ספר הזוהר
קטע 79
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
כתיב ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו', אהרן לא אסתמר מאינון תרין חכימין דהוו ברישיהון דההוא ערב רב, חד מנייהו הוה קמיה, ואחרא הוה עביד בחרשוי, כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא, נטלו ההיא דהבא, (חד) תרין שלישי בידא דחד, ושליש בידא דאחרא, בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא. בכה רבי שמעון, אמר אי חסידא קדישא אהרן משיחא דאלהא רבא, בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא, ואנת לא הוית ידע לאסתמרא, מהו עבדו, כד מטו שית שעתין, ויומא הוה במתקלא, נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון, מאי טעמא, בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא, לא בעי למיחס עינוי על ממונא, ואינון אמרי שעתא קיימא לן אי אנן לא מעכבין, לאו שעתא למיחס על דהבא, מיד ויתפרקו כל העם, מאי ויתפרקו, כמה דאת אמר (מ"א יט יא) מפרק הרים ומשבר סלעים, דחבילו ותברו אודנייהו, בכה כמלקדמין ואמר, אי עמא קדישא דקודשא בריך הוא: פתח רבי שמעון בבכיה ואמר, (שמות כא ו) והגישו אדניו אל האלהים וגו', הא אוקמוה
חברייא, אזן דשמע בסיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים וגו', ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה וזבין גרמיה לאחר, תרצע, ואלין חייביא רשיעין גוברין בישין, בתיאובתא דלהון למהדר לסרחנייהו, לא בעו מנשיהון ובניהון, אלא חבילו אורחייהו (ס"א אודנייהו), ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה, ותברו אודנייהו, דלית לון חולקא בשמא קדישא ועמא קדישא. מה עבדו, פליגו תרווייהו ההוא דהבא, חד נטיל תרין שלישין, וחד שליש, קמו לקבל שמשא בשית שעתין, עבדו חרשייהו ובלטו בלטיהון, בחרשא דפומא, כיון דמטא שירותא דשבע, ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן, (ומנלן דמידא דתרווייהו, (ס"א יד מכל חד נטל) נטל ולא יתיר), דכתיב ויקח מידם, תרווייהו הוו ולא יתיר, כיון דאיהו קביל מידם (תרי, ולא ידיהם), קלא נפק ואמר, (משלי יא כא) יד ליד לא ינקה רע, דכתיב כי ברע הוא, אייתי רע לעלמא. רזא דמלה, אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם
חייבא, בני בנוי דלבן רשיע, חמו דכוס של ברכה בימין איהו, ומן ימינא אתקף תדיר (ס"א יתיר), אמרו אי יהא בסטר דא, ההוא רישא דימינא, הא תוקפא דילן כדקא יאות. כיון דמטא שבע שעתין דיומא, יהבו ליה לאהרן מיד, אי איהו הוה אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא, ואנא אטול, לא הוו יכלין בחרשייהו כלום, אלא מידם נטל, וקרא מתרעם ואמר ויקח, מידם חמו מה עבד אהרן, גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא, דאלו נטיל מארעא, כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא, בגין דויקח מידם, ולא מארעא: ויצר אותו בחרט, לאו כמה דחשבין בני נשא, דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא, אלא אתא קרא לאוכחא מלה, דאהרן לא ידע לאסתמרא, אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא, ואף על גב דיטול ליה לבתר, לא הוה
זוהר חלק ב דף קצב/ב אצלח עובדא בישא דא, אבל בכלא סיועא בישא הוה, דנקיט דהבא וטמריה מעינא, ביש בתר ביש, מאי ויצר אותו בחרט, דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר מעינא, כדין סליק כלא לעובדא. בספרא דחנוך אשכחנא, דהוה אמר הכי, ברא יחידאה יתייליד לההוא רישא חוורא, וכד ייתון מבשרא דחמרי, יטעין ליה, בההוא דעייל (נ"א דנטיל) מרגלן בזגין דדהבא, בלא דעתא דיליה, ודיוקנא יצייר בציורא בחרט, מאי בחרט, בחרט אנוש, דא קלמוסא דאנוש חייבא דאטעי לבני נשא, ודאי דא ברירא דמלה דאנוש, כד אטעי עלמא בקלמוסא הוה רשים רשימין דכל דיוקנין ופלחנין נכראין, בההוא קלמוסא רשים רשימו, ועל דא כתיב בחרט, ההוא דאשתמודע למעבד הכי, ודא הוא ברירו דמלה. וכלא הוה, דודאי בכיסא ארמי דהבא, וכסי ליה מעינא, כמה דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין, ודא הוא עובדא דחרשין אלין, מלה דאצטריך באתגליא לאתגלאה לבתר, אצטריך טמירו וכסויא
בקדמיתא, דיתכסי מעינא, ובתר יפוק אומנא לאומנותיה, ומלה דאצטריך בכסויא לבתר, אצטריך באתגליא כקדמיתא. השתא בני רחימאי רחימין דנפשאי, מה אעביד, ודאי אצטריכנא לגלאה, אציתו ואטמירו מלין, בסטר קדושה ההוא אלהי"ם דקשוט, מלך על עלמא, בתלת (מלין) עלמין אתתקף, בבריאה, ביצירה, בעשיה, והא אתמר רזא דכל חדא וחדא הכא, לקבל בריאה ויקח מידם, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום, לקבל יצירה, ויצר אותו בחרט, לקבל עשיה, ויעשהו עגל מסכה, מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין. השתא אית למימר, וכי לא כתיב ואשליכהו באש ולא יתיר, וכדין ויצא העגל הזה, והשתא את אמרת ויעשהו עגל מסכה, אלא חס ושלום דאהרן עבד, וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו, אבל ממה דכתיב ויקח מידם, וכתיב ויצר אותו, מחילא דתרין אלין אתעביד כלא, כביכול הוא עביד ליה, דאי תרין אלין לא הוו, לא אתעביד, ולא נפק לאומנותא, אבל מאן גרם דאתעביד, אינון תרין,
(כביכול ויעשהו, איהו ודאי עשהו), בעוד דאיהו לקח מידם, אינהו הוו עבדי חרשייהו, ומלחשי בפומייהו, ומשכי רוחא לתתא מן סטרא אחרא. ומשכו תרין רוחין כחדא, חד מן דכר, וחד מן נוקבא, דכר אתלבש בדיוקנא דשור, נוקבא בדיוקנא דחמור, תרווייהו הוו כלילן כחדא, אמאי תרין אלין, אלא שור הא אתמר, חמור אמאי, בגין דחרשין אלין דמצראי, כתיב בהו (יחזקאל כג כ) אשר בשר חמורים בשרם. ועל דא כל אינון דישראל דמיתו, אתחברו בהדייהו בלבהון, ובגין דהוו תרין דיוקנין, כתיב אלה אלה"יך ישראל, ולא כתיב זה, אלא אלה, תרין הוו כחדא, אשר העלוך מארץ מצרים, העלוך, ולא העלך: כתיב, ויעשהו עגל מסכה ויאמרו, ויאמר לא כתיב, אלא ויאמרו, דאהרן לא אמר מדי. תנינן, מאה ועשרים וחמש קנטרין הוו ביה, היך כתיב ויקח מידם, וכי בידם הוו כלא אלין קנטרין, אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מלי ידייהו, וההוא זעיר אסתלק על כלא, כאילו הוה כלא בידייהו. תא חזי מה כתיב, וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, אי חסידא קדישא, כמה
רעותך הוה לטב, ולא ידעת לאסתמרא, כיון דארמי ליה בנורא, אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא, ונפק זוהר חלק ב דף קצג/א דיוקנא דשור כמה דאתמר, בתרין משיכין דסטרא אחרא, מיד וירא אהרן, מהו וירא אהרן, חמא דסטרא אחרא אתתקף, מיד ויבן מזבח לפניו, דאלמלא דאקדים ובנה מזבח דא, עלמא אתהדר לחרבנא. ללסטים דהוה נפיק לקפחא ולקטלא בני נשא, חמא לגיונא דמלכא דההוא לסטים נפק בחילא תקיף, מה עבד ההוא לגיונא, אשתדל בהדי מלכא לנפקא בארחא, ומשיך ליה ההוא לגיונא בההוא ארחא, עד דאזיל ההוא לסטים בההוא ארחא, חמא דיוקנא דמלכא קאים קמיה, כיון דחמא ליה למלכא דהוה אזיל קמיה בארחא, מיד נרתע ואהדר לאחורא. כך וירא אהרן, דסטר אחרא אתקף, אחיד באסוותא ואתקיף בסטר קדושה ושוי ליה קמיה, כיון דחמא סטרא בישא דיוקנא דמלכא דקאים, מיד אהדר לאחורא ואתחלש תוקפיה וחיליה דהוה אתתקף, (מיד ויבן מזבח לפניו), ומזבח דא אתגבר ואתחלש סטרא אחרא:
תא חזי מה כתיב, ויקרא אהרן ויאמר חג ליהו"ה מחר, חג ליהו"ה ולא לעגל, ולסטר קדושה עבד, ולסטר קדושה קרא ואמר, ודא אסוותא אקדים, דאלמלא דעבד דא, לא קאים עלמא על קיומיה. ועם כל דא לא שכיך רוגזיה מאהרן, אף על גב דלא אתכוון לביש, אמר ליה קודשא בריך הוא, אהרן, תרין חרשין אלין משכו לך למה דבעו, חייך תרין בנך יפלון, ועל חובא דא יתפסקון, (ס"א ובחובא דא יתפסון), הדא הוא דכתיב (דברים ט כ) ובאהרן התאנף יהו"ה מאד להשמידו, מאי להשמידו, אלין בנוי, כמה דאת אמר (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל, דפרי דבר נש בנוי אינון. תא חזי אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו, ועגלא תב לאחורא, בנוי שוו לסטר אחרא לפניו, וסטר קדושה אהדר לאחורא, דכתיב (ויקרא י א) ויקריבו לפני יהו"ה, לפני יהו"ה שוו, אתפסו בחובה דא. אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתיר ליה משה, דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא, מלה קדמאה דאבעי למשה, לנתצא
לההוא מזבח אצטריך, כמה דנבי עדו על מזבח דבית אל, ונבואתיה על ההוא מזבח הוה, אבל הכא מלה אחרא הוה, כמה דאתמר, וכתיב ויקח את העגל אשר עשו, ולא כתיב וינתץ את המזבח. תא חזי, ויקרא אהרן, אכריז איהו בקלא ואמר, כתיב הכא ויקרא ויאמר, וכתיב ביונה (יונה ג ד) ויקרא ויאמר, מה להלן כריז לדינא, אוף הכא כריז לדינא, חג ליהו"ה מחר, נבי נבואה בההוא רוח דמזבח, דזמין דינא לשריא עלייהו, חג ליהו"ה, למעבד בכו דינא. ותלת דינין הוו, חד ויגוף יהו"ה את העם, וחד בבני לוי, וחד דאשקי לבני ישראל, והיינו חג, דבני לוי, ליהו"ה, דויגוף יהו"ה, מחר, דאשקי לון משה, וביתו בההוא ליליא, ולמחר אשתכחו נפיחין ומתין, ואינון מיין הוו מכשכשין במעיהון כל ליליא, ובצפרא אשתכחו מתין, ועל דא חג ליהו"ה מחר, וכל אסותא דעבד אהרן, בגין דכתיב ויבן מזבח לפניו. תא חזי (ההוא מזבח דקדושה הוה), דכתיב וירא את העגל ומחולות, ואילו
מזבח לא כתיב, דהא אהרן מנדע הוה ידע, דכתיב (שמות כב יט) זבח לאלהים יחרם, בלתי ליהו"ה לבדו, ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה, וכלא ברעותא שלים טב דלא אתכוין לביש. אמר ליה רבי אלעזר, אבא ודאי הכי הוא, וישראל לא הוו, אבל ירבעם דעבד עגלין, הא ישראל הוו ועגל עבדו, אמר ליה ודאי ואוקמוה, אבל ירבעם חטא והחטיא, ולאו כמה דאמרו, דודאי חובא בישא עבד, ובמלכות חטא. אמר ירבעם, ודאי ידענא דהא סטר קדושה לא שריא אלא בלבא דכל עלמא ודא ירושלם, אנא לא יכילנא לאמשכא לההוא סטר הכא, מה אעביד מיד (מ"א יב כח) ויועץ המלך ויעש וגו', נטל עיטא בישא,אמר הא
זוהר חלק ב דף קצג/ב סטרא אחרא דאתמשכא מיד לכל אתר, וכל שכן בארעא דא, דתיאובתיה לאשראה בגויה, אבל לא יכלא לאתלבשא אלא בדיוקנא דשור. תרין עגלים אמאי, אלא אמר ירבעם (ס"א במצרים ובמדברא) במדברא הוו אינון חרשין, דכתיב (יחזקאל כג כ) בשר חמורים בשרם, (ס"א לאו אינון מצרים אלא), הכא אינון תרין רוחין בישין, יתלבשו כדקא חזי לון, דכר ונוקבא אינון, דכר הוה בבית אל ונוקבא הות בדן, ומגו דכתיב (משלי ה ג) נפת תטפנה שפתי זרה, אתמשכו ישראל אבתרה יתיר, דכתיב (מ"א יב ל) וילכו העם לפני האחד עד דן, ובגין כך תרין עגלין הוו, ומשיך לון ירבעם בארעא קדישא, והוה חובא עליה ועל ישראל, ומנע ברכאן מן עלמא, ועליה כתיב (שם כח כד) גוזל אביו ואמו וגו'. ועל דא הוו עגלין, דהא לבושא קדמאה דמתלבש סטרא אחרא שור איהו, כמה דאתמר, ואי תימא אמאי איהו עגל ולא שור, אלא ודאי כך אתחזי, וכן בכל סטרין שירותא דלבושא זוטא איהו, והא אוקימנא. ועל
דא בני רחימאי, כיון דאלהי"ם בעו, ובסטר דאלהי"ם אתבני עובדא, אלהי"ם קדישא, אימא דאחידת תדיר בדרועא דמלכא וסליקת רצועא, לא הות תמן, ואצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרהא, כיון דאנקיד ליה קודשא בריך הוא, אסתכל, תלת זמנין אנקיד ליה, אי משה רעיא מהימנא, כמה חילך תקיף כמה גבורתך רב. תלת זמנין אנקיד ליה, דכתיב ועתה הניחה לי הא חד, ויחר אפי בהם ואכלם הא תרין, ואעשה אותך לגוי גדול הא תלת, חכמתא דמשה בתלת נקודין אלין, אחיד בדרועיה ימינא לקבל הניחה לי, אחיד בדרועיה שמאלא לקבל ויחר אפי בהם ואכלם, אתחבק בגופא דמלכא לקבל ואעשה אותך לגוי גדול, וכד אתחבק בגופא, תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא לא יכיל לאתנענעא לסטרא בעלמא, דא הוי חכמתא דמשה, (ס"א דבמילי) דמיני נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו באן אתר יתתקף, ובחכמתא עבד. אתו רבי אלעזר וחבריא ונשקו ידוי, הוה תמן רבי אבא, אמר אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא
די לן, בכה ואמר, ווי רבי כד תסתלק מעלמא, מאן ינהר ויגלי נהורין דאורייתא, מלה דא בחשוכא אתטמר עד השתא דנפק מתמן, והא נהיר עד רום רקיעא, ובכרסיא דמלכא רשים, וקודשא בריך הוא חדי השתא בהאי מלה, וכמה חדו על חדו אתוסף מקמי מלכא קדישא, מאן יתער מלי דחכמתא בעלמא דין כוותיך: תא חזי, עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי, כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא, אתמשיך אבתרייהו, עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב, ועל דא כתיב (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע, מאן דאתמשך ברע לית ליה דיורא עם אילנא דחיי, ועד לא חטאו, הוו שמעין קלא מלעילא, וידעין חכמתא עלאה ולא דחלי, כיון דחטאו, אפילו קלא דלתתא לא הוו יכלין למיקם ביה. כגוונא דא, עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו, וכדין
אתאחידו באילנא דחיי, וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא, כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא, דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כבקדמיתא,. כיון דחטו בעגלא, אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין, דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא, ולבתר מה כתיב, וירא אהרן וכל בני ישראל את משה, והנה
זוהר חלק ב דף קצד/א קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו. תא חזי מה כתיב בקדמיתא, (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה, וכלהו חמאן זהרין עלאין, אתנהרין באספקלריאה דנהרא, דכתיב (שם כ טז) וכל העם רואים את הקולות, ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין, דכתיב זה אלי ואנוהו, לבתר דחבו פני הסרסור לא הוו יכלי למחמי, מה כתיב וייראו מגשת אליו: ותא חזי מה כתיב בהו, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, דאתעברו מנייהו אינון מזיינין דאתחברו בהו סטורא דסיני, בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו, מה כתיב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא לגבי האי, אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב: מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, בגין דחמא משה, דהא כדין
ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא, וקרא לו אהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד, אלא בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד. מאי מועד, רבי אלעזר אמר לטב, רבי אבא אמר לביש, רבי אלעזר אמר לטב, מה מועד דאיהו יום חדוה דסיהרא, דאיתוספא ביה קדושה, לא שלטא בה פגימותא, אוף הכא קרי ליה בשמא דא, לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו ולא אתפגים, ועל דא וקרא לו אהל מועד כתיב. ורבי אבא אמר לביש, דהא בקדמיתא הוה אהל סתם, כמה דאת אמר (ישעיה לג כ) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח, והשתא אהל מועד, בקדמיתא למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא, מכאן ולהלאה אהל מועד, כמה דאת אמר (איוב ל כג) ובית מועד לכל חי, השתא אתייהיב ביה זמנא, וחיין קצובין לעלמא, בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים, בקדמיתא חברותא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדון, השתא אהל מועד, זווגא דלהון מזמן לזמן, ובגין כך וקרא לו אהל מועד, מה דלא הוה
קודם. רבי שמעון הוה יתיב ליליא חדא ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ורבי יוסי, אמר רבי יהודה, הא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא דאעדי ליה מנייהו בקדמיתא, ישראל תינח, יהושע דלא חטא אתעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקביל עמהון בטורא דסיני, או לא, אי תימא דלא אתערי מניה, אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא, ואי תימא דאתעדי מניה אמאי, והא לא חטא, דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל, ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל, אמאי. פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים יא ז) כי צדיק יהו"ה צדקות אהב, ישר יחזו פנימו, האי קרא אמרו ביה חברייא מה דאמרו, אבל כי צדיק יהו"ה, צדיק הוא, ושמיה צדיק, ובגין כך צדקות אהב, ישר, ואיהו ישר, כמה דאת אמר (דברים לב ד) צדיק וישר, ועל דא יחזו פנימו כל בני עלמא, ויתקנון
ארחייהו למהך בארח מישר כדקא יאות. ותא חזי כד דאין קודשא בריך הוא עלמא, לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא, ותא חזי כד חב אדם באילנא דאכל מניה, גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא, וגרם פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, כיון דקיימו ישראל בטורא
זוהר חלק ב דף קצד/ב דסיני, אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר, כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת סיהרא כמלקדמין לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה ומשיך לה לגביה, ואתפגימת. וכד ידע משה דחבו ישראל, ואתעברו מנייהו אינון זיינין קדישין, ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא, לאמשכא לה לגביה ואתפגימת, כדין אפיק ליה לבר, וכיון דקיימא לאתפגמא, אף על גב דיהושע קאים בעטרא דזיינין דילה, כיון דפגימו שריא בה, ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל בר נש לאתקיימא. בר משה דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטר אחרא,