מדרש הנעלם
קטע 11
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
והם הפתחים הנקראים שערי צדק. ואלו הם הפתחים, המכוונים להכנס שם נפשות הצדיקים. ודהמע"ה נכסף להם, שנאמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה י -ה, זה השער לה' צדיקים יבואו בו: ולמעלה מהם שומרים מה"ש, בחומות העיר. שנאמר, על חומותיך ירושלים, זו היא ירושלים כל מעלה, הפקדתי שומרים, אלו מה"ש. ותאנא, שבע פתחים יש לנפשות הצדיקים, להכנס עד מקום מעלתם. ועל כל פתח ופתח שומרים: הפתח הראשון, נכנסת הנשמה במערת המכפלה. שהיא סמוכה לג"ע. ואדה"ר שומר עליו. זכתה, הוא מכריז ואומר, פנו מקום, שלום בואך. ויצאה מפתח הראשון: אפתח השני בשערי ג"ע, ומוצאה את הכרובים, ואת להט החרב המתהפכת. זכתה. נכנסת בשלום. ואם לאו, שם תקבל עונשה, ותשרף בלהב הכרובים. וכנגדם היו הכרובים במקדש, בשעה שהכהן נכנס ביום הכפורים, זכה נכנס בשלום. לא זכה, מבין שני הכרובים יוצא להב, ונשרף מבפנים, ומת. והיו מכוונים כנגד אלו אשר בשער ג"ע, לצרף הנשמות:
זכתה הנשמה, נותנין לה פינקס סימן ליכנס, ונכנסת לג"ע אשר בארץ. ועמוד אחד על ענן ונוגה מעורב זה בזה, ועשן ונוגה סביביו. שנאמר, וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה. והוא נעוץ מלמטה למעלה לשערי שמים. זכתה לעלות למעלה, עולה באותו עמוד. לא זכתה יותר, נשארת שם, ומתעדנת מהטוב אשר למעלה. דא"ר יוסי, ראיתי ג"ע, והוא מכוון כנגד פרוכת קרח הנורא אשר למעלה. והיא נהנית מזיו השכינה, אבל אינה ניזונת ממנה: זכתה לעלות, עולה באותו עמוד, עד שמגעת עד הפתח השלישי, והוא נגד הרקיע הנקרא זבול. ומגעת עד ירושלים אשר שם. ושם השומרים זכתה, פותחין לה הפתחים ונכנסת: לא זכתה, נועלים השערים, ודוחים אותה לחוץ, ונוטלים פינקסה ממנה, והנשמה אומרת, מצאוני השומרים הסובבים בעיר, אלו מלאכי השרת, השומרים ביהמ"ק וירושלים אשר למעלה. נשאו את רדידי מעלי. זהו פינקס סימן שלה. שומרי החומות, כד"א על חומותיך ירושלים
הפקדתי שומרים: זכתה לעות, נכנסת שם באותן השערים, ומשבחת להקב"ה בבית המקדש, אשר למעלה. ומיכאל השר הגדול מקריב אותה לקרבן. א"ר יצחק לרבי חייא, מה קרבן הוא זה, יכול לומר כשאר הקרבן. א"ר חייא, הקרבה זו היא כאדם המקריב דורון לפני המלך: ומיכאל הולך עמה, עד הפתח הרביעי והחמישי והששי, אומר לפני הקב"ה, רבש"ע, אשרי בניך, בני אוהביך אברהם יצחק ויעקב, אשריהם הצדיקים הטובים הזוכים לזה. עד שמגיעים לשער השביעי, שהוא ערבות וגנזי חיים טובים מצויין שם, וכל נשמותיהם של צדיקים כלם שם, ונעשים מלאכי השרת, ומקלסין לפני הקב"ה, ונזונין מזיו השכינה, אספקלריא המאירה, ושם המנוחה והנחלה, ונוח חיי העוה"ב, אשר עין לא ראתה אלקים זולתך.
פרשת נח מאמר אלה תולדות נח וזהו, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים. מי ראוי להיות בזו ההנאה והמנוחה והמרגוע, מי שהוא איש צדיק תמים. אמר רב פפי, זאת המנוחה למעלה, היא את האלקים התהלך נח, למעלה, ולא למטה: אלה תולדות נח, ר' אלכסנדראי פתח לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. לא יהיה בך אל זר זה יצה"ר. ולא תשתחוה לאל נכר, שלא תבעול ארמית: רבי אלעזר אומר, לא יהיה בך אל זר, שלא תהא נח לכעוס. שכל הכועס, כאילו עובד ע"א. דא"ר עקיבא, כך הוא דרכו של יצר הרע, היום אומר לך עשה כך, ולמחר אומר לך עבוד ע"ז, והולך ועובד.4 הוא היה אומר, כעס ת"ח גדול מכולן. בד"א, בדברים שהם כנגד הקב"ה, דאמרה תורה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. אבל בדברים אחרים אסור לו לכעוס. והרב אצל תלמיד, כדי שיהא מצוי בכבודו ובמוראו מותר. ואצל שאר העם למען יהיה מוראו עליהם לשם שמים, מותר. ושאר אנשים אסור, שאין כעסנותם ליראת שמים:
א"ר שמעון, מדת הצדיק, קשה לכעוס, ונח לרצות. וזו המדה גדולה מכולם, ובא הכתוב להורות, אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו. ומי עושה זה. איש צדיק. וכשמת, אומרים עליו, אי עניו, אי חסיד. תמים היה בדוריותי, ולמאי יזכה. את האלקים התהלך נח, למעלה על כל המעלות: ויולד נח שלשה בנים. תאני כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה, להיות לו עזר בעבודת בוראו, והיא הנקראת שם. והנהגת התאוה, והיצר הרע, המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות, והיא הנקראת חם. והנהגת היצ"ט, המנהיג את האדם בכל טוב, וליפות מעשיו בתורה וביראת השם, והיא הנקראת יפת. וההנהגה הזו ינהיג האדם להוליכו בדרך חיים: ומי מעכב ומפסידו. ותשחת הארץ לפני האלקים, זהו הגולם, המפסיד והמשחית את הכל. ועליו אמר שלמה בחכמתו, משחית נפשו הוא יעשנה. מאי הוא יעשנה. א"ר כרוספדאי הגולם יעשנה נשחתת: ד"א אלה תולדות נח, מה כתיב למעלה מהענין, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל
לבו. רבי אליעזר אומר, בא וראה שאין כמדת בשר ודם, מדותיו של הקב"ה. מדת בשר ודם, עושה מה שעושה, ולאחר כן מתחרט ומתעצב ממנו, יכול אף הקב"ה כן: ת"ש, דכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. והזהיר לאדם ואמר, ובחרת בחיים למען תחיה. אם הוא הולך בדרך רע, הוא בעונו ימות. שנאמר, עונותיו ילכדונו את הרשע. כך כתיב, וירא ה' כי רבה רעת האדם. אמר הקב"ה, אני רואה כי כולם מחוייבים, ואמם יכלו ברעתם, הרי יאבד עולמי. כיון שראה לנח ובניו שהיו צדיקים וישאר פליטה בעולם, התנחם ושמח: וא"ר אליעזר, האי וינחם, לשון נחמה הוא. וכן כל וינחם שבתורה, לשון נחמה הוא. רואה את הרע, ורואה את הטוב, ומתנחם עם הטוב. א"ל ר' עקיבא, לדבריך, מאי ויתעצב אל לבו. א"ל, בא וראה מדת רחמנותו של הקב"ה, כי אע"פ שהתנחם לקח עצבון על אבדת הרשעים, שאע"פ שהיו רשעים, אינו חפץ במיתתן, ולא היתה שמחה לפניו:
א"ר יהודה, מאי דכתיב ונח מצא חן בעיני ה'. שמו גרים, נח בהפוך חן. ולמה פתח קרא בתולדותיו תחלה, כדי להראות לעולם כמו שהוא היה צדיק, אף הם היו צדיקים, וראויין להתיישב העולם מהם: ומנא לן תא חזי כיון שנכנסו לתיבה, ראו בצערו של עולם, ונצטערו, ומנעו עצמם מפריה ורביה. ואעפ"י שיצאו, יצאו כמו כן. עד שראה הקב"ה מעשיהם, ואמר, לא תהו בראתי עולמי, ואתם פרו ורבו, הזדווגו לנשותיכם, ועשו פריה ורביה. באותה שעה, ברכם, שנאמר, ויברך אלקים את נח ואת בניו וגו': אלה תולדות נח. רבי פנחס פתח, ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טובות הנה. מאן אינון בני האלקים. בני גדולי הדור. מלמד שהיו טובות מראה, כתיב הכא כי טובות הנה, וכתיב התם טובת מראה מאד. היו הולכות ערומות, ואנשים הולכים ערומים, ואלו ואלו רואים את ערותם, ונואפים אלו את אלו. ולמה נקראו בני האלקים, שהיו גבורים גדולים ענקים: אמר ריב"ל, זימנא חדא ערעית בטורא דטינרא דעיטם. ואשכחית בתרי סטרי טינרא, תרין
גוברין, ודמיין בתרין פומין, דא עילאה דדא. והוו ממללו דא עם דא, תא ונעבריה מן עלמא. אזדמן להו ההוא גוברא רברבא, דאגרת בת מחלת, ושמיה יוסף שידא, אמר להון, הלא דא הוא רבה סגיאה עילאה דדרא, די בגזרת פומיה אעבירנא מן ישובא דארעא, ודא הוא דמכרזי עליה ברקיעא: עד דהוינא אזלי, אשכחנא אמהון דגוברייא האינון, אמרה לברתא זעירתא, אלין אינון חגבייא זעירייא, דחילהון בפומהון, אייתי להון גבאי, ונעביד מנהון טעמא דתבשילא לאחוך. עד דאתת, איתרחיש לן ניסא, ואיתעביד מקדמהא נהרא דמיא רברבא, שמענא דהוות אמרת, אימא אימא, פרפרא רבאת סברנא עברת, וערקנא מנהון, ואשתזיבנא.
פרשת נח מאמר דור המבול ואמר ריב"ל, בימי דור המבול, עשה הקב"ה קנה החטים, כקנה ארזי הלבנון. ולא היו זורעים וקוצרים, אלא הרוח מנשתת, ומנשר החטים למטה, ואוספים אותן. וכן בכל שנה ושנה, לאחר שחטאו, אמר, עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו: וא"ר יהושע, לא נחתם גזר דינם של דור המבול, עד שפשטו ידיהם בגזל. שנאמר, ותמלא הארץ חמס: ובימי דור המבול היו פריה ורביה הרבה, ומשעה שהיתה האשה יולדת, היו הולכים ושולחים אותם כצאנם, שנאמר ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון. ולאחר כל זה מאי כתיב בהו. ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, עד שנגזר דינם והעבירם מן העולם: ת"ר, נח היה מתרה בהם קודם, ולא שמעו ממנו. שהה בעשיית התיבה, למען יראו וישובו, והיו מלעיבין בו, עד שגבר עליהם התהום שהיו המים יוצאין רותחין כאש, והמים מלמעלה, ונמחו מן העולם: א"ר יצחק, מאי דכתיב ה' למבול ישב, וכי לדוד היה לומר דבר זה. וכל העולם יודעין,
שהוא ראשון ואחרון ואזי וקודם: אלא א"ר יצחק, בא וראה בכל מקום את מוצא אלקים מדת הדין. ה' מדת הרחמים. ואע"פ שמדת הדין היא, מדת רחמים היתה בו, שאלמלא כך אתחרב עלמא. אבל למען אותו מדת רחמים, אתיישב עלמא: וכן את מוצא רפואה זו, בכל דין שהוא עושה. וכן וה' המטיר על סדום, נשאר ממנו פליטה. ויגוף ה' את העם, נשאר פליטה. וכן כלם: א"ר יהודה, חכמין הוו דרא דטופנא טפי, דהוו ידעי מה דעתיד למהוי. אבל נסבו סוכלתנו בלבהון. ואמרו, אי קב"ה מייתי טרפנא, אנחנא גוברין ראמי קומתא, ונשוט על אפי מיא, ונשתיזיב. ואי מן תהומא ייתי מיא, רגלנא נשוי על בירא דמיא, ולא יפקון מיא ונשתזיב:
כד אתא טופנא, ארתח קב"ה מיא דתהומא, והוו משוי רגליהון על עינא דמיא, ואתמשך משכיה מניה, ונפלו. ומיא מלעילא הוו מתגברי עם מיא דתהומא, והוו מתגלגלין ונחתין, נמוקין ברתיחותא דתהומא לבבל: ויבאו לא נח אל התיבה. ר' יוחנן פתח, אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. בא וראה, כמה יש לאדם ליזהר, ולבדוק עצמו ומעשיו בכל יום ויום: היאך קם בצפרא, יימר, יהי רצון מלפניך ה' אלקי, שיהא לבי נכון ומסור בידי, שלא אשכחך. אושיט רגלוהי למיזל, יעיין בצעדי רגלוהי, דלא ישוטון לאבאשא. אזל לדבר מצוה, ירהט. שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג: ואפילו בשבת מצוה למירהט. עבר כל יומא, צריך למבדק גופיה, מה דעבד בההוא יומא, ואי צריך יעשה מיד תשובה עליו קודם שיישן.
פרשת נח מאמר כרם היה לשלמה ת"ר, מאי דכתיב כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף. א"ר יהודה, כרם היה לשלמה, למלך שהשלום שלו. בבעל המון, אלו מלאכי שלום. נתן את הכרם לנוטרים אלו שומרי משמרת בארץ. איש יביא בפריו אלף כסף, אלף הנאות שהנשמה כוספת בהם: ד"א כרם היה לשלמה, זו היא התורה. בבעל המון, מן השמים. נתן את הכרם לנוטרים, אלו ישראל, שהם שומרי משמרתה. איש יביא בפריו אלף כסף של שכרה: רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי באורחא, א"ר חייא, אימא לן ממילי מעלייתא, דהוה אמר אבוך מתענוגי הנשמה. א"ל ניפוק מכאן, דקפוטקיא אלין בצירי מעובדי דכשרן. א"ל כך יאות לן למלעי באורייתא, ונשתיזיב מנהון. אמר, באתר דסכנה, לא אמרוה רבנן: לבתר דנפקו ואזלו באורחא, א"ר יוסי, אימא לך מילתא, והיא טמירתא ביני מטמונייא דאבא, בבי גנזוהי. ודא היא, דכתיב, כרם היה לשלמה וכו', האי כרם, דא היא נשמתא
קדישא, דאתנטעת לעילא, תחות כורסי יקריה. לשלמה, מלכא דשלמא כולא דיליה. בבעל המון, הוא כורסי יקריה דשליטא על כל חילי שמיא וארעא, והוא מאריה דכל חילא. יהב נשמתא דא, למי. לנוטרים, אלין נטרי פקודוי: ואית ליה לקב"ה עלמין סגיאין לעילא, על כל חיילי שמיא, ואלף ומאתן עלמין אחרנין, דעייל בהון לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן. איש יביא בפריו אלף כסף, אלף עלמין דכסיף בהון קב"ה: א"ר יצחק, מסיים אני להאי מילתא דר' יוסי, וכך היא, ממה דכתיב אחריו, כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, שכסא הכבוד מכרזת ואומרת, רבש"ע, זו הנשמה ניטלה ממנו, הרי היא לפני. האלף לך שלמה, שלך הם אותם האלף עולמות, ואינם ראוים לאחר. ומאתים לנוטרים א פריו, זה עדן, שיש בו מאתים עומות הנאות וכיסופין לנפשות הצדיקים: דתנן, אמר רבי, בכל לילה ולילה הקב"ה נכנס בכל אותן העולמות, ובשעת חצי הלילה, נכנס
במאתים עולמות של ג"ע, להשתעשע עם הצדיקים. שנאמר, חדשים גם ישנים דודי צפנתילך. ודוד המלך ע"ה, נכסף לבו, כשראה מעלות הצדיקים, אמר רבש"ע, אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך: א"ר אבהו, בא וראה כמה יש לו לאדם להזהר, הואיל ונשמת א -ל באפיו, להטהר מעונותיו, ולעיין במעשיו, ולא יחטא לפני קונו, למען תהיה מעלתו עם שאר הצדיקים, ולא ימצא מוחה בידו, בעלות לראות את פני ה': וממי אתה למד. מן התיבה. בא וראה, מאי דכתיב, ויבאו אל נח אל התיבה, בלא רשות. דא"ר יצחק, כל אותן העופות והחיות והבהמות שלא חטאו, הם באים, והתיבה קולטתן, ואותן שחטאו, התיבה דוחה אותן לחוץ. ומה התיבה, שהוא עץ יבש כך. פתחי השמים ושומריהם, ושומרי המשמרות, וכסא הכבוד, שיש בהם הרשות, עאכ"ו להיות קולטין, למי שלא חטאו, ולהיות דוחים למי שחטאו: רבי חייא אמר, נח מקטני אמנה היה, שלא היה מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שהמים דחקוהו, שנאמר ויבא נח מפני מי המבול:
א"ר יצחק, בא וראה, שכהוריד הקב"ה המים, הורידם תחלה ברחמים, כדי להראות לעולם, שאם ישובו יקבלם. משמע דכתיב בתחלה, ויהי הגשם, ולהלן הוא אומר, ויהי המבול, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, לא חזרו, היה מבול. פרשת נח מאמר אם אחפוץ במות המת וא"ר יצחק, שבועה נשבע הקב"ה שאינו חפץ במיתתן של רשעים, שנאמר, חי אני נאום ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וכו'. וחיה בשני עולמות, העולם הזה והעוה"ב: וא"ר יצחק, אשרי הבנים שאומרים להם כך, והשיבו וחיו. שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו ב"י. כי הוא אינו חפץ במיתתן של רשעים אלא שיחזרו בתשובה למען יחיו: ר' יוחנן פתח, ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש. משל למה הדבר דומה, לכת לסטים שהיו שודדים בהרים, שמע המלך, ושלח עליהם גייסותיו, ותופסם והניחום במגדל גבוה. והיו בהם פקחים, אמרו ידענא בנפשתנא דעבדנא עובדין בישין, ולא יכילנא
לאשתזבא. מה עשו. חפרו חפירה אחת במגדל, ויצאו וברחו להם. טיפש אחד היה ביניהם, וראה את החפירה, ולא רצה לנוס להמלט: למחר בא המלך לראות את המגדל, ואת הלסטים, ראה את החפירה שעשו ונסו ונמלטו. אמר לזה, שוטה, חבריך ברחו בזו החפירה בעיניך, ולא רצית להמלט ינקרו עיניך, ואח"כ יתלו אותך על עץ: כך הלסטים אלו, הרשעים, ההולכים במחשכים, הרשעים הפקחים, מה הם עושים. אמרו חטאנו למלך, אנה נמלט מדינו. אבל נפתח דרך התשובה, ונבקש רחמים, ונברח ונימלט, וכך עשו. הטפשים מה הם עושים, רואים דרך התשובה פתוח לפניהם, שפתחו האחרים, ונמלטו מדין שמים, והם אינם רוצים להמלט: א"ל הקב"ה, שוטים, אחיכם ברחו ונמלטו, באותו דרך של תשובה שפתחו, מה אני יכול לעשות עוד להם, אבל אתם עיניכם שראו החפירה, דרך התשובה פתוח לפניכם, ולא רציתם להכנס בתוכו ולנוס ולהמלט, מאי כתיב בכו. ועיני רשעים תכלינה, שראו הדרך פתוח ומנוס אבד
מנהם, שלא רצו לנוס ולהמלט. ותקותם מפח נפש לעולם הבא: כך דור המבול, ראו לנח עושה התיבה, ומתרה בהם בכל יום, וראו אותו נכנס לתיבה, ולא רצו לשוב. אמר הקב"ה, ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם, שלא רצו לשוב ולנוס מדיני, ותקותם מפח נפש, שלא יקומו ליום הדין, שנאמר הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.
פרשת נח מאמר איש האדמה ויחל נח איש האדמה. א"ר יוסי, למה נקרא איש האדמה. שנתיישבה ממנו האדמה. כלומר אדון האדמה. רבנן אמרי, איש האדמה, לפי שבשבילו עמדה האדמה בכחה וטבעה. שנאמר, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'. תדע לך, כיון שחטא אדם נתאררה האדמה, שנאמר ארורה האדמה בעבורך. ועמדה בקללותיה, עד שבא נח ובטל הקללה: דתניא א"ר חייא רבה, בשעה שאמר הקב"ה לנח צא מן התיבה, אמר לפניו רבש"ע, לאן אצא, אצא לאדמה שנתאררה. ומפני שנתאררה אבדו שוכניה, ונתאררו כולם ונתמעטו. אמר הקב"ה, לא כך אתם אלא שרצו בארץ, ורבו בה. האחרים אבדו בה, אבל אתם פרו ורבו ושרצו בה: ועכ"ז לא נתיישב בלבו, והעלה עולות שנאמר ויעל עולות במזבח, הוא המזבח שהקריב עליו אדם הראשון. אמר לו הקב"ה, הרי לך מה ששאלת, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. אז נתיישב בלבו ולפיכך נקרא איש האדמה, שנתן נפשו ולבו עליה להוציאה מן
הקללה. ואית דאמרי שנתעסק בעסקי האדמה: ויטע כרם. גפן גרושה מצא, שנתגרשה מג"ע וביומו נטעה ונשתגשגה, שנאמר ביום נטעך תשגשגי. רבי אומר, גפן היתה, שנתגרשה נג"ע, וענביה עמה, וסחט אותם, ושתה מן היין, ונתגל. פרשת נח מאמר יין ושכר אל תשת רבי בון פתח, וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדורותיכם. דא"ר אבון, אין בכל העולם דבר שמתגאה לבו של אדם, אלא ביין. וזה היה ענשם של נדב ואביהו, שאכלו ושתו וגבה לבם, וזהו אש זרה אשר לא צוה אותם: וקודם זה היה נגזר עליהם, ובאה מדת הדין לשלוח יד בהם, שנאמר ואל אצילי בני ישראל