ספר קלח פתחי חכמה
חלק א:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
חלק א: א. כללות ענין אבי"ע, ר"ל שאבי"ע אינם ד' עולמות של הדרגה, מובדלים ממש זה מזה, כמו שהם אורות אח"פ, אלא כולם ענין אחד. ראיה לזה - כשאנו אומרים עולמות של הדרגה, צריך שכל עולם יהיה שלם בפני עצמו, עד שכל תחתון יהיה כמו עליון ממש, וכל כחות שבעליון יהיו בתחתון, אלא שיהיו בהדרגה אחרת. אך לא שיהיה שום פעולה פרטית לשום אחד מהם שלא יהיה בחברו, שאם כן כמו שאם יפעול התחתון לבדו, היתה הפעולה חסרה חלק הפרטי אשר לעליון, כך אם יפעול העליון תהיה חסרה החלק של התחתון. אם כן אינו שהענין עצמו משתלשל ממדרגה למדרגה, אלא שהם הרבה מדרגות, כולם סבות לענין אחד הצריך לכולם. אך אבי"ע - כל אחד נותן חלק אחד בפני עצמו בנבראים, דהיינו בריאה נותנת הנשמות, יצירה נותנת המלאכים, עשיה נותנת הגשמים. אם כן הנפרדים הם ענין אחד, יוצא מסבות הרבה, שהם כל העולמות, לא דבר אחד משתלשל משורש לשורש. ואם תאמר גם דאת הדרגה, כי הם הם
הנשמות, הם הם המלאכים, הם ההגשמים. אינו כן, שהרי אמרו, אימא מקננא בכרסיא, ז"א מקנן בשית סטרין, שכינתא מקננא באופן. וכמו שאימא וזו"ן אינם השתלשלות הדרגה זה מזה, אלא כל אחד ענין בפני עצמו, אף על פי שיוצאים בדרך השתלשלות, כן בי"ע אינם אלא ענינים בפני עצמם, שלכל אחד יש הפעולה שלו. ואלה הפעולות הם הם אותם שאמרתי - הוצאת נשמות מלאכים וגשמיים, שהם לפי אימא זו"ן. ועוד תראה, שהנשמה עצמה היא באה ממש מד' עולמות אבי"ע, ואין נשמה שלמה בלא ד' חלקים נל"ן ונר"ן. ואלה אינם ענין אחד משתלשל בהדרגה, כי הם כחות משונים זה מזה, לכל אחד פעולה בפני עצמה, נפש - היא הזנה את כל הגוף בכבד, רוח - העולה והיורד והעושה ההרגשים כולם, הנשמה - שופטת המחשבות השכליות במוח. אם כן נמצא אבי"ע כולם סבות מתחברות להמציא כללות אחד, דהיינו כללות הנפרדים, או כללות הנשמה, אם כן אינם הדרגה. אלא כיון שכולם מתחברים לעשות כללות אחד, נבין
שהם כולם ענין אחד, שצריך כל הדברים האלה להיות שלם בכל חלקיו: ב. הוא עולם אחד עם שלושה לבושים, כי יש בעוה"ז גוף ולבושיו, ושורש זה צריך שיהיה למעלה. והנה לבוש הוא מה שמכסה גוף אחד שכבר הוא שלם בכל עניניו, שאין זה המכסה - חלק מן הגוף כלל. ויכולים להמצא הרבה לבושים זה על גב זה, ששום אחד מהם אינו מוסיף דבר בעניני הגוף. וכן הם בי"ע לגבי אצילות, כי הלא כל ההנהגה כבר ידענו שהיא נשלמת באצילות, ושם נעשים כל הזיווגים, כל הענינים הצריכים לכל הבריות שבעולם. אלא שאינו מתגלה לתחתונים אלא מלובש בלבושים, שהם בי"ע, שאינם אלא העלמים מסתירים את האצילות. וכבר שמעת שכל אבי"ע ענין אחד, שאינם לפי ענין ההדרגה לבד, אלא הם שלשת מעלימים אור האצילות, ומלבישים אותו להגיע אל התחתונים: ג. והיינו כי האצילות עצמו אינו אלא שלם אלא עם לבושיו, כיון שמן הראוי הוא שיהיה האדם מלובש בלבושיו, אם כן כשמדברים על דמות האדם העליון נבינהו מלובש בלבושיו. ועל
כן כשאנו מזכירים אצילות, צריך להבין שיהיה לו הג' לבושים, דהיינו בי"ע בבחינת לבושים, וכדלקמן. והיינו שהאצילות אי אפשר לעשות אפילו מה ששייך לו, אלא אם כן יהיו עליו בי"ע ללבושים, שנעשים לשכינה כנפיים כמ"ש בזוהר: ד. אמנם כשנבחין הלבושים כל אחד בפני עצמו, היינו כי כל האורות העליונים לפי פעולותיהם - כך הוא ענינם. פירוש - לפעמים יש האורות שאינם אלא טפלים לאורות אחרים בפעולת מה, אך כל אחד בעצמו הם אורות גדולים, כוללים עיקרים גדולים. וכשאינם נטפלים לאורות האחרים ההם - הם נקראים עיקרים, ואז צריך להבחין בהם חילוקים לפי ענינם בפרט. וכך הוא הענין בלבושים האלה, יש זמן שהם טפלים לאצילות, פירוש - יש מציאות הפעולות הנפעלות בעולם שצריכים הלבושים להטפל לאצילות, ויש תנאי הפעולות שהם צריכים להיות עיקר בהם, ובבחינה זאת נבחנים בפני עצמם: ה. נקראים כל אחד עולם בפני עצמו, היינו כי כל פעולה הנמשכת שלמה בכל מדרגות
הצריכות לה - נקראות המדרגות ההם עולם שלם, וכמ"ש למעלה: ו. וכאמת יש לכל אחד פעולה בפני עצמה, והיינו הפעולות שפירשנו למעלה, וכדלקמן: חלק ב: א. נמצא, כשנבחין בי"ע עם האצילות - לא יחשבו אלא ללבושי האצילות, והיינו כמ"ש למעלה, הפעולות שאינם נעשות אלא באצילות, ובי"ע טפלים להם, שאינם אלא נמשכים אחריו, ואין להם שום פעולה - בבחינה זאת נקראים לבושים: ב. וכשנחשבים לפי פעולותיהם - נקראים עולמות בפני עצמם, היינו במה שמגיע אליהם לפעול, והוא גילוי הפעולה שנעשית באצילות:
פתח לט עולם הנקודים הוא כללות כל הנמצא אחר כך: עולם הנקודים היה כמו חומר אחד שממנו צריך לפרט אחר כך כל הפרטים. והיינו כי כל הנמצא בין למעלה ובין למטה - הכל הוא רק ענין אחד, בנוי מפרטים רבים. והוא איננו כללי אלא אם כן כל פרטיו עומדים בו בשוה ? כי כך כל הנברא הוא רק לכבוד הבורא, והוע ענין "כל פעל ה' למענהו". ובזה נכללות כל הבריות הטובות והרעות, כי הכל ענין אחד ומציאות אחת לבד של בריאה המשלמת גילוי יחודו וכבודו של א"ס ב"ה: אחר שביארנו ענין כללות אבי"ע, כדי לבאר על פי זה עניני עולם הנקודים, עכשיו נבוא לביאור עולם הנקודים לפי ענין זה: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עולם הנקודים היה וכו', וזאת היא הנחה ראשונה בעניך עולם הנקודים, שהוא כללות כל הנמצא אחר כך. ח"ב, והיינו וכו', והוא ביאור זה הדבר איך הוא:
חלק א: א. עולם הנקודים היה כמו חומר אחד, לפיכך לא נקרא לעולם הנקודים - הדרגה, כי הוא רק כללות כל הנמצא בהדרגה אחר עולם העקודים. אלא שהכל היה עדיין כמו חומר שלא קבל שום צורה. ופירוש זה הדבר, שהוא חק אחד כללי, שאינו אלא מציאות כל מה שעתיד להמצא. פירוש - שכבר שמעת איך העולם הזה של נקודים אינו אלא הכח הפרטי שיש בדמות האדם שעומד להוציא הרע. אך אין סוף הכוונה להוציא הרע, אלא שיחזור לטוב. אלא שאי אפשר לו לחזור לטוב בפועל אם לא יהיה מתחלה רע בפועל. והנה נבחין עתה פרטי הענין הזה, כדי שיחזור כל הרע לטוב, צריך כל הנמצאים שנמצאו מן ראש האצילות ועד סוף העשיה. ואין דבר זה נשלם לא בספירות לבדם ולא בנפרדים לבדם, אלא זה וזה צריכים להשלים הענין הזה. ואדרבא, בבחינה זאת אין הפרש בין ספירה עליונה שבספירות לנפרד שפל שבנפרדים, ששניהם הם רק לגילוי יחודו של א"ס ב"ה וב"ש לעול"ע, והיינו - "כל פעל ה' למענהו",
כדלקמן. והנה זהו הענין הראשון שנתגלה עתה באורות העינים, והיינו מה שציירה המחשבה העליונה כל ההנהגות העליונות, וכל הנפרדים גם כן, רק בבחינה זאת שבהם, שהם עומדים לגלות היחוד העליון בבחינת החזרת הרע לטוב. והנה תראה הפרש גדול בין ציור זה לכל ציור אחר בכל מדרגה שהיא. ועל כן אינו שוה עולם הנקודים לשום עולם אחר, לא שקודם לו, ולא שאחריו. כל שאר העולמות הם נפרדים מצוירים במחשבה העליונה, אך הציורים הם מיני הנהגות. דרך משל, אם עין האדם יצטייר במחשבה, ירצה לומר שנצטיירו שם מיני הנהגות בענין ההשגחה, שהם הם למטה העין של אדם בכל גווניו וחלקיו. אך בכאן נוסף שיש ב' ציוהים, ציור התחתונים בדרך הנהגה כנ"ל, ועוד ציור התחתונים לפי מה שהם. פירוש - כי הרי שני מציאויות צריך שיהיו, והיינו שדמות האדם יתפרש בב' דרכים, א' - בדרך הנהגה, ויהיה כל כך מיני הנהגות. ב' - בדרך ציור מראה ההנהגה, והם הנפרדים למטה.
וצריך חק אחד כללי שיתן מציאות לזה ולזה. ולנפרדים עצמם צריך שימצא כח אחד גורם להם הצורה בדרך מה שהם מצטיירים, הוא העומד על הנפרדים עצמם להעמידם בצורתם, והוא הנקרא בספר יצירה, צו"ר ט"ק, ובו יש כח להוציא הנפרדים יש מאין, לפי בחי' שיהיו ענפים שלו, בהיותו מין הארה אחת שאין לה להוציא ענפים אחרים אלא נפרדים, יש מאין לפי בחינתה. ואמנם כח זה אינו נמצא בספירות מצד עצמם, פירוש - אינו הדרגה אחרונה שבאורות הספירות, יען הוא נמשך לפי היש מאין שאינו הדרגה. כי בהמצא נפרדים, שהם בריאה יש מאין, נמצא ההתפשטות מן הספירות עליהם, להמציאם כמו ענפים להתפשטות ההוא. והנה יש הפרש בין מה שהיה נכלל בזה העולם מן דמות אדם בדרך הנהגות, ומה שנכלל בו מדמות אדם בדרך ציור המראה. כי אותו של הנהגות היה יכול להמצא כולו בכל ענפיו, שאינם אלא אורות, כמו השורש. אך אותו של הנפרדים לא היה יכול להמצא אלא הכח צו"ר
ט"ק בפועל, וענפיו בכח, שכבר יש בטבעו ומהותו להוציא ענפים נפרדים ממנו לפי כל פרטיו, מה שאין כן שאר הספירות, שאין בטבעם אלא להוציא אורות אחרים שיהיו ענפים להם. כלל הדבר, שני מיני שרשים יש - יש שורש מוציא ענפיו במינו, ושורש מוציא ענפיו שלא במינו. וכלל שני שרשים אלה הוא עולם הנקודים. פירוש - לא השרשים עצמם, אלא הסוג של שני מיני שרשים אלה, והוא חק המציאות של שני שרשים אלה, עם כל תולדותיהם הצריכים להמצא בהם. ונקרא זה התחלת כל אלה התולדות שבאים גם כן בדרך הדרגה, מצב אחר מצב, שניהם תחלתם בנקודים, שהוא כמו חומר כללי להם, שמשם אחר כך יוצאים כל השרשים אחת אחת, ולובשים צורתם בפני עצמם, ומוציאים ענפיהם כל אחד בפני עצמו, הא כדאיתא והא כדאיתא. יש להקשות, אם כן נקודים הוא הדרגה לאצילות, אם כן נמנהו בין העקודים והאצילות, והרי אמרנו למעלה שאין לו למנות כך, שאם היה כך - לא היה יכול להיות דבר
המתבטל. תשובה, ההדרגה הזאת אינה למנות עם הדרגת האורות ענפי א"ק, שאינה בסוג תחתיה, כי הדרגת האורות היא הדרגת דמות אדם מכח אל כח, מכח גדול לכח פחות ממנו. אך הדרגה זאת היא הדרגת כח אחד ממצב למצב שבו, ואין מתחלף ערך מצב אחד עם עולם העקודים, מערך מצב אחר עמו. נחזור לענין, עולם הנקודים הוא סוג המצא שני מיני שרשים אלה עם כל תולדותיהם, אורות אבי"ע לפי שורש אחד, הנפרדים לפי שורש אחר. וזהו פירוש מה שתמצא תמיד שאנו אומרים שהכל נעשה מברורי המ"ק, כי כך יוצאים מן הסוד הזה האורות כמו שיוצאים הנפרדים. ואמנם כל זה הוא רק בבחינת החזרת הרע לטוב, שבזה הוא שהכל שוים כנ"ל. אבל אף על פי שאנו אומרים שהוא סוג, צריך להבין אותו יותר מסוג, דהיינו חומר אחד. וזה כמ"ש למעלה בענין הרשימו, כי הוא סוג בבחינת מה שכולל ענין כל הפרטים שיפרטו, אך נקרא חומר אחד. והיינו כי הוא עצמו כללות כל העצמים הצריכים להתחלק, כל
אחד בפני עצמו, לפי הצורה הראויה להם: ב. שממנו צריך לפרט אחר כך כל הפרטים, זהו מ"ש למעלה, שכל הנמצאים, בין באורות בין בנפרדים, אינם אלא פרטי הסוג הכללי הזה: חלק ב: א. והיינו כי כל הנמצא בין למעלה ובין למטה - הכל הוא רק ענין אחד, בנוי מפרטים רבים, בין למעלה ובין למטה, פירוש - בין באורות בין בנפרדים: ב. והוא איננו כללי אלא אם כן כל פרטיו עומדים בו בשוה, שכיון שהכונה בכאן הוא שכל מה ששייך בו רע באיזה צד - יחזור לטוב, עד שמהחזרה הכללית הזאת יתגלה ויראה אמיתת היחוד, הנה כל צד שחסר מאלה הפרטים, לא נשלמה עדיין הכוונה הכללית, שהוא גילוי היחוד הזה: ג. כי כך כל הנברא הוא רק לכבוד הבורא, והוא ענין "כל פעל ה' למענהו", הוא מה שאמרתי לך למעלה, שהענין הזה שאנו אומרים שהוא כלל בנבראים - הוא הכבוד העליון: ד. ובזה נכללות כל הכריות הטובות והרעות, כי כך נגלה היחוד מן הטובות, מצד מה
שמתחזק בהם הטוב, כמו מן הרעות, מצד מה שאף על פי שהם רעות, הרי הם צריכים לחזור לטוב: ה. כי הכל ענין אחד ומציאות אחת לבד של בריאה, שלפי הענין שאמרנו, נמצא שנוכל לקרוא לכל הנמצא מעולם הנקודים ולמטה - מציאות אחת לבד, שכל המדרגות שנזכיר, אינם אלא חלקי המציאות הכללי הזה: ו. המשלמת גילוי יחודו, היינו כי כל המציאות בכל חלקיו צריך כדי שיתגלה היחוד העליון בשלמות: ז. וכבודו של א"ס ב"ה. כי זהו גדר כל הענין הזה - מציאות העשוי לכבודו של א"ס ב"ה, לגלות כבוד יחודו במציאות הזה:
פתח מ תחילת התפרטות עולם הנקודים לפרטיו: זה החומר הכללי היה לו ליחלק לפרטיו, ואז ראשית הכל היה המונח הכללי, ונקרא אצילות עם שלושה לבושיו. ואחר כך היה מגיע שליטה לכל לבוש בפני עצמו, והיו נקראים שלוש עולמות בי"ע. כי האצילות מתוקן בתיקוניו הוא שורש הכל. ובי"ע - מוציאי תולדות האצילות, כל אחד מוציא תולדה בפני עצמו הראוי לו. וכולם אינם אלא תולדות מה שיש באצילות כבר: אחר שנתבאר איך עולם הנקודים הוא חומר אחד שצריך ליחלק לפרטיו, עכשיו נבאר מה ששייך בענין התחלקו לפרטים: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, זה החומר הכללי, והוא ההנחה בכלל בענין התחלקות החומר לפרטים. ח"ב, כי האצילות וכו', והוא ביאור וטעם וה הענין:
חלק א: א. זה החומר הכללי היה לו ליחלק לפרטיו, כי התחלת המציאות הוא החומר לבדו. אחר כך צריך שינתן מציאות לכל פרט בפני עצמו, לפי הענין והצורה הראויה לו, כנ"ל: ב. ואז ראשית הכל היה המונח הכללי - החומר הראשון הזה הוא כלל אורות הס"ג היוצאים מן העינים, שמהם אנחנו מדברים. וכדי להשתלם יציאת כל פרט מן החומר הזה, צריך שימצאו כל הנמצאים העליונים והתחתונים, כי החומר הוא חומר לכל, כנ"ל. אך ענין הראשון מה שצריך לצאת בהתפרט החומר לפי ענין השתלשלות ההנהגה, הוא, כח אחד כללי שיכלול הכל כאחד, אך שחלק מן הפרטים האלה שנכללים בו יהיו בדרך עיקר, והשאר טפלים אליו להשלים ענינו. וכל זה נקרא רק פרט אחד, שהרי אין ענין זה נשלם אלא בחק אחד לעיקר, והאחרים לטפלים לו. ותראה מה שבין המונח הזה לחומר הכללי. החומר הכללי הוא כולל כל החוקים וכל הנמצאים, לפי [מה] שהם מושלמים בכל תנאיהם, וזה המונח - אינו בכלל, אלא ענין
אחד בדרך עיקר, והאחר טפל להשלים ענינו: ג. ונקרא אצילות עם שלושה לבושיו, והיינו אצילות הוא העיקר, וג' לבושים הם הטפלים, ואחריהם נמשכים גם הנפרדים: ד. ואחר כך היה מגיע שליטה לכל לבוש בפני עצמו, וזהו תשלום ענין החומר הכללי, שהוא כולל כל החלקים לפי מה שהם, ונכלל בזה להיות כל לבוש שולט בפני עצמו ועושה את שלו. שכל מה שהוא עושה - אינו אלא תנאי אחד ממה שנבחן בכללות ההנהגה, שהוא האצילות עם כללות ענפיו: ה. והיו נקראים ג' עולמות בי"ע, והיינו כמ"ש כבר למעלה, כי כל מה שניתן לו שליטה בפני עצמו קונה שם בפני עצמו, ומגלה כחותיו בפני עצמם, כי מה שכשהוא נטפל לאחרים אינו נקרא בשם בפני עצמו, אלא כמו חלק קטן מן האחרים שהוא נכלל בהם:
חלק ב: א. כי האצילות מתוקן בתיקוניו. שלעשות פעולותיו - צריך כל מה שיש בו, וגם שיהיה לבוש במלבושיו: ב. הוא שורש הכל, שאצילות ענינו הוא - הכנת כל הדברים בתחלה, בבחינת כל המדרגות ותיקוניהם, הצריכים להמצא: ג. ובי"ע - מוציאי תולדות האצילות, שזהו גדרם של בי"ע ממש - להוציא פעולות האצילות:
ד. כל אחד מוציא תולדה בפני עצמו הראוי לו, והיינו שלפי מהות העולמות בבחינת תיקוניהם ומציאותם - הם מוציאים מן האצילות פעולות לפועל. והדברים הולכים בהדרגה, כי כח מה שמוציאה היצירה הוא פחות משל בריאה. אך מלבד ההדרגה, יש להם ענינים כל אחד מוציא תולדה בפני עצמו, אלא שכוחם הוא הנבחן בערך ההדרגה: ה. וכולם אינם אלא תולדות מה שיש כאצילות כבר, שאין נוסף מהם שום דבר חדש ממש, אלא המשכת איזה ענין מעניני האצילות:
פתח מא הטעם שלא התחבר האור עם הכלים עד לאחר התיקון: המונח הזה הכללי היה צריך לקבל אורו בתחלה בסוד הקו המתחבר עם הרשימו. אך בתחלה היה צריך להשתלם, כי מפני כך היה הצמצום בתחלה - כדי שימצא מקום לרע שיהיה ניתקן, וסוף הכל יהיה טוב. ולכן האור, שהוא מן הא"ס ב"ה, צריך להמתין גם כן שיהיה הכלי נשלם, שבו מושרש ענין הרע, ואחר כך יאיר בו, ואז יהיה הכל נשלם. על כן לא נתחבר בתחלה האור עם הכלים, אלא נעלם למעלה, עד שישלימו הכלים את ענינם, והוא שיתנו מקום לרע לשלוט, וגם תשלם שליטתו, ויבוא תיקונו לחזור הכל לטוב, אז יאיר בו האור: אחר שבארנו ענין הנקודים והנכלל בהם, צריך לבאר מה שנעשה בהם בבחינת הוייתם וביטולם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, המונח הזה הכללי וכו', והוא ענין חיבור שהיה צריך האור להתחבר עם הכלים לפי טעם ההנהגה. ח"ב, על כן לא נתחבר, והוא המעשה איך שנעשה על פי טעם זה: