בטרחא ובכבידות הוא מחמת שלא תיקן תיקון הכללי (ל״ק כט־ה). כה כל זמן שלא תיקן תיקון הכללי הדיבור אסור היינו לגלות תורה כי הדיבור הוא בלא דעת אבל ע״ י תיקון הברית הדיבור מותר (ל״ק כט־ו). כו כשאין תיקון הכללי כשלימות צריך להרחיק א״ע משתיית היין כי עי״ז באים כל העבירות ח״ו גם מזיק לפרנסה ונעשה רש אבל מי שזוכה לתיקון הברית אזי אדרבה מרים את המוחין ע״י שתייתו ומתקן תיקון הכללי ביותר (קל״ק כט־י).

כז ע׳׳י צדקה זוכה לתיקון הברית ונתרוממין המוחין ויש לו פרנסה (ל״ק כט־ט). כח עיקר קיום וחיות האמונה הוא רק ע״י שמירת הברית (ל״ק לא־ג) (ראה אמונה כ). כט כל היסורים שיש לאדם בדרכים כולם הם בשביל פגם הברית וע״כ צריך ליתן צדקה, קודם צאתו לדרך כי צדקה היא תיקון הברית (קל״ק לא־ח). ל צריך לאדם להיות לו אלו שני בחי, ברית היינו צדיק ולמדן צדיק נקרא ע״י שמירח ברית קודש ולמדן ע״י שילמוד דיני איסור והיתר וישמרם (ל״ק לא־ה). н.Ь ע״י שמירת הברית בב׳ בחי׳ הנ״ל נתגלה חסד וחסד היינו אהבה והשתוקקות להשי״ת שהוא דבר יקר מאד (קל״ק לא־י) (ראה אידרא נשא קמב חסד). לב ע׳׳י אמונה ושמירת הברית אזי בוודאי כל אכילותיו בבחי׳ לחם הפנים ואז כל העכו״ם והכו׳ ומד טורחים בשביל פרנסתו (ל״ק לא־ט). לג הצדיק הוא שומר בריתו כראוי וברית היא בחי' מלאפום אותיות מלא פום להורות כי פיו של הצדיק מלא מאלקות ודיבוריו הם בשלימות וע״כ יכול להמשיך שפע לישראל כי לפי הדיבור כן השפע (קל״ק לד־ב). לד זה כלל גדול שא״א לשום אדם להשיג ולתפוס בדיבורו של הצדיק אם לא שתיקן תחלה אוח ברית קודש כראוי ואזי המוחין שלו בשלימות ויכול להבין דיבורו של הצדיק וכפי התיקון של כ״א כך השגתו (ל״ק לו־ה) (ראה זמירות לשבת למעבד). לה לכאורה אינו מובן כי רוב העולם אינם זוכים לתיקון הברית בשלימות בפרט בימי הנעורים וא״כ יכול להיות שהתורה של הצדיק יהיה נעשה לו סם מות ח״ו וגם בלימוד התורה בכלל שיש בה ג״כ שני כחות קשה ג״כ כנ״ל והתירוץ הוא שעיקר העצה היא אמונה וזה תיקון המוחין דהיינו שיאמין בהשי״ת ובכלל התורה ובדברי הצדיק וכשקשה לו איזה קושיא הוא מבטל דעת עצמו לגמרי וסומך על האמונה אז הוא נכלל בהשי״ת ובצדיקי אמת עד שעי׳׳ז נצטייר האור מלמעלה בבחי׳ ברכה (ע״פ בפל״ח ל״ק לו־ג).

לו המחשבות זרות נקראים מבול שמבלבלים את תפלתו ותיקונו שיתן צדקה לא״י ועי״ז הוא נכלל באוירא דא״י ושם לא היה מבול ועי״ז הוא ניצול ממחשבות זרות גם עי״ז נזדכך מוחו היינו מחשבתו והוא תיקון הברית (ל״ק מד). לז כל הפוגם בברית הוא בחי׳ מיין מרירין זרע טמא אזי אין יכול להתפלל בבחי׳ כל עצמותי תאמרנה ואז כלבא נחית ואכיל קרבנו היינו תפלתו והיא בחי׳ מרה בחי׳ חרב בחי׳ גיהנם (ל״ק נ׳). לח אינו יכול לטעום מתיקות בתפלה אלא כשתיקן פגם הברית כי מיין מתיקין זה בחי׳ זרע קודש שמירת הברית אזי דבוריו מתוקים וטובים ונכנסין לתוך עצמותיו ואזי תפלתו בבחי׳ כל עצמותי תאמרנה ואז ארי׳ נחית ואכיל קרבנו (ל״ק נ׳). לט מי שפגם בבריתו ישמור א״ע מכלבים ומחרב (ל״ק נ׳) (ר׳ תהלים כ״ב הצילה). מ ודע שהעזי פנים שיש בדור הן הן הכלבים והם עומדים וחולקים על תפלת איש הישראלי שעדיין לא תיקן בריתו בשלימות (ל״ק נ׳). מא ע״י פגם הדעת מתגבר כח המדמה וע״י כח המדמה נפגם הזכרון דהיינו מה שצריך לאדבקא מחשבתי׳ בעלמא דאתי ונופל לשכחה (ל״ק נד־ו) (בה״נ נד). מב ע״י שמכניעין קליפות עמלק שהיא פגם הברית וזוכין לתיקון הברית עי״ז זוכין לשפע כפולה שהיא בחי׳ לחם משנה בשבת ועי״ז זוכין לחדש חידושין דאורייתא בשבת על חד תרין ושבת משפיע לשאר העולמות ומשלח הארותיו לכל המדריגות ומרפא רפואת הנפש ורפואת הגוף ונתעורר העולם לתשובה מאהבה ואז כל הכשרים שבדור נתרפאין ונעשים מכובדים בעיני הבריות (ל״ק נח־ד־ט) (ר׳ צדיק סב). מג יש ב׳ בחי־ בשמירת הברית א׳ כפשוטו שצריך לקדש ולטהר עצמו כשלימות שלא יהיה להתאוה הבהמיות שום אחיזה בו וכפי גודל פרישותו כן גודל דעתו אבל יש עוד בחי׳ ב׳ שאפילו מי שהוא קדוש מאד בתכלית השלימות ודעתו שלם מאד אזי צריך לשמור דעתו שלא יהרוס לעלות אל ה׳ לפנים ממחיצתו שזה בחי׳ פגם הברית פגם הדעת כי הידיעה וההריסה הם תלוים זה בזה מאחר שחושב שיודע כבר בעד זה הוא הורס לעלות אל ה׳ כי תכלית הידיעה שלא נדע בחי׳ מגלה טפח ומכסה טפח (ל׳־ה ה׳ דגים א־א וגם הל׳ סוכה א׳) (על התורה סג־א) זר׳ צדיק עא). מד הנה ח״ו כשאירע לאדם מקרה בלתי טהור הוא ע״י הקליפה לילית כידוע והנה הקליפה יונקת מן הששה פאין שבהא״ב וששה פעמים פ׳ גי׳ ת״פ כמנין שמה ונעשה מן פא אף התגברות הדינין שנוקמין בו ר״ל וכשנותן צדקה בסתר פודה הניצוצות מן הקליפה ונעשה מן האף פא (ל״ק פג) (ר, תיקון הכללי ב). מה אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו היינו כשימול את ערלת לבבו כי כל זמן שלבו ערל ואטום א״א לו להרגיש באמת רק כשימול את לבבו ויצטער

ויתחרט באמת אזי ירגישו כל הלבבות של כל הטיפות שנמשכו ממנו הן אותם שנתהוו מהם בניו ממין בנ״א הן אותם שנמשכו למקום אחר ח״ו ויתוודע להם האמת היאך הם מוטלים בשאול תחתיות כי מתחילה נדמה להם שטוב להם כי הן מזיקי עלמא רק אח״כ כשנימול לבב אביהם מתחילין לקונן ולהצטער ונעשה שם רעש גדול ביניהם (ל״ק קמא) (ר׳ תשובה לח). מו עיקר פגם הברית הוא ע״י עצבות ומרה שחורה וכן להיפך ע״י שמחה אז השי״ ת בעצמו שומר לו את הברית היינו שהשי״ת בעצמו עוזר לו לשמור את הברית קודש (קל״ק קסט) (ר׳ עקב ז׳ י״ב והי׳). מז צדקה הוא תיקון לפגם הברית אבל צריך ליזהר שלא ליתן לעני שאינו הגון כי עי״ז נפגם יותר ע״כ צריכים לבקש מהשי״ת שיזכה לעניים מהוגנים והוא תיקון גדול מאד לפגם הברית (קל״ק רסד) (ר׳ צדקה מב). מח מי שאינו שומר הברית כראוי מפסיד עבודת התפלה (ר׳ תפילה קיב) (ל״ת א־י). מט ע״י תיקון המוחין בבחי׳ משה עי״ז הוא תיקון השינה בחי׳ חלום ע״י מלאך בחי׳ תיקון הברית , ואין מזיק לו האכילה שעל ידה בא ח״ו טומאה הידוע כי ע״י תיקון המוחין גם השינה שהיא בחי׳ הסתלקות הדעת הוא ג״כ טובה ומתוקה מאד (ל,״ת ה־טו) (ר׳ קהלת ה׳ מתוקה). נ מי שפוגם בכבוד השי״ת היינו ע״י פגם הברית אין יכולין לקבל מהמוחין של א״י וכשהמוחין הם בחי׳ מוחין של חוץ לארץ אזי אין יכולין להשוות דעתן יחד וזה בחי׳ מחלוקת שיש בעולם כי מוחין של חוץ לארץ אין יכולין להשוות עצמן יחד (ל״ת עא). נא הפוגם בברית זה עיקר פגם הכבוד פגם כל התורה כולה (ר׳ הולדה ד) (ל׳׳ת עא). נב ע״י תיקון הברית שהוא קשת יכול להוציא החיצים שהיא התפילה שהוא ח״י ברכאן דצלותא שהם תלת ווין בחי׳ חצים ואז התחלת צמיחת קרן משיח (ל״ת פג) (ר׳ תהלים פ״ט ובריתי). נג ע״י תיקון הברית נעשה- בן חורין היינו שבא לקדושת שבת שאסור במלאכה (ל״ת פג). נד ע״י תיקון הברית פושט גופו המצורע שהוא ממשכא דחויא ולובש בגדי שבת היינו גוף קדוש מגן עדן ונתרומם מזלו וזוכה לעושר ונתחזק יצרו הטוב ונתבטל העצבות והליצנות (ל״ת פג) (ר׳ ממון ע).

נה ע״י תיקון הברית יכול הלב להתלהב בלימור התורה (ר׳ לימוד לו) (ל״ ת פג). נו דע שכוונת אלול הם תיקון לפגם הברית עיין בתורה ו׳ בל״ק מענין שצריכין להיות בקי ברצוא ובקי בשוב ושני פעמים בקי הוא בגי׳ דרך ע״ש כל הכוונות וכשתזכה להבין ולעשות איזה עובדא בעבודת ה׳ עי״ז יתקן פגם הברית (ל״ ת פז)(ר׳ חיי שרה כ״ד־ח׳ ואם). נז עיקר פגם הברית הוא בחי׳ דרך כי היה צריך להאיר הרכ״ד אורות בבחי׳ ים בחי׳ הנותן בים דרך (ישעי׳ זג) בחי׳ אמונה והוא נטה מזה ופגם בבחי׳ דרך בבחי׳ כי השחית כל בשר את דרכו כי אשה נקראת דרך (קידושין ב) ומחמת זה הפגם יכול לאבוד את זיווגו כי מאחר שנטה מזיווגו קשה לו למצוא זיווגו ואפילו אם ימצא תהי׳ לו מנגדת ואז לא זכה כנגדו וכוונות אלול הם תיקון לזה כי הם בחי׳ הנותן בים דרך וכשמתקן זה אזי מוצא זיווגו והיא אינה כנגדו רק כרצונו (ל״ ת פז). נח א״י הוא תיקון גדול לפגם הברית (ל״ת קט) (ר׳ א״י מד). נט שמש היא בחי׳ ברית וע״י פגם הברית אין לנו מאור השמש כי אם מראה חמה ועכו״ם נקראים צל והם מכסים אור השמש אך לעתיד לבא יעביר אותם ואזי יתגלה אור השמש והם יהיו למטה (ל׳׳ק לא בהש׳) (ר׳ ישעי׳ י״ח הוי) (שלח י״ד לחמנו). ס בענץ מ״ש בזוה״ק שעל פגם הברית אין מועיל תשובה אמר רבינו ז״ל שבזה מאמר הזוהר אין שום אדם מבין פשט רק הוא לבד והכלל שבאמת מועיל תשובה אפילו אם הרבה לפשוע ח״ ו ועיקר התשובה כשמרחם על עצמו עכשיו ואינו עושה עוד מה שעשה מקודם (ש״ה עא). סא עיקר הנסיון של האדם נעוה׳׳ז היא בתאוות ניאוף אפילו תאוות ממון שהיא ע״ז ממש אעפ״כ עיקר הנסיון בתאוה זאת (ש״ה קטו)(ר׳ גדולתו ז״ל סא). סב עיקר התגברות התאוה הידועה הוא רק מחמת עצבות וצריך להתגבר ולשמוח תמיד ולענין המחשבות והבלבולים שיש בענין זה די׳ לצרה בשעתה ולא יבלבל עצמו לא קודם ולא אח״ כ (ש״ה קכט). סג מי שעובר עבירה זו של ער הוא רע תמיד דהיינו שהוא בכעס תמיד ואין ראוי לו ללמוד קבלה וכו׳ (ש״ה רמט). סד המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו כי א״א שיהיו

שני מחשבות ביחד וע״כ בקל יכולין להתגבר על מחשבות רעות (ש״ה שג). ברכה к כשאדם עושה המצוה בשמחה יש כח בהמצוה לילך ולעורר כל הדברים לעבודת ה׳ ועי״ז נמשך ברכה לכל העולמות (ל״ק כד־ד). ב ובפנימיות הברכות שנמשכין ע״י המצות נתברך מהם כח המיישב והמסדר את המוחין בחי׳ כתר לשון המתנה כי המוחין רודפין להשיג אור אין סוף והכתר מעכב את השכל כדי ליישבו (ל״ק כד־ז) (ראה זוהר נח ס״ה ומגו), ג מה שנוהגים ליתן ברכה להאיש המביא משקה לאורחים או על חתונה היינו שנוהגין ליתן מן המשקה לשליח לעשות ברכה הוא ע״פ מ״ש בזוהר (פקודי רמב> שיש כמה דברים שהם נישאים ונושאים דהיינו שנושאים אותן ובאמת אלו הדברים הם נושאים כגון המרכבה והארון שהיו נושאים אותו והוא נשא את נושאיו וע״כ זה הנושא את המשקה נותניץ לו ברכה שהוא בחי׳ נושא ונישא כי הוא נושא את המשקה ועתה המשקה מנשא אותו •(ל״ת סט). אות ג גאוה - ר׳ גיאות. גאולה וגלות א בגלותינו כביכול הקב״ה בהסתרת־פנים וכל תפילותינו שיחזיר פניו (ל״ק ב־0.

ב יש מעמנו ב״י שטועים ח״ו בלבם מחמת שרואין אורך הגלות שכל התפילות הם לריק ח״ו אבל באמת כל התפילות בונים השכינה מעט מעט וכשישתלם קומתה יבוא משיח (ל״ק ב־ו). ג אעפ״י שנראה שע״י תפלתינו ותורתינו תהי׳ הגאולה אעפ״כ צריכין אנחנו שבחסדו יגאל אותנו (ל״ק ב־ו). ר עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה כמ״ש תבואי תשורי מראש אמנה (ל״ק ז־א). ה כשפוגמין באמונה בתפילה בארץ ישראל הוא יורד לגלות (ל״ק ז־א). ו עיקר הגאולה ע״י התקרבות לצדיקים עיין ירמי׳ ב׳ ואנכי נטעתיך וכו׳ (ל״ק ז־ג). ז ע״י שרודפין אחר הכבוד והגדלות עי״ז לא חזרנו לארצנו (עיין ארץ ישראל ל״ג! (ל״ק יא־ז). ח עכשיו בגלות אין לנו כח לענוש בעצמנו את הרשעים מוציאי רבת הארץ אלא בדיניהם (ראה מלאכים ד) ל״ק כ־ט) ראה חבקוק א׳ רשע). ט הגלות הוא רק מחסרון הדעת וע״כ היתה גאולת מצרים ע״י משה שהוא בחי׳ דעת (ל״ק כא־י). י וזה עיקר הצער של ישראל שיש להם בגלות הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולין הכל בטבע ובמקרים ומחמת זה יש להם צער ויסורין (ל״ק רנ). יא כשנתגלה הרצון שהכל בי־צונו ית׳ אזי יודעים שכל השיעבודים והגלות וכל ההכבדות של העכו״ם שהם מכבידים עלינו על כולם ינקום בהם הוא ית׳ ויגאלינו מידם אבל כשסוברים ח״ו שהכל ע״פ חיוב הטבע אין שייך נקמה בהם מאחר שהכל מתנהג רק עפ״י סדר הטבע ח״ו (ל״ת ד־ו) (ר׳ חהלים נ״ח ישמח).