ב דוד המלך ע״ה שהי׳ מעלתו גדולה מאד ע״י שדבר בינו לבין קונו ויסד מזה ספר תהלים (ל״ק קנו) (ש״ה סח). ג רבים רודפי וצרי מעדותיך לא נטיתי, כשיש מחלוקת על האדם יכולים להטות אותו מדרך הש״י ולהפילו ממדריגתו ח״ו וזה שהתפאר דהמע״ה רבים רודפי וכו׳ שאף שהי׳ עליו מחלוקת רבים עכ״ז לא נטה מדרך השי״ת (ל״ק רנח). ר דוד המלך בכל תפילותיו ההתחלה היה מן המיצר והדוחק שהיה צר לו מאד כגון מחמת שנפל עליו צרת אבשלום או צרת נבל וכדומה ואח״כ בא באותה תפילה לתוך רוח הקודש (ל״ק רעט) (ר׳ תפילה קז). ה דוד היה מלמד תורתו לרבים (ר׳ עירובין נ״ג דוד) (ל״ק רפג). ו כאב הראש בא על זה שמעיז פניו כנגד זרע דוד המלך (ס״ה עזות). ז ווה שאמר דוד המע״ה שרים רדפוני חנם היינו שגדולים ושרים רדפוני אני יודע שהוא בחנם שאינם פועלים כלל במחלוקתם עלי והסימן כי ומדברך פחד לבי היינו שיש לי יראת שמים ואיני נופל ממדריגתי (ש״ה ריג). ח עיקר התבודדות של דוד המלך היה על מטתו בעת ששכב וכיסה עצמו בסדין או היה מדבר ומשיח כל לבו לפני השי״ת כמ״ש אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי וכו׳ אשרי מי שירגיל עצמו לקיים הנהגה וו העולה על הכל (ש״ה סח) (ש״ה ערה1. דוחק את השעה א אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר אלא יבקש בתחנונים אם יתן לו השי״ת יתן ואם לאו לאו (ל״ק כ־ה).

ב יחוד של צדיק וכנסת ישראל נעשה ע״י משא ומתן באמונה כי כל עסקי המו״מ שנתגלגלים סחורות מאדם זה לאדם אחר הכל כפי הניצוצות שבהם השייכים לאדם זה או לאחר ולפעמים חוזר הדבר ובא לאותו אדם שהי׳ שלו מתחילה הכל כפי חלקי הנ׳ר׳ן׳ שיש להאדם בכל עת וזמן, ע״כ אין לדחוק השעה למכור או לקנות דוקא באותה השעה שחפץ כי עת לכל חפץ כפי בירור הניצוצות וכפי חלקי נ׳ר׳ן׳ שבאדם וכשמשלים האותיות ניתוסף הארה בנ׳ר׳ן׳ שלו ועי״ז מאיר בשורש נ׳ר׳ן׳ שהוא בצדיק וכנסת ישראל שהם שרשי כל הנשמות (ל״ק נד־ג) (ר׳ אבות ד־ד שאין לך אדם) (ר׳ ניצוצות הק׳ א). ג ע״פ רוב חסר לכל אדם הרבה לכ״א כפי ערכו מלבושים ודירות וכו׳ וצריכים ליזהר מאד לבלי לדחוק את השעה למלאות החסרון תיכף כי עי״ז באים לחובות והלוואות רק צריכין להנהיג את ביתו במדת ההסתפקות וימתין עד שיבא עתו ומוטב להיות בע״ח לעצמו ולסבול דוחק אפילו במזונות ולא להיות בע״ח לאחרים, והכלל כי בכל עניני פרנסה צריכין להמתין בבטחון לישועת ה׳ עד שיבא עתו וש״ה קכב1 (מ״ב ממון). דיבור א לזכות לדיבור המאיר לתשובה א״א כ״א ע״י שיראה שיהי׳ כבודו לאין נגד כבוד השי״ת היינו ע״י ענווה וקטנות (ל״ק יא־ב). ב ע״י שהוא מדבר בהתורה בדיבורים בחי׳ למוצאיהם בפה מאיר לו הדיבור בכל המקומות שצריך לעשות חשובה (ל״ק יא־א). ג ע״י אמירות והדיבור של איש הישראלי יכול לזכות לעשות תשובת המשקל ממש (ל״ק יא־א). ר כשאינו שומר הברית ע״י גאות עי״ז נשאר כבד פה ואינו יכול לדבר דיבורים המאירים לתשובה (ל״ק יא־ג). ה שיחות חולין ודברים בטלים נחשב כע״ז (עיין ישעי׳ מ״ב אני ה׳) (ל״ק יא־ז) (בה״ל). ו ע״י דיבורי אמונה של הצדיק נעשים גרים (עיין אסתר ו וימצא כחוב) (ל״ק ידה). כשהצדיק מדבר דיבור הקדוש זה הדיבור נחקק באויר והולך למרחוק וזה הדיבור נכתב בספריהם של העכו״ם ועי״ז מוצאים בהם היפך אמונתם ונתגיירים (ל״ק יז־ה1 ועייז אסתר ז׳ ושמעו).

ח־א ע״י אמונה זוכיץ לשלימות הדיבור (עיין צפני׳ ג׳ אז אהפוך) (ל״ק יח־ו}. ח שלימות האותיות זה תכלית של כל הנבראים כי כל העולמות נבראו ע״י אותיות ושלימות האותיות הוא היוד שהיא בחי׳ עוה״ב הנברא ביוד ואותיות הם במלכות בחי׳ מלכות פה כי עיקר ההנהגה ע״י הדיבור (ל״ק יח־ו). ט שלימות הדיבור של לה״ק תולה ביראה וע״כ הצדיק ששומע מפי הקב״ה יש להדיבור שלימות וע״כ מי ששומע מפי אחר האומר בשמו רחוק מזה השלימות (ל״ק יט־ט) (עיין חבקוק ג/ ה׳ שמעתי) (ר׳ לה״ק י). י כי לא כל דיבור נקרא דיבור ועיקר מה שנתקבל הדיבור מחמת הטוב שיש בו ואיך עושין טוב בהדיבור ע״י שלוקחין הדיבור מהדעת (ל״ק כט־א). יא תיקון הדיבור הוא בחי׳ בגדים לבנים בחי׳ מלכות וע״כ כשפוגמץ בהדיבור נחשב כמורד במלכות ועי״ז עושה פירוד בין קוב״ה ושכינתי׳ כי השכינה בחי׳ מלכות (ל׳׳ק כט־ג בה״נ). יב כל זמן שלא תיקן תיקון הכללי הדיבור אסור וא״א לדבר ולגלות תורה אבל ע״י תיקון הברית הדיבור מותר ויכולין לפתוח פה בדיבורים המאירים בתורה (קל״ק כט־ח). יג הדיבור הוא כלי השפע אם הדיבור הוא כשלימות אזי יכולין לקבל בהם רוב שפע בשביל זה צריכין להתפלל בדיבורים דייקא (ל״ע דיבור ה) (ל״ק לדג). יר א ״א לבוא לבחי׳ תפילין בחי׳ דביקות בהש״י אלא ע״י קדושת הדיבור ותיקונו כי פגם הדיבור בחי׳ דברים בטלים ולשה״ר ע״י בא עניות ותיקונם ע״י שלומדין תורה בצר לאדם דהיינו בעניות בחי׳ חשך על ידי זה נתבטל העניות והדחקות (ל״ק לח־ד) (בה״נ לח). טו כשפוגמין הדיבור שהוא רוח פיו של הקב״ה והוא בחי׳ אדני גימ׳ ס״ה וכ״ז אותיות כ״א כלול מעשרה (דהיינו הנקודות פתח קמץ וכר) הם ר״ע וביחד נעשה רוח סערה והוא המקטרג הגדול שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות (ל״ק לח־ב) (ראה תהלים נא׳ אדני). טז קודם תיקון הדיבור לא היה יכול לדבר שום דבר אמת מחמת שרוח סערה בלבל אותו וכשמתקנו היינו ע״י שידבר לפני הש״י כל שיחתו באמת אזי אין לו בלבול (ל״ק לח־ג).

יז צריך כל אדם להמשיך קדושת שבת לקדש ימי החול ולפי הקדושה שמקדש ימי החול כן נדחה זוהמת הנחש ועי״ז מתקן הדיבור ונתבטל העניות והדחקות (ל״ק לח־ז). יח דע כי הדיבורים של הרשע שהוא בר דעת מולידים ניאוף בהשומע כי הזיווגים נמשכים מהדעת והדיבור הוא התגלות הדעת שהדיבור מדבר מה שבדעת וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים מוליד אוירים ארסיים של ניאוף והשומע ממנו הדיבורים ונושם נשימות מכניס בגופו אלו האוירים (ל״ק מג). יט ע״י מחאת כפים בתפלה נתעוררים כנפי הריאה שמשם נתהוה הדיבור וע״י שמכה כף אל כף עי״ז נתהווה הפה והפה מקבל הדיבורים מהכנפי ריאה (ל״ק מה) (ראה שמות ד מי). כ הדיבורים שאינם דיבורים קדושים גורמים שנתעורר סוכות נוצרים ומתגבר השקר ומתרחקים מקדושת א״י ומתגבר ריב ומחלוקת אבל ע״י דיבורים קדושים שהיא תפלה בכח מתגבר האמת (ל״ק מח). כא כי עיקר הדיבור הוא הנפש והנפש הוא הדם נמצא כשאומר שקר יש לו עכירת דמים ואמת א״א לדבר כ״א כשמזכך מקודם את הדמים (ל״ק נא). כב כל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה (ל״ק נד) (ר׳ ימים ב). כג הדיבור הוא התגלות הדעת ובמצרים שהיה הדעת בגלות היה גם הדיבור בגלות וכשיצאו ממצרים שיצא הדעת מהגלות יצא ונפתח גם הדיבור אז נתפשט נאמנותו וניכר שהוא נאמן ומבטיח ועושה חסד כי החסד ורחמים תלוי בדעת (ל״ק נו־ז) (ר׳ וארא ו׳ ושמי) (דעת לד). כד לבטל ולהכניע האויבים די בצום או באכילת שבת לבד אבל לרוב השלום צריכין גם להרבות בצדקה ע״ כ צריכין ליתן צדקה ביום התענית וכן ליתן לעניים על שבת ודע שיש חילוק בין השלום של תענית של חול ובין השלום של עונג שבת כי לפעמים יש שלום שאין לו פה שאין יכולין לדבר זע״ז אבל ע״י אכילת שבת עם הצדקה זוכץ לשלום שיש לו פה שלום בשלימות שמדברים זע״ז (ל״ק נז־ח). כה־א ע״י שמעורר בנ״א משינתם ע״י סיפורי מעשיות עי״ז נעשה בחי׳ להתיר פה אלמים (ר׳ סנהדרין ק׳ ועליהו) (ל״ק ס־ח).

כה ע״י תאוות אכילה ושתיה נמשך הדיבור לגלות למיצר הגרון ועי״ז אינו יכול לדבר שום דיבור לפני השי״ת והתיקון לזה תענית (ל״ק סב־ה) (ר׳ תענית ח). כו עיקר יניקת הקליפות מהדיבורים שאינם זכים כ״כ וכשראשי התאוות שהם תאוות אכילה ושתיה מתגברים צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדושה שלא ינקו ודביקות אחורי הקדושה הוא ע״י תענית כי עיקר זכות התענית אינו אלא כשחושבים השעות שהתחיל להתענות דהיינו שחוזרין לאחוריו כי עיקר כל הדברים הן ההתחלה (ל״ק סב־ה). בז ע״י דיבורים רעים כגון לה״ר ורכילות שקרים ליצנות וכר ובפרט כשמדבר לה״ ר על צדיקים וכשרים עושים כנפים להנחש שהם החוקרים פילוסופיא ואפיקורסות שיוכלו לעוף ולהזיק בעולם מאה ח׳׳ו וגם בחקירתם בעצמם הם מעופפים היינו ששכלם מעופף במהירות ונפתח להם חכמתם מאד אבל ע״י דיבורים קדושים עושים כנפיים דקדושה ואז אינם יכולים להזיק כ״ כ להעולם (ל״ק סג) (ר׳ קהלת י׳ ובעל). כח הצדיק הגרול האמתי שהוא בעל השדה העליונה, יכול להסתכל בכ״א להביאו אל התכלית היינו שיכול להסתכל בהדיבור של כ״א אם אינו על תיקונו כשלימות מחמת שרחוק מהתכלית אזי הוא מביאו אל החכלית ואז הדיבור כהוגן כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא (ל״ק סה־ב) (ר׳ תפלה עה). כס כשממשיכין נקודות להאותיות ומוציאין הדיבור בשלימות אזי יכולין להוציא מכח אל הפועל כי כל מחשבה שבעולם שיש לאדם כולם מוכרחים לבוא בתוך הדיבור בשעת המחשבה רק שהוא בדקות גדול כי כל הדברים צריכין לבוא בבחי׳ מחשבה דיבור ומעשה ולהמשיך נקודות להאותיות הוא ע״י חשק וכיסופין לדבר שבקדושה (ל״ק סו־ד) (ר׳ רצון ד) (ר׳ אידרא זוטא האזינו רצ״ד רחושי). ל צריכים לדבר רק דיבורים קדושים ולא דברים אחרים כרי להעלות הניצוצות לתקן כל העולמות כי עיקר הבריאה היתה ע״י הדיבור (ל״ק עה) (ר׳ תהלים ל״ג בדבר). לא הדיבור הולך עם האדם אפילו למקומות המטונפים כמו האם ההולכת עם הולד לכל מקום היינו שאפילו אם האדם מונח ח״ו במקום שהוא אפילו בשפל המדריגה מאד אעפי״כ ע״י הדיבור יכול להזכיר א״ע בהשי״ת אם יתחזק גם שם לדבר עכ״פ דיבורים קדושים של תורה ותפלה והתבודדות כי הדיבור אינו מניח אותו לשכוח את הש״י (ל״ק עח) (ר׳ ירמי, ל״א כי). לב הדיבור דקדושה היינו תורה ותפלה ויראת שמים הוא גבוה ויקר מאד כי הדיבור דק׳ הוא בחי׳ שכינה בחי׳ התגלות מלכותו ואמתתו ית׳ והוא בחי׳ רוחו של משיח ובחי׳ רוח הקודש ובחי׳ תחיית המתים ובחי׳ יחוד קוב״ה ושכינתיה (קל״ק עח)(ר׳ ישעיה מ׳ ונגלה). לג כשאדם זוכה לדבר דיבורים קדושים של תורה ותפילה ומכנים כל מוחו וחכמתו ודעתו בתוך הדיבורים דהיינו שמקשר מחשבתו היטב להדיבוריס ומבין ושומע מה שהוא מדבר זה בחי׳ קודש ויש להשי״ת תענוג גדול מזה וזה בחי׳ שלום שהוא בחי׳ התחברות חסד וגבורה כי החכמה והמוחין הם בחי׳ חסדים והדיבור הוא בחי׳ גבורות (ל״ק פ).

לד בכל הדיבורים וסיפורים שאדם שומע ימצא שם דברים גבוהים ורמים וצריך ליזהר בזה מאד לבלי לגמור הדין כששואלים אותו על איזה ענין אס הוא מסכים ואזי נפסק הדין עליו כי הוא סכנת נפשות כי יש בענין סיפורי דברים ענינים גבוהים (קל״ק קיג) (ר׳ אבות ג׳ ונפרעין). לה הדפק דופק ונוקש באדם לפעמים הוא מזכיר אותו לעבודת ה׳ ולפעמים הוא מזכיר את האדם לעבירה ח״ו כי הדפק בא מן הנשימה והנשימה באה מץ האויר ע״י הדיבור וכפי הדיבור כן נעשה הדפק אם לטוב אם להיפך (ל׳׳ק קס) (ר׳ שה״ש ה׳ קול). לו ע״י תאוות אכילה ושתיה אינו יכול להוציא שום דיבור לפני השי״ ת (ל״ק קסג). לז הדיבור הוא הנפש וע״כ הצדיק האמת יכול להבין עי״ז מהות הנפש של המדבר (ל״ק קעג) (ר׳ צדיק קיז). לח־א דע כי צריך לפרט את החטא וצריך להתוודות בדיבורים בכל פעם על כל מה שעשה (ר׳ ווידוי דברים ג) (ל׳׳ק קעח). לח פגם החטא היא בנפש והנפש היא בחי׳ הדיבור (ר׳ נפש טז) (ל״ק קעח). לט כל הדיבורים הם בחי׳ גבורות וצריך להמתיקם וההמתקה הוא ע״י לימודי התורה ודיבורים טובים שמדברים ע״ב צריך לשמור את הדיבור מאד לבלי לדבר לה״ ר מכש״כ מלדבר ח״ו על צדיק הדור כדי שלא יתגברו הדינים ח״ו וע״י אלו הדיבורים רעים יכולים לגרום שיפול הצדיק ממדריגתו או שיסתלק ח״ו עי״ז ואז ע״י הסתלקותו נשמתו ממתקת אלו הגבורות (ל״ק רז) (ר׳ תהלים קמ״ה וגבורתך) (ר׳ הבעש״ט זצ״ל).־ מ כח הדיבור בא ע״י התקשרות לצדיקים (ל״ק ריב) v (ר׳ ת״ז י״ח פה). מאעיק ן ר ההבדל שיש בין אדם לחי הוא ע״י חיתוך הדיבור ולתקן הדיבור הוא ע׳׳י צדקה ועיקר הצדקה הוא ע״י בטחון כי אם אין לו בטחון אינו יכול לעשות צדקה כראוי כי מתיירא שיחסר לו (ל״ ק רכה) (ר׳ הק׳ הד י״ג בעשה).

מב ע״י מחלוקת אי אפשר לדבר כי עיקר הדיבור הוא משלום וע״כ אפילו אם אחד רוצה שלום רק שהם חולקין עליו עכ״ז אין השלום בשלימות ע״כ א״א לדבר ולהתפלל (ל״ק רלט). מג כל הדיבורים באים מחמימות ומי שיש בו חמימות הרבה בקדושה מדבר הרבה לפני השי״ת וכן מי שנתקרר ואין בו חמימות אין יכול לדבר (קל״ק רלט). מד כל הדיבורים הם משלום ועל כן מי שהוא בבתי׳ שלום יכול לידע כל הדיבורים של כל העולם (ל״ק רלט) (ר׳ עמוס ד׳ ומגיד). מה כשזוכין לבחי׳ תודה הלכה עי״ז נתגלה אור האמת ומאיר בהדיבור כי עיקר קיום ושלימות הדיבור הוא ע״י אמת (ל״ת ב־ד). מו כי יש ארבעה חלקי הדיבור והם א׳ דיבור של צדקה כי גדר האדם הוא הדיבור ווה הדיבור נמשך מצדקה כי גדר האדם לגמול חסד עם הבריות ומי שאינו עושה צדקה פוגם בהדיבור והוא בבחי׳ בעל חי ואינו בכלל אדם, ב׳ דיבור של תשובה לדבר דיבורים הרבה של תשובה לפניו ית׳, ג׳ דיבור של עשירים קרובים למלכות שישפיע להם השי״ת דברי חן לבטל כל הגזירות ולפעול ישועות על ישראל, ד׳ דיבור של מלכות דקדושה שיביא לנו השי״ת את משיח צדקנו ונזכה לשמוע דיבוריו הקדושים מפיו הק׳ (קל״ת ב*ח) (ר׳ צדקה מג). מז הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו שהם עושים ומנהיגים עם הדיבור כרצונם וע״כ יכול לשנות הטבע כרצונו ע״י שלימות דיבורו (ל״ת ב־ו). מח ע״י שבירת תאוות ניאוף נעשין דיבורים כשרים להחיות ולהשיב את הנשמות הנפולות כי יש נשמות שנפלו שצריכין להחיות ולהשיב אותם בכל מיני מטעמים המשיבים את הנפש וע״י תיקון הברית שזוכין עי״ז לתיקון המוחין שנעשה ע״י מגיני ארץ מזה נעשה אמרות טהורות להחיותם (ל״ת ה־ח) (ר׳ משלי ב׳ מפיו) (וגם כו׳ שבעה). מט הדיבור הוא הרשימה של המוח כי מה שנרשם ונעלם במוח נחקק ונרשם בהדיבור וכשהמוחין זכים שעי״ז נעשין אמרות טהורות אזי גם כשנסתלק המוח בשעת שינה ואין נשאר רק הרשימה שהיא בחי׳ דיבור אזי גם הרשימה זכה בחי׳ חלום ע״י מלאך (ל״ת ה־ט) (ר׳ תהלים י״ב אמרות). נ הצדיק מקבל דיבור פיו מבעלי צדקה והצדיק הוא בחי׳ בכור ובכור נוטל פי שנים היינו שדיבור פיו הקדוש יש לו שני משמעות ומזה בא שיש כח ויניקה להצבועים לינק מהם להפוך דבריהם אל השקר שלהם מאחר שהדיבור הק׳ בעצמו יש לו שני משמעות בחי׳ פי שנים (ל״ת טו) (ר׳ הושע י״ד ישרים וכר מדוע תורת הצדיק סובלת שני משמעות) (גם ר׳ יומא ע״ב ושמתם זכה) (ר׳ צדיק קעט).

נא מי שזוכה לדיבור דקדושה בשלימות הוא יכול עי״ז לפתור חלומות (ש״ה בהשמטות בסוף) (מ״ב דיבור). נב עיקר גלות מצרים היה לתקן פגם הדיבור שפגמו דור הפלגה ואמרו הבה נלבנה לבנים (ש״ה בהשמטות הל״ע מ״ב) (מ״ב ניסן). נג יש אנשים כשרים שאין להם פרנסה ויש להם דוחק ובלבולים גדולים מזה והוא טובה להעולם ודע שיש דיבורים יקרים שיוצאים ע״י בלבולים דייקא אך יש חילוק בין הבלבולים וכמובא שיש תרדמה של נבואה ויש תרדמה של שטות תרדמה הוא בלבול הדעת (ש״ה יג). נד הדיבור היה בגלות מצרים עד שזכינו ליציאת מצרים בפסח ואז יצא הדיבור מן הגלות בחי׳ פה סח (ש״ה פח). נה הדיבורים שמדברים ברבים כל מה שהעולם הם רבים יותר הדיבורים נמתקים ביותר וזה בחי׳ היינו דאמרי אינשי שהביאו חז״ל שהם דיבורים של גוים ואח״כ כשבאו בתוך ישראל שנדברו ביניהם עי״ז נמתקו ונעשו מהם דברים עליונים (ש״ה צב מ״ב דיבור). נו צריך ליזהי מאד לבלי להוציא מפיו דיבור של רשעת ח׳׳ו אפילו בדרך ליצנות דהיינו שלא לומר ח״ו על עצמו שיהיה רשע ח״ו או שיעשה עבירה ח״ו אף שאין בלבו כלל לעשות זאת אעפ״כ זה הדיבור מזיק מאד ויכול להכריחו ח״ו אח״כ לעשות ואת ועי״ז נכשל יהוא ע״י שהוציא מפיו ואמר יהוא יעבדנו הרבה (מלכים ב) (ש״ה רלז). נז צריכין ליזהר מאד שלא להוציא מפיו דיבור שאינו טוב ובפרט דיבור של קללה ח״ו שהרי הדיבור שיצא מפי המלך בשעת הרוגז ואמר שהלא טוב יקח אותה גרם לו ולבתו צער גדול מאד (מעשה א׳ של הסיפמ״ע) (מ״ב דיבור). ויניס א איך יודעים בין קודם גזר דין בין לאחר גז״ד כשעושין המצוות בשמחה עד שאין רוצה שום שכר עוה״ב רק שהקב״ה יזמין לו מצוה אחרת בשכר מצוה זאת (ל״ק ה־ב). ב כשיש ח״ו דינים על ישראל ע״י ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים ענין זה נאמר על כ״א שבכחו לפעול לטובה ולא רק על צדיקי הדור (ל״ק י־א פל״ח י־ז).

ג ע״י משפט מבטלין הדין שלמעלה (ר׳ מ״ר שופטים פ״ה כשיש דין) (ל״ק טו־ב). ד כשהשי״ת גוזר גזר דין בעולם והדין הוא התורה הוא מתייעץ עם מוכיחי הדור והם מכסים זה הדין וחותמין אותו שלא יהיה נעשה דין אכזרי (ל״ק כבא). ה ע״י ריקודין של חתונה ממתיקין הדינים (קל״ק לב). ו ע״י ריקודין של מצוה כגון ששותה יין בשבת או בחתונה וכוונתו לשמים עד שמרקד מחמת שמחה עי״ז מגרש החיצונים וממתיק כל הדינים וזוכה לקבל כל הברכות (קל״ק מא־א). ז ע״ י ריקודין דקדושה ממתיקין הדינים כמו פדיון נפש שעושה הצדיק וע״כ טוב לאדם להרגיל עצמו ליתן בכל פעם על פדיון לצדיקים אפילו כשאין לו צרה ח״ו כדי להמתיק מעליו הדינים שלא יבוא לידי צרה ח״ו (קל״ק מא־ב). ח גם ע״י מילוי גרונם של ת״ח יין הוא בחי׳ פדיון וממתיק הדינים (קל״ק מא־ג) (ראה תהלים כ׳ יתן). ט ע״י נגינה נמתקין הדינים כי אותיות התפלה היא השכינה ונקרא קשת וקול הנגינה הם תלת גוונין דקשת שיש בקול אש מים רוח שהם שלשה אבות שהאבות הם שלשה גוונין דנהירין נמצא מי שמנגן אותיות התפלה וקול הנגינה הם בזכות ובבהירות גדול אז מלביש השכינה בלבושין דנהירין והקב״ה רואה אותה אוי וחמת המלך שככה ונמתקין הדינים (ל״ק מב) (ראה תהלים ק״ו וירא). י מי שעושה לכוש נאה לצדיק עי״ז נמתקין הדינים (ל״ק מב). יא מי שהוא משוקע בתאוות אכילה בידוע שדינים שורין עליו (ראה אכילה יא) (ל״ק מז). יב וע״כ מי שיש עליו דינים ח״ ו ויש לו איזה צרה ר״ל צריך לראות ולהשתדל מאד להנצל מהיצה״ר אז כי עיקר היצה״ר הוא מהדינים כי אפילו היצה״ר העב והגשמי של עכירת דמים שרשו

מהיצה״ר שלמעלה שהוא המלאך הקדוש שהוא בחי' גבורות ודינים ע״כ כשיש על האדם דינים שהוא שורש של כל היצרים רעים ע״ כ אז מתגבר עליו מאד היצה״ר שלו וצריך השתדלות והתחזקות על זה (ל״ק עב). יג כי יש שני מיני דינים יש דינא קדישא כחי׳ אשר יאהב ה׳ יוכיח וזה כחי׳ התרחקות שהוא התחלת התקרבות כי כשאדם רוצה להתקרב להשי״ת נמשכים עליו דינים ויסורים והם נראין בהתרחקות ובאמת זה עיקר התקרבות וההתרחקות הם לטובתו כדי שיעמוד בנסיון ויתגבר להתקרב יותר וע״כ זה הדין הוא בחי' דינא קדישא רק שהוא בחי׳ מוחין דקטנות וצריך כל אדם לילך מקטנות לגדלות ועי״ז ימרזיק את הדין (ל״ק ער) (ר׳ תענית ח׳ כל). יד ויש יסורין שבאין מבחי׳ דינא מסאבא ח״ו מבחי׳ נחש הטיל זוהמא בחוה וסימן שידע האדם אם הוא בבחי׳ דינא דמסאבא או בחי׳ דינא קדישא היא התפלה כשאין בו ביטול תפלה ידע שהיסורין הם בחי׳ דינא קדישא בחי׳ יסורין של אהבה (ל״ק עד). טו וצריך כל אדם לילך מקטנות לגדלות ולהמתיק הדין שבא ממוחין דקטנות כי עיקר ההמתקה הוא ע״י חכמה בחי׳ מוחין דגדלות דהיינו ע״י ידיעת התורה כי התורה נקראת אור שהיא היפך החשך בחי׳ דין כי ע״י ידיעת התורה נמתק הדין (ל״ק עד) (ר׳ משלי ו׳ תורה). טז כשרוצה האדם לילך בדרך הישר צריך להיות לו יראת העונש הנקרא צדק לפיכך מתעוררים עליו דינים אך כשבא אל אמת היינו אל יראת הרוממות הנקרא אמונה אז כל הדינין נמתקין בשרשן (ל״ק פז) (ר׳ אהבה לד). יז ע״י מה שהאדם נע ונד אפילו בתוך ביתו יכול להמתיק הדינים ולהחיות מתים (ל״ק צב) (ר׳ חקת י״ט זאת). יח ע״י התבודדות שק ושופט א״ע אם כך ראוי לו להתנהג ומתקן מעשיו נמתקין הדינים ועי״ז זוכין לשמחה עד שירקד מחמת שמחה (קל״ק קסט). יט כשיש צרות ח״ו א״א לרקד כי אז א״א להגביה הרגלין כי הרגלין הם כבדים בשעת ההתגברות הדינים אבל כשנמתקין הדינים אז הרגלין קלים ואזי יכולה השמחה להתפשט שם (ל״ק קסט) (ר׳ עקב ז׳ והי׳). כ כשהדינין ח״ו גוברין על האדם אין להמתפלל עבורו להזכיר שמו שלא יתגברו הדינים ח״ו (קל״ק קעד) (ר׳ ברכות לד ועייז במגז אברהם סי׳ קיט ס״ק א שזה דוקא בפניו אבל שלא בפניו מותי) (קל״ק קער> (ר׳ בהעלותך י״ב אל נא).

כא כשיש דינים ח״ ו אזי מדת הדין היה מכלה את האדם ח״ו אבל מדת הרין אין לה כח לכלות לגמרי אבל האדם יש לו כח לכלות לגמרי את חבירו ח״ו וע״כ כשיש דינים על אדם אחד ח״ו ובא אדם אחר וחולק עליו אזי מדת הדין מסתלק ממנו כי הם רוצים שינקום בו האדם (ל״ק רמא). כב מי שהוא צדיק גדול ומשגיח בתיקון העולם הוא חולק לפעמים בכוונה על צדיק אחד כדי לסלק מעליו מדת הדין כי יסמכו עליו שהוא ינקום יותר אבל אח״כ הוא עושה ברחמים ואינו עושה יסורים לאותו צדיק (ל״ק רמא) (ר׳ פנחס כ״ה פנחס). כג שורש הדינים והס״א הוא בחי׳ מחלוקת ושרשם מחלוקת שבקדושה ואין הדין נמתק אלא בשרשו נמצא שמחלוקת של צדיקים היא טובה גדולה רק מחמת שמשם נשתלשל הסט״א והדינים שהם מחלוקת גמורה ע״כ אפשר שידמה שהמחלוקת של צדיקים היא ג״כ מחלוקת גמור של שנאה ח״ו מחמת שהם נאחזים משם אבל באמת הוא רק לטובה (ל״ק רעז) (ר׳ צדיק קנד). דלת יסודות א׳ר׳מ׳ע׳ א עיקר הרפואה היא ע״י התמזגות היסודות כי יש ד׳ יסודות אש מים רוח עפר וצריך לזה חכם גדול שידע עפ״י דאקטעריי (חכמת הרפואה) למזג היסודות שיש בכ״א מן העשבים כפי הרפואה שצריך זה החולה לפי קלקול היסוד וע״ב ע״י פגם אמונה שעי״ז נפגם בחי׳ הד׳ יסודות כי כולם מתגלין רק ע״ י בתי׳ עפר שהוא מאנא דכולהו כי ארץ בחי׳ אמונה בחי׳ שכן ארץ וכו׳ ע״כ אין לו רפואה (ל״ת ה־א) ב האדם נתהוה מד׳ יסודות אש רוח מים עפר וכל אלו הד׳ יסודות נמשכין מיסוד הפשוט שהוא בחי׳ הצדיק וע״כ גם ענוש לצדיק לא טוב כי כשהוא מעניש את אחר נוגע להצדיק בעצמו וע״כ כל המקורבים להצדיק ביותר תשובתם בנקל יותר כי הצדיק עושה תשובה בעדם (ל״ת סו). ג וע״ב כשנתגלה זה הצדיק שהוא החן והיופי של העולם כל מי שמתקרב ונכלל בו נפתחין עיניו ורואה ומסתכל על עצמו איך הוא אוחז בכל המדות שנמשכין מד׳ יסודות שהם נמשכין מהצדיק וגם יכול לראות ולהסתכל בגדולת ה׳ ולהסתכל בעולם (ל״ת ס״ז). דמיון ר׳ מדמה. דעת

א כשיתגלה משיח יתבטל חמדת הממון ויתבטל החרון אף ונתגלה חסד ונמשך הדעת שהיא בנין ביהמ״ק (ל״ק יג־א). ב שורש היראה היא דעת (עיין משלי ב׳ אז תבין) (ל״ק טו־ג). ג כשמגיע לבחי׳ דעת זוכה להשגת התורה (עיין משלי ח׳ אני חכמה) <ל״ק טו־ד). ר אפילו אחר אכילת איש כשר יש לו בלבול הדעת (עיין אכילה ב) (ל״ק יז־ג). ה מאץ בא שיבוא להגרים על הדעת שיתגיירו (עיין תהלים מ״ה לשוני עט) (ל״ק יז־ה). ו כל הצרות והיסורין והגלות אינו אלא לפי חסרון הדעת (ראה ישעי׳ מ׳ נחמו) (ל״ק כא־יא). ז מי שזוכה לדעת אמתי לדעת אותו ית׳ אין חילוק אצלו כלל בין חיים למיתה כ״א באמה אחת שעכשיו שוכן כאן ואח״ב הוא שוכן שם כי הוא דבוק בו ית׳ בחייו ובמותו (ל״ק כא־יא). ח שלימות הדעת הוא כשנעשה ממקיפים' שכלים פנימיים ואז ניצול מכל הצרות כמו כשאחד אורב לחבירו להרגו אזי צריך לשנות המלבושים שלא יכירוהו כן בהשכל כשעושה מהמקיף פנימי ולעשות לו מקיפים אחרים בחי־ מלבושים אחרים ואז ניצול מכל אורב ומסטין (ל״ק כא־יא). ט השלם בדעת שיש לו חסרון החסרון אינו כלום וראה חיים נצחיים) (ל״ק כא־י). י עיקר מה שנתקבל הדיבור הוא מחמת טוב שיש בו ואיך עושין בו טוב ע״י הדעת ולרומם הדעת הוא ע״י שבח הצדיקים היינו התקרבות לצדיקים והם יקרים בעיניו ומשבח אותם תמיד זה בעצמו בחי׳ תיקון הברית ועי״ז נתתקן דעתו ונתקבלה תפלתו (ל״ק כט־א) (בה״נ כט),

יא אין שלימות להדעת שהיא התורה אלא ע״י אמונה ואמונה היא מקור הברכות (ל״ק לא־ב). יב חכמה היא שורש כל הדברים לכן צריך לשמור שכלו משכליות חיצוניות כי עיקר החכמה היא חכמת אלקות ושאר החכמות הם בטילות ואינם חכמות כלל (ל״ק לה־א) (ל״ע דעת כה) (ראה תהלים ק״ד כולם בחכמה). יג קורם התגלות הדעת שהוא התגלות התורה מוכרח הנפש לבא בגלות של ע, לשוז היינו במדותיהם כדי לשברם ולבא אח׳׳כ להתגלות בתורה ועבודה (ל״ק לו־א) (ראה ע׳ קלין ג), יד יש שני זיווגים היינו זיווג הקדושה הוא התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל השי״ת זה נמשך מדעת דקדושה בחי׳ משה וזיווגים של עבירה נמשכים מדעת דקליפה בחי׳ בלעם (ל״ק מג). טו כשהדעת אינו בישוב אזי יש כעס וכשהדעת שלם אזי אין כעס (ל״ק מג)(ראה ישעי׳ י״א לא ירעו), טז עיקר הולדה ע״י הדעת ועיקר הדעת היינו שישתמש בדעתו מה שאפשר להאדם להשיג אז הוא קרוב לדעת הקב״ ה ואין חילוק בין דעת האדם לדעת הש״י אלא בה׳ בחינות כמובא ואז דעתו יונק מדעת הש״י שהיא בחי׳ ה״א ואז מוליד (ל״ק נג) (ר׳ בראשית מ״ז הא לכם). יז ולהשלים את דעתו שיהא שלם בדעת אי אפשר אלא ע״י עסק שעוסק עם בני אדם לקרבם לעבודת השי״ת עי״ז נשלם דעתו כי הם מחדדין דעתו ועי״ז זוכה לבנים ויוכל לפקוד עקרות (ל״ק נג) (ר׳ מכות יו״ד ומתלמידי). יח לבוא לשלימות הדעת צריך שיהא יראת חטאו קודמת לחכמתו (ל״ק בג). יט חמשה דברים נבדל מדעו ית׳ מן מדעינו הראשון שבמדעו האחד יודע ידיעות רבות ואין ריבוי במדעו השני יודע הדברים קודם המצאם אפילו כשאין להם הויה כלל והשלישי שמדעו מקיף דברים שאין להם תכלית והרביעי שאין שינוי בידיעתו ואין שינוי כשיודע הדבר בכח ואח״ כ שבפועל והחמישי שידיעתו אין מוציא הדבר מאפשרותו (ל״ק בג). כ אך לזכות לשלימות הדעת הוא ע״י גרים כי ע״י

• שכ״א מקשה ושואל כי כ״א יש לו מניעה לעבר הש״י וצריך להשיב לכ״א על שאלתו עי׳׳ז נשלם דעתו (ל״ק בג). כא עיקר הזכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי שלא יהיה בדעתו ח״ו שאין עולם אלא אחד וע״י שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי עי״ז נעשה יחוד ה׳ אלקי (ל״ק נד־א) (ר׳ ז׳ סבא משפטים צ״ח ה׳ אלקי). כב ובפרטיות להמשיך הזכרון הנ״ל הוא ע״י שיגדיל דעתו בכל מחשבה דיבור ומעשה להבין הרמזים שהשי״ת מרמז לו בהם להתקרב אליו בכל פעם מכל מקום שהוא (ל״ק נד־ב). כג צריך ליזהר לצמצם דעתו שלא יעמיק מחשבתו בזה יותר מדאי שלא יצא מגבול הקדושה דהיינו שלא ישוטט מחשבתו עי״ז לחקירות ובלבולים ח״ו רק לפי שכל אנושי שלו כן יגדיל מחשבתו בזה וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדריגתו (קל״ק נד־ב). כד והמון עם שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה להבין הרמזים נעשה אצלם כ״ז ממילא ע״י שינה וציצית ותפילין ותורה ותפילה ומשא ומתן (ל״ק נד־ג) (ר׳ שינה ו). כה ע״י לה״ ר מתגבר המדמה וכח המדמה הוא כח הבהמיות כי גם בהמה יש לה כח המדמה ונסתלק ממנו הדעת ואזי נופל מאהבת הש״י לאהבת הבהמיות שהם כל התאוות הבאים מכח המדמה וע״י כח המדמה נפגם הזכרון ונופל לשכחה (קל״ק נד־י) (ר׳ משלי י׳ מוציא, הושע ד׳ כי). כו כשנופל ח״ו מהדעת דקדושה שזה בחי׳ הזכרון לאדבקא מחשבתי׳ בעלמא דאתי ונופל לאהבות הבהמיות וכל מחשבותיו טרודות בהבלי עוה״ז אזי הוא חי חיי צער תמיד וכל ימיו כעס ומכאובות וכל יום ארוך אצלו כמו שנה מחמת גודל המרירות העובר עליו (ל״ק נד פל״ח) (ר׳ דברים כ״ח והיו). כז מי שנופל מהדעת דקדושה הוא חי באמת חיים קצרים מאד כי כל ימי חיי עוה״ז הבל ואעפי״כ מחמת קטנות הדעת של האדם נדמה לו כאלו הוא עולם של זמן ארוך מאד ורוצה לקבוע דירתו בעוה״ז נמצא ע״י שטות דעתו נתארך אצלו הזמן כאלו ידוע לו שיש לו עוד זמן ארוך לחיות ועי״ז בעבו״ה דוחה א״ע מיום ליום עד אשר מאומה לא ישא בעמלו ח״ו שזה בחי׳ קיצור ימים ח״ו (ל״ק נד־פל״ח), כח אבל מי שדבוק בדעת אמתי אינו מסתכל כלל על הבלי הזמן כי יודע כי גשמיות הזמן קצר מאד והוא מדבק א״ע בעלמא דאתי ועיקר השתדלותו בתורה ותפלה ועבו״ה אצל אדם כזה נתבטל הזמן והוא חי חיים טובים בכל עת וימי חייו גדולים וארוכים מאד (ל״ק נד פל׳׳ח).

כט כ״א מישראל יש לו בחי' מלכות וממשלה הן אם הוא מושל בביתו צריך להזהיר ולהוכיח את בני ביתו ואם יש לו ממשלה יותר מוטל עליו להזהיר יותר אנשים אך איך אפשר לו להוכיח אותם כי אינו יודע מה שצריך להם וגם אינם אצלו להוכיח אותם ע״כ צריכין לזה דעת ולבא לדעת היא ע״י אריכת ימים ולבוא לאריכת ימים היא ע״י עסק התורה (ל״ק נו־ג). ל צריך לדעת שבכל הסתרות שבעולם נעלם בהם השי״ת כי יש הסתרה אחת של עבר ושנה נעשה לו כהיתר ג״כ קשה למוצאו אך אעפ״כ מאחר שיודע שהשי״ת נסתר ממנו אפשר לייגע ולמצאו אבל כשהשי״ת נסתר בהסתרה שבתוך הסתרה שאינו יודע כלל שהשי״ת נסתר ממנו אזי קשה מאד למצוא אותו ית׳ וזה נמשך ע״י ריבוי העונות ר״ל אבל באמת גם שם נעלם הוא ית׳ כי בלא חיותו ית׳ אין שום קיום לשום דבר שבעולם (ל״ק נו־ג). לא בכח עסק התורה יכולים להפוך כל הסתרות לדעת לידע שגם שם נעלם הש״י עד שישמע קול הכרוז הגדול של התורה שמכרזת וצועקת תמיד עד שישוב אל ה׳ מכל מקום שהוא (ל״ק נו־ג) (ר׳ יומא פ״ו עבר). לב לפי הגדלת הדעת כן הפרנסה בנקל וכל מי שחסר דעת ביותר הוא יגע וטרח אחר הפרנסה ביותר (ל״ק נו־ו) (ר׳ ז׳ בשלח ס״ב שטו). לג לפי הגדלת הדעת כן נתרבה השלום כי מחלוקת כעם ואכזריות הוא מחסרון הדעת ע״כ ע״י עסק התורה שעי״ז נמשך דעת נתבטל הכעס ונמשך רחמנות ושלום (קל״ק נו־ו) (יג). לד הדיבור הוא התגלות הדעת ועי״ז נתפשט נאמנות הש״י וניכר שהוא נאמן מבטיח ועושה (ל״ק נו־ז) (ר׳ שבת ק״ד מאמר). לה הצדיק האמת שיש לו שלימות הדעת היא בחי׳ משה והוא כלול משלשה אבות והוא ממשיך שלש השפעות שהם אכילה שתיה ומלבושים שהם בחי׳ מן באר וענן והצדיק לוחם תמיד מלחמת ה׳ כי הוא לוחם נגד קליפת עמלק שממנו נמשך פגם הברית והצדיק מכניע אותו ומחזק החלושי כח שבישראל וממשיך אותם לבחי׳ תיקון הברית עי״ז זוכה לשפע כפולה שזוכה לחדש בשבת חידושין דאורייתא על חד תרין וזוכה לרפואת הנפש ולרפואת הגוף (ל״ק נח־א) (ר׳ ברית מב). לו ע״י הצדיק האמת שיש לו שלימות הדעת נתעורר העולם לתשובה מאהבה וכל הכשרים שבדור נחרפאים מהיסורים שסבלו מקודם ונעשים מכובדים בעיני הבריות וכ״א לפי כשרותו כן יכול לקבל התחדשות התורה שהשפיע הצדיק (קל״ק נח* א). לז עיקר קיומו של הדעת הוא ע״י שלשה בחי/ א׳ צריך ללמד חכמתו לאחרים, ב׳ צריך להקדים יראת חטאו לחכמתו, ג׳ צריך לדקדק איך להוציא חכמתו שלא יהיו נבזים ואז זוכה ע״י הדעת לכל הדברים הנ״ל (קל״ק נח־ב).

לח כל הצרות והיסורין העוברין על האדם ח״ו אם יסתכל על התכלית בוודאי באים בכוונה מהשי״ת לטובתו אם להזכירו שישוב אם למרק עוונותיו וא״כ היסורין הם טובות גדולות ויתמלא שמחה ובאמת אין שום רע בעולם אך עיקר הצער מחמת שלוקחין מהאדם הדעת עד שאין יכול להסתכל על התכלית (ל״ק סה־ג). לט אהבה תלויה בדעת וכשהמוח נתעבר מזה בא התגברות השנאה וכפי הבלבול והעכירות שבא ע״י תאוות ממון כן התגברות השונאים לפעמים השנאה באיזה בחי׳ דעת על שנאתם ולפעמים מתרבה העכירות כ״כ במוח ע״י תאוות ממון עד שנעשו עי״ז שונאי חנם היינו שאין להם שום טעם ודעת על שנאתם (ל״ק סט) (מ״ב דעת) ור׳ ממון מ). מ אפילו מה שנחשב בעיני ההמון לנסיון גדול כגון הנסיון של תאוות ניאוף הוא אצל זה שיש לו דעת צח כל שהוא שטות ולא נחשב לו ■לשום נסיון כלל (ל״ק עב) (ר׳ ניאוף טו) (מ״ב דעת). מא כל מי שאין בו דעת אין בו מדת רחמנות וע״כ אסור לרחם עליו וע״י תשובה שלימה נשלם הדעת ומתעורר רחמנות (ל״ק קה) (מ״ב דעת) (ר׳ תשובה לו). מב כשהאדם הוא בקטנות המוחין ואז היא בבחי׳ עני מן הדעת ואז כשהוא מרחם על עצמו ומחזק א״ע עד שבא לגדלות המוחין אזי נמתקין ממנו כל הדינים ונמשכין עליו רחמים וחסדים גדולים ואם לא יכול בעצמו לבא לגדלות המוחין עצה לזה שישכיל לאחרים ועי״ז נתעוררים המוחין גם אצלו (ל״ק קו) (מ״ב דעת). מג צריכז^ שהמוח והדעת הק׳ יאכל את הגוף דהיינו שהגוף'יתהפך למהות הנשמה הק׳ שהוא המוח והדעת שזהו בחי׳ אכילה שהמזון נתהפך לניזון (ל״ק קכט מ״ב דעת). מר בבוקר טוב להסתכל על השמים ועי״ז נמשך דעת (ל״ק קמט) (ר׳ תיקון חצות ג). מה כשנתעורר בעולם שכל חדש בעבו״ה מה שלא היה נודע עד עתה עי״ז רבים מישיני אדמת עפר יקוצו (ל״ק קעא מ״ב דעת) (ר׳ דניאל י״ב ורבים). מו דע שכל מיני צער ויסורים אינם רק מחסרון הדעת כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מהש״י אין לו שום יסורין ואינו מרגיש שום צער (ל״ק רנ). מז אע״פ שיש יסורין שבהכרח מרגישים אותם אעפ״כ היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהש״י ועיקר הצער מהיסורין הוא מחמת שנוטלין ממנו הדעת כדי שירגיש היסוריז (ל״ק רנ) (ר׳ צרות ויסורין יג).

מח וזה עיקר הצער של ישראל שיש להם בגלות הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולין הכל בטבע ובמקרים ומחמת זה יש להם צער ויסורין(ל״ק רב). מט כשאדם הוא מאמין בהצדיק בלי שום דעת אפשר לו ליפול מהאמונה (ר׳ צדיק קמח) (ל״ק רנה). נ ולתקן ג׳ מדות אלו שהם תאוות ממון ותאוות אכילה ותאוות משגל כי הם בלב וע״כ הם מפסידין היראה שבלב הוא ע׳׳י הדעת שצריכין להמשיך הדעת אל הלב ועי״ז נתתקן ג׳ מדות הנ״ל כי הדעת הוא בחי■ תלת מוחין והם בחי׳ שלש רגלים כי כל רגל הוא בחי׳ התחדשות המוחין כי בכל רגל נמשך שכל חדש לתקן מדה אחת מג׳ מדות הנ״ל (ל״ת אה) (ר׳ שלש רגלים יג) (ר׳ ואתחנן ד׳ וידעת). נא עיקר שעשוע עוה״ב להודות ולהלל לשמו הגדול ית׳ כי כל מה שיודעין ומכירין אותו ית׳ סמוכין אליו ביותר כי שאר כל הדברים יתבטלו לעתיד ולא ישאר רק בחי׳ תודה והודאה להודות ולהלל ולדעת אותו ית׳ (ל״ת ב־א). נב ובחי׳ תודה שהוא שעשוע עוה״ב זה בחי׳ הלכות כי כשנתחדש הלכה נתחדש שכל וידיעה והדעת הוא עיקר שעשוע עוה״ב (ל״ ת ב־ב) (ר׳ נדה ע״ג כל). נג מצח הנחש שהוא שורש חכמת הטבע יניקתו מזקני הדור שאץ בהם שלימות כי זקן זה קנה חכמה כי צריכין בכל יום שבא אח״כ להוסיף בו קדושה ודעת אבל כשהזקנים פוגמים את ימיהם ואין מוסיפין אור קדושה ודעת מזה יונק מצח הנחש כי מפגם הדעת של אלו הזקנים מתגבר ח״ו דעת חכמת הטבע שכופרים ברצון והתיקון לזה הוא צדקה כי עיקר עבודת הצדקה לשבר האכזריות ולהופכו לרחמנות שנתהפך הרוגז לרצון ונכנע מצח הנחש חכמת הטבע ונתגלה בחי׳ מצח הרצון ונתתקן דעת הזקנים בחי׳ זקן זה קנה חכמה (ל״ת ד־ט) (ר׳ רצון יא). נר עיקר האדם הוא הדעת ומי שאין לו דעת אינו מן היישוב ואינו מכונה בשום אדם כלל רק הוא בחי׳ חיה בדמות אדם ומשה רבינו היה לו רחמנות והי׳ עוסק ביישוב העולם שיהיה העולם מיושב מבני אדם היינו בני דעה (ל״ ת ז־ב) (ר׳ ואתחנן ד׳ ואתה). נה כי מי שיודע קדושת ישראל מאין הם לקוחים ויודע רוחניות ודקות של ישראל הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעון ואין עוץ שייך להם כלל לא לפי גודל קדושתם משרשם ובאמת מהיכן באים לעוונות ח״ו הוא רק ע״י שאין לו דעת וזה הרחמנות הגדול מן הכל שצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת (ל״ת דג) (ר׳ סוטה ג׳ אין). נו כי זה עיקר השליטות שישאר דעתו בעוה״ז גם בעת ההסתלקות כשהנשמה עולה למעלה כי מי שיודע קצת בידיעתו ית׳ הוא יודע שעיקר התענוגים והשעשועים של הש״י הוא רק שאנחנו מעוה״ז נקדש שמו ית׳ כי הש״י יש לו שרפים וחיות וכו׳ שהם עובדים אותו ית׳ ואעפ״כ עיקר התענוג כשעולה למעלה העבודה של עולם השפל הזה וע״כ צריכין להשאיר אחריו בן או תלמיד כדי שישאר דעתו למטה ונחשב כאלו הוא בעצמו ממש נשאר בעולם (ל״ת ז־ד) (ר׳ ב״ב קט״ז אשר).

נז כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם ואינם יודעים ומרגישים אלקותו ית׳ וממשלתו אינם בכלל בני אדם כי צריכין ליישב את העולם היינו שכל אדם מצווה שידבר עם חבירו ביראת שמים כדי להכניס דעת בחבירו (ל״ת דד) (ר׳ בראשית א׳ ומלאו). נח ועי״ז שעוסקים לדבר אחד עם חבירו להכניס בו דעת ויראת שמים ולהעמיד תלמידים עי״ז נכנסין אורות המקיפים דהיינו שזוכה להבין ולידע מה שלא היה מבין מתחילה (ל״ת דו) (ר׳ מקיפין ב}. נט עיקר הרחמים תלוי בדעת (ר׳ רחמנות י)(קל״ת חד). ס עי״ז שנתקלקל הרחמנות ונעשה אכזריות נפגם הדעת ונעשה בחי׳ מוחין דקטנות ומזה בא ח״ו תאוות ניאוף (ל״ת ח־ב). ко מה שהעולם רחוקים מהשי״ת הוא רק מחמת שאין להם יישוב הדעת (ר׳ השי״ת אות יב) (ל׳׳ת י). סב ועיקר ישוב הדעת הוא ע״י שמחה כי ע׳׳י שמחה יוכל להנהיג את המוח כרצונו וליישב דעתו לחשוב על תכליתו הנצחי כי שמחה היא עולם החירות וע׳׳כ כשמקשר שמחה לדעתו אזי דעתו בחירות ויוכל ליישב דעתו (קל״ת י־ב). סג ע״י שעבוד וגלות הדעת מבולבל אבל בשבת ע״י התענוג השמחה של שבת יוצאין לחירות וכשיש חירות הדעת כשלימות ואזי היראה כרא ' וי(ל״ת יז) (ר׳ ת״ז ט׳ ירא). סר בענין הכנעה טועים העולם הרבה וצריכין דעת גדול לידע איך להיות עניו ולא כל אדם יכול להיות עניו כראוי רק משה רבינו ע״ה הוא היה יכול להיות עניו מכל האדם וחז״ל קראו לענוה שאינו כראוי חנופה (סוטה מא) (קל״ת כב). סה ודע כי הדעת מלובש בחסדים וכששותה במדה כראוי אזי נתרחב דעתו ונתרומם מוחו ואזי נגדליץ החסדים ביותר ע״י השתיה כי כשנתרומם הדעת נגדלין החסדים אבל השותה יותר מדאי ומשתכר אזי אדרבא מתגברין תוקף הגבורות ונעשה כעס ורוגז ולפעמים מתגברין גבורות דס״א ויוכל לבא לידי רעות ח ״ו (ל״ ת כו) (ר׳ עירובין ס״ה כל).

סו יוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א) ולכאורה קשה מפני מה יהיה כך שמי שמוסיף דעת יוסיף צער ח״ו אך דע כי ראשית חכמה יראת ה׳ ואם אין יראה אין חכמה וע״כ כל מי שזוכה לאיזה חכמה ודעת עובר עליו יראה ג״כ כי זה תלוי בזה וע״כ כל איש ישראל שזוכה בכל יום לבחי׳ מוחין עובר עליו יראה ג״כ ומזה נשתלשל ובא לכ״א איזה צער בכל יום וכל מי שדעתו יותר גדולה צערו יותר גדול כי הצער נשתלשל מיראה והיראה היא כפי הדעת אבל ע״י אכילה בקדושה וממשיך עליו היראה שבאה ונגשת אליו אז עי״ז נמתקין היראות הנפולות (ל״ת עז) (ר׳ אכילה לג, תפלין יט). סז הדעת משדך כל השידוכים כי כל השידוכים הם שני הפכים והדעת הוא המתווך על כן כל השידוכים שבעולם נעשים ע״י הבר דעת שיש בעולם וע״כ לפעמים קשה למצוא זיווגו כי לפעמים הם שני הפכים ביותר זה מזה והתיקון לזה שצריך שיבוא להבר דעת לשמוע תורה מפיו ועי״ז יכול למצוא השידוך שלו ול״ת פט). סח כי כל זמן שהדעת בכח אזי לפעמים א״א לחבר המשודכים כשהם בהיפך גדול זה מזה על כן צריך לשמוע מפיו שאז יוצא הדעת בבחי׳ מפיו דעת ותבונה (משלי ב) ואז כשיוצא הדעת מכח אל הפועל אזי יוכל לשדכם אף אם הם בהיפך גדול (ל״ ת פט). סט ועל כן צריך לשמוע תורה דווקא מפיו אף שגם בדיבורים פשוטים של הבר דעת יש בהם ג״כ דעת אעפ״כ צריך לשמוע תורה דווקא כי התורה נקראת כלה ויש בה ג״ כ שני הפכים וכשהצדיק אומר תורה הוא בחי׳ משדך שידוכים כי מחבר דברי תורה ממקומות מפוזרים ועי״ז נעשה החידוש ע״כ צריכין לשמוע מפיו תורה דווקא ועי״ז יכולין למצוא זיווגו (ל״ת פט) (ר׳ ירושלמי ר״ה ראוהו ב״ד). ע כשזוכה האדם שנתנוצץ לו הארת הדעת והחכמה האמתית וזוכה לדעת מה הוא עושה אזי הוא טוב לו ביותר כי נפתחין לו כל השמים וכל החכמות והשכליים דקדושה והשי״ת מראה לו מה הוא עושה בבחי׳ נפתחו השמים ואראה מראות אלקים ואז השי״ת שומרו מכל מכשול ברוח׳ וגשמ׳ הז בביתו הן בדרך שזה בחי׳ השם של שמירה היוצא■ מפסוק והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומס״ת של הפסוק כי מלאכיו יצוה לך (ח״מ נס׳ ויש׳ באומאן יא) (מ״ב דעת). ку כשהמוח נתייגע מהלימוד אז צריכין לשיח ולדבר שיחת חולין עם בני אדם לפקח דעתו ואץ זה בכלל דברים בטלים ת״ ו כלל אדרבא היא מצוה גדולה וע״ז ארז״ל ביטולה של תורה זה קיומה (שי׳ מר ע״ה פז) (מ׳׳ב דעת). עב צריך לזה זכיה גדולה שיזכה ליישב עצמו שעה א׳ ביום ושיהיה לו חרטה על מה שצריכין להתחרט כי לאו כ״א זוכה ליישב הדעת כי אין לו פנאי ליישב עצמו אפילו פעם א׳ כל ימי חייו ואפילו אם יש לו לפעמים איזה יישוב הדעת אין הדעת מיושב מאריך זמן אצלו מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה (ש״ה מז). עג בענין יראות ופחדים שאדם מתיירא ומתפחד מבני אדם שאינם יכולים להזיק לו כלל והדבר נראה שרק בסוף כשהאדם נסתלק ושוכב על הארץ ורגליו אל הדלת אז יהיה לו יישוב הדעת באמת ויראה שכל היראות מבנ״א היה הכל שטות והבל (ש״ה פג) (ר׳ ■ תאוות יג).

עד כשיש בר דעת בעיר אזי יש הבדלה היינו ישנם אנשים הדבקים בו וישנם שחולקים עליו(ש״ה צד) (ר׳ ירושלמי ברכות פ׳׳ה אם). עה כשזוכין לדעת שלם יכולין לעבוד השי״ת ברבע שעה מה שאדם אחר צריך לעבוד שבעים שנה (ש״ה קעד). עו יש דברים נפלאים וחכמות עליונות אפילו בזה העולם שיכולין לחיות בהם לבד בלי שום אכילה ושתיה (ש״ה קפא מ״ב דעת). עז דע שיש שני שכליות והם בחי׳ אחור וקדם דהיינו שיש שכל שמגיע לאדם לפי הזמן וכל מה שנזקן ובא בימים יותר הוא יודע יותר בבחי׳ ימים ידברו וזה השכל הוא בחי׳ אחור כי לזה השכל צריך זמן אבל יש שכל שבא לאדם במהירות גדול בפחות מרגע כי הוא למעלה מהזמן וזה השכל הוא בחי׳ פנים והוא בחי׳ יעקב בחי׳ אמת בבחי׳ מבקשי פניך יעקב סלה (סי׳ מע׳ דף עט) (מ״ב דעת). עח מה שהעולם רחוקים כ״כ מהשי״ ת הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת כי באמת כשהיכלי התמורות מתגברין וגורמין שכל הממשלה והגדולה הוא רק לבן השפחה אף גם בפנימיות מחשבת בן המלך התגברו ג׳׳כ היכלי התמורות והחליפו את דעתו להיפך מן האמת עד שנפל בדעתו כ״כ ע״י שחרה לו על מה שנתגרש עד שלקח עצמו אל השכרות והלך בשרירות לבו (ר״מ מעשה י). עט וע״ב באמת אח״כ אפילו הבן השפחה בעצמו כשבא קצת לכלל ישוב הדעת הבין בעצמו שחטא חטאה גדולה במה שגירש את בן המלך ומכש״כ הבן מלך כשנתיישב דעתו אזי הבין האמת שאדרבא אם השי״ת יכול לעשות כזאת וכו׳ א״כ היתכן מה שעשיתי ונתחרט מאד וע״י החרטות אלו חזר העולם לתיקונו, הרי ראינו כי הכל תלוי רק בישוב הדעת באמת (ר״מ מעשה י). דפק א הדפק דופק ונוקש באדם ולפעמים הוא מזכיר אותו לעבודת ה׳ ולפעמים הוא מזכיר אותו להיפוך ח״ ו (קל״ק קס) (ר׳ שה״ש ה׳ קול). ב כל מיני חולאת כלולים ביוד מיני דפיקין וכן כל מיני ניגונים כלולים ביוד מיני נגינה וכפי הקלקול השמחה והניגון כן בא חולאת (ל״ת כד) (ר׳ תהלים צ״ ב עלי).