ספר פרדס רמונים
שער ו פרק ד
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שער ו פרק ד פרק רביעי: בפרק זה היה ראוי לבאר סדר הספירות מעילה לעלול באמת בלי פקפוק וכן סדר הספירות להיותם עשר. אלא הוא נכלל בפרקים הבאים בס"ד, ומתוכם נמצא באר היטב סדר הספירות מעלה לעלול בלי פקפוק וסדר הספירות להיותם עשר, ואפוכי מטרתא למה לי:
שער ו פרק ה פרק חמישי: אחר אשר חלפו לנו עידן ועידנין בענין הצורה הזאת שהמציאונו בפרקים הקודמים האיר ה' עיני שכלנו בה והקרה ה' לפנינו קדושים מדברים ושמחנו בהם כעל כל הון לפי שנמצא לנו בהם משען וסמך. ראשונה בעל ספר מאירת עינים וזה טופס לשונו זו היא צורת עמידתן של עשר ספי' בלי מהות ושנוי יתברך ויתעלה שמו וזה שאמר הכתוב (איוב כו ז) תולה ארץ על בלימה ואל תאמר אינו כי ישנו וכאשר תמנה מימינך לשמאלך תמצא עשרה ותראה כי הכתר בית לכלן ומקור כלן נמצא שהקודם לאצילות גדול ומקיף הכל והמאוחר לאצילות קטן ומוקף מהכל וכלול מכלן וזהו כגלדי הבצלים וכמו שהארץ השפלה הזאת היא קטנה והיא באמצע כל הנבראים כחרדלא בעזקתא והנה היא כלולה מכל היסודות והיא באמצע כל כמו לב בגוף האדם, כך כביכול העטרה.
ולפיכך נקראת ארץ החיים והלב. והסתכל ותראה כי העטרה כלולה מהצדיק ומכל העליונים, מיוחדת בהם ומוקפת מכלם ומקבלת מכלם. וכן הצדיק וכן ההוד וכן הנצח וכן הגבורה וכן החסד וכן הבינה כולל הכל ומיוחדים זה בזה וכל א' כלול מכולם וכולם מיוחדים בו והכל מיוחד בא"ס בסבת הסבות עכ"ל. והוא ראייה מוכרחת אל דעתנו אות באות תיבה בתיבה. ועוד יש לנו ראייה וסמך בזוהר פ' תרומה (דף קס"ה.) וז"ל ר' יוסי אמר תשע רקיעין אינון ושכינתא איהי עשיראה. דאי תימא בגין דכתיב עשר בר משכינתא איהי, אי הכי שכינתא חד סרי איהי דקיימא על י'. אלא ודאי ט' אינון ואינון ט' יומין דבין ר"ה לי"ה וי"ה איהו עשיראה. כגוונא דא משכן דאיהו י' יריעות. י' רקיעין רזא דרזין דלא אתמסר בר לאינון דידעי חכמתא. וכלא איהו ברזין דבוצינא קדישא דאיהי גלי רזא דכל רקיעא ורקיעא ואינון שמשין דמשתמשי בכל חד וחד. ז' רקיעין אינון לעילא וז' רקיעין אינון לתתא כגוונא
דלעילא. ז' רקיעין אינון דבהון כוכביא ומזלות לאנהגא עלמא דא כפום אורחיה כמה דאצטריך ליה. בכלהו שביעאה עדיף. בר תמינאה דקא מדבר לכולהו וקיימא על כלהו. דכתיב סולו לרוכב בערבות. מאן רוכב בערבות ומאן איהו ערבות. אלא ערבות דא רקיעא שביעאה. אמאי אקרי ערבות על דאיהו כליל מאש ומים כחדא מסטרא דדרום ומסטרא דצפון ואיהו מעורב מתרין סטרין. עכ"ל לענייננו. ופי' המאמר, שלמעלה מן הענין דרש ר' חייא בפי' הפסוק ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו', ורבי יוסי הוקשה לו בפסוק שאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות וידוע כי המשכן היא שכינה מלכות וא"כ האיך אמר שיעשה עשר יריען שהן ע"ס על המשכן שהיא המלכות. נמצא לפי"ז שהספירות אחד עשר, וזה הפך האמת שהם י' ולא ט' י' ולא י"א וכמבואר בשער י' ולא תשע. לזה אמר שלא היוד יריעות יחייבו עשר ספירות זולת השכינה. אלא ט' רקיעין אינון. פיר' ט' ספירות לבד הם על השכינה והשכינה היא
העשירית. ונקט לישנא דט' ולא אמר י' רקיעין אינון ושכינתא חדא מנייהו שהוא יותר מדוקדק שהשכינה ג"כ נקרא רקיע כמבואר מתוך דבריו. הטעם מפני כי מקום הטעות והשגיאה היה מפני שאמר ואת המשכן שהיא השכינה תעשה עשר יריעות כנראה שעשר ספירות הם על המלכות. ולשמור עצמנו מן השבוש הזה אמר נגד הטעות תשע רקיעין והשכינה שהיא המשכן היא עשירית אל הרקיעין והיינו דקאמר ושכינתא איהי עשיראה. דאי תימא בגין דכתיב עשר וכו'. פי' שאם תרצה לומר כי מטעם שאמר הכתוב ואת המשכן תעשה עשר יריעות ולא אמר ט' יריעות נראה שהם עשר מלבד השכינה ח"ו. א"כ נמצאת אומר שהם אחד עשר והמשנה בס"י אמרה י' ולא י"א. ולכן לא רצה לומר אלא אי הכי שכינתא חד סרי. ובהזכירו מלות חד סרי מי לא ידע המשנה שאמרה עשר ולא אחד עשר והמוסיף על עשר אינו מן השם. אלא ודאי ט' אינון וכו'. ואין כונת רבי יוסי לומר שיום הכפורים היא המלכות וי' ימי תשובה הם מלמעלה
למטה. לפי שכבר מבואר בזוהר ובתיקונים ובכמה מקומות כי יום הכפורים הוא בבינה והעד על זה ה' ענויים והוא מעין עולם הבא כמו שארז"ל (ברכות דף י"ז.) העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה וכו'. אבל כונת רבי יוסי אינו אלא לומר לנו כי הספירות הם עשר בדמיון אותן הימים שאינם אלא עשר. ואם היו הספירות י"א יהיו הימים י"א. וכמו שהימים ט' ויום הכפורים עשירי כן ראוי לענין הספירות כי המשכן עצמו העשירי. והענין כי עשרת ימי תשובה הם ימים שבתשובה שהיא הבינה והנה היוד היא התשובה עצמה רצה לומר המדרגה העליונה שבה והיא נכללת בעשרה ימים שהם עשר ספירות והיא מכלל הימים. כן ענין המשכן עצמו הוא היריעה העשירית והספי' העשירית. וכונת הכתוב באמרו ואת המשכן תעשה וכו' הכונה כי מציאות המשכן תעשה שתהיה כלולה מעשר ספירות שהם י' יריעות וכל העשר היינו המשכן. לא שהמשכן אחד והיריעות עשר בפני עצמן כדקא ס"ד שאם כן יעלו לאחד עשר, אלא
שהמשכן היינו כללות עשר יריעות. וזה שאמר רבי יוסי כגוונא דא משכן איהו יו"ד יריעות, פי' המשכן הוא קבוץ היו"ד היריעות דהיינו מה שאנו אומרים מלכות כלולה מי' וכמו שבארנו בשערים הקודמים ונבאר בשער מהות וההנהג' ב"ה. רזא דרזין וכו', הפליג בשבח החכמה ומעלתה. דאיהו גלי רזא בכל רקיעא ורקיעא ואינון שמשין וכו'. הכונה כי כל מדה כמה מלאכים ממונים על ענין פעולת המדה ההיא והמלאכים מקבלים כח הפעולה מהשרשים העליונים על ידי משרתים המתקרבים אל מקורם הם אותם אשר נבאר בשער היכלות הקדושה. ומאותם הקרובים אל השרשים היושבים ראשונה בהיכל מלך משתלשלים כמה אלפים ורבי רבבות ממדרגה אל מדרגה ומעלה לעלול עד הגיעם אל העולם [הזה]. והענין הזה נתבאר בדברי הרשב"י ע"ה מקומות רבו מספר. ואלו המלאכים הנז' הם נקראים משרתים לאותם הרקיעים העליונים הם הספירות וזהו כונת רבי יוסי הנה באמרו ז' רקיעים אינון לעילא, פירוש ז'
ספירות לבד הם המשמשים העקריים להנהגת העולם, ולכן בנין העולם ז' ימים עם יום השבת להיות כי עקר ההנהגה עם הז' האלה. וכמו שלמעלה הם ז' מנהיגים, כן ברקיעים התחתונים המנהיגים העולם הם ז', דהיינו ז' כוכבי לכת. ואמר כי למעלה מששה רקיעים הוא רקיע שביעי משובח מהששה אשר למטה ממנו והוא נקרא ערבות מלשון ערוב שבו מתערבות ב' מדות דהיינו מזיגתו בין הדין והחסד והערבות הוא התפארת המערבם וקראו שביעי עם היותו חמשי למטה מגדולה וגבורה מן הטעם שבארנו בשער סדר האצילות בפ"ו. ואמר שיש רקיע שמיני רוכב על הכל, דהיינו הבינה שהיא האם הרובצת על הבנים. והנה נכלל ביאור המאמר ומתוכו למדנו ענין האצילות שהם כדמות הגלגלים הסובבים העולם הזה זה בתוך זה כגלדי בצלים ומטעם זה קראם רקיעים והנהגתם כהנהגת הרקיעים התחתונים והם גלגלים מקיפים כל אשר בתוכם כחרדלא בגו עזקתא. וברוך ה' אשר הפליא חסדו לנו בעיר מצור ומצאנו לנו סעד
וסמך מתוך דברי הזוהר קראי כולהו אליבא דרשב"י כנודע ואין לענין זה ספק: שער ו פרק ו פרק ששי: אחר שבפרק הקודם הארכנו בפ' צורת האצילו' ועמידתן והכרחנוהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי. ראוי לראות כי נמצא הצורה הזאת הורסת כל הבנין שבנינו בפרקים הקודמים מענין צורת האצילות שהם ג' ימינים וג' שמאלים וג' אמצעיים. ולפי"ז אין זה לצורתו כי כלם זב"ז ואין בהם לא ימין ולא שמאל. השתא הא והא הם דברי הרשב"י, ואין ראוי לומר שיהיו חולקים דבריו קצתם אל קצתם. וכן בעל ספר מאירת עינים, שכתב הצורה ההיא שכתבנו לעיל בפרק ב', ואחר כך כתב הצורה הזו וחזר בו תוך כדי דבור, והוא אמר לעיל שהמכחיש הצורה ראשונה דור תהפוכות וכו', וזה דוחק גדול. ולתקן הענין הזה נאמר שאלה נשאלה בין החוקרים בענין המלאכים אשר כנו אותם בשם שכלים נבדלים ואמרו כי אחרי שהם פשוטים רוחניים ורחוקים מכל מאורעי הגוף אם כן במה יפרדו אל מנין העשרה. וכתב ענין השאלה
הזאת הרמב"ם ע"ה בפ"ב מהלכות יסודי התורה וז"ל ובמה יפרדו הצורות זו מזו והם אינם גופים. ותירץ לפי שאינם שווים במציאות אלא כל אחד מהם למטה ממעלתו של חבירו, והוא מצוי מכוחו זה למעלה מזה, והכל נמצאים מכח של הקב"ה עכ"ל. והכוונה כי הוא הפליג שם בשלילות הגוף ומאורעיו במלאכים והוקשה לו כי אחר שהם רחוקים ממאורעי הגוף ואחר שאין הנמצאים השוים במציאות נפרדים זה מזה אלא במאורעות הגוף ואחר שהמלאכים אין להם מאורעי הגוף א"כ במה יפרדו להיותם עשרה מדרגות כמו שמנה הוא בעצמו. ותירץ לפי שאינם שווים במציאותם. פי' כי אמת הוא כי השוים במציאותם לא יפרדו אלא במאורעי הגוף והמלאכים שהם נפרדים עם היות שאין להם מאורעי הגוף הטעם הוא מפני שאינם שוים במציאותם אלא עלולים זה מזה וכ"א מהם למטה ממעלתו של חבירו וכו'. והרב ר' שם טוב בן שם טוב בספר האמונות שער ד' פרק א' ב' ג' הכריח בראיות ברורות שאין דעתם צודקת.
וז"ל הנה לדעתם אין בין עילת העילות אליהם אלא שזה עלה אל העלולים ממנו ואין בנו כח לידע דבר אחד מחילוף בין הסבה הראשונה לאחרון מהם וכו' כי אם מעילה לעלול כלומר כלם יתיחדו באחדות גמור כי אין ביניהם לא חבור ולא פירוד ואין להם מקום כלל כי אינם גשם ולא כח בגשם אלא שכל נבדל אבל הסבה למעלה מן המסובב והעילה למעלה מן העלול ונמצא שהסבה הראשונה סבה לכלם והעלול הראשון עילה לכל העלולים שלמטה ממנו והם למעלה מן התחתונים. ועוד הרב הכחיש סברא זו במלאכים מפני שהוכרח בדברי רז"ל שהמלאכים נבראו ביום ב' או ביום ה' כפי מה שנחלקו בזה חז"ל (בב"ר פ"ג) ואמר שאם היו המלאכים כאחדות השם איך אפשר לומר שאחר בריאת שמים וארץ נבראו והוא נמנע כמו שנמנע לומר שקדמו לסבה ראשונה. ועוד איך צודק בהם לשון בריאה. ועוד הכריח מפ' וירא אליו ממראה אברהם שראה אותם כדמות אנשים והכריח שם כי לא יצדק לומר שהיה במראה הנבואה. עכ"ל השגותיו. והנה
הכריח על פי השאלות האלה שהם הויות דקות מתגשמים בגוף דק וזך ולזה הכריח מדברי רז"ל וכמו שנבאר בשער ההיכלות בס"ד. ועתה נשאל אנחנו בענין הספירות כשאלתם ממש שאחר שהפלגנו בשערים הקודמים בענין הספירות והרחקם מן הגוף ומאורעיו א"כ במה יפרדו אם הם שוים במציאותם. ונשיב כפי תשובתם שהפרדם הוא במה שאינם שוים במציאותם כי הכתר מצוי מא"ס ולא כן חכמה שמציאותה הוא מן הכתר ולא כן הבינה שהיא מצויה מן החכמה ולא כן החסד שמציאותה מן הבינה ולא כן הגבורה שמציאותה מן החסד ולא כן הת"ת שמציאותה מן הגבורה ולא כן הנצח שמציאותה מן הת"ת ולא כן ההוד שמציאותה מן הנצח ולא כן היסוד שמציאותה מן ההוד ולא כן המלכות שמציאותה מן היסוד והנה עתה הם נפרדות זו מזו במה שכל א' עילה לחברתה. ועתה בספירות לא יקשה עלינו מה שהקשה הרש"ט לדברי הרמב"ם. מפני שהספי' קדמו אל בריאת שמים וארץ ואינם נופלים תחת הזמן, אלא אדרבא הם שרש אל הזמן.
כי ו' ספירות הם שרש ו' ימים, ושביעית יום שבת. כאשר יתבאר בשער ערכי הכנוים בע"ה. ועליהם אז"ל (בב"ר פ"ג) מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן. וגם לא יקשה עלינו שנראו לנביאים, שמעולם לא ראו הנביאים עצם הספירות ממש, ואפילו למשה רבינו ע"ה נאמר שמות לג כג) וראית את אחורי וכו'. ומה שאנו אומרים שנבואת מרע"ה בת"ת ושאר הנביאים במלכות. וכן מה שאנו אומרים כי נצח והוד הם ב' נביאי קשוט. אין הכוונה בכל זה שהיו משיגים ממש בספירות, אלא שמשם יניקתם. אבל השכלתם הי' בהיכלות. וכן פי' הרשב"י ע"ה כמו שנבאר בשער היכלות בפ"ב בהיכל שני בס"ד. כיון שלא יקשה עלינו קושיותיו. א"כ כשנשאל מאחר שהספירות בלימה כדפי' בשערים הקודמים א"כ במה יבדלו. אף אנו נאמר שהם נבדלות במה שהאחת עילה לחברתה כאלו נרצה שאין הבדל בין הכתר למאצילו אלא שהמאציל עילה אל הנאצל. ואל היותר מזה הם מיוחדים תכלית היחוד אבל בין הא"ס והכתר בסבות
היות הכתר נאצל ולא מאציל וא"ס מאציל ולא נאצל הבדל הרבה יש כדפי' לעיל בשער אם הא"ס הוא הכתר ובשער עצמות וכלים. וזה ברור כי הכתר נאצל והא"ס המאציל לא נאצל. אבל מצד רדתם הספירות מאתו אינם יורדות אלא בענין שבין מאציל לנאצל ומה שבין עילה ועלול וכן יורדת החכמה מהכתר והבינה מחכמה וכן שאר הספירות כירידת העלול מן העילה. והענין כי המלכות משיג היסוד אבל לא כשיעור שישיג את עצמו. והיסוד משיג עצמו ומשיג המלכות ביותר שלימות שישיג המלכות את עצמו. וכן אינו משיג בהוד כשיעור שישיג את עצמו. וההוד משיג את עצמו יותר ממה שהשיג היסוד. וכן משיג המלכות ביותר השגה ממה שישיג היסוד וכ"ש המלכות בעצמה. וכן הנצח תתעלה ידיעתו את עצמו ממה שישיג ההוד. וכן ישיג היסוד יותר ממה שישיג ההוד וכ"ש היסוד. וכן ישיג המלכות יותר ממה שישיג היסוד וכ"ש המלכות עצמה. ועל דרך זו ג"כ יתעלה השגת היסוד בהוד מהשגת המלכות בהוד וכן תתעלה
השגת ההוד בנצח מהשגת היסוד וכן תתעלה השגתם זו על זו עד המדרגה הראשונה. וענין זה עיקר גדול במציאות כאשר נרחיב ביאור בספר אור יקר בס"ד. וידענו שיקשה בעיני המעיין שא"כ נמצאו שהחכמה אינה מתייחדת עם המאציל וכן בינה עם הכתר מאחר שמה שהוא עלול ממנו זו עילתו וקשר העלול עם עלתו לא עם עלת עלתו בעצם. נשיב על זה כי אמת הוא יפה כוון השואל וצדק בגזרתו שאינם מיוחדים מצד זה, אבל הם מיוחדים מצד אחר כל אחד בכלם וכלם בכל אחד בערך בחי' כללותם מיו"ד. והנה לפי"ז יש לכתר עם הגבורה יו"ד יחודים והם כתר שבכתר עם כתר שבגבורה והחכמה שבכתר עם חכמה שבגבורה ועד"ז שאר המדרגות וכן לכל הספירות. ואחר שנתבאר כי על דרך הכללות עולה הספי' במציאותי' לאין תכלית כמו שנבאר בשער מהות והנהגה פרק ב' בס"ד. ולפיכך יעלה ביחוד לאין תכלית וזהו בערך יחודם וקשורם הנאצלים הם בעצמם. ובמאציל הם מתייחדים בשתי פנים האחד בערך קשורם עם שרשם
הנעלם למעלה כמבואר בשער הצחצחות. והב' בבחינת האור העצמות המתפשט בתוך המדרגות שהוא עצם האלקות בלתי מתחלק לחלקים האלה אלא ע"י הספירות כדפי' בשער עצמות וכלים. והעצם המתפשט מיוחד במקורו כנצוץ השמש המיוחד בשמש וכדמיון הנפש המיוחדת בכחותיה שמתפשטות בגוף. והספי' עצמה מתייחדת בעצם המתפשט תכלית היחוד כמו שמתייחד הנפש עם הגוף לסבות כאשר נבאר בשער הנשמה. והנה אחר שנתבאר ענין קשורם וענין יחודם וענין הבדלם שהם כדמיון עילה ועלול סבה ומסובב נמצא האצילות מנורה של פרקים מיוחדים ומקושרים תכלית היחוד והקשר והחשק. ועל ענין זה נכרת ברית למתעסקים בחכמת הפרדס. וזה הי' טענת אלישע שע"י כך נעשה אחר. וזה היה חטא אדם הראשון שבא לפרק את האהל ונמצא מפרק בשבת ולכן חייבו. והמתבונן ענין זה העסק צריך ליזהר שלא יעשה כתבניתם, ולכן המעיין יעסוק בפרק זה ובו ימצא מרגוע לנפשו ונפשו בטוב תלין ושכן לבטח ואין מחריד: שער ו פרק ז