Text downloads & AI access AI / raw text access: plain section HTML · section TXT · section Markdown · section JSON · all sections list · complete work TXT · complete work Markdown · all plain-text books · AI instructions
Use this for exact quotes / later sections / non-JS tools

Use the section links above for static crawlable text of this page. Complete-work downloads are listed when available.

More

🙏

ספר גרושין

קטע 10

קטע 10 מתוך 13

הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
1

שביכולתו להשפיע מלמעלה. אמנם אם לא נעשה נס "הרי זה מחרף ומגדף", לפי שאין היחוד ההוא נשלם ופוגם ענין ההלל, אחר שהוא צועק עליו ואינו נענה. כענין שאמרו אין אדם רשאי ליפול על פניו אלא א"כ ראוי שיענה כיהושע. ופי' כי ענין זה על הצבור. ואמר כן להורות כי כיון שאין לו כח בתפלתו לתקן את אשר עיות רוב הצבור, נמצאת תפלתו פגומה וקראו "מחרף ומגדף", אחר שענין הפגם אינו נתקן, והתפלה לריק. ולכן אמר "כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף", כי אין ראוי ליחד יחוד זה אלא אם כן נעשה לו נס. שאז אחר שהוא עת רצון יכול להשפיע מהנעלמות, ואדרבה נתחייב בברכה ובהודאה. ולהורות כי ההודאה למעלה משורת הדין, הנה דוד אמר כי בענין הברכה, עם שיהיה בכל עת, פי' אעפ"י שיהיה בתמידות, עם כל זה יהיה לו זמן קצוב ועתים קצובות. וזהו "אברכה את ה' בכל עת", בסוד התפלה. וזהו ברכת הנהנין, פי' ליחד אותה בסוד יחוד התפלה. כי זה אף

2

על פי שיפסיק מברכתו, לא מפני זה יפסיק מיחודו כדפירש'. אמנם בענין יחוד התפלה יהיה תמיד שאין (צריך) [רשות] להפסיק, כדי שלא יפסיק אחר שהוא מקום גבוה. וענין תפלה זו הוא "תהלה" שיכול אדם להלל בכל יום, כענין "תהלה לדוד" ותפלות אחרות שהם על הדברים הנעשים בכל רגע ובכל שעה על דרך נס, ובהם לא נאמר "הרי זה מחרף ומגדף ח"ו, אלא אדרבה אמר "כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום הרי זה בן עוה"ב" וכו': עה: עוד פי' "אברכה את ה"' , שהוא יחוד ת"ת ומלכות, "בכל עת". ידוע שיש כ"ח עתים דא לבנה, והם י"ד מלאים וי"ד חסרים. וכנגד כ"ח מחנות ללבנה והם נקבות, אל כ"ח עתים שבזכר שמשפיעים כ"ח בכ"ח. וכן שם בן ד' עולה כ"ח אותיות. והנה יוכרח שמלמעלה הם י"ד שלמים רחמים. וי"ד חסרים דין, והם שלמים רחמים, י"ה שעולה י"ד אותיות כענין זה. יו"ד וא"ו דל"ת. ה"א אל"ף, הרי י"ד מלאים בסוד י"ה, שהוא מקום השפע שהם שלשה

3

ראשונות. י"ד חסרים הם ו"ה שבו גם כן י"ד אותיות דין חסרים, והם וא"ו אל"ף וא"ו, ה"א אל"ף. והם בסוד ת"ת ומלכות, שחסר מהם השפע. והנה לאלו כ"ח עתים עליונים של הבינה, כמו שביארנו בסימן מ"ו. ואעפ"י שבבינה הם י"ד דין, וי"ד רחמים עם כל זה לפעמים כולם רחמים בסוד ברכה שהוא בימין לצד הכהן. וזהו שאמר "אברכה את ה"', ת"ת ומלכות, בכ"ח עתים שבבינה בהיותם בסוד ברכה שהוא החסד. ומזה ימשך ש"תמיד תהלתו בפי". פי' עד עתה הם י"ד מלאים וי"ד חסרים, נמצא שאין השפע העליון לעולם במלכות. ועתה אחר שייחד העתים העליונים, ימשך מיד שתמיד תהלתו בפי. פי' לעולם תהיה ה"תהלה" שהיא שפע הבינה במלכות ותהיה לעולם מלאה בסוד כ"ח עתים. עד כאן הגיע העסק ביום ההוא: עו: עוד חדשתי ביום ה', ז' ימים לחדש אדר, בפסוק "ויאכלו ויותירו כדבר ה'". פירש כמו המלכות בהיותה מיוחדת עם הת"ת שיש לה רוב שפע (לת"ת) [מהת"ת] ולהותיר, וזהו "כדבר

4

ה"', ת"ת ומלכות מיוחדים. וקראה כאן "דבר" שהוא המל' לשון קושי, מפני ש"קשין מזונותיו של אדם לפני הקב"ה" וכו' ולכן אמר דבר שהוא המלכות מלשון קושי: עוד חדשתי בענין "איזהו עשיר, השמח בחלקו". שפי' כי העושר והשפע מאת הבינה, כדאיתא "הרוצה להעשיר יצפין" שהוא בסוד הבינה הנוטה אל הצפון. ולכן אמר "איזהו עשיר, השמח בחלקו". פי' השמח בחלקו, פירוש המשפיע סוד שפע הבינה שהיא שמחה משפיע אל המלכות, שהוא חלק אלוה. וזהו השמח "בחלקו", פי' המשפיע סוד העושר שהוא השפע של הבינה דהיינו השמחה, "בחלקו" שהיא המלכות: עז: עוד חדשתי בענין שם אהו"ה היוצא מ[ראשי תיבות] את השמים ואת הארץ. והנה כאשר נסתכל בשם זה ימצא אותו שוה אל שם אהי"ה אלא שבמקום היוד שבין ב' ההי"ן הוא וא"ו. ובשם (אהו"ה) [אהי"ה] נתבאר היותו מורה על ההעלם כדפי' בספ"ר. וכן פי' שם כי שם (אהו"ה) [אהי"ה] הוא כנגד שם יהו"ה אלא שנשתנה כי במקום א' הוא י', ובמקום יו"ד הוא וי"ו.

5

והנה אהו"ה שוה אל שם יהו"ה ולא נשתנה ממנו אלא ששם יהו"ה אות ראשונה הוא יו"ד. ובשם אהו"ה הוא א'. והענין הוא כי [ב]שם אהי"ה המורה ההעלם נתעלם כל האצילות ולא נתפשט, בסוד שהיו"ד במקומה הוא א' שמורה העלם וגלוי והעלם, שזהו קמוץ בסוד קמיצת האצילות והעלמו כמו שפי' בספ"ר בשם בן ד'. והנה לפי זה נמצא כי א' הוא יותר נעלם מהיו"ד לפי שהוא העלם וגלוי והעלם. ומורה כי אפילו שנתגלה, חזר ונתעלם. אבל היוד אינו מורה ענין זה אלא אדרבה מורה על יו"ד הבא להתגלות פי' שאר אותיות. ועוד יו"ד, מלואה מורה גלוי שהוא ו"ד, דו פרצופין המתפשטין. אבל מלוי אל"ף מורה פל"א והעלם. וכן במקום וי"ו באה [היו"ד] המורה על העלם הוי"ו שהוא התפארת המתעלה למעלה בסוד הדעת, ונתעלם אל מקומו כתר שהוא ב' יודי"ן, י' מלמטה למעלה, וי' מלמעלה למטה, בסוד "אני ראשון ואני [אחרון"] שפי' בסי' כ"א ל"ה. והנה הוי"ו, בין ב' יודי"ן הוא [אות]

6

א ומה שיהיה יהו"ה, נתעלה ונעשה אהי"ה. והנה אחר שנתאצלו שמים וארץ והיה תחלת הגלוי ותחלת ההתפשטות, מה שהיה אהי"ה נעשה אהו"ה שמורה קצת התפשטות דהיינו יו"ד נעשה וי"ו. אבל אל"ף שהוא פל"א לא נתגלה עדיין: עח: עוד נתגרשנו ביום ו', ח' ימים לחדש אדר, ונתעסקנו בפסוק "כי עד צדק ישוב משפט" וגו'. ופי' בהקדמה ר"ש בספר הזוהר בפ' "נפלה לא תוסיף קום". ופי' כי עד עתה השכינה היתה חוזרת מאליה. אבל בגאולה הבאה, לא תחזור מעצמה אלא ילך בעלה להביאה אל היכלו. וזהו "נפלה לא תוסיף קום" מאליה, עד שיקים אותה הת"ת. כדכתיב "אקים את סוכת דוד הנופלת". ופי' בו ב' טעמים. הא', כי עד עתה אעפ"י ששכינה היתה עם ישראל בגלות, לא היתה היא גולה ממש גלות שכינה, אלא היתה באהל לשמור את ישראל. אמנם בגלותינו זה הוא ממש גלות שכינה (כ"י) [כביכול] דאיהי מתתרכה. וכבר האריך בזה מורי בפי' ההגדה שיש לו. ועתה לפי' זה בגליות (העוברים) [שעברו] היתה השכינה חוזרת מעצמה, כהתם שעת

7

הגלות והיא היתה הגואלת. אבל בגלות זה שהיא בגלות, אין בידה לגאול ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". ולא תקום מאליה אלא שיקים אותה בעלה. עוד טעם שני בהקדמה זו, והוא כי אם היתה השכינה חוזרת מאליה היה מורה ח"ו שנפסלה לבעלה ו[נ]בעלה באונס וברצון וזה הפך מן האמת, כדכתיב "אני ה' וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". ולכן להורות על זה אמר "לא תוסיף קום" מאליה, להורות שהיא בתולת ישראל, פירוש שהיא בתולה מעותדת לישראל ולא זנתה ולא נאנסה, והיא בתולה עדיין. וכן אמר הכתוב "כי כאשה עזובה" וכו'. והנה כאשר יבא בעלה להוליכה ולהקימה, אז [יש בכך] עדות ברורה שבטהרתה היא עומדת, והעד על בעלה ממש שלא זזה ידו מתחת ידה כל ימי הזירה. ואל ענין זה פירשו בתיקונים כי טבעת של קדושין הוא י', ואצבע הוא ו', וטבעת בראש אצבע מורה על יו"ד ועל ו', שהיא (ה' אשת חיל) [האשת חיל] עטרת בעלה, תרין עדים תרין ההי"ן. ולפי האמת

8

דבר זה קשה תכלית הקושי. מי ראה החתן מצד הכלה, והכלה מצד החתן, כי החתן מביא הטבעת שהוא י', והכלה זוקף אצבעה שהוא ו', והראוי היה להיפך. ועוד תרין ההי"ן תרין עדים נמצאו הנשים מעידים כי תרין ההי"ן הם שתי נקבות. אלא הענין מורה על מה שאמרנו כי החתן, שהוא הת"ת, והכלה אשר להם רמז החתן והכלה (תחתונו') [תחתונים], הנה החתן מעיד על הכל[ה] דא ה', לפני זקני העיר העומדים עליהם, שהכלה בתולה ושמורה לבעלה ולא נבעלה. וזהו ענין טבעת שאין לו כניסה אלא גדר מוקף בסוד יו"ד שהוא גולם בלי צורה, שעדיין לא נבעלה ולא נעשתה כלי, שהוא מציאות הה"א על דרך שפירש הרשב"י ב"נער" "נערה". כי הה"א מורה עליו שהיא בעולה. ולהורות החתן על טהרת הכלה הביא בידו הטבעת, להראות שהיא צנועה ונגדרת בענינה ושמורה לבעלה. והכלה נותנת אצבעה להראות שאעפ"י שעמדה כמה שנים שלא נבעלה, ותלד, אין חשש מפני זה לומר שזנתה, כההיא עובדא דאתתיה

9

דרבא שהשיבה, "דעתי עלך הוה". וכן הכלה משיבה, כי דעתה על בעלה היתה, וזהו זקיפת אצבע. וענין ה' ה' תרין עדים הוא כענין "ויקח (בועז) עשרה אנשים" וכו'. כי אין לקדש הכלה בלי עשרה והם באים עם החתן להקים הכלה. וזהו שאמר "כי עד צדק" שהיא המלכות קודם שנבעלה שלא נקראת עדיין "צדקה" כי היא בתולה, נאמר "כי עד צדק ישוב משפט" , שהוא הת"ת, ישוב עמה להקימה ולקדשה לו לאשה. ולא יבא לבדו, אלא "ואחריו כל ישרי לב". ל"ב נקרא הבינה. ול"ב נקרא מלכות שהם שני ההי"ן. והענין הוא "חמשה בריחים לקרשי צלע המשכן האחד, וחמשה בריחים". והם י' אצבעות, ה' מימין וה' משמאל. והם נקראים "ישרי לב", פירוש ישרים שבכל אחד מהלבבות, שהם ה' שבבינה, ה' בריחים, ה' שבמל' ה' בריחים, והם ממש עשרה: עט: עוד נתעסקנו בפסוק "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". ופי' אותו על ג' פנים. הפן הא' הוא כי משה רבינו ע"ה אמר לישראל שהם נאצלו ונבראו ונראו בעולם

10

להודיע ולראיה גמורה נגד המשמאילים בענין המלכות שאומרים שאין לעולם עוד מנהיג, והם קוצצים. ובזה חטאו רבים ונכשלו. וזה שאמר "אתה הראית לדעת", פירוש להיות מודיע ולראיה כי ה', שהוא הת"ת, הוא האלהים. פירוש הוא מתיחד עם המלכות, שהיא המל'. פי' כראות האדם אצילות הנשמות ועניינם שהם זכר ונקבה בסוד יחוד זכר ונקבה עליונים, וא"כ יוכרח שיש למעלה ממל', שהיא נקבה מושפעת [ויש] משפיע עליה וזהו שאמר "כי ה' הוא האלהים". ואין לה מציאות לבדה אלא על ידו, "אין עוד מלבדו". פי' כמו שהוא אמת שאינה לבדה אלא ע"י הת"ת, כך אין ראוי להאמין שהם שני זכרים אלא אחד לבד. שאין לה מציאות אלא ממקור אחד ואינה נבעלת לזולתו, והשאר כולם נכללים בשם ה'. והפן השני, כי אחת מסיבות בריאת האדם הוא מפני שהאדם בתחתונים צורך גבוה, כי ע"י מעשה הצדיקים יש לה מיין תתאין לאושדא לקבלה מיין עילאין. ואם לא היו הצדיקים בעוה"ז לא היה היחוד.

11

וזהו שאמר "אתה הראית", פי' נגלית בעוה"ז לדעת לחבר וליחד ת"ת ומל'. והיינו כי "ה' הוא האלהים". ואם לא (היתה) [היית] אתה כענין נשמתה, שאתה עושה מעשים כדי להתייחד, לעולם לא היו מתיחדים. וזהו שאמר "אין עוד מלבדו", פי' עוד בחינה כדי להתיחד מלבד זו, ולכן ראוי שתתחזק בעבורה וכו'. והפן הג' הוא זה. כי בפסוק זה רצה משה רבינו ע"ה להודיענו דרך ההשתלשלות מלמטה למעלה, כיצד ישלשל האדם מחשבתו מעליו לעיל. וזהו שאמר "אתה הראית", "אתה" הוא הת"ת, "והראית" רוצה לומר מקום ההתראות והגילוי שהוא במלכות. ומן הראוי לפי הסדר ראוי שיאמר "הראית אתה", כדי שלא יבא אדם לטעות לקצץ. לכן ייחד ואמר "אתה הראית", יחוד ת"ת ומלכות. וקרא למלכות בלשון "הראית" שהוא מורה על היחוד הגמור שהת"ת מתראה בו. ואחר כך אמר שעולה מחשבתו אל העלם הת"ת שהוא הדעת, וזהו "לדעת" ומשם יעלה אל החכמה והבינה, וזהו שאמר "ה' הוא האלהים". ואח"כ אל הכתר

12

שהוא האי"ן. ואחר כך "אין עוד מלבדו" פירוש אותו הנעלם "אין סוף" שאין מלבדו, שאינו צריך לזולתו שאין למעלה ממנו והכל צריכין לו, ואינו צריך לשום אחר: פ: נתעסקנו בפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק" וכו'. ופי' כי לכאורה נראה שאין עון עמלק כל כך עד שגזר השם ית' עליו הגזירה, ועוד [מה] ענין "מלחמה לה"', ועוד אמר "שאין הכסא שלם ולא השם שלם". פירוש כי הרשב"י פירש בזוהר כי הגרים אינם נכנסים ממש בתוך מדרגות עליונות של קדושה כישראל. אמנם באים לחסות "תחת כנפי השכינה", לא [תחת] שכינה ממש. ופי' כי אינו אלא גר צדק בסוד בחינת השכינה שנקראת "צדק" שהיא בהיותה בתקוני' בחינת הדין בחינה המתקרבת אל הקליפות, לא קליפות ממש ח"ו אלא בבחינה המתקרבת. והם כאדם העומד בחוץ מכל וכל, ונכנס לפנים לא לפנים ממש אלא באמצע, אמנם לפנים מן הגבול. ונמצא לפי זה הגרים הם קליפה לישראל, והם שומר לפרי. ולכן אמר שערב

13

רב לא היו בתוך ישראל ממש אלא מבחוץ לענני כבוד, והיה סובב לה. שכל ג' קליפות, ראשונות בהמות טמאות, לפניהם בהמות טהורות, ולפנים ממנה ערב רב, ולפנים ממנה ישראל. ועליהם שכינה נתונה בסוד ענני כבוד. וכבוד המחופף מתלבש ג"כ בג' קליפות. והם, "רוח סערה" הרי א', כנגד בהמות טמאות. "ענן גדול" כנגד בהמות טהורות. ו"אש מתלקחת" אלו ערב רב. "ונוגה לו סביב", אלו ישראל בתוך הקליפות האלה. והנה ערב רב לא אכלו מן המן. ומה שאנו אומרים שלא אכלו, אין הכוונה שלא אכלו ממש אלא הכוונה שעיקר המן היו אוכלין אותו ישראל, וערב רב היו אוכלים מתמציתם. ומתמצית ערב רב היה נשאר ונמסס על הארץ ומתערב בעשבים ונאכל לבהמות טהורות. והשאר מתמציתם ניתן לבהמות טמאות. נמצאו ישראל עיקר הפרי, ועיקר השפע עליהם, והשאר שומר לפרי ולקליפתו. והנה חס ושלום אם יקליפו הפרי יקלקל הפרי. ומה שהוא מוח יעשה שומר (ויעבה) [ויתעבה] ויקלקל ובזה חטאו

14

עמלק. כי על זה אמר "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך". פירוש, אף על פי דלכאורה יראה שלא קלקל בך אלא בערב רב, עם כל זה הפגם הוא בך. ולכן "זכור את אשר עשה". עוד אמר "זכור את", הוא ת"ת ומלכות (שבו) [שבהם] היה פגם. וזהו "שאין השם שלם" שנשארו וכו' בלי קליפה כמו (שנבאר) [שנתבאר]. "בצאתכם ממצרים", פירוש, אחר שיצאתם מן הקליפות בקש להכניסכם שם אם יוכל. "אשר קרך בדרך", פירוש טמא אותך שראית קרי. כי כאשר הקדושה אינה מסורה דרך המדרגות הקדושות אלא דרך הקליפות הטמאות ממש, על זה נאמר "ויקר אלהים אל בלעם", והדברים עתיקין. ולכן כאשר שבר הקליפה ונשאר הפרי בלתי שומר, חס ושלום יש שליטה לחיצונים שנוגעים בפרי בלי אמצעי. וזהו "אשר קרך" פי' לשון קרי. "ויזנב בך", פירוש היית ראש ונעשית זנב. או ממש "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" מלשון נחשול שבים. שהוא "של ים", פי' שליטת הכחות והלבושים והשומרים, שבו היית מתלבש, שבר

15

אותם ונשארת לזה את[ה] במקום הקליפה ח"ו. וזהו שאמר "ואתה עייף", כענין "ויבא עשו מן השדה והוא עיף" קליפה קשה. "ויגע", כענין "ואני אמרתי לריק יגעתי" כמו "לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה", והוא קליפה שניה. "ולא ירא אלהים", קליפה שלישית כאומר "לא טהור", שאין הכונה טמא ממש אלא "לא טהור". וכן "לא ירא אלהים" והיא קליפה שלישית: פא: עוד נתעסקנו בפסוק "שמחה לאיש במענה פיו [ודבר בעתו מה טוב]". שמחה הוא שפע הבינה שהיא הנקראת "שמחה". "לאיש", ת"ת. ונקרא "איש" בסוד הדין כענין "איש מלחמה". וכאשר יתייחד ויהיה במענה (איש) [פיו] שהוא מיין תתאין, שהוא נשמתו של צדיק שהיא מראה כלפי מעלה, שבזכותם היא שואלת על היחוד. הנה על ידיהם שהם "מענה פיו" פי' עניית המלכות ושאלתה, הנה יתהפך דינו לשמחה. כי דינו מצד הבינה, והשמחה מצד הבינה. "ודבר בעתו", בשתי מלות אלה הם היחוד ממטה למעלה, וממעלה למטה. "ו' דבר" הם ת"ת קודם,

16

ואח"כ מל'. "בע"ת ו"' הם מלכות, ואח"כ ת"ת. "מה טוב", פי' בהיות המלכות היחוד השלם הזה אז הוא מ"ה בסוד החכמה שהוא שם בן ד' במילואו. ו"טוב" מצד החסד או מהכתר, ששניהם טוב: פב: ליל פסח נתעוררנו כל החברים בבית מורי וחדשתי בענין "והיא שעמדה לאבותינו". ופתחתי בפסוק "זאת תורת העולה היא העולה". ופי' כי עולה ומנחות שתיהם מורות על היחוד, שהם "קרבן לה'" דהיינו קירוב האותיות ויחודם. אלא שהעולה בסוד הזכר ולעולם אינה באה נקבה. וחטאת קריבה נקבה, להיות שזה מורה על יחוד הזכר בנקבה ר"ל שהזכר בא אל מקום הנקבה. והיסוד הוא למעלה כענין "באתי לגני" דהיינו שהחתן בא לבית נקבה. ועיקרי היחוד הוא הנקבה ולכן נקרבת [החטאת] נקבה, להורות על עיקר היחוד בנקבה. ועל זה נאמר "וירד מעשות החטאת", ירידה. אבל [קרבן] עולה הוא זכר ונאמר בו עלייה, "ויעל מהעלות העולה" להורות שהנקבה עולה אל מקום הזכר ומתיחדת עמו בבית החתן. וזהו שאמר הכתוב

17

"זאת תורת", פי' "זאת" שהיא מל' בהתיחדה ב"תורה" שהוא הת"ת אז הוא עולה. ופי' שהעולה זו היא למעלה מבחינת החטאת והיחוד הזה משובח ממנו. וזהו שאמר "היא" שהיא השכינה בבחינה זו הנעלמת מבעלה, שאז נקראת "היא" על דרך נסתר, לא "אתה" לנוכח, אז היא "העולה על מוקדה" וכו', פי' למעלה מבחינתה שהיא מוקדה דהיינו אש יוקדת שהוא דין. וכאשר נקראת "היא", שהיא עולה על מוקדה, הוא למעלה ממקוריה. ועתה אחרי שראינו בגאולת ישראל היה אחריה גלות, הייתי אומר שלא היתה גאולתם בבחינת היחוד המשובח הזה שהוא בהיות השכינה נקראת "היא", אלא בבחינת היחוד של החטאת. שאם בבחינה הנעלמת הזה היתה גאולתם היה מן הראוי שלא תהיה אחרי גאולתם שעבוד וגלות כלל. לזה אמר "והיא שעמדה", פירוש גם כן הגאולה היתה מצד היחוד המתעלם, דהיינו שהמלכות בבחינתה העולה למעלה שהיא נקראת "היא" שעמדה וקמה ועלתה להתיחד "לאבותינו" דהיינו גג"ת שע"י הוא

18

היחוד. לא שירדו הם למטה אל מקומה, אלא שהיא עלתה אל מקומם. ומפני שלזה יקשה, כי ד' גאולות הם נצח הוד יסוד מל' כמבואר בזוהר פ' אמור. א"כ נראה היות היחוד למטה בנצחים והיא למטה מהם. ולמה אמר "ולנו", דהיינו ג' ענפים המתגלים שהם בנים לאבות, ואמר