כ וזה והיו ע׳יניך ר׳ואות א׳ת מ׳וריך ר״ת א׳ש ר׳וח מ׳ים ע׳פר שהם הד׳ יסודות שמהם נמשכין כל המדות וע״כ כשרואין את הצדיק עי״ז רואין בעצמו איך הוא אוחז בכל המרות (ל״ת סו). כ והיו עיניך רואות את מוריך, וזה שאמרו הבעלי מוסר שכשבאים לצדיק ורואים א;ותו ראוי שימצא את עצמו בתוך הצדיק שיסתכל בעצמו על כל המרות איך הוא אוחז בהם כי הצדיק הוא בחי׳ יסוד הפשוט שממנו נמשכין כל הד׳ יסודות ע״כ ראוי לו שיסתכל עי״ז איך הוא אוחז בכל המדוח שבאין מן הד׳ יסודות (ל״ ת סו). כב וזה שכתוב בע״ז צא תאמר לו, זה בחי׳ נסיעה וטלטול כל הנסיעות והטילטולים של אדם הם בשביל קלקול האמונה שהיא בחי׳ ע״ז כי אם היה מאמין בהקב״ה שיכול להזמין לו כל צרכו לא היה נוסע שום נסיעה (ל״ק מ׳) (ראה נסיעה ב). כו והיה אור הלבנה כאור החמה, כשמעלה התשובה מבחי׳ מאור הקטן בחי׳ מלכות לבחי׳ בינה ליבא מאור הגדול עי״ז יגיע וישיג אורייתא דעתיקא סתימאה היינו סודות הקבלה (ל״ ק מט־ו) (ר׳ דברים ל׳ ושבת). כו והיה אור הלבנה כאור החמה, הנאמר לעתיד כי הלבנה טבעה קר בחי׳ חסרון וקרירות ועתידה להתמלאות כאור החמה בחי׳ מילוי החסרון שזה בחי׳ הולדה בחי׳ הלכות שהם בחי׳ שעשוע עוה״ב (ל״ת ב־ג) (ר׳ לימוד הפוסקים ז). לב יז והיה מעשה הצדקה שלום, היינו כי אין דומה שלום של התענית לשלום של שבת כי זה אין לו פה וזה יש לו פה והחילוק ביניהם כמו מעלת מדבר על חי שהאדם יש לו כח הדבור וזה החילוק בין חמץ למצה שהחילוק בין חי״ ת לה״ א חי״ ת בחי׳ חיית השדה שלום שאין לו פה ומצה ׳היא בה״א בחי׳ ה׳ מוצאות הפה (ל״ק נז־ח) (ר׳ ישעי׳ נ״ח ודבר). לג יד אחזה רעדה חנפים, ע״י חנופה בא פחד (ס״ה חנופה). כד ובל יאמר שכן חליתי כי ע״י שניתוסף שכן להקיבוץ נתרבה ונתגדל התפילה במאד ועי״ז ניצולין מהחולאת כי התפילה מכפרת כי העם

היושב בה נשוא עון כי ע״י השכן נתרבה התפילה ואזי היא בחי׳ נשיאות עון ועי״ז בא רפואה ונתבטל החולאת (ל״ ת ח־ו). כד ודע שלפעמים הוא בחי׳ נשוא עץ ע״י הקיבוץ כנ״ל ולפעמים הוא בחי׳ ח״ו((שם נ״ג) אכן חליינו הוא נשא כי כשאין בני הקיבוץ זכאים אזי אין זוכים לבחי׳ נשוא עון ואז הצדיק מוכרח לקבל על עצמו יסורין בשביל ישראל ואין ניצולים מהחולאת רק העולם אבל לא הצדיק ח״ו אבל כשהם זכאים ותפילתם הגונה אז הוא בחי׳ נשוא עון ואז ניצול גם הצדיק מחולאת בבחי׳ בל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון (ל״ת ח־ו). יז מלך ביפיו תחזינה עיניך, היינו כשתזכה לראות מלך ביפיו דהיינו הצדיק ביפיו ותפארתו דהיינו בעת הקיבוץ שאזי הוא יפיו ותפארתו עי״ז עיניך תראינה ארץ מרחקים בחי׳ א״י בחי׳ אוירא דא״י מחכים היינו שעי׳׳ז שתראה את הצדיק עי״ז בכל מקום שתראה בעיניך יהיה נעשה בחי׳ אוירא דא״י מחכים נמצא מי שיש לו השתוקקות לא״י בפרט מי שטעם טעם האמת של א״י כשפוגע ומתוועד יחד עם אדם שהיה אצל צדיק אמתי על ר״ה הוא מחויב להרגיש אז טעם א״י כי עי״ ז האיש נעשה גם זה האויר בבחי' א״י וראוי שיתעורר לו עתה השתוקקות וגעגועין לא״י כ״א לפי בחינתו ועיקר הדבר שיהיה באמת ובתמימות (ל״ ת מ) (ר׳ צדיק קפו). לד ו חרב לה׳ מלאה דם, כי שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל כי הוא מלביש הנפש שבחי במדבר היינו בדיבור הברכה שהוא מברך בכוונה וזה חרב לה׳ כי השכינה נקראת חרב לה׳ בחי׳ דיבור מלאה דם מנפשות העולות בבחי׳ מן וע״י הזיווג היא מקבלת פרנסה לישראל (ל״ק לז־ו) (ראה איכה ה׳ בנפשינו). לה ו ששץ ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, שהיגון ואנחה בורחים ונסים מן השמחה כי בעת השמחה דרך היגץ ואנחה לעמוד מן הצד אבל צריך לרדוף אחריהם ולהשיגם להכניס אותם דווקא לתוך השמחה וזה ששץ ושמחה ישיגו וכו׳ שהששון ושמחה ישיגו ויתפסו את היגון ואנחה להכניס אותם בעל כרחם לתוך השמחה כי יש יגון ואנחה שהם הס״א שאינם רוצים להיות מרכבה אל הקדושה וע״כ הם בורחים מן השמחה ע״כ צריך להכריח אותם לתוך הקדושה דהיינו השמחה בעל כרחם (ל״ ת כג). לח ב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, שהסיב והמשיך הפנים שהוא המוח והדעת אל קירות הלב (ש״ ה לט) (ר׳ לב נ).

ג וזה בחי׳ ויבך חזקיהו בכי גדול הנאמר בעת שחלה בכי גדול דייקא כי המשיך לתוך הבכי את הראות וההשגחה שזה בחי׳ גדול בחי׳ תפילה וע״י השגחה נתבטל הצער והיסורין הנמשכין מהטבע (ל״ק ת) (ר׳ יחזקאל ז׳ קץ). ג והטוב בעיניך עשיתי (ר׳ ברכות י׳ וזה) (ל״ת א־ יא). יז וזה ששבח חזקי׳ את הקב״ה שהשליך כל חטאותיו אחר כתיפו כדי שלא יצטרך להלביש את .השלום במרירות הרבה וזה הנה לשלום מר לי מר כי לשלום צריך מרירות ואתה חשקת נפשי משחת בלי מבלי רדת שחת כי ידעת שאין בי כח לסבול מרירות לפי חטאתי והשלכת אחרי גוך כל חטאי כדי שיתלבש השלום במרירות כפי יכולתי(ל״ק כז־ ז). יז הנה לשלום מר לי מר, דרך השלום להתלבש במרה כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים כן השלום שהוא רפואה ייכל הדברים אבל צריכין להאמין שכל המרירות הבאים עליו הכל בחסד גדול רק כפי יכולתו לסבול (ל״ק כז־ז). מ א נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי חסרון הדעת וכשנשלם הדעת נשלמו כל החסרונות וזה נחמו נחמו היינו לזכות להשגת המקיפין השגת הדעת שזה עיקר הנחמה זה זוכין ע״י שני בחינות שהם צעקה עי״ז מולידין המקיפין ב׳ ע׳׳י קדושת שבעת הנרות עי״ז מכניסין המקיפין לפנים וזה יאמר אמירה בחשאי בחי׳ שמן קדושת שבעת הנרות, אלקיכם בחי׳ הצעקה הנ״ל (ל״ק כא־יא). ה ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר, היינו כשמייחד הדיבור עם ה׳ שהוא יחוד קוב״ה עם שכינתיה כי ע״ י ווידוי דברים ישובו כל הדברים שפגם אל שרשו אזי ונגלה כבוד ה, כבוד זו שכינה כי עכשיו נקטן אורה ונחלש כחה ששוכן אתם בתוך טומאותם וזה גלות השכינה (ל״ק עח) (ר׳ אחרי ט״ז השוכן). מא ב צדק יקראהו לרגלו, כי החורה והמצוה נקראים צדק (חולין פ״ט) (תהלים קי״ט) כל מצותיך צדק וכשלומד תורה או שעושה מצוה בשמחה כל מדריגות התחתונים המכונים בשם רגל נתעלים כמ״ש צדק יקראוהו לרגלו שהתורה והמצוה הם קוראים למעלה את אלו המדריגות התחתונות (ל״ת פא).

ד קורא הדורות מראש, כי דע שכל הדורות כולם נמשכין מן הצדיק שהוא הראש בחי׳ ראש בית בחי׳ כעל הבית של העולם ואזי כשיש זה הצדיק אזי יש בחי׳ ראש ויש בחי׳ בית ואזי כל בני הדור בחי׳ בני בית'אבל כשנסתלק ונתעלם זה הראש אזי מתגברין ח״ו שמות הטומאה של החיצונים שזה בחי׳ המפורסמים של החיצונים ח״ו ואזי אין בית ומתגלגלים בחוצות ח״ו (ל״ת סז) (ר׳ איכה ד׳ תשתפכנה). יד וגואלך קדוש ישראל, ביאת המשיח תלוי בקרבת הצדיקים (ס״ה צדיק). כז ולירושלים מבשר אתן ע״י שזוכה להיות בחי׳ בשר להחכם אז נשלם ירושלים היינו האמונה שהוא כלליות הקדושה שמקבלין מצדיקי הדור האמתיים (ל״ק כב־ח). מב ח אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, אני ה׳ בחי׳ יחודא עלאה הוא שמי בחי׳ יחודא חתאה וכבודי לאחר לא אתן זה בחי׳ כבוד כשלימות ע״י ענוה וקטנות ותהילתי לפסילים זה בחי׳ הדיבור שזוכין לדיבור המאיר לתשובה כמ״ש תהלת ה, ידבר פי (ל״ק יא־ז). ח אני ה׳, כמו שגיאות נחשב לע״ז והוא היפך כבוד ה׳ שהיא ענוה וקטנות כמו כן דברים בטלים הם בחי׳ ע״ז ח״ ו כנגד דיבורים קדושים (בה״ ל יא־מו). ח וכבודי לאחר לא אתן, אפילו בעבירות ודברים רעים ח״ ו ששם אין כבודו ית׳ בבחי׳ וכבודי וכו׳ שיש גבול להכבוד שלא יתפשט למקומות החיצונים אעפ״כ בוודאי גם הם מקבלים חיות ממנו ית׳ ואפילו מקומות המטונפים או בתי ע״ז צריכין ג״כ לקבל חיות ממנו ית׳ אך דע כי הם מקבלים מבחי׳ מאמר סתום שהוא בראשית מאמר סתום שהוא כולל כל המאמרוח וכולם מקבלים חיות ממנו ודבר זה אי אפשר להבין ואסור להרהר בזה כלל (ל״ ת יב). יט מי עיור כמשולם, הצדיקים מאור עיניהם בזמן הזה קטן וע״י הצל נתחזק מאור עיניהם כדרך חלושי הראות הצריכים לצל כדי שיוכלו לראות (ל״ק נהג) (ר׳ ישעי׳ נ״א ובצל). מג

ב כי תעבור במים אתך אני, ותעבור מלשון התגלות ואין מיס אלא חורה והפי׳ הוא כשתרצה שיתגלה לך הנסתר מהתורה אתך אני כלומר תראה שתעשה הכלי שנקראת אני (ל״ק עג) (ר׳ נשא ו׳ ואני אברכם). זלכבודי י בראתיו ו יצרתיו ו אף ף עשיתיו ־ו (ראה ה זוהר ר שמוח מ״ב בגין) (ל״ק לז־א). זלכבודי י ברא תיו ־ יצרתיו אף * עשיתיו, כבודי היינו ישראל שכל\ העולמות ז לא ע נבראו ו אלא < בשביל ;י ישראל כדי להשפיע להם רב טוב וכשאינם יכולים לקבל מחמת עונותיהם יש לו צער ומהו התיקון הענין הוא כך שיראה שיעלה כל הניצוצות והניצוצות הם אותיות והאותיות נעשים דיבורים וע״י הדיבור נשפע רב טוב לישראל (ל״ק צד) (ר׳ תצוה כ״ח ועשית). סו הנותן בים דרך (ר׳ אלול ד) (ל״ת פז). מד ה זה יכתוב ידו לה/ פרש״י אלו בעלי תשובה כי ע״י דיבורי הצדיק נחקק בספריהם היפך אמונתם ועי״ז הטוב חוזר למקומו ובשם ישראל יכנה אלו הגרים כי ע״י שנשמות ישראל כבושים אצלם ומודבקים עם הרע אז הם תולשים עמהם גם מהרע ועי״ז נעשה גרים (ל״ק ידו) (עיין גרים ז). מה יח לא תהו בראה לשבת יצרה, וכל אדם צריך לקיים זאת לרחם על ישראל להוציאם מעוונות לידע ולהודיע שיש אלקים שליט בארץ ושאין שוס תכלית בזה העולם כ״א לעשות רצונו ית׳ וכל אדם מחויב להשתדל בזה כי לא תהו וכו׳ וכמו שהאדם מצווה להעמיד בנים בעולם כן הוא מצווה להכניס דעת ויראת שמים בבני אדם כי זולת זה אינו בכלל אדם כלל (קל״ ת ז־ג).

מו ג העמוסים מני בטן, כשהנפשות עולות למעלה ע״י מסירת נפש אזי הם חוזרים להשכינה כי משם יצאו כי ישראל הם חלק אלקי ממעל שהם חלקי השכינה ממש בחי׳ העמוסים מני בטן וכשהם חוזרים להשכינה אזי השכינה מתפארת ואזי מתעורר השתוקקות עליון ונעשה יחוד כידוע (ל״ק רם) (ר׳ מסירת נפש ז). יב שמעו אלי אבירי לב (ר׳ ז׳ לך ע״ו שמעו אלי) ול״ק לדג). מח ט ותהילתי אחטם לך, כל התחלות באין לבחי׳ משיח שהוא בחי׳ חוטם כדי להעלותן (ל״ק ל־ז) (ראה איכה ד׳ רוח אפינו). ט לבלתי הכריתך הנה צרפתיך כו׳ בחרתיך בכור עוני, לפעמים מיתת כרת נתחלף על עניות (ס״ה ממון). מט ג ישראל אשר בך אתפאר, בך הייקא כי ע״י ישראל אותיות לי ראש שנכנסין המקיפין לפנים מאיר שפע אלקי וזה בך אתפאר שיכנס ההתפארות המקיפין בך בתוך הפנימיות (ל״ק כא־ב). ג ישראל אשר בך אתפאר, כשנותנין צדקה לעני הגון נתגלין הגוונין המלובשים בכסף וזהב ונכללים זה בזה אזי הקב״ה מתגדל ומתפאר בהם (ל״ק כה־ד). י כי מרחמם ינהגם, ע״י שמפירים הכעס ברחמנות עי״ז הצדיקים מתרצים להנהיג העולם (ל״ק יח־ב) (עיין צדיק כח).

י כי מרחמם ינהגם, היינו מי שהוא רחמן הוא יכול להיות מנהיג וצריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות (ל״ת ז־א) (ר׳ מנהיגי הדור יא). נ ג אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם שמים זה אש ומים יראה ואהבה נתלבשים בקדרות ונחשכים דהיינו שנחשך אצלו היראה והאהבה זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק שממנו מקבלין יראה ואהבה (ל״ק יז־ב). ד בבוקר יעיר לי אוזן לשמוע בלימודים, התעוררות בבוקר ללמוד מסוגל לחוש השמיעה (ס״ה לימוד). י ירא ה׳ שומע בקול עבדו, מי שיש בו יראת שמים בוודאי ישמע לקול צדיקים (ס״ה יראה). י מי בכם ירא ה׳ יבטח בשם ה/ בטחון בא ע״י יראת שמים (ס״ה בטחון). נא ו כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, כי לעתיד בעת הקץ יתבטל הטבע לגמרי ולא יהיה רק השגחה לבד וזה נמלחו היינו שיתבלבלו ויתערבבו כל המזלות ולא יהיה שום מזל רק השגחה לבד ואז יהיו ישראל למעלה (ל״ק ת). טז ולאמר לציון עמי אתה (ראה הקד׳ הזוהר ה׳ ולאמר) (ל״ק מז). טז ואשים דברי בפיך, מה שמתפללין בכח שהוא מכניס כל כחו באותיות התפלה אלו הדיבורים הם בעצמם

הדיבור של הקב״ ה ועשרה מאמרות מקבלין כח מכח אתווין אלו (ל״ק מח). טז ולאמר לציון עמי אתה אל תקרי עמי אלא עמי (ל״ק נד־ו) (ר׳ הקד׳ הזוהר ה׳ ולאמר). טז ובצל ידי כסיתיך, מה שהרשעים זוכין בדין הכל הוא לטובת הצדיק כי ע״י שנתגלה יד ה׳ נעשה צל שבו נתכסה הצדיק וע״י הצל נכהו מאור עיניהם שאין ארסם יכול להזיק (ל״ק נה־ג)(ר׳ דברים ל״ב ותאחז). טז ולאמר לציון עמי אתה (ר׳ זוהר בהקד׳ ה׳ ולאמר) (ל״ק סד־ד). טז ובצל ידי כסיתיך, ע״י שנותנים מעשר ניצול משונאים כי השי״ת מכסה אותו בידו ומצילו כי האלקים יבקש את הנרדף וכשהנרדף צדיק אז הוא ית׳ מצילו בידו אבל כשהנרדף רשע שהוא רחוק מהשי״ ת אזי כביכול השי״ת מגדיל ידו ומחפה עליו וע״י מעשר נעשה בחי׳ יד הגדולה כי יד הגדולה היא בחי׳ הסתפקות ומעשר הוא בחי׳ הסתפקות ועי״ז השי״ת מושיט ידו ומכסה עליו וניצול משונאים (ל״ק רכא) (ד שבת ל״ב הביאו) (בהעלותך י״א הצאן). נג ד ובחבורתו נרפא לנו, דע שקשה מאד להיות מפורסם כי לפעמים צריך לסבול יסורין בשביל רבים כי מאחר שהוא מפורסם ע׳׳כ הוא בבחי׳ (לכן אחלק לו ברבים, שם) ע״ כ צריך לסבול יסורין בשביל רבים כי עליו נאמר ובחבורתו וכו׳ (ל״ק עא). ה והוא מחולל מפשעינו, כי משיח סביל מרעין עבור כל ישראל בכן כל צדיק הדור הוא ג״ כ סובל יסורין בשביל כלל ישראל להקל מעליהם וזה מפשעינו דייקא כי מחמת פשעינו אין אנו משיגין דבריהם רק בדרך חול שצריכין לפרש בלשון שמדברים בו והוא סביל מרעץ אך לגבי אנשים הרמים אינם צריכים לזה כי הם משיגים הדברים כמו שיצא מהצדיק (ל״ק קיח) (ר׳ לימוד כז). ה ובחבורתו נרפא לנו, התקשרות לצדיק הוא רפואה גדולה (ס״ה צדיק). יב והוא חטא רבים נשא, יש צדיקי הדור שאמונתם שלימה בוודאי ואעפ״כ יש עליהם מחלוקת הוא בחי׳ והוא חטא וכו׳ ועונותם הוא יסבול היינו שיש לו מחלוקת בשביל העולם וע״י המחלוקת שיש עליו עי״ז מתקן האמונת חכמים אצל ההמון עם (ל״ק סא־ה).

נד יג וכל בניך לימודי ה׳ ורב שלום בניך, מוכיחי הדור שהם לימודי ה׳ שלומדין אותו כביכול ונותנין לו עצות והולכים בשליחותו להוכיח את ישראל הם מרבים שלום כי לפניו ית׳ מקטינים הדבר וממליצים בעדם ולפני ישראל מגדילים החטא מאד (ל״ק כב־א) (עיין שמות ל״ה למה יחרה). יג וכל בניך לימודי ה׳ ורב שלום, ע״י לימוד תינוקות של ב״ר נתרבה השלום (ס״ה לימוד). טו מי גר אתך בעניותך, עיקר הגרים הוא כשמתגיירין בעת שישראל סחופים בעוני ודוחק וע״ב בהכרח שיהיה מחלוקת על מי שמחזיר בנ״א למוטב ומגייר גרים כדי שלא יהיה לו שום שלוה כי אז מי שמתקרב אליו הוא באמת (ל״ק רכח) (ר׳ מד״ר וישב פ״ד ביקש). נה א הוי כל צמא לכו למים, ע״י התחדשות התורה עי״ז מקררין היסוריץ ומכבין הצמאון (ל״ק סה־ד) (ר׳ תהלים צ״ד אשרי הגבר). יב כי בשמחה תצאו, עיקר גלות השכינה כשהעצבות שהם הקליפות גוברים עליה וע״י שמחה יצאו ישראל מהגלות (ל״ק כד־ב). יב כי בשמחה תצאו, שע״י שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות וע״כ כשמקשר שמחה אל המוח אזי מוחו ודעתו בן חורין ואזי יוכל להנהיג מוחו כרצונו וליישב דעתו כי ע״י הגלות אץ הדעת מיושב (ל״ ת י). נו א קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות, ע״י צדקה מקרב הישועה (ס״ה צדקה).

ה ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, יד ושם דייקא בזכות שמירת שבת יד היינו שיהיה לו כח להעמיד תלמידים ולהמשיך בהם רוח חכמה וכח הזה יהיה לו מבית ה׳ ושם היינו שיזכה לשם טוב שכל הנפשות יתאוו להכלל בנפשו ושמו וזה טוב לו מבנים ובנות כי בנים ובנות הם מועטים וזה שזכה להעמיד תלמידים חכמים וזכה שיוכללו בנפשו נפשות של רבים הרי הוא כאלו ילדם והם מרובים ומקבלים חיות ממנו (ל״ ק נט־ה). עיקר שמירת השם שמירת הנפש אינו אלא שישמור מכעס כי ע״י כעס מקלקל העשירות שהיא בחי׳ חומה ועושה מזה חימה וזה ובחומותי יד ושם (ל״ק נט־ה) (ר׳ כעם ז). יא והכלבים עזי נפש וכו׳ המה הרועים, יש רועים של הס״א והם ג״כ מפורסמי הדור וכופץ אנשים חחות שיעבודייהו ועיקר מלכותם ע״י עזות והם ככלבים בעזותם וא״א להנצל מהם רק ע״י עזות דקדושה (ל״ק כב־ד). יא והכלבים עזי נפש, ודע שעזי פנים שיש בדור הן הן הכלבים והן עומדין וחולקין על תפלת איש הישראלי שעדיין לא תיקן בריתו בשלימות (ל״ק נ׳) (ר׳ תפלה סג). יא והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, היינו ע״י תאוות אכילה עי״ז מתגרים העזי פנים שהם בחי׳ כלבים עזי נפש המה הרועים לא ידעו הבין שהם נעשים רועים ומנהיגים אל הדור ויש להם כל הכבוד אבל כשמשברים תאוות אכילה עי״ז הוא נשיאות פנים ואזי אץ שום שררה להעזי פנים (ל״ק סז־ג) (ר׳ דברים ל״א והסתרתי). נז ד ילדי פשע זרע שקר הנחמים באלים, איש ואשה שרגילץ לומר שקר הבנים מתנגדים ופוגמים בברית (ס״ה אמת). טו אשכון את דכא, נמצא שבמקום השפלות והקטנות שם שורה כל הכבוד והגדולה (ל״ק ע) (ר׳ צדיק פח). טו אשכץ את דכא, כי ע״י שפלות שמשים עצמו כעפר עי״ז יש לו כח המושך להמשיך השי״ ת אצלו שזה בחי׳ המשכן (ל״ ק ע).

יח וארפאהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו, כשהצדיק בצער כמה וכמה נשמות שבעוה״ז ועוה״ב מקוננץ ומתאבלין על צערו וגם השכינה מקוננת אבל כשזוכה לרפואה אזי מתנחמץ ונמשך שמחה לכולם וזה וארפאהו וכו׳ שע״י רפואתו נמשך נחמה לכל האבלים הנ״ל היינו שמחה (ל״ת ב־ו) (ר׳ צדיק קסב). יט שלום לרחוק ולקרוב אמר ה׳ ורפאתיו, השלום הוא רפואה לכל הדברים אבל הרחוק צריך לדעת שהשלום מתלבש במרירות ואין שולחים לאדם מרירות יותר מכפי יכלתו ושזה רפואתו(קל״ק כז־ ז). יט שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה׳ ורפאתיו, כי עיקר החולאת ח״ו הוא מחמת העדר השלום היינו מחלוקת היסודות שיסוד אחד מתגבר על חבירו ושלום היא הרפואה (ל״ק נו־ח). יט שלום לרחוק ולקרוב, בחי׳ מגלה טפח ומכסה וכו׳ שכל מה שמתקרב יותר להשי״ת ויודע יותר הוא יודע שהוא רחוק! מאד ואינו יודע כלל וזה דבר שא ״א לפה לדבר ולהסביר זאת כי גדולת הבורא אין שיעור (ל״ק סג) (ר׳ צדיק עא). כ והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל, בני אדם שהם דנים את כל אדם לכף חובה וחוקרים תמיד על חובות בני אדם הם מבחי׳ קץ כל בשר שהוא חוקר תמיד לעשות קץ וכליון לכל דבר לעורר דין ולקטרג כמ״ש והרשעים וכו׳ ועיקר כחם נמשך מפגם הדיבור ועיקר הכנעתם ע״י תיקון הדיבור (ל״ק לח־ב) (ראה דיבור יד). נח א הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם, כי המוכיח שרוצה להוכיח את ישראל ולהגיד להם פשעם וכו׳ הוא צריך לזה הקול כדי שלא יבאיש ריחם ע״י שמעורר עוונותיהם כי עי״ז הקול הוא מוסיף ונותן בהם ריח טוב כי עי״ז הקול גדילים כל הריחות כי זה הקול משקה את הגן (ל״ת ח־א) (ר׳ בראשית ב׳ ונהר). א וזה הרם כשופר קולך כי זה הקול המשקה את הגן שהוא בחי׳ ונהר יוצא מעדן הוא בחי׳ קול הניגון של השיר שיתער לעתיד כשיחדש את עולמו שהוא בחי׳ שיר פשוט כפול משולש מרובע וזהו כ׳ש׳פ׳ר׳ ר״ת פ׳שוט כ׳פול ש׳לוש ר׳בוע שהוא בחי׳ השיר שלעתיד שהוא בחי׳ הקול המשקה את הגן שע״י זה הקול דייקא הוא יכול להוכיח וזהו הרם כשפר קולך כשפר דייקא נמצא שע״י קול המוכיח הראוי הוא נותן ריח טוב בהנשמות (ל״ת ח־א) (ר׳ תמיד כ״ח המוכיח). ב ואותי יום יום ידרושין (ר׳ חגיגה ה׳ האי בר) (ל״ת ב־ו).

ז ומבשרך לא תתעלם, מבשרך דייקא כי צריכים לרחם מאד על הגוף לזככו כדי שיוכל להודיע לו מה שהנשמה משגת כי הנשמה משגת תמיד דברים עליונים (ל״ק כביה). ח כבוד ה׳ יאספך, שההסתלקות ואסיפת הנפשות הם לתוך הכבוד כי שם שרשם וע׳׳כ כשבא כבוד חדש לאדם צריך ליזהר אולי בא הכבוד ח״ ו בשביל הסתלקות אך מדה טובה מרובה וע״פ רוב בא הכבוד לטובה דהיינו שבאה נפש חדשה להאדם עי״ז הכבוד ע׳׳כ צריכין ליזהר לקבל הכבוד בקדושה לשמו ית׳ לבד (ל״ק סז־א) (ר׳ כבוד טו). ח אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, כל מה שנדחה והולך חלק מהלילה ונתקרב אל אור היום נתגדל האמונה ביותר עד שבאור היום נתגדל האמונה כשלימות ואז באור יום הוא עיקר צמיחת הרפואה בבחי׳ אז יבקע וכו׳ (ל״ת ה־ב) (ר׳ איכה ג׳ חדשים). יא והשביע בצחצחות נפשך כי אורות אלו בחי׳ אור אין סוף הם הצחצחות והם למעלה מהספירות למעלה מנר״ן אשרי מי שזוכה שירדוף מחשבתו להשיג השגות אלו וזה תכלית הידיעה דלא ידע (ל״ק כד־ח). יא והשביע בצחצחות נפשך, כי אכילת הצדיק הוא רק בשביל הנשמה ושביעת הנפש זה בחי׳ הצחצחות שמצחצח נשמתו ע״י אכילתו בבחי׳ והשביע וכו׳ ואזי כשמצחצח נשמתו אזי הוא איש תבונות ועי״ז נתגלין העצות ומשם גדילה האמונה (ל״ת ה־ג). יא והשביע בצחצחות נפשך, הצדיק הגדול זוכה ע״י פרנסתו ואכילתו לבחי׳ אורות הצחצחות וע״י אלו הצחצחות נתבטל מסך המבדיל ועי״ז נתקרב הצדיק להשי״ת נמצא כמה תענוג גרם זה האיש שהביא פרנסה להצדיק אמתי (ש״ה כד). יג וכבדתו מעשות דרכיך דרכיך לשון רבים כשבקי בדרכי התשובה לחזק עצמו תמיד בין . בעלי׳ בין בירידה אז זוכה לכבוד ה׳ וימין ה׳ פשוטה לקבל תשובתו (ל״ק ו־ד). יג וכבדתו כבדהו בכסות נקי׳ כי עיקר כבוד ה׳ לקרב פושעי ישראל ולהמשיך נשמות הגרים ולהסיר מהם הבגדים הצואים (ל״ק יד־ה). יג אם תשוב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי, כי שבת בחי׳ בושה רגליך בתחלה צריך לתקן הדיבור הנקרא רגל ואיך תתקן הדיבור כי זוהמת הנחש גרם ל״ט מלאכות וצריך כל אדם להמשיך קדושת שבת לקדש ימי החול ולפי הקדושה שמקדש ימי החול כן נדחה זוהמת הנחש וזה פי׳ עשות חפציך כשאתה עושה חפציך היינו בימי חול ביום קדשי שתמשיך מקדושת שבת על ימי חול ותקדישם מל״ט מלאכות (ל״ק לח־ז) (ראה שבת ד).

יג ודבר דבר, הנאמר בשבת כי הפה נשלם באור גדול בשעת אכילת שבת כי לפעמים יש שלום שאין לו פה היינו שיש שלום אבל אין יכולין לדבר זע״ ז אבל ע״י אכילת שבת עם הצדקה זוכין לשלום שיש לו פה שלום בשלימות שמדברים זע״ז (ל״ק נז־ח). יג ודבר דבר (ראה שבת קי״ג ודבר) (ל״ק נח־י). יג ודבר דבר (ר׳ שבת קי״ג ודבר) (ל״ק סו־ג). יג אם חשיב משבת רגליך, עיקר שליטת החיצונים כימי החול הוא בבחי׳ רגלין שאין מניחק לאדם לילך בדרכי השי״ ת אך למשל תינוק כשמתחיל לילך עדיין צריך סעד לתומכו כך כשאדם מתחיל לילך צריך עוד סעד לתומכו והסעד הוה הוא בחי׳ אמת ושבת הוא בחי׳ אמת וכשמדבק עצמו במדה זו עדיין צריך ליתן כח בהם כדי שיוכלו לילך היטב והוא ע״י צדקה שעושה בשבת היינו שנותן לאדם על שבת או שמאכסן עני על שלחנו (ל״ ק פו). יג אם תשיב משבת רגליך, כי בחול כשעושין מצוה יש מקומות שהס״א יונקת מהם והן הרגלין של המצוה ובשבת עולין הרגלין מן הקליפות בחי׳ אם תשוב וכו׳ שבשבת משיבין הרגלין אל הקדושה וע״כ פוסעין בו פסיעה קטנה כי בתחילת ההליכה אינה יכולה לעשות דרך כבושה רק הוא עדיין שביל דקיק וע״י אכילת שבת מקבלין הרגלץ כח ונעשה מהם דרך כבושה (ל״ק רעז) (ר׳ שבת קנ״ב דוק). יג ודבר דבר (ר׳ שבת קי״ג ודבר) (ל״ ת ב־ה). יד אז תתענג על ה׳( : ר׳ זוהר ויחי רי״ט אז)(ל״ק מטי). יד אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, במתי ארץ הם אברהם ויצחק שהם הידים שהם זרועות עולם והאכלתיך נחלת יעקב בחי׳ נדר שע״י נדר מקים האמונה הנפולה וע״י האבות עם האמונה זוכה לעונג שבח (ל״ק נז־ד) (ר׳ נדר ב). יד אז תתענג על ה׳, עיקר החירות ע״י התענוג והשמחה של שבת בחי׳ אז וכר הנאמר בשבת ועי״ז נעשה חירות בבחי׳ (שם נה) כי בשמחה תצאו שע״י שמחה יוצאין לחירות וכשיש חירות הדעת בשלימות ואזי היראה כראוי (ל״ת יז).

נט יד וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת, כי יש צדקות שרשעים נותנים והיא עומדת רחוקה מהם כי דרך הצדקה למשוך עצמה לאמת ומחמת שהם רחוקים מאמת הצדקה רחוקה מהם וזה האיש אמת מושך לעצמו כל הצדקות ועי״ז הוא מבטל מחשבות של כפירות (ל״ק רנא) (ר׳ מחלוקת) (ר׳ ואתחנן י׳ וצדקה). יד וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת מי שרחוק מאמת רחוק מצדקה (ס״ה אמת). טו ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל, לפי הריחוק מאמת כן מחזיק את הסור מרע לשוטה (ס״ה אמת). ס ב כי החשך יכסה ארץ ועליך יזרח ה׳, כי החשך היא בחי׳ דאגת ותאות הפרנסה אנפץ חשוכין ע״ז ועליך יזרח ה, בחי׳ אמונת אלקות אור הפנים תיקון תאוות ממץ (ל״ק כג־ג). בא ועמך כולם צדיקים, כ״א מישראל יש בו בחי׳ צדיק מושל כי יש בכ״א דבר יקר דהיינו נקודה מה שאץ בחבירו ובחי׳ הזאת שיש בו יותר מחבירו הוא מעורר לב חבירו ומקבלץ דץ מן דין (ל״ק לד־ד) (ראה תענית כא כמעשה דאביי). סא ג לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר, פאר זה בחי׳ המוחין בחי׳ תפילין בחי׳ ראש בית בחי׳ מאורי אור בחי׳ שבת המאיר לביהמ״ק תחת אפר זה בחי׳ מאורי אש היינו שיהיו נכנעים מאורי אש שעל ידם נשרף הביהמ״ק ויתגברו מאורי אור שהם קיום הביהמ״ק וזה פאר תחת אפר נמצא ע״י שמתאבל על הביהמ״ק עי״ז מכניע מאורי אש ומתגברץ מאורי אור (ל״ת סז) (ר׳ תיקון חצות ה). ה ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם ואתם כהני ה׳ תקראו, כהני ה׳ דייקא בחי׳ חסד שאין צריכים לעשות שום מלאכה רק העולם מתקיים בחסדו אך כשהחסד נתעכב ח״ו ואץ משפיע עלינו חסדו אזי צריכים לעשות בשביל אחערותא דלתתא (ל״ ת ד־ג) (ר׳ תהלים ס״ב ולך).

י בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, ע״י צדקה שנותן מממונו נתתקן כל ממונו ונתגלץ הגוונץ ומאירץ כי ישע (לשון אסתכלותא) כי כולם מתאוץ להסתכל בו (ל״ק כה־ד). סב ב וראו כל העמים צדקך וכו׳ וקורא לך שם חדש, כי האומות יהיו רואים הפעולה שיהי׳ לישראל ויקראו להם שם חדש כמו כן יש אחד שעושה הפעולה שלו לפי השם שיש לו בחצי שניו ועושה אח״ כ פעולות חדשות וצריך לקרוא לו שם חדש (ש״ה צה) (ר׳ חולאים ר״ל יג). ג והיית עטרת תפארת ביד ה׳, פי׳ ע״י יד ה׳ ע״י מחאת כף שנתעורר בידיו של הקב״ה כי אויר ארץ העמים טמא וע״י מחאת כפים מגרש אויר הטמא של חו״ל ושואב אויר הק׳ של א״י עי״ז נתתקן הרהורי עכו״ם כי ע״י עכו״ם פוגם בתפארת וכשמתקן הרהוריו עי״ז נעשה עטרת תפארת (ל״ק מד) (ראה מחאת כפים א). סג א מדבר בצדקה, כי יש דיבור של צדקה בבחי׳ מדבר בצדקה שזהו בחי׳ היתרון שיש לאדם על החי שהוא הדיבור והוא בחי׳ צדקה שזה גדר האדם שדרכו לגמול חסד משא״כ החי כי הצדקה שמשם הדיבור הוא גדר האדם (ל״ת ב־ד)(ר׳ הק׳ הז׳ י״ג נעשה). ב מדוע אדום ללבושיך, לבוש אדום זה בחי׳ כתם ורכב שנמצא על בגדו שמרמזין לו שפגם במעשיו שעי״ז עושה פירוד בין קוב״ה ושכינתי׳ ושולטת שפחה בישא מלכות דם״ א (ל״ ק כט־ג), ג ויז נצחם, ופרש״י לשון דמים, מדת הנצחון והמחלוקת נמשך מהדמים שעדיין לא עבד בהם את השי״ת כי צריך כל אדם לראות שיעבוד את השי״ת בכל טיפי הדמים שנמצאים בו דהיינו שידבר הרבה בתורה ותפילה ואז יזכה לשלום ויבטל כל מדת נצחון ומחלוקת (ל״ק עה). ח בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע בכל צרתם, מי שאינו אומר שקר הקב״ה מושיע לו בעת צרחו גם בנים יהיו לו (ס״ה אמת). ט בכל צרתם לו צר, כי הם חלק אלקי ממעל ועל כן כשיש להם צרה ח״ו לו צר כביכול כמו כן אצל הצדיק כי העונש שמעניש את אחד הוא נוגע להצדיק בעצמו כי האדם נתהוה מד׳ יסודות והד׳ יסודות נמשכין מיסוד הפשוט שהוא בחי׳ הצדיק וע״כ הצדיק הוא מוכרח לעשות תשובה בעד ישראל (ל״ ת סו).

סד ג עין לא ראתה אלקים זולתיך (ראה ברכות ל״ד וע״כ שכר) (ל״ק נא). סה כה ונחש עפר לחמו, צריך ליזהר מאד מעצבות ועצלות כי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות כי הם באים מיסוד העפר כמובא (ל״ק קפט). סו א והארץ הדם רגלי, כל העולם הזה הוא התלבשות מדריגות התחתונות של הקדושה היינו בחי׳ רגלין .:■7 הקדושה אף שגם מדריגות העליונות של ■קז ושה יש מהם ג״כ התגלות בעוה״האין ההתגלות כ״א הארה שמאיר בבחי׳ רגלין אבל בחי׳ רגלין מתגלין בעצם בזה העולם (ל״ ק נד־ב). כ והביאו את אחיכם בית ישראל, שכ״א ואחד מהעכו״ם יביאו בידם את בית ישראל מהגלות ע״י רבוי השמחה שיהי׳ בעת הזאת וע״י השמחה יתבטלו הקליפות (ל״ק כד־ח). *רמי׳ ב ב לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ארץ לא זרועה זה בחי׳ פגם אמונה שעי״ז נתקלקלו הזרעים ולכתך אחרי במדבר זה בחי׳ תיקון אמונה שהאמינו בו ית׳

והלכו אחריו במדבר ותקנו נפילת האמונה (ל״ת ה־ טז) (ר׳ שבת ל״א אמונה). ג קדש ישראל לה׳ ראשית, ישראל נקראים ראשית ע״ש החכמה כי כ״א מישראל יש לו חלק אלוה ממעל כי השכל הוא הנשמה וכשמקדש שכלו משיב הכל לשרשו וזה עיקר התשובה (ל״ק לה־א) (ראה תיקון כ״א זרקא). כא ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת שורק בחי׳ הגאולה כמ״ש אשרקה להם ואקבצם ע״י מה ע״י כולו זרע אמת ע״י עצת הצדיקים תבוא לאמת ועי״ז תבוא הגאולה (ל״ק ז־ג). כא ע״י עצה שמקבל מהצדיק הוא מקבל ממנו טיפי השכל וזה שורק . שהוא תלת טיפין תלת מוחין (תיקון נו) ועי״ז יכול לזכות לתשובה שהוא ג״כ שלוש בחי׳ פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו וזה ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת (ל״ק ז־ה). ל לשוא הכיתי את בניכם, ע״י דיבור שוא בא מכות בנים (ס״ה אמת). ג ג ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם, עיקר התגלות הבושה היא במצח כי קודם התשובה עדיין ידיעתו בקטנות עי״ ז בושתו אינו בפועל על פניו אבל אח״כ כשעושה תשובה ומסיר ממנו הטפשות ונתוסף בו שכלו אזי הוא מתבייש ביותר ונתגלה הבושה על פניו (ל״ק לח־ה). ג ומצח אשה זונה הי׳ לך מאנת הכלם, ע״י ניאוף הבושה נסתלק (ס״ה ניאוף). ד כב חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו כי ע״י מעשיהם הרעים אינם יכולים להשתמש כלל בשכלם להטיב כ״א להרע וע״י כסילות השכל עי״ז אינו יכול לראות ולהבין אור הצדיק (ל״ק יז־ב).

כב חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו, הנחש הם אלו החכמים להרע החוקרים פילוסופיא ואפיקורסות שאם ירצו להשתמש בחכמתם להטיב לא יוכלו וע״י דיבורים רעים כגון ניבול פה ודברים בטלים ובפרט כשמדבר לה״ ר על צדיקים וכשרים עושים כנפיים להחכמים אלו שיוכלו לעוף דהיינו שמעופפת חכמתם ואפיקורסות שלהם בעולם (ל״ק סג). ה א מבקש אמונה ואסלח לה, ע״י אמונה הקב״ה יסלח לך על עונותיך (ס״ה אמונה). ט ד ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו, מי ששומר את עצמו משחוק של היתול בידוע שהוא איש אמת (ס״ה אמת). יא יט ואני ככבש אלוף ע״י הקרבת קרבן תמיד שהיה כבש וע״י שמכנים ת״ח לתוך ביתו וכבוש תחת יד רבו ומשמש אותו מתקן האלפין הנפילין התורה הנפולה מת״ח ש״י ומעלה הטוב הגנוו בגוויה (ל״ק כח־ג) (ראה ברכות י׳ איש קדוש). כ אראה נקמתך מהם כי אליך גיליתי את ריבי, מי שמגיד ריבו לפני הקב״ה רואה נקמתו בשונאיו (ס״ה מריבה). במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ר׳ חגיגה ה׳ במסתרים) (ל״ ת ה־ה). יד

ז אם עוונינו ענו בנו, אין עני׳ אלא לשון צעקה ע״י עבירות נבראים מחבלים וכשנתעורר קול דקדושה נתעוררין קול העוונות והם צועקים בתוכנו ממש (ל״ק כב־ז). ואפילו כשאנו צועקים קול הקרושה אין שומעין הקול בעצמו כ״ א קול הברה וזה ה׳ עשה למען שמך שאתה בעצמך תרחם עלינו למענך לבד (ל״ק כב־ז). ח מקוה ישראל מושיעו בעת צרה, טבילת מקוה מושיע מכל הצרות ומטהרת מכל הטומאות ומכל החטאים כי אין יסורין בלא עון וע״כ המקוה שמושיע מכל הצרות והיסורין מטהרת מכל הטומאות (ל״ק נו־ז) (ר׳ יחזקאל ל״ו וזרקתי). ח היש בהבלי הגוים מגשימים כי בהבלי הגוים שהם בחי׳ הפסק הנשימה בחי׳ הבל היופי תאות ניאוף אין שם בתי׳ גשמים כי גשמים הם רק ע״ י נשימה (ל״ק ס־ג) (ר׳ כי תבוא כ״ה יפתח). טו יט אם תוציא יקר מזולל ואחז״ל (ב״מ פח) 'אלו שמקרבין בנ״א לעבודת הש״י כי זה נקרא מוציא יקר היינו כבוד מזולל מזילותא דגלותא ולהחזיר בנ״א בתשובה הוא תיקון קרי שזה בחי׳ אם תוציא יקר מזולל אתוון דדין כאתוון דדין (ל״ק יד־ג)(גם בה״ש). יט אם תוציא יקר מזולל כפי תהי׳ כי הרב מורה הרך ישר לתלמידיו בתורתו הוא מאיר לפה דהיינו להדיבור (ל״ת ב־ד). יז יב כסא כבוד מרום כסא לשון אתכסיא בחי׳ פנימיות כבוד זה חיצוניות ולבוש מרום מראשון כשנתרומם ונתעלה ממדריגה הראשונה ואז נעשה מפנימיות חיצוניות בשביל זה מקום מקדשינו צריך לקדש המקום מחדש כי כשעולה למדריגה יותר עליונה הקליפות חוזרים וניעורים (ל״ ק כה־ג). יט

ב ויצאת אל גי בן הנם אשר פתח שער החרסית (ל״ת צ) (ר׳ סוכה ל״ב שתי). כג כד אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו כי כשאדם מקטין עצמו אז השי״ ת ג״ כ מקטין א״ע אבל כשהאדם מתגאה אז השי״ת ג״כ מראה גאוותו וגדלו וזה אם יסתר וכו׳ שכשהאדם מקטין א״ע במסתרים דהיינו שמקטין א״ע בענווה ושפלות אזי ואני לא אראנו שאני ג״כ מראה עצמי אליו בבחי׳ לא בחי׳ ענווה ושפלות (ל״ק ריט). כה ל שאג ישאג על נוהו על נוה ריליה השי״ ת כביכול בעצמו שואג כשהמלכות נופל בגליות של ד׳ מלכיות דהיינו בדעות כוזביות שרוצים לפרש המצוות ע׳׳פ שכל האנושי שהיא כסילות באמת (ל״ק ל־ו) (ראה קהלת ט׳ זעקת). ל יא כי אעשה כלה בכל הגוים וכו׳ אך אותך לא אעשה כלה, ע״י התגלות מלכות דקדושה יתבטל מלכות דס״א אבל ישראל הדבקים במלכות דק׳ חיים וקיימים (ל״ק מט׳ז) (ר׳ ז׳ בראשית נ״א ואתם). לא יד רחל מבכה על בניה כי מ׳ע׳ר׳ב׳ ר״ח ר׳חל מ׳בכה ע׳ל ב׳ניה כי שכינה במערב (ב״ב כה) והשכינה בוכה ומיללת כביכול על ישראל מאנה להנחם על בניה כי איננו שהיא בוכה על צרת ישראל המפוזרים במים ואינם על מקומם וע״כ שקיעת האור במערב כי ע״י הבכיה מסתלק מאור העינים שזה בח׳ שקיעת האור וזה בחי׳ כותל המערבי ששם השכינה בוכה ומיללת על חורבן ביהמ׳׳ק כי במ׳ע׳ר׳ב׳ שם ר׳חל מ׳בכה ע׳ל ב׳ניה (ל״ת סז). יח בושתי וכו׳ כי נשאתי חרפת נעורי, רוב הבזיונות הבאים על הארס הם בשביל תטאות הנעורים (ס״ה כבור).