ספר פרדס רמונים
פרק תשיעי:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
פרק תשיעי: ואחרי היות הגוף הזה בנוי בנין נחמד וחשוב כזה המבואר בפ' הקודם. עוד טובה כפולה כי באברים הנחמדים האלה יורכב רוח חיוני אשר אין הרוח ההוא ממש נאצל ממקום גבוה. אמנם יתהוה בתוך הגוף מצד זיכוך החמרים אל מדרגת הצורה והבריאה ההוא. ומצד עליות החמר והעפר אל מצב צורת האדם כמו שביארנו בשער היכלות (פ"י). ועל הרוח החיוני הזה הוא משכן הנפש ועל הנפש הרוח ועל הרוח הנשמה ובזה נחלקו (התנאים) [המפ'] כאשר נבאר. וקודם ביאור ההקדמה הזאת ראוי לבטל דעת קצת המפרשים שאמרו שהעצמות משכן לרוח והבשר משכן לנפש ורצו להכריח ענין זה מן הכתוב שאמר (איוב יד כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. והם אומרים מאחר שהנפש מתאבלת מכאב הבשר הרי ודאי שהבשר מרכבה לנפש. ואין סברא זו עולה יפה מכמה טעמים. ראשונה שאם הוא כן שהבשר מרכבה לנפש והעצמות משכן לרוח א"כ היה מן הראוי שאחר הקבורה ככלות הבשר תסתלק הנפש ותשאר הרוח שם בעוד
שהעצמות קיימין ואין הדבר כן. אלא אדרבה הרוח תשוב אל האלדים אשר נתנה אל גן עדנים והנפש בקבר מעדנת את הגוף או להפך הכל לפי המעשה וכן בארו בזהר פ' תרומה (דף קמ"א ע"ב) וכבר כתבנו מזה קצת לעיל בפ"ג. וכן בפרשת אחרי (דף ע' ע"ב). ועוד כי אחר שהנפש היא למטה ממדרגת הרוח ודאי אם כן היה ראוי להיות שהרוח שחיותו גדול יהיה משכנו בבשר שחיותו גדול מהעצמות בבירור כי הבשר בה מתפשטים הוורידים הדופקים ובלתי דופקים ומרגיש ודאי בחיות יותר מהעצמות. וקשה מכלם כי הרשב"י ע"ה (בפ' לך) מפ' כדפי' כי יש רוח חיוני שבו משכן הנפש כאשר נבאר. ועתה נבא בביאור השתלשלות הנשמה הזאת מתחלתה ועד סופה. כבר קדם לנו בשערים הקודמים מענין האותיות ורוחניותם כי לא דבר רק הוא. וכן הענין ממש בהבל הפה מההבל מתהוה אותיות ורוחניות ונשמה שהם מסתלקים מעלול לעילה עד המקום הנרצה אליהם המיוחדים בשרשי הנשמה הזאת וזהו ענין שמים החדשים וארץ החדשה
הנעשה מחידושי תורה כמו שנדרש בזהר בראשית (בהקדמה ד"ד וד"ה) ובפ' קדושים (דף פ"ה) כי כאשר יחדש האדם חידושי תורה אותם האותיות המתהוות ומצטרפות בפיו יתהוה מהם רוחניות וענין נחמד. וזהו ענין התפלה שאכתריא"ל מקבל אותה וקושר כתרים לרבו כדפי' בערכו. וההקדמה זו היא מפתח לכמה היכלי תורה. ולזה אז"ל מצות צריכות כונה [דהיינו כוונה לצאת י"ח] וכלם הסכימו שאם כונתו שלא לצאת י"ח בוודאי שלא יצא (ע' ב"י סי' תקפ"ט). והענין כי בהיות האדם מקיים המצות הגופניות הנה הם יהיו גוף ומשכן לרוחניות כונתו הנמשך מנשמתו. והכונה מתלבשת במעשה המצוה. ולכן כאשר אין למצוה כונה הנה לפי האמת היא כגוף בלא נשמה. ומזה נקיש כי כל עוד שתגדל כונת האדם במעשה המצות הנה לפי שיעורה תגדל רוחניותיה ותעלה מעלה מעלה דרך המדרגות כדפי' לעיל בפ"ו. ואחר היות הקדמה הזאת אמיתית ונכונה הנה בהיות האדם מתייחד עם בת זוגו בטוב ובכונה שלימה
לעבודתו ית' כדי ליחד החתן והכלה ולהמציא אליו מתוך כך נשמה מהקדושה הנה אז באמת ימציא לו השי"ת נשמה מתוך נשמות הקדושות. ומה גם אם קדם לו אל הזווג התפלה הנחמדה הידועה. הנה עאכ"ו טובה כפולה שיתהוה מן המעשה ההוא גוף וטפה מוכנת לנשמה קדושה. והנה כמו שביחוד הזכר והנקבה הגופניים כן ביחוד הנשמות הנעימות אשר גם להם זכר ונקבה ויפעלו בטוב כוונתם ברוחניות נפש רוח ונשמה להתלבש הנשמה במעלותיה העליונות. והכונה הזו הנחמדת היא הטפה שמעלה אותה המלאך הממונה על ההריון דליכא למימר דטיפה גופניות קאמר. והנה כזה פירש בזהר (בראשית דף נ"ד ע"ש ע"ב) בקרי ונגעי בני אדם שמתעברין הרוחות מקרי. והוקשה להם שאחר שהאדם גשמי איך אפשר שיתעבר ממנו הרוח הפשוט עם היותו טמא. ואמרו שאין העיבור מהטיפה כי הטיפה נמשכת באיבוד אמנם מתעברת מהתאוה ההיא שהאדם מתחמם בה להזריע ופי' בשער היכלות הטומאה פ"ב. וכן הוא לענין הקדושה
כדפרישית. ואז בהעלות הטפה ההיא ר"ל כוונתו הקדושה והרוחניות לפי האדון יי' צבאות בעל המשפט ונשפט עליה. וכפי הכנתה כן גזרת האדון בחיוב הנשמה הנשפעת ונתנת בטפה ההיא. ועתה יתגלה לנו ענין המצוה שישא אדם בת ת"ח כדי שתהיה נשמתה זכה וברה ותכוין דעתה לשם שמים. וכן הענין מה שאחז"ל (שבועות דף י"ח ע"ב) המקדש עצמו בשעת התשמיש כו'. וכן ענין היתר בעילת המעוברת והמניקה ואינו נק' זרע לבטלה ח"ו, מפני שעם היות שאינו לענין הולדה גשמית הוא לענין הולדה רוחניות כי בטוב כונתם יתייחדו חתן וכלה העליונים כמו משאר מעשה המצות. וזהו סוד אברהם ושרה שהיו מולידים נשמות לגרים כדפי' רז"ל כי ע"י כונתם היו מתייחדים החתן והכלה ומולידים בסוד ההולדה העליונה המבוארת בשער מהות והנהגה נשמות קדושות לגרים ההם והיינו (בראשית יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ונחזור לענייננו שאז בהיות הטפה ההיא לפני המלך נשפע עליה נשמה. וכבר נתבאר
בזוהר בסבא (דמשפטים דף ק"ב) כי בהיות האדם משתמש בבת זוגו מכניס בה נצוץ מרוחו והרוח ההוא עומד בתוך גופה מתקשקש בה כמבואר הענין הזה שם בארוכה. ומזה נקיש אל הנשמה העליונה השלוחה אל הולד תתלבש בטפה הרוחניות בתוך נשמת הנקבה ונמצאת הנקבה מעוברת היא בעצמה ומעוברת בנשמתה. ואין תימה בזה כלל כי כן הדרך אפי' בזכרים שמתעברים [בעיבור נשמה אחרת] כענין פנחס שנתעבר בנשמת נדב ואביהוא כמבואר בזוהר פרשת אחרי (דף נ"ז ע"ב) ופרשת פנחס (דף רי"ז.) וכענין אדה"ר שנצטרף באברהם יצחק ויעקב כנדרש בזהר וספר ר"מ ובתקונים. וענין בחי' העיבור הוא סוד מסודות הגלגול. ולכן אמרו (חז"ל ערכין ד"ז) עובר ירך אמו ואין ממתינין לאשה מלהענישה מיתה עד שתלד כי כמו שנטמאת נשמת האשה בתוך הקליפה בעבירה ההיא כן נטמאת נשמת העובר ושתיהן צריכין טהרה ולכן ימותו שניהם ואין ממתינין להם עד שתלד. ודי בהערה זו אל מעלת המשכת הנשמה ומתוכה יפתחו להמשכיל כמה מסתרי המלך:
עתה נבאר ענין שכינתה בתוך הגוף הנגוף. והוא כי עיקר משכן הנפש הוא כח החיוני אשר באדם אשר הכח ההוא טבע מטבע בו כדמיון החיות בבהמות ואינו דבר נאצל עליו כענין ז' חלקי האדם שבארנו בפ"ד. ולכן יש שקראוהו נפש הבהמיות שהוא כח חיות הבהמות ואין לה ידיעה עיקרית בעולם אלא הוא אד עשניי שוכן בחלל הלב מתפשט בכל הגוף והוא חיות המתהוה מתוך העלות העפר הזה אל מדרגת צורת האדם כמו שהיו בוראים אותם האנשים המתעסקים במעשה ספר יצירה כדפי' בשער היכלות (פ"י). ולהיות כי כח החיוני הזה הוא משכן לנפש הוצטרך להיות כדמות הנפש הנאצלת בתכונתה ואברים הפנימים הנעימים המבוארים בפ' הקודם, והוצרך אל החיות הזה להיותה מתפשטת ומסתעפת כענין הדמות אשר לגוף. ומפני שהנפש הזאת עדיין היא דקה ביותר הוצרך להיות לה ענין דק שבו תתלבש והיינו הדם הדק שבוורידי הלב והם הוורידים החיים הדופקים. ומטעם שאם מחיות הזה המתפשט בורידים ההם
בלי הצטרפות עצמות וגידים לא היה יכול להתקיים כלל כי לא יהיה עומד לחולשתו והיה נפסד ודבר קל יזיקהו. לזה הוצרך לערוך מערכת עצמות שהם כדמות גשרים שעליהם מתפשטים העורקים האלה. ומפני היות העצמות קשי המשוש ומקומות בולטים ומקומות שוקעים הוצרך להשוותם בבשר בתכונתם הנבחרת עם התדמות הצורה אל הצורה העליונה כדפי'. ומפני שהבשר היא בלתי בעלי שמירה מתוך רכות טבעה כי היא רפה ומתמסמסת והולכת, לכן הוצרך לקרום עליה העור שהוא גדר וסייג לבל יפסד הבשר ולא יתקלקל. ומטעם שלא יפגם הבשר ויפסד מעצמו הוצרך להיות תעלות משקים הגידים והם וורידי הכבד שהם מתים שאין בהם כ"א השקאת הבשר לשיגדל ויתעדן ויהיה מלוחלח וישוקה על ידם תמורת מה שניתך מחום הטבעי. זהו הקצור הצריך אלינו מחכמת טבע הבריאה אל הנשמה. והנה על רוח החיוני ההוא יהיה משכן הנפש. וראיה אל הכח החיוני הזה הוא בעת שינת האדם בהסתלק הנפש לחשוב לפני קונה ישאר
הרוח החיוני ההוא יושב וזן ומפרנס תכונת האדם וזהו ענין רוח החיוני הנושב בו הנשימה וכחות הגוף אשר לו, כדמיון כח העכול ושאר כחות הנפש כגון כח המושך והדוחה וכו' המבואר אצל חכמת הטבע. ונתבאר ענין זה בזהר פ' לך לך (דף פ"ג) וז"ל ת"ח נפשא דבר נש כד סליק לערסיה נפקת מיניה וסלקא לעילא. ואי תימא דכלהו סלקין לאו כל חד וחד חמי אפי מלכא אלא נפשא נפקא וסלקא ולא אשתאר ביה בהדיה גופא בר חד רשימו דקוסטא דחיותא דליבא. ונפשא אזלת ובעיא לסלקא וכו' עכ"ל. והכונה מבוארת כי בעת שינת האדם נפשו מסתלקת ממנו ולא נשאר בגוף כ"א רוח חיוני בעלמא והוא לפי האמת החיות הטבעי אשר בגוף והוא הנעשה מרכבה לנפש והנפש אל הרוח והרוח אל הנשמה וכל זה ע"י הצלם הנכבד כמבואר לעיל בפרקים הקודמים. והנה עתה לא יפלא בעינינו היות הנשמה מתחברת אל הגוף עם היותו גשמי והנשמה הויה דקה ורוחניות. והנה נכלל החלק השני. ועתה נבא בביאור חלק השלישי
והוא ענין פגימתה בעצמה ופגימתה בשערים הנכבדים: שער לא פרק י פרק עשירי: יש קצת מהמקובלים שאמרו שאין חטא בנשמה אמנם החטא הוא לנפש שהיא הנפגמת והכריחו הענין ממה שלא נמצא בכל פ' הקרבנות נשמה כי תחטא או רוח כי תחטא אלא נפש כי תחטא וכן נאמר (יחזקאל יח) הנפש החוטאת היא תמות. כי אין מיתה אלא בנפש וכן כתיב (איוב י"ד) ונפשו עליו תאבל. כי הרוח תסתלק ג"כ ממנו כאשר האדם בא לידי חטא. ואין הדעת הזה בקצת צודק. כי אמת הוא שהכרת והכליון והאבוד הוא בנפש ולא בשאר החלקים. וכן ביארו בזוהר בפ' אחרי (דף ע' ע"ב) במאמר תניא א"ר יהודה כתיב תוצא הארץ נפש חיה כו' ושם האריכו הרבה בענין הנפש ובכלל דבריו אמר ועונשא דחייבין די בארעא בהאי הוא דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה עכ"ל. ומ"ש עונשא דחייבין בהאי הוא פי' עונש הכרת כי שאר המדרגות אינם נכרתים מכל וכל ח"ו. אמנם מיטמאים, ומיטהרים מזוהמתן ע"י נהר
דינור כמבואר בשער היכלות. אמנם הנפש תכרת מכל וכל והנשמה מתטמאת. וכן פי' בזוהר בפ' תצוה (דף קפ"ב) וז"ל דהא כד ברא קב"ה לב"נ עבד ליה בדמות דיוקנא עלאה ונפח ביה רוחא קדישא דכליל בתלת והא אוקמוה דאית ביה נפש רוח ונשמה ועילא מכלהו נשמה דאיהו חילא עלאה למנדע ולמטר פקודוי דקב"ה ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אוחרא האי איהו מסאיב לה ונפיק מפולחנא דמאריה בגין דתלת חילין אילין כולהו חד נפש רוח נשמה משתתפי כחדא והוו חד עכ"ל. ואין דברי המאמר צריכים ביאור כי מבוארים הם, ומתוכם אנו למדים כי הנשמה מתטמאת. ועוד שם לפנים מן הענין אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחלף לה באפו. והנה הכרח גמור שהנשמה נפגמת ונטמאת. ואמנם ענין טומאתה עם היותה מסתלקת מן הגוף יהיה כמה שפי' בשער המציאיות (בפ"א ע"ש) בענין הקדושה כי היא מתרבה. וכן הנשמה בהיותה מתאצלת כפי
הדרכים שנתבא' כן תשאר מציאותה מצויה במקום אשר ממנה חוצבה מציאות דק ונעים ומדרגותיה יורדים מדרגה אחר מדרגה דרך מעלות הסולם עד בואה אל עולם השפל. וזה נתבאר בתיקונים (תקונא כ"ב דף ס"ד) וז"ל שימני כחותם דא נשמתא דאיהו רשימו דילה גליפא לעילא כמה דאוקמוה ביעקב דדיוקנו חקוק בכסא הכבוד כל נשמתין דאינון גזורות מתמן גליפו דלהון איהו חקוק לעילא ורשימו דלהון [דלתתא. וההוא גליפו דלעילא] איהו חותם ורשימו דלתתא רשימו דחותם ומיד דרשימו דגלופא דנשמתא איהו לעילא ורשימו דילה לתתא אתמר בה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו סלקין לעילא ומסתכלן בדיוקנא דנשמתא דנהרא בההוא גליפו ומזדעזעין מיניה נחתין לתתא ומסתכלין ברשימו דההוא דיוקנא דלתתא וחזאן דלא אשתני מדיוקנא דלעילא ודחלין מניה עכ"ל. ומתוכו נראה בפי' כי נשאר למעלה מקום חציבת הנשמה דיוקן משובח ודק עד שהוא משובח יותר ויותר מהנשמה למטה כי בדיוקן
העליון של יעקב אמר ודחלין מיניה מה שאין כן בנשמה למטה כמו שבאר. וכאשר הנשמה ההיא בדרך מדרגותיה מתייחסת אל גוף זה אע"פ שתתעלה ותסתלק מהגוף הנה כל פעולת הגוף ימשכו אל הנשמה דרך שלשלת השתלשלותה ותתפגם בהכרח. והלא כאשר יש מדרגת השתלשלות הקדושה כן יש מדרגות הטומאה וכמו שכאשר יחטא האדם ימשיך עליו כח הטומאה כן ימשיך וישפיע על נשמתו כי בטומאה עצמה יש חלוקים ויש מציאיות. יש מציאיות דק כטינוף נעלם אצילות טמא ויש מציאות עב ולכן המטמא עצמו מטמא נשמתו כי ימשיך עליה כח הטומאה וידביקה בקליפות אם דקות אם גסות. וראיה לזה מחסיד המתדבק בקדושה ע"י מעשיו ישפיע על נשמתו שפע רב ממקום העליון דרך מעלות ויבינהו דעת וילמדהו חכמה כדרך הנביאים ומדברים ברוה"ק המתדבקים בקונם עד ימשיכו האור על נשמתם ונשמתם ישפיע בהם הסודות אשר קבלו ודברי החכמה הנעלמה. וכן הדבר בטומאה כי כאשר יחטא האדם ישליט על עצמו כח הטומאה לרוב.
כפי שיעור הפעולה שבה חטא כן יהיה ענין הטומאה. וראייה לזה מהזוהר פ' קדושים (דף פ"ו ע"ב) וז"ל ות"ח בשעתא דבר נש אחזי לתתא עובדא באורח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה (כמה דאצטריך). ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורח עקימא דלאו איהו אורח מישר כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחירא דלא אצטריך דסטי ליה לבר נש לסטר ביש מאן משיך עליה ההוא רוחא הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אוחרא עכ"ל. והנה הוכרח כי כפי מדרגת החסיד בהמשכתו עליו רוח קודשא כן מדרגת הרשע בהמשכתו עליו רוח הטומאה לרוב. ובפ' נשא (דף קכ"ב.) ג"כ בארו ענין זה וז"ל דכד ב"נ אזיל באורחוי דאורייתא משיך עליה רוחא קדישא עלאה כד"א עד יערה עלינו רוח ממרום וכד ב"נ סטי אורחוי משיך עליה רוחא מסטרא אחרא דאיהו סטרא מסאבא וסטרא דמסאבא אתער מסטרא דנוקבא דתהומא רבה דתמן מדורין דרוחין בישין דנזקי לבני נשא ואקרון נזקי עלמא
עכ"ל. והנה הורה בפי' כי בנטות האדם מדרך הישר ישפיע כח הטומאה לרוב עד שיושפע על נשמתו ומשם יושפע אל הגוף כי מקרה א' לצדיק ולרשע והטומאה ההיא הוא הפגם אשר בנשמה והוא הפגם אשר צריך כבוס בתשובה כי בשובו אל אלהיו ויקבל עליו תשובתו כראוי. כפי אשר נדבק בקליפה יכניע עצמו עד אשר ישבר הקליפות ההם שבהם נכנס ע"י העון ואז תחזור נשמתו למקום הקדש ותשיג מעלה רוחנית וע"ד זה יובן אמרם ז"ל (ברכות דף ל"ד) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים וכו' כי בתשובתו ישבר הקליפות המשל אם נכנס בקליפה הז' ישבר אותה עד רדתה למטה הנה הכניע הקליפות וכחותם ושברם וזהו ודאי מעלה גדולה כי בזולת ששב בתשובה שלימה וחזרה הנשמה אל מקומה עוד נמשך מזה הכנעה ושברון לקליפות מה שלא היה כן לצדיק גמור שמעולם לא חטא. כי אמת הוא שתקן את עצמו אבל עכ"ז לא קלקל את אחרים שלא שבר הקליפות ועדין כחם בם להזיק נגד אדוניהם. וקרוב לענין זה
דרשו בזוהר פרשת ויקרא (ד"ה). וז"ל זבחי אלהים כתיב ולא זבחי יי' א"ל ודאי כו' אלא זבחי אלקים וע"ד שחיטתן בצפון דהא זביחה בגין אלדים ההוא סטר גבורה דאתבסם ואתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ויגברון רחמי על דינא וע"ד זבחי אלדים לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא דכתיב רוח נשברה למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה ולא יתגבר רוחיה וחיליה ותוקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה ויכסף מעובדוי בגין דיהא ההוא רוחא תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא עכ"ל. והנה בפי' כי בהכנעת האדם את יצרו הרע ובהיותו מתבייש מעונותיו יכניע כח הגבורה והדין. ואם בקדושה כן כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו שמכניע סטרא דשמאלא שהם תלויים בצד תוקף הדין. ואין הדבר הזה קל כי היא יסוד ועמוד העולם שהרי אברהם אבינו ע"ה הוצרך לרדת מצרים להכניע כח הקליפות ליכנס לתוכם ולצאת בשלום ולולא שנכנס שם לא היה אפשר לו להיות
מרכבה לחסד וכן נתבאר בזהר פ' לך (דף פ"ג.) בענין ירידת אברהם למצרים וז"ל ת"ח רזא דמלה אי דאברהם לא נחית למצרים ולא יצטרף תמן בקדמיתא לא יהא חולק עדביה דקב"ה. כגוונא דא לבנוי כד בעא קב"ה למעבד לון עמא חדא עמא שלים ולקרבא לון לגביה אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפו תמן לא הוו עמא יחידא דליה כגוונא דא אי לא אתיהיבת ארעא קדישא לכנען בקדמיתא וישלוט בה לא הות ארעא חולקיה ועדביה דקב"ה וכלא רזא חדא עכ"ל. והיא ראייה גמורה אל כוונתנו. וכן בת שבע שנתנה לאוריה קודם שיקחנה דוד מפני היותה נבחרת לזרע ראוי למלוכה כמו שנתבאר בזהר פ' נח (דף ע"ג ע"ב) והקצור יפה: שער לא פרק יא