ספר עץ חיים
קטע 91
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
והטעם שנקרא ו' נקודות הוא בבחי' כל המוסיף גורע אל אותו הנקודה דז"א ור"ל כי אותה הנקודה שהיא ראויה שיהיה בו י' אורות כמו שיש לכל א' לג' נקודות העליונים כנ"ל הנה בז לא היה כך כי לא יצאו רק ו' חלקי נקודה ההוא אחרונות מדעת חסד ואילך ואורות הג' נקודות עליונים לא יצאו כי נשארו בשרשם למעלה והרי יש בנקודה זו ו' חלקי הנקודה בבחי' האור וכן אין כח בכלי שלה רק ו' חלקים מן חלק א' לבד של הנקודה שהיא כתר שבו לבד באופן כי ו' נקודות אלו אינם רק מעט יותר ממחצית נקודה א' בלבד ונקודה החמישית שהיא עשירית שבכולן מן הי' נקודות הכללות כנ"ל הוא נקודה מלכות דאצילות נוקבא דז"א. ואמנם אע"פ שאנו קורין אותה נקודה אינה כשאר הג' נקודות ראשונים שכל א' היתה הכללות מי' אורות אמנם אין בה רק חלק א' חלק האור הנקודה (ההיא) והיא בחי' אור הכתר שבה וכן בבחי' הכלי לא היה בה רק עשירית א' לבד מי' חלקי (כלי) הכתר הראויה אליה אחר
התיקון כלל העולה כי נקודה עשירית של י' נקודות של המלכים שאינו רק ה' נקודות לבד כנ"ל. והנה היא קטנה מכל שאר הנקודות בין באור בין בכלי בין באור אין בה רק עשירית האור ובכלי אין בה רק עשירית שבעשירית הכלי והג' נקודות העליונים האור ההוא שלם בכל חלקיו והכלי אין בה רק עשירית בלבד והנקודה הרביעית הכוללת ו' נקודות כנ"ל האור שבו הם ו' נקודות התחתונים שלימות בלבד והכלי הוא ו' חלקים של חלק עשירית הראוי' אל הכלי אחר התיקון. באופן כי הז"א היה אז ו' נקודות כמנין ו' של הוי"ה והם מדעת עד יסוד כי נ"ה הם תרי פלגי גופא ונחשבין ל א' ונמצאו שהם ו' נקודות כמבואר אצלינו ואז הנקודה של נקבה היתה בסוף היסוד דז"א בסוד העטרה עצמה דיסוד בחי' נקודה ז' אליו עטרה בראש צדיק שהוא היסוד. וכבר בארנו לעיל כי זה הנקודה היתה בחי' כתר שבה וע"כ נקרא עטרה כי כתר ועטרה הכל הבנה א' כי עטרה לשון סובב כמו עוטרים את דוד ואנשיו וכתר מלשון רשע מכתיר את הצדיק ומלשון
כותרת כי הכתר מקיף את הד' מוחין בסוד גולגלתא. וכן עטרה מקפת ראש היסוד בסוד ועטרותיהן בראשיהן של צדיקים נמצא כי עטרת היסוד היא עצמה נקודה (דנוקבא) (המלבש) ממש בבחי' הכתר שבה כנ"ל. ואמנם שיעור (גדלה הוא) גודל העטרה שהוא חלק א' מג' שלישים מדת היסוד. ואמנם מדת יסוד רובע מדת הת"ת שהוא הגוף כמ"ש בע"ה בפסוק זה כי אין מדתו כמדת גודל שאר הקצוות כנראה בחוש העין. וז"ש ומספר רובע ישראל כמש"ל בע"ה א"כ נמצא כי העטרה שהוא שליש היסוד ויסוד רביעית ת"ת א"כ יהיה מדתה בקרוב (למעלה שהוא) חלק א' י' חלקים שבכל כלי וכלי שלכל ספירה וספירה וע"כ נקרא נקודה לבד כנ"ל. וז"ס וכל בשליש עפר הארץ שהוא הכלי של המלכות הנקרא עפר הארץ מדדו המאציל כשיעור העטרה שהוא שליש היסוד ופסוק זה נאמר בין בבחי' הראשונה של המלכות הנקרא ארץ בזמן המלכים שמלכו בארץ אדום שהיתה היא עצמה עטרה כנ"ל ובין בזמן התיקון שנפרדה המל'
פרצוף בפ"ע כמ"ש אז נשארה העטרה דבוקה שם ביסוד ועליה נאמר וכל בשליש עפר הארץ. והנה הסבה שמתחלה יצאה המל' תחת היסוד בבחי' עטרה ולא במ"א וגם למה הי' דבוקה שם הטעם הוא כי נודע כי לעולם אפילו קודם התיקון דנה"י דאמא היו נכנסין תוך גופא דז"א ע"ד שאר הזמנים. והנה נ"ה הם סתומים אך היסוד הוא פתוח תוך ז"א והוא בקו האמצעי ויוצאין אז האורות דרך היסוד ומתקנים שם את המלכות ע"כ יש לה שורש שם בסוד העטרה וזכור טעם זה לכל הזמנים ולכל המדרגות המלכות שלעולם אין דיבוקה והתחלת יציאתה אלא בקו האמצעי נגד היסוד או נגד הת"ת או נגד הדעת וכיוצא וכמ"ש בע"ה. והטעם לפי שכל בניינה הוא מיסוד אמא שבתוכה הגבורות והיסוד דאמא הוא תוך קו אמצעי דז"א וע"כ מקומה שם תמיד. ואמנם לפי שגם הו' נקודות לא יצאו מקושרים יחד כולם אלא נפרדין כל א' מחבירו בסוד הרה"ר ולא בסוד הרה"י כמבואר במקומו ע"כ גם הנוק' היתה למטה מן היסוד
בבחי' עטרה וע"כ בהיות הנקבה בבחי' עטרה לא נמצא אז עדיין נקבה אל הזכר: (י) אדנ"י מילוי המילוי ד"ל אותיות ואם תמלא התי"ו ביו"ד יהיה ל"ה אותיות והי' היתירה היא מעולה מאד משאר אותיות והוא סוד מוחין עילאין שבה בשבתות ויו"ט ור"ח לבד אך בחול היא חסרת י' שהוא המוחין לכן הוא גימטריא ד"ל כי אז היא עניה ודלה אך ע"י י' היא ל"ה אותיות שהם גימטריא יו"ד ה"י ב' מוחין דילה כנודע כי נשים דעתם קלה ואין בה רק ב' מוחין: (יא) דע כי המלכות כוללת כל השמות כולם בענין זה כי הלא ד' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גימטריא רל"ב וג' אהי"ה קס"א קנ"א קמ"ג גימטריא תנ"ה תנ"ה ורל"ב הם תרפ"ז. והנה אדנ"י במילואו גימטריא תרע"א וי"ב אותיות המילוי וד' אותיות אדנ"י כולם הם י"ו ותרע"א וי"ב אותיות המילוי וד' אותיות אדנ"י כולם הם י"ו ותרע"א עולה תרפ"ז כמנין כל השמות הנזכר: (יב) דעת המלכות תחילה היה לה ב' כלים לחוד אמצעי וחיצון וגם המקיף היה באופן אחר
אח"כ בביאה ראשונה הניח בה ז"א רוחא לעשותה כלי ואז נתוסף בה דעת פנימי שהוא שם ב"ן והוא סוד בנימין ואז חוזר דעת שלה להיות בחינת זכר ונתחדש בה או"מ הזכר: (יג) מ"ב שם ב"ן הוא הנוקבא דז"א והטעם למה במילוי ע"ב ומ"ה וס"ג יש י' אותיות ובב"ן אינו רק ט' אותיות והוא כי היא חסירה בחי' יסוד כי כבר ידעת שהנקבה התחילה שיעור קומתה מנה"י דדכורא והנה נ"ה שבו הם ארוכים והיסוד קצר לכן הנ"ה שהיו ארוכים הגיעו עד סיום קומתה. אמנם היסוד דדכורא שהוא קצר לא הגיע עד היסוד שבה ונשארה חסרה ממנו וזהו הטעם שהמלכות נקרא נקבה כי לא נבראת בסוד היסוד לטעם הנ"ל משא"כ בבינה וע"כ נקרא בינה דכורא כנזכר בזוהר וגם זהו הטעם שלא היה בה רק ב' מוחין לבד שהם מנ"ה שלו אבל מן היסוד לא היה בה מוח ג' כי מן היסוד (שלו) נברא שיעור קומת גופה הכולל ו"ק כי גם היסוד יש בו ו' זעירא וממנו נעשה גוף המלכות שיש בו ו"ק אבל בחי'
היסוד שלה אין בה ו' שניה כי ו' ב' דז"א נעשית ו' ראשונה במל' וחסר לה ו' ב' לכן כל תאוות הנקבה לו' זו השניה שהוא יסוד כדי למלאות חסרונה: (יד) תחילה היתה הנקבה דבוקה באחוריו יען הכלים שלה עדיין קטנים בבחינת עיבור ואח"כ נתפשט בבחינת יניקה ואח"כ בבחינת גדלות וכל זמן זה הנפש שלה או הרוח או הנשמה היה נמשך לה מתוך פנימותו ויוצא לה לחוץ דרך איבריו וע"כ הוכרחה להתדבק שם שרוחניות העובר מתוך מחיצותיו ומחיצותיה מתדבקים אותם שם ונעשים גוף אחד וכשנכנס הרוחניות שלה היתה (היא) אחוריו והוא לבדו מלביש נה"י דאמא ונמצא אמא ז"א ונוקבא זה תוך זה בסוד נר"ן ואחר כך ננסרה ומסתלק הרוחניות שלה מתוך ז"א ועי"ז אין המדבקות כנ"ל ונפרדין ואז נהפכין פב"פ והם שוין ושניהן ביחד מלבישין לאו"א ולנ"ה דא"א דהיינו ז"א מלביש לאבא ואבא מלביש לנצח דא"א והיא מלבשת לאמא ואמא מלבשת את הוד דא"א: (טו) ג' כלים יש במלכות ובכלי ראשון יש ג' בחינות כלי שלה וכלי מלבוש ז"א בתוכו
וכלי מלבוש אמא בתוכו ומוחין דנפש בתוכם ובכלי שניה ג' בחינות אחרות כנ"ל והרוח בתוכם ובכלי הפנימי ג' בחינות הנ"ל והנשמה בתוכם ונמצא שיש ביסוד שלה ג' בחינות של ג' ג' והכלי שלה נקרא יסוד והכלי של אמא נקרא חותם והמוחין שבתוכם הן נפש והן רוח הן נשמה הם בחינת ה"ג דמ"ן עצמן והכלי דז"א אפשר שהוא שם ב"ן המעלה מ"ן או אפשר שהמוחין שבפנים שהם ה"ג והם שם ב"ן המעלה מ"ן והוא רוחא דשדי בגווה אך המ"ן הם הברורין ששבררה היא במוחא וירד שם בבחי' טפה דזווג דמ"ן: (טז) דע שיש בחינת היסוד גם בקטנות ונקרא נחש הנושך את רחם האיילה היא הנקבה בקטנותה ג"כ שאז אין ברחמה רק ה"ג ולכן רחמה צר עד שיכנסו בה ה"ח ונקרא [אז] נחש יען שהיסוד נקרא שדי וכשאין לו רק הלבושין דאהי"ה הנקרא ד"ם אחוריים כנודע אז עולה ד"ם שד"י כמנין נח"ש גם אחוריים דאהי"ה דיודי"ן הם תקמ"ד תסיר מהם ת"ק מלוי שד"י נשאר מ"ד ועם שד"י פשוט כמנין נח"ש גם ידעת שהיסוד נקרא אל שד"י ומלוי שד"י יש ט'
אותיות ועם ה' אותיות דא"ל שד"י כמנין נח"ש עם הכולל ובמלוי א"ל שדי אל"ף למ"ד שי"ן דל"ת יו"ד גימטריא אלף סוד אלף מפתחאן כנזכר פרשת ויקהל דף רי"ט ע"ב: (יז) צירים ודלתות שביסוד דנוקבא הם בחוץ ועד שם הוא בחינת נחש דאתי על חוה אך לא בפנים גו היסוד הפנימי. ונלע"ד שכל זה הוא בסוד כלים החיצונים ששם נחש דאלהים דקטנות ובו נאחזין הקליפות וכנגדו ביסוד שבה הם הצירים החיצונים ובפנים מול החדר הוא מ"ן: (יח) החדר הפרוזדור שנזכר במסכת נדה הם בחי' יסוד ומל' שבנוק': [הגהה - יסוד הנקבה כי כשהיא טמאה משפעת דם וכשיולדת אז הדם עולה ומתהפך לחלב והענין כי סוד אהי"ה בריבוע גימ' ד"ם כמ"ש באות א' של מלוי וא"ו והנה בהיותה למטה אז הדינין נמשכין כי כל זמן שנמשכין הם מתגברין אך כשהוא מתעלה למעלה בסוד ד' יודי"ן דע"ב אז חוזר רחמים ונקרא חלב וחלב גימ' מ' נגד ד' יודי"ן דשם ע"ב: (יט) נוקבא דז"א נקרא צלע וכנסת ישראל וכלת משה ושושנה עליונה וז"א נקרא משה וישראל
ודעת אך יעקב נקרא ת"ת ונוקבא נקרא סלע ושושנה תחתונה. ועיין בפירוש מורי זלה"ה בריש פ' בראשית בנוסח הג' על ר' חזקיה פתח כו': (כ) כבר בארנו במ"א ענין הגדלת נקבה ואמנם דרך כלל הוא כי אז מאחורי הת"ת האירו [בה] ה"ח וה"ג ויצאו וניתנו בה וגם שם היה בבחי' צלם על ראששה והיו נכנסין בי"ב שנים כנודע ואז ה"ח ניתנו בג"ר שבה להגדילה מבחינת נקודה אל מדה שלימה והגבורות הדילו שאר גופה באופן שנעשה י"ס שלימות ופרצוף שלם וירדו ה"ג הרושם שלהם והארתם שם ביסוד שלה דוגמת הארת ה"ח ביסוד דז"א. והנה כל האברים נעשו ונצטיירו בכ"ב אתוון כנודע כי גוף הוא מן האותיות לכן הארת כ"ב אתון דכורין שמהם נצטייר עצמותו לצורך גופו עצמו נתקבצו ביסוד שבו ונעשה כלי והארת כ"ב אתוון דנוקבא [שבה] שמהן עצמן נצטייר עצמות גופא נתקבצו ביסוד שבה ונעשה בה כלי והנה ה' אותיות מנצפ"ך היתרות הזכרים הם המ"ד עצמן שבתוך פי היסוד שלו שנעשה מכ"ב אתוון והם ה"ח וכ"ז לוקח במוחין
דגדלות קודם הנסירה וה' אותיות מנצפ"ך הנקבות היתרות הם מ"ן שבתוך היסוד ששלה שנעששה מכ"ב אתוון דילה והם ה"ג והרי יש עתה דלת א' וציר א' מהכ"ב אתוון דילה ומ"ן פשוטים ממנצפ"ך ביסוד שלה כל זה קודם הנסירה הנז' במ"א. ונמצא כי מן הארת כ"ב אותיות דדכורא שהם האברים שלו ממש נעשה כלי דיסוד דכורא ומהארת ה"ח עצמן המגדלין את האברין נעשו מ"ד וכן בנוקבא מהארת כ"ב אותיות שהם האיברים עצמן שלה נעשו יסוד כלי שלה ומהארת ה"ג שלה נעשה מ"ן שבה: (כא) הטעם שהמלכות נקרא כ"ה משום שנוטלת י"ג ת"ד דא"א וט' דז"א הרי כ"ב תיקונים ובה יש ג' תיקונים שהז"א נותן לה ג' שהם תורה נביאים כתובים הרי כ"ה י"ג דא"א וט' דז"א וג' שהז"א נותן אליה: (כב) המל' נקראת תבל הכינוי זה נקרא כך בשעה שהמלכות מתחברין בה רי"ו העליון בסוד מזלא קדישא ורי"ו תחתון שבה בסוד ע"ב קד"ם כנ"ל וכמבואר אצלינו בכוונת ק" בעת השינה והנה ב' רי"ו הם תבל ואז נקרא כך. הטעם שהבינה נקרא הוא לא מפני ההעלם שהרי אבא
נעלם ממנה ונקרא את"ה וגם א"א נקרא הו"א אלא משום (כי תיבת) הוא לעולם בכתר ואמא הוא כתר לז"א וא"א הוא כתר לאו"א: שער לד פרק ג מ"ב סדר תיקון בריאת נוקבא דז"א ובו יתבאר לך מ"ש בגמרא האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו ונבאר כמה מיני שינוי זמנים היו בה ונבאר תחילה למה נקראת המלכות נקבה. גם נבאר מה הפרש יש באורות עליונים שלזה נקרא זכר ולזה נקרא נקבה. גם נבאר איך מצינו שנשמות זכרים באים מן הנקבה ונקרא זכרים כמו דהע"ה וזולתו. דע כי הדעת כולל ב' עטרין והם חו"ג והחסדים נק' זכרים והגברות נקראים נקבות ואעפ"כ יש גבורות זכרים ויש גבורות נקבות והענין הוא שודאי הוא שעיטרא דחסדים נשאר בז"א ועיטרא דגבורות לוקחת רחל. והנה בארנו במ"א שלפי שאין הנקבה לוקחת רק עטרא דגבורה לכן ארז"ל דעתן של נשים קלה וא"כ גם הזכר יהיה דעתו קל אם אי בו רק מחצית דעת דוגמתה שהם עטרא דחסד. אמנם בהכרח הוא ששורש עטרא דגבורה נשארת בדעת הזכר ולא די בזה גם הו"ק דזכר כמו ששם מתפשטין
הה"ח כנודע כן מתפשטין שם הה"ג עם הה"ח וע"כ גם אלו הגבורות שנשארו בו נקראו זכרים וכאשר ניתנין בעת הזווג מן הזכר לנקבה דרך היסוד יוצאין מש בגלוי מפי היסוד ואין שם מחיצה ואין האור נחלש כחו ממה שהיה לכן נקרא זכרים. אמנם הגבורות שיצאו מתחלה אל הנקבה לתקן פרצופה ונתפשטו תחלה בו"ק ע"ד הזכר כנ"ל ואח"כ היא נותנת אותן בעת הזווג בבחי' טפת מ"נ אלו הם נקבות. ועוד סבה אחרת שכאשר יצאו אלו האורות של הגבורות מן הזכר אליה הנה עברו דרך גופא דז"א ממש מן האחוריים שלו ואז בהכרח בעברו דרך מחיצה נחלש כחו ומתמעט הארתו וע"כ נקראו אלו האורות נקבות. וזה סוד שאומרים תמיד בכל מקום תשש כחו כנקבה כי חלישת הכח הוא כינוי אל הנקבה משא"כ כשנתפשטו האורות תחלה בזכר שאז יצאו בגלוי מפי יסוד תבונה שהוא רחם נוקבא המלובש תוך הזכר ומשם יצאו בכחם בגלוי בלתי חלישת כח אלא עדיין הם בכחם על דרך שיצאו ממוח אבא ממש ולכן נקרא זכרים.
גם הענין יותר מבואר שנודע שב' עטרין אלו הם ח"ג ב' זרועות דא"א כמבואר אצלינו ושם בודאי שניהן זכרים אלא שבעודן מתפשטין בזכר נקראים זכרים אע"פ שנותנם אלא שבעודן מתפשטין בזכר נקראים זכרים אע"פ שנותנם בעת הזווג אל הנקבה וברדתן להתפשט במשם בגוף הנקבה אז נקרא נקבות וזהו ענין כמה נפשות כמו נפש דהע"ה וכל שורש קין כנזכר במקומו וזה טעם למה אשה נקרא נקבה והוא כמ"ש באדרא דעבר בוצינא דקרדינותא. ונקיב בחדוי דז"א ונפיק לבר מאחוריו לכן היא נקראת נקבה שכל האור שלה יוצא דרך נקב ההוא זהו פירוש לשון נקבה נקב ה' שהמל' שהיא ה' תתאה כל אור שלה יוצא דרך נקב ההוא. והנה ז' זנים היו אל הנוקבא דז"א עד שהיתה ראויה לזווג וחזרה עמו פנים בפנים ויש בחי' אחרת ג"כ וית במ"א בע"ה ואלו הם. א' בהיותה קודם תיקון שאז היתה נקודה קטנה. הב' בעיבור א' של התיקון ואז היתה נקראת פסיעה לבר. הג' בזמן היניקה ואז נקראת ה' תתאה ואז
נקראת צלע. הד' משם ואילך עד שתהיה בת י"ב שנים ויום א' והמשך זמן זה נקראת קטנה ואז נקראת ג"כ חוה אשת אדם. הה' אחר שעברו עליה י"ב שנים ויום א' שאז כל המוחין דגדלות שבה נגמרו להכנס ואז נקראת נער חסר ה'. הו' בעת הנסירה ואז נקראת נערה בה'. הז' כשחוזרת עמו פב"פ לזווג ואז נקראת בוגרת והנה ז' זמנים אלו כללותן הם הה' אחרונות שאז התחילה להקרא בשם נקבה ונכללין בד' כי בחי' הה' וו' שניהן א' ואלו הד' מדריגות נרמזין בד' אותיות נקבה אע"פ שאינן כסדר אותיות והם נערה קטנה בוגרת ה' תתאה ולכן נרמזו ד' זמנים אלו בנוטריקון שהם נקב"ה. ותחלה צריך שתדע שלעולם בחי' המלכות הוא בקו האמצעי דז"א מאחוריו לפי שהנה"י של אמא המתפשטין תוך ז"א הנ"ה הם סתומים ויסוד שלה המתפשט תוך קו אמצעי דז"א כנודע הוא לבדו פתח ומהם מתגלין האורות תוך ז"א לכן אין המלכות עומדת אלא נגד סיום היסוד דאמא שהוא בקו האמצעי ובכל קו
האמצעי של ז"א יש אל המלכות שורש שם. וזהו הענין האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו כפי השתנות הזמנים מקומותיה משתנים בקו אמצעי ולעולם נשארין שרשים קיימין שם כנודע כי כל דבר שבקדושה אינו נעקר שרשו משם. ובזה אל תתמה בכמה בחי' שנמצאו אל המלכות כי הנה תחלה היתה מקומה בעטרה שתחת היסוד ושם היא רמוזה המלכות ואח"כ נגדלה (ועחדה) ונעקרה משם ועלתה על הת"ת שבו כמו בתפלת השחר ואח"כ נתקנית לגמרי וחוזרת עמו פב"פ ולא מפנ זה נעקרה שרשים הראשונים ושם נשארין קיימין לעולם אשר זהו הענין האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו כי בכל גידול של הז"א גם היא היתה נגדלת עמו ונשארין שרשיה קיימין בו. וגם למעלה באחורי הדעת דז"א יש לה שורש א' אשר משם נעשית לאה וזהו שורש יציאת לאה שם וזכור כלל זה. ולא עוד אלא אפי' עם כל ספירה וספירה מספירות ז"א יש לה שורש א' שם כי בעת העיבור שהיתה שם עם ז"א אז נתערבה היא עם כל ספירה וספירה שבו
והשאירה שורש בכולם וזה סוד בתיקונים ובזוהר ויקרא דפ"ו דאיהו שלימא דכל ספירה וספירה ובזה אל תתמה אם המלכות נקראת ע טרה של היסוד או אם היא פרצוף נקבה ממש לבדה. ונתחיל לבאר כל בחי' הנוקבא: