ספר פרדס רמונים
שער כא פרק ד
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שער כא פרק ד פרק רביעי: עוד מיחס רבי נחוניא בן הקנה להג"ר, אלו השמות כוז"ו במוכס"ז כוז"ו. וז"ל בתפלתו אחר שהזכיר ג' ספירות בסוף ספירה הג' אמר ונעשו הכל ראש אחד ואלו הם השמות המשווה לכלם כוז"ו במוכס"ז כוז"ו ומיוחדים יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד עכ"ל. (ובספר אחר מצאנו לשם זה נקודות אחרות). ויש שפי' בשם זה וז"ל אלו הג' שמות יהו"ה אלהינו יהו"ה הם בחשבון האחוריים. כלומר לקחת האותיות השניות להם באלפ"א ביתא י"כ ה"ו ו"ז ה"ו, א"ב ל"מ ה"ו י"כ נ"ס ו"ז, י"כ ה"ו ו"ז ה"ו. ונקודו כנקוד הכתוב. ומיוחדים וכו', פי' עם היות שאלו השמות באו בחשבון האחוריים ולכן לא יורו כ"כ על האחדות הזה, לז"א עכ"ז הם מיוחדים ה' אלהינו ה' אחד עכ"ל. ורצוננו לבאר מה שהעלינו מתוך דברי הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא נ"ה דפ"ו) זעיר שם זעיר שם ולשונו לא נוכל להעתיק מפני האריכות. והענין כי שתי הידות האלה שהם י"ד אותיות י"ד ימין י"ד הגדולה והם ה' אלהינו ה' והם
ימיניות. ועוד י"ד שמאל י"ד החזקה והם כוז"ו במוכס"ז כוז"ו והם שמאליות י"ד אותיות והם כ"ח. ויש כנגד אלו הידות עוד י"ד רמ"ה והוא יהו"ה יוד ה"א וא"ו ה"א והיא י"ד רמה. ויש כנגד' י"ד אחרות והיא אהיה אל"ף ה"א יו"ד ה"א. ושתי הידות האלה הם כ"ח שהם מתלבשות בכ"ח אותיות של מעשה בראשית. וע"ז נאמר (איכה א ו) וילכו בלא כ"ח לפני רודף. להיות שנמנע הכח ההוא בעונות. וע"ז אמר מרע"ה (במדבר יד יז) ועתה יגדל נא כ"ח אדנ"י. שהם כ"ח עתים של לבנה שהם כ"ח ימים, י"ד מלאים וי"ד חסרים, י"ד ימיניים וי"ד שמאליים, ולכן אמר יגדל נא כ"ח אדנ"י שהם כ"ח. ושתי הידות הגדולה והחזקה הם חסד וגבורה ומושפעים מחכמה ובינה. ונודע שפותחין בזכות תחלה לפיכך י"ד הגדולה קודמת באותיותיה לי"ד החזקה והכח הזה הוא בבינה וזהו חכמה כ"ח מ"ה, מה הוא בחכמה. וכן עולה שם בן ד' במילוי. וכח הוא בבינה. וע"ז נאמר (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו
מעשה הוא בבינה ושם הכ"ח. והגיד ר"ל המשיך. ונודע ששם בן ד' הוא ג"כ כ"ח במילוי דמילוי. והיינו חכמ"ה כ"ח מ"ה כי כללותם מ"ה שהם בחכמה ופרטם כ"ח שהם בבינה. ואלו הם יו"ד ה"א הוא רחמים עולם הזכר וא"ו ה"א הוא דין עולם הנקבה כדפי' בשער השמות בפ"א. והנקבה לעולם אל השמאל והזכר אל הימין ועם היות שאמרנו שי"ה הוא רחמים ו"ה הוא דין. עכ"ז לא נכחיש שהיו"ד יותר רחמים מהה"א והוא"ו יותר רחמים מה"א שנייה. והנה עתה יו"ד ה"א הם ה' אצבעות שביד ימין, וא"ו ה"א חמש אצבעות שביד שמאל. ונודע שבהאצבעות כ"ח פרקים י"ד לכל יד. וכן החמש אותיות יו"ד ה"א, להם י"ד אותיות אל מילוי מלואם, יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף, הרי י"ד. בד' אותיות שהם ד' אצבעות יש ג' פרקים בכל אצבע, ג' אותיות בכל אות ואות, ובאות החמישי שהוא האגודל יש ב' פרקים ב' אותיות כנודע. וכן בוא"ו ה"א שהם ה' אצבעות שביד שמאל ובחמשה אותיות האלה י"ד
פרקים. כזה וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף, הרי י"ד. בד' אותיות שהם ד' אצבעות יש ג' פרקים בכל אצבע, ג' אותיות בכל אות ואות, ובאות החמישית שהוא האגודל יש בו ב' אותיות ב' פרקים כנודע. וכבר בארנו שהה"א לעולם יש בה דין. לכן אומרים בעלי הגורל המפיסים באצבעות כי אין להפיס באגודל מפני שבו תלויין שרי הדין [נב]. הנה האותיות האלה רמוזים בי"ד רמ"ה הנז' לעיל שהוא בת"ת כנודע. והוא כולל ב' ידות כדפי' לעיל. והנה הי"ד הנשפע בת"ת הוא נמשכת מהכתר שהוא למעלה ממנו. ושורש כל זה הוא ידו"ד אלדינ"ו ידו"ד. והם יהו"ה בכתר ידו"ד בחכמה אלדינ"ו בבינה והיא באמצע, כמו שהדין שהוא יצחק בין אברהם ויעקב שהם שתי תקיעות כדפי' הרשב"י ע"ה בס' הזהר. ועם היות שבפרק ב' פירשנו בענין אחר בשם הרשב"י ע"ה עכ"ז אלו ואלו דברי אלדים חיים. ונחזור לענייננו כי בין הכתר והחכמה היא הבינה להיותה נמתקת אל הרחמים להשפיע רחמים אל
הגבורה וכל הידות מתיחדות בה' אלדינו ה'. וזהו שפי' ר' נחוניא בתפלתו ומיוחדים בה' אלהינ"ו ה' ע"כ. עוד מצאנו בקבלת רז"ל כי מן השם הזה משתלשלים ענפים והם במנין אותיותיו וז"ל "כרוביא"ל רבא "וכריא"ל רבא "זעניא"ל רבא (חסר). "בערניא"ל רבא "מאליא"ל רבא "ועניא"ל רבא "כוכביא"ל רבא "סוריא"ל רבא ז"כ רבא. "כספיא"ל רבא "וליליא"ל רבא "זוטריא"ל רבא "ומליא"ל רבא ע"כ. ואין ספק היות אלו נציצות מתאצלות משם הזה ודאי כל אות ואות מאציל כח א' כענין אשר קרה לשם בן מ"ב כאשר נבאר בפרק י"ב:
שער כא פרק ה פרק חמישי: בשם בן ע"ב והוא מיוחס אל החסד, כי כן ביאר הקדוש רבי נחוניא כאשר נבאר בע"ה. וזה כללו: והו ילי סיט עלם מהש ללה אכא כהת הזי אלד לאו ההע יזל מבה הרי הקם לאו כלי לוו פהל נלך ייי מלה חהו נתה האא ירת שאה ריי אום לכב ושר יחו להח כוק מנד אני חעם רהע ייז ההה מיב וול ילה סאל ערי עשל מיה והו דני החש עמם ננא נית מבה פוי נמם ייל הרח מצר ומב יהה ענו מחי דמב מנק איע חבו ראה יבם היי מום: ונקרא בשם ע"ב מפני שבו ע"ב תיבות. ויש שקוראים אותו אריה מפני שאותיותיו בחשבון ארי"ה שעולה רי"ו. ויחס ר' נחוניא שם זה אל החסד וניקד אותו כמסוים (כמסומן). אמנם בספר מדבר על פי מגיד אמר שנקודו בשם אהי"ה על הדרך הזה סגו"ל שב"א סגו"ל. והה' אחרונה אין לה נקודה. ועם הנקודות השם הגדול הזה פועל בחזקה. וסוד הסגול הוא סוד הרוחניות כלו סוד האש הלבן והוא בג' נקודות לרמוז אל זה הסוד. וסוד השבא הוא סוד
מדת הדין וכדי לפעול בחזקה נתערב עם הסגול כי כלו חתיך דין והסגול הוא רחמים גמורים וזהו סוד אהיה בנקודו ובצירופו ובפשוטו עכ"ל. עוד כתב רבי נחוניא שהוא שם לחסד המתחלקת לע"ב גשרים וכל גשר וגשר יש לו שם א' מאלו. וקראם גשרים משל אל מעבר מימי החסד ושם זה יוצא מפסוק ויס"ע ויב"א וי"ט שני הפסוקים כסדרן והשני ממטה למעלה. כיצד ויס"ע הוא סוד החס"ד ביושר, ויב"א להפך בסוד הגבורה, וי"ט ביושר אל הת"ת. וכן ביארו בזהר מלתא וטעמא. וז"ל בפ' בשלח (דף נ"א ע"ב) צרופא דאתוון אילין, אתוון קדמאי רשימין כסדרן באורח מישר. בגין דכלהו אתוון קדמאי אשתכחו בחסד למהך באורח מישר בסדורא מתתקן. אתוון תניינין רשימין בגלגולא למפרע. בגין דכלהו אתוון תניינין משתכחי בגבורה לגלאה דינין וזינין דאתיין מסטרא דשמאלא. אתוון תליתאי אינון אתוון רשימין כסדרן לאחזאה גוונא לאתעטרא במלכא קדישא. וכלא ביה מתחברן ומתקשרן והוא
מתעטר בעטרוי באורח מישר ורשים להאי סיטרא ולהאי סיטרא כמלכא דמתעטר בכלא. הכא אתרשים שמא קדישא גליפא בע"ב תיבין דמתעטרי באבהתא רתיכא קדישא עילאה. ואי תימא הני אתוון תליתאי מ"ט לאו אינון כתיבין מנהון לאורח מישר כסדרן, ומנהון למפרע, לישרא להאי סטרא ולהאי סטרא, דהא תנינן אתה כוננת מישרים קב"ה עביד מישרים לתרי סטרי, וכתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה וגו' דא קב"ה. רבי יצחק אמר דא יעקב וכלא חד. אלא למלכא דאיהו שלים מכלא דעתיה שלים מכלא. מאי אורחיה דההוא מלכא, אנפוי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים. וכד דאין, דאין לטב ודאין לביש. ועל דא בעי לאסתמרא מניה. מאן דאיהו טפשא חמי אנפי מלכא נהירין וחייכן ולא אסתמר מיניה. ומאן דאיהו חכימא חמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא, שלים הוא בכלא, דעתיה שלים, אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסייא, אע"ג דלא אתחזייא, דאל"ה לא יהא
מלכא שלים, וע"ד בעי לאסתמרא. כך קב"ה הוא שלים תדיר בהאי גוונא ובהאי גוונא אבל לא אתחזייא אלא בנהירו דאנפין. ובג"כ אינון טפשין חייבין לא אסתמרן מניה. אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא אע"ג דאנפוי אתחזיין נהירין דינא אתכסייא בגויה בג"כ בעי לאסתמרא מיניה. א"ר יהודא מהכא אני ה' לא שניתי לא דליגנא לאתר אחרא. בי אתכליל כלא. הני תרי גווני בי אתכלילן, בג"כ כלא באורח מישר אתחזייא. ואע"ג דאתוון אחידן להאי סטרא ולהאי סטרא כסדרן כתיבין. עכ"ל. ודבריו מתוקים מדבש ונופת צופים ומבוארים ומבוררים. ומתוכו מתבאר היות פסוק וי"ט בתפארת וכן מוכח מתוך המאמר שם. וצרוף השם מפסוק ויבא הוא בגבורה. ובתקונים (תקוני ז"ח דף קי"ב ע"ב) הוא להפך וז"ל ויט משה את ידו על הים וגו' וישם את הים לחרבה בתוקפא דגבריאל שליחא דגבורה דממנא על חרבה, ובג"כ אתמר ביה וישם את הים לחרבה. מסטרא דאוריאל שליחא דעמודא דאמצעיתא אפריש בין
מייא ואשא, הה"ד ויבא בין מחנה מצרים דאיהו אשא נוכראה, ובין מחנה ישראל וכו' עכ"ל. הורה בפי' כי פסוק וי"ט הוא בגבורה, ופסוק ויבא בת"ת הפך צרוף השם כי פסוק ויבא הוא מהופך דהיינו דין הגבורה, ופסוק וי"ט ביושר מצד רחמי הת"ת. וקשה. ואפ"ל כי כשנדקדק לשונו היטב שאמר מסטרא דאוריאל וכן אמר בתוקפא דגבריאל משמע כי וישם את הים לחרבה לעולם היה בת"ת וע"י אוריאל מלאכו. אמנם היה בתוקפא דגבריאל מפני כי החרבה (ר"ל הכח ליבש) הוא מצד הגבורה, לכן נפעל בכח מלאכו עם היות שהיא פעולה נפעלת מצד הת"ת. וכן אמר מסטרא דאוריאל אפריש וכו'. היינו עם היות שהיה הפעולה ההיא בכח הגבורה. כי העומד בין המים והאש הוא הת"ת לכן הוכרח היותה בגבורה מצד בחינתה עם הת"ת, וז"ש מסטרא דאוריאל וכו'. וכן דקדק באמרו עמודא דאמצעיתא כי הוא האיש הבינים זה נראה לתרץ לעת כזו. ובפרושנו אור יקר יתארך הענין בס"ד. ועם היות ששלשה הפסוקים אלה
רומזים בג' אבות עכ"ז כלל השם הזה הוא בחסד כאשר נרמז בתפלת רבי נחוניא, וכן עולה חס"ד ע"ב וכן דברי הרשב"י ע"ה במקומות רבים לאין חקר. ואין תימה בדבר, כנודע שאין מהות הפרט ככללו, כי כל אחד מציאות בפני עצמו כאשר הארכנו בשער המציאיות. והנה פרטיו בג' אבות שהם גדול"ה גבור"ה ת"ת וכלו יחד הוא בחסד. ולפי הדרך בצירוף השם המסומן לעיל נמצא ויבא שהוא גבורה בין ויס"ע לוי"ט שהם גדול"ה ת"ת, לרמז על הכרעת הדין אל הרחמים בסוד התקיעות כאשר רמזנו שלהי הפרק הקודם. ובסבת זו כללו חסד. אמנם פרטיו גבורה, וכן עולים אותיות כמנין גבורה רי"ו. וכן מפורסם בדברי הרשב"י ע"ה מקומות רבים. וכענין זה נמצא בזוהר (בהקדמה ד"ז ע"ב) בענין חבקוק בן השונמית שהחיה אלישע. נתבאר שם, כי ע"י האותיות מהע"ב שמות שהם רי"ו נתקיים גופו ועי"ז נקרא שמו חבקו"ק שעולה רי"ו כמנין האותיות שבשם ע"ב. וע"י הע"ב תיבות נתלבש אלישע להחזיר
רוחו אליו. וממה שאמר שקיום הגוף היה ע"י אותיות והשבת הרוח היתה על ידי התיבות, כנראה מכאן בפי' שהע"ב תיבות הם כדמות רוח ונשמה להאותיות. והענין הוא כי התיבות הם קיבוץ האותיות כדמות הענפים הגדולים שהם קיבוץ היניקות הענפים הקטנים והאמירים והעלים. והנה לפ"ז השם כלו בכללו שהוא קבוץ הפסוקים הוא כדמות האילן כלו. והפסוק שהוא קבוץ התיבות הוא כדמות הענף הגדול המתפשט מתוך עצם האילן. ומהענף הגדול הזה יתפשטו כך וכך ענפים שהם תיבות ומתיבה זו יתפשטו עוד ענפים דקים ועלים שהם כך וכך אותיות. ונמצא לפ"ז כי הפרשה שהוא קיבוץ הפסוקים נשמה לענפים שהם הפסוקים והפסוקים יונקים ושואבים שפע ממקוריהם שהוא הפרשה וכן התיבות יונקים מהפסוקים והאותיות מהתיבות וזה נשמה לזה וזה נשמה לזה וזה לבוש לזה. והענין כי הרוחניות העליון הוא עד"ז כי מן המקור העליון מחוייב המציאות יתפשטו י' ענפים צורות רוחניות שואבים שפע
ממנו. והוא להם עיקר ושרש ובו תלוי הכל כענבים באשכול. והנה הוא פועל על ידם השינוי והדין והרחמים כדפי'. והוצרך לזה האצילות שיסתעפו מהם עוד ענפים הרבה שבהם יפעלו הם השנויים היותר פרטיים וכן מן הענפים עוד ענפים קטנים עד יתרבו לאין מספר ולאין חשבון. וטעם כל זה מפני כי כל עוד שיתקרב הדבר אל המקור הפשוט יחוייב היותו משולל ומופשט מהשנויים כי הפשוט לא ישתנה. לכן יתלבש בנצוצות המתפשטים ממנו ויפעל בהם השינוי כרצונו כאשר נתבאר עוד בשערים הקודמים. ולכן חוייב מזה היות התיבות נשמה ומקור להאותיות. ונמצא לפ"ז כי כבר אפשר היות התיבות מורות רחמים והאותיות דין, מפני שהתפשטות החסד עילה להגבורה והגבורה עלולה ממנו, כי החסד רביעי לאצילות והגבורה ה' לאצילות, ודא קליפה לדא ודא מוחא לדא. עוד בענין השם הזה למחבר א' בספירה הזאת וז"ל הנה הוריתיך שבחסד הוא בנין העולם, וא"כ יש לך להתבונן שהוא קיומו
והוא המעמידו. והעולם מתחלק לד' חלקים שהם צפון ודרום ומזרח ומערב, והם כנגד ד' אותיות שם בן ד' שהוא ידו"ד. ובכל חלק יש לך להתבונן כי יש בו רום ושפל ומיצוע, א"כ יהיו כל הקצוות י"ב. וצריך לך להתבונן שבכל קנה יש כח אחד מחזיקו, והכחות ההם יקראו עמודי עולם. וכל עמוד בהכרח יש לו ו' קצוות שהם ד' צדדים ורום ותחת ובכל אותם הקצוות יש להם כח מחזיקו. ובחשבך קצוי עולם שהם ו' פעמים י"ב יהיו ע"ב, ואם כן יהיו ע"ב כוחות יקראו שמות, וזה שם של ע"ב שמות היוצאים מן הפסוקים בפר' ויהי בשלח. בזולת שהאריך בחלוק השמות אל העמודים, ואין צורך להאריך בו. אמנם שורש ענין זה הוא בספר הבהיר:
שער כא פרק ו פרק שישי: רצוננו בפרק זה להעתיק דברי הספר הבהיר בשם הזה ולבארו בחזקת היד. דאיתא התם ישב רבי אמוראי ודרש מאי דכתיב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, מלמד שע"ב שמות יש לו להקב"ה וכלם קבועים בשבטים דכתיב ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית וכתיב ושתים עשרה אבנים הקים וגו' (נ"א והאבנים תהיין על שמות בנ"י) הקישן מה אלה אבני זכרון אף אלה אבני זכרון לשתים עשרה אבנים הם ע"ב כנגד ע"ב שמות של הקב"ה. ומ"ט התחיל בי"ב, ללמדך שי"ב מנהיגים יש לו להקב"ה ובכל א' וא' ששה כוחות ומאי הם ע"ב שמות. אילן א' יש לו להקב"ה ובו י"ב גבולי אלכסון, גבול מזרחית צפונית, גבול מזרחית דרומית, גבול מזרחית רומית, גבול מזרחית תחתית, גבול מערבית צפונית, גבול מערבית דרומית, גבול מערבית רומית, גבול מערבית תחתית, גבול צפונית רומית, גבול צפונית תחתית, גבול דרומית רומית, גבול דרומית תחתית. ומרחיבין והולכין עד עדי
עד והם זרועות עולם ומבפנים בהם הוא האילן. ובכל אלה האלכסונין יש כנגדן פקידים והם י"ב וגם בפנים בגלגל י"ב פקידים וכן בלב י"ב פקידים אלה ל"ו פקידים עם האלכסונין ולכ"א יש כח א' כדכתיב כי גבוה מעל גבוה שומר. נמצא לרוח מזרחית ט', ולרוח מערבית ט', ולרוח צפונית ט', ולרוח דרומית ט', והיינו י"ב וי"ב וי"ב שהם פקידים בתלי וגלג"ל ול"ב והם ל"ו וכללם ל"ו מל"ו שכח אחד כלול מחבירו. ואע"פ שי"ב בכאו"א מן השלשה. כלם אדוקים זה בזה, וכל הל"ו כוחות הנמצאות בראשון שהוא תלי אם תדרשם בגלגל תמצאם הם עצמם וכן אם תדרשם בל"ב תמצאם בעצמם. הלכך לכאו"א י"ב. נמצא לשלשה הם ל"ו, וחוזרים חלילה, נמצא כל כח א' בחבירו. הלכך לכל אחד ל"ו. וכלם אינם יותר מל"ו צורות. וכולם נשלמות בלב מסור לל"ב ונשארו ס"ד. והם ס"ד צורות. ומנלן דנמסר לב ללב דכתיב כי גבוה מעל גבוה שומר. וא"כ היינו ס"ד חסר שמנה לע"ב שמותיו של הקב"ה,
והיינו דכתיב וגבוהים עליהם. והם (ז') ימי השבוע וחסר א' והיינו ויתרון ארץ בכל היא. ומאי יתרון, מקום שמשם נחצבה הארץ והוא יתרון ממה שהיה ומאי ניהו יתרון כל דבר שבעולם. כשאנשי העולם ראויים לקחת מזיוו אז הוא יתרון ומאי ניהו ארץ (אבן) דנחצב ממנו שמים והוא כסאו של הקב"ה הוא אבן יקרה הוא ים חכמה וכנגדה תכלת טלית בציצית. דאמר ר' מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ויראו את אלדי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואומר כמראה אבן ספיר דמות כסא עכ"ל. והנה דברי הספר הזה בהירים ומבהיקים ומרוב בהירותם ובהיקותם מעצמין עיני המעיין. כי כוונתם בכל עניינם לגלות אצבע ולכסות אלפיים אמה סביב. האמנם נגלה ממנו מאשר תשיג ידינו והאל יחשכנו משגיאות. התחיל השמים ושמי השמים, לכמה סבות. אם לפי שהוא רוצה לדרוש מגדולת יוצרנו
כדמפרש ואזיל ולכן התחיל בשבח וכבוד השמים ושמי השמים וכו'. או אפשר הטעם כי בפסוק הזה שלשה מדרגות של שמים השמים א', ושמי ב', השמים ג'. והם נגד ג' מדרגות שהם תל"י גלג"ל ל"ב וסימנם תג"ל נפשי וכו' כאשר נבאר ב"ה. ואמר שע"ב שמות יש לו להקב"ה כאשר בארנו למעלה בפרק הקודם וכלם קבועים בשבטים הכוונה כי י"ב שבטי ישראל הם מרכבה אל י"ב צורות עליונות אשר הם בספירות עצמם ע"י המציאיות כאשר נבאר. ואל אותם הי"ב צורות עליונות נעלמות אמר כאן שהם שבטים. ולשון שבטים פי' בספר הבהיר עצמו כאשר נבאר. וכנגד אלו הצורות העליונות היו י"ב בקר תחת הים שעשה שלמה. וכן יעקב נטל י"ב אבנים תחת מראשותיו ונעשו אחד שנתייחדו יחוד א' להיותם רומזים אל מקום היחוד. כי אע"פ שהם י"ב הכל א'. וכנגדן י"ב אותיות פשוטות. וכן י"ב מזלות בעולם, וכן י"ב חדשים בשנה, וכן י"ב כוחות בנפש. והם עול"ם שנ"ה נפ"ש. וסימנך עש"ן, והר סיני עשן
כולו. והם מפורשים בספר יצירה. ונחזור אל ביאור המאמר כי ע"ב שמות הם קבועים בי"ב צורות שהם הנקראים שבטים והביא ראייה לזה מן הכתוב שאמר ששה משמותם על האבן האחת. הנה ראיה כי ששה היו על אבן אחת. ובחושן אמר הכתוב והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל. הנה י"ב שהם י"ב אבנים. וששה שמות על כל אבן ואבן הם ששה פעמים י"ב הם ע"ב. והראייה הזאת היא בדרך היקש. כי כיון שהקישן הכתוב כנראה כמו שבאבנים האלה בכ"א יש ששה שמות, כן בי"ב אבני השבטים בכ"א ששה שמות כי הם ע"ב שמותיו של הקב"ה. ומאי טעמא התחיל בי"ב, הוקשה לו שאם הכוונה לומר לנו סוד ע"ב שמות שיש לו להקב"ה, מהו לומר שהם י"ב אבנים ואלה החלוקים. לזה השיב שהוא ללמדנו שהם ששה צורות בכל אחד מהי"ב צורות, כי הם י"ב ראשים, ותחת כל א' מהם ששה אחרים. וכן ראייה מבעלי הקבלה המעשיית מחלקים שם זה לששה ששה שמות. ובכל ששה פעולה בפ"ע. וחותם הששה, בראשם אגל"א וכן
בסופם. ומצאתי להם סמך אל חותם שם זה כי שם אגל"א עולה חמשה ושלשים, ועם המלה עצמה עולה ל"ו, והיינו ל"ו שהזכיר במאמר. ויש נסחאות מוסיפין בשם זה יו"ד והוא אגיל"א ואז עולה מ"ה כמנין שם בן ד'. ואפשר היות זה שם אחר כי שם אגל"א הוא מוכרח היותו חסר י' כי הוא יוצא מן "אתה "גבור "לעולם "אדני. אם לא שנאמר כי שם זה אל מלאך מטטרו"ן וכמו שפעמים נקרא מיטטרון ופעמים מטטרון כן בשם אגל"א. ואפשר היות צרוף השם הזה אגא"ל והוא לשון גאולה והוא בחסד כענין (תהלים ס ז) הושיעה ימינך וכו' וכן (שם צח א) הושיעה לו ימינו. ולפ"ז יהיה עולה עד הבינה כמו שאמר הכתוב (רות ד ד) אנכ"י אגאל והוא הבינה הנקרא אנכי. ועתה בזה לא ירחק היותו חותם שם ע"ב. ומפני היות שפעמים הימין בגלות בעונות כדכתיב הושיעה ימינך. לכן שם זה מצורף אל לשון גלות אגל"א. ועכ"ז אנו מקוים אל גבורותיו וישועתו של הקב"ה. ולכן אנו אומרים ע"י שם זה
את"ה גבו"ר לעול"ם אדנ"י וכו' בהיותו כובש מדותיו נגד המכעיסים. וכן יש שם חשוב ועניינו בשם הזה והוא שם אל"ד ג' אותיות. ואפשר כי א"ל בשם אל"ד הוא שם אל שבחסד והכל ענין אחד ושם זה הוא עשירי שבשם ע"ב, ופעולותיו נוראות. ועתה נכנס בביאור הענין הזה והגבולים כפי חזקת היד. וקודם כל דבר כבר ביארנו בשער ג' פ"ד ה', שהקצוות הם ששה, והם אותם שמנה בעל ספר יצירה באותה המשנה פנה למעלה וכו' כמבואר שם, והם גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד. והנה התפארת הוא כלול לעולם מהשש קצוות כי הוא כח הבינה והחותם כי הוא כלול מיה"ו כנודע, ואין זה מקום להאריך בעניינו. הנה יהיה הוא האילן בין השש קצוות. וכן נקרא תפארת לשון פארות ופי' ענפים. והכוונה כי הוא אוחז ומתפאר ומסתעף ומסתבך בספירות אלו. ולכן יוכרח מציאותם היות התפארת בתוכם כחתן בתוך חופתו, וזהו לשכך את האוזן. ואין לשאול כי איך אפשר לומר שהוא האילן בתוך הקצוות,
והוא עצמו אחד מהקצוות. כי זו אינה שאלה כי הכל יתיישב על דרך המציאות והבחינות כדפי' במקומות רבים מהשערים הקודמים. ונחזור אל ענייננו. כי רום החופה הוא נצח, ותחתית החופה הוד, ומזרח החופה תפארת, ומערב החופה יסוד, ודרום החופה גדולה, וצפון החופה גבורה. וסדר זה מוכרח ובארנו בשער ג' בס"ד. וקרוב הדבר כי שש ספירות אלה הם ג' נגד ג' בדרך הקצוות שהם שלשה נגד ג'. כיצד מזרח נגד מערב, כן ת"ת נגד היסוד. והתפארת נקרא מזרח כי בו זריחת השמש והוא זורח אור לכל הקצוות. ומערב יסוד שבו יתערבו כל הכחות. וכמו שאור יוצא מן המזרח ונכנס במערב כן שפע יוצא מן התפארת ונכנס ביסוד. וכמו שצפין נגד הדרום כן הגבורה נגד החסד. ולהם יחוסים אחרים ביארנום בשער מהות והנהגה פי"ו בס"ד. ורום ותחת הם נצח והוד, כן ביאר הרשב"י ע"ה, ממראה מתניו ולמעלה נצח, וממראה מתניו ולמטה הוד. ואחר שנכללו ענין הקצוות הרוחניות, נבאר עתה לבאר הגבולים בגשמי ומשם נכנס אל הרוחני: