תפלה ד
ליקוטי הלכות - Likutay Halachos
הלכה ד אות א על פי המעשה נוראה של הבעל תפלה. עיין שם כל המעשה הזאת מתחלתה ועד סופה:
This is the aspect of masa u'matan [business/commerce]. The Shulchan Aruch writes at the end of Hilchos Bais HaK'nesses (Siman 156): "Afterward he should go to his dealings — for any Torah without m'lachah [work] will ultimately cease and lead to sin... Nevertheless, he should not make his work primary but secondary, and his Torah primary. Then both will be sustained in his hand. He should conduct business with emunah... and be careful not to form partnerships with idolaters..."
וזהו בחינת תפלה בצבור דהיינו בעשרה. כי מבואר שם שהמלך עם אנשיו היו עשרה. שהם המלך והמלכה, הבת מלכה והתינוק. המליץ והאוהב נאמן. הממונה וכו'. והם בחינת עולם התיקון. והנה מי שיש לו עינים לר~ אות יכול להבין מעט שסוד מעש זאת נוגע בענין מיתת המלכים ושבירת כלים ותיקונן. וכבר אמרנו כמה פעמים שכל מה שאנו מוצאין בהמעשיות הוא רק רמז בעלמא, פחות מטפה מן הים ואפילו במקום שהשם יבתרך בעזרנו לכוין האמת, היינו שזה אמת שגם ענין זה נרמז בסוד המעשיות. אבל סוד גוף המעשה בעצם רחוק ונשגב מאד מדעתנו. כי גאו המים נחל נובע אשר לא נוכל לעבור בו:
Based on Likutay Moharan II:72 — "Chayim Nitzchiyim" Based on the Torah "Chayim Nitzchiyim" (LM II:72). Study the entire Torah there well, from beginning to end. The general principle: through seeing the face of the Tzaddik alone, one's Moach [brain/mind] sparkles. Through this, one receives Gadlus [greatness] — the aspect of Malchus — each person according to his level: captains of thousands, captains of hundreds, captains of fifties, captains of tens (Shemos 18:21). For greatness and Malchus depend on the sparkling of the Mochin: "Melech asur barahatim" — "A king is bound in the channels" (Shir HaShirim 7:6) — b'rahitei Mochin — the Malchus is bound and tied within the channels of the Mochin. The sparkling of the Mochin = the aspect of building the Beis HaMikdash, which is the Da'as, as our Sages said (Berachos 33a). This = "Chazis ish mahir bimlachto" — "Have you seen a man skilled in his craft?" (Mishlei 22:29). When each person receives greatness and Malchus according to the level of his Moach — through the true leader of the aspect of Moshe — through "V'atah sechezeh... v'samta aleihem" — then each person knows how to produce chiddushim and explanations of Torah according to his level, through the Ruach Elokim received from Moshe, the inclusive leader, the inclusive sage, the inclusive spirit — "Ish asher Ruach Elokim bo" — who illuminates Ruach Elokim within each one = the sparkling of the Mochin: "Va'amalei oso Ruach Elokim, b'chochmah, uvisevunah, uvda'as, uvchol melachah" (Shemos 31:3). Through this they innovate in Torah: "V'Ruach Elokim merachefes" (Bereishis 1:2). But this leader must be greatly holy in the sanctity of the Bris, and must draw this sanctity upon each member of Yisrael. Through this, yir'ah is drawn — which is bushah [shame/awe] — as at the time of Mattan Torah. One must be ashamed even to perform a mitzvah. Bushah = teshuvah; through teshuvah one merits Chayim — Chayim Nitzchiyim [eternal life]: the anavah [humility] of Moshe Rabbeinu that is clothed within each member of Yisrael in every limb comes alive and rises in techiyas hameisim [resurrection]. This is the essential Techiyas HaMeisim: the humility and lowliness of Moshe Rabbeinu — clothed in each person, in every limb — but existing there in a state of "death" (unperceived). Through gazing at the Tzaddik's face, the Mochin sparkle → one receives Malchus → innovates in Torah → yir'ah/bushah falls upon him as at Mattan Torah → this bushah = teshuvah = Chayim → the humility of Moshe is resurrected within him — "Hakitzu v'ranenu shochnei afar" — "Awake and sing, you who dwell in the dust!" (Yeshayah 26:19). This is Chayim Nitzchiyim — all the delight of the World to Come, the aspect of Oneg Shabbos, "To'ameiha chayim zachu" — an inheritance without boundaries — for the delight of the World to Come is boundless and cannot be received or pictured in the body (which is bounded) unless one is truly ayin mamash [literally nothing] — meaning, one merits the true anavah of Moshe Rabbeinu = Techiyas HaMeisim. This is the aspect of Tefillin. For Tefillin are the sparkling of the Mochin, as is known and explained elsewhere (LM I:38). Through this one merits Gadlus/Malchus: "Melech asur barahatim" — b'rahitei Mochin. This is the entire aspect of Tefillin, as our Sages said: this verse refers to Tefillin — the channels of the Mochin. Malchus is bound and tied there — "V'haysah nefesh adoni tzerurah bitzror hachayim" — "My lord's soul shall be bound in the bundle of life" — said about the Malchus of Dovid, tied in the bundle of life = Tefillin = the knot of Tefillin (see LM I:54). Hashem in His mercy commanded us to don Tefillin each day — the sparkling of the Mochin = the Or HaPanim [light of the face] — in order to draw upon ourselves the holiness of the radiant face of the true Tzaddikim, through whose gaze the Mochin sparkle and one merits all the above levels, culminating in Chayim Nitzchiyim (= true humility = Techiyas HaMeisim). But not everyone merits to find and gaze upon the Tzaddik at all times. Therefore Hashem gave us Tefillin each day — so holy that through them each person can draw upon himself the sparkling of Mochin that flow from gazing at the Tzaddik, for Tefillin = Or HaPanim. Therefore our Sages said (Menachos 44a): "One who dons Tefillin merits life": "Hashem aleihem yichyu" (Yeshayah 38:16) = Chayim Nitzchiyim = Techiyas HaMeisim = true humility. This is the joy of Tefillin — as in the Talmud: one was joyful the entire day, saying "I am wearing Tefillin!" (Berachos). For this life is the essential eternal joy: "Todi'eini orach chayim, sova semachos es panecha" (Tehillim 16:11) — merited through Tefillin (= Or HaPanim). The Yud-knot of the Tefillin: our Sages warned that it must not move far from the Tefillin. Yud = the World to Come (Menachos 29b) = Chayim Nitzchiyim = true humility. Yud is the smallest letter — the aspect of true anavah. Our Sages said: the World to Come was created with Yud because "the Tzaddikim there will be few." This seems puzzling — don't all of Yisrael have a share in the World to Come? Rather, "few" = "Ki atem hame'at mikol ha'amim" — "You are the fewest" (Devarim 7:7) — Rashi: you make yourselves small. Only those who truly diminish themselves can receive Chayim Nitzchiyim. This is why our Sages spoke so severely (Rosh HaShanah 17a) about the punishment of one who does not don Tefillin — calling him "posh'ei Yisrael b'gufo" [a sinner of Yisrael in his body], a "karkafta d'la manach Tefillin" [a skull that never wore Tefillin], judged with eternal death. For it is impossible to merit eternal life except through Tefillin. Therefore Shabbos is not a time for Tefillin. For Shabbos itself is the aspect of the World to Come, Chayim Nitzchiyim: "To'ameiha chayim zachu" — as written in the Torah there at its beginning. Therefore one certainly needs no Tefillin to subdue the side of death or to draw Chayim Nitzchiyim — for Shabbos's own holiness is itself Chayim Nitzchiyim. Similarly Yom Tov and Chol HaMoed — they are themselves an os [sign] (Menachos 36b), receiving their holiness from Shabbos ("Techilah l'mikra'ei kodesh"). The essential Tefillin are in the aspect of remembering the Exodus from Egypt — which the parshiyos mention repeatedly — for Tefillin's essential purpose is to merit Chayim Nitzchiyim (= an inheritance without boundaries), which is the essence of the Exodus — liberation from Mitzrayim [boundaries/constriction]. Every exile is called by the name Mitzrayim because it constricts Yisrael, distancing them from holiness (= physicality = boundaries). But through Tefillin we draw upon ourselves the holiness of the Exodus = the holiness of the future Geulah: "Kimei tzeischa mei'eretz Mitzrayim ar'enu nifla'os" (Michah 7:15). Therefore on Yamim Tovim (which are themselves a remembrance of the Exodus) one does not don Tefillin. The Zohar HaKadosh says one is liable to death for doing so — because Tefillin exist to subdue the side of death that rules on weekdays (through the contamination of the serpent, drawn through gadlus — the sin of Adam HaRishon: "Vihyisem kElokim" — the serpent injected envy and gadlus to rival Hashem). Had Adam not sinned, he would have merited Chayim Nitzchiyim in his body. But now one can merit this only through death — returning to dust — and then rising in Techiyas HaMeisim. Even Moshe himself had to die — for the sake of Yisrael — so he could awaken and resurrect the humility clothed within each person. Therefore Tefillin are for weekdays, when the side of death rules; on Shabbos/Yom Tov, the holiness of the day itself subdues the side of death. Therefore a mourner is forbidden to don Tefillin on the first day — because during mourning the side of death has dominion, and one cannot subdue it through Tefillin. Rather, the mourner sits on the ground — to sweeten the judgment at its root, lowering himself to the dust to draw Chayim Nitzchiyim = true humility: "Hakitzu v'ranenu shochnei afar" — one who makes himself a neighbor to the dust in his lifetime. Indeed, one who truly nullifies himself to the point of attaining this anavah does not need to lower himself literally — on the contrary, he can reign and boast, and still be truly humble. As we find with great Tzaddikim who boasted — R' Shimon bar Yochai said in the Idra: "I testify upon myself..." and "I have seen the people of ascent — if they are two, it is I and my son" (Sukkah 45b). This seems contrary to humility, yet it is the ultimate perfection of true humility. As I heard and understood from our Rebbe: the essence of humility is to be able to write about oneself: "And the man Moshe was very humble." The perfection of humility is not to be a lazy sluggard. This = "Shechorah ani v'na'avah" — "I am dark and beautiful" (Shir HaShirim 1:5): dark as the Yud (= the ultimate smallness/humility) — yet beautiful! For one achieves such complete nullification of ego that one can boast of one's beauty. But not everyone merits this in completeness, especially when the side of death prevails (as in mourning). Then the sweetening is through literally sitting on the ground — drawing Chayim Nitzchiyim from the aspect of afar (= true humility), thereby subduing the side of death. This is the tikun of burial in the earth: "V'yashuv he'afar al ha'aretz k'shehayah" (Koheles 12:7) — and then "V'haruach tashuv el HaElokim." Through Adam's sin, one cannot merit Chayim Nitzchiyim (= true humility) without first returning to literal dust — the contamination decays there — and afterward rising in Techiyas HaMeisim. The essential thing: according to how much one made himself like dust in his lifetime — "Hakitzu v'ranenu shochnei afar" — one who became a neighbor to the dust in life. Therefore the essential light of Tefillin emerges through waking at midnight to study Torah, as explained in the Arizal's writings at length — the light of Tefillin issues from there. For sleep is one-sixtieth of death, and through waking from sleep one subdues the side of death and draws upon oneself the Or HaPanim — by mourning the destruction of the Beis HaMikdash (where the essential Or Pnei Hashem was revealed: "Shalosh pe'amim bashanah yera'eh chol zechurcha es Pnei Hashem" (Devarim 16:16)). By mourning the destruction, one merits to draw upon oneself the holiness of its rebuilding (Ta'anis 30b) = the sparkling of the Mochin = building the Beis HaMikdash. Then one studies Torah — for from there Torah insights are drawn — and through this the light of Tefillin emerges = Chayim Nitzchiyim. Therefore the essential Tefillin depend on the eyes: "V'hayu l'totafos bein einecha" — "They shall be for frontlets between your eyes" (Devarim 6:8). For the essential Tefillin are drawn through the gazing of the eyes — through meriting to see oneself with the true Tzaddikim. This is the aspect of the Name Shakai on the Tefillin. Shakai — because "there is dai [enough / sufficient] in His G-dliness for every creature", which is the opposite of gadlus (as in the Torah "Ani Hashem hu sh'mi"). The ultimate purpose of man is to reach complete bitul — to be truly ayin mamash — to break gadlus entirely and merit the true humility of Moshe Rabbeinu that is clothed in every limb. Then one merits Chayim Nitzchiyim — to be included in Hashem, to delight in Hashem alone — "Ayin lo ra'asah." This is Shakai: you need nothing else. You need no pleasure, no grip on any physicality or yeshus [ego/substance]. Hashem's G-dliness is dai for every creature. Whoever still has any grip on gassus [coarseness] — it is as though he chooses something other than G-dliness. Therefore our Sages said (Sotah 4b): "One who is haughty is as if he worships idolatry." The opposite — true humility — is the Shem Shakai: when one has no gassus, nullifies all self-awareness, has no pleasure except Hashem Himself = dai = enough = no need for anything else. "BaHashem tis'halel nafshi, yishme'u anavim v'yismachu" (Tehillim 34:3) — in Hashem alone does my soul boast; the humble hear and rejoice — for they merit Chayim Nitzchiyim = fullness of joy = Tefillin = Or HaPanim = Shem Shakai. Shakai — dai in His G-dliness for every creature — meaning: the ultimate purpose of every creature is to reach this point where it has no desire, pleasure, or chiyus other than His G-dliness alone. Even the lowliest creature has dai — sufficient delight and chiyus in His G-dliness alone to live Chayim Nitzchiyim forever. Although there will be infinite gradations, even the smallest has dai. "Vaharikosi lachem brachah ad b'li dai" — "I will pour out blessing for you until there is no more dai" (Malachi 3:10). Our Sages said (Ta'anis 9a): "Until your lips wear out from saying dai." I have always wondered what kind of blessing this is! Rather: the reward of the Tzaddikim rises level upon level without limit. So although ultimately every creature will have dai in Hashem alone, Yisrael will merit an even higher level — so high that they will stop saying dai — for dai is a contraction, and those who reach this height will transcend all contractions. Their lips (= instruments of speech) will cease and be nullified — they will no longer say dai, for they will rise above all holy contractions. "Ayin lo ra'asah Elokim zulatecha ya'aseh lam'chakeh lo" (Yeshayah 64:3). This is the aspect of "Kadeish li chol bechor" — the first parshah of Tefillin. And the second parshah "V'hayah ki yevi'acha" also speaks of the holiness of firstborns. The sanctity of firstborns = the sanctity of the Bris — consecrating the first birth and giving it to the Kohen. For all the above — Techiyas HaMeisim, true humility — comes primarily through the sanctity of the Bris of the true Tzaddik, who draws his holiness and abstinence upon all Yisrael, as at Mattan Torah. The essential holiness of the firstborn is to give it to the Kohen — for the Kehunah began with Aharon, who merited it through seeing the face of Moshe his brother — truly, without envy, in genuine humility. Through this he merited the great and awesome distinction of the Keser Kehunah. For through seeing and receiving Moshe's face with joy, the entire Exodus and giving of the Torah depended on this. As explained in the account of Moshe's mission: Moshe refused the mission repeatedly, not wanting to take greatness over his brother Aharon. Until Hashem said: "Halo Aharon achicha haLevi... hinei hu yotzei likrasecha, v'ra'acha v'samach b'libo" — "Behold, he comes to meet you, and when he sees you, he will rejoice in his heart" (Shemos 4:14). Through this he merited the Choshen Mishpat placed upon the heart (Shabbos 139a). "V'ra'acha" — "seeing" precisely — for through seeing the face of the Tzaddik and receiving him with joy = Chayim Nitzchiyim = true humility = the source of joy: "Todi'eini orach chayim, sova semachos es panecha"; "Yishme'u anavim v'yismachu." Through this: the Exodus (= nullifying boundaries and gadlus), and thus Aharon merited the Kehunah — to serve in the Beis HaMikdash where the Mochin sparkle = the craft of the Mishkan: "Chazis ish mahir bimlachto" — "mahir" precisely = the Kohanim, zealous in their service. Therefore the parshiyos of Tefillin speak of the firstborn (= the Kohen), for the Kehunah emerges from seeing the Tzaddik's face — the source of Tefillin's holiness. Therefore the essential Techiyas HaMeisim will come through the seed of Aharon HaKohen. As our Sages said (end of Sotah): Techiyas HaMeisim comes through Eliyahu, remembered for good — and Eliyahu is Pinchas the son of Elazar the son of Aharon HaKohen. For Techiyas HaMeisim (= true humility) is drawn through the holiness of Aharon, who merited the Kehunah through truly seeing the Tzaddik's face with joy. This is why the last parshah of Tefillin concludes with Techiyas HaMeisim: "L'ma'an yirbu yemeichem vimei vneichem al ha'adamah asher nishba Hashem la'avoseichem lases lahem" (Devarim 11:21). Our Sages derived (Sanhedrin 90b): it does not say "lachem" [to you] but "lahem" [to them] — a proof of Techiyas HaMeisim from the Torah. For Tefillin (= Or HaPanim) lead to Techiyas HaMeisim (= true humility: "Hakitzu v'ranenu shochnei afar"). All the parshiyos of Tefillin speak of Eretz Yisrael — for Techiyas HaMeisim will be primarily in Eretz Yisrael (Kesubos 111a). "Al ha'adamah" specifically = Eretz Yisrael. For Techiyas HaMeisim = true humility = making oneself like afar and adamah: "Hakitzu v'ranenu shochnei afar" — one who became a neighbor to the dust in his lifetime. This is merited specifically through the dust of Eretz Yisrael. For although afar (= making oneself as dust = true humility) is a great virtue, the Torah also warns against being lazy and sluggish (a "shlimaz'lnik"), for true humility is the essence of life. There is an opposite: afar of the Sitra Achra = "V'nachash afar lachmo" = melancholy, laziness — the opposite of "Chazis ish mahir bimlachto." This is the afar of outside Eretz Yisrael — impure earth, where the side of death takes hold. Therefore each person must sanctify himself in the aspect of the holy earth of Eretz Yisrael — where true Techiyas HaMeisim takes place = true humility. Therefore Eretz Yisrael is called "Eretz HaChayim" — "the Land of Life" — for there the earth and dust (= humility) are in the aspect of chayim (= true humility that is the essence of life). Not so the lands of the nations — impure earth — where the side of death prevails (= false humility that is really gadlus). One must truly pray much that he merit true humility — the life of every limb. This is the aspect of the mitzvah of eating matzah and the prohibition of chametz on Pesach — mentioned in the parshiyos of Tefillin: "Shiv'as yamim tochal matzos" (Shemos 13:6-7). One must sanctify one's eating greatly, for the essential decree of death came through the sin of eating (the Tree of Knowledge). The essence of death is the dominance of yeshus [ego/substance] and physicality — hiding the anavah in a state of "death." True life = the humility of Moshe in every limb; death = the concealment of that humility through the dominance of yeshus = ge'us [arrogance]. The essential chiyus is drawn through eating. Therefore eating must be in holiness, according to the Torah — then the chiyus drawn is from the root of life = Chayim Nitzchiyim = true humility. Indeed, Moshe Rabbeinu — who merited ultimate humility in his lifetime — needed no eating at all: he was on the mountain three times for forty days, "Lechem lo achal." His entire chiyus was true eternal life. But the rest of the world must eat. The essential chiyus from food comes from its inner sparks (= spiritual = ayin = humility = Chayim Nitzchiyim). One who eats in this manner — purely, without any admixture of pesoless [waste] — lives forever: "V'achal vachai l'olam" = the true Tzaddikim who are alive forever: "Tzaddikim b'misasam k'ruyim chayim" (Berachos 18a); "Yaakov Avinu did not die" (Ta'anis 5b). Through Adam's sin, everything became mixed. Without the Torah to clarify: "V'sorascha b'soch mei'ai," and blessings before and after eating, one cannot extract the holy chiyus. Our Rebbe mentioned bushah specifically regarding eating: "Misham chafar ochel" (Iyov 39:29) — a person should feel shame when bringing food to his mouth. For one must draw bushah during eating to merit Chayim Nitzchiyim (= humility, drawn through bushah = teshuvah). The Torah warns: "Pen tochal v'savata... v'ram l'vavecha" (Devarim 8:12-14) — lest you eat and be sated and your heart become haughty. Eating without holiness = drawing chiyus from the pesoless = ge'us = death: "Resha'im b'chayeihem k'ruyim meisim." Such eating = "Ki b'yom achalcha mimenu mos tamus." Chametz = the grip of ge'us, for chametz rises by puffing up = ge'us. On Pesach, before the giving of the Torah, it is impossible to subdue this haughty spirit — for its essential subjugation is through the Torah (= Ruach Elokim = sparkling of Mochin). Therefore one must eat matzah — baked in haste before the spirit of this world can grip the dough. Matzah is drawn from a very exalted place — the sparkling of the Mochin that shine on Leil Shimurim with great illumination, through seeing the Tzaddik's face alone even before receiving the Torah. The Exodus itself was in the merit of seeing the Tzaddik: "V'ra'acha v'samach b'libo." All Yisrael saw Moshe's face and believed in him: "Vaya'amen ha'am" — for the essential seeing is with emunah. As our Rebbe said: emunah is the aspect of re'iyah [seeing]. One who sees the Tzaddik without believing — he has not truly seen at all. After Shevi'i shel Pesach (= Kri'as Yam Suf), chametz was permitted — for at the splitting of the sea, the aspect of receiving the Torah began to be drawn. Therefore mitzvos and laws were immediately given: "Sham sam lo chok umishpat" (Shemos 15:25). Kri'as Yam Suf was through "Ruach Elokim merachefes al pnei hamayim" — the Ruach Elokim that hovers over the waters = Torah. Through this they merited great perceptions: "A maidservant at the sea saw what [the prophet] Yechezkel did not see" (Mechilta, Beshalach 3). The physical miracle itself was through ruach: "Vayolech Hashem es hayam b'ruach kadim" (Shemos 14:21); "Nashafta b'ruchacha kisamo yam" (Shemos 15:10). Once receiving Torah began, one could subdue the haughty spirit and clarify the ruach of this world that grips chametz — so that eating could be in the aspect of true life = humility. But on Pesach (before Torah), one must eat matzah — fleeing completely from the ruach of this world. Therefore matzah is mentioned in Tefillin: Tefillin subdue the side of death (= chametz) and draw Chayim Nitzchiyim (= humility = matzah). Matzah = Mochin d'Gadlus — for the greatness of the holy Mochin is the essence of humility: "Bimkom gdulaso sham atah motzei anvasanuso" (Megillah 31a). Therefore matzah is called specifically "lechem oni" — bread of lowliness = humility = the essence of life.
אות ב אבל על כל פנים זה מובן בביאור שם שמרומז בענין המעשה הזאת מענין שבירת כלים ותקונן. והם עשרה בחינות כנגד עשר ספירות אשר בהם היה השבירה והפגם והביטול כמבואר בעץ חיים. שאף על פי שהשביהר לא היתה כי אם בבחינת ז' מלכים. אבל אף על פי כן גם בג' ראשונות היה בחינת פגם וביטול עיין שם. כי על ידי שבירת כלים משם נמשכין כל התאוות והמדות רעות וכל הטעיות והמבוכות של כל באי עולם הרחוקים מהשם יתברך. שכל אחד נתעה למקום שנתעה על ידי תאוותיו שהתעו ~ אותו לדעות זרות כוזביות. שזהו בחינת כל עניני השטות והטעיות של כל הכתות המבוארים שם. שכולם נתעו ונבוכו מאד מאד על ידי תאוותיהם הרעות. כי זאת הכת נתעו מדעה לדעה ומסברא לסברא עד שאמרו שעיקר התכלית הוא כבוד. והיה להם סברות גדולות והוכחות על זה שעיקר התכלית הוא כבוד. וכת אחרת נתעו ואמרו שעיקר התכלית הוא רציחה וכו' והיה לה גם כן סברות רבות על זה. וכיוצא בזה בשאר הכתו. וכל אחת היה להם סברות רבות על טעותם עד שאפשר באמת לטעות בהם.כמו שאמר רבינו ז"ל שאינו רוצה לגלות כל הסברות שיש לכל כת וכת. כי יש להם כל כך סברות שאפשר לטעות בהם באמת. וכל זה נמשך מבחינת שבירת כלים הנ"ל. שהם בחינת המדות העליונות הקדושות שלא יכלו הכלים לקבל אורם. ועל ידי זה נשברו ונפלו הכלים למטה למדור הקליפות. עד שנתהפך אצלם כל המדות טובות מהיפך אל היפך והפכו דברי אלקים חיים עד נעשה אצלם סברות להיפך מן האמת. והכל מחמת הנצוצות קדושות של המדות העליונות שנפלו בהם. שעל ידי זה נתאחזו בהם הקליפות ומקבלים מהם כח להפוך את האמת לשקר גמור מעין ~ אותו האמת. בבחינת כל שקר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקיים בסופו. כי כל כת וכת מהכתות הרעות הנ"ל שהיו להם סברות בדויותוכוזביות להיפך מן האמת, כל זה נמשך בשרשו מאיזה צד אמת בשרשו ובמקומו. אבל אצלם נתקלקל הזה האמת ונתעו על ידי זה לדעות זרות מאד. כל אחד מעין ~ אותה המדה שנפל אצלם על ידי בחינת השבירה:
p.no-indent{text-indent:0}
אות ג למשל הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא כבוד. והיה להם הוכחות וסברות רבות על זה, זה הטעות נמשך מנפילת הכבוד דקדושה. כי יש כבוד דקדושה שהוא כבוד השם יבתרך וכבוד תורתו הקדוה וצדיקיו האמתיים. שכל העולמות נבראו בשביל זה הכבוד כמו שאמרו רז"ל (יומא ל"ח) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו. שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וכמבואר בכמה תורות בדברי רבינו ז"ל שכבוד דקדושה הוא שורש כל הבריאה שורש כל הנפשות בחינת (בראשית ל"ט) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי וכו'. עיין שם בהתורה על פסוק ואיה השה לעולה (בסימן י"ב), והבתורה חבלים נפלו לי בנעימים (בסימן ע"א) בלקוטי תנינא ובשאר מקומות. ומחמת שכבוד דקדושה הוא שורש כל הבריאה שנברא בשביל הכבוד. על כן מעת שהיה שבירת כלים ומיתת המלכים שאז נפלו כל המדות הקדושות למטה, ואז נתבלבלו כל העולמות כולם כידוע. שזהו בחינת מה שכתב בהמעשה הנ"ל. שפעם אחת היה רוח סערה שבלבל והפך את כל העולם כולו וכו'. שכל זה הוא סוד בחינת שבירת כלים וכו' שאז נתבלבלו כל העולמות ונתהפכו מסדרן האמת כידוע. ועל כן אז אחר הרוח סערה הנ"ל שהוא בחינת שבירת כלים, אז נתהוו כל הכתות רעות המבוארין שם. שנתעו ונבוכו בדעות זרות שלהם. שכל זה נמשך מנפעילת הנצוצות ממדות הקדושות שנפלו אליהם על ידי שבירת כלים שעל ידי זה טעו והפכו האמת מהיפל אל היפך ואמרו שעיקר התכלית הוא כבוד מה שבאמת אדרבא הדבר הוא בהיפך מש. כי עיקר התכלית של הבריאה הוא רק כבוד השם יתברך ותורתו וצדיקיו האמתיים. שאי אפשר לזכות לזה. כי אם כשממעטין בכבוד עצמו לגמרי וברוחים מן הכבוד לגמרי באמת. ויודעין פחיתותו ושפלותו והוא נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד אז דייקא יזכה להגיע אל התכלית האמתי לעתיד להכלל בכבוד ה' באמת. בבחינת (ישעיה נ"ח) כבוד ה' יאספך, בחינת (שמואל א' ב') כי מכבדי אכבד וכו'. שאין אדם זוכה לזה כי אם כפי מה שמבטל כבודו באמת לגמרי ומשתדל ומתייגע כל ימיו להרבות כבוד המקום שהוא כבוד התורה והצדיקים האמתיים. ואינו חושש על כבוד עצמו כלל וכו' כמבואר במקום אחר. והם הפכו האמת מהיפך אל היפך ואמרו שעיקר התכלית הוא כבוד לרדוף אחר הכבוד ח"ו. רחמנא ליצלן מהאי דעתא:
.key-term{color:#6b1d1d;font-weight:600}
אות ד וכן כת האחרת שטעו בסברותיהם הרעות ואמרו שעיקר התכלית הוא רציחה והיה להם סברות והוכחות רבות על זה. ובאמת אף על פי שלכאורה קחוק להאמין שימצאו אנשים כאלה שיהיה להם סברות שרציחה היא מצוה. אבל באמת יש טעותים כאלה בעולם. עד שיכולין לטעות גם בזה. כי יש סברות רעות כאלה שיוכלו לטעות על ידם לומר שרציחה היא מצוה. כאשר כבר שמעתי מפי רבינו ז"ל קודם שסיפר מעשה זאת. שאמר. שיש שהיה אצלם סברות והוכחות שרציחה היא מצוה. וכפי הנראה מדבריו היה שראה כתוב באיזה ספר שנמצאו והיו אנשים כאלה שאמרו שרציחה היא מצוה. והיה להם סברות רבות על זה. וגם זה הטעות נמשך מנפילת נצוצות מגבורה דקדושה. כי בקדושה יש כעס ונקמה שהיא מצוה גדולה כמו שכתוב אל קנא ונוקם ה'. שזהו בחינת ד' מיתות בית דין ול"ט מלקות. שמצוה על הבית דין לדון בם את מי שנתחייב בהם. והוא תיקון העולמות מאד. כי על ידי מצות ד' מיתות בית דין מייחדין ד' ~ אותיות שם הוי' ברוך הוא וד' ~ אותיות שם אדני וכו'. ושאר יחודים גדולים ותיקונים עליונים נוראים שנעשו על ידם. ואצלם נפלה זאת המדה עד שבאו לידי כעס ורציחה ממש. והפכו דברי אלקים חיים על ידי תאוותיהם הר~ אות ונטו מסברא לסברא עד שנתגעו ואמרו שרציחה מצוה היא, והיא התכלית:
.bold-concept{font-weight:bold;color:#1a3c5e}
אות ה וכן הכת שאמרו שניאוף הוא התכלית. זה הטעות כבואר לכל מהיכן הוא נמשך. כיידוע שמצות פריה ורביה היא מצוה ראשונה שבתורה כי לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מ"ה). והשם יתברך חפץ בקיום העולם על כן מצוה לפרות ולרבות. אבל אין צריכין לעסוק בזה כי אם בשביל קיום המצוה לבד בקדושה ובטהרה גדולה כמבואר בכל הספרים הקדושים. והם מגודל תאוותם הטו את דעתם מן האמת עד שאמרו שזה עיקר התכלית. רחמנא ליצלן מהאי דעתא ומכל דעותיהם הרעות. רחמנא לישזבן:
.transliteration{font-style:italic;color:#555}
אות ו וכן הכת שאמרו שזה שאוכל מעט ואינו ניזון ממאכלים של שאר בני אדם הור ראוי להיות מלך. ובחרו להם לפי שעה עשיר למלך. זה הענין יכולין להבין קצת ענין הטעות הזה מהיכן נמשך. כי יש צדיקים אמתים שהם קדושם באמת ושברו תאוות אכילה באמת לגמרי עד שאינם יכולים לאכול כי אם מעט דמעט וגם זה המעט שאוכלין הוא בקדושה נוראה עד שכל מאכלים ומזונם אינו מאכל ומזון שהעולם ניזונין ממנו. כי מאכלם הוא בבחינת מן שהוא בחינת (תהלים ע"ח) לחם אבירים אכל איש. שהוא מזון שהמלאכי השרת ניזונין ממנו והוא בחינת מאכל הצדיקים האמתיים בבחינת (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמבואר בספר הא"ב (~ אות א' אכילה סימן ה'). מי שלימודו במוחין זכים עד שהוא ניזון ממאכל שהמלאכים ניזונין ממנו וכו'. וכן מבואר בדבריו ז"ל שיכולין לזכות על ידי ריבוי התבודדות וכיסופין להשם יתברך שעל ידי זה עושה נפשות וכו'. ועל ידי זה זוכין שיהיה כל מאכלו בבחינת לחם הפנים. כמובאר בהתורה אית לן בירא בדברא (בסימן ל"א). וכן מבואר בהתורה תפלה לחבקוק (בסימן י"ט). שעל ידי שלימות לשון הקדש שעל ידי זה זוכין לשמירת הברית. על ידי זה זוכין שכל מאכליו ותענוגיו אינו כי אם מההתנוצצות ה~ אותיות הקדושים שב~ אותו הדבר שהוא אוכל ושותה וכו'. נמצא שזה הצדיק שזוכה לזה אינו אוכל ושותה מאכל ומשקה של שאר בני אדם כלל. רק הוא אוכל ושותה ~ אותיות קדושות שהם בחינת נפשות קדושות שהוא בחינת פנימיות חיות המאכל שמשם עיקר החיות הפנימי וכו'. וכבר מבואר אצלינו מעשה נוראה מענין הצדיק שזכה לזה. שראה בשעת אכילתו שכל הלחם שהיה מונח לפניו היה כולו ~ אותיות וכו'. נמצא שיש צדיקים אמתיים גדולים כאלו שמאכלם אינו כלל מאכל של זה העולם. ומזה נמשך הטעות של הכת הנ"ל שאצלם נפל האמת כנ"ל. עד שחברו בצבועים ושקרנים המתדמין עצמן כקוף בפני אדם, ומרגלין עצמן לאכול מעט מחמת גדלות וגסות הרוח כדי להתכבד ולהתיקר על ידי זה מחמת שרואין שזה הדבר חשוב עכשיו. ובשביל זה מקבלין ~ אותו לרבי ומנהיג כשרואין שאוכל מעט בדקות בחן של שקר. אשר באמת עדיין לא התחילו לילך בדרכי ה'. ועדיין לא נגעו בהקדושה והבתורה הקדושה כלל. ועדיין לא התחילו לשבר שום תאוה ומדה כלל. וגם אפילו תאוות אכילה עדיין לא התחילו לשבר כלל רק ממעטים באכילה בשביל כבוד. וכל זה ויותר מזה מרומז בדברי רבינו ז"ל בהמעשה הנ"ל בהכת שטעו בו ובחרו להם שראוי לקבל מלך מי שיש לו שפע מזונות הרבה ואינו ניזון ממזונות של שאר בני אדם. רק ממזונות דקים וכו'. והבן:
.source{font-size:.88em;color:#888}
אות ז וכן הכת שאמרו שמליצה ודיבור הוא התכלית דהיינו שידע כמה לשונות ויהיה מליץ נאה וכו'. זה הטעות מבואר גם כן קצת. כי ידוע את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש עכשיו על ידי המליצים הפושעים.כמו שאמר רבינו ז"ל בדרך צחות כששבח את המליצה מאד. ואמר אחר כך אבל יש מליצים שהם פושעי ישראל כמו שכתוב (ישעיה מ"ג) ומליציך פשעו בי. כי כל המחקרים והפלוסופים והאפיקורסים רובם ככולם הם מליצים גדולים. ובחרו בדרכי המליצה מאד ללמוד לשונות רבות ולדבר צחות. ולהיות בעל לשון ומליץ נאה. כידוע ומפורסם כל זה. ובאמת בשרשו שבקדשוה המליצה טובה מאד. וכאשר שבח רבינו ז"ל בעצמו את המליצה מאד. ואמר שהמליצה יש לה כח גדול מעורר את האדם. וגם למעלה יכולין לפעול לעורר רחמים וישועה גדולה על ידי המליצה. כי אמר שגם המלמד זכות למעלה נקרא על שם זה מליץ על שם המליצה דייקא. כי זה הזכות בעצמו שהוא מלמד על איזה אדם אם היה אומרו כך בלי דרכי המליצה לא היה פועל כלום לעורר רחמים עליו. כי הלא גם בלעדו יודעין מזה הזכות אך עיקר כחו של המלמד זכות לפעול ישועה ורחמים הוא עלידי המליצה על ידי שאומר ~ אותו הזכות וכיוצא שמלמד בדרך מליצה. דהיינו שמציע הדבר יפה בטענות נ~ אות ונכונות ובדיבורים יפים ובמליצה נאה. על ידי זה יש לו כח לעורר למעלה רחמים וישועה. וכן למטה רואים בחוש כח המליצה. כי אם היו אומרים לאדם סתם שפלוני מת לא יתעורר כל כך לבכות הרבה. אבל אם יעוררו עליו בדרך המליצה להציע הדבר ולהרחיבו. כמה נאה היה אדם זה וכמה נאים מעשיו וכו' וכיוצא בזה כדרך המליצים אז יש כח על ידי המליצה לעורר ולשבר לב הבאדם מאד. כל זה נשמענו מפי רבינו ז"ל. ואחר כך סיים אבל יש מליץ שהוא פושעי ישראל בחינת ומליציך פשעו בי כנ"ל. והנה ענין זה של מעלת המליצה הוא נצרך מאד לכל אדם החפץ חיים אמתים ונצחיים. הרוצה לגשת אל הקדש לילך בדרכי ה' לשוב אליו יתברך. אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות. הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו כמבואר אצלינו כמה פעמים. דהיינו שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאאשר ידבר איש אל רעהו. ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו. (דהיינו במדינתינו בלשון אשכנז שאנו מדברים בו). שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך וכו'. ולענין זה הוא דבר גדול ענין המליצה. דהינו שירגיל עצמו להרחיב שיחתו ולהרבות בטעות ולבקש למצוא לעצמו בכל פעם דברי תחנונים ופיוסים חדשים וטענות נ~ אות ודברי התעוררות של רחמים הרבה. כדרך המפצירים. כדרך הבאים לפני מלכים ושופטים להתחנן על נפשם כשיודעים בעצמם שהם חייבים והם באים לפייסם. שאז מגודל מרירות נפשם יוצא מלבם ממילא דברי תחנונים ופיוסים הרבה עד שלפעמים מעוררים לב המלך או השופט עד שמתחיל לבכות עמהם גם כן מגודל הרחמנות וכיצא בדיבורים אלה הרבה. כי לענין שיחה בינו לבין קונו. שהוא עיקר התכלית האמת שצריכין לזכות על ידי זה לחיים נצחיים לעולמי עד ולנצח נצחים. ולהנצל מבאר שחת ומטיט היון וכו' וכו'. לענין זה צריכין כל מיני דיבורים שבעולם תחנות ובקשות וריצויים ופיוסים והפצרות ורחמנות וחנינה וטענות וכיוצא בזה הרבה. וכל עניני דיבורים אלה וכאלה הם כולם כלולים בבחינת מליצה. כי כל זה נמשך בשרשו מבחינת מליצה העליונה שמשם יסוד דוד המלך עליו השלום ספר תהלים ברוח קדשו שזהכה על ידי רוח קדשו למליצה דקדושה באמת. עד שזכה שספרו הקדוש בפר תהלים כלול מכל לשונות המליצה הקדושה, ועל כן באמת יש לו כח גדול לעורר לב האדם ולעורר רחמים העליונים כשאומרים ~ אותו בכוונת הלב ולקרב את האדם להשם יתברך. והנה מחמת שבקדושה המליצה יקרה מאד. מזה נמשך שאצל הכת הנ"ל נפלה המליצה עד שהפכו דברי אלקים חיים. ובחרו במליצה לרעתם לבלות כל ימהים על דרכי מליצה. כדי להמשיך לב ישראל ח"ו לדרכי המחקרים והפלוסופים אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים אשר על ידי זה עוקרין את עצמן ואת בניהם ותלמידיהם ההולכים בעקבותם משני עולמות כידוע ומפורסם דרכיהם הרעים למה שבאים על ידי מליציהם הפושעים אעד שמחללים שבת בפרהסיא. ומדברים סרה על ה' ועל תורתו הקדושה על תנאים ואמוראים. ומתלוצצים מאגדת רז"ל שבגמרא ומדרשים. והולכים בדרכי העובדי כוכבים ובמנהגיהם ומכריחים את עצמם ומרגילים את עצמם בכל עת ללכת בדרכיהם ובמנהגיהם דייקא הן בעניני הדירות וכלים ובמלבושיהם ובכל תנועותיהם כמפורסם. אשר התורה הקדושה הזהירנו על זה (ויקרא י"ח) ובחוקותיהם לא תלכו. שאסור להתדמות להם בשום דבר כמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קע"ח). ולבלות ימים על מליצה כזו שאינה מקרבת להשם יתברך ולעבודתו. אדרבא מרחקות ועוקרת את האדם מלגמרי רחמנא ליצלן בוודאי אין שגעון יותר מזה. והוא ממש ענין הכת הנ"ל. שבחרו באיש צרפתי משוגע למלך בשביל שהיה מליץ נפלא והיה יודע כמה לשונות והיה מדבר תמיד אפילו לעצמו. ואף על פי שהם רוצים לכסות השקר והאפוקורסות שלהם באמת. דהיינו שבתחלה מטעים את בני ישראל ואומרים שרוצים ללמדם מקרא היטב בכל דקדוק הלשון. אבל באמת כל כוונתם להרע וזה עיקר האפיקורסות שלהם שכופרים בתורה שבעל פה לגמרי כמו הקראים ממש. וכשכופרים בתורה שבעל פה אזי ממילא הם כופרים בתורה שבכתב. כי אין יודעים שום דבר מתורה שבכתב בלי דברי רז"ל בגמרא ומדרשים שהוא תורה שבעל פה. ותיפח רוחם ונשמתם שמכריחים עצמם תמיד לפרש המקרא על פי דרך הפשוט דייקא בלי שום דרשה מדרשות רז"ל ופנימיות כוונתם הרעה ניכר לעין כל למי שבקי בהם קצת ובדרכיהם הרעים. שכל כוונתם לפרש המקרא על פי דרכי המליצה לבד כאלו אין בה שום פנימיות ח"ו. והם משבחים את משה רבינו עליוה שלום מאד ואומרים עליו שהיה מליץ ובעל לשון גדול מאד. וקצת נביאים אין נרא להם דברי מליצתם. אוי להם אוי לנפשם ואם ידלגו על ההרים ואם יקפצו על הגבעות לא יוכלו לפרש את התורה הקדושה שתהיה מתיישבת על פי דרכי המליצה. כי יש הרבה מקר~ אות בתורה בלי שיעור שאין סובלים פירוש על פי פשוט כלל. ובפרט שהם סותרים הדין כפי המקובל בידינו מפי משה רבינו עליו השלום בעצמו. כגון (דברים ט"ז) ששת ימים תאכל מצות וכו'. וכן (שם) ובשלת ואכלת בפסח שבאמת אינו נאכל אלא צלי. וכן (שם כ"ה) ארבעים יכנו וכו'. וכיוצא בזה הרבה. ובפרט כל הסיפורי מעשיו שבתורה שכל אותו~ אות ובכל נקודה ונקודה של כל התורה הקדושה יש רזין עילאין רזין גניזין רזין ורזין דרזין לעילא ולעילה עד אין סוף ואין תכלית. וכבר מבואר בזוהר הקדוש שמקלל הרבה את הכופרים שאומרים שאין בהתורה כי אם הפשוטו. ועל כן באמת אין צריכין ללמוד מקרא כי אם עם פירוש רש"י לבד. שרש"י הקדוש מכריח עצמו מאד לפרש המקרא על פי פשוטו. אבל בכל המקומות שאי אפשר לפרשו על פי פשוטו מחמת שקבלת רז"ל הוא מפרשו על פי דברי רבותינו ז"ל. וגם בהמקומות שמפרש המקרא על פי פשוט מביא על פי רוב דברי ז"ל במדרשים וגמרא. לידע ולהודיע שיש עוד כמה דרשות בזה המקרא. והפורש עצמו מפירוש רש"י ללמוד ביאור שלהם הרע וכיוצא באלו הפירושים הוא פורש מן החיים. ועוקר את עצמו מחי החיים ומתורתו הקדושה. ואי אפשר להאריך בזה כאן. כי יקצרו המון יעריעות לספר בגודל מרירות הצרה הזאת שנתהוה עכשיו בדורותינו שנתפשטה הנגע הזאת גם במדינתינו. ועיקר מעלת המליצה הוא בשביל התכלית האמתי לזכות להתקרב על ידה להשם יתברך. ומי שזוכה לליצה כזאת ומבלה ימיו להמליץ דבריו לפני השם יבתרך בתפלה ותחנונים וכו'. או להמליץ דבריו לישראל לעוררם לעבודתו יתברך באמת. בודאי אשרי לו אשרי חלקו. ומי שאינו זוכה לזה בשלימות אינו מעכב לעבודתו. כי אן הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ואינו חפץ מהאדם שיעה זמה שאין ביכלתו. ויכול להתקרב להשם יבתרך על ידי שיחתו איך שהוא ואיך שדבר יהיה נחשב בעיני השם יבתרך למליצה יפה ונאה. כי אצל השם יתברך העיקר הוא האמת שיהא כוונת לבו באמת. ומי שמכווין לבו באמת. אזי אף על פי שאינו מליץ ולא למד דרכי המליצה מעולם. אף על פי כן ממילא נפתח פיו ולבו. ויוכל לדבר דיבורים נאים וטענות נכונות להשם יתברך וכו'. שהם נמשכין מבחינת מליצה דקדושה. ועל כל פנים לא יקלקל בדבריו. אבל אלו הנ"ל המרגילים בניהם ללמוד מקרא על פי דרכי המליצה שלהם, שבאים על ידי זה לכפירות גדולות ורשעות מפורסם כנ"ל. על זה נאמר ומליציך פשעו בי כנ"ל. ועל זה נאמר (ערכין ט"ו) ומה יתרון לבעל הלשון. וכמו שכתוב (עמוס ה') הסר מעלי המון שיריך וכו'. וכתיב (יחזקאל ל"ה) העתרתם עלי דבריכם. וכתיב (תהלים ע"ה) אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק. וכתיב (שם ל"א) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. וכמו שאמרו רז"ל תאלמנה יתפרכון יתרחשון ישתתקון הדוברות על צדיקו של עולם וכו'. הכלל שעל ידי שיש מליצה דקדושה שהיא דבר יקר מאד על ידי זה נתעו על ידי תאוותם הרעות עד שאמרו שעיקר התכלית הוא דברן ובעל מליצה. ובחרו להם איש צרפתי משוגע שהיה יודע כמה לשונות, למלך. ובוודאי הוליך ~ אותם בדרך הישר. אוי להם:
.bracket-def{font-size:.92em;color:#666}
אות ח וכן הכת שאמרו שעיקר התכלית שמחה ושכרות מבואר גם כן קצת. כי שמחה דקדושה הוא בוודאי דבר גדול מאד. דהיינו לשמוח בה' ובתורתו הקדושה שזה עיקר שלימות העבודה. כמו שכתוב (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וכו'. כי שמחה דקדושה הוא הנקודה הקדושה של כל המצות שכמו שכתוב (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. כי העיקר הוא לזכות לשמוח בה' בבחינת (שם ק"ד) אנכי אשמח בה'. וכמו שכתוב (שם ל"ג) כי בו ישמח לבנו וכו'. וכתיב (שם מ"ג) ואבואה וכו' אל אל שמחת גילי. וכתיב (שם ל"ב) שמחו בה' וגילו צדיקים. וכתיב (שם צ"ג) ה' מלך תגל הארץ וכו'. ישמחו השמים ותגל הארץ וכו'. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ח') ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם וכו' כי אם לאכול ולשתות ולשמו שדרשו רבותינו ז"ל לאכול ולשתות ולשמוח בשבתות וימים טובים. כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמתיית יש לו לשמוח כל ימיו בכל עת ובכל רגע. כשיזכור את עצמו הטובה והחסד הנפלא שעשה השם יתברך עמנו על ידי משה רבינו עליו השלום אשר פתח את עיניו והמשיך עלינו את האמונה הקדושה להאמין בה' ובמשה עבדו. לקיים תורתו ומצותיו הקדושים בכל יום. אשר אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. וכולנו מאמינים באלקים חיים ומלך עולם, חי לעד וקים לנצח. אדון כל לעילא מן כולא ולית לעילא מיני'. יתברך שמו בפי כל חי לנצח. ואי אפשר לבאר בכתב ובעל פה עוצם השמחה האת. כי לגדולתו אין חקר. כי השמחה הזאת הוא לכל חד כפטום מה דמשער בלבי' בבחינת נודע בשערים בעלה וכו' כמבואר מזה במקום אחר. ומהשמחה הקדוה הזאת כשנפגמת ח"ו. מזה נשתלשל הטעות של הכת הנ"ל שבחרו בהשמחה של הוללות ושכרות שעל זה נאמר (קהלת ב') ולשמחה מה זו עושה. וכמו שאמרו רז"ל בפרק במה מדליקין (דף ל'), ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצוה. ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה. ללמדך שאין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה:
Likutay Halachos — Hilchos Tefillah
אות ט וכן בענין החכמה. שהיתה כת אחת שחקרו ואמרו שעיקר התכלית הוא חכמה. זה הטעות מבואר מאד מהיכן נמשך. כי בוודאי הוא אמת שחכמה דקדושה יקרה מאד. כי כל הבריאה היתה על ידי החכמה כמו שכתוב (תהלים ק"ד) כולם בחכמה עשית. והחכמה היא חיות הכל כמו שכתוב (קהלת ז') החכמה תחליה. אבל עיקר החכמה היא ליראה את ה' ולעבוד ~ אותו יתברך כמו שכתוב (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה' וכו'. כי עיקר אמתיית החכמה הוא לדעת שרחוק ממנו החכמה. בבחינת (קהלת ז') אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו וכו'. כמבואר בדברי רבינו ז"ל שעיקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה.כי באמת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ועיקר החכמה האמתיית הוא מי שזוכה לשכל האמת להבין ולהשכיל האמת שהעיקר הוא לעבוד ~ אותו יתברך בתמימות ובפשיטות גמור. ועל ידי זה דיקיא יזכה לעיקר החכמה האמתיית דהיינו לדעת ~ אותו יתברך באמונה שלימה באמת. שזה עיקר החכמה. כמו שכתוב (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע ~ אותי. וכתיב (משלי א') יראת ה' ראישת דעת. אבל מי שחכמתו מרובה ממעשיו. מכל שכן הכופרים לגמרי במצות מעשיות רחמנא ליצלן. עליהם נאמר (ירמיה ח') הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. כי אין שטות ושגעון יותר מזה. כשאדם ילוד אשר קרוץ מחומר רוצה לחקור ולהשיג בשכלו דרכי ה'. ורוצה להתחכם על ה' לידע טעמי מצותיו על פי שכלו או לידע דרכי הנהגותיו יתברך. ועל זה נאמר (משלי כ"ו) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. וכתיב (ישעיה ה') הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. וכיוצא בזה הרבה. ושלמה המלך עליו השלום לרוב חכמתו אמר (משלי ל') כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ואפילו על קצת הטעות שטעה ורצה להתחכם מעט כנגד תורת משה. התחרט אחר כך מאד ואמר לאיתיאל ואוכל וכו' כי בר אנכי וכו' מי עלה שמים וכו' כמו שאמרו רז"ל. מכל שכן וק"ו שאר אנשים. הכלל שעיקר החכמה שיקרה מאד היא בחינת יראת ה' בחינת (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושהים. ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם (ברכות י"ז) ועל ידי זה דייקא זוכה לחכמה האמתיית דהיינו לדעת ולהשיג ~ אותו יתברך בחינת (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. שזה הדעת הקדוש אי אפשר להשיג כי אם על ידי תורה ומצות ומעשים טובים בתמימות ובפשיטות. שזהו בחינת חכמת תורתינו הקדושה שהוא עיקר החכמה האמתיות. כמו שכתוב (משלי ח') אני חכמה וכו' אני בינה וכו'. ואצלם נפל החכמה הזאת דקדושה. עד שאמרו שהחכמות שלהם שהם חכמות חיצוניות הם עיקר התכלית. אשר על ידי חכמות כאלו הם עוקרים עצמן ואת הנמשכין אחריכם מעולם הזה ועולם הבא. ואין להם שום חיות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כמבואר בדברינו במקום אחר שמי שאין לו אמונה אין לו שום חיים כלל וכמו שכתוב (איוב ה') לוכד חכמים בערמם. שהחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם וכמבואר בדברינו בכמה מקומות. נמצא שגם אלו שחברו בחכמה לתכלית צריכין גם כן תקון גדול להשיבם מחכמות שלהם אל החכמה האמתיית, שהוא תורה ומצות ומעשים טובים וכנ"ל:
Halacha 4, Part D (§21–25)
אות י וכן הכת שבחרו להם שלמלך מי שאוכל הרבה. גם זה נמשך מחמת שבקדושה ודאי מצוה שיאכל האדם כפי ההכרח כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה'. וגם יש אכילה של מצוה ממש, כגוןם אכילת שבת ויום טוב ואכילת מצה וקדשים. ומזה נמשך ונפל להם הטעות שאמרו שהתכלית היא האכילה ושצריכין לאכול הרבה. ונשתגעו בשגעון שלהם שזהו עיקר התכלית וכבר מובא בספרים שהיה מלך אחד שהיה בטעות של הכת הזאת. שאמר שהתכלית היא האכילה והיה מתפלל ואומר אלקי תן לי בטן שאוכל לאכול הרבה. כאשר שמעתי סיפר זה מפי רבינו ז"ל בפעם אחר קודם שסיפר מעשה זאת:
Based on the awesome Story of the Ba'al Tefillah (concluded)
אות יא וביותר נתעו ונבוכו ~ אותה המדינה של עשירות שנפלו לתאוות ממון כל כך. עד שכל החשיבות והגדולה והכבוד שלהם הכל היה כפי ריבוי הממון שיש לו וכו'. ומי שיש לו ממון מעט היה נחשב אצלם לחיה או לעוף וכו'. והיה להם כוכבים ומזלות ומלאכים עד שבאו לידי עבודה זרה ממש. שעשו לעצמן את הבעלי ממון הרבה לאלהים אחרים והקריבו להם קרבנות וכו' ככל המבואר שם במעשה הנ"ל. ומבואר שם שמכל התאוות יכולין להוציא אבל לא מתאוות ממון. כי אם על ידי הדרך שיש להגבור וכו'. כי זה הטעות והמבוכה של הכת והמדינה שבחרו בתאוות ממון. זה הטעות גדול יותר מכל מיני טעיות של כל הכתות הרעות הנ"ל. כי מחמףת שהממון המוכרח הוא הכרח גדול להאדם. על כן שם מתגבר הטעות והמבוכה ביותר. עד שנדמה להם שהממון עיקר התכלית ח"ו. ושצריכין לבלות כל ימיו על זה כאשר מצוי ברוב העולם רחמנא ליצלן אשר באמת הוא בהיפך ממש. כי באמת עיקר הפרנסה הוא רק מהשם יתברך לבד. כמו שכתוב (תהלים ע"ה) כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שופט וכו'. וצריכין למעט בעסק ולעסוק בתורה ולבטוח בה' שיצליחו במעט העסק שעוסק. ויזמין לו פרנסתו בסבה קלה. ויהיה לו אמונה שלימה בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך לבד:
This is the aspect of Shiras HaYam [the Song at the Sea] that we recite afterward. For at the time of Kri'as Yam Suf [the splitting of the Sea of Reeds], they merited great ashirus d'kedushah [holy wealth] — extracted from the Sitra Achra, from Mitzrayim. As our Sages said (Mechilta, Beshalach): "The spoils of the Sea were greater than the spoils of Mitzrayim." For then wealth was clarified and rectified in kedushah.
אות יב וזה בחינת תפלה. כי עיקר התיקון של כל המדות הנפולין. שהם בחינת כל הכתות רעות הנ"ל. הוא על ידי תפלה כנ"ל. כמבואר בכתבים שעיקר תקון ובירור כל המדות הוא על ידי תפלה דייקא. וזה בחינת תפלה בעשרה כדי לברר ולתקן כל הכתות הנ"ל על ידי הבעל תפלה עם שאר אנשי המלך הנ"ל. שכולם יחד הם מספר עשרה כנ"ל. כי בכל מקום שמתקבצין מנין עשרה להתפלל נמשך עליהם הארה מעשרה בחינות הנ"ל של אנשי המלך הנ"ל. שהם בחינת עולם התיקון שעל ידי זה מתקנים כל הכתות רעות הנ"ל. שזהו עיקר בחינת תיקון ועליית העולמות והמדות. כי כל אחד מאנשי המלך הנ"ל יש לו כח מיוחד לתקן מדה מיוחד. כגון המליץ של המלך צריך לתקן בחינת המליצה הנפולה שהם הכת הרעה שבחרו מליצה ודיבור לתכלית שבחרו להם תחלה איזה מליץ רע למלך ואחר כך מצאו את המליץ של המלך הנ"ל. וקבלו ~ אותו למלך ועל ידי זה המליץ נתתקנו אחר כך וכיוצא בזה בשאר הכתות שכל אחת זכתה אחר כך לקבל למלך אחד מאנשי המלך השייך להם לפי מדתם שעל ידי זה נתתקנו אחר כך. אך עיקר התיקון היה על ידי הבעל תפלה שעל ידו נתקבצו ונתאספו וחזרו ונתחברו יחד המלך עם כל ביתו ואנשיו כמבואר שם בהמעשה הנ"ל. וגם אחר כך שלחו את הבעל תפהל בכחם לכל הכתות הנ"ל לתקנם כמו שכתוב שם. כי עיקר התיקון על ידי תפלה כנ"ל. ועל כן כשמתקבצין עשרה להתפלל. הם בחינת עשרה אנשים הנ"ל. שהם המלך ואנשיו כנ"ל. ועל ידי זה מתקנים בחינת פגם המדות של כל הכתות רעות הנ"ל. שעיקר התיקון על ידי התפלה כנ"ל ועל כן העיקר הוא הבעל תפלה שהוא השליח צבור והחזו העובר לפני התיבה הוא נקרא בעל תפהל שמוציא את הרבים ידי חובתן כי עיקר התקון כל ידי הבעל תפלה כנ"ל:
At that time, Yad Hashem was revealed: "Vayar Yisrael es haYad hag'dolah" — "Yisrael saw the great Hand" (Shemos 14). Therefore they merited Shirah — niggun and zimrah — the aspect of Pesukay D'Zimrah that derives from the Yad: "V'nigain b'yado v'tov lach" — "He played with his hand."
אות יג כי כל הכתו רעות הנ"ל הם בחינת מדות הנפולין כנ"ל. והם בכל אדם ובכל זמן כנראה בחוש את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש על ידי פגם המדות רעות הנ"ל. שהוא בחינת פגם וטעיות ומבוכה של כל התכתות הנ"ל. כי יש בני אדם שלהוטים ביותר אחר הכבוד. ורודפים אחר הכבוד מאד. ואובדים עולמם הנצחי וגם העולם הזה בשביל כבוד מעט שרוצים להשיגו. זה רוצה להתכבד על ידי עשירותו. שיהיה לו שם וכבוד בין נגידים וקצינים וחורי ארץ וכו'. וזה רוצה להתכבד ולהתיקר על ידי תורתו ועבודתו. וחותר כל ימיו שיהיה נתקבל לרב ומנהיג בעיר גדולה וכו'. ויש שמתגבר בהם ביותר מדת הרציחה. כגון רוצחים ממש. או שאינם רוצחים ממש. רק שיש להם בחינת רציחה. שהם בעלי מחלוקת ושנאה וקנאה. ורודפים את האדם עד לחייו וכו'. שזהו גם כן בחינת רציחה. שזאת הרציחה שכיחא מאד בעולם רחמנא ליצלן. וכן בשאר הכתות. כמובן למעיין מאליו. ואפילו באדם אחד נמצאים בחינות מכל הכתות הנ"ל. כי האדם בטבעו יש לו כל המדות רעות קנאה ותאוה וכבוד ושארי תאוות ומדות הרעות שכולם נמשכין מבחינת הכתות הרעות הנ"ל. רק שאצל זה האדם מתגבר זאת המדה רעה ביותר. ועל כן נקרא על שם כת זאת. ואצל אדם אחר מתגברת מדהת רעה אחרת. על כן נקרא על שם ~ אותה הכת האחרות וכן כולם. ומי שרוצה לבעלי להטעות את עצמו ולחשוב על התכלית האמתי תכלית הנצחי. אי אפשר לזכות לזה כי אם כשיזכה להיות מהכת הקדושה של הבעל תפלה הקדוש. שרק הם בחרו בתכלית האמתי והנצחי. שהוא תפלה ושירות ותשבחות להשם יתברך וכו'. ועל ידי התפלה זוכין לשבר כל המדות רעות שיש בכל אדם שנמשכין מכל הכתות הנ"ל. שכולם מתבטלים ונתתקנים על ידי התפלה דייקא כנ"ל. וזהו בחינת תפלה בעשרה כנ"ל:
Therefore all the korbanos were in the Bais HaMikdash. For in the Bais HaMikdash, the aspect of the Yad illuminates: "Mikdash Hashem kon'nu Yadecha" — "The Sanctuary, Hashem, Your Hands established" (Shemos 15). Therefore all roads, paths, and byways emerge from there and are included there together.
אות יד ועיקר התפלה הוא לתקן את הכת שנפלו לתאוות ממון ביותר. שעליהם נתייגע הבעל תפלה ביותר ויותר לתקנם. כמובן ומבואר שם במעשה הנ"ל. כי רוב המעשה מדברת שם מענין תאוות ממון. שזה טעות והמבוכה של תאוה זאת גרועה מכל הטעיות של כל הכתות. כי תאוות ממון הוא עבודה זרה ממש כמו שכתוב שם שעשו עצמן אלהות וכו'. כי בזה הטעות של תאוות ממון טועים העולם ביותר עד שרובם ככולם מבלים ימיהם ושנותיהם בשביל ת~ אות ממון ומאומה לא ישאו בעמלם כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ואין מלוין לו לאדם בשעת פטירתו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ועיקר התפלה הוא בשביל לתקן תאוות ממון שהוא עבודה זרה ממש. כי התפלה הוא בחינת אמונה כמו שכתוב (שמות י"ז) ויהי ידיו אמונה ותרגומו והוו ידוהי פרישן בצלו. כמבואר במקום אחר (בלקוטי א' סימן ז'). ואמונה הוא היפך העבודה זרה והכפירות שהוא בחינת תאוות ממון שהוא עבודה זרה וכפירות כנ"ל. וכמבואר בהתורה צוית צדק (בסימן כ"ג). שכל העובודות זרות תחובים בממון עיין שם. ובשביל זה צריכים ליתן צדקה קודם התפלה. כי עיקר שבירת ת~ אות ממון שהוא בחינת התפלה כנ"ל. הוא על ידי צדקה כמו שכתוב בהתורה אשרי העם השגחה (בסימן י"ג) עיין שם:
The Even Sh'siyah [Foundation Stone] is the point from which the world was founded — from there all the roads of the world begin to extend and branch out. Sh'lomo HaMelech recognized them and planted every kind of fruit tree in them — he knew the road leading to Kush and planted peppers there, as Rashi explains. Also, in the Bais HaMikdash is the Sha'ar HaShamayim [Gate of Heaven] — through which one ascends from earth to heaven, and from world to world, to Ain Sof Baruch Hu.
אות טו ועל כן בתחלת התפלה אומרים פרשת הקרבנות שנחשב כאלו הקרבנו הקרבנות. כי עיקר שבירת וביטול ת~ אות ממון הוא על ידי קרבנות. כי הקרבנות שמקריבין הם נקראין בחינת מאכלין דמלכא כמבואר בזוהר הקדוש. וזה בחינת המאכלים המבוארים בהמעשה הנ"ל. שעל ידים עיקר התיקון של הכת נפלו לתאוות ממון. כמבואר שם שמכל התאוות שאפשר להוציא אבל מת~ אות ממון אי אפשר להוציא כי אם על ידי אלו המאכלים המבוארים שם שהוליך ~ אותם עד שהגיע להם הריח של אלו המאכלים ונתאוו להם מאד וכו'. ואחר כך כשנתן להם מאלו המאכלים אז ראו מיאוס סרחון ת~ אות ממון עד שמאסו בחייהם. וברחו וקברו את עצמן בחפירות וקברים מחמת בושה וכו' עיין שם. ואלו המאכלים הם בחינת קרבות שעיקרם בחינת הריח. בחינת (במדבר כ"ח) אשר ריח ניחוח לה'. והם נקראים מאכלים דמלכא כנ"ל. כי מבואר בכוונת פרשת התמיד שעל ידי הקרבנות נכנע העבודה זרה. וזהו בחינת צו את בני ישראל. אין צו אלא עבודה זרה וכו' עיין שם. היינו שהקרבנות מכניעין ומבטלין העבודה זרה של ת אותממון הוא עיקר העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בממון כנ"ל. וזה שאמרו ר"ל (ת"כ) על פסוק צו את אהרן וכו' הנאמר בפרשת העולה. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ביותר צריך לזררז במקום שיש חסרון כיס. היינו כנ"ל. כי הקרבנות הם חסרון כיס. שזהו בחינת שבירת ת~ אות ממון על ידי שמחסרים ממונם בשביל השם יתברך שקונים קבנות מממונם. שזהו עיקר שבירת תאוות ממון כשמוציאין הממון על דבר שבקדושה. כמבואר בהתורה צוית צדק הנ"ל. וזה צו וכו' ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. שהוא בחינת שבירת תאוות ממון שזוכין על ידי הקרבנות שהם נדבת לב בחינת צדקה. כי על שבירת תאוות ממון בחינת חסרון כיס בשביל דבר שבקדושה. צריכין לזרז על זה ביותר מאד מאד. כי להוציא מתאוות ממון קשה ביותר מכל התאוות כנ"ל. נמצא שצו הנאמר בקרבנות מרמז על שבירת תאוות ממון. שזהו בחינת אין מצו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת אין צו אלא עבודדה זרה. כי שבירת תאוות ממון הוא ביטל העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בת~ אות ממון כנ"ל:
Therefore in the Bais HaMikdash one could know all the counsels and roads about which one was doubtful and confused. For there were the Urim V'Tumim — the Choshen HaMishpat [Breastplate of Judgment] that Aharon wore upon his heart. There, all counsels and roads were made known and clarified. The Choshen HaMishpat that the Kohain wore upon his heart and upon his shoulders — between his two hands — this is the aspect of the illumination of the Yad, the map of all the worlds. Therefore the letters of the Choshen would protrude and combine — through which all roads and proper conduct became known to all.
אות טז וזהו בחינת קטרת, כי קטרת ישמח לב (משלי כ"ז) היפך תאוות ממון שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה בחינת (בראשית ג') בעצבון תאכלנה. וכן מבואר בהתורה אשרי העם (סימן י"ג) ששבירת תאוות ממון הוא בחי' קטרת ישמח לב. ועיקר הקטרת הם בחינת הריח הקדוש. זה בחינת הריח של המאכלים הנ"ל שעיקר שבירת תאוות ממון הוא על ידי זה. וזה בחינת קטרת מעשרת (יואמ כ"ו) היינו בחינת תיקון העשירות דקדושה שהוא בחינת שבירת תאוות ממון. כי זה הנופל לתאוות ממון אין לו שום עשירות לעולם. כי הוא בעל חוב תמיד ת~ אותו. וכל מה שיש לו חסר לו בייותר ויותר. בחינת (אבות פרק ב') מרבה נכסים מרבה דאגה וכו'. ואין אדם זוכה לעשירות באמת כי אם כשמשבר תאוות ממון ומאמין בהשם יתברך שיזמין לו פרנסו בסבה קלה והוא שמח בחלקו. שזהו עיקר העשירות. כמו שאמרו רז"ל (שם פרק ד') איזהו עשיר השמח בחלקו כמבואר כל זה בהתורה צוית צדק הנ"ל והעשירות דקדושה כזאת שהוא בחינת שבירת תאוות ממון זוכין על ידי קטרת בחינת קטרת ישמח לב בחינת קטרת מעשרת כנ"ל:
The essential illumination of the Yad — where all roads and paths of all worlds are revealed and illuminated in the lines of the hand — this aspect derives from the rucha d'libah [the spirit of the heart], the pulse-spirit of the heart that extends primarily into the hands. Therefore the essential pulse is in the hand — and there, in the pulse, one who knows and understands can discern all a person's ways, occurrences, and matters: "ma'asai ish u'f'kudaso, va'alilos mitz'aday gaver" — "a man's deeds and his accounting, the steps of a man." This pulse flows into the hand, and there all is concealed and revealed in the lines of the hand — which indicate all the ways of a person, who encompasses all worlds from beginning to end.
אות יז וזה בחינת הקרבן פסח שאינו נאכל אלא צלי. שהוא סיון פרשיות ומשניות הקרבנות שאומרים בבקר בעשת התפלה. כי צלי ריחו נודף. כדי להכניע ביורת עבודה זרה של הממון שהכנעתה על ידי הריח של המאכלים ה"ל שהם בחינת מאכלין דקורבנין כנ"ל. וגם צלי שולט בו האש ביותר. כי עיקר הכנעת העבודה זרה שהוא תאוות ממון הוא על ידי האש המבואר בהמעשה הנ"ל. וכמבואר בכוונות שהעבודה זרה הם קליפות קשות מאד. שאי אפשר לבערם כי אם על ידי האש. ועל כן הקרבן פסח הוא צלי אש דייקא. כי הקרבן פסח הוא עיק שבירת תאוות ממון שהוא העבודה זרה. כי קרבן פסח נצטוו ישראל ביציאתן ממצרים ועיקר יציאת מצרים הוא בחינת שבירת תאוות ממון ולזכות לתקון העשירות דקדושה. בחינת (בראשית ט"ו) ואחרי כן יצאו ברכוש גגדול. כי מצרים מלאה גלולים ועבודה זרה שזהו בחינת תאוות ממון ששם כל העבודות זרות כנ"ל. וכן מבואר בסוף המעשה הנ"ל. שמצרים הוא המדינה שסברו בעלי תאוות ממון שהם כולם אלהות מריבוי הממון שלהם. עד שאמרו שהם כולם אלהות ונוסעים עם מלאכים שהסוסים שלהם הם מלאכים מחמת שמצופין בעשירות גדול. עיין שם מה שכתוב שכל המעשה נוראה מרומזת בישעיה קפיטל ל"א הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו וכו' עיין שם. נמצא שמצרים הוא עיקר בחינת העבודה זרה של תאוות ממון וזה עיקר בחינת יציאת מצרים בחינת שבירת תאוות ממון. וכן מבואר בהתורה תקעו א' בליקוטי תנינא שפסח הוא תיקון תאוות ממון וזהו בחינת הקרבן פסח שהוא צלי אש וכנ"ל. כי הקרבן פסח היה מן הצאן שזה היה העבודה זרה של מצרים שבשביל זה נצטוינו להביא הקרבן פסח מן הצאן כדי להכניע ולשבר העבודה זרה שלהם כמו שאמרו רז"ל (שמ"ר פרק י"א) כי המצרים שהיו שקועים בעבודה זרה שהוא תאוות ממון היו עובדים לצאן שהוא בחינת העשירות כמו שכתוב ועשתרות צאנך שמעשרות את בעליהן (חולין פ"ד). על כן נמשכו בטעיות שלהם עד שעשו הצאן שהוא בחינת עשירות לעבודה זרה ממש ועל כן נצטוינו להביא הקרבן פסח מן הצאן כדי להכניע העבודה זרה זאת של ממון ועשירות. וזהו בחינת שני כבשים של התמידים בכל יום שהם מן הצאן. כדי לשבר ולבטל בכל יום ויום תוקף הקליפה והעבודה זרה של ממון והעשירות. שצריכין להקריב שני תמידין מן הצאן בכל יום ערב ובוקר כדי שבר עבודה זרה זאת של ממון שקשה מאד לשברה כי אם על ידי המאכלים הנ"ל שהם בחינת קרבנות כנ"ל. ובשביל זה היו יעקב אבינו והאבות רועי צאן כדי לברר העשירות מן הקליפה כדי להניע תאוות ממון שהוא בחינת העבודה זרה של מצרים שהיו צאן כנ"ל. ועל כן זכה יעקב על ידי זה לעשירות דקדושה, כי זכה להכניע העבודה זרה זאת של ממון שעל ידי זה דייקא זוכין לעשירות אמתי דקדושה כנ"ל. וזה שמבואר בפרשה של כניסתן למצרים שאמר להם יוסף שיאמרו שהם רועי צאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מ"ו). כי כל עיקר כניסתן למצרים היה להכניע ולשבר תאוות הממון והעשירות שהוא בחינת צאן שמעשרות את בעליהן וכנ"ל:
As explained in the teaching "U'v'Yom HaBikkurim — Hastarah" (LM I:56): the spirit of the pulse in the heart extends into the hands primarily. The essential power and life-force of this pulse-spirit that spreads into the hands derives from the rucha d'nashiv b'kanfay rai'ah [the wind that blows in the wings of the lungs] — from which the essential life-force of the heart and the person derives. For were it not for the wings of the lungs that blow upon the heart, the heart would ignite the entire body. The wind in the wings of the lungs is the aspect of the rucha described above — "rucha nachis l'shachaich chamimah d'libah" — the shattering of the desire for money.
אות יח ובשביל זה אומרים קריאת שמע אצל הקרבנות. כי קריאת שמע היא אמונת היחוד שזה עיקר בחינת הקרבנות שמכניעין העבודה זרה והכפירות שהוא בחינת תאוות ממון ששם מכל העבודה זרה כנ"ל ולזכות לאמונה הקדושה בהשם יתברך שזהו עיקר בחינת קריאת שמע:
This is the aspect of the Choshen HaMishpat upon the Kohain's heart — the illumination of the upper Yad, upon which all roads and all occurrences are written. Therefore there, in the Choshen HaMishpat, all roads and counsels about which a person was in doubt were clarified, combined, and made to protrude — for everything derives from the Yad, where everything is written.
אות יט ואחר הקרבנות אומרים פסוקי דזמרה. כי אחר שמכניעין ומשברין העבודה זרה והקליפה הקשה של תאוות ממון אחר כך מעלין כל נצוצות הקדושה של העשירות על ידי פסוקי דזמרה שהם מבררין הטוב מהרע כמבואר בדברי רבינו ז"ל (סימן נ"ד) שעיק הבירור הוא על ידי בחינת ניגון וזמרה וכו'. כי פסוקי דזמרה אחר פרשת הקרבנות הם בבחינת מה אמר רבינו ז"ל בהתורה אשרי העם השגחה (סימן י"ג). על מאמר הזוהר הקדוש רוחא נחית לשכך חמימא דלבא. ולבא מקבל לי' בחדוה דנגונא דליוואי וכו' עיין שם. מבואר שם שרוחא הוא בחינת רוח נדיבה צדקה שמשבר חמימות הלב של תאוות ממון ואז זוכה להיות שמח בחלקו. וזה בחינת ולבא מקבל ליה בחדוה דנגונא דליוואי זה בחינת משא ומתן באמונה. בחינת שאו זמרה ותנו תוף בחינת שמח בחלקו וכו' עיין שם. וזהו בחינת קרבות ופסוקי דזמרה אחר כך. כי קורבנות הם בחינת רוחא הנ"ל. שהוא בחינת רוח נדיבה צדקה. שזהו בחינת קרבנות שהם בחינת נדבת לב. כמו שכתוב (שמות כ"ה) איש אשר ידבנו לבו וכו'. ועל ידי ההוא רוחא בחינת קרבנמות משככין חמימות הלב של תאוות ממון. ואחר כך אומרים פסוקי דזמרה. זה בחינת ולבא מקבל לי' בחדוה דנדגונא דליוואי כי פסוקי דזמרא הם בחינת חדוה דנגונא דליוואי שהם היו עוסקים בשיר על הדוכן שהם פסוקי דזמרה כי כל נגינה וזמרה הוא מסטרא דליוואי כידוע. ועל כן מתחילין הודו שהם הפסוקים בעצמן היו אומרי הלוים לפני הארון כמובא. ועל כן אומרים פסוקי דזמרה אחר הקרבנות. כי אחר שזוכין לשבר תאוות ממון על ידי הקרבות שזהו בחינת רוחא נחית וכו' כנ"ל. אחר כך זוכין לבחינת חדוה דנגונא דליוואי שהוא בחינת משא ומתן באמונה וכו' כנ"ל. שזהו בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת חדוה דנגונא דליוואי כנ"ל:
The Yad is the aspect of the pulse-spirit of the heart. Therefore it is called Choshen HaMishpat — for mishpat [judgment] is the aspect of the tikkun of the desire for money. Dinay mamonos [monetary laws] are called "mishpat" — and all monetary laws are the aspect of the tikkun of the desire for money: they clarify the truth, rescue the oppressed from his oppressor, and subdue the thieves and liars who deny the money of their fellows. This is the essential subjugation of the desire for money. Therefore the Urim V'Tumim are called "Choshen HaMishpat" — for they are the illumination of the Yad, through which the desire for money is essentially subdued — the aspect of mishpat, the tikkun of the desire for money.
אות כ ועיקר פסוקי דזמרה שהם בחינת עשרה מיני נגינה נמשכין מבחינת כנור של דוש שהיתה רוח צפונית מנשבת בו שמשם נמשכין כל פסוקי דזמרה שיסד דוד המלך עליו השלום. וכל זה הוא בחינת היד הנ"ל המבואר בהמעשה הנ"ל עיין שם ענין הנפלא והנורא הזה מה שמבואר שם שהיה אצל המל "יד" שהיתה מפת כל העולמות היינו (לאנד _ קארט) של כל העולמות. שהיה כתוב שם כל הדרכים וכל הנתיבות ממקום למקום ומעיר לעיר וממדינה למדינה וכל בני אדם וכו' עם כל המאורעות שיארע להם וכו'. וכל הדרכים מעולם לעולם וכו'. וכל הדרכים שיש מן הארץ לעלות לשמים. הן הדרך שעלה בו משה ואליהו וכו'. הכל כאשר לכל היה כתוב על היד נ"ל. דהיינו בשרטוטי היד היה מצוייר ומבואר כל זה וכו'. שים לבך היטב שם לדברים האלה ותעמוד מרעיד ומשתומם ותתבונן נפל~ אות אל. הנשמע כזאת וכו'. והנה מבואר שם שעיקר תיקון של המדינה הנ"ל שנפלו לתאוות ממון עם תיקון כל שאר הכתות הנ"ל הכל היה על ידי היד הנ"ל ששם היה כתוב הדרך שיש להגבור לקבל גבורתו שעל ידי הדרך הזה דייקא יכולין להוציא מתאוות ממון וכן היו כתובים שם כל הדרכים של כל אנשי המלך הנ"ל. מהיכן יקבל כל אחד ענינו ומדתו מה שהוא צריך. כגון המליץ כהראה לו המלך הדרך מהיכן יקבל מליצה דקדושה. וכן החכם וכן כולם. וכל אלו הדרכים היו כתובים על היד הנ"ל ועל ידי זה תקנו אחר כך את כל הכתות שנתעו כנ"ל. כי כל אחד תיקון הכת שלו על ידי מדתו בקדושה שיבלו על ידי דרכו שהשיג וקבל מן המלך עלידי היד הנ"ל ששם היו כתובים הדרכים כנ"ל. נמצא שעיקר התיקון של כל הכתות הנ"ל. ובפרט תקון תאוות ממון שהוא העיקר. הכל היה על ידי היד הנ"ל. וזה בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת היד הנ"ל שכתובים שם כל הדרכים וכל העולמות וכל אשר בהם וכו'. כי פסוקי דזמרה הם נמשכין מבחינת כנור של דוד כנ"ל. שעיקרן נמשך מבחינת היד בבחינת ונגן בידו וטוב לך וכמבואר זה בהתורה ויהי מקץ (בסימן נ"ד) שנגון וזמרה הם בחינת יד בחינת (שמואל א' י"ט) ונגן בידו וכו', כי בהפסוקי דזמרה אנו מהללים ושבחים ~ אותו יתברך על כל ברואי מעלה ומטה על כל אשר פעל ועשה ויצר וברא והאציל את כל הנאצלם והנבראים והנוצרים והנעשים כמו שנזכר כמה פעמים פל~ אות הבריאה כולה בפסוקי דזמרה. כמו שכתוב עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם וכו'. ובפרט במזמור הללו את ה' מן השמים ששם חושב הכל. כמו שכתוב הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכו'. הללוהו שמי השמיים וכו' כי הוא צוה ונבראו וכו'. הללו את ה' מן הארץ וכו'. ועל ידי שאנו מזמרים להשם יתברך ומשבחין ומפארין ~ אותו יתברך על כל הבריאה. ומגלין ומפרסמין ומודיעין לכל כי הוא יתברך ברא הכל כמו שכתוב כי הוא צוה ונבראו וכו'. על ידי זה מגלין ומאירין הדרכים והנתיבות של כל העולמות כולם, שזהו בחינת היד הנ"ל שהוא (הלאנד קארט) של כל העולמות. כי כל הדרכים והנתיבות שיש ממקום למקום מעיר לעיר ומכפר לכפר וממדינה למדינה ביבשה ובים וכן מעולם לעולם. מן הארץ לשמים. ומשמים לשמי השמים וכו'. הכל הוא בחינת חיבור והתאחדות בפרטי הבריאה שנתאחדין ונתחברין יחד זה בזה וזה בזה. כדי שיוכלו לעלות לעמלה מעלה בדרך העולה בית אל בדרך הקדש מעולם לעולם. כדי שיחזרו ויוכללו בשורש האחדות שהוא הבורא היחיד יתברך שמו שזה עיקר תכלית הכל. כי על ידי הדרכים שיש ממקום למקום. על ידי זה נתחברין ונתאחדין אלו שני המקומות יחד. כי הדך מחברן יחד וכוללם יחד. כי על ידי הדרך שממקום למקום על ידי זה יכולין להביא השפע שבזה המקום למקום אחר. וכן להיפך. כגון מבקום זה שפע התבואה הרבה ובמקום אחר שפע המלבושים הרבה ומוליכין סחורות התבואה לשם. ומשם מוליכין לכאן סחורות המלבושים וכיוצא זה בכל המקומות ועל ידי זה נתחברין זה בזה ונתאחדין יחד. וחיים ונשפעים זה מזה. נמצא שכל הדרכים הם בחינת חיבור ואחדות המקומות יחד. ועיקר הכוונה בשביל התכלית כדי שיוכללו יחד זה בזה. כדי שיוכלו לחזור לשרשן להכלל באחד כנ"ל. ורק זה נקרא בשם דרך כי מי שהולך באיזה דרך בגשמיות או ברוחניות שלא בשביל כוונה זו ח"ו אף על פי שנדמה לו הושלך בדרך הישר ל~ אותו המקום ואינו תועה בדרך אף על פי כן באמתאין תועה בדרך יותר ממנו. בבחינת (משלי י"ד) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. כי בוודאי ההולך בדרך הישה ומכוון למקום גדודי חיות ולסטים. אף על פי שזה הדרך כבושה וסלולה. בוודאי אין משוגע ופתי ותועה בדרך עקומה יותר ממנו. מכל שכן וכל שכן כשאדם תועה מדרך השכל והולך בדרך חטאים והולך למורחקים לסחורה ואינו מכוון בשביל השם יתברך אף על פי שנדמה לו שהולך בדרך הישר לברעסלא או ללייפסיק. אף על פי כן באמת בוודאי אין דרך עקומה מזה מאחר שמאבד את עולמו הנצחי על ידי זה וטוב יותר היה לו להיות תועה ביערים ומדבריות ולבלי לעבור על מצות ה'. מלילך בדרך הזה המטרידו משני עולמות ח"ו. הכלל כי עיקר הדרך שנקרא בשם דרך הוא הדרך של צדיקים וכשרים כי דרך רשעים תאבד שדרכם אבודה. כי אינו נקרא בשם דרך כלל אף על פי שנדמה להם שהוא דרך הישר לפניהם. מאחר שאחריתה דרכי מות רחמנא ליצלן כנ"ל. ועל כן בפסוקי דזמרה שאנו מגלין ומודיעין שהשם יתברך ברא הכל מראש ועד סוף. ופורטין רוב פרט הבריאה. בזה אנו מגלין כל הדרכים של כל הבריאה כי עיקר כל הדרכים בשררשן נמשכין משורש האחדות. ששם הכל אחד בתכלית האחדות ומשם יפרד כל הבריאה למיניהם למקומותם במושבותם וכפי הצנור והנתיב שדרך שם מקבל שה המקום חיות משורש אחדות. כמו כן הולכין מזה המקום צנורות ונתיבות ודרכים למקום אחר הסמוך אליו בשרשו וכן ממקום למקום ועל ידי אלו הדרכים הם מתחברין יחד כדי שיוכלו לחזור ולהתאחד ולעלות לשרשם לתכלית האחדות כנ"ל. נמצא שכל הדרכים נמשכין משורש האחדות ועל כן כשאנו פורטין את הבריאה בפסוקי דזמרה ומגלין כי הוא צוה ונבראו וכו'. על ידי זה נתגלין כל הדרכים והנתיבות שכולם נמשכין משורש האחדות שהוא הבורא היחיד יתברך. ועל כן על ידי פסוקי דזמרה נתגלה ומאיר בחינת י"ד ה' שהוא בחינת היד הנ"ל ששם כתובים כל העולמות עם כל הדרכים שלהם וכנ"ל. וכן מבואר על פי כוונות שפסוקי דזמרה הם בחינת חג"ת שהם בחינת ידים היינו בחינת היד הנ"ל כנ"ל. ועל ידי היד הזאת שהוא בחינת פסוקי דזמרה על ידי זה נתגלין כל דרכי הקדושה ועל ידי זה נתתקנין כל הכתות הנ"ל. על ידי המלך ואנשיו שהם עשרה שזהו בחינת עשרה הללויה שאומרים בחינת עשרה הלוים שבמזמור הללו אל בקדשו. ועיקר להכניע תאוות ממון כנ"ל. כי עיקר בירור ותקון העשירות הוא על ידי בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת כנור של דוד כנ"ל. שהיתה רוח צפונית מנשבת בו. ורוח צפונית הזה המנשב בכנור של דוד ומנגן שזה בחינת פסוקי דזמרה. על ידי זה נתברר ונתתקן העשירות נמשך מצפון כי מצפון זהב יאתה ועל כי עיקר תיקון העשירות הועא על ידי פסוקי דזמרה. שהוא חדוה דנגנא דליוואי כנ"ל. וזהו והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך וכו'. כי עיקר תיקון העשירות דקדושה הוא על ידי בחינת יד. היינו בחינת היד הנ"ל:
The essential nullification of the desire for money is through the Yad, where the road of the Gibor was written — through which one can nullify the desire for money. There it was written that if they go to the country where all consider themselves gods — both will fall, as hinted in the verse: "VaHashem yateh yado, v'chashal ozair v'nafal azur" — "Hashem will stretch out His Hand, and the helper will stumble and the helped will fall."
אות כא וזה בחינת שירת הים שאומרים אחר כך. כי אז בשעת קריעת ים סוף זכו לעשירות גדול דקדושה שהוציאו מן הסטרא אחרא ממצרים כמו שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח). שגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים וכו' כי אז נתברר ונתתקן העשירות בקדושה. כי אז נתגלה יד ה' כמו שכתוב (שמות י"ד) וירא ישראל את היד הגדולה וכו'. ועל כן זכו אז לשירה שהוא ניגון וזמרה בחינת פסוקי דזמרה הנמשך מבחינת היד כנ"ל בחינת (שמואל א' י"ט) ונגן בידו וטוב לך כנ"ל:
The essential desire for money is in the aspect of p'gam hayadayim [damage of the hands]: "Kochi v'otzem yadi asah li es hachayil hazeh" — "My power and the might of my hand made me this wealth" (Devarim 8) — which is the essence of the desire for money: avodah zarah and heresy, denying His Hashgachah [Providence], that everything is from Him alone. Therefore the essential subjugation and tikkun of the desire for money is through emunah in Hashem and His Hashgachah — the aspect of Yad: "Vayhi yadav emunah" — "His hands were faith."
אות כב ועל כן כל הקרבנות היו בבית המקדש. כי בבית המקדש שם מאיר בחינת היד הנ"ל. בבחינת (שמות ט"ו) מקדש ה' כוננו ידיך. ועל כן כל הדרכים והשבילים והנתיבות כולם יוצאים משם ושם נכללים יחד. כי האבן שתיה היא הנקודה שממנה הושתת העולם שמשם מתחילין להתפשט ולהתפרד כל הדרכים שבעולם. ששר שלמה המלך עליו השלום היה מכיר בהם והיה נוטע בהם עץ כל פרי כי היה ידוע הדרך ההולך לכוש ונוטע בו פלפלין וכו' כמו שפירש רש"י שם. וגם בבית המקדש הוא שער השמים שדרך שם עולין מארץ לשמים. וכן מעולם לעולם עד אין סוף ברוך הוא. ועל כן שם בבית המקדש היו יכוים לידע כל העצות והדרכים שהיו מסופקים ונבוכים בהם.כ י שם היה האורים ותומים שהוא חשן המשפט שנשא אהרן על לבו ששם נודע ונתברר כל העצות והדרכים. כי חשם המשפט שנשא הכהן על לבו ועל כתיפיו בין שני ידיו זה בחינת הארת היד הנ"ל שהוא (הלאנד קארט) של כל העולמות. ועל כן שם בחשם המשפט היה ~ אותיות בולטות ומצטרפות שעל ידי זה נודע לכל כל הדרכים איך להתנהג. כי עיקר הארת היד ששם מאירין ומתגלין בשרטוטי היד כל הדרכים והנתיבות וכו' של כל העולמות. עיקר בחינה זאת נמשך מרוחא דלבא שהוא רוח הדופק שבלב שנמשך ביותר בידים ועל כי עיקר הדפק ביד. ושם בדפק יכול לידע היודע ומבין את כל דרכי האדם ומאורעותיו ועניניו מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר. וזה הדפק נמשך לתוך היד. ושם מתעלם. ומתגלה כל זה בשרטוטי היד. שמורין על כל דרכי האדם שכלול מכל העולמות מראש ועד סוף. ועיין בהתורה וביום הבכורים הסתרה (בסימן נ"ו) מבואר ענין רוח בהדופק שבלב שנמשך לתוך הידים ביותר עיין שם. ועיקר כח וחיות של זה רוח הדופק שבלב שמתפשט בהידים ביותר, נמשך מבחינת רוחא דנשיב בכנפי ריאה שמשם עיקר חיות הלב והאדם. כי אלמלא כנפי ריאה דנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא. ורוח שבכנפי ריאה הוא בחינת רוחא הנ"ל בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכו' שהוא בחינת שבירת ת~ אות ממון. וזה בחינת חשן המשפט על לב הכהן שהוא בחינת הארת היד העליונה ששם כתובים כל הדרכים וכל המאורעות וכו'. ועל כן שם היה מתבאר ומצטרף ובולט כל הדרכים והעצות שהיה האדם מסופק בהם כי הכל נמשך מבחינת היד הנ"ל שם היה כתוב הכל כנ"ל. כי היד הוא בחינת רוח הדופק שבלב כנ"ל. ועל כן נקרא חשן המשפט כי משפט הוא בחינת תיקון ת~ אות ממון. כי דיני ממונות נקרא משפט וכל דיני ממונות הם בחינת תיקון תאוות ממון. כי הם מבררין האמת ומצילין עשוק מיד עושקו ומכניעין הגזלנים והשקרנים המכחשים ממון חבריהם שזהו עיקר בחינת הכנעת תאוות ממון. ועל שם זה נקראים האורים ותומים חשן המשפט כי הם בחינת הארת היד הנ"ל שעיקר הכנעת תאוות ממו על ידה שזהו בחינת משפט שהוא בחינת תיקון תאוות ממון כנ"ל:
Therefore all the korbanos — the nullification of the desire for money — were in the Bais HaMikdash, which is the aspect of Yad. During the avodah of the korbanos, the Levi'im sang — the aspect of "rucha nachis l'shachaich chamimah d'libah" (the korbanos = shattering the desire for money). Then: "Kad nachis hahu rucha, libah m'kabail laih b'chedvah d'nigunah d'Liva'ai" — the heart receives it with the joy of the Levite song — the song of the Levi'im at the time of the korban. This = Pesukay D'Zimrah after Parshas HaKorbanos.
אות כג כי עיקר ביטול תאוות ממון הוא עלידי היד הנ"ל ששם היה כתוב הדרך של הגבור וכו' שעל ידי זה מבטלין תאוות ממון. ושם היה כתוב שאם ילכו להמדינה שכולם אלהות לדעתם וכו' יפלו שניהם וכו'. שזה מרומז בפסוק וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור וכו' עיין שם. כי עיקר תאוות ממון הוא בבחינת פגם הידים בבחינת כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה שזה עיקר תאוות ממון שהוא בחינת עבודה זרה וכפירות שכופר בהשגחתו יתברך שהכל מאתו יתברך לבד. ועל כן עיקר הכנעתו ותקונו של אתוות ממון הוא על ידי אמונה בהשם יתברך והשגחתו שזהו בחינת יד בחינת ויהי ידיו אמונה. ועל כן כל הקרבנות. שהם בחינת ביטול תאוות ממון כולם היו בבית המקדש כי הבית המקדש הוא בחינת יד כנ"ל. על ידי זה עיקרר הכנעתם כנ"ל. ועל כן בשעת העבודה של הקרבנות היו הלוים מנצחים בשיר וכו'. זה בחינת הנ"ל, בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכו' שהם בחינת הקרבנות בחינת שבירת תאוות ממון כנ"ל. ואז כד נחית ההוא רוחא לבא מקבל לי' בחדוה דנגונא דליוואי. שהוא שיר של הלוים בשעת הקרבן שזה בחינת פסוקי דזמרה אחר פרשת הקרבנות, היינו כנ"ל:
This is the aspect of N'si'as Kapayim [the raising of hands] during tefillah — which is Bircas Kohanim. During tefillah, the illumination of the Yad is revealed — the essential tikkun of all desires and Middos, especially the desire for money, is through this. Therefore Hashem commanded the Kohanim to raise their hands and bless with Bircas Kohanim during tefillah — through their raising of hands they draw forth the revelation of the illumination of the Yad, through which the essential tikkun occurs.
אות כד וה בחינת נשיאת כפים בשעת התפלה שהוא ברכת כהנים. כי בשעת התפלה נתגלה הארת היד הנ"ל שעיקר תקון כל התאוות והמדות ובפרט תאוות ממון הוא על ידי זה ועל כן צונו השם יתברך שהכנים ישאו ידיהם ויברכו ברכת כהנים בשעת התפלה. כי על ידי נשיאת כפיהם הם ממשיכין בחינת התגלות הארת היד הנ"ל שעל ידי זה עיקר התיקון כנ"ל שזהו בחינת ברכת כהנים כי הברכה היא בחינת התיקון היפך הקללה שנמשכת מחורבן העולמות מבחינת שבירת הכלים והמדות שהם בחינת פגם כל הכתות הנ"ל. והברכה היא ההיפך מזה בחינת תיקון כל המדות בחינת עולם התיקון שמשם כל הברכות. ועל כן עיקר הברכות מקבלים מידים כמו שכתוב (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו ויברכם כמו שאמר רבינו ז"ל במקום אחר (סימן כ"ד) כי עיקר הברכה שהוא בחינת התיקון הוא על ידי בחינת היד הנ"ל. וזהו בחינת ברכת כהנים בנשיאת כפים דייקא בשעת התפלה כי הברכה שהוא בחינת התקון הוא על ידי התגלות הארת היד שזהו בחינת נשיאת כפים וזה זוכין בשעת התפלה דייקא. כי עיקר התיקון על ידי התפלה. שזהו בחינת הבעל תפלה שעיקר התיקון היה על ידו. והוא זכה למצוא את החכם היה אצלו היד הנ"ל וכו'. ועד שבאו אל המלך וכו' ונתתקן הכל כמבואר שם בהמעשה הנ"ל. וזהו יברכך ה' בממון כי עיקר ברכת כהנים ונשיאת כפים הוא לתקן תאוות ממון שהוא קשה מכולם כנ"ל. ועלגכן עיקר הברכה מתחלת, יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין דהיינו שיזכה לממון ועשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה שיהיה נשמר הממון והעשירות ממזיקי עלמא שהם הקליפות המכניסין תאוות ממון בלב האדם. רק שיזכה לעשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה בחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. שלא יהיה בממונו שום אחיזת העצבות והדאגה והמרה שחורה של תאוות ממון בחינת בעצבון תאכלנה. ורק יזכה לשמוח בחלקו תמיד. ולבטוח בהשם יתברך שהכל מאתו לבד. שזה בחינת שבירת תאוות ממון שזו עיקר העשירות דקדושה כנ"ל:
This is the aspect of Bircas Kohanim: the berachah is the tikkun — the opposite of the curse that derives from the destruction of the worlds through sh'viras kailim and the Middos (the damage of all the groups). The berachah is the opposite: the tikkun of all the Middos, the aspect of Olam HaTikkun — the source of all berachos. Therefore the essential berachos are received from the hands: "Vayisa Aharon es yadav vay'varchaim" — "Aharon raised his hands and blessed them" (Vayikra 9). As Rabbainu z"l said elsewhere (LM I:24): the essential berachah (the tikkun) is through the aspect of the Yad.
אות כה וזה בחינת נפילת אפים אחר התפלה. ואחר כך אומרים אשרי ובא לציון וכו'. שאז הוא ירידת השפע כידוע. כי אחר שנתגלה בחינת היד הנ"ל. על ידי נשיאת הפים של הכהנים. על ידי זה נתגלין כל הדרכים של כל העולמות כולם. ואזיהוא בחינת נפילת אפים שאז היא בחינת עליית נשמה בחינת אליך ה' נפשי אשא כידוע. כי כל אדם יש לו אחיזה ושורש באיזה מדה של עשרה בחינות הנ"ל. שהם המלך ואנשיו. וכל אחד כפי מדתו כן צריך להעלות נפשו בכל עת לחדש כחו ומדתו. אבל אין אדם יודע הדרך של עליית נפשו כי אם על ידי התגלות בחינת היד הנ"ל. שהם המלך ואנשיו. וכל אחד כפי מדתו כן צריך להעלות נפשו בכל עת לחדש כחו ומדתו. אבל אין אדם יודע הדרך של עליית נפשו כי אם על ידי התגלות בחינת היד הנ"ל ששם כתובים כל הדרכים וכו' וכו' כנ"ל. ועל כן אחר נשיאת כפים שאז היא בחינת התגלות היד הנ"ל כנ"ל. אז הזמן להעלות נפשו לחדש כחו שזהו בחינת נפילת אפים אחר שים שלום אחר נשיאת כפים שהוא בחינת עליית הנפש. בחינת אליך ה' נפשי אשא כידוע. כי אז עולה נפש כל אחד לחדש כחו ומדתו דקדושה על ידי שנמשך על נפשו הארת היד שעל ידי זה נתגלה להנפש הדרך איך לעלות לחדש נפשו וכחו ומדתו כנ"ל. ואחר כך חוזרים כל הנפשות וכל אחד מוריד שפע וחיות כפי התחדשות נפשו וכחו. וזהו בחינת ירידת השפע שנמשך אחר כך באשרי ובא לציון וכו'. היינו כנ"ל:
This is Bircas Kohanim with n'si'as kapayim specifically during tefillah — the berachah (tikkun) comes through the revelation of the illumination of the Yad (n'si'as kapayim). This one merits specifically during tefillah — for the essential tikkun is through tefillah. This is the Ba'al Tefillah, through whom the essential tikkun occurred. He merited finding the Chacham [Wise Man] who had the Yad — until they came to the King and everything was rectified, as explained in the Story.
Loading comments…