שער הפסוקים
סימן כ"ה:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
סימן כ"ה: ולא תונו איש את עמיתו ויראת וגו': (מזולתו) ס"ת, איש' את' עמיתו' ויראת' הוא שתות, מכאן רמז למ"ש חז"ל האונאה עד שתות, מורי ז"ל בשם חכם אחד. (ע"כ מזולתו): פרשת בחקתי סימן נ"ו: ואכלתם ישן נושן וישן וגו': וכתיב בתריה, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, הנה לכאורה קשה, איך הבטחה זו גדולה מכלם, וכלם תלויים בה, איך נאמרה באחרונה. אבל הענין הוא, לסמכו לפסוק ראשון, לרמוז אל מ"ש חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. והוא ענין מ"ש בזוהר בפרשת פקודי, כי מיום שנחרב ב"ה, לא יצאו נשמות חדשות, וכלם הם נשמות ישנות, מתגלגלות ובאות, עד יושלם תקונם, ואח"כ בן דוד בא. ואז יבאו נשמות חדשות. וזש"ה וישן מפני חדש תוציאו, והם הנשמות הישנות, שיצאו לעולם טרם החדשות. ואחר שיושלמו הישנות, אז בן דוד בא. ובכן, ונתתי משכני בתוככם, ויבנה ב"ה במהרה בימינו, ואז יבאו נשמות חדשות לעולם:
פרשת במדבר סימן א': ויהיו בני ראובן בכור ישראל וגו': ראוי לדקדק כי בכל השבטים נאמר בהם, לבני שמעון, לבני גד, בלמ"ד. ובשבט נפתלי לבדו, נאמר בלא למ"ד, בני נפתלי. והענין הוא, כי בהיותם חפצים לדעת מספר בני ישראל, היו הנשיאים עם הסופר שלהם, סובבים במחנה ישראל מאהל לאהל, ושואלים כמה נפשות באהל הזה, וכותבים, פלוני בן פלוני משבט פלוני, פלוני בן פלוני משבט פלוני, וכשנגמר כתיבתם, לקחו הפנקס ההוא המעורבב, מס' רבוא בני אדם, והיו מבררים תחלה מביניהם כל האנשים, שיש משבט ראובן הבכור, וכותבים אותם בפנקס אחד שני. ואח"כ מבררים שמות בני שמעון, המפוזרים בפנקס הא', ומעתיקים אותם בפנקס הב', אחר ראובן. וכעד"ז, עד תשלום כל אחד עשר שבטים. ואחר כך כל הנשאר בתוכם בפנקס הא', לא היו צריכים להעתיקם בפנקס הב', כי נשארו שם מבוררים לבדם, ונודעים שהם מבני נפתלי האחרון שבכולם. ולכן בכל האחד עשר
שבטים, נאמר בהם לבני, שהיה הקורא בפנקס הא', אומר לסופר, פלוני בן פלוני תחברנו לחלק בני ראובן, הנכתבים בפנקס הב'. וכיוצא בזה בשבט שמעון, וכיוצא. אבל הנשארים באחרונה, היה אומר לסופר, אלו הנשארים כלם הם בני נפתלי: ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן וגו': הנה בפסוק זה, נרמזו בו ב"פ שם הוי"ה ושם אהי"ה למפרע, כזה, 'המשכן 'יורידו 'אותו 'הלוים, הרי אותיות אהי"ה. 'הלוים 'ובחנות 'המשכן 'יקימו, הרי הוי"ה. 'המשכן 'יקימו 'אותו 'הלוים, הרי אהי"ה. 'הלוים 'והזר 'הקרב 'יומת, הרי הוי"ה:
פרשת נשא סימן ד': נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית וגו': דע, כי כללות שבט לוי, הם בחי' ה' גבורות, הנקרא עיטרא דגבורה, חלק הנוק', וזהו טעם מ"ש בפרשת במדבר, ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל, כי אלו בחי' הגבורות, שהם לצורך הנקבה. אבל צריך שתדע, כי הם בבחינתם תוך זעיר, קודם שינתנו בנוקבא. ולכן הם זכרים, כי אחר שינתנו בנוקבא, אז הם גבורות נקבות, נשים ולא אנשים, וכמבואר אצלינו באורך בפרשת בראשית, בפסוק והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין: והנה לכמה בחי' מתחלקות גבורות אלו ואלו, הם ב' בחינות, וכל אחת נחלקת לג' בחי', הבחי' הא', יש בה ג' מציאיות, הא' היא עיטרא דגבורה, הכוללת ה' גבורות, ועומדת בבחי' מוח הדעת שבנקבה. הב', היא בחי ה' גבורות, המתפשטות עוד בגוף שלה, מחסד שבה עד הוד שבה. הג', בחי' כללות המתקבץ מהם, והם הנקראים חמש גבורות של מ"ן, אשר ביסוד שבה: והבחי' הב', יש בה ג' בחי' אחרות, האחת היא, בחי' ה' גבורות הניתנים לה בעת תיקון
פרצופה ויצירתה, והם ניתנים בה לצורך בנין גופה ועצמותה ממש. הב', היא ה' גבורות הראשונות, הנתנות לה אחר שכבר נתקן גופה לגמרי, ואז נותנם ז"א ביסוד שבה, ע"י זווג שמזדווג בה בביאה ראשונה לעשותה כלי. הג', היא בחי' ה' גבורות חדשות, שנותנם ביסוד שבה, ע"י זווג שמזדווג בה אח"כ, בכל עת שמזדווג, נותן בה ה' גבורות חדשות, מחודשות בכל זווג וזווג, כמבואר אצלינו באורך בפרשת וירא, בדרוש יצחק וחבקוק ובנימין, וע"ש. והנה ג' משפחות הלוי, שהם, גרשון, וקהת, ומררי, הם ג' בחי' הנז"ל, אבל איני זוכר, אם הם ג' בחי' שבבחי' הראשונה. או ג' בחי' שבבחי' הב'. והנה גרשו"ן, בגימטריא קס"ת הסופר, והם בחי' ה' גבורות מנצפ"ך, העולים בגימטריא פ"ר. והנה הם אותיות כפולות, ולכן הם בגימטריא קס"ת, כמנין פ"ר פ"ר. והרי, כי גרשון הוא בחי' אחת מהשלשה הנז"ל, והוא כולל ה' גבורות המתפשטות בגופא דנוקבא. ונודע, כי הה' גבורות יורדות במרוצה אל
היסוד דנוקבא, ומשם חוזרים לעלות בסוד אור חוזר מלמטה למעלה, עד כתר שבה, בכל פרצוף שלה ע"ד החסדים היורדים ביסוד דז"א, וחוזרים לעלות בו בסוד אור חוזר. גם נתבאר אצלינו, כי ג' גבורות הראשונות שבנוקבא, הם מכוסים, וב' גבורות תחתונים לבד דנו"ה שבה, הם המגולות, ואלו לבדם הם העולות למעלה להיותם מגולות: וז"ס נשא את ראש בני גרשון, ונזכר בחי' מניינם בשם נשיאות ראש, להורות, ענין נשיאותם ועלייתם למעלה, כדי להאיר כנזכר. גם לטעם זה לא נמנו, אלא אותם שהם מבן שלשים שנה ומעלה, שהם אותם שהם מבחי' שלשה גבורות העליונות המכוסים, וכל אחד כלולה מעשר, הם שלשים שנה, ואלו לבדם הם הצריכות הארה להאיר בהם, ולכן אל תמנה, אלא מבן שלשים שנה ומעלה. ואמנם לפי שכללות הגבורות, הם ה' גבורות, ולכן תמנה ג"כ אותם שהם עד בחי' חמשים שנה, כי הם מצטרפות יחד: ואמרו למשפחותם לבית אבותם הוא, כי הנה ב' נקבות הם, שנבנות מה' גבורות, והם, לאה,
ורחל, כנודע, כי כל בנין הנקבה, נעשה מן הגבורות והתחיל בלאה, הנקראת בית אבותם, כי אין בית אלא אשה, והיא בית עליונה, לאה, שלוקחת ההארות כמנין אבתם חסר ו', והם ענין ד' אלפי"ן של ד' אהי"ה, שהם בגימטריא מד"ת, כמנין אבת"ם חסר ו' ע"ה, כמו שהודעתיך בפסוק (תהלים ט"ל ה') הודיעני ה' קצי, שהיא רחל. ומדת ימי מה היא, שהיא לאה, וכמו שהודעתיך בביאור ק"ש דשחרית דחול וע"ש. וכנגד רחל, אמר למשפחותם. והענין הוא, כי תחלק שם זה לשנים, ויהיה למ"ש פחות"ם, והם בחי' רחל, המקבלת אורות עליונים. והענין הוא, כי רחל יש בה י"ס, ובכל ספירה שבה, יש בה הויה אחת דב"ן דההי"ן, בסוד (ש"א א' ח') הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים כנזכר שם. והנה עשרה פעמים ב"ן, הם בגימטריא תק"ך, ועם כללות העשרה הויו"ת, הרי תק"ל, ואח"כ תכלול הה', שהם ה' חסדים, עם הה' שהם גבורות, הרי תקל"ה. או אם תחבר תק"ל הנזכר עם הנקבה עצמה, הנקרא ה' אחרונה של
ההוי"ה כנודע, יהיה תקל"ה, כמנין פחות"ם ע"ה, והיא בחי' רחל עצמה. אמנם מספר האורות שלוקחת, הם ש"ע נהורין, כמנין למ"ש, וזהו למ"ש פחות"ם: וענין ש"ע נהורין אלו הוא, כי נודע שבפנים עליונים דז"א, יש בהן ש"ע נהורין, כמבואר בפרשת חיי שרה, בפסוק ואלה ימי שני חיי אברהם וגו', ושם נתבאר איך הם נמשכים דרך קו ישר למטה עד היסוד דז"א, ואז נקרא שלום. וסודו, כי היסוד הוא ו' זעירא, וכשיורדין בו ש"ע נהורין, נעשה שע"ו, כמנין שלו"ם, שלם ו'. וכבר ידעת, שם כי כל בחי' נהורין הם חסדים, ולכן הם יורדים ביסוד, ולכן (בראשית ט"ל ו') ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, מהארת ש"ע נהורין אלו: וז"ס מ"ש חז"ל, הדרת פנים זקן, כי מי שיש לו בחי' יסוד הנקרא יוסף, יש לו זקן, ויש לו הדרת פנים כנזכר, שהם ש"ע נהורין. אבל הסריס שחסר ממנו היסוד, אין לו הדרת פנים, ואין לו זקן. ואמנם אחר שנמשכו ביוסף, שהוא היסוד, אז עוברים משם דרך אחוריו אל רחל
אשר שם, ואז כתיב בה, (בראשית כ"ט י"ז) ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. משא"כ בלאה העליונה, שלא נזכר בה יופי, ונקראת לבית אבותם, וזו נקראת למשפחותם: ובני מררי, גם הם בחי' ה' גבורות, אבל הם בחינות ה' גבורות דמ"ן שיש ביסוד הנקבה. ולכן נקראים מררי, לשון מרירות הדינין שיש בהם, להיותם גבורות היותר תחתונות שבה. ולכן מררי בגימטריא ת"ן, כמנין ה' פעמים מי"ם, שהם הה' גבורות, שכל אחת נקראת מים נקבות. גם לטעם זה לא נאמר בהם לשון נשיאות ראש, אלא בני מררי תפקוד אותם, לפי שאלו הגבורות הקשים והמרים שהם ביסוד שלה, אינם עולות ממטה למעלה, כי ימררו לאותם שלמעלה. אבל בני גרשום, שהם התפשטות גופא, נזכר בהם נשיאות ראש: ובני קהת, שכחתי עניינם ואפשר שהם ה' גבורות שבדעת הנקבה, ולכן קהת קודם במעלה לגרשון, כנלע"ד חיים. והנה שינוי שיש בגרשון לקהת ומררי, כי בו נאמר לבית אבותם, ואח"כ למשפחותם. ובהם, נאמר להפך. הטעם הוא, לפי שבני גרשון, הם הגבורות שיורדות
וחוזרות לעלות ממטה למעלה כנזכר, ואין הארתם ניכרת, עד אחר שעלו למעלה, וההארה היוצאת מהם, הוא אחר שעלו. וא"כ נמצא, כי תחלה ניתן האור ללאה הנקראת בית אבותם, ואח"כ לרחל הנקראת למשפחותם. משא"כ בקהת ומררי: ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש: (מזולתו) הנה ר"ת 'חרש 'ומן 'העפר 'אשר 'יהיה 'בקרקע 'המשכן, הוא, חוה איב"ה, ירמוז אל מש"ה, (בראשית ג' ט"ו) ואיבה אשית בינך ובין האשה. כי העפר הוא נחש, אשר עפר לחמו. אשר יהיה בקרקע המשכן, ר"ל, כי כל חשקו ותאותו להתאחז ולהתדבק בקרקע המשכן, אשה העליונה, הנקראת חוה. וכמו שחוה נתקללה לסבת הנחש שהטיל בה זוהמא, כי זנתה תחת בעלה, ונאמר בה ואיבה אשית. כך זו הסוטה שזנתה תחת בעלה, תהיה לאלה ולקללה בקרב עמה. עוד, ר"ת 'המוכן 'יקח 'הכהן 'ונתן, הוא היה"ו, והוא אחד מצירופי הוי"ה, שהוא דין. כי הההי"ן הנקבות, גוברות על י"ו הזכרים. כי בהוי"ה זו שהוא דין, ינקם מהסוטה
הזאת, אם זנתה תחת בעלה: סימן ז': וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה וגו': ארז"ל כנגד ק"ל שנה, שהוליד אדה"ר שדין רוחין לילין. והנה משקלה, הם אותיות, משה ק"ל. ירמוז, אל מרע"ה, שילדתו אמו יוכבד, בהיותה בת ק"ל שנה. וגם הוא גלגולו של שת, שהוא ג"כ נולד אחר ק"ל שנה, שהוליד אדם שדין רוחין לילין:
פרשת בהעלותך סימן ח': ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה וגו': ענין העלאת הנרות, כבר הודעתיך בשער המצות, בפרשת בהעלותך ע"ד הסוד, וע"ש, ועתה נבאר אותה ע"ד הפשט, והכל צודק יחד. ובזה יתבאר לשון רש"י ז"ל, והוא, ויעש כן אהרן, להגיד שבחו שלא שינה. ולכאורה קשה, וכי שבח הוא שלא שינה ציויו יתברך. ועוד מה נשתנה זה מן שאר הציוים, שלא הוצרכו להגיד בהם שבחו שלא שינה. אבל הענין הוא, כי כפי מעשה אהרן, היה נראה ששינה, לפי שמשה אמר אל מול פני המנורה יאירו, ונודע, כי העלאה היא אחר הדלקה, שתעלה השלהבת, וצווהו שתכף בתחלת ההדלקה הנקראת לשון הארה, אז יהיו מאירים שבעה הנרות, ונוטים אל מול פני המנורה האמצעי. ואהרן כתיב ביה, אל מול פני המנורה העלה נרותיה, נראה שלא חשש להיותם פונים אל מול קנה האמצעי בעת ההדלקה, אלא אחר שהעלה נרותיה, והיתה שלהבת שלהם עולה למעלה. ולזה הגיד ויעש כן אהרן, שאעפ"י שנראה ששינה לא שינה, אלא הוסיף לשבח, תוספת טובה על דבריו יתברך, שאחר שכבר
היו אל מול פני המנורה בעת ההדלקה, לא הסיר ידו משם, עד אשר עלתה השלהבת היטב, ונתחזקה בפתילות, והיו פונים אל מול פני המנורה, שעי"כ לא יחזרו עוד לנטות לצד אחד. והכתוב לא הוצרך להזכיר ההדלקה, אלא תוספת השבח, והיא ההעלאה: ונחזור ליישב הפסוקים, כפי הדרך הזה, כי הנה ב' דברות יש הפכיים, כי בהעלותך הוא העלאתה, אחר שעלתה השלהבת. ויאירו הוא התחלת הדלקתם. אבל הענין הוא, כי מלת בהעלותך אינו ציווי, כמו יאירו. אבל הכונה לומר, כאשר תבא להדליק הנרות, הנקרא בשם העלאה, על שם שהשלהבת עולה מאליה, אז תכוין לעשות, שאל מול פני המנורה, יאירו הנרות תכף בתחלת הדלקתה. ואפשר שלזה נתכוין רש"י ז"ל, באמרו בהעלותך, ע"ש שצריך להמתין, עד שתהא השלהבת עולה מאליה. רמז בזה, כי לא קראו לשון העלאה, רק על שם העתיד, לא שנתכוין לומר שבשעת ההעלאה יהיו נוטים אל מול פני המנורה, שא"כ היל"ל יעלו שבעת הנרות, ולא יאמר יאירו. אבל אהרן, מלבד שעשה כן בעת ההארה, הוסיף עוד להמתין כך, עד
שהעלה נרותיה. ונמצא, כי אלו היה אומר ויעל אהרן נרותיה אל מול פני המנורה, היה נראה ששינה. אבל עתה כתיב ויעש כן אהרן, ר"ל שעשה כן כמו שנצטווה, שיאירו מבתחלה אל מול פני המנורה. וז"ש רז"ל ויעש כן, מגיד שבחו שלא שינה. ואח"כ ספר תוספת טובה, ואמר כי המתין בזה עד שהעלה נרותיה כנזכר:
סימן ט': ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו וגו': כבר הודעתיך בפרשת בראשית עניו קין, שהיה מבחי' הנשמות שנשארו באדה"ר אחר שחטא, הנקרא חלתו של עולם. והוא מן שתי הגבורות שבנו"ה דז"א, מבחי' הכתרים שבהם. ולהיות שאז נתמעט אורם, ולא היה בהם רק הארת בחי' מלכות הנקרא נפש, לכן נקראים נפש, ולא רוח. והנה נדב ואביהוא, הם בחי' הנזכר, כנז"ל בפרשת שמיני בענין חטא נדב ואביהוא. ואלו האנשים מישאל ואלצפן, הם אשר היו נושאים את נדב ואביהוא בכתנתם כשנשרפו, ועליהם אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, כמ"ש ז"ל ורמז בזה, כי הם ממש נפשו של אדה"ר, ממה שנשתייר בו לעצמו, אחר שחטא. וכשנולד קין, הורישה אליו כנז"ל, ובאו בנדב ואביהוא. ונמצא, כי הם בחי' רוח, אלא להיות שנתמעטה הארתם בבחי' נפש בלבד כנזכר, לכן נקראים נפש אדם, ולא רוח אדם. גם הודעתיך במקום אחר, כי קין לקח נפש דאצילות דאדה"ר, ומשם היו נשמות נדב ואביהוא, ונקרא נפש אדם ע"ש נפש דאצילות שבו:
וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד וגו': כבר ידעת משרז"ל, על פסוק איפה היית ביסדי ארץ, כי כל הצדיקים נתלים באברים פרטיים של אדה"ר. והנה אלדד ומידד, הם מבחי' שתי הדדים, המניקים חלב לתינוק. ולכן בכל אחת מהם נרמז ב' אותיות ד"ד, אלא שזו ימנית בבחי' א"ל. וזו שמאלית, בבחי' מ"י: והענין הוא, כי הנה הנקבה נקראת אלהי"ם, ובג' אמצעיות שבה, יש שם אלהים באופן זה, כי שתי אותיות א"ל מאלהים, הם בצד ימין, בסוד (תהלים נ"ב ג') חסד א"ל כל היום. ואז נעשה אלדד. ושתי אותיות מי מאלהי"ם, הולכים בצד שמאל, ונעשים מידד, בסוד בינה שהיא שמאלית, ונקרא מ"י, שהם חמשים שערי בינה. עוד יש אות ה' אמצעית, שבין א"ל ובין מ"י דאלהים, והיא בחי' צינור החלב, העומד באמצע ב' הדדים, ומתפשטים לכאן ולכאן: ועתה נבאר, איך אות ה' דאלהים, נעשית חלב כנזכר. והנה נודע, כי החלב הנמשך לדד ימין, הוא יותר ממותק בסוד החסד, מחלב הנמשך לדד שמאל. ואם כן ב' בחינות חלב,
צריכות להמצא באות ה' הנזכר. וזה עניינם, הנה ב' בחי' יש באות ה', אחד בסוד מלוי, ואחד בסוד ציור. בחי' המלוי הוא, כי ג' מיני מלוים יש בה, וסימנם יה"א, ר"ל, יודי"ן, ההי"ן, אלפי"ן. כזה, ה"י, ה"ה, ה"א. והם בגימטריא א"ל, ועם ג' בחינותיו, הרי ל"ד, וחשבון ה' עצמה בהיות פשוטה, הרי ל"ט, ועם כללות כולם, הרי מ', כמנין חלב. בחי' הציור היא, כי תוכל לצייר אות ה' פשוטה, בשתי ציורים, או ציור ד"ו, או ד"י, כי רגל הה"א יהא זעירא, בציור י'. וב' הציורים הנזכר הם בגימטריא כ"ד, ותחבר עמהם אותיות ג' מלוים שבה בלבד, הנז"ל שהם יה"א, והרי הכל בגימטריא חלב. ואלו הם ב' בחי' חלב שבאות ה' דאלהים, שהושמה באמצע ב' הדדים, הנקרא א"ל מ"י, ונמשכים לכאן ולכאן: ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר וגו': (מזולתו) הנה אותיות כלאם, הם אותיות מלאך. וכן אמרו בספר הזוהר בפרשת משפטים, כי ר"ת משה, הוא 'מלאך 'שר 'הפנים. וז"ס מה שנאמר במשה, (שמות ב' ו') והנה נער בוכה,
וכתיב (משלי כ"ב ו') חנוך לנער ע"פ דרכו, וחנוך הוא מטטרו"ן שר הפנים כנודע. א"ש, והו"ל כאלו אמר, אדני משה הוא מלאך. (ע"כ מזולתו): ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים: כבר ביארנו למעלה בפסוק ורוח אלהים מרחפת, ענין רוח אלהים, ורוח ה', וע"ש. גם ענין הפסוק הזה נתבאר בפסוק (ישעי' ל"ח י"ב) דורי נסע ונגלה מני וגו' עיי"ש והענין הוא בקיצור, כי רוח הזה שנסע מאת ה', הם בחי' ה' חסדים, הנקרא רוח. כי הגבורות נקרא נפש. והנה כל הנשמות והרוחין של בני אדם, הם באים מאלו החסדים כנודע, וזהו ורוח נסע. ואמנם נסיעות אלו החסדים הם שלשה, ונרמזו בג' אותיות נס"ע, וע"ש: