ספר עץ הדעת טוב
קטע 56
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
קדש בגימטריא ד"ת באופן כי היות לכם השבת אינה רק שביתה ממלאכה אבל יהי' לכם שבתון לה' להתעסק בו לשם שמים בתורתו כי אם תשבתו גם מעסק התורה אינו שבת לשם ה' רק שבת לכם לנוח בו בגופיכם גם דרך רמז הודיע ענין השבת מה עניני ולכן לא אמר ויום השביעי רק וביום השביעי וגם לא אמר תקדשוהו רק יהי' לכם קודש ויובן במה שנזכר בספר הזוהר וזה ענינו כי בהגיע תחילת ליל יום השביעי יהי' לכם הויה מעשיית קדושת השבת וז"ש קוד"ש שב"ת ר"ל נפש הקדושה הראויה לבא עליכם ביום השבת הקודש ולא בימי החול והנה הקודש הזה נקרא שבת בסוד ש' ב"ת הנדרש בספר הזוהר והענין כי ש' יש בה ג' קווין כנגד ג' אותיות ראשונות של שם הוי"ה ובת היא אות ה' אחרונה שהיא אות כפולה היוצאות מאות ה' ראשונה שיש בה ב' ההי"ן כזה ה"ה ונקרא בת כנודע בתו של אברהם ונודע כי היא הנקראת נפש יתירה כי מן ד' אותיות הוי"ה נמשכות לישראל נשמה לנשמה ונשמה ורוח ונפש
ולהיותה אות הרביעית נקראת קדש שהיא בגי' ד"ת אש תורה שבע"פ מידת הדין די"נא דמלכותא הנקרא אדנ"י וכן הוא ד' בסוד ד' אחדים ות' בסוד ד' מאות ונתן טעם למה זו האות היא נקראת קדושת שבת ואמר שבתון לה' ר"ל לשם ההוי"ה עצמה כי ביוה הזה שבת גם הוא כמ"ש ויכל וכו' וישבות ביום השביעי ולכן קדושת השבת תלויה בשם הזה ומה שהוא באות ה' האחרונה גם זה נרמז במ"ש שבתון לה' והענין במ"ש רז"ל בהבראם בה' בראם ה' זעירא האחרונה כי היא הנקראת' אלהים וזו האות עצמה שבתה בשבת קודש ממלאכת שמים וארץ וז"ש וביום השביעי שבת וינפש כי השביתה היתה אל ה' אחרונה הנקרא נפש שהיתה כביכול יגיעה בימי החול ועתה וינפש נפש יתירה אשר עליה כתיב בעמוס נשב"ע ה" בנפשו וגה נודע כי ששת ימי החול עשה ה' שם הויה את השמים ואת הארץ וזה ע"י האומן ה' תחתונה הנקראת נפש אות ה' שביעית אל אות וא"ו שבשם הוי"ה ולכן בה תלוי ענין השבועה כמ"ש נשבע ה'
בנפשו וכן ענין' השבת הנקראת יום השביעי וז"ש וביום השביעי שבת וינפש וז"ש שבתון לה' ה' אחרונה של הויה שבה תלוי ענין השבתון בששת ימי בראשית והנה שם הוי"ה נקרא אלקים חיים וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וכו' והוא הנקרא עץ החיים אך שם אלקים הוא ה' אחרונה נקראת עץ הדעת שגרמה מיתה לאדם וביום השבת עולה השכינה ממקום הארץ שעליה נאמר רגליה יורדות מות ועולה עם שם הוי"ה הנקרא חיים והמחלל שבת גורם לשתרד למקום שיש שם טוב ורע מות וחיים וכן כל העושה בו מלאכה יומת מדה כנגד מדה ולהיות אות זו מדת הדין אש עליונה קדושה לא תבערו אש בכל מושבותיכם כי אנו צריכין לשתעלה האש הזאת לשמים כנזכר: ויצאו כל עדת וכו' הגיד שבחן של ישראל כי' עם היותן ס' ריבוא לא היו דעות מחולקות נדיבים וקמצנים אלא כל עדת בני ישראל איש לא נעדר הושוו בדיעה א' לטובה ולנדבות לבם בכללות כולם כאיש אחד וזה רמז באומרו כל עדת בני ישראל ובאומרו מלפני משה רמז כי לא
היתה יציאתם דרך רחוקה עד יחשבו בלבם מה שיתנדבו רב או מעט אמנם שיעור שהות ואיחור צאתם לא היתה רק לשיעור הרחקתן מלפני משה בלבד ותיכף ומיד ויביאו כל איש וכו' מרוב חפצם וחשקם קודם שיתקרר אש אהבתם והתלהבותם מהחפץ שהי' להם בהיותם לפני משה והפליג בשבח הזה באומרו ויביאו כל איש בלשון יחיד לומר כי כפי הטבע ודרך העולם הי' שהנשיאים היותר עשירים מכל המם יביאו תחלה קודם לכל העם כי הכל מזומן בביתם אך כאן מרוב החשק המתחילים להביא היו מכללות המון עם וז"ש כל איש וכו' כלומר כל מי שיהי' ואפי' היותר עני שבכולן לא יאמר תחלה יביאו הנשיאים ונחלק כבוד להם ברוב עושרן שיביאו ואחריהם אביא גם אני כפי עניי ודלותי אמנם אף שהי' כל איש מהעניים אשר לבם נשבר בקרבם הי' לבו נושא אותו ומגביהו כאלו הוא גדול שבנשיאים בלי בושה וז"ש אשר נשאו לבו וכענין הנאמר סיבה להיות הנשיאים אחרונים לכולם כמו שנבאר בחזקיהו ויגבה
לבו בדרכי ה' והנה זאת היתה בפסוק והנשיאים הביאו וכו' עוד הפליג בשבחם כי הנה אף שהנשיאים נתאחרו כנ"ל עכ"ז כללות ההמון עם הי' השכל נותן כי מי שהוא בטבעו נדיב לב כל ימיו יביא תחלה ואח"כ יביא מי שבטבעו קמצן וכילי אך כאן הי' להיפך כי מי שהי' קמצן וכילי הי' רוחו נידב אוחו להפך את לבו מקמצנות אל נדיבות שלא מטבעו והוא הקדים להביא תחלה וז"ש וכל אשר נדבה רוחו אותו נמצא כי כפי טבע העולה הי' ראוי שהנשיאים יקדימו ואחריהם הנדיבים בטבען ואחריהן הנשים העשירות ואחריהן העשירים הקמצנים ואחריהן אחר כולם העניים נשברי לב וכאן נשתנה הסדר וז"ש כל איש אשר נשאו לבו כנזכר ואחריהן העשירים הקמצנים וז"ש וכל אשר נדבה רוחו אותו כי הרוח שבלבו גברה על לבו הקמצן ועשאו נדיב לתרומה הזאת ואח"כ הנשים העשירות כמ"ש ויביאו האנשים על הנשים כלומר על שכבר קדמו הנשים להם ולזה לא אמר עם הנשים ואחריהם האנשים הנדיבים בטבען
בלבן ולא שגברה רוחם על לבן וטבען כנ"ל וז"ש ויביאו האנשים על הנשים הלא הן כל נדיב לב ולא נדיב רוח כנ"ל ואחר הכל והנשיאים הביאו כי חשבו שיתנהגו כסדר העולם ונמצאו כולן מוטעין בסברתם ולכן נשתנה הסדר כולו הנ"ל: ונחזור לבאר פרטות מלות הפסוקים. אמר הביאו את תרומת ה' וכו' הנה נתבאר כי אלו היו ב' כתות העניים והקמצנים כנזכר ואמר כי זולת שקדמו לכל גם באופן התרומה היתה לשבח שהביאו מכל מין ומין מן הי"ג דברים הראויים לתרומה הזו המפורשין בראש פ' תרומה וזאת התרומה וכו' זהב וכסף וכו' עד אבני השוהם וכו' עם היותן עניים או קמצנים אך את אבני שוהם וכו' זה לבד לא הביאו כי לא נמצא באוצרותם כלום אלא הנשיאים הם שהביאו' וז"ש הביאו את תרומת ה' הנזכר בפסוק וזאת התרומה וכו' כנזכר ולזה לא אמר את כל תרומת ה' כי האבנים לא יוכלו הם להביא אך כל השאר הביאו וז"ש למלאכת אוהל מועד עצמו כגון זהב וכו' שש ותכלת וארגמן ועצי שיטים וכיוצא ולכל עבודתו אחרי היותו אוהל מועד גמור
והוא שמן למאור בשמים לשמן המשחה וכו' ולבגדי הקודש הם בגדי כהונה מה שנקרא בגדים עצמן אך האבנים שהם נוספים על הבגדים אלה הביאום הנשיאים אך שאר כל המנין הביאום גם העניים והקמצנין כפי יכולת' אלא שהי' מכללות כל מין ומין כנזכר ויביאו וכו' כבר נתבאר כי אלו האנשי' הם כל נדיב לב ולא רוח ואמנם הם באו אחר הנשים ומשום דרך ארץ לא הזכיר ענין הנשים בפני עצמן ועתה חזר לפרש גם באלו מה הביאו והתחיל בענין הנשים יען הם באו בראשונה ואמר כי הביאו תכשיטיהן הלא הוא חח ונזם וכו' וכל דבר שהוא כלי זהב יען כי היא ניכר לבעליהן ודאי שמדעתם הביאו הנשים ואלו היו זהב כעין מטבע או לשונו זהב שהם לסחורה ואינם כלים ותכשיטין אפשר כי גנוב הוא אתם זשלא מדעת בעליהם ונודע במס' בבא קמא שגבאי צדקה אינם רשאים לקבל מיד הנשים דבר שיש בו חשש גניבה מבעליהן ואח"כ ביאר מה שהביאו האנשים כל נדיב לב ואמר וכל איש אשר הניף וכו' להודיע
כי הביאו חח וכו' הם הנשים ועתה מדבר בכל נדיב לב והם האנשים וזהו וכל איש וכו' להיותו איש לא הניף תכשיט רק הניף תנופה זהב כמו שהוא ואינו כלי ותכשיט כי אין התכשיט אלא לנשים גם רמז סיבה שנית הלא כי הנשים להראות שבחן לא הביאו זהב כמו שהוא להראות כי מה שלא נתנו נזמיהן לעגל לא הי' מפני שחסו על תכשיטיהן אלא לשם שמים נתכוונו והראי' לזה כי אז אפילו נזמים לא נתנו וכאן הביאו כל מיני התכשיטין חח ונזם וכו' אבל האנשים גם שהיו להם נזמים באזני עצמן נתביישו להביא שום מין תכשיט אלא זהב כמו שהוא ע"ד משז"ל כי הכהן גדול לא הי' נכנס בבית קדשי הקדשים ואף לא בכל ימי הכפורים בבגדי זהב שלא להזכיר עון העגל גם רמזו הנשים שבח אחר גדול כי אע"פ שהן לא חטאו בעגל אלא בעליהן רצו לתקן ולכפר עון בעליהם ויובן זה במה שנרגיש למה הזכיר פרט וכלל והי' די בשיאמר הביאו כל כלי זהב והי' נכלל בו חח ונזם וכו' והענין כי הדין
הוא חמשה בקר ישלם תחת השור והנה לשור שהוא העגל נתנו נזם זהב ועתה נתנו הנזם עצמו וגם ד' מיני תכשיטין אחרי' הם חח וטבעת וכומז כל כלי זהב הרי ד' ולכן כל שאר המינין כללן בכללות אחד כי נתכוונו להיותם ה' מיני תכשיטין ואמנם מפני הבושה התחיל להזכיר החח ותיכף אחריו שני לו הזכיר הנזם שהוא העקרי ואמר כי להיות האיש הזה נדיב לב בטבע הניף חנופת זהב המשובח מכל המינין כמ"ש זהב וכסף וכו' וזו היתה עיקר הבאתו ואמנם התכלת והארגמן שהוא צמר צבוע ואינו נעשה בגד ולכן אינו נמצא ביד הכל אף שיהי' נדיב לב ולזה שינה 'בהם ואמר וכל איש אשר נמצא אתו וכו' כי הוא דבר שאינו מצוי לכלל ואמר באלו אף שהם דברים בלתי מצויים ובפרט לישראל שהיו עבדים במצרים וכל מה שהי' בידם דרך שאלה כמ"ש וישאלו ממצרים כלי כסף וכו' ושמלות גמורות אך לא תכלת וכו' ושש ועזים כי איך ישאלום מהמצריים באומרם כי הולכים כי חג ה' להם להתקשט בצמר והשש ההוא אמנם
מי שנמצא אתו במקרה הביאו כלומר בעין יפה כאשר יוכלון שאת משא"כ בזהב שלא הי' רק תנופת זהב לבד לא בריבוי ולא עוד אלא שאפילו שיעור תרומה לא הביאו רק הנפה בעלמ' עוד היו אחרים שלא הביאו זהב כלל שדמיו יקרים אמנם הרימו תרומת כסף ונחושת ובאלו הביאו תרומה שהיא יותר גדולה מן הנפה אמנם לא כענין התכלת וכו' שהביאו בשופי רב אמנם הביאו את תרומת ה' בלבד ולהיות עצי שיטים בתכלית ההרחק להמצא כמשז"ל ציווה לבניו שיטעו עצי ארזים בצאתי ממצרים וכו' לכן הזכירם אחרונים מכולן ואמר וכל אשר נמצא אתו דרך מציאה הירא את דבר ה' לשמור צוואת ימקב אביהם הביאו ולא די שלא אמר את תרומת ה' אלא שגם הוסיף לאמר לכל מלאכמ העבודה לפי שמעיקרא לא נטעום אלא אדעתא דהכי ולכן כל מה שהי' נמצא אתם מעצי שטים הביאו הכל ולא שיירו מהם כלום לעצמן אלא הביאו לכל מלאכת וכו'. ועד עתה סיפר בשבח מביאי התרומה בלי שום עשיית מלאכה כלל ועתה
הוסיף בשבח הנשים כי זולת מה שהביאו מכשיטי הזהב אשר להם גם הוסיפו לעשות מלאכה ממש בעניני התכלת והארגמן שהיו מביאין בעליהן וגה בזה היו שתי חלוקות יש בהם חכמת לב לטוות הצמר ההוא והשש ההם אחרי היותם תלושות מע"ג הצאן אלא שהיו לוקחות הצמר בידיהן בלבד ולא מע"ג הצאן ובזה יתורץ אומרו בידיהם טוו ללא צורך כי א"א לטוות בלי ידים אך אתא למעוטי שלא הי' עדין הצמר מחובר בצאן אלא כבר היו תלוש בידיהן ואז טוו אותו גם הי' בהם מי שנשא לבן אותנה בחכמה יותר רמה ונשאה הלא היא טוו את העיזים כי לא היו גוזזות הצמר וטוות אותו בידיהן בלבד כנז' אלא היו מניחין הצמר מחובר בעצים ובשעת הטוויה ושזירת 'החוט היו הצמר נתלש מאליו ולא מקודם ויהיו לשון נשא לא לשון נדבה אלא לשון נשיאות ותגבורת החכמהי והנה מצינו במדרש כי הי' ר"א אומר אין חכמה לאשה אלא בפלך וצריך לידע מאין דרש ענין זה והענין דהל"ל והנשים בידיהן טוו ויביאו מטוה
אך אמר בלשון יחיד וכל אשה ולמטה שהיא חכמה מאוד אמר לשון רבים וכל הנשים ועוד כי למה הזכיר שם חכמת לב בענין הטויה שהיא מלאכת כל הנשים אפילו הטפשות ומכאן ילמוד כי אדרבה כוונת הכתוב להמעיט בחכמת הנשים כי אפילו האשה היחידה המעולה והחכמה שבהן אין לה חכמה רק במלאכת הטויה לבד ועדיין צריך לבאר דמאי נפקא מינה כי הכתוב אין מדרכו לספר בשום גנות ומכש"כ באלו הנשים הכשרות הטוות לצורך המשכן ולא עוד שאין לנו צורך כלל בזה אך הענין הוא כי נודע כי לא נעשה המשכן אלא לכפר על מעשה העגל והנה הנשים לא חטאו כלל בעגל ואמנם בשלמא הבאת הזהב שלהם חח ונזם וכו' מה שקנתה אשה קנה בעלה וכשל בעליהן הוא אבל אומנת המלאכה עצמה צריך שיהי' ע"י האנשים בלבד כי בעשית המלאכה נזכר בעלוי שהוא מלאכת המשכן מש"כ בהיותו זהב ממש וכיוצא בו כי עדיין ראוי למלאכת חול וא"כ איך מלאכת הטויה נעשית ע"י הנשים לז"א דע לך כי אין לאשה שום חכמה אלא
בפלך בנבד והנה הטויה אעפ"י שהיא מלאכה איננה הוראה שהיא למשכן והרי הוא כאלו הי' עדיין צמר אז ומאז והלאה שאר המלאכות יש בהן היכר והוראה שהיא לצורך המשכן כגון האריגה בעוין יריעות או בגדי כהונה כנודע כי לא היו אורגין בגד ארוך וקוצצין ממנו חתיכות ותופרין אותו אח"כ רק היו אורגין המעיל או הכתונת או החושן ואפוד כמו שהן ולכן לא הוזכרו הנשים בשום מלאכה אחרת כלל רק בענין הטויה: והנשיאים וכו' שטעו וחשבו שלא יזדרזו ההמון עם באותו הזריזות ביום א' או בשני בקרים כמ"ש ז"ל על והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר והביאו כל הצורך לטרוח ולעשות הימנו מלאכה בהמתנה ובזמן ארוך אך אבני השוהם אם להיותן בלתי נמצאין אם לא ביד הנשיאים ואם שאין טורח במלאכתם רק לשקעם תוך משבצות הזהב וכן הבושם והשמן וכו' אין מלאכתן נעשית אלא באחרונה אחר גמר כל מלאכת המשכן ובגדי כהונה לכן לא נזדרזו להביאן תיכף אז הביאו אותם הנשיאים:
כל איש וכו' הודיע כי אלו היו הבאת התרומה בעצלות הי' משה מזרז את החכמים האומנים להתחיל ולעשות מלאכה אך כאן הי' הדבר בכ"כ זריזות מופלג כי בשני בקרים הביאו הכל כנזכר והיו משה ואתמר כנזכר בפ' פקודי עסוקים לקבל ריבוי הנדבה ההיא ולכתוב פקודי פרטיות בפרטות רב משום והייתם נקיים וכו' כנודע מפ' אלה פקודי ולכן המתין משה עד אשר כל איש ואיש ואשה לא נעדר אחד שהביא בזמן מועט מה שהיו מספיק לכל המלאכה אשר ציווה ה' לעשות והכל ביד משה לבדו הביאוהו ישראל נדבה לה' ולכן היו לו טורח רב בקבלת התרומה ולכתוב פרטים מיד כל איש ואשה כמה הביא מפני החשד ואחר שנגמרה כל מלאכת ההבאה וקבלתה וכתיבת פרטים כנזכר. אז: ויאמר משה ראו קרא ה' בשם וכו' שהיא ענין מלאכת של ההבאה שכל המתנדב בין איש בין אשה יביא לפי שכולן הי' להם חלק בתרומת המשכן לכפר על עון העגל וגם לשיהיו לכל א' חלק בהשראת השכינה במשכן אבל במלאכת המשכן לא ניתן רשות לכל מי שיבא לעשות אף אם
יהיו אומן בקי. וטעם הדבר סוד גדול כי לא תשרה שכינה רק על כוונה איך הם כדוגמת משכן העליון השמימיי וא"כ צריך לבחור אנשים ראויים לכך בב' תנאים הא' שיהי' אומן גדול חכם בקי בתכלית והב' שיהי' חכם גדול בכוונת מחשבת הרמזים כנ"ל ולכן לא הכל ראויין למלאכת המעשה הנז"ל ולכן הודיעם גם כי ימצאו בישראל אנשים משני התנאים הנ"ל לא כולן שווין אך ראו מה שאני אומר כי שנים בלבד הם היושבים ראשונה במלאכות ולהם לבדם קרא ה' בשם ואין בהם פקפוק הלא הוא בצלאל ואהליאב אכן שאר החכמים לא נקראו ממש מפיו ית' אמנם נטפלו לאלו השנים וז"ש ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב וכו'. והודיע כי גם. בשנים הנ"ל יש בהם הפרש כי העקרי הוא בצלאל וז"ש ראו קרא ה' בשם בצלאל והנה הל"ל דעו ולא ראו אך הכוונה לאמר מה שנודע על אשר שם שמות בארץ וכשתסתכלו בשמו תראו ממש ראי' גמורה כי כן הוא כי הרי קרא ה' את האיש הזה בשם הזה
בצלאל הוא ראוי לעשות המשכן שהוא ית' ישב בצל המשכן ההוא וזהו בצלאל בצל אל גם אביו נקרא אורי ע"ש המנורה המאירה לכל העולם בסוד ה' אורי וישעי בן חור כי תרגום לבנון חיוור הוא המשכן הנקרא לבנון המלבן עון העגל כמ"ש אם יהיו חטאיכה וכו' גם ראש שבטו הוא יהודה היא אותיות ד' אותיות הוי"ה כי משבטו יוד מי שישרה שם הוי"ה במשכן: וימלא אותו לבד בכל הפרטים האלה הלא הי' רוח אלהים אשר האלהים עצמו כתיב בו ה' בחכמה יסד ארץ וכו' וכמו כן הי' יודע בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ בחכמה ובתבונה ובדעת וכיוצא בהם עשה המשכן בסודות ורמזים ההם והרי יש בו התנאי הא' בשלימות התנאי השני שהי' ממולא בכל מלאכה אומנות גשמי בכל מיני מלאכות גשמיות אין כמוהו, וביאר התועלות הנמשכות מהם הלא הם ולחשוב וכו' כי בקרבו אל המלאכה לעשותם הנה בתחלה הי' חושב המחשבות הרמזים הצריכי' אל המלאכה ההיא ואח"כ הי' עושה המלאכה
במעשה וז"ש לעשות בזהב וכו' וכפי זה אין לימר לעשות מזהב אלא בזהב כי המחשבה הנ"ל היתה שורה בזהב ההוא ואז הי' מביאו לידי מעשה וכן בשאר המלאכות היתה קודמת המחשבה וז"ש ובחרושת וכו' מלשון מחשבה כמו אל תחרש על רעך רעה כי תחלה הי' חושב הכוונה והרמז בענין אותה האבן או העץ כדי למלאת אותה אח"כ במעשה ונמצא כי כאשר היו מכין עצמו לעשות מעשה כבר הקדים אליו המחשבה הנ"ל וז"ש לעשות בכל מלאכת מחשבת ולזה לא אמר ובמלאכת אבן וכו': ולהורות וכו' לא די כי היתה חכמה זו במה שהוא עושה לעצמו כי גם נתן בלבו חכמה ללמוד וללמד ולהורות לאחרים שיהיו כמוהו בשני התנאים הנזכרים ולזה לא אמר וללמד אלא ולהורות כי סובל שני הפירושים ללמד האומנות עצמו וגם להורות הוראות הרמזים והמחשבה הנ"ל, ואמנם עם היות כי גם אהליאב היתה בו ג"כ ענין שלימות הנ"ל בשני התנאים הנ"ל וגם ללמוד לעצמו ולהורות לאחרים ולא יצטרך אל בצלאל שילמדהו
כמו שהם מלמדין לאחרים אמנם עכ"ז יתרון יש לבצלאל כי הוא העיקר ואתו טפילה לו הוא אהליאב כי גם ששניהן שוין רבנים מלמדין לזולתם אבל בצלאל יותר ממולא. מעט כנזכר