ספר קלח פתחי חכמה
פתח מה
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
פתח מה השבירה היתה בהגיע האור לסוף הכלי ששם מושרש הרע: רק בחלקים היותר שפלים שבכלים היה נראה זה הרושם מעט של שורש לס"א. ועל כן נכנס האור הכללי בתחלה. והיה הולך ומתפשט בסוד המונח הראשון עד החלקים השפלים האלה. והת הם ענין הלבושים, הנחשבים לרגלי האצילות. ולכן עד שלא הגיעו להם - לא היתה השבירה. ובהגיעם שם - היתה. ואז חזרו לאחור, ויצאו אפילו מן החלקים העליונים: אחר שאמרנו שהיה גילוי הס"א בנקודים האלה, עכשיו נציין לו מקום הפרטי: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, רק בחלקים וכו', הוא המקום המצויין לשורש זה. ח"ב, וע"כ נכנס, והוא מה שנעשה לפי ענין הזה:
חלק א: א. רק בחלקים היותר שפלים שבכלים, שאין מקום לשורש הרע אלא בחלקים האחרונים של המדרגה. וזה, כי חלקי המדרגה הם ענינים שהם גם כן בהדרגה, זה תחת וה כמיני הסוג. והענין האחרון שבכולם הוא הוצאת הרע, שהוא היותר שפל במעלתו, ושענינו פחות מן האחרים בשליטה והנהגה: ב. היה נראה זה הרושם מעט של שורש לס"א, הוא הרושם שזכרנו למעלה שנראה בנקודים, ויתפרש לקמן:
חלק ב: א. ועל כן נכנס האור הכללי בתחלה, היינו האור הראוי למונח הכללי, שגם הוא כללי כמוהו: ב. והיה הולך ומתפשט בסוד המונח הראשון עד החלקים השפלים האלה, שלא היתה השבירה מיד בכלים, שהרי מלוכה כתוב בהם, אלא שהיה האור מתפשט עד סופם, ובכל אותו הזמן היה להם מלוכה, ורק כשהגיעו לסוף - היתה בהם השבירה, כשהגיעו למקום שהיה שם שורש זה, וכדלקמן: ג. והם הם ענין הלבושים שנחשבים לרגלי האצילות, כי כבר אמרנו למעלה איך כל הסדרים נכללים תחת סדר העשר ספירות. ונמצא שאף על פי שהגוף עצמו שלם בעשר ספירות, בחשוב עליו הלבושים - יהיה הגוף כמו תשע ספירות, והלבוש - מלכות להם: ד. ולכן עד שלא הגיעו להם - לא היתה השבירה. ובהגיעם שם - היתה: ה. ואז חזרו לאחור, ויצאו אפילו מן החלקים העליונים, והיינו כי אז גזרה המחשבה - שכיון שאי אפשר לידבק האור עם הכלי מחמת ענין זה שיש בכלי, אין טוב אלא להניח לכלי
לעשות את שלו. ואחר כך יבוא האור ויכנס בו, ויתחבר חיבור שלם: פתח מו נפילת ושבירת הכלים: כשהוצרך לתת שליטה ללבושים בפני עצמם לתקן את עצמם, נתעלם החלק העליון שהיה בנקודים, והוא ענין האצילות שלהם, ואז היו שולטים הלבושים בפני עצמם. וזה נקרא להם נפילה, כי היו נופלים ממה שהיו נכללים באצילות בסוד לבושיו, ושולטים בפני עצמם, ולא בסידור ותיקון, אלא בקלקול, ריקים מן האורות שנתרחקו מהם. ואז היו פונים תמיד לתת מקום לרע לצאת ולהמצא, כרי שיתוקן לבסוף: אחר שבארנו ענין הלבושים האלה, ושהיו צריכים לשלוט כדי להוציא הרע, עכשיו נפרש שליטתם זאת וענינה: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כשהוצרך לתת שליטה, והוא ענין שליטת הלבושים. ח"ב, וזה נקרא נפילה, והוא ששליטתם נקראת נפילה, והטעם לזה:
חלק א: א. כשהוצרך לתת שליטה ללבושים בפני עצמם, זהו מה שכתבתי למעלה, שהרע היה מושרש רק במעשה שעושים הלבושים בשעת שליטתם, שהם נבחנים לעולמות בפני עצמם, כי כל מה שעומד בבחינת אצילות - נאמר בו, "לא יגורך רע". והנה בהיות הכוונה להוציא ענין הרע, על כן צריך שישלטו הלבושים האלה, ואז יוציאוהו: ב. למקן את עצמם, זהו גם כן מה שכתבתי למעלה - שכל זה הוא לצורך התיקון. כי עד שלא יצא הקלקול בתחלה, ונזדמנו הדברים ליתקן בסוד החזרת הרע לטוב - אין לאור לבוא, כי אדרבא, בעבור זה נעלם האור להניח לכלים לעשות ענינם זה: ג. נתעלם החלק העליון שהיה בנקודים, והוא ענין האצילות - שלהם, היינו כי פעולות העולמות האלה, היינו, אחר שנתאצלו האורות באצילות - להמשיכם לחוץ לצורך התחתונים, וכל אחד לוקח מן האצילות מה שלוקח, וממשיכו למקומו, וזהו הסדר המתוקן. אבל עתה ל] זאת היא הכוונה, כי עתה צריך לברר מציאות העולמות האלה לפי עצמם, שיהיו ראוים אחר
כך לעשות הפעולה הראו?ה להם, דהיינו ההמשכה מן האצילות. הא למה זה דומה, לצינורות שנוטלים מים מן הנהר וממשיכים אותו למקומם, כל צינור - החלק הראוי לו להגיע אל מקום הראוי לו, הרי זה סדר מתוקן. אך כשרוצים לתקן הצינורות בפני עצמם, דהיינו לעשותם כלים מוכנים, להיות אחר כך צינורות שיהיו למי הנהר, הנה אין הנהר שייך להם בזמן התקנם כלל, אדרבא אין לו לשפוך על ידם, וכאילו אינם צינורות שלו. ובאמת כשהם הולכים ונבנים חוץ ממנו, אינם צינורות שלו, אלא כלים נבנים, עתידים להיות צינורות שלו. כן הדבר הזה, כשבי"ע עם אצילות אחר שכבר הם בנוים - אז כל אחד לוקח מן האצילות וממשיך. אך בהבנותם כל אחד בפני עצמו, אין שייך אצילות בזה, אדרבא, הוא מתעלם, ומניח להם להיות רק גולמי כלים, שהולכים ונבנים מעט מעט, עד שנשלם כל התלוי בהם לבנינם, כדי שאחר כך יהיו לצינורות אליו. ועל כן עתה שהוצרך לעשות דברים התלוים במציאותם,
דהיינו הוצאת הרע, והחזרת הקלקולים תיקון כנ"ל, הנה האצילות נתעלם מזה הדבר, כי אינו שייך בו. ונשארו העולמות הם לבדם, שהולכים להתברר ולהתקן. שאין לאצילות חלק ונחלה בהוצאות הרע כלל, אלא אורו ימשך דרך בי"ע, כשיהיו מתוקנים לצינורות לו: ד. ואז היו שולטים הלבושים בפני עצמם, כי אז אין להם להחשב לרגלים לו, אלא מרגלים שהיו - נשארו עולמות בפני עצמם:
חלק ב: א. וזה נקרא להם נפילה, אף על פי שהתפשטות כסדר הוא, שיהיו בי"ע בתחלה לבושי אצילות - אחר כך עולמות בפני עצמם. אך בנידן דידן אינו כך, אלא נקרא נפילה, והיינו מיתת המלכים, וכדלקמן: ב. כי היו נופלים ממה שהיו נכללים באצילות בסוד לבושיו, ושולטים בפני עצמם, סדר התפשטות הוא - שהאצילות נשאר, והלבושים הם מתפשטים, דהיינו שניתן להם שליטה לכל אחד, להמשיך מן האצילות חלקו, כנ"ל. אך כאן נתעלם האצילות, ואין הלבושים ממשיכים ממנו בסדר הנ"ל. אלא אדרבא, נפילה הוא להם, שלא הם נתפשטו, אלא אצילות הוא שנסתלק. ואז מה שהיו הם רגלי ולבושי האצילות - נשארים עולמות בי"ע בפני עצמם, יען חסר מהם הגוף שהיו מלבישים. ונמצא שבסדר ההשתלשלות, בבחינה אחת הם לבושים, ואחר כך הם נבחנים בבחינה אחרת בזמן שליטתם, והם עולמות. [נ"א, אבל אעפ"כ שתי הבחינות צודקות בהם בכל פעם], אך כאן אותה הבחינה עצמה שהיתה בסוד הלבושים - נשארה עולמות, שחסר
מהם בחינת היותם לבושים, יען חסר מהם הגוף המתלבש, כמ"ש. ואין זה אלא שהם צריכים עתה להבנות, כדי להיות אחר כך על דרך זה לבושים לאצילות, ואז יהיו בפעולתם הראוי להם. וכן תבין שאין דומה שליטתם זאת לשליטה שיש להם כשהם מתוקנים עם האצילות. כי בשליטה שיש להם כשהם מתוקנים עם האצילות - הוא ששולטים להמשיך אורות האצילות לתחתונים. אבל שליטה זאת אינה כך, אלא שהם שולטים בסוד החלקים שלהם ממש, בלא שייכות עם האצילות כלל. אלא שהם שולטים בסוד חלקיהם ממש - לגלות כחותיהם ופעולותיהם הפרטיות בבחינת בנינם, כדי להוציא עניני הרע הבלועים בין הכחות האלה: ג. ולא בסידור ותיקון, אלא בקלקול, זה השבירה שאנחנו מזכירים. כי יש נפילה, ויש שבירה. נפילה - ר"ל שנפלו ממדרגה עליונה לתחתונה כנ"ל, ושבירה הוא שלא היו שולטים בסידור חלקיהם כראוי, אלא אדרבא, באותם הקלקולים שגורם הרע כשהוא שולט. כי כבר שמעת שהשבירה היתה שליטת כחות ההפסד, שהיו מפסידים אותם, ונעשו בכל מיני קלקולים, בכל
מיני רעות שיכולים להיות בעולם. והם הם למעלה כל מיני פגמים וקלקולים שיכולים להמצא באורות העליונים. שהרי זה הוא שיעור כל ההפסדים, כי מה שלא שיער מתחלה - לא היה יכול להיות אחר כך: ד. ריקים מן האורות שנתרחקו מהם, גם זה חסרון גורם להם כח לעשות הפעולה הנרצית בהם בשבירתם זאת. והיינו כי האור הוא בסוד היחוד המחזיר כל הרע לטוב. אך בכאן הכוונה היתה להוציא הרע בבחינת רע. והנה בזה מוסיפים כח הכלים האלה, לעשות פעולה, במה שנתרחק מהם האור, ושהם יורדים עזובים ממנו, שאז רצה לומר שאינם מתנהגים על פיו, אלא אדרבא, מהעלמו הגדול נמשך הענין הזה של השבירה. ואז הם נותנים כל מגמת פניהם להוציא הרע, וכדלקמן. ולא היה באמת מעשה מעלים השלמות כזה - שהאור מאס אפילו ליכנס כלל בענין הכלי. ואז נשאר הכלי שולט רק בבחינת הדין הקשה: ה. ואז היו פונים תמיד לתת מקום לרע לצאת ולהמצא, כי כיון שנתרחקו מן ענין השלמות
הרחק גמור. אז נשארו פונים רק לענין זה, והיו כל הדברים רק לזה: ו. כדי שיתוקן לבסוף, עם כל זה לא היתה הכוונה לעשות רק רע, אבל הכוונה התכליתית הרחוקה עם כל זה היתה רק לתיקון. וכן תראה שלא עזב על כל פנים האור מהאיר מרחוק אל הכלים. אפילו כשלא האיר עוד, שאז נעשית הנפילה - נפילה גדולה, על כל פנים היו הרפ"ח ניצוצין שירדו עם הכלים. כי הכוונה סוף סוף היא רק, אדרבא, לעשות מן הקלקול הגדול הזה - תיקון גמור שלם לגמרי:
פתח מז מהלך תיקון הכלים מהרע: כשרצה המאציל ית"ש לתקן עניני הלבושים האלה, היה מברר מדרגותיהם אחת אחת, שלא תהיינה פונות אל הרע, אלא יחזרו פניהם להסתלק ממנו. ואז כל.מדרגה היתה מניחה ענין הוצאת הרע למדרגה שלמטה ממנה. ונמצא, שהיה לה חלק בזה, רק שהיתה מסתלקת ומתנקית ממנו. ואז היא היתה ראויה לקבל אור. וכן כל מדרגה למדרגה שתחתיה, עד שנתבררו כל המדרגות של אבי"ע. כמו שהם עתה. והניחו ענין הוצאת הרע אל המדרגה התחתונה שבכל המדרגות - במלכות דעשיה. ואז הוכנו כולם לקבל את האור, חוץ מזאת האחרונה, באשר שאין לאור להתפשט אלא בכלי שנוקה מן הרע. וכל זה נקרא רק תיקון הלבושים של הנקודים, שכמו שהיו הכלים מתוקנים - כך היה האור הולך ונכנס בהם. וכל כלי שהוא רחוק יותר במדרגתו מענין הרע - ראוי לאור יותר גדול. אך האצילות הראשונה לא חזר ונתגלה, כי זה לא נקרא תיקון שלם של אלה הלבושים כל זמן שיש מדרגה זאת האחרונה כך - פונה להוציא הרע,
וריקה מן האור בשבילו: מי שחפץ להבין ענין אחד היטיב, צריך שיקבל מתחלה ציור אחד מספיק מכללות הענין ההוא מן הראש ועד הסוף, אחר כך ילך לפרטים. והטעם לזה פשוט, תחלת המחשבה סוף המעשה, וכל המעשים הראשונים נעשים על פי המחשבה המכוונת למה שבא אחרי המעשה ההוא. אם כן אי אפשר להבין המעשים הראשונים ההם, על מה הם באים, אלא בידיעת מה שבא אחריהם, כיון שהכוונה בהם למה שיבוא אחריהם. וכן עד סוף כל המעשים, שהרי הכל נעשה בעבור הסוף. והנה תנאי המעשים הם לפי מה שמכוון בהם, אך מה שמכוון בהם הוא מה שבא אחריהם. וסוף המכוון הוא המעשה שיבוא בסוף הכל. אם כן מי שירצה להבין עניני המעשים הקודמים - צריך שידע בתחלה הילוכם עד הסוף, ואחר כך יחזור לפרטיהם. ואז לא יצטרך להיות תלוי ועומד בהבנת פרטי הראשונים עד הגיעו לסוף. אלא כשכבר ידוע לו ההילוך, כל פרט ופרט יבינהו במקומו. ועל כן עכשיו שהתחלנו לפרש ענין הלבושים, איך שניתן להם שליטה בפני
עצמם כדי שיוציאו הרע מהם, ואחר כך יהיו ראויים להתחבר בהם האור, הנה צריך לפרש בכלל כל הילוך ענינם עד הסוף - שבאים לתיקון. ואחר כך יובנו כל הפרטים שנדבר בהם במעשים הקודמים לזה הסוף: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כשרצה המאציל ית"ש וכו', והוא ענין תיקון חזרת הכלים לקבל אורם. ח"ב, וכל זה נקרא וכו', והוא שכל זה הוא רק ענין [תיקון] הלבושים, ולא תשלום התיקון:
חלק א: א. כשרצה המאציל ית"ש לתקן עניני הלבושים האלה, והיינו כי היו המלכים שבורים כל כך זמן כמו שנותנים כחות הרע שנתגלה מהם. ופירוש זה הדבר, הנה ישראל ירדו בגלות, יש להם לעמוד כל כך זמן כמו כל כך מדרגות שיש ברע השולט עליהם. כך אלה המלכים היו עומדים בחורבן כל כך זמן, והיינו כל כך מדרגות כמו שנותן חלקי הרע. ואחר כך יתגלה הרצון העליון ויתקן בסוד היחוד, כאמור למעלה. כי הרע, אדרבא, הולך ומתגבר בכל יום, אלא שהרצון העליון ישים קץ בסוף הכל. והנה שורש כל זה הוא ענין המלכים האלה. על כן ירדו ונשברו, ועמדו שבורים לפי ענין הרע שהיה הולך ומתגבר במדרגותיו. וכשרצה הרצון העליון - שם קץ לזה הדבר, וחזר ותקנם. וזה עצמו זמן עמידת ישראל בגלות וגאולתם. והיינו כי הרע אינו מתקיים אלא עד שישלימו כחות הספירות, שהם כחות דמות אדם, לעשות את שלהם. כי הלא הכוונה כבר נתפרשה למעלה שהקב"ה רצה להראות, שמה שכנגד כל כח של
הספירות - יכולה הס"א לקטרג. אך כנגד כח היחוד השולט לא יכלה לעמוד אפילו רגע אחד, וזהו גילוי יחודו, כמפורש למעלה. וזה מה שנעשה במלכים האלה, כי הניח כל הכחות התלויים בדמות אדם - שכנגדם יהיה הרע שולט, והם כל כך מדרגות של רע שכנגד כחות האלה, ועל כן לא היה מגלה יחודו. וכך היו הולכים הדברים תמיד, אדרבא, הרע הולך ומתחזק יותר. אך כשנשלמו אלה הכחות של הספירות - אז גלה רצונו, ורצה בכח שליטתו לתקן הכל. והנה מאז והלאה הוקבעו כחות של הרע, כי כבר נתגלו, והיינו כנגד כל מה שהיה כח בספירות - כך יצאו כחות של הרע. ואחר כך נתגלה הרצון. וכן הוא עתה להיות הס"א שולטת בכל מדרגותיה, והם הם כנגד מדרגות הספירות. אך הרצון כבר נקבע להגלות בסוף מדרגות אלה, והוא יום הגאולה: ב. היה מברר מדרגותיהם אחת אחת, שלא תהיינה פונות אל הרע, כי בתחלה היה בחק המדרגות הוצאת הרע, והם הם שיעורי הנמצאים בלתי מתוקנים, שכך יצאו אחר כך אפילו למטה,
והיינו, "והארץ היתה תהו ובהו". כי בתחלה נבראת, ואחר כך נחרבה. והיינו נבראת מלאה מן הרע, עד שיצא הרע שבה והחריב אותה עצמה, שלא היה מניח לשום בריה מציאות. אחר כך, "ויאמר אלקים יהי אור", והתחילו להתברר הנבראים אחד אחד. ועם כל זה לא עבר הרע מן העולם, אלא שהנברא לא היה הוא עצמו מלא רע, אלא היה מבורר מן הרע, ומכוון עצמו להסתלק ולהנצל ממנו, והרע היה נשאר כפוי ונשפל. אלא שלפי שלא היה מתוקן לגמרי הנמצא ההוא, יוכל אותו הרע לחזור ולהתגבר ולהחריבו, אך לא יהיה דבר מוכרח זה הענין כמו שהיה מתחלה. כי מתחלה היה הרע כבר מוכן ועומד להתגבר, ועכשיו אדרבא, הוא משוקע ועומד להיות שוקט במקומו, אלא שיוכל להתעורר. ולא עוד, אלא שהחלק היותר קשה של רע שהיה גורם התגברות הראשונה - אינו עוד. פירוש - כי הנה בתחלה - לא די שהיה בכל הנמצאים רע גדול, אלא שלא היו החלקים מסודרים בדרך שיוכל אותו סדר לצאת לפועל, וזה
עצמו הוא רע גדול. והנה אחר כך נעשו הדברים בהדרגה, כי נסדרו הדברים בדרך אחר, וניתן מציאות חדש לנבראים עצמם, יותר נבחר ומתוקן, שמה שהמציאות הראשון לבדו היה גורם כל זה החורבן, מציאות השני הזה אינו גורם זה. ולא די זה, אלא שבהיות גם המציאות הראשון עמו - הוא עצמו נסדר בסדר, מה שלא היה לו מתחלה, עד שגורם לו שלא יהיו החלקים הרעים כך עומדים לצאת, אלא משוקעים במקומם. והרי אבד החלק הקשה, שהוא חסרון הסדר, כי הרי הסדר ניתן. ואז הרע אינו עומד להתגבר עוד תגבורת כל כך גדול. אדרבא, עומק הכוונה הולך לעשות שאותם החלקים שנשארו, יתהפכו סוף סוף לטובה. והנה כל זה הוא למטה, ושורש כל זה הוא למעלה. כי שיעור הנמצאים הוא הוא ההנהגה. ובתחלה היו הספירות חוקים של ההנהגה, כוללים בהם ענין הרע להוציאו לפועל, כדי שאחר כך בתיקונו יגלה היחוד. ועל כן כל מדרגה בפרט, בזמן הנפילה, שניתן ללבושים שליטתם, היתה הכוונה
בהם להוציא הרע. ועל כן חסר מהם השלמות לגמרי, שהוא המבטל הרע, כדי שיוציאו הרע. והנה הוציאו אותו, והיה גורם להם עצמם חורבן, והיינו שלא היו הכחות הטובים שבהם אלא בדרך שלילה, והכחות של ההפסד הם השולטים. אחר כך שיערה המחשבה העליונה הנמצאים היוצאים מן החורבן, והוא ההויות יוצאות מן ההפסד, ונתן להם מציאות, לכל הויה בפני עצמה. ואין הכוונה עוד עתה להוציא הרע, אלא אדרבא, לצאת מן הרע, בסוד היחוד העליון, שאף על פי שהיה הרע - יבוא התיקון, והיינו גילוי השלמות שנתעלם בראשונה. אך לא נתגלה כל השלמות בבת אחת, שלא ישאר עוד רע בעולם, אלא מעט מעט. הנה התחילו להמצא הנמצאים שהרע היה מחריב אותם, ולא החריבם עוד הרע כבראשונה. אלא שלא נקבע מציאותם לגמרי, כי יכול עוד הרע להתגבר עליהם ולהחריבם. אבל תבין ההפרש הגדול שיש בין מצבם הראשון ובין מצבם זה. שבראשונה היו מדרגות שכוונתם להוציא הרע. והיה נקרא שהענין
היה בהם עצמם בכל חלק וחלק, שכל חלק וחלק היה לו להוציא הרע שכנגדו. אך עתה כל מדרגה שהיתה נתקנת, ר"ל שהיתה יוצאה מענין הזה של הוצאת הרע, אדרבא, עומדת ליתקן מן הקלקול שהיה הרע גורם לה, אלא שלא עבר הרע מן העולם כנ"ל. ואם כן נמצא שהיה הרע עומד יכול לקלקל המדרגה ההיא, כי לא נקבע ענינה בשלמות לגמרי, שיוכל לשלוט ולהתקיים לעולם. אך נקרא שהרע חוץ מהם, פירוש - חוץ מענינם. והיינו, כי הנה עתה המדרגות מתבררות מן הרע, ענינם היפך ענין הרע, יען ענינם עתה התיקון, ולא הקלקול כמו שהיה מתחלה, שהיה אדרבא, בענינם להוציא הקלקול כנ"ל. אלא שכיון שיש הרע בעולם, ר"ל שאין ענינם נמלט מן הקלקול, שיכול לבוא עליהם ממקום אחר, אך לא שהם סיבה לו, על כן נאמר שהרע חוץ מהם. ונמצא שהבירור שהיה נעשה, היה - שהיתה מדרגה אחת יוצאת מתוך החורבן, שהיה מחריב אותה, והיתה נקבעת חק בהנהגה - שאין עוד ענינה להוציא הרע כלל, אלא
אדרבא, תיקון, אחר שכבר היה הרע וקלקל, וכדלקמן: ג. אלא יחזרו פניהם להסתלק ממנו, שאף על פי שמצד טבעם היה להוציאו, הנה עתה הם שמים עצמם להתקן בדרך היחוד, ומסתלקים מענין זה. והוא גילוי השלמות שזכרתי למעלה, שזהו כל ענין התיקון של הספירות. שכיון שנתגלה בהדרגה, גם תיקון הספירות הולך בהדרגה, פירוש - עתה הם חזרו לדרך היחוד להתקן. אך הרע לא נתבטל. והאמת, מה שהרע לא נתבטל - לפי שלא כל הספירות נתקנו לגמרי בדרך זה, אלא נשארה מלכות, כדלקמן. וזה ודאי, שאם היו כל הספירות נתקנות לגמרי - הנה לא היה מציאות לרע כלל. אך נמצאת למד שכל תיקון הספירות הוא רק גילוי השלמות, שאז נהפכות המדרגות לדרך היחוד, ונמצאו מסתלקים מענין הוצאות הרע, והרע הוא רק חוץ מהם, כי הוא רק ענין באותה המדרגה שלא נתקנה כך, וכדלקמן: ד. ואז כל מדרגה היתה מניחה ענין הוצאת הרע למדרגה שלמטה ממנה, בתחלה היו המדרגות
כולם פונות להוציא הרע, וכולם נחרבו. והנה נחשוב עתה כללות כל הנחרב - כללות אחד, והמדרגות יוצאות מתוך הכללות הזה, אחד אחד. והנה כל מדרגה שיוצאה מן הכלל, להיות נקבעת חק בהנהגה - הרי ענינה הטוב נקבע. אך ענין הרע שיצא ממנה אינו מתבטל עתה. וזה, כי לא הגיע גילוי השלמות, אלא לקבוע הנהגה אחת שתצא מן הרע, אך לא שתבטל הרע. ואמנם אין דבר בלא שורש, ואם אנו אומרים שהרע אינו מתבטל, מאין הוא מתקיים? אך הענין הוא, כל מדרגה היתה מתחלה מוציאה הרע, וכשנעשה הבירור - נברר לחק בהנהגה מה שיוצא מן הענין ההוא. ועם כל זה נשאר איזה שורש לרע מצד המדרגה ההיא עצמה, כי לא נגלה השלמות לגמרי עדיין, אלא שאותו השורש לא נחשב עוד למדרגה הנתקנת כלל. כי המדרגה הנתקנת היא חק אחד נקבע לפי התיקון, ואין שייכות לאותו החלק בזה. ועל כן נשאר אותו הענין לחוץ, עם כללות כל השאר מה שלא נכנס בבנין המדרגה הנתקנת. ואחר כך
יצאה מדרגה אחרת תחתיה, ונתקנה בדרך זה, והניחה השורש של קיום הרע שלה, וכן השורש של המדרגה הראשונה, עם כללות כל השאר. אמנם כשבאה להתברר המדרגה השניה מן הכללות, הנה בכללות היה מה שלא נברר עדיין, שבו כל הרע העומד להדחות, וכן מה שנדחה מן המדרגה הראשונה. כי הרי היה הכל כמו כרי אחד שנוטלים ממנו מעט מעט, וזורקין השאר, עד שסוף סוף נברר הכל. ונמצא, שבהתברר דרך משל כתר, הניח מה שהניח ממנו, כי הוא אינו מקיים עוד הרע שלו, אלא איזה בחינה מה שנשאר עדיין, יען לא נגלה השלמות לגמרי. אך זה אינו נחשב לבחינת כתר, אלא לבחינת החכמה שעדיין לא נבררה, ויש בה מה שמוציא הרע עדיין, שם הולך גם כן שורש ענין זה. ונמצא, אפילו הרע שנדחה מן הכתר - עתה מקויים מן החכמה שבאה אחריו. וכן החכמה נבררת, והרע נדחה ממנה, ועדיין הוא מקויים, אלא הקיום של הרע נשאר לבינה שבאה אחריה, והיינו קיום הרע של הכתר וגם הרע של חכמה.
עד שסוף נשאר כל הרע למדרגה אחרונה דמלכות דעשייה, שהיא מקיימת כל הרע של הספירות העליונות גם כן, והיא ספירה אחת שגם נבררה מן החורבן, שאם לא כן לא היתה נמצאת, אך נבררה מעט, והיינו שאדרבא, היא נמצאת להעמיד הס"א כל זמן שצריך, אבל להעמידה מנוהגת מן הקדושה, בסוד, "ומלכותו בכל משלה". אך יען ענינה עדיין הוא לקיים הס"א - נקרא שלא נבררה כאחרים, וכדלקמן. יש להקשות, אמרנו תרתי דסתרי אהדדי, כי אמרנו שהוא כמו הכרי שנוטלים אחד אחד, וזורקים השאר לכרי, ואמרנו שקיום הרע של כתר נשאר לחכמה, וכן של חכמה לבינה. והלא אין דה משל הכרי, כי הכרי הוא הכללות, ולא בהבחנת מדרגות, ובאמת כן מסתברא יותר, כי מה יש יחס לחכמה לקיים את הרע של כתר יותר מן האחרים. תשובה, האמת הוא שגם בזה הדבר יש הדרגה, פירוש - שהרע עצמו בתחלה היה לו שורש גדול, שהיה משתרש גם בכתר. אחר כך ירד מדרגה אחת, ולא נשתרש אלא מחכמה ולמטה. ואחר כך ירד
ולא נשתרש אלא מבינה ולמטה. וזה מורה תיקון העולם - שאין שייך הרע אלא בחלקים התחתונים, ולא בעליונים. ועל כן אף על פי שמצד אחד נראה שנזרק הפסולת לכרי, אך האמת שהיה מגיע הדבר מיד לחכמה, ומכל שכן משם ולמטה. ובהתברר חכמה - היה מגיע רק לבינה, וכן כולם, עד שנשאר במדרגה התחתונה שזכרתי: ה. ונמצא שהיה לה חלק בזה, כי הנה ודאי הוא שצריך שיהיה בס"א מה שמקביל לכל הספירות הקדושות. וההקבלה כך היא נעשית - שכנגד הטוב נדחה הרע לחוץ, ונעשה מדרגה אחת מן הס"א. אם כן צריך שלכל הספירות יהיה חלק בה: ו. רק שהיתה מסתלקת ומתנקית ממנו, והיינו כי זה הוא התיקון - להסתלק מן הרע שהיה יוצא ממנו: ז. ואז היא היתה ראויה לקבל את האור, והיינו מה שפירשנו למעלה, שצריך בתחלה שיטהרו הכלים מהוצאת הרע - אז יקבלו האור. ועל כן כל מדרגה שהיתה מתבררת - היה האור נכנס בתוכה: ח. וכן כל מדרגה למדרגה שתחתיה, עד שנתבררו כל המדרגות של אבי"ע:
ט. כמו שהם עתה, אחר שנעשו מבי"ע - אבי"ע, וכדלקמן: י. והניחו ענין הוצאת הרע אל המדרגה התחתונה שבכל המדרגות - במלכות דעשייה. יא. ראז הוכנו כולם לקבל את האור, חוץ מזאת האחרונה, שבכולם יש האור הפנימי, ובזאת אינו. והוא מה שכתב הרכ זללה"ה - שנקראת עשוק, שצריך להצילה מיד עושקה. יב. באשר שאין לאור להתפשט אלא בכלי שנוקה מן הרע, זהו הטעם מה שביארנו למעלה לכל ענין הבירור הזה: