ספר קלח פתחי חכמה
פתח קיב
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
פתח קיב או"א - התפשטות מוחי ז"א בכללות ובפרטות: אבא הוא סוד התלת מוחין דז"א, אך בכלל אחד, כזרע במוח האב. ואימא היא עצמה גילוי המוחין דז"א, ובה נתקנים בפרט, כעובר בבטן אמו: אחר שביארנו ענין או"א, נבאר עתה מה שיש להבחין בהם: א. אבא הוא סוד הג' מוחין דז"א, אך בכלל אחד, כבר אמרנו שאו"א הם התפשטות הח"ס, המביא מוחי ז"א עד המקום שצריך. ואמנם יש הפרש בין או"א, כמו שיש בענין הולד הנולד משניהם. שבתחלה בזכר הוא בכח ובכלל, ואינו יוצא ממנו אלא בדרך כלל. אך הנקבה מפרטת אותו בזמן העיבור, עד שניכר ונראה סימנו לחוץ. כן למעלה - או"א שניהם כוללים מוחי הז"א, ועתידים להוציאם. אלא אבא כשמוציא אותם - אינו מוציא אותם אלא בכלל אחד, ואי' כשמוציאה אותם, אפילו קודם הלידה, הרי הם נודעים וניכרים בה, ומכל שכן אחר שיולדת אותם: ב. כזרע במוח האב, שהוא כלול שם, וגם כשיוצא - יוצא בכלל אחד: ג. ואימא היא עצמה גילוי המוחין דז"א, ובה נתקנים בפרט. כעובר בכטן אמו, זה סוד
חו"ב, חכמה הוא כלל, בינה היא התבוננות על החכמה, והוא פרטיות הדבר. ונמצא לפי זה, אבא עצמו - התפשטות בסוד גילוי המוחין בדרך כלל, וכן כשהוא מוציא אותם - מוציא אותם בכלל, ואי' הוא סוד התפרט המוחין. וכן כשפועלת פעולתה בהם - מגלה אותם בפרט, בסוד העובר במעי אמו:
פתח קיג זיווגי או"א וישסו"ת: או"א עומדים בזיווגם תמיד למעלה, כדי שלא להפריד תיקון המוחין מצד השורש. אך ישראל סבא ותבונה הם סוד התפשטותם, לעשות מוחין בז"א בסדר הראוי לו: אחר שפרשנו ענין או"א עצמם, עתה נבאר מה שיש להבחין בזיווגם: א. או"א עומדים בזיווגם תמיד למעלה: ב. כדי שלא להפריד תיקון המוחין מצד השורש, כבר שמעת איך עיקר ההנהגה תלויה במוחין. ואמנם אלו הם העולים והיורדים לצורך השכר והעונש בעולם, וכפי כח המוחין - כך כח ההשפעה. אך המדה כך היא, האור שפועל פעולה - צריך שמקורו יהיה חזק וקיים, ואז יוכל או להתפשט או שלא להתפשט, אך לא שיבלע האור בזמן אחד, שיצטרך חידוש ממש בזמן אחר להוציאו. על כן או"א עליונים - הם שורש המוחין למעלה, וזה צריך שלא יפגם. אך יסו"ת, הם העשוין לפשט המוחין בז"א, אלו אין זיווגם תמידי. יש להקשות, הרי בדברי הרב זללה"ה מצאנו היפך מזה, שאדרבא, זיווג המוחין הוא שאינו תמידי, אלא זיווג חיות
העולמות הוא הנמצא תמידי. תשובה, מה שאנו מדברים כאן - הוא במהות הפרצופים לפי ענין ההנהגה, והיינו כי האורות משתלשלים ויורדים לפי ענין ההנהגה, מדרגה אחר מדרגה. פירוש - המוחין בז"א הם כללות הנהגת המשפט בסוד חד"ר, וכל שאר הפרצוף של ז"א הולך אחר זה, דהיינו חג"ת נה"י, אלא שהעיקר הוא במוחין. ותבין שאין אנו מדברים עתה בפעולה, אלא באורות - במהות מדרגותיהם. וכשהגיע האור לעשות חב"ד דז"א - אז נקרא שהגיע להעמיד ההנהגה על מכונה. ואמנם ענין או"א הוא ענין חב"ד אלה, אלא שהם שורש, שעדיין לא הגיעה ההדרגה לבחינה שצריך לפי הנהגת העולם. ולפי דרך זה - בח"ס יש שורש ענין חד"ר, וזה השורש מוציא או"א בסוד כלל ופרט. פירוש - שכל עניניו של אבא הוא החד"ר, אך בכלל, וענין אימא הוא ענין החד"ר ביותר פרט, ועדיין נקרא שורש. ועוד נעשה התפשטות בשורש זה, שהולך ומשים בז"א ההנהגה הזאת כראוי, והיינו שעושה המוחין שלו,
שאז ההנהגה במקומה, ובכחה הראוי לעולמות. ועל פי זה אמרנו, שמפני כך או"א עילאין, שהם החד"ר רק בשורש, הם עומדים בזיווג תמידי, שהרי הם בתיקון תמידי, בחינת מ"ה וב"ן בגילוי היחוד, ובכל היתרונות שגורם הזיווג. אך יסו"ת - ענינם ההתפשטות לצורך הז"א, והוא מתיחס יותר אל הז"א. על כן אין בו תיקון תמידי, אדרבא, כשאין צריך פעולה חדשה, שהוא חידוש המוחין, אינם אלא מפשטין הענין המתוקן כבר בשורש, והם המוחין לפי הזיווג שכבר נעשה. אך כשצריך לחדש מוחין - אז צריך שיהיו נכללים גם הם בזיווג, כי צריך שיקחו הבחינה החדשה המתחדשת בזיווג, ויפשטוהו בז"א. אך כשהם עושים פעולתם בז"א, כשהם מלובשים בתוכו, ודאי שאין צריך ביניהם זיווג, שהוא ההתלהטות החדש, כי אינם אלא המשך. אבל או"א, שהם הם החד"ר בשורש, צריך שיהיה ענין זה מתוקן היטב. כלל הענין, יש מהות הפרצופים, ויש פעולתם, אך פעולתם לפי מהותם. זיווג חיות העולמות נמשך מן שורש
ההנהגה, שהוא מתוקן תמיד, אך זיווג המוחין - מן ההתפשטות, ולכן אינו תדירי: ג. אך יסו"ת הם סוד התפשטותם, לעשות מוחין בז"א בסדר הראוי לו, לפשט ההנהגה מן השורש אל מקומה כראוי: פתח קיד סדר התפשטות חד"ר ממו"ס עד ז"א: סדר ההשפעה מתרין מזלין נוצר ונקה - דרך חיך וגרון לאו"א, ומאו"א ביחד לז"א, ומז"א לנוק'. וכפי רדת ההשפעה - כן מקבלת ציור אחר: אחר שביארנו עניני זיווגי או"א, צריך לבאר סדר ההשפעות נושרשם עד הסוף: חלקי המאמר הזה ב' ח"א, סדר ההשפעה וכו' ח"ב, וכפי רדת ההשפעה וכו':
חלק א: א. סדר ההשפעה, מה שנעשה במ"ס אין צורך להזכיר אותו באמת, כי הוא המקום שמשם נובעת ההשפעה, ודרכי הליכתה הוא במה שמשם ולמטה. והיינו כמ"ש כבר - שא"א הוא השורש, וכל השאר - ענפים ממנו. והדיקנא הוא התפשטות העשוי להמשיך מן השורש עד סוף כל מדרגות העולם: ב. מתרין מזלין נוצר ונקה, שהם כללות ההנהגה, וכמ"ש: ג. דרך חיך וגרון, שאין השפע נמשך מיד ממזלא ונקה אל או"א, אלא נכנס בגרון. והטעם הוא - כי הגרון דא"א הוא הכתר של או"א, ושם צריך ליכנס כדי ליכנס בתוך פנימיותם. ועל כן כשהגיע האור למזל ונקה - חוזר ונכנס בגרון לאו"א. אך מה שהולך לגרון - צריך שיעבור דרך החיך, שהוא הזכר של הגרון, שהוא חכמה, והגרון - בינה. ונמצא שאחר שנתפשט האור בתרין מזלין, חוזר ממזל ונקה, ונכנס דרך פנימה לחיך, ומן החיך לגרון, ומשם לאו"א. ולכן נאמר "דרך חיך וגרון", כי זה דרך שהוחק לו, שלא כסדר הנראה לעינים:
ד. לאו"א, דהיינו ביחד, כי זה ענינם של או"א - להיות שוים, והיינו שהמקבל עדיין במדרגה אחת עם משפיעו, ולא נשפל ממנו, כמו למטה בזו"ן. ונמשך זה מחמת תיקון המקבל, שאין פגם מגיע שם, ולכן הוא ראוי לעמוד בשורה אחת עם משפיעו: ה. ומאו"א ביחד לז"א, זה פשוט לפי הסדר, והנה ז"א הוא דעת מכריע בינתים בין חו"ב, שהוא לוקח אורותיהם ביחד: ו. ומז"א לנוק'. שאינה בהשואה לו, אלא שפלה ממנו מפני התחתונים:
חלק ב: א. וכפי רדת ההשפעה - כן מקבלת ציור אחר, היינו שרוב המדרגות עשויות להשוות השפע אל המקבלים. וכל מדרגה התחתונה מן הראשונה - היא יותר קרובה לתחתונים, וכשהשפע מגיע אליה - מתפעל ממנה ולוקח מהותה, ונמצא מתקרב יותר אל התחתונים, עד שמגיע למדרגה האחרונה ששם מתקרב לגמרי. כללות ענין זו"ן [קטו -קיח]:
פתח קטו זו"ן סיבה קרובה לבריות העולם והנהגתן: זו"ן - בם השורש לכל בריות העולם, ובהם עיקר ההנהגה, וכן תיקוניהם הם בערך מה שראוי להנהגת העולם. ועל כן כל עניניהם נודעים יותר בפרט, להיותם יותר קרובים לנו: אחר או"א יש זו"ן, ע"כ אחר שהשלמנו או"א, נבוא לבאר זו"ן הבאים אחריהם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, זו"ן בם השורש, והוא שזו"ן שורש העוה"ז. ח"ב, ועל כן וכו', זהו טעם למה מזכירים בהם דברים פרטים יותר מקבילים לדמות אדם:
חלק א: א. זו"ן - בם השורש, זה הדבר כבר נתבאר למעלה במאמר עולם הנקודים, שז"ת הם שורש של פרטי הבריות, וכל מה שלמעלה - אינו אלא הכנה מה שצריך להם לבוא לזה: ב. ובהם עיקר ההנהגה, זה פשוט, כיון שהם השורש העיקרי, צריך שיהיו גם מדרגות ההנהגה העיקריות: ג. וכן תיקוניהם הם בערך מה שראוי להנהגת העולם, כי התיקונים - כבר אמרנו שהם עשוים לפי בחינת הפרצוף, לתת שלמות תיקון לבחינת הפרצוף ההוא ופעולותיו. זו"ן הם עיקר המנהיגים את זה העולם, על כן תיקוניהם יהיו דוקא מה ששייך להנהגת זה העולם, שהיא פעולתם:
חלק ב: א. ועל כן כל עניניהם נודעים יותר בפרט, באו"א אין מדברים בכל כך פרטים בבנינם, כמו זו"ן, בקטנות וגדלות שלהם - בשנות קטנותם וגדלותם, ובכל פרטי מצביהם. וזה נמשך לפי שענין הפרצופים העליונים עדיין אינם אלא סיבת הסיבות לנו. אבל הסיבה הקרובה היא זו"ן, ויש בהם ענינים מקבילים לכל מה שיש באדם למטה, בכל הפרטים כולם, שאם לא כן, לא היו נמצאים הענינים ההם למטה: ב. להיותם יותר קרובים לנו, שהראשונים אינם מולידים אלה הדברים, על כן אין צורך להבחין בהם שרשים אלה. אך בהתחדש זו"ן - מתחדשים התולדות האלה, על כן צריך שימצאו בהם שרשים:
פתח קטז מוחין דז"א: המוחין דז"א הוא מה שאו"א מתרכבים בו, ומנהיגים אותו. והם בסוד חד"ר, כי זה כל סיבוב ההנהגה. ולפי כח המוחין - כך הוא כח הגוף כולו. והכתר - בסוד א"א: אחר שביארנו זו"ן בכלל, צריך לבאר פרטיהם, והארת המוחין, וכל התלוי בזה: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, המוחין דז"א, והוא מה הם המוחין. ח"ב, ולפי כח המוחין, והיינו איך הגוף מתנהג לגמרי אחר המוחין:
חלק א: א. המוחין דז"א, כי שורש הז"א הוא ו"ק, וזהו בבחינת ענינו, שהוא להיות שורש לבריות העולם, לקיימם ולהנהיגם. כל זה הוא רק בסוד ו"ק. אך המוחין נמצאים בו בסוד מה שאו"א מתרכבים בו. וזהו: ב. הוא מה שאו"א מתרכבים בו, המוחין הם חב"ד שבו, אור פנימיות שבו, כמפורש במקומו. אך ענינם הוא ההרכבה הזאת שאו"א מתרכבים בז"א, בסוד ההנהגה השלמה כראוי, והיינו חד"ר. וזהו: ג. ומנהיגים אותו, לפי מה שיש בחינה זאת שאו"א מנהיגים את הז"א - יש ספירות אלה בו, שהם חב"ד, שסודם הרכבה הזאת כנ"ל: ד. והם בסוד חד"ר, כיון שחג"ת נה"י הם בסוד חד"ר - גם מה שמנהיגים אותם הוא כך: ה. כי זה כל סיבוב ההנהגה, שלכן ז"א עצמו בסוד חד"ר, והנהגת ז"א גם כן כך, לפי שזהו מה שצריך לכל הסיבוב:
חלק ב: א. ולפי כח המוחין, זה סוד המוחין דקטנות וגדלות, או העליות, שהוא מה שהרכבה והנהגה זאת עשוים בכח פחות או יותר: ב. כך הוא כח הגוף כולו, היינו כי כל כח ז"א - מאו"א,.כפי הכח שהם פועלים בו - כך הוא מתחזק: ג. והכתר - בסוד א"א, כמו שהמוחין הם סוד מה שאו"א מנהיגים את הז"א, הכתר הוא מה שא"א גם הוא נכנס להנהיג אותו:
פתח קיז ההארות הנמשכים מהמוחין: מכח הרכבת המוחין בז"א יוצאים כמה מיני הארות מז"א עצמו. וכן אחורי או"א עצמם שירדו במקום זו"ן - נתקנים לפרצופים, ומשלימים בסוד זו"ן. לפעמים צריך ששניהם ישלימו, ולפעמים אחד לבד: אחר שביארנו המוחין, נבאר מה שנמשך מכחם: א. מכח הרכבת המוחין בז"א, והיינו כי יש אורות שבאים מצד עצמם, והם עשר הספירות שבאותו העולם עם כל תיקוניהם. אך אלה הם אורות שמתאצלים מחמת הרכבה זאת: ב. יוצאים כמה מיני הארות מז"א עצמו, והיינו המטות הנזכרים במקומם ושאר האלכסונות, וזה אינו אלא הזדהרות המוחין בהתישבם בז"א. כי באמת הם מאירים לכל צד, אלא במקום שיש מי שיקבל אותם - הם נבלעים בתוכו. דהיינו אורות הישרים הולכים אל רחל, אל לאה, אל יעקב. אך במקום שאין מקבל - הם מאירים לבדם. ואמנם ההנהגה נמשכת ביושר אל המקבלים, ואלה ההארות נמשכים אחריהם. אבל גורמות איזה תולדות גם הם בהנהגה, שבאות
כמו מן הצדדים, פירוש, שאינו דבר ליושרו, אלא שמצד אחד יוצאים ענינים אלו: ג. וכן אחורי או"א עצמם שירדו כמקום זו"ן - נתקנים לפרצופים, זה פשוט ומבואר במקומו, שמאור יסוד אי' שבז"א - אחורי אי' נעשית לאה, ומאור יסוד אבא נעשה יעקב: ד. ומשלימים בסוד זו"ן, לזיווג, כי הזיווג העיקרי הוא ז"א ורחל, ויש ז"א ולאה, ויעקב ולאה, יעקב ורחל. וזהו: ה. לפעמים צריך ששניהם ישלימו, ולפעמים אחד לבד, [ששניהם ישלימו,] דהיינו זיווגי יעקב ולאה, ולפעמים אחד לבד, כגון ישראל ולאה, או יעקב ורחל. והנה סוד כל זה הוא שאור ז"א או נוק' מתנוצצת גם ביעקב או לאה, ואז הם משלימים בעדם, להיותם מבחינתם:
פתח קיח ב' הבחנות בפרצוף לאה: באחורי אימא, שהיא לאה, יש גם כן פנימיות הנוק' בכלל: הקדמה בענין לאה. באחורי אי', שהיא לאה, יש גם כן פנימיות הנוק' בכלל, זה פשוט כמשמעו, כי הנוק' מתחלקת לפנימיות וחיצוניות, ושניהם מתנהגים מן הז"א, שהוא המשפיע להם. ואלה השתי מדרגות נחשבות לשתים, יען יש להם כל אחת ענין בפני עצמו. והיינו כי הנהגת הנוק' היא ענין כפול, בסוד מערת המכפלה. ומה שהוא בפנימיות הדברים - הוא הנהגה אחת גדולה בסוד אמת. והנהגת החיצוניות - הנהגה אחרת, והוא מה שנראה לעינים. ואף על פי שכל שאר האורות הם גם כן בסוד פנימיות וחיצוניות, עיקר מציאות זה הוא בכאן. כי יש שתי מיני הנהגות בתחתונים עצמם, על כן יש שתי נוקבין כאחת, לקבל ההשפעה. והעיקר להפריד הפנימיות מן החיצוניות - בדבר הזה, לפי שהמעשים הם חלוקים הרבה זה מזה. והנה כשיוצא האור של יסיד אי', שמתקן אחוריים של אי' לעשותם פרצוף, שם
נכלל גם כן פנימיות הנוק', שהוא מסכים לאימא, כאימא וברתא. ונמצא שלאה יש בה ב' בחינות, אחוריים לאימא [נ"א, אחורי לאה] שמקבל שם של נוקבא, וגם פנימיות הנוק' ממש. ועל כן לפעמים נראה שלאה טפלה, לפי שמצד עצמה אינה אלא אחוריים שנבנית, ומצד אחר היא עיקרית מאוד, מצד שיש בה פנימיות הנוקבא גם כן. ובזה יתיישבו דרושים רבים, שמהם נותנים החשיבות ללאה, ומהם לרחל:
פתח קיט בנין ז"א בעי"מ [קיט -קכג]: ז"א נשלם ע"י נוק' בכל מצביו: זו"ן מתגדלים ביחד, כי תמיד אין שלמות הזכר אלא בנוקבא שלו. וזה מה שהרויח מיד אחר תיקון השבירה - להיות זו"ן הולכים ביחד תמיד: עכשיו שביארנו זו"ן לפי ענינם, צריך לבאר סדר הבנותם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, זו"ן וכו', והוא שגדלות זו"ן ביחד. ח"ב, וזה מה שהרויח, והוא שדבר זה נולד מתיקון השבירה:
חלק א: א. זו"ן מתגדלים ביחד, אף על פי שהם שני פרצופים בפני עצמם, וגם כן יש להם תיקונים בפני עצמם, יש ענין אחד - שבכל זמן הבנין של הז"א נמצא נוק' עמו. והוא שבעיבור ז"א הוא ג' ספירות, ונוק' רביעית על היסוד, ביניקה עולה בת"ת, בגדלות עולה בדעת. אף על פי שאחר כך יש לה עוד בנין בפני עצמו מנה"י שלו, שזהו עיקר בנינה. אך הענין הזה הוא לשלמות ז"א - לומר שיהיו שניהם ביחד תמיד, כדלקמן: ב. כי תמיד אין שלמות הזכר אלא בנוקבא שלו, הימצאה זה עמו אינו אלא להשלים עניניו, שהוא ראש והיא סוף. וכל התיקון שלוקח - הרי אין התיקון שלו נשלם אלא בה. שהיא הסוף שלו:
חלק ב: א. וזה מה שמרויח מיד אחר תיקון השבירה, אפילו בזמן הקטנות שלו - יפה כחו ממה שהיה בזמן השבירה, כי עתה נעשה מיד קשר בין ז"א ונוק', שהוא העיקר מה שהיה חסר בזמן השבירה, שמפני כך לא היו נמצאים שאר התיקונים. כיון שנתקן זה - ניתן מקום לכל שאר התיקונים, שיוכלו להמצא מעט מעט: ב. להיות זו"ן הולכים ביחד תמיד: ג. המעשה הראשון שנעשה - היה לקרבם, עד שיהיו הולכים ביחד תמיד:
פתח קכ ענין עי"מ דז"א בכללות: העיבור הוא הבירור שמתבררות ספירותיו מן התהו ממש, לעמוד בסדר. והמוחין שלו באותו הזמן הם בכח היותר קטן שיכול להיות בהם, ונקרא נה"י דמוחין, ונקרא נפש. וביניקה מתגדלים כל האורות, להתרחב בכל הממשלה הראויה להם, והמוחין שלו בכח יותר גדול מן הראשונים, ונקרא חג"ת דמוחין, ונקרא רוח. ובגדלות מתפשטין המוחין בכל עניניהם, להנהיג בכח חב"ד את זו"ן, והם בכח שלם, ונקרא נשמה: אחר שביארנו תיקון הראשון שקיבל הז"א אחר השבירה, נבאר עתה תיקוניו ההולכים בהדרגה זה אחר זה: א. העיבור הוא הבירור שמתבררות ספירותיו מן התהו ממש, שהרי בתחלה היה החרבן, ועכשיו מתבררות המדרגות, ונקבעים החוקים לסדר ההנהגה כראוי. ומה שבתחלה היו רק מדרגות, אך לא מסודרות, שמפני כך נעשה בהם החרבן, עתה צריך שיותן להם סדר זה. וזהו: ב. לעמוד בסדר, ועל כן כל מה שצריך להיות פרצוף מתוקן, צריך שיעשה בזמן העיבור,
וכמ"ש זה למעלה כבר: ג. והמוחין שלו, הפנימיות שלו, כי אי אפשר בלא פנימיות וחיצוניות. והפנימיות נקרא מוחין, שכן נחשב לג"ר לגבי החיצוניות, שנחשב לז"ת לגביו: ד. באותו הזמן הם בכח היותר קטן שיכול להיות בהם, זהו כמ"ש למעלה, כי כפי כח המוחין - כך כח הגוף. על כן בהיות המוחין בכח קטן - גם הגוף עומד בסיתום, ובלא כח: ה. ונקרא נה"י דמוחין, היינו כי שיעור כל דבר בעשר ספירות, וכן כלל המוחין נשער כך, והדרגותיו - הדרגת העשר ספירות, דהיינו נה"י חג"ת חב"ד, וזה הכח הקטן - הוא מדרגה אחת שבכלל ההוא: ו. ונקרא נפש, היינו כי הדרגת הפנימיות נקרא נר"ן, ר"ל נפש רוח נשמה: ז. וביניקה מתגדלים, אין נוספים אורות כלל אחר העיבור, אלא הספירות הבנויות כבר, הם מתגדלים ומתרחבים: ח. כל האורות, אין ההגדלה לשום צד בפרט, אלא לכל האורות הבנוים כולם, וזה הוא בסוד דמות אדם. שכן בעיבור הגוף נבנה בחלקיו, אך ביניקה כל החלקים הבנוים כבר - מתרחבים:
ט. להתרחב בכל הממשלה הראויה להם, כשאומרים התרחבות - ר"ל שנשלם הממשלה הכלולה בחק כל אור, שבתחלה היו סתומים בעצמם, שלא להראות כל כחם וממשלתם, ואחר כך מתרחבים ומגלים ממשלתם זאת: י. והמוחין שלו בכח יותר גדול מן הראשונים, זהו לפי מ"ש לעיל, שכח הגוף ככח המוחין. יא. רנקרא חג"ת דמוחין, זה מבואר כמ"ש בענין הדרגת המוחין, וכן הבחנה יב. רנקרא רוח. יג. וגדלות מתפשטין המוחין בכל עניניהם, עיבור ויניקה הם כולם זמן תיקוני הגוף בחלקיו, להבנות או להתרחב. אך הגדלות תלוי במוחין להתפשט בכל הליכותיהם, בכל פרטיהם, כל מה שיש להבחין בענין הזה, שתוכל לצאת הנהגה על פיהם כראוי. יד. להנהיג בכח חב"ד את זו"ן, שהרי הכוונה כאן בפרט - להשלים ענין זה שאו"א מנהיגים את הז"א. טז. והם ככח שלם, וזה פשוט, שהרי אין זמן אחר - אחר זה. טז ונקרא נשמה, זה סוף הדרגת הפנימיות, וכנ"ל: