פרי עץ חיים
קטע 78
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
עיניו הם חו"ב. וכן כיוצא בזה בכל פרטים, יכוין שהוא כסא לקדושה עליונה. ואין ספק אם כך יתנהג כמה זמן, שישיג לדעת את אשר ירצה, ויהיה כאחד מן המלאכים המשרתים ברקיע, וז"ס בכל דרכיך דעהו, ובפרט אם בכל רגע יחשוב, ולא יעבור המחשבה, וזכור זה בלבך: ועתה נבאר סדר נאה, לזכך הנפש ולהאירה ולהוסיף בה כח והארה, להתקשר למעלה בקדושה עליונה. בלילה, קודם שתעסוק בתורה, תכוין לכל הכוונות שנבאר, ואח"כ בכל שעה ובכל רגע, וכפי מה שתרבה לכוין בהם, כך תרבה הארה בנפשך. ומה טוב ומה נעים, אם כל היום כולו יהיה נגד פניך, כי זה מתקן הנשמות ומאירה מאוד, וסדר הדברים הוא כך - תחלה תכוין בהויה דמלוי יודין, ואח"כ באהי"ה דיודין עמה, ואח"כ בשם ס"ג ואהיה דמלוי יודין עמה, ואח"כ בשם מ"ה ואהיה דאלפין עמה, ואח"כ בשם ב"ן ואהיה דההין עמה, הרי נתבאר ד' הויות בד' אהיה, אלו אבא ואלו אימא: והיותר טוב, שישלבם יחד זב"ז, כיצד - תקח י' אותיות דשם ע"ב, וי' אותיות דאהיה
דיודין, ותשלב אות מזה ואות מזה, עד שתשלימם. וכן תעשה בס"ג וקס"א, ובשם מ"ה וקמ"ג, וב"ן עם קנ"א, ולעולם תתחיל השילוב בשם הויה: ואם יום הוא, כשאתה מכוין בשילוב זה בשמות הנזכר, תכוין אח"כ לשלב שם הויה פשוטה בשם אהיה פשוט, ותתחיל מן אהיה, כזה - איה"היוה"ה, וזהו חיבור או"א. ואח"כ תכוין ג"כ לשלב שם אדני בשם הויה, ותתחיל מן אדני כזה - אידהנוי"ה. ואם כשאתה עושה יחוד זה הוא ליל, יכוין להיפך יא"ההויה"ה. יאהדונה"י. והטעם, לפי שחיבור אלו הד' שמות אחרונים, תכוין בהם שהם סוד נשיקין כפולים, כמ"ש בזוהר תרומה. והנה שם א"י ה"ה י"ו ה"ה, אחר חיבורו חוזר להיות אהיה, מחיבור ב' אותיות ראשונות דאהיה וב' ראשונות דהויה. וגם נעשה שם הויה שלם, מחבור ב' אותיות אחרונות דאהי"ה וב' אותיות אחרונות דהויה. נמצא שהם כפולים, כי גם אחר הנשיקה והשילוב, חוזרים לעשות כתחילתן. ואמנם ביום, צריך לכלול מדת לילה ביום, לכן תתחיל מאהיה ואדני. ובלילה, צריך לכלול תגבורת
מדת היום, לכן תתחיל בהויה ואהיה, שהוא דוכרא ברישא והדר נוקבא, וביום נוקבא וכו': סדר אחר, אחר סדר הנזכר. ואם תרצה לעשות כל אחד מהסדרים בפ"ע רשאי, רק שאני מסדרם יחד, להיות כוונתו סדורה בפעם א', וא"צ לכוין כולם בפעם אחד: ידוע כי ג' עולמות בי"ע הם, ויחוסם - אל שדי בבריאה, אל הויה ביצירה. אל אדני בעשיה. וידוע, שיש לאדם תוספת נשמה בכל שבת מן אבי"ע. ובליל מוצאי שבת, מסתלקת בחינת האצילות, ונשארים עמו ביום א', ג' בחינת - בריאה יצירה ועשיה. וביום ב' מסתלק בחינת בריאה, ונשארים יצירה ועשיה. וביום ג', מסתלקת יצירה, ונשארים עשיה. וביום ד', מסתלק גם העשיה מתוך שבת שעברה, כידוע ששבת הוא שביעי ורביעי. ולכן ביום ד', חוזר האדם לקנות תוספות שבת, הבאה מבחינת עשיה. וביום ה', קונה יצירה. וביום ו', קונה בריאה. וביום ז', אצילות. לכן ביום ראשון, תכוין תמיד בשם אל שדי, שיבוא לך הארה משם, לקיים תוספת שבת מבחינת בריאה. וביום ב', אל הוי"ה. וביום ג', אל אדני.
ואח"כ ביום ד', תכוין להמשיך מתוספת שבת הבאה מן אל אדנ"י. וביום ה', מן אל הוי"ה. וביום ו', מן אל שד"י. אך צ"ל, כי הג' ימים ראשונים תכוין, כי אל שדי ואל אדני שהם נוקבא, הם בחינת לאה, ובחינת אל הוי"ה הוא ז"א ישראל, ובג' ימים אחרונים ליעקב ורחל: סדר אחר. ביום א', תכוין בשם ס"ג. וביום ב', בשם מ"ה. ויום ג', לשם ב"ן. ואח"כ תכוין מלמטה למעלה, יום ד', ב"ן. יום ה', מ"ה. יום ו', ס"ג: סדר אחר. ביום א', תכוין לה' ראשונה. יום ב', תכוין בו'. ויום ג', ה' אחרונה. ואחר כך מלמטה למעלה כנזכר. סדר ביום ב' וה', שאמרנו שכוונתם ביצירה, תכוין לשם מ"ב דיצירה, שהוא אב"ג ית"ץ כל הז' שמות, להעלות בהם נפשך מעשיה ליצירה ע"י שם מ"ב. אך ביום ב', תכוין שגובר קר"ע שט"ן, על כל השאר, כדי שע"י תעלה. וביום ה', גובר ח"ק ב"ט נ"ע. גם צריך לשלב ולקשר השם האחרון עמו, כי כיון שכוונתך לקבל תוספת שבת, וידוע כי שם יום שבת שק"ו צי"ת, לכן צריך ביום ב', לקשר ולשלב שם יום ב' עם שם יום
ז'. וביום ה' תשלב שם יום ה' עם שם יום שבת, שיקבל הארה משם כל היום, משם של השבת: מצאתי, טוב לאדם לכוין ביום א' בשם אבגית"ץ. וביום ב', קרעשט"ן וכו'. וביום ז', שקוצי"ת. שעד עתה היה מתלבשת בימי החול, ועתה הוא עולה למעלה, והיא מאירה עלינו מבלי מלבוש דחול, ע"כ. סדר אחר. תכוין להעלות נפשך, מן העשיה אל גדר היצירה, באופן זה. דע, כי סוד הכנפים המעלים את האדם למעלה הוא הזרועות, שהם נגד כנפי העוף. וידוע, כי ה"ח מתפשטים בו"ק האדם. אמנם, יש בהם מגולים ויש בהם מכוסים, והם ב' חסדים שהם בח"ג הזרועות, ושליש ת"ת א'. נמצא, כי בג' קוים אלו, יש חסדים אלו הסתומים. והנה ז"ס עפיפת האדם ע"י כנפים שהם הזרועות, ולא ע"י רגלים או איברים אחרים. והטעם, כי בכל אלו הזרועות החסדים שבהם ואין יכולין להאיר ולהתפשט, וידוע כל דבר היושב במקום צר ודוחק גדול, נותן כוחו בפנים, כדי לנענע לכאן ולכאן, וע"י
הניענוע ההוא הוא מתנודד. ואמנם, אלו החסדים שורשם הוא למעלה בדעת, כי שם מקומם, כי אלו החסדים המתפשטים, הם אורות המתחדשים מהם, לכן רוצים לעלות לשרשם שבדעת, לינק ולקבל הארה משם, ולהיותם עומדים שם בדוחק ובצרות גדול, כשהן עולין הן מעלים את האדם עמהן למעלה. וזהו הטעם, למה הכנפים הם בזרועות, יותר מבשאר מקומות, ולפי שכל עליות הוא בשם מ"ב, לכן תכוין, כי שם אבגית"ץ בזרועך הימני. ושם קרע שטן, בזרועך השמאלי. ושם נגדיכ"ש, בשליש ת"ת העליון המכוסה. וע"י אלו הג' שמות, הם מתעופפים אותן החסדים לעלות למעלה בשרשם בדעת עליון, ובדרך עלייתם הם מעלים את האדם עד היצירה, כמו אלכסנדר מוקדן שעלה למרום ע"י אותו העוף. אמנם, כדי לחזק ולהגביה עפיפה זו יותר, תכוין להוריד חסדים בז"א לצורך זיווג, ועי"ז יתוסף כח בחסדים, ויעופפו יותר בכח, ותעלה עשיה ביצירה: ועתה נבאר סדר קריאת השבוע. וקודם נבאר מ"ש בזוהר, כי מארי מקרא הם בעשיה. ומארי
משנה הם ביצירה. ומארי תלמוד בבריאה. ומארי קבלה באצילות. ואדרבה היה נראה להיפך, כי תורה שבכתב הוא למעלה מתורה שבע"פ. אך הענין, כי באצילות יש כל מה שלמטה ממנו, ויש שם תורה שבכתב שהוא מקרא, עם משנה ותלמוד וקבלה. אך בבריאה, יש שם מקרא משנה תלמוד, וחסר משם ענין הקבלה, ולכן הקבלה שהוא באצילות לבדו, נקרא האצילות מארי קבלה. וכן הבריאה נקרא מארי תלמוד, לפי שביצירה חסר תלמוד. וכן היצירה נקרא מארי משנה, לפי שבעשיה חסר משנה, ואין שם אלא מקרא בלי שום פי' אחר, ולכן היא גרוע מכולן, והבן: ודע, כי בכלל היצירה יש מדרש והגדה. ואולם מה שאנו אומרים כי תלמוד הוא בבריאה, הוא תלמוד שהוא הפי' המשניות והמשא ומתן ופלפול, אבל הדינין שבתלמוד ושאר המימראות שאינו ביאור על המשנה, אינם בכלל התלמוד אלא בכלל משנה ומדרש ואגדה, ולכן הם ביצירה: ואמנם יש חילוק במאמרי זוהר, שנראה שכל אלו הם דנוקבא גם יש שם שהנביאים הם נ"ה
בדכורא, והכתובים הם יסוד ומלכות דדכורא. אך הענין בקיצור, דע, כי הכל בנוקבא, אך הנוקבא כוללת כמה בחינות, כי כל מה שיש מן ז"א מאצילות ולמטה הוא בנוקבא. נמצא, כי הקבלה - היא במלכות דאצילות, ותלמוד - בבריאה, ומשנה ומדרש ואגדה - הם ביצירה, ומקרא - בעשיה. הרי הכל הוא בנוקבא עצמה. והנה בקבלה עצמה יש כמה חילוקים, והם נחלקים לי"ס של נוקבא דאצילות. והתלמוד, ג"כ יש בו כמה חילוקים, ונחלקים בי"ס דבריאה. והמשנה ביצירה, רק שהוא בו"ק של נוקבא דיצירה, ושם הם ו' סדר משנה. אבל המדרשים ואגדות ורמזים וכיוצא בהם, הם בשאר היצירה. ומקרא, בעשיה. כיצד, תורה - בת"ת שבה. נביאים - בנ"ה שבה. וכתובים - ביסוד ומלכות בשתיהן יחד, ואין להאריך. והנה, צריך האדם לכלול בכל יום נפשו מאבי"ע, ולקרא מעילא לתתא, תורה נביאים כתובים קבלה משנה תלמוד: אך עתה נבאר סדר המקרא, הנה בקראו בתורה, יחשוב בשם הויה נקוד חולם, שהוא בת"ת
הנקרא חולם, וקודם שתקרא מקרא, תכוין כי מקרא הוא בעשיה. לכן תכוין כי שם ב"ן הוא בעשיה, ותכוין בה' אותיות מלואו ודהוה, וניקודם הוא מה' נקודות של אותיות את אשר יביאו שבפסוק והיה ביום הששי והכינו וגו', כי כל זה הוא הכנה ליום השבת, ולכן כל ענין זה נרמז בפסוק זה. ובלילה לא תקרא מקרא, לפי שהוא סוד עשיה, וגם לילה זמן שליטת עשיה, ואין לעורר הדינין אז, וה' אותיות המילוי הם לה' ימי השבוע, מיום א' עד יום ה', ותכוין אות א' מהם, בכל יום ויום. וביום ו' אז כל ה' אותיות דמלוי הנזכר, תכוין בהם עתה ביחד, כמו ענין נ' שערי בינה, שהם נכללין מחסד עד הוד, ואח"כ כולן נכללין ביסוד, כן תכוין בה' אותיות אלו. ביום ו' כולן בניקוד שורק, הנשאר מן אשר יביאו: והנה, כדי לתת בו ניקוד שורוק, אנו צריכין להוסיף בו ג' ווין, בג' אותיות ד'ה'ה', והם בגי' ח"י, כי יום ו' הוא יסוד חי עולמים, שנותן משלו ח"י אלו, אל הנוקבא שהוא
יום שבת, כי יום ו' מכין לז', דלית לה מגרמה כלום. וג"כ ניקוד שורק, הוא סוד היסוד, ואח"כ תצרף ה' אותיות אלו לד', והוא אותיות ו"ד תעשם יו"ד, כי כן מנינם, ויהיה הויה. ואולם קריאתם כסדר הזה, והיה. וז"ס והיה ביום הששי, כי תחלה תכוין במילוי לבדו בה' אותיותיו, ע"ד ניקוד שורק. ואחר כך פעם ב', תצרפנו כמו והיה, וניקודו הוא בניקוד ביום הששי והכינו. ונראה שכוונה עיקרית היא להתפשט בה ה"ג כי כל מילוי הוא דין, נמצא שביום ו' כבר היא מוכנת לזיווג, כי כל ה"ג הם ביסודה והבן: הגה"ה - ונלע"ד שכוונה זו הוא בו"ק של הנוקבא והב' גם הם חברים לקשטה להשכינה לזווג שבת: והנה בליל ו' יש קצת מציאות שיוכל האדם לקרא מקרא, כי הוא מכין לשבת, ואז הוא רחמים מתעוררים. והכוונה הוא, והיה כולם בניקוד חיריק, בניקוד ש' שניה של הששי. אך במלואו אין לכוין כלל, כי מילוי גימטריא אלהים והוא דין, ואין לעורר דינים בלילה:
וביום שבת, אז תכוין כל השם של ב"ן, כזה - יוד הה וו הה, וניקודו כניקוד משנה על אשר ילקטו. ואח"כ תכוין ב"פ והיה והיה, כי ביום הו' היה מילוי א' כסדרו, ואח"כ צירף והיה, אך ביום ז' אין מילוי, כי מילוי גימטריא אלקים, לכן תכוין בכ"פ והי"ה, וכולם נקודים בשורק, והוא ניקוד של ילקטו: אמנם, מה שתקרא בעצמך הוא פ' השבוע, ובכל יום מימי השבוע תקרא כמה פסוקים, כמנין הכוונה. פירש, כי ביום א' שכוונתך לאות ו' של המילוי, תקרא ו' פסוקים. וביום ב', לאות ד', תקרא ד"פ, וכן עד"ז כל הה' ימים. ובליל ששי, תקרא כ"ו פסוקים, כמנין והי"ה. הנה ביארנו, כי ביום ו' הוא שם והי"ה פעם אחד, וז"ס והיה ביום הששי, אז מילוי שם ב"ן נעשה והיה. אך ביום שבת, הם ב' והי"ה, וז"ס והיה משנה, כי שם והי"ה הוא אז כפול ב"פ, והי"ה והי"ה. והנה, מי שלא קרא קריאת יום ראשון מהשבוע, יש לתקנה יום ב', שיקרא ביום הב' קריאה של אתמול ושל היום. אמנם זה תיקון לצורך יום שני, אך
צורך תיקון היום שלא קרא, אין לו תקנה, ועליו נאמר, מעוות לא יוכל לתקן. ובכל פעם שתקרא מקרא בע"ש, צריך שתכוין בכל הויות הכתובים בפ' של אותו ע"ש, שמילואם הוא בההין שם ב"ן: מליקוטי החבירים. והנה כוונת יום ו' בקריאת הפ', הוא מילוי שם ב"ן בניקודו שורק. נמצא, כדי לנקדו בשורק, צריך להוסיף בו ג' ווין, בג' אותיות ד' ה' ה', והם בגי' ח"י, כי יום ו' הוא יסוד חי עולמים, שנותן משלו תוספת אלו, אל הנקבה שהוא יום שבת, כי יום ו' מכין לשבת דלית לה מגרמה כלום. והנ' ג"כ ניקוד שורק ו' ששורשו ביסוד: מנהגים של מורי זלה"ה. הוא היה נוהג לקרא כל פרשת השבוע בע"ש, ולא ביום שבת. ואמר, כי זה סוד והיה ביום הששי כו', ותיכף אחר התפלה ביום ו' שחרית, היה הולך לבה"כ או לבה"מ, מעוטף בטלית ותפילין, והיה קורא בס"ת בסדר השבוע, והיה כופל כל פסוק ב"פ, והיה שם תלמיד אחד שהיה קורא התרגום של אותו הפסוק פעם אחד, ומורי זלה"ה היה שומע,
וכן היה עושה עד שגמר כל הפרשה. גם לא היה נוהג לקרא התרגום של הפרשה ע"ש, בניגון וטעמים. גם אם היה אונס גדול וגלוי מאד, שלא היה יכולת בידו לקרות הפרשה שמו"ת בע"ש, אז היה קורא ביום שבת תיכף אחר התפלה קודם אכילה. ואחר קריאת הפרשה בע"ש היה טובל, והיה אומר, כיון שכבר קרא הפרשה בע"ש, יש יכולת לקבל תוספת שבת. אמנם, קודם קריאת הפרשה לא היה טובל, אך במקרה היה טובל קודם, וגם זה לא היה אלא אחר ד' שעות של יום, ולא קודם לזה. והיה אומר, כי תוספת שבת, היה ניכר ומתגלה תיכף אחר הטבילה במצח האדם, אך עיקר הגילוי לא היה רק אחר חצי היום, ודווקא אם כבר טבל, והסיר ממנו בגדי חול של הנפש ע"י הטבילה. ואפשר לומר, כל מה שיהיה קרוב יותר לליל שבת, יתגלה יותר תוספת שבת. גם קריאת הפרשה שמו"ת, צריך לקרות ג"כ פרשת וזאת הברכה ערב שמחת תורה, כשאר פרשות שמו"ת. גם אחר סיום הפרשה, היה מורי זלה"ה כופל פסוק האחרון בלי
תרגום: ביום שבת, א"צ לקרות הפרשה כ"א לשמוע מפי הש"ץ, ויכוין אל כל מילוי שם ב"ן. אבל הפטרה, אין אתה יוצא בשמיעה לחוד, כ"א לקרותה, וצריך אתה לשמוע ברכותיה שלפניה ולאחריה: סוד התרגום - דע, כי תמיד תקרא פסוקים אלו עם תרגום. ותכוין, כי המקרא הוא הפנים, ותרגום אחוריים. וביום ו', שאתה מכוין אז לשם הוי"ה, היינו והי"ה, אז תקרא כל הפרשה שמו"ת. וביום שבת, אינך צריך לקרות, רק לשמוע מפי הש"ץ כולה היטיב, ולכוין בה כדרך הנז'. ולפי שגם ביום ז' אנו מכוונים לכל שם ב"ן, לכן צריך לשמוע כולה. ודע, כי בתרגום יש כוונת שם ב"ן, אך הם בסדר ריבוע, ועדיין לא קבלתי הסדר. אבל מה שזכרתי הוא זה, כי ביום ו' שאתה מכוון במקרא, כל מילוי שם ב"ן דפנים בשורק, אז תכוין ג"כ, באחוריים שלהם מנוקדים בשורק, שהוא סוד התרגום, כי כל תרגום אחוריים כידוע, כזה - ו"ד וד"ה ודה"ו ודהו"ה, והוא מה שזכרתי. אך אפשר להבין מזה, כי גם ביום ז', יהיה שם
ב"ן כולו בסוד אחוריים, רק שאיני יודע איך יהיו הנקודות: והנה, מ"ש שחייב האדם לקרות הפ' שמו"ת, הוא, כי שנים מקרא הוא כנגד ת"ת ויסוד. והענין, כי שנים מקרא, ר"ת שם, והוא שדי הויה, עולה שם. וכן מקרא, בגימטריא שם ע"ה, להורות על ב' שמות הנז', שהם בת"ת ויסוד. וז"ס, לשון הרגיל בדברי רז"ל, לומר שנים מקרא ולא אמרו שנים תורה. וגם במקרא נמצא פנים ואחור, והנה, פנים הוא לשון רבים, ואחור הוא לשון יחיד. כי לשון קדש הוא פנים, והוא שנים מקרא. אך התרגום שהוא אחור, אינו אלא אחד, וז"ס ואחד תרגום. גם תבין הענין, כי האחור הוא תמיד בסוד הריבוע, שתמיד אות ראשונה הולכת עם כל האותיות שלפניה, וכן השניה הולכת עם כל שלפניה, וכן השאר הולכת עם כל שלפניה. וזהו ענין ואחד תרגום, כי התרגום שהוא אחוריים, לעולם הוא א', הראשון הולך עם כולן, וכן הב' עם כולן שלפניו, וכן כל השאר נקשרים כאחד. אך לה"ק הנקרא פנים, הם רבים כי כ"א בפ"ע, כזה - אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. אך התרגום, הוא
קשור ביחד כידוע, וזהו שנים מקרא וא' תרגום. ואבאר לך הטעם, למה אחוריים הם תרגום. והענין, כי תרגום גי' תרדמה, והנה נסירת אחוריים הוא ע"י התרדמה שנאמר ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, והוא סוד התרגום. גם ט"א, שהרי בכל ספירה מי"ס, יש הויה א', ואחור שלה שהוא ריבוע, גי' ע"ב. נמצא ט' פעמים ע"ב, מנין תרגום, נגד כל אחוריים, מן החכמה עד היסוד. וכולם ניתנים אל המלכות, וזהו ואחד תרגום, שכל האחוריים, הם במספר תרגום. והבן. והנה תרדמה, בגימטריא תרגום, כי בלשון תרגום מדבר עם הנביאים, שאין יכולים לקבל הנבואה רק ע"י תרדמה, וזהו ותרדמה נופלת על אברם. ולזה אמר במחזה, שהוא לשון תרגום, ע"ש בזוהר. ודע, כי לשון תרגום הוא אחוריים של הקדושה, וכל אחוריים הם בסוד פכמ"מ, ואלו נק' תרדמה. וזהו ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, כי הנסירה היתה בסוד אב"א, שזהו סוד תרדמה, שאז ננסרת, ואח"כ ויביאה אל האדם:
תורה. הנה אמרנו, כי בקוראו בתורה, יחשוב בשם בן ד', בניקוד חולם, שהוא בת"ת הנקרא תורה. ויחלק הפרשה של השבוע, לה' חלקים כנזכר. ובכל יום חלק א', עם התרגום שלו ג"כ כנז'. ויכוין אל הת"ת דז"א, לג' בחי' שבו, בסוד פרטותיה נר"ן, ואלו הן - הוי"ה חיצונית, הויה בריבוע אמצעי, שם מ"ה פנימי: נביאים. אח"כ יקרא נביאים עם התרגום שלהם, פעם א' מקרא ופ"א תרגום. ויכוין לב' הויות חירק ושורק, הא' בחירק והב' בשורק, והם בנ"ה, ויכוין לג' בחי' נ"ה דז"א, כזה - החיצון צבאות, האמצעי צבאות ברבוע, הפנימי נחלק לב' - הויה בנצח, אדני בהוד: כתובים, אח"כ יקרא כתובים, ויכוין בב' הויות, א' בשורק ו', והב' ניקוד צבאות, והם חיבור יסוד ומלכות. גם יכוין ליסוד בג' בחי' - חצונה מכולם שדי ברבוע. הפנימי יאהדונה"י, החיצונה של המלכות אדנ"י ברבוע, באמצעי אדנ"י, בפנימי אדני מלא: קבלה. כשיקרא האדם קבלה, יכוין לשם מ"ה:
משנה. אח"כ יקרא משנה, ויכוין לשם ב"ן. וגם יכוין, כי ו' סדרים משנה, הוא עתה בנוקבא. והם מצד ו"ק נוקבא דז"א, שהם בו' בחינת אמצעים של ו"ק שלה, ולכן כפי הסדר שתקרא כך תכוין. וסדרם - סדר זרעים בחסד וכו', עד טהרות ביסוד, ואח"כ תלמוד חצונה שבכולם: סדר זרעים. כנגד חסד, והוא תיקון לקרי, ולמי שנהנה מעה"ז בלא ברכה, וגוזל את העניים, ממה שחנן לו ית', ואין נותן להם כראוי. לכן בעת קריאת משניות דסדר זרעים, תכוין אל בחינה אמצעית של כלי חסד, שהוא א"ל ברבוע: סדר מועד. הוא נגד גבורה, והוא נגד מחללי שבת וי"ט, ואינו נזהר לשמרן כהלכתם כסדורם, ובמוספין כאנשי מדות, לכן בעת קריאת משניות סדר מועד, תכוין לבחינה אמצעית דגבורה, שהוא אלהי"ם: סדר נשים. נגד ת"ת, והוא תיקון לעריות, ומי שרגיל בנדרים ונדבות ונזירות ושבועות וכדומה לו, יכוין בעת קריאת משניות סדר נשים, אל כלי אמצעית דת"ת, שהוא צבאות.
נזיקין. הוא כנגד נצח, והוא תיקון גדול למי שגזל וחמס את חבירו, וגם לרוצח בין שוגג בין מזיד. ולכל דבר מה שבין אדם לחבירו. לכן בעת קריאת משניות סדר נזיקין, תכוין אל בחי' אמצעית דנצח, שהוא א"ל ברבוע: קדשים. נגד ההוד, והוא תיקון גדול להאיר הנשמה, והוא שם אלהים ברבוע: סדר טהרות. נגד היסוד, והוא תיקון לנשמה שנפגמת, ובפרט לטומאת נדה וזבה, ולכהן שנטמא באחד מן הטומאות שצריך להתרחק מהם. ולכן בעת קריאתך במשנה סדר טהרות, תכוין אל כלי אמצעית דיסוד נוק' שד"י. גם בכל פעם שתקרא משנה באיזה סדר שתהיה, תכוין בשם שד"י שהוא בגימטריא מטטרו"ן: תלמוד. אחר כך יקרא תלמוד, ויכוון בשם אדנ"י, ויכוין בחי' חצוניות של ו' קצוות דנוקבא. ואלו הן - חיצוניות חסד א"ל. חצונית גבורה אכדטם. חיצונית ת"ת השתפא. חיצונית נצח ב"ם חצונית הוד במוכן. וחצונית יסוד שדי ברבוע. וטוב ג"כ לחלק התלמוד לג' חלקים אחרים, שהם ברייתא תוספתא ומימרא:
כוונת קריאת המשנה, דע, כי המשנה הוא מטטרון ביצירה - ותכוון להעלות היצירה בבריאה. והענין, כי ע"י קריאתך במשנה, תכוין שמן אותיות משנה, יהי נשמה. וידוע, כי הנשמה בבריאה יסוד. נשמה - הוא נ' משה. פי', כי משה בגי' אל שדי, שהוא עולם הבריאה, כי לכן זכה משה לבינה, המקננא בכורסייא. ותכוין, שהוא סוד קפ"ד וקס"א, ושהם אחוריים דא"וא בעולם הבריאה, והם בגימטריא משה. ותכוין, להוריד הארה משני שמות אלו שהם של הבריאה, עד היצירה, ועי"כ תכלול היצירה בבריאה, וההארה שתוריד מב' שמות אלו שהם בגימטריא משה, תוריד מהם ע"י נ' שערי בינה שבבריאה, וזהו אותיות נשמה - נ' שמה. כי תוריד נ' שערי בינה מב' שמות הבריאה, העולין משה. וענין נ' שערים אלו, תכוין סוד ג' אהי"ה שיש בבינה, ומקננין בבריאה, והם בג' מילואין - יודין אלפין ההין, שהם סוד ג' קוי בינה, ימין ושמאל ואמצע. והם ג' קוי ה' עילאה, ויש בהם ה' יודין שהם נ', ואלו
הם סוד נ' שערי בינה, ושמור כלל זה בידך. ולפי שאלו הנ' הם באים מבחינת אותיות יודין, לכן נקראים שערים, כי היו"ד בגימטריא עשר - והוא אותיות שער. הרי ביארנו אותיות נשמה שבבריאה. ותכוין להוריד הארה זו ביצירה, ואח"כ תקרא משנה. גם תכוון כוונה זו הפשוטה הנזכר, והוא, כי אותיות נשמה, הוא נ' משה, ר"ל, להשפיע ממשה שהוא אל שדי שבבריאה, ליצירה, וסוד השפעה הזאת, הוא ע"י נ' המתפשט ביצירה: גם כוונה אחרת, תכוון שיש בבריאה ג' שמות אהיה, הנזכרים, וסימנך יה"א. והמילוי שלהם בלבד, גי' שצ"ב, ועם הג' שמות הם שצ"ה, כמנין משנה. ארז"ל, מיום שחרב בה"מ אין להב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. פי', כי אחר שנחרב ב"ה חזרה המלכות אב"א במקומם הראשון בד"ס תנה"י. וזהו אין להקב"ה שהוא המלכות, אלא אותו ד' אמות לבד, ומזה הטעם עצמו אסור לילך אחורי אשה בד' אמותיה, כי שם הוא מקומה ותופסת כל שיעור ד' אמות,
וזהו הכלה - אותיות הלכה. ועיין ביחוד א' של מזמור לתודה "הריעו לה' "כל "הארץ. מליקוטי החברים - סוד ד' אמות של הלכה, סוד הויה אהיה בגי' אמה ע"ה, וידעת היחוד שהם ד' הויות ע"ס מ"ב, ליחדם בד' אהיה - ב' דיודין, וא' דאלפין, וא' דההין, הרי הם ד"פ אהיה הויה, וז"ס ד' אמות של הלכה. יחוד לעיון הלכה, יאמר בשם לי"ש ועת ךקו יתי יהוה, י"ר מלפניך ה' או"א שתפתח לבי בהלכה זו, להבין דקדוקיה ופלפולה: ענין אחר. אמור שם י"ה עם כל אות מא"ב, ובניקוד שב"א קמץ, ד"מ - איה, ביה, ועיין במ"א עוד מזה. סדר העיון, הנה קודם שתעיין בגמרא, יראה קודם המשנה אשר אותו תלמוד מיוסד עליה ויסתכל בה, ויכוין כי מ' של משנה הם ד' יודין של שם ע"ב, ולפי ששם אהיה שכנגדו אין בו ד' יודין כמוהו, לכן אין כאן כוונה רק בהויה לבד, שיש בה ד' יודין, והוא מ' של משנה. ובאות ש' של משנה, תכוין לג' יודין של ס"ג, ומהראוי שתהיה כמו ד'
יודין של ע"ב, שנרמז במ', אך לפי שכאן צריך לכלול ג"כ ג' יודין של אהיה דיודין שכנגדו, לכן נרמז באות ש', כי כל יו"ד דס"ג עם היו"ד של אהיה, כשתכם יחד יפ"י, הרי ק', הרי ג' יודין של שם ס"ג עם ג' יודין של אהיה, הם ג' מאות, הרי ש' של משנה. באות נ' של משנה, תכוין לחבר שם ס"ג שהיא בינה, עם בן ובת שהם מ"ה וב"ן, ובג' שמות אלו ה' יודי"ן, והם נ' דמשנה. ובאות ה' של משנה תכווין לחבר ג"כ אהיה דיודין שבבינה, עם ב' אהיה אחרים של בן ובת, שהם אהיה דאלפין דההין, שהם ה' יודין, וזהו ה' של משנה, ולפי שאלו הן יודין של אהיה כולם לבד, וכן הם סוד ה' לבד, ולא סוד נון כמו ה' יודין של ג' הויות הנז'. ואח"כ תכוין בהלכה: תועלת אל העיון. תכוין מגמת פניך בעת העיון, שם הפנימי דדעת של מלכות, ובו סוד העיון. והנה סוד דעת הפנימי של המלכות, הוא שם ב"ן, כמבואר בשער השמות. והנה זה השם ב"ן, מתחלק בניקודו כפי הימים, כי ביום א' יהיה נקודתו כפי יניקתו, פירוש - ניקוד
הי' בחולם, ה' בסגול, ו' בקמץ, ה' בסגול. וכבר ידעת, כי כפי מקור יניקתו כך נקודתו, המשל בזה, כי י' בחולם, מורה כי החכמה שבה, יונק מצד ת"ת הנק' חולם וכו'. ה' בסגול, מורה כי הבינה שבה, יונקת מן החסד. וכן בשאר הנקודות, ושמור כלל זה בידך, בכל הנקודות שבעולם. יום ב', היוד בחולם. ה' - בשבא. ו' - בצירי. ה' - בשבא. יום ג', יוד - בחולם. ה' ראשונה - בחולם. ה' שניה - בסגול. והענין הוא, כי בכל ז' ימים, חוץ מיום ג' ויום ו' שהם סוד ת"ת ויסוד, אין ניקוד באותיות הכפולות, אבל יום ג' ו' מנוקדות גם אותיות הכפולים. יום ד', היוד - בחולם. ה' - חירק. ו' - פתח. ה' שניה - חירק. יום ה', יוד - חולם. ה' - קיבוץ. ו' - שבא. ה' - קיבוץ. יום ו', יוד - חולם. ה' - שורק בואו. ה' שניה - בשבא. וכן ראשונה בו' שורק והשני בשבא. יום שבת נקודות צבאות היינו באותיות השרשים ולא במלוי והבן: כ"ז צריך לכווין בר"ח, אם נופל ר"ח באיזה יום יכוין בקריאתו בתורה באל אדני במילוי
כזה, אלף למד אדני שהם יוד אותיות ובהם עשר נקודות, וסדרן הוא כך - קמץ תחת א' מורה ספי' כתר, פתח בלמד חכמה, צירי בף' בינה, סגול בלמד חסד, ותחזור קמץ במ' כתר פתח בד' חכמה, צירי בא' בינה, סגול בד' חסד, עד"ז עד סוף. גם יכוין שם שד"י במלואו וכל