Text downloads & AI access AI / raw text access: plain section HTML · section TXT · section Markdown · section JSON · all sections list · complete work TXT · complete work Markdown · all plain-text books · AI instructions
Use this for exact quotes / later sections / non-JS tools

Use the section links above for static crawlable text of this page. Complete-work downloads are listed when available.

More

🙏

פירוש הרמק לספר יצירה

פרק שני

קטע 5 מתוך 17

הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
1

פרק שני (א) עשרים ושתים אותיות יסוד, שלש אמות ושבע כפולות וי"ב פשוטות: כבר כתבנו במשנה זו בפרק הקודם בסימן ב' ובסימן ט', ועם כל זה נוסיף לקח במקום הזה בס"ד. והענין כי ל"ב נתיבות הם עשר ספירות וכ"ב אותיות, וחילוקם שלש ושבע וי"ב. והם ארבעה בחינות, האחד בחכמה המדבקת למעלה ששם בחינה זו עשרה נתיבות והם שורש אל עשר ספירות, ומפני קורבתם אל מקורם דבקות בכתר הם כולם שוות לטובה. השנית שלש אמות והם שלש ראשונות, והם נחלקות מהשבע מפני שכבר יצאו מהמציאות הראשון אל מציאות שני. השלישי שבע מדות הבניין שהם שורש אל המדות התחתונות שיש בהם דין ורחמים. הרביעית הם התפשטות הענפים משש קצוות אל י"ב גבולים והם י"ב פשוטות: האמנם יש לדקדק למה כ"ב נתיבות אחרונות באו במציאות אותיות ועשרה נתיבות קודמות לא באו במציאות אותיות, היה ראוי שיהיו האותיות ל"ב כמספר הנתיבות. ואין להשיב שלא היו במציאות מוצאות אליהם שכל המוצאות נכללות בכ"ב, שהרי האדם נברא באותיות ואם היו

2

האותיות ל"ב היו המוצאות הברואות בהם מקבלות אותן. ועוד עדיפא מהא קשיא לי שהרי כל המציאות נברא בל"ב, ומעשה בראשית יוכיח כדפרשנו ריש פרק הקודם, ואם כן היה ראוי שיהיה הבריאה בכ"ב ועשר ואינו כן שלא יחסו בספר זה הבריאה אלא לכ"ב לבד כדמפרש במכלתין. לכך נראה לפרש כי הנתיבות הם ל"ב, אמנם העשרה הקודמים הם שרשים אל כ"ב. וראיה לזה שעשר שהם בחינה ראשונה הם דקות שוות כולם לטובה ואינם מתחלקות כלל, אמנם כ"ב יש בהם בחינות בסוד התפשטות אור עשר להאציל עד שהם מתחלקות אל שלשה בפני עצמן ושבע בפני עצמן ואחרי כן הסתעפם בי"ב כדפרישית, הוכרח היות הקודמות מציאות ראשון אל הספירות בחכמה ואחרי כן בעצם החכמה מסתעפות. ואין ספק שאלו הכ"ב הם מרכבה לעשר, והם סוד הנקודות שהם עשר - א א א א א א א א א א, הם עשר נקודות עשר ספירות דקות מנהיגות לכ"ב הנתיבות. ולכך עיקר גלגול האותיות הוא על ידי הניקוד כאשר נבאר לקמן בס"ד,

3

להיות כוונת הבריאה שעשר מקורות עליונות ישפיעו וימשיכו השפע והמציאות אל הצורה הנרצת להבראות: אמנם קשה שנמצא לפי זה שאין בריאה מיוחדת אל עשר נתיבות אלא שהיו משפיעות בכ"ב, והא קשיא שהרי מצינו בפרשת בראשית שיש בריאה לכל נתיב ונתיב בפני עצמו. לכך נאמר כי כמו כאשר היה עיקר הנתיב א' הוצרך להיותו מצטרף עם ל"ב נתיבות דהיינו עשר נקודות וכ"ב אותיות ומתגלגל בהם ונכלל בהם ואחרי כן יוצא הבריא', כן הדבר אל הניקוד שמתערב עם כל האותיות ומתגלגל ומצטרף ואחר כך יוצא הבריאה, ועם כל זה הניקוד עיקר ומרוב דקותו לא נתגלה במבטא אלא על ידי האות. ועדין לא יצאנו מידי קושיא, שהרי בספר זה לא הזכיר אלא הנמצאות על ידי כ"ב מורה כי כל היצור הוא על ידי כ"ב, לזה נאמר כי כשנביט בעשר נתיבות הקודמות בפרשת בראשית לא נזכר מבריאתן בספר זה כלל, כי עד (אשר) [עשר] הוא בדברים הנעלמים שהם האור והרקיע העליון שבין מים עליונים למים תחתונים. אמנם מי"א

4

ואילך הוא ויקרא אלהים ליבשה ארץ, היינו ענין העפר, ולמקוה המים קרא ימים, היינו ענין המים שהם תחלת סוד אמ"ש אוי"ר מי"ם א"ש. אמנם האורה מיום ראשון שהם חמשה אורות וחמשה רקיעים הם דברים נסתרים שלא דבר מהם בעל הספר הזה, ואין הכי נמי שעל ידי האותיות והנקודות נבראו ודרכם נשגבה: והנה קרא לכ"ב אותיות יסו"ד - להיותן יסוד כל בלי ספק, שמהם יסד הכל והכל מושרש בהם איש איש במקורו. ויותר מזה אני אומר שכאשר תדקדק במעשה עשר נתיבות הקודמות הם פעולות העולות במעשה נסתר, ואחרי כן נעשה ממנו עוד מעשה שני כגון האורה ומעשהו ואחרי כן נגנז. וכגון המים קודם ואחרי כן נבדלו, וכגון המים על הארץ ואחרי כן נקוו הכל פועל עליית מחשבה ואחרי כן יוצא ממנו פועל שני, בעניין שיש להקשות למה לא היה המציאות האחרון מתחלה, היה ראוי שיהיה מתחלה מעשה שהיה לבסוף. לזה אמר שאותם המעשים כלם הם על ידי עשרה נקודות דהיינו עשרה נתיבות שהם נסתרים בסוד החכמה, והם כמו

5

עליית מחשבה ופועלים מציאות נסתר ואין העולם כדאי לסובלו. אמנם צורך העולם המציאות ההוא, מפני שכמו שעשרה נתיבות ראשונות נקודות נשמות לכ"ב אותיות כ"ב נתיבות האחרונות, כך המעשה הקודם נשמה אל מעשה בראשית, ולכך אלץ נעשה המציאות מתחלה יקוו המים מתחת השמים ואין מעשה עשר נתיבות מתגלה, לא היה קיום לשאר המעשה. אמנם אלו המציאות הנעלמות הם נשמה לאלו הנגלות, ואין הנגלות עומדות אלא על ידי אלו הנעלמות. ובזה נתבארה משנה זו: (ב) שלש אמות אמ"ש, תולדות השמים אש, תולדות הארץ מים, תולדות אויר רוח. אש למעלה ומים למטה ורוח חק מכריע בנתיים: משנה זו לא מצאתי ברוב הספרים ולא פירשו המפרשים, ועם כל זה נבאר בה. שלש אמות אמ"ש. אין ספק שנקראות אמות להיותם מקור לכל מפני שהם ג' ראשונות. וכמו שבעשר נעלמות נכללות ודאי כ"ב, כן בשלשה אלו נעלמות השאר שהן י"ט, והם מקורות אל כל הנמצא. או ירצה כי אש ואויר ומים אינם ממש בשלש שהם כת"ר חכמ"ה בינ"ה, אלא הם שורש

6

להם, ועיקר המים בחסד ועיקר האויר בת"ת ואש בגבורה. תולדות השמים אש. עיקר הכוונה הנה ראשונה לחלק אותיות אמ"ש במציאות (אש) [איש] על מכונו, וכיוון שעיקר השמים הם מאות ש' דהיינו מהבינה, וזהו שאמר תולדות השמים אש, אם ממה שאנו רואים עקרם מן האש, וירצה תולדות פירוש הוייתם אש. וכן תולדות הארץ מים, אם כן הם מחכמה דהיינו מ' מים בלי ספק. וירצה כי הויית הארץ מן המים. וכן פירשו היודעים כי אם תרתיח מים בכלי ימים רבים יתהוה בהם עפר, ולכך הכריחו כי מכח האש במים נבראת הארץ. וכן מכח המ' שהיא חכמה נבראת הארץ. תולדות אויר רוח - ירצה שהאויר יקרא האויר הנח השקט שבין הארץ והאש היסוד העליון, ותולדתו מן הרוח, אם כן נמצא היות שורשו אל"ף שהוא הדעת. אם כן נמצאו שלשה אלה שהם שמים וארץ ומה שביניהם נמצאים מאותיות אמ"ש בלי ספק: ואגב אורחין למדנו טעם אל השמים היות תולדתם אש כדכתיב משרתיו אש לוהט, מפני

7

שהוייתם האש. ואפשר דהיינו אומרו תולדות, פירוש מציאות הויותיו. וכן תולדות הארץ מים, שכן מצינו מן הארץ יוצאים מים נהרים יאורים. וכן תולדות האויר רוח, שאם תשאף מאויר הנח בנאד יעשה רוח הנע. וכן אפשר לפרש תולדות השמים, פירוש להגדיל בריותיו צריך אל האש, כענין השמש שאורו האש וכן הככבים, ולכך פירשו רבותינו ז"ל שמברכין עליהם בורא מאורי האש. ותולדות הארץ מים שהמים מולידים בריותיה ומצמיחה ודאי. תולדות האויר רוח, שיש בריות באויר שחייותם ועניינם הרוחות, כנודע שאין דבר פנוי מהארץ עד השמים, ואלו תולדותם מן הרוח. ואפשר שאל (שאלתם) [שלשתם] כיוון (ב)[ד]כלהו הא בהא תליא עצמה והויותיה הכל ענין אחד, היא נעשית מן המים ותולדותיה מים והמולידים אותה מים. וכן אל השמים וכן אל הרוח כדפרישית: ופי' ענין מציאות אמ"ש על פי סדרו ואמר אש למעלה - דהיינו בבחינת בינה, ומים למטה - בבחינת חכמה, ורוח - בבחינת הדעת מכריע בנתיים - שלא יפסיד המים אל האש ולא האש אל

8

המים. והרוח שוה אל האש ושוה אל המים, בסוד הדעת שהוא דין מצד זה וחסד מצד זה ולכך הוא מכריע בנתיים. והרי שלשה יסודות אלו הם הרכבת כל נמצא: ואם תאמר והרי יסוד העפר הוא רביעי להם אם כן למה הם שלש אמות ואינם (שלשה) [ארבעה] יסוד, אשיב כי שלש יסודות עיקר, אמנם יסוד העפר הוא תולדות המים בשיתוף האש והרוח, כי האש נדלק על ידי האויר הרתיחו המים ומאמצען יצא העפר שהוא מורכב. ולא שיש בו חלק מים וחלק אש וכו' כשאר המורכבים מארבעה יסודות, אלא הכוונה שהוא גשם יסוד רביעי שיצא מהוייות השלשה, אם כן עיקר ההויה על ידי שלשה. וכן במדות העליונות הם אמ"ש, כי המלכות הוא רביעאה לכל תלת כדפרישית בשער הקודם. ואם כן אמ"ש הם אמות לכל נמצא ואל כל חלקי המציאות שהם שמים וארץ ואמצע: עוד יתבאר בענין אומרו אש למעלה וכו', דהיינו מה שפירשו רבותינו ז"ל כי השדים שהם בעלי האויר והרוחות, הם בין האנשים ובעלי הארץ אל המלאכים ובעלי השמים בלי ספק.

9

ואפשר לומר כי טעם היפוך היסודות האלו לפי שרשם, כי היה ראוי שיהיו המים למעלה שכן חכמה למעלה, והאש למטה שכן בינה למטה, מפני היות הבריאה מצד הגבורה והבינה ושם מ"ב ושם אלהים יוכיח שהוא דין, וכן בתשרי נברא העולם שהוא דין, וראה שאינו יכול להתקיים שתף עמו רחמים. אם כן האש עקר וגובר, לכך אש למעלה ומים למטה, דהיינו קייומו ויסודו: ורוח חק - מלת חק ירצה הנותן מדה וחק אל שתי הקצוות. וזהו מכריע בנתיים - והלכה כדברי המכריע. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ג) שלש אמות אמ"ש, מ' דוממת, ש' שורקת, א' חק מכריע בנתיים: הענין כי אל האותיות שלשה בחינות, האחד גשמית, והשני גשמי יוצא אל הרוחני, והשלישי רוחני כולו. והם האחת האות בכתב היא גשמית בעצם בלי ספק, שהיא בגשם נושא ונשוא האות והכתב. ובזה יובן למה היו הלוחות מאבן וכו' כי עם היות שהיה גשמי היה רוחני שנתגשם מבחר הגשם עד שכנו השמים והדברים הרוחניים כגן עדן וכיוצא אל הספיר, וכענין ותחת

10

רגליו כמעשה לבנת הספיר. וזה בשניות, כי בקודמות כתיבה מלמעלה ושניות לא כל כך, כמבואר בכמה מקומות. השנית הם האותיות הקבועות בפה, והם נעתקות מכתב אל לשון, והלשון גשמית וזכירתה גשמית, אבל נעתקת משם אל סוד הרוחניות שהיא המחשבה. השלישית, הם האותיות המחשביות שאליהם עיקר הכוונה, והוא רוחניות האותיות. ולכך תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. וכענין זה הוא ממש אל הבריאה, ראשונה ממטה למעלה הוא אותיות גשמיות שהם אוי"ר מי"ם א"ש כדפרישית, אחרי כן רוחניות ולא כ"כ ולמעלה מהגשמיות עומדות אלו, והם כחות המקיימות האויר והמים והאש, ואלו תלויים בהנעת השפתים האותיות, והם חיות היסודות ותולדותם, והם אותם שארז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו שוטר מלמעלה וכו' כדכתיב אם תשים משטרו בארץ. ואלו הם אותיות בנוניות בין הרוחניות שהם במדות והנתיבות העליונות, והם משתלשלים אלו מאלו, וכן כח הקיום וההעמדה:

11

אם כן אחר שפירש הדבר הגשמי שהם האותיות הכתובות ממש דהיינו מ' מים א' אויר ש' אש, פי' האותיות העולות עליהם, ואמר גם דרך זה אל האותיות הנזכרות בפה שהיא מ' דוממת - הכוונה שהזכרתה בפה על ידי דממה, שפותח פיו וסותמו לשתוק. וזהו הזכרת מ"ם, והיינו המים הדוממים שאין להם קול אם לא על ידי הרוח כאשר אבאר. שי"ן בהזכרתה שורקת, שביטויה בשריקה ודאי. אל"ף ביטויה אמצעית בין אלו לאלו, זה מורה על אותם הכחות הממונים על המים שאינם (כך) [כל] כך בגאוה וגובה כממונים על האש, והממונים על הרוח הם אמצעיים בין אלו לאלו. ואפשר היותם ממש שרפי"ם חיו"ת ואופני"ם, כי השרפים מבינה, והיינו ש' שורקת, חיות מת"ת והיינו א' חק מכריע בנתיים, אופנים מלכות, חוט של חסד משוך עליה. והיינו ארץ מן המים. ולפחות כחות משתלשלות מהם. וכן הוכיח הכתוב כי בשרפים אמר כי הם מכח האש, וזהו שאמר ובידו רצפה. ושמם מעיד עליהם. אבל בחיות כתיב

12

אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, ובאופנים כתיב והנה אופן אחד בארץ, והיינו אותיות בנוניות נזכרות בפה בין הרוחניות המחשביות שהם בספירות, ובין הגשמיות שהם ביסודות ובנמצאות הגשמיות. ובזה עתה נתבארה משנה זו בס"ד: (ד) שלש אמות אמ"ש, יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בנתיים: הנה במשנה זו פירש האותיות המחשביות רוחניות הם הספירות, ולזה אמר יסודן - שהם יסוד ועיקר ושורש לכל הבחינות הקודמות, והם העולות במחשבת לב משכילי עם קדש בכל מכתב או מצוה או תפלה. והם בסוד חסד מן החכמה ששם מ' כף זכות - פירוש מיימינים לזכות, ובגבורה מן הבינה ששם ש' כף חובה - פירוש משמאלים לחובה, ובדעת ת"ת מן הכתר שבבחינה זו נק' לשון חק מכריע בנתיים - שהוא סוד קו הרחמים שבין ק"ו הדי"ן וק"ו החס"ד. ואין ספק שהחכמים הקודמים שאליהם חכמה זו ביצירה לברוא כך או כך כנזכר בתלמוד היה נמסר להם האותיות בשלשה בחינות אלו גשמיו"ת ורוחניו"ת ואלהיו"ת, ולא היו מגלגלים אות שלא

13

היו מכוונים בהמצאת הדבר והשתלשלו מעלה לעלול עד הגשם העב: ועם אמרינו שלשה בחינות דהיינו גשמיות ורוחניות ואלהיות, אין ספק שיש בכל בחינה ובחינה מהם השתלשלות ממדרגה אל מדרגה מרום המעלות עד שפל המעלות, ולכך אמר כף זכות וכף חובה בכל מקום שיהיה כפי השתלשל הדברים בספירות אל ק"ו חס"ד וק"ו די"ן וק"ו רחמים המכריע, והכל בסוד חכמה ותבונה ודעת, בסוד י' בחכמה ה' בבינה ו' בדעת, י' בחסד ה' בגבורה ו' בת"ת, י' בנצח ה' בהוד ו' ביסוד, ויה"ו במלכות בנקודה יהןה דהיינו ניקוד אדני כמו שהארכנו בדרוש זה במקומות אחרים, והיינו שלשה פנים שבה שמביטה למעלה. אמנם לה אופן אחד בארץ אצל החיות הכלולה משלשתן, וזהו סוד השתלשל אמ"ש דרך הספירות ואחרי כן במלאכים בבחינת שרפי"ם חיו"ת ואופני"ם, ואחרי כן בבחינת אוי"ר מי"ם א"ש. וכל זה אמרנו דרך קצרה ומשל להשכיל הדברים. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ה) כ"ב אותיות יסוד, חקק"ן חצב"ן שקל"ן צרפ"ן והמירן וצר בהן נפש כל היציר וכל

14

העתיד לצור: מלת יסוד - פירשנו לעיל ריש פרקין. חקקן חצבן - פירשנו לעיל שהיא סוד הוצאת האותיות מהכתר אל עצם החכמה כדפרישית לעיל בשער הקודם בסימן ט. ואולם נשאר עלינו לבאר ענין שקלן, ועניינו הוא כי מן הראוי היה שיהיו סדר האותיות ראשונה אמ"ש ואחרי כן בג"ד כפר"ת ואחרי כן הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק, בזולת שגם בבחינת אמ"ש אפשר שהיה ראוי שיהיה סדורם דרך מא"ש דהיינו אל"ף באמצע, וימצא כיוצא בזה אל שאר בחינות. ולכך אמר שקלן, והענין כי עם היות רמז האותיות בדרך זה, ראה שאם היה כך הענין לא היה על המשקל השוה, לכך שקל האותיות במשקל הרוחניות, וראה בחכמתו שהיה צריך שתהיה א' ראש לכלן ואחרי כן ב' ואחרי כן ג' ואחרי כן ד' וכן לכלן, וזה יקרא משקל. ועל זה נאמר מי שם לרוח משקל: והטעם כי קודם הצירוף צריך תיקון, והם החמשה דברים שפירש ר' נחוניא [בן הקנה] בתפלתו ואמר תיקו"ן וצירו"ף ומאמ"ר ומכל"ל וחשבו"ן. ותיקון יקרא לשקול האותיות לידע

15

מי יבא אחר מי בסדר המלה, ואחרי כן משם נצרף ונדע מי עולה ומי יורדת, כענין שם יהו"ה שיש לו י"ב צירופים, ומכולן בחר ה' לשמו יהו"ה וזה יקרא תיקון, והי"א הנשארים הם צירוף. עוד שם ע"ב יוצא מפסוק ויס"ע ויב"א וי"ט שמשקלן ותיקונן הוא שם ראשון וה"ו, דהיינו ראשונה מויס"ע אחרונה מויב"א ראשונה מוי"ט הם משקל ע"ב שמות מצרופי ע"ב אותיות, מי ידע אם לא מפי הקבלה לנו מה משקל אותיות השם ליקח אות מכאן ואות מכאן יצרף שם שבו כח לפעול כך וכך, ומעין זה גם כך אל בעלי הרפואה שלהם משקל ממש כך מדבר פלוני וכך מפלוני ויש בה מזג פלוני. וכן בשימוש תלים אות פלונית ואות פלונית יעשה שם פלוני ששמושו [חשובה] [כתובה], ומי ידע משקל לאותיות אלו אם לא מה שגזרה חכמתו יתעלה. ואף כאן גזרה חכמתו כי לענין קשר האותיות זו עם זו צריכים להיות סדרם א"ב ג"ד ה"ו וכו'. ולפי מה שפירש הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים שאותיות א' דכורא ב'

16

נוקבא ג' דכורא ד' נוקבא ה' נוקבא ו' דכורא, נוכל לומר שזה סדר האותיות כלם לגבי סדר כ"ב אותיות, שהם א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ"ל מ"נ ס"ע מ"צ ק"ר ש"ת, אין ספק שהם זוג זוג מתייחדות י"א זוגות כזה, א' דכורא ב' נוקבא, ג' דכורא ד' נוקבא, ה' נוקבא ו' דכורא, ז' דכורא ח' נוקבא, ט' נוקבא י' דכורא, כ' נוקבא ל' דכורא, מ' דכורא נו"ן נוקבא, ס' נוקבא עי"ן דכורא, פ' נוקבא צ' דכורא, ק' דכורא ר' נוקבא, ש' דכורא ת' נוקבא. הרי י"ב איש ואשתו. ואולם עדיין אין זה מספיק כי למה לא תתייחד אל"ף בה"א נקבה ויהיה הסדר א"ה וכיוצא בזה, ויהיה זכר ונקבה איש ואשתו, לולי המשקל הידוע שבחינת חכמתו כדרך שגזר בת פלוני לפלוני מצד ייחודם וייחסם בנפש, כן מצד יחס אברי המרכבה העליונה גזרה חכמתו סדר כ"ב כזה. ואולם בבא רצון לפניו להמציא המציאות שקל וראה כי להמציא בריאת דבר כך צריך אל"ף מכאן ושי"ן מכאן ומ"ם מכאן, ויעשה אמ"ש שהם

17

שקולות, שעל ידי צירופם כאשר נבאר ימצא בהם צורת דבר פלוני ופלוני וענין פלוני ופלוני. וזהו שאמר כי אחר שיקולם כדפרישית דהיינו תיקון אמ"ש או בג"ד כפר"ת וכיוצא, נמשך אל הצירוף, וזהו אחרי כן צירפן. וענין הצירוף הוא כזה אמ"ש אש"ם מא"ש מש"א שא"מ שמ"א, וביאור ענין זה וטעמו נבאר במקומו בפרק רביעי בס"ד: וטעם צירוף זה הוא שהמציא בהם הבורא בריות שהיו רבות משונות זו מזו וצורה פלונית וטבעה, וחילוק זה ימצא כאלו וכיוצא בהן באלהיות ורוחניות שיהיו צורות כלולות מהם בתגבורת מ', מהם בתגבורת ש' וכיוצא, כדפי' קצת באותיות יה"ו בפרק הקודם: אחרי כן המירן - והוא תמורתן בכ"ב אלפא ביתות, כאלו תאמר אמ"ש בא"ת ב"ש יעשה תי"ב וכיוצא, יצטרף כ"ב בכ"ב אלפא ביתות ועלו ששה תיבות הצירוף ששה פעמים כ"ב, בעניין שימצא כל נתיב ונתיב דהיינו כל אות ואות כלולים מכמה מיני כלליות לאין תכלית כדי