ספר קלח פתחי חכמה
חלק ג:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
חלק ג: א. אך ס"ג מגלה האורות, והוא ענין בינה שאמרתי, שמגלה אורות החכמה שהם סתומים: ב. מה שנעלם בע"ב, שאין אורות הס"ג אורות אחרים, בלתי משתלשלים מן הע"ב, עד שיהיה הע"ב ענין אחד בפני עצמו, שאין פעולותיו ותולדותיו מתגלים, ואורות הס"ג ענינים בפני עצמם לצד אחר, שתולדותיהם מתגלים. כי אם היה כך, הרי היינו נופלים במבוכת פיזור הענינים, פירוש - הדלוג שזכרתי למעלה, הנראה לכאורה בענינים האלה שמתחילים בענין אחד, ואין נודע סופו, ומדלגים משם לענין אחר, שאינו מתקשר עמו. וזה דבר שאי אפשר לומר כך, כי אין זאת ידיעה, אלא מבוכה. והראוי הוא, אם אלה האורות שאנו מזכירים הם אורות ההנהגה, שילכו בהשתלשלות זה אחר זה, מן הראש ועד הסוף. אלא האמת כך הוא, כל הענינים שאנו מדכירים מראשית הא"ק ועד סוף כל העשיה - כולם מקושרים זה בזה, ומשתלשלים זה מזה. וההבדל שביניהם - שכל עליון נעלם יותר מן התחתון ממנו, עד שבאים
הדברים מהעלם אל גילוי, אך שלשלת אחת ממש הם. ונמצא שכל מה שמתגלה אחר כך בסוד אורות הס"ג, הוא מה שנעלם מתחלה באור הע"ב. ואורות הס"ג עצמם אינם ענינים הרבה פזורים ונפרדים. אלא הם ענין אחד עצמו, שהולך ומתגלה גילוי אחר גילוי, וכדלקמן: ג. והוא ענין האצילות, כי מה שהיתה הכוונה מתחלה, הוא להמציא ענין שורש דמות אדם בדרך קרוב ומתיחס אל התחתונים, שתהיה בו העבודה כראוי. וענין זה הוא אצילות הבנוי ממ"ה וב"ן, אחר שנתחברו ביחד. כי שם האורות הם סיבות ממש אל כל עניני העוה"ז, קרובות ומתיחסות להם כראוי. מה שאין כן קודם לכן, שאינו אלא שורש לסיבות האלה. וזה תבין במ"ש כבר בענין ההעלמים, שהיה קו המדה הולך ועושה - שבכל העלם מתחדשות תולדות לפי ההעלם ההוא. והנה לא יכול לצאת על דרך זה לפי עניניו אחר זה ההדרגה, אלא אחר שנוספו העלמים על העלמים, עד שהגיעו למדרגה הנקראת אצילות, אך לא למעלה מזה. וזהו
מ"ש הרח"ו זללה"ה, שאף על פי שמכנים אוזן ועינים בא"ק, אינו אלא לשבר את האוזן, כי שמות אלה אינם נופלים אלא במקום שהאורות עמדו בערך אחד מתיחס עם התחתונים, שיכולים התחתונים לצאת מהם לפי חק ההדרגה. אך כאן למעלה, לא נוכל להדכיר תוארים האלה אלא בדרך השאלה, להיות כאן מקום שורש לענינים האלה למטה. נמצא לפי זה, שמה שהיה צריך להתגלות - היה סוד דמות אדם, אם כן נאמר שמה שהיה צריך להתגלות היה האצילות, וההעלמים היו נעשים על פי כוונה זאת. להביא סוף סוף האור אל המדרגה הזאת. אך כל מה שאנו מדברים עתה, הוא בחלקי הזיו הזה שזכרנו, שהם חלקים עומדים בהדרגה זה תחת זה, דהיינו על פי ענין קו המדה, שכל תחתון אורו פחות מאור העליון ממנו, שסוף ענינם הוא האצילות כנ"ל, וכדלקמן. אם כן נאמר שחלקי הדיו הזה ענינם - ענין האצילות שהולך ומתגלה מעט מעט בהדרגה, עד שיגיע להמצא. ולכן גם עניניהם הולכים בהדרגה ממש, אלו
תחת אלו, כדלקמן: ד. לכן בתחלה אור פנימי ואור מקיף רחוקים זה מזה, והולכים ומתקרבים מעט מעט, כי הנה זה אנו רואים ודאי באורות האלה - שיש מציאות ענין אחד ההולך בהדרגה, והוא ענין קרוב אור פנימי עם המקיף. וכיון שסוף ההדרגה הזאת הוא ממש מה שמוציא שורש דמות אדם כדלקמן, אם כן נבין בהדיא שבאורות האלה הולך האצילות ומתגלה מעט מעט: ה. עד הפה שנעשה כלי שם, היינו מה שרואים שסוף ההדרגה הוא עשית הכלי כנ"ל. והכלי הוא המתיחס לתחתונים, וכדלקמן: ו. ושם נשרש דמות אדם כראוי, וב' הוראות לענין זה. הוראה א', הוא שענין הכלי הוא המתיחס לדמות האדם. והיינו כי עיקר דמות אדם הוא ענין הגוף עם הנשמה בתוכו. ושורש ענין הגוף הוא הכלי באמת. וכיון שהכלי הוא סוף ההדרגה שראינו באורות אח"פ, אם כן נדע בבירור שאורות אח"פ הולכים בהדרגה אל ענין דמות אדם בסוד הגוף. הוראה ב', היינו שענין אורות הפה הם עשוים ממש לתת השורש לנקודים. ומזה שהדרגה זאת נראית עוד בבירור
ממש - במה שאנו רואים שאפילו אורות העינים עצמם, כדלקמן, הם באים ההדרגה אחר הפה, והיינו שהאצילות הוא דמות אדם בפרט בסוד מ"ה וב"ן כנ"ל, ששם יש ענין הכלים בכל פרטיהם. ושורש ענין זה הוא באורות הפה, דהיינו הכלי בכלל, קודם שיהיו עניניו מתגלים בפרט. כי הלא זאת היא ההדרגה תמיד - בתחלה יש הכלל, אחר כך הפרט, ואין לעשותם מדרגה אחת, אלא שתי מדרגות. נמצא לפי זה - אורות הפה שם ענין הכלי שהגיע כבר לגילוי, אך בדרך כלל וכמ"ש. אך באורות העינים כדלקמן שם, ענין הכלי בפרט ממש, בסוד מ"ה וב"ן, כדלקמן במקומו. ועל כן נעשו מעשים באורות הפה, מה שהוצרך כדי לתת מציאות לענינים הנמצאים בכלים במקומן, במקום פרטי עניניהם. וזה כללות הבנת כל מה שאנו דורשים באורות הפה שהם כולם הכנות למה שצריך להמצא אחר כך באצילות במקומו, והיינו גילוי הכלים ושלמותם, ושיהיה בדרך הסתלקות, בסוד שורש לעניני העבודה. והתיקון הוא להיות
אחר כך באצילות, כמוזכר במקומו: ז. והוא ענין מ"ה וב"ן שנתגלה אחר כך, היינו סוף כל ההשתלשלות, שהוא דמות האדם במקומו, בסוד מ"ה וב"ן כנ"ל, וכדלקמן: פתח לד הקשר בין עסמ"ב למקום בקיעתם מא"ק: המעברים שעוברים דרך שם האורות, הם נבחרים לפי מה שהם נקשרים לפנים עם ד' השמות הנסדרים שם. והם לפי הרכבות קשרי המאורות, ודרך הליכת הרוח בהם, מקום שהוא נוגע ראשונה - שם הוא יוצא: אחר שבארנו הזיו המתגלה, צריך לפרש עתה ענין המקומות שהוא מתגלה מתוכם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, המעברים וכו', והוא יחס נמצא בין המעברים ובין אורות העוברים. ח"ב, והם לפי וכו', והוא משפט היחס הזה איך הוא:
חלק א: א. המעברים שעוברים דרך שם האורות, ר"ל כי יציאת האור הפנימי דרך הנקבים אינו על צד ההזדמן, כאש לוהט שנותנים עליו כלי נקוב, שבכל מקום שיש נקב יוצא אור האש. כי אם היה כך - שני דברים היו נמשכים מזה, שאנו יודעים שאינם כך, הא', כיון שהאש שתחת הנקבים הוא שוה, על כן גם היוצא מן הנקבים הוא שוה, כי הרי האש אינו מקבל תנועות חדשות, לצאת דרך מקומות פרטים, שבהם יהיה משתנה, אלא שבכל מקום שמוצא נקב - יוצא, והוא יוצא בנקב זה כמו בנקב אחר. והב', שהאש שהוא עומד מכוסה תחת הנקב הא' - יוצא דרך הנקב ההוא, ושתחת הב' - יוצא דרך הנקב הב', בלא יתחלפו כלל, לצאת מה שהוא תחת נקב אחד - לצאת דרך נקב אחר. ושני דברים אלה אינם כך באלה העולמות. הא', האור שבפנים הוא שוה, ושיוצא לחוץ אינו שוה, אלא הולך בהדרגה בכמה מקרים שונים. ואם היה רק על צד ההזדמן, שהאור יוצא לפי שמוצא פתח לפניו, כך היה האור היוצא מן האזן כמו
מן החוטם, בלא שום שינוי כלל. הב', שמצאנו חילוף, שהרי אורות הס"ג - יוצאים מן האח"פ, ואורות הב"ן למעלה מן האח"פ, דהיינו מן העינים, ואורות מ"ה למעלה מכולם, דהיינו מן המצח. אם כן מכל זה נראה בהדיא שאינו על צד ההזדמן, אלא נבחרים המעברים לאורות, ומוכרח האור ההוא ללכת במעבר ההוא ולא באחר, מפני היחס שיש לו עמו. ובשביל היחס הזה הרי הוא משתנה בצאתו ממנו, כי כבר נשתעבד גם הוא לכלי. פירוש - אם היה על צד ההזדמן, אז היה נקרא שאין האור משתעבד לכלי, אדרבא יוצא מן השעבוד, אם כן תחת שבזמן שהוא בתוך הכלי פועל בבחינת כלי מפני היותו סגור בו, ואף על פי שאין בו שינוים, הרי פעולתו משתנית, לפי שהוא משתוה לבחינת הכלי, וכמ"ש למעלה בסוד הקו והרשימו, הנה כשבוקע ויוצא - אובד השעבוד ההוא, ויפעל כמו נשמה חוץ מן הגוף. אבל כיון שאמרנו שעברו דרך הכלי הוא מפני יחס שיש לו לכלי ההוא בפרט, אם כן נקרא שאפילו
בצאתו הוא משועבד לכלי, כי לא היה יכול לצאת מכלי אחר, ואף על פי שיוצא, אינו נקרא שיוצא מן השעבוד, אלא אדרבא, טבע הכלי ההוא להיות כלי מוציא, וכמ"ש למעלה בענין הכלים מכילים וכלים מוציאים. וכיון שכך, נמצא שאין האור עושה אלא פעולת הכלי עצמו, ואז יהיה שינוי בפעולתו, כאילו היה פועל בתוך כלי המכיל עצמו: ב. הם נבחרים לפי מה שהם נקשרים לפנים עם ד' השמות הנסדרים שם, היחס הזה אינו יחס נמשך מן המצב הנראה, כי אדרבא, זהו המתחלף, שהב"ן והמ"ה הם למטה, ועולים למעלה מן הכל. אלא הוא מקשר שנקשר בפנים בתוך הגוף. והרי נתפרש בכלל ענין היחס של האורות עם המעברים, שהוא יחס אחד פנימי תלוי בסדר שהשמות עומדים בפנים בתוך הגוף, שנתקשר עמהם בחינת המעברים בסדר הזה שאחר כך מתגלים לחוץ:
חלק ב: א. והם לפי הרכבות קשרי המאורות, כי אף על פי שאנו אומרים שכללות הפרצוף הוא עשר ספירות, כדי להבין ההנהגה היוצאת ממנו, אך צריך להבחין בהם פרטיות הרבה, שהוא כלל כל תרי"ג אורות שבו. ולא די זה, אלא העיקר הוא לדעת הקשרים שאלה האורות הם מתקשרים זה בזה, ונפגשים בדרך זה להתקשר קצה אחד עם קצה אחר, שבמצבם הם רחוקים זה מזה. וזהו מענין הרכבות המאורות, שמתרכב אור אחד עם אור אחר, ויוצא משם התולדה. ובדרך זה נעשים היחסים שבגוף, שחלק אחד מתיחס אל חלק אחר, עד שבהולד מקרה באחד מן החלקים ההם, יורגש המקרה בחלק השני, אף על פי שהחלקים רחוקים זה מזה הרבה, ויש חלקים אחרים ביניהם. ואותם שביניהם לא ירגישו, ואלה שבקצוות ירגישו. ושורש הענין הזה הוא, כי צורת כל פרצוף בכלל ובפרט תלויה בשם מ"ה, בסוד, "ודמות פניהם פני אדם". והנה שם זה יש בו כחות מספר מה שיש בו. ואלה הכחות הם שנחלקו לכמה פרטים, ועשו האברים של הגוף
עם כל תכונותיהם. ויש שפרטי כח אחד הלכו בהדרגה בהשתלשלות זה אחר זה, ויש שפרטי כח אחד נתחלקו, והושמו - אחד במקום אחד, ואחד במקום אחר רחוק ממנו. ואחר כך הושם הסיבוב של הרוח הסובב על כל החלקים, ומגיע הכל אל הצורה הכללית, העומדת בסוד שקיו דאילנא, העומדת בסוד שם מ"ה שזכרתי. ובהרגיש חלק אחד מן הפרצוף איזה מקרה, יגיע הדבר אל השורש - שם מ"ה שזכרתי. ומשם יגיע מיד אל החלק השני שהוא גם כן חלק אחד מן הכח, שחלקיו הוא החלק שהרגיש בתחלה. והנה כך הוא באדם למטה גם כן, שהנשמה הבונה את הגוף, הנה עושה זה בכח אחד כללי שיש בה, שהוא דמות אדם, והוא שם מ"ה שזכרנו. שגם באדם צריך שיהיה בסוד שקיו דאילנא. ומזה יוצא כל הבנין, והוא המרגיש כל הרגשות חלקי הגוף, וממנו נמצא היחס הזה. והנה הרוח הוא המתפעל במקום שהוא יושב שם. ובהתפעלו באחד החלקים, לפי תכונת החלק ההוא, הנה בהתפעלות הזה יתפעל החלק האחר, שהוא בן גילו
של החלק הראשון. ובהתפעל באמת בחלק הא', הצורה הכללית תריצהו לחלק הב', ויתפעל שם בדרך הזה גם כן, מפני הצורה הכללית שמחברת אותם. והחלקים שבאמצע אינם מרגישים כלום, כי הוא לא יתפעל בהם כך, אלא בחלק בן גילו של החלק הא'. כמו המים - שלפי המקום כך הם מתפעלים. והשפעות הכוכבים גם כן יוכיחו דה, שעוברים בכל האויר, ואינם נרגשים אלא במקום המוכן להם, כי שם השפע ההוא מתלהט לפעול, ולא במקום אחר: ב. ודרך הליכת הרוח בהם, דהיינו שהרי גם לזה הענין יש דין פרטי - מה שניתן הרוח להתגלגל בו: ג. מקום שהוא נוגע בראשונה - שם הוא יוצא, כי השמות האלה מתגלגלים בפנים לגוף בחוקים שנחקק להם, ומוצא אברים מה שמוצא ראשונה, והוא נכנס באברים, ומוציא ההארה, במה שיש בחלקי הפנים מתיחסים לאברים ההם. ובדרך זה אפשר למצוא שיצא הב"ן מן העינים וס"ג מן האח"פ, כי במקום שהס"ג מתהלך לפי סדר סיבובו, פוגע בראשונה אברים שבני גילם
הם אח"פ, ומיד יצאו הארותיו דרך שם, והב"ן לפי סיבובו פוגע באברים שבני גילם העינים, וכן מ"ה למצח. יש להקשות, שהרי אמרנו למעלה, שזיו הבקיעות יוצא ממה שנכללת הנשמה בפנים, ומה ענין עתה למה שסובב בגוף ? תשובה, הילוך הדבר הזה כך הוא, כל מעשה שעושה הרוח בגוף - כבר אמרנו שיש לו להתגלות בפנים, על כן כל מעשה שעושה הרוח הזה בגוף, הוא מוציא כנגד ומיד כח אחד בפנים. עומד לגלותו. ומיד עשותו המעשה בגוף, יעלה ויראה בבחינת סבר הפנים בפנים, ועדיין אין זה סוף הילוכו, כי כל מה שנקבץ בפנים, כבר שמעת שמתפרט בבקיעות החושים. על כן כל מעשה הרוח בגוף יש כנגדו כח אחד מתחיל בפנים ומסיים באחת מן הבקיעות. והצורה הכללית חלקה כך כחותיה, כל המעשים שעושה ע"ב דס"ג - המציאה כנגדם לגילוי בפנים - כחות מסוימים באזנים, ואחרים בחוטם, ואחרים בפה, וכן ס"ג דס"ג, וב"ן - המציאה כנגדם כחות מסוימים בעינים, על דרך שפירשנו
למעלה, שהצורה הכללית מפרטת כחותיה בגוף. והנה נמצא שהכחות המקבילים לע"ב הושמו למטה, ושל ב"ן למעלה, ושל מ"ה למעלה. אך ההקבלה אינה בין חלקי הרוח לחלקי הגוף, כי אינם תחת סוג אחד, אלא בין חלקי הגוף לחלקי הגוף, אם כן צריך שנאמר שאותם האברים שב"ן סובב עליהם - הם הם שהקבלתם בעינים, על כן בהגיע ב"ן שם למטה, יאיר מיד בחלק שכנגד החלקים ההם בפנים, ומשם לעינים וכן כולם:
פתח לה באור הבוקע מא"ק הולך ומתגלה שורש הכלי: בא"ק נעשה החבור של הקו עם הרשימו - שלקחו לו לכלי. והאור היוצא דרך החושים הוא אור שכבר נתחבר בכלי, שלכן אחר כך הוא מוציא כלי באורות הפה. ורק זה הוא האור הראוי לבנות ממנו כל הבנינים. ויצא מה שצריך לבנות ממנו כל הבנינים הנרצים, ונתפשט בהדרגה לפי צורך הנרצה בבנינים האלה: אחר שבארנו ענין האור היוצא מן הבקיעות, וענין המקומות שהם יוצאים משם, עתה נפרש מה שצריך בענין מהות האור היוצא עצמו: חלקי המאמר הזה ב', ח"א, בא"ק נעשה החבור, והיינו שהאור הזה היוצא מא"ק יש בו בחינת כלי מעורב בו. ח"ב, ורק זה וכו', למה צריך שיהיה כך:
חלק א: א. בא"ק נעשה החבור של הקו עם הרשימו, שכל עניני א"ק בעצמו הם ענינים מה שצריך לחבור הקו והרשימו ביחד, כי הלא אלה הם שני יסודות ההנהגה, כמ"ש למעלה. ושכל הכוונה הוא לעשות החזרת הרע לטוב. והרע משתרש בהנהגה שאחר ההעלם בכמה חוקים שבה. ועל כל אחד מהם צריך שיתגבר הקו, וישלוט להחזירו לטוב. וזה עצמו סוד הנשמה והגוף באמת, כי בגוף משתרשים כל עניני הרע, והנשמה לכוונה זאת הושמה בו - שתהיה שולטת על כל אחד מעניניו ומחזירתם לטוב. וזה בכח סגולת המצוות שהכין הרצון העליון לצורך זה. וכשתדקדק, תמצא לפי זה, כי כל הענין הנמצא, הוא רק לבוא אל הנשמה והגוף, ששם נמצא ענין החזרת הרע לטוב ממש. והאדם הגשמי - סוף כל המציאות, דהיינו סוף כל זה הענין. וא"ק ראש כל המציאות - ראש כל זה הענין. כי שם נעשו כל השיעורים הצריכים להיות שורש לענין זה, שיהיו באחרונה בפועל ממש. וכל אלה האורות היוצאים ממנו, הולכים כולם
בהדרגה זה אחר זה תמיד, בסוד נשמה וגוף, עד שיוצאים אלה השניים למטה במקומן, וכדלקמן בחלק ב: ב. שלקחו לו לכלי, היינו זהו החיבור שנעשה, שנתקן חק זה שיהיה פנימיות בסוד אורות, וחיצוניות בסוד כלים, והאור יהיה מאיר בכלי ומזכך אותו: ג. והאור היוצא דרך החושים הוא אור שכבר נתחבר בכלי, לא תחשוב שזה האור היוצא הוא אור פשוט, כי הרי הוא מבחינת החיבור הנעשה כבר, שמשם והלאה לא תצא עוד שום תולדה בלא התחברות שניהם. ולכן זה האור, אף על פי שנראה בתחלה שאין שם כלי, האמת הוא שיש בלועים בו מבחינות הכלי ודאי, אלא שבהיות האור גובר הרבה, אין בחינות הכלים האלה ניכרים כלל: ד. שלכן אחר כך הוא מוציא כלי באורות הפה, זו ראיה שיש בחינות כלי בלועות באור, שהרי מצינו שסוף סוף יוצא כלי מן האורות האלה היוצאים עצמם, ואם האור היה פשוט, לא היה אפשר לכלי לצאת משפ. כי הרי כבר שמעת, איך הכלי והאור הם שני סוגים שונים
לגמרי, ואי אפשר לסוג לצאת מסוג מתחלף לגמרי ממנו, כי אין הסיבה יכולה להוציא מסובב שאינו מענינו, אלא ודאי, שבחינות הכלי ישנם בלועים באורות, אלא שלמעלה אינו ניכר, וכל מה שיורד - הולך ומתגלה, עד שמתגלה לגמרי. ותדע שזה סוד האותיות שדורשים באורות אח"פ, שהרי כל מקום שיש אותיות - מורות על בחינת כלי. אלא שבאורות האוזן שרשי הכלי לא ניכר אלא מעט, והיינו אות אחת, ובחוטם מתגלה יותר, ובפה יותר. ובמעשה שנעשה באורות הפה מתגלה לגמרי: