פסח ג
ליקוטי הלכות - Likutay Halachos
הלכות פסח
Based on the discourse "When evildoers draw near to me to devour my flesh," in Siman 36 — see there the entire discourse.
הלכה ג אות א ענין יציאת מצרים ואכילת מצהואיסור חמץ במשהו:
And through this [Shaul's error] Haman was born. And therefore when the wicked Haman arose, there was an immensely great time of distress, the like of which had never occurred, as is cited. For he grew powerful through the force of the blemish of King Shaul, who was from the tribe of Binyamin — from the bechinas Eretz Yisrael. And therefore his power was very great — corresponding to what Rabbainu, of blessed memory, wrote there regarding Og, whose power came from the fact that he was adjacent to Eretz Yisrael and was of the household of Avraham — which is the bechina of the Right. Similarly Haman grew powerful from the blemish of Shaul, who was the bechinas Eretz Yisrael. And particularly since he was of the seed of Amalek, who is the totality of the ayin ra'ah. And therefore he grew powerfully strong with a very evil eye upon Mordechai and upon all Israel — until he wished to pass them entirely from the world, G‑d forbid. And therefore he wished to nullify the power of Israel's shekalim [half-shekel contributions], as it is written: "And ten thousand talents of silver I will weigh out" [Esther 3:9] — as our Sages of blessed memory stated. And Hashem said: Wicked one, their shekalim already preceded your shekalim [and counteracted them]. For the shekalim were [given] so that the evil eye should not prevail over them in the census — as Rashi explained. And he wished to prevail with the ayin ra'ah, and therefore he sought to nullify the power of the shekalim, G‑d forbid. For the shekalim are the bechinas tzedakah [charity] — and tzedakah is the bechinas tov ayin [a good eye], in the bechinas "He who has a good eye shall be blessed, for he gives of his bread to the poor" [Mishlei 22:9] — for the essence of tzedakah is to be of good eye in giving to the poor, with a beautiful and good eye, as it is written: "Lest there be a base thought in your heart, and your eye be evil toward your poor brother, etc. — you shall surely open your hand to him, etc." [Devarim 15:9]. It thus emerges that tzedakah is the bechinas tov ayin — the opposite of ayin ra'ah — and this is the bechina of the shekalim, which are the bechinas tzedakah.
על פי המאמר ראיתי והנה מנורתזהב וכו' (בסימן ח' עיין שם כלהמאמר שכולו סובב הולך על עניןיקר הגנוחי והאנחה של איש הישראלישהוא שלימות החסרונות וכו' עייןשם היטב:
T’shuvah is called Keser [Crown], for “one who comes to purify himself — they assist him” (Shabbas 104a) — they say to him: “Wait” (hamtain), which is the aspect of Keser, as it is written: “Wait (kattar) for me a moment” (Iyov 36:2), and it is the aspect of Ehyeh, etc.; see there. And it is impossible to merit this except through the aspect of “Be silent (dom) before Hashem” (Tehillim 37:7) — namely, when one hears his humiliation, he is silent and bears the insults and disgrace. For before t’shuvah, he is in the aspect of the “back of the face” of Ehyeh, which has the gematria [numerical value] of dam [blood].
כי על ידי הגנוחי והאנחה שהוא בחינת אריכת הרוח בחינת ארץ אפים על ידי זה ממשיכין רוח חיים להחסרון ועל ידי זה נשלם החסרון. אך מהיכן מקבלים הרוח חיים הוא מהצדיק הדור כי ממנו תוצאת הרוח חיים לכל אחד כי עיקר הרוח חיים הוא בהתורה. וזה בחינת רוח צפונית מנשבת בכנור של דוד היה בו ה' נימין כנגד ה' חומשי תורה אשר משם הרוח חיים בחינת ה' אוני אית לריאה וכו'. והרשעים החולקין על הצדיק הם ממשיכין אריכת הרוח שלהם מהרב דסטרא אחרא בחינת עשו בחינת יש לי רב וכו' והרוח שלהם גדול בשעתו בחינת רוח סערה אך לסוף מסער גופיה ונשמתיה בחינת להאבידו וכו'. ועל כן אסור להתגרות בהם כי מחמת שהרוח שלהם גדול בשעתו יכול להזיק לו ח"ו בחינת כל צורריו יפיח בהם. בחינת תחריש כבלע רשע צדיק ממנו כבלע ממש כי הוא בולע אותו ח"ו על ידי אריכת הרוח שלהם שהוא גדול בשעתו כנ"ל. כי צדיק ממנו בולע. אם לא מי שהוא צדיק גמור או שמקורב לצדיק כזה שהוא צדיק גמור אז אינו מתירא מהם כלל וצדיק גמור הוא מי שכבר בירר כל הד' יסודות והכניע וביטל הרע שבהם לגמרי עד שאין בו שום רע כלל. ואז הוא יכול להיות משפיל רשעים עדי ארץ וכו' כי הוא יכול להוריד עצמו לתוך הצינור של הרשע שהוא המדה רעה שהגביר עליו הרשע ולהכניעו ולהשפילו וכו'. ולברר הד' יסודות זוכין על ידי תורה ותפלה. היינו על ידי לימוד הפוסקים על ידי שמבררין הכשר מן הפסול וכו' על ידי זה מבררין הטוב מן הרע מכל הד' יסודות וכו' אך השכל הזה לברר את ההלכה פסוקה זה השכל מקבלין על ידי התפלה שמשם יוצא מעין החכמה וכו' כי תפלה היא בריאה בכח ותורה היא בחינת בריאה בפועל וכו' (עיין שם כל זה היטב). ומבואר שם בסוף המאמר עכל פסוק אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. כי בחיענת אריכת הרוח חיים להשלים החסרון הוא בחינת מלא פום וכו' עיין שם ובמצרים שהיו קודם קבלת התורה שמשם תוצאת הרוח חיים כנ"ל על כן קודם יציאת מצרים נאמר מקוצר רוח היפך אריכת הרוח וכו'. וזהו אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ ממצרים וכו' אז הרחב פיך ואמלאהו בחינת מלא פום בחינת אריכת הרוח וכו' עיין שם:
And therefore, humiliations and bloodshed come upon him. And through the d’mimah [silence] and the sh’sikah [quiet], dam [blood] is transformed into dom [silence]; see there. And one must do t’shuvah upon t’shuvah, etc.; see there. And then, from this, the aspect of Adam [man] is made, who is fit to sit upon the Throne, in the aspect of “And upon the Throne,” etc. (Yechezkel 1:26); see there well.
וזה בחינת פסח. כי עיקר גלות מצרים היה בבחינת הנ"ל שלא היו יכולים להתגבר להמשיך הרוח חיים דקדושה להשלים חסרונם כי עדיין היה קודם קבלת התורה בחינת מקוצר רוח כנ"ל ועל כן גבר עליהם גלות מצרים ופרעה שזהו בחינת תחריש כבלע רשע צדיק ממנו שהתגבר עליהם בחינת הרוח דסטרא אחרא הוא רוח הטומאה טומאת מצרים שהוא רוח סערה בחינת עשו איש שעיר שהוא השר של מצרים (כמובא בספרים). ואז התגברו ורצו לבלוע ח"ו את ישראל שהם בחינת הרוח חיים דקדוה בחינת כבלע רשע צדיק ממנו. היינו שהרוח סערה שגדול בשעתו בחינת כל צורריו יפיח בהם רצה לבלוע ח"ו את הרוח חיים דקדושה שמשם יונקים ישראל על ידי שלא היה לישראל כח להמשיך אריכת הרוח חיים מחמת שלא קבלו התרוה עדיין וכו' כנ"ל. כי גלות מצרים הוא בחינת בליעה בבחינת ותבלעני מצולה שהם מצולת הים בחינת מצרים שהם נקראים מצולה בחינת כבלע רשע וכו' כנ"ל. וזהו בחינת מצרים בחינת מצר הגרון שמשם מוצא הרוח חיים שיוצא מהגרון שהוא הקנה היוצא מכנפי הריאה שהם ה' אוני כנגד ה' חומשי תרוה אשר משם תוצאות הרוח למיצר הגרון בבחינת נחר גרוני ולא היה להם כח להמשיך הרוח חיים להשלים חסרונם ולהתגבר עליהם וכו' כנ"ל כי גלות מצרים הוא בחינת יונה שנבלע במעי הדגה (כמו שכתוב בתיקונים עיין שם). כי מצרים נקראים דגה והם רצו לבלוע את יונה תמה יונה קדישא שהם בחינת כנסת ישראל הם בחינתרוח חיים דקדושה כנ"ל היינו בחינת כבלע רשע צדיק ממנו שהם רוצים ח"ו לבלוע על ידי האריכות רוח שלהם שגדול בשעתו וכו' כנ"ל:
And behold, the days of the S’firah are days of t’shuvah, days of purification — from the aspect of dam niddah [the blood of impurity], the aspect of shivah n’kiyim [seven clean days], as is brought [in the holy writings]. They are in the aspect of “they say to him: Wait” as above. For this is the essential aspect of the S’firah collectively.
אות ב וזה בחינת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכו'. כי הבן זכר הוא בחינת המשכת הרוח חיים דקדושה שנמשך מבחינת רב חסד שהוא בחינת סטרא דדכורא בחינת יוסף הצדיק שהוא בחינת מלאפום כידוע בחינת הרוח חיים דקדושה שהוא בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים כמו שכתבו ביוף הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו בחינת ולא קמה עוד רוח באיש כי עיקר הרוח חיים הוא בבחינת יוסף הצדיק בחינת שמירת הברית. ועל כן נאמר ביעקב כשנתבשר לו בשורת יוסף ותחי רוח יעקב אביהם כי יעקב הוא בחינת כלל ישראל בחינת כל הנפש הבאה לבית יעקב. היינו שעיקר חיות רוח יעקב שהם כלל ישראל היא על ידי בחינת יוסף הצדיק שמשם תוצאת הרוח חיים שהוא בחינת צדיק הדור הרב דקדושה בחינת רב חסד וכו'. והם רצו ח"ו להתגבר לבלוע ח"ו את הרוח חיים דקדושה ועל כן השליכו כל הבן הילוד אל יאור מצרים זהו בחנית ותבלעני מצולה הנאמר ביונה כשהיה במעי הדגה. כי יאור מצרים בחינת מצולת ים הוא בחינת הרוח סערה שרוצה לבלוע הרוח דקדושה ח"ו. כמו שכתוב והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל וכו' בחינת רוח סערה שהולך וסוער ואינו יכול להשקיט כי הוא גדול בשעתו וכו' כנ"ל. כי סטרא דנוקבא היא בבחינת קצר רוח בחינת קוצר רוח יעשה אולת בבחנית בלבול הדעת כי עיקר ישוב הדעת הוא סטרא דדכורא כידוע כמו שאמרו רז"ל הביאו בני מרחוק זה דעתן של בני ארץ ישראל שדעתן מיושב עליהם כבנים ובנותי מקצה הארץ זה דעתן של שאר ארצות שדעתן אינן מיושבת עליהן כבנות (כמובא זה בדבריו ז"ל במקום אחר). ועיקר המשכת הרוח חיים הוא מהדעת היינו מהתורה שהוא הדעת וכשאין הדעת בשלימות אזי הוא בחינת קוצר רוח בחינת דינים היפך ארץ אפים שנמשך מרב חסד כי עיקר החסד הוא כפי שלימות הדעת (כמובא כמה פעמים בדברי רבינו ז"ל במקום אחר). ומצרים רצו להתגבר על הרוח חיים דקדושה כנ"ל. ועל כן גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו שזהו בחנית כבלע רשע וכו' כנ"ל וכל הבת תחיון כי הבת היא בחינת דעת שאינו מיושב בחינת קצר רוח וכו' כנ"ל. וזהו בחינת מה שאמרו מצרים נתחכם למושיען של ישראל לדונו במים וכו' כי עיקר התגברותם היה למושיען של ישראל שהוא משה רבינו בחינת צדיק הדור אשר ממנו תוצאות הרוח כי הם רצו לבלוע ח"ו ביאור מצרים שהוא בחינת רוח סערה כנ"ל את הרוח חיים של הצדיק הדור בחינת משה אבל באמת משה רבינו היה כולו טוב בחינת ותרא אותו כי טוב הוא ומבואר במאמר הנ"ל שהצדיק שהוא בבחינה זו בחינת כולו טוב שאין בו שום רע מהדף יסודות הוא יכול לירד לתוך הצנור של הרשע לקלקלו ולהכניעו ולהשפילו ואינו מתירא ממנו כלל. כי אין להרוח סערה שום כח ושליטה להתאחז בצסיד כזה שהוא כולו טוב. וזה בחינת מה שהיה מוכרח משה רבינו עליו השלום להיות בתוך יאור מצרים ודייקא בת פרעה הוציאה אותו משם וקראה אותו משה כי מן המים משיתיהו ונתגדל בבית פרעה דייקא. כל זה מורה על תוקף הכח של משה רבינו שהיה כולו טוב שעל ידי זה היה יכול להכניע את פרעה ומצרים להוצאי את בני ישראל משם. היינו כי משה הוכרח להוריד עצמו לתוך הצנור של מצרים שהיא המדה רעה שהם משוקעים בה כדי לשברם ולהכניעם על ידי זה כנ"ל:
Likutay Halachos – Hilchos Pesach 7
וזה מרומז במה שתיכף אחר לידתו הושלך לתוך היאור מצרים לרמז שמשה רבינו שהואר כולו טבו כנ"ל הוא יכול ירד לתוך היאור מצרים שהם בחינת מצולת ים שרוצים לבלוע את ישראל ואין מי שיוכל להוציא ישראל משם כי אם זה הצדיק שיכול לירד לתוך יאור מצרים כמו משה כי הוא יכול לירד לתוך תוקף הרע שלהם ולהכניעם ולהשפילם ולהוציא ישראל משם כי הוא כולו טוב כנ"ל ומחמת שתיכף שנכנס משה לתוך יאור מצרים שהוא בחינת הרע שלהם תיכף נכנע ונשבר ונתבטל הרע לגבי הטוב. על כן תיכף נתגיירה בת פרעה ויצא טהור מטמא שמתוך תוקף טומאת פרעה בעצמו משם דיקא נתהפך ויצאה בת פרעה ונתגיירה והיא דייקא הוציאה את משה. כי הרע נתבטל לגבי הטוב. ועל ידי זה יצא כל הטוב שהיה בלוע בהם בבחנית חיל בלע ויקיאנו. ועל כן נתגדל משה רבינו בבית פרעה דייקא. כי בזה דיקיא תלוי הגאולה כנ"ל. כי משה רבינו הוכרח להיות ביאור מצרים ובבית פרעה כדי לשבר הצנור שלהם על ידי שהוא ירד לתוכו כי הוא כולו טוב כנ"ל ועל ידי זה דייקא הוציא את בני ישראל מגלות מצרים דהיינו שהוציא את הרוח חיים דקדושה מתוך הרוח סערה וכו' כנ"ל. וזה בחינת מהשהקדים השם יתברך רפואה למכה והקדים לשלוח למצרים את יוסף הצדיק ואחר כך ירד יעקב ובניו. כי עיקר הרוח חיים הוא יעקב ויוסף כנ"ל. ועל ידי שקדמו יוסף ויעקב לירד למצרים על ידי כך הכניעו אז את הרוח סערה על ידי הרוח חיים שלהם דקדושה. ועל ידי זה היה כח לישראל להתקיים על כל פנים במצרים כל ימי הגלות עד שבא משה רבינו והוציאם משם כו' כנ"ל. ועל כן נאמר בעת יציאת מצרים ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כי עיקר יציאת מצרים היה על ידי זה על ידי שהיה כח למשה ליקח בחינת עצמות יוסף בחינת הרוח חיים דקדושה שעל ידי זה עיקר הגאולה כנ"ל. ועל כן סמוך לגאולה בעת שרצה השם יתברך להתגלות למשה במראה הסנה. אז נאמר ויהי בימים הרבים ההם ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וכו'. כי אז דייקא התחילו לעלות האנחות שלהם להשם יתברך. כי כבר התחילו להמשיך הרוח חיים להשלים חסרונם על ידי האנחה. מחמת שכבר היה משה רבינו בעולם ופעל ועשה על ידי כח עבודתו עד שהיה סמוך לגאולה. ואז דייקא נאמר ויאנחו בני ישראל כי אז דייקא היה להם כח להתאנח היינו להמשיך הרוח חיים על ידי האנחה לזכות לצאת מן הרוח סערה מבחינת גלות מצרים וכנ"ל.
As is brought in the name of the Baal Shem Tov: it is like, for example, a father when his infant begins to walk — at first, he leads him by the hand, and afterward he lets him go to walk on his own. So too, on Pesach, they assist him and lead him through the supernal arousal [from Above]. But immediately afterward, they let him go to walk on his own, so that he will arouse himself and rectify what he has distorted. And this is the aspect of S’firah — the aspect of “they say to him: Wait” — so that he will do t’shuvah and bear suffering and shame to rectify what he has blemished.
אות ג וזה בחינת כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור וכו' כי בכור מצרים הם בחינת הרוח סערה שהוא בחינת עשו איש שעיר שהיה בכור כי בכור לשון גדולה ורבנות כמו שכתוב אף אני בכור אתנהו בחינת הרב דקליפה שהוא בחינת עשו כנ"ל. כי עשו הוא השר של מצרים ועל ידו היה עיקר הגלות מצרים כמבואר בדברי רבינו ז"ל במקום אחר על פסוק אתה ידעת את כל התלאה וכו'. ובשביל זה השתדל יעקב אבינו ליקח את הבכורה מעשו כדי להכניע בחינת הרב דקליפה שהוא בחינת הבכורה של עשו שהוא לשון גדולה ורבנות כנ"ל. כי הבכור נוטל פי שנים פי שנים זה בחינת הרוח חיים שעל ידו משלימין החסרון על ידי אנחה שהוא בחינת תוסף רוחם שהוא מכניס רוח ומוציא רוח בחינת ויהיה נא פי שנים ברוחך אלי שאלישע זכה לקבל מרבו אליהו את הרוח חים דקדושה שמקבלין מהרב דקדושה שהוא בחינת פי שנים ברוחך בחינת בכור כנ"ל. ועל כן השתדל יעקב ליקח את הברכה כמו שכתוב את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. כי כל הברכות וההשפעות שהם בחינת שלימות כל החסרנוות שהשם יתברך משפיע לאדם די מחסורו אשר יחסר לו. הוא על ידי הרוח חיים. שהוא החיות של כל הברכות וההשפעות כי הוא עיקר החיות של כל דבר (וכמבואר בתחילת המאמר הנ"ל). וזה בחינת בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי. כי עיקר שלימות חסרונם של כל הנפשות הוא על ידי הרוח חיים בחינת על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי היינו על ידי מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי שהוא הרוח חיים על ידי זה נשלם חסרונם של כל הנפשות כי עיקר שלימות החסרון דהיינו כל ההשפעות והברכות בחינת ימלא ה' כל משאלותיך הוא על ידי הרוח חיים כנ"ל. ועלכ ן על ידי שלקח יעקב הבכורה מעשו איש שעיר שהוא הרב דקליפה והכניע את הרב דקליפה בחינת רוח סערה על ידי זה היה לו כח להמשיך הרוח חיים דקדושה שמשם כל הברכות וההשפעות כנ"ל ועל כן קיבל על ידי זה את הברכה כנ"ל.
:root{--bg:#fdf6ec;--fg:#2a1a0a;--accent:#8b4513;--source-color:#5c3d1a;--border:#c9a96e}
אות ד ועל כן מסר יעקב את הבכורה ליוסף כמו שכתוב ואני נתתי לך שכם וכו' אשר לקחתי מיד האמורי ודרשו רז"ל מיד עשו שהיה צד את אביו באמרי פיו וכו'. כי הבכורה שהוא בחינת גדולה ורבנות לקח יעקב מאת עשו ומסרה לבנו יוסף להכניע הרב דקליפה בחינת רוח סערה בחינת בכורה של עשו ולהגביר הרב דקדושה שהוא בחנית הרוח חיים דקדושה שהיא בחינת יוסף הצדיק כנ"ל. ועל כן עיקר יציאת מצרים היה על ידי מכות בכורות שעל ידי זה נכנע הרב דקליפה שהוא בחינת בכור והוצאי מהם כל הרוח חיים שהיה בהם עד שמתו כולם באותו הלילה. ואז יצאו ישראל משם. כי על ידי שנכנע הרוח סערה של הרב דקליפה שהוא בחינת בכורי מצרים על ידי זה יצא משם הרוח חיים דקדושה בחינת יוסף בחינת ויקח משה את עצמות יוסף עמו כנל ועל ידי זה יצאו ישראל משם וכנ"ל. ועל כ היתה מכות בכורות בחצות הלילה. כי חצות הלילה אז רוח צפונית מנשבת בכנור של דוד שזהו בחנית הרוח חיים דקדושה בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים (כמבואר במאמר הנ"ל עיין שם).
body{max-width:42em;margin:2em auto;padding:0 1.5em;font:17px/1.85 Georgia,'Times New Roman',serif;background:var(--bg);color:var(--fg)}
אות ה וזה בחינת איסור חמץ בפסח ואכילת מצה. כי באמת יציאת מצרים היה נס נפלא מאד מאד. (כמבואר בכתבים). שמחמת שהיו ישראל אז משוקעים בטומאת מצרים היה קשה מאד להוציאם משם אם לא בחמלת הף שהשפיע עליהם אור גדול מאד מלעילא שלא כדרך הטבע וכו' עיין שם. וזה בחינת מצה שהוא אור עליון מאד כי מבואר במאמר הנ"ל שאי אפשר להכניע הרוח סערה של הרב דקליפה כי אם על ידי שזוכין לברר כל הד' יסודות שהם אש רוח מים עפר לבררם שלא יהיה בהם שום אחיזה מהרע כלל. רק יהיה כולו טוב וכו' עיין שם. וזה זוכין על ידי תורה. כי על ידי התורה על ידי שמבררין ההלכה וכו' על ידי זה מבררין הטוב מהרע מהד' יסודות וזוכין לברר כל הד' יסודות שיהיה כולו טוב ואז דייקא יכולין להכניע הרוח סערה כנ"ל. אך זה השכל לברר את ההלכה זה מקבלין מתפלה שמשם יוצא מעין החכמה וכו' כי תפלה היא בחינת עדן עין לא ראתה בחינת בריאה בכח ותורה היא בחינת בריאה בפועל וכו' עיין שם. נמצא שאי אפשר להכניע הרוח סערה כי אם על ידי התורה שעל ידי זה מבררין כל הד' יסודות כנ"ל. ובמצרים היה עדיין קודם קבלת התורה. על כן בוודאי היה קשה מאד להוציאם משם ועל כן התגבר עליהם טומאת מצרים מאד שהוא בחינת רוח הטומאה וכו' כנ"ל. כי לא היה אפשר להכניעם מחמת שלא קיבלו את התורה עדיין. אך השם יתברך חמל עליהם והגביהם למעלה מדרך הטבע על ידי משה רבינו בזכות התורה שקיבלו אחר כך כמו שכתבו מי אנכי וכו' וכי אוציא וכו' שאל משה להשם יתברך באיזה זכות יצאו והשיבו השם יתברך בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה שיקבלו את התורה כפירוש רש"י שם. נמצא שיצאו ישראל בזכות התורה שיקבלו אחר כך. וזה בחינת תפלה שהוא בחינת בריאה בכח שם כל התרוה בכח ולא בפועל. כי שכל של התורה יוצא מן התפלה כנ"ל. נמצא שבהתפלה התורה היא בכח ועל ידי בחינה זו דייקא יצאו ישראל ממצרים על ידי בחינת התורה שבכח שהיא בחינת תפלה בבחינת בהוציאך את העם בעבדון וכו' דהינו שעתידים לקבל את התורה. אבל עדין לא קיבלו ועדין התוה בכח. כי על ידי זה היתה עיקר יציאתם על ידי בחינת התורה שבכח שהוא בחינת תפלה. שזהו בחינת זכות אבות שעלידם יצאו ישראל ממצרים בחינת ה' אלקי אבותיכם וכו' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שזהו בחינת תפלה שאומרים בה אלקי אברהם וכו'. כי האבות היו קודם קבלת התורה ואז היתה התורה בכחוכל עבודתם היה בבחינת תפלה. מועל כן הם תיקנו השלש תפלות שביום ועל ידי בחינה זו יצאו ישראל ממצרים על ידי בחינת תפלה שהיא בחינת בריאה בכח בחינת תורה שבכח.
h1{text-align:center;font-size:1.6em;color:var(--accent);border-bottom:2px solid var(--border);padding-bottom:.4em;margin-bottom:.2em}
אות ו ועל כן אז בעת יציאת מצרים אסור לאכול חמץ כלל רק מצה לבד כי חמץ הוא בחינת עשו איש שעיר שהוא הרב דקליפה בבחינת מכף מעול וחומץ שנאמר על עשו שהיה אדמוני תוקף הדין שהוא בחינת חמץ ושאור שהם תוקפא דדינא כמובא. כי כל הדברים שבעולם כלולים מד' יסודות שהם אש מים רוח עפר. ואף על פי שאין נראה בכל דבר ודבר כל הד' יסודות על כל זה כל דבר שבעולם כלול מכולם כידוע. וגם האדם כלול מד' יסודות ועל כן חיותו על ידי המאכל שהוא כלול מהד' יסודות. כי עיקר הרוח חיים נמשך להאדם על ידי אכילתו כנראה בחוש שעל ידי האכילה הוא חיות האדם כי אז יש לו כח להמשך הרוח חיים אבל אם לא יאכל ימות ולא יוכל לקבל הרוח חיים. נמצא שעיקר הרוח חיים הוא על ידי האכילה אבל באמת לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האד כי באמת אין עיקר החיות על ידיה אכילה לבד כי אם על ידי מוצא פי ה' היינו בחינת הרוח חיים דקדושה שהוא בחינת מוצא פי ה' שמשם תוצאות הרוח חיים ועל ידי זה דייקא יחיה האדם היינו על ידי הרוח חיים שהמשיך השם יתברך לתוך דבר המאכל ונתן בו כח להחיות את האדם על ידי זה לבד יחיה האדם. ועל כן עיקר החיות על ידי התורה שמשם תוצאת הרוח חים וצריכין לאכול על פי התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי. כי אין כח להדבר המאכל שכלול מד' יסודות להחיות את האדם כי אם על ידי התורה שמשם תוצאות הרוח חיים כי על ידי התורה מבררין כל הד' יסודות ומפרישין הרע מהטוב ואז זוכין לקבל הרוח חיים מהתורה שזה עיקר החיות בחינת על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כנ"ל וזה בחינת הברכה שצריכין לברך על כל דבר שבעולם קודם לשאוכלין אותו כי הברכה זהו בחינת מוצא פי ה' בחינת הרוח חיים דקדושה שהוא רוח ממללא. שעל ידי זה עיקר החיות כ כל הד' יסודות אין להם חיות כי אם על ידי הרוח חיים דקדושה שהוא בחינת יסוד החמישי הפשוט שהיא בחינת צדיק יסוד עולם שהוא מחיה כל הד' יסודות שזהו בחינת ונהר יוצא מעדן וכו' (כמבואר זה במקום אחר בדברי רבינו ז"ל עיין שם) כי יסוד הרוח שבד' יסודות הוא המקשר לכל הד' יסודות ואין לו כח לקשר כל הדף יסודות ולהחיותם כי אם על ידי שמקבל מבחינתצדיק יסוד עולם מבחינת הרוח חיים שנמשך מהצדיק הדור שדבוק בהתורה תמיד.
.subtitle{text-align:center;font-size:1.05em;color:var(--source-color);margin-bottom:2em}
אות ז נמצא שאי אפשר לאכול בקדושה להמשיך הרוח חיים דקדושה על ידי אכילתו כי אם על ידי התורה כנ"ל. ומי שפוגם באכילתו ח"ו ואוכל שלא על פי התורה ח"ו. זהו בחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כי על ידי אכלה כזו אין נמשך הרוח חיים כי עיקר הרוח חיים הוא על ידי התורה שעל ידי זה מבררין ההלכה ומבררין הטוב מן הרע שזהו בחנית בירור עץ הדעת טוב ורע שעל ידי זה דייקא מבררין הד' יסודות וממשיכין הרוח חיים דקדושה כנ"ל.
h3.section-heading{text-align:center;color:var(--accent);font-size:1.15em;margin-top:2.2em;margin-bottom:1em;letter-spacing:.1em}
אות ח ועיקר אכילת אדם הוא הלחם שהוא עיקר חיות האדם. כמו שאמרו רז"ל לענין ברכת המזון וכו' וכנראה בחוש. כי בלחם שם כלולין כל הד' יסודות בפועל ממש. כי הקמח בעצמות זה בחינת יסוד העפר שהוא גשמיות הקמח כי הכל היה מן העפר. וגובלין הקמח במים זהו בחינת יסוד המים ואחר כך מניחין אותו להחמיץ היינו שתעלה בנפיחה שתשלוט בה יסוד הרוח. שעל ידי זה עולה בנפיחה ואחר כך אופין אותה באש. וזהו יסוד האש. נמצא שבלחם חמץ כלולים כל הד' יסודות בפועל ממש. ועל כן בפסח אסור לאכול חמץ והוא אסור במשהו. כי עיקר החילוק שבין חמץ למצה הוא בבחינת יסוד הרוח שבלחם חמץ שולט יסוד הרוח בפועל ממש שמניחין אותה שתעלה בנפיחה זהו בחינת יסוד הרוח ומצה הוא להיפך שממהרין לאפותה קודם שישלוט בה יסוד הרוח בפועל כדי שלא תעלה בנפיחה. כי יסוד הרוח ששולט בלחם חמץ שעל ידי זה עולה בנפיחה זה בחינת רוח סערה שגדול בשעתו בחינת כל צורריו יפיחח בהם. כי יסוד הרוח של זה העולם הגשמי שהוא בחינת אוירא דהאי עלמא שם הוא שליטת הרוח סערה שמתגבר בזה העולם ואי אפשר להכניע ולברר בחינת יסוד הרוח שהוא בחינת אוירא דהאי עלמא מאחיזת הרוח סערה שנאחז בו כי אם על ידי התורה אשר משם תוצאות הרוח חיים אר על ידה מבררין כל הד' יסודות ועיקר הוא לברר בחינת יסוד הרוח שמקשר כל הד' יסודות לבררו מבחינת רוח סערה שיהיה בבחינת רוח חיים דקדושה. ועל כן בפסח אסור לאכול חמץ ואיסורו חמור מאד. כי אי אפשר לנו לאכול כלל לחם כזה שהוא לחם חמץ. שעולה בנפיחה שנאחז בו בחינת הרוח סערה שגדול בשעתו בחינת כל צוריו יפיח בהם. כי בפסח הוא עדיין קודם קבלת התורה שאז אי אפשר לברר ולהכניע את הרוח סערה בפועל ממש. כי עיקר הגאולה הוא על ידי בחינת תלה שהוא בחינת בריאה בכח ששם כל הד' יסודות בכח. וזהו בחנית מצה ששם אי מניחין להתאחז בחינת אוירא דהאי עלמא בפועל כי אין מניחין אותה להחמיץ שתעלה בנפיחה. כי אנו נזהרין שלא יתאחז הרוח סערה כלל בלחם שאנו אוכלין עכשיו בפסח מחמת שהוא עדין קודם קבלת התורה וכו' כנ"ל. רק אוכלין מצה שהוא מאכל גבוה מאד בחינת עדן עין לא ראתה שזהו בחינת מצה בחינת ענג שבת בחינת למען תמצו והתענגתם מזיו כבודה ענג שבת זה בחנית עדן נהר גן. וזהו בחינת מצה שהוא גבוה מאד בחינת עדן בחינת תפלה בחינת בריאה בכח שעל ידי זה עיקר יציאת מצרים כנ"ל.
p.p{text-indent:1.5em;margin:.75em 0}
אות ט וזהו החילוק שבין חמץ למצה שהוא באות ה' שחמץ הוא בחית ומצה הוא בה' כמובא. כי ה' של מצה זהו בחינת הרוח חיים שהוא בחינת ה' חומשי תורה שממשיכין עכשיו הרוח חיים על ידי בחינת מצה ששם הוא למעלה מהד' יסודות כנ"ל. ושם אין שליט להרוח סערה ומשם דייקא אנו ממשיכין את הרוח חיים שהוא בחינת ה'. אבל חמץ הוא בחינת שנסתם פתיחת הה"א שמשם תוצאות הרוח בחינת הרחב פיך ואמלאהו. ובחית נסתם פתיחה זו בבחינת כבלע רשע צדיק ממנו שרצה לבלוע את הרוח חיים לסוותמו במיצר הגרון שלא יההי כח להמשיכו לתוךם גוף האדם להחיות עצמו להשלים חסרונו שזהו בחינת גלות מצרים כנ"ל ועיקר התגברותו על ידי תערובת הד' יסודות שנתערבו מטוב ורע. וזהו בחינת ח' שהוא ב' פעמים ד' היינו שני פעמים הד' יסודות כי הם מעורבים מטוב ורע אבל מצה הוא בחינת ששוברין החית של חמץ ומשפילין ומכניעין הד' יסודות רעים ונשאר רק הד' יסודות טובים דקדושה שהם בחינת ארבעה ראשים ואז נפתח החית ונעשה ה"א כי נמשך הרוח חיים לתוך הד' יסודות ואז נעשה מד' ה' על ידי הרוח חיים דקדושה שהוא יסוד החמישי נמשך מצדיק יסוד עולם שדבוק בה' חומשי תורה וכו' כנ"ל.
.sb{text-align:center;margin:1.5em 0;color:var(--border);letter-spacing:.5em}
אות י וזה בחינת קרבן פסח שעל ידו היה עיקר מכות בכורות כמו שכתוב וראיתי את הדם ופסחתי עליכם וכו'ועבר ה' לנגוף את מצרים וכו' כי עיקר הקרבן הוא לברר רוח האדם מרוח הבהמה דהיינו לברר בחינת רוח חיים דקדושה מבחינת רוח סערה רוח הטומאה כי ישראל ועובדי כוכבים הם בחינת אדם ובהמה כידוע כי אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל כי כולם יש להם בחינתה בל שהוא בחינת הבל שפה של המשכת הרוח חים על ידי אנחה להשלים החסרון כי גם אומין דעלמא שהם בחינת בהמה יש להם גם כן בחנית אריכת הרוח שהוא הבל פה כנ"ל. אבל מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא מטה לארץ כי רוח האדם בחינת אריכת הרוח של ישראל שהוא רוח חיים דקדושה עולה למעלה ומקבל וממשיך רוח חיים מן הקדושה מחי החיים. ורוח הבהמה היורדת למטה כי אריכת הרוח של הבהמה בחינת האומות העובדי כוכבים היא יורדת למהט לארץ כי אין להם שום חיות כי הם בחיים קרויים מתים. כי רוחם היא רוח סערה שהוא רק גדול בשעתו לפי שעה קלה ולסוף מסער גופיה ונשמתיה וכו'. כי רוח הבהמה היא בבחינת אריכת הרוח סערה שממשיכין העובדי כוכבים על ידי אנחכ. כנראה בחוש שרוח ונשימה של הבהמה גדול מ אד. כי הם הומים וגונחים בקולם תמיד. ואין להם דיבור רק קול וכל קולם הוא כמו מי שגונח ומתאנח בקול גדול. ומאריך הרוח והנשימה מאד. כנראה כל זה בחוש. היינו שהם בבחינת אריכת הרוח של העובדי כוכבים שהוא גדול בשעתו בחינת רוח סערה אבל לסוף מסער גופיה וכו' ועיקר הקרבן היא בשביל זה לברר רוח האדם מרוח הבהמה בבחינת מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת וכו'. כי על ידי החטא נמשך ח"ו אחר רוח הטומאה בחינת רוח סערה דהיינו שנתערב רוח חיים דיליה שהוא בחינת רוח האדם ברוח הבהמה. ועל כן הרשעים בחייהם קרוים מתים מחמת שנסתלק מהם הרוח חיים וכו' ועל כן תיקון החוטא על ידי הקרבן שעל ידי זה נתברר רוח האדם מרוח הבהמה ואז יש לו כח להמשיך הרוח חיים על ידי האנחה שמתאנח ומתחרט על החטא בשעת הבאת הקרבן וזה בחינת קרבן פסח כדי לצאת מטומאת מצרים ועל כן מביאין מן הכבשים ומן העזים כי שעיר עזים זה בחינת עשו איש שעיר וכן כבש הוא בחינת שערות בחינת ציצית שעושין משער כבשים שהם בחינת שערות (כמובא בסוף מאמר הנ"ל). ומאלו מביאין לקרבן פסח. כדי להכניע עשו איש שעיר בחינת רוח סערה בחינת הרב דקליפה שהוא בחינת בכור דסטרא אחרא וכו' כנ"ל. ולברר משם רוח חיים דקדושה בחינת רב דקדושה שהוא בחינת בכורי ישראל. ועל כן עלידי הקרבן פסח על ידי זה פסח ה' על הפתח ובירר והציל בכורי ישראל מבין בכורי מצרים שהוא בחינת הנ"ל בחינת בירור הרוח חים דקדושה שהם בחינת בכורי ישראל מתוך הרוח סערה שהם בינת בכורי מצרים אשר בהם שלט המשחית שהוא הרוח סערה בעצמו שהרג אותם כי הרוח סער בעצמו נוקם בהם לבסוף כי לסוף מסער גופיה ונשמיתה וכו' כנ"ל וזה בחינת וראיתי את הדם ופסחתי עליכם כו' וזה בחינת ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי. כי רוח סערה הוא בחינת עשו שהיה אדמוני בחינת דמים וצריך לקלקל הצנור של הרשע ולברר מתוכו הרוח חיים שזה בחינת זריקת דמים של הקרבן על גב המזבח לברר ולהעלות הדמים שיהיו נתתקנין ונתבררין מהם בחינת הרוח חיים דקדושה וזו בחינת בדמיך חיי. כי דייקא על ידי הדמים יהיה נמשך חיים בחינת רוח חיים דקדושה כי מתוקף הדמים שהם בחינת רוח סערה משם מבררין בחינת הרוח חיים וכו' כנ"ל.
em{font-style:italic}
אות יא וזה בחינת ספירתה עומר. שסופרין שבע שבתות תמימות תהיינה שהם מ"ט יום ממחרת השבת עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. ועל ידי זה נטהרין מטומאת מצרים. כי שת ימי המעשה הם חסרים ואין להם שלימות כי אם על ידי שבת הוא תכלית מעשה שמים וארץ שהוא מחיה כל ששת ימי המעש כנודע. וכמו שאמרו רז"ל ויכל אלקים ביום השביעי וכו' מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה כלתה ונשלמה המלאכה. נמצא שששת ימי המעשה אין להם שום חיות כי אם על ידי שבת כמובא שג' ימים שאחר שבת מקבלין חיות משבת שעבר וג' ימים מקמי שבתא מקבלין חיות משבת הבאה. נמצ שמעצמן הששת ימים הם חסרים הרוח חיים. ועל כן הם בבחינת אנחה על החסרון כי עיקר אחיזת האנחה הוא בששת ימי החול שהם חסרים מן הרוח חיים. שאז צריכין להתאנח להמשיך הרוח חיים להשלים החסרון של ששת ימי המעשה משבת שם עיקר החיים. כמו שכתוב טועמיה חיים זכו כי שבת הוא בחינת שלימות כמו שכתוב בזוהר הקדוש שמא דאיהו שלים מכל סטרוי. כי שבת הוא שמא דקודשא בריך הוא שם אצל השם יתברך עיקר השלימות כי כל הדברים שבעולם כולם חסרים ואין להם שלימות כי אם על ידי הרוח חיים שמקבלין מהשם יתברך ברוך הוא שהוא יתברך כביכול שלם בכל מיני השלימות וזה בחינת ששת ימי המעשה שהם בחינת ו' שהו המשכת הרוח כי אז צריכין להמשיך ולהאריך רוחי' בחינת אנחה על החסרון כדי להמשיך הרוח חיים משבת שוא ברית עולם בחינת יוד כמבוא ונעשה מלאפון שהוא יוד וואו שהוא בחינת הרוח חיים דקדושה (כמבואר במאמר הנ"ל):
Hilchos Pesach 7
אות יב וזה בחינת שבע שבתות תמימות תהיינה. תמימות דייקא. תמימותולא חסירות. כי על ידי ספירת העומר מ"ט יום שבע שבתות על ידי זה נשלם החסרון כנ"ל וזהו תמימות תהיינה תמימות דייקא. כנ"ל. וזה בחינת ספירה ממחרת השבת ועד ממחרת השבת וכו'. כי כל המנינים הם בבחינת חסרון. כי בכל מקום שיש מנין יש חסרו כי אין שלימות כי אם למעלה מהמנין שהוא אצל השם יתברך כביכול שהוא יתברך כביכול מעלה מהמניםן. כמו שכתוב לפני אחד מה אתה סופר ושם עיקר השלימות. אבל אחר הבריאה ששם מתחיל המנין שם יש חסרון. כי עיקר הבריאה היה על ידי חסרון שנתצמצם ונחסר האור שבלא זה לא היה אפשר לברוא את העולם כידוע ותיכף אחר הבריאה שאז מתחיל המנין מתחיל החסרון וכל זה שמתרחק אחר הבריאה מקודם הבריאה ונתרבה המנין יותר ויותר נתרבה החסרון יותר ויותר כי במקום איש מנין יש חסרון. למשל כשרוצה למנות מאה נמצא שהוא מונה והולך מאחד עד מאה להשלים חסרונו שנחסר לו עד מאה כי הוא רוצה ותאב שיהיה לו מאה בשלימות וכשמונה והולך ומשלים עד מאה ונדמה לו שמשלים חסרונו. אך תיכף שמגיע למאה חסר לו יותר ויותר עד מאתים. וזה בחנייש לו מנה מבקש מאתים וכו'. כי כשהאדם מנול בתאוות ונופל ח"ו תחת המנין אי אפשר לו להשלים חסרונו לעולם כי כל מה שהמנין מתרבה ביותר נתרחק מאחד ביותר. ואזי נתרחק מן השלימות ביורת כי אין שלימות כי אם אצל השם יתברך שהוא כביכול למעלה מהמנין. ומי שמקושר בו ומקשר אחר הבריאה שהוא בחינת מנין לקודם הבריאה שהוא למעלה מהמנין אזי נשלם חסרונו כי ממשיך חיות מחי החיים שמשם שלימות כל החסרונות אבל אם נופל ח"ו תחת המנין ורוצה להשלים חסרונו על ידי מנין אזי אי אפשר לו להשלים חסרונו לעולם כי כל מה שיבא להשלים מנינו יחסר לו ביותר בבחינת יש לו מנה מבקש מאתים כי כל מה שיש לו מספר ומנין ממון מיותר נתרחק מאחד ביותר ונתרחק מהשלימות ועל כן חסר לו יותר וכו' כנ"ל. וזה בחינת וחסרון לא יוכל להמנות. שמי שנופל אל תחת החסרון שהוא אחר הבריאה וכו' כנ"ל אי אפשר לו להשלים החסרון על ידי המנין כי כל מה שירצה להשלים חסרונו על ידי המנין יחסר לו ביותר בבחינת יש לו מנה מבקש מאתים. וזהו וחסרון לא יוכל להמנות כנ"ל:
The Matter of Pesach
נמצא שעיקר שלמות החסרון הוא רק למעלה מהמנין שמשם נמשך רוח חיים דקדושה כנ"ל. וזה בחינת רוח חיים של ישראל שהם כלולים באחדותו יתברך והם בבחינת למעלה מהמנין כי אסור למנות את ישראל וכמו שכתוב והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וכמו שכתוב אשר לאיסבפר מרוב וכיוצא בזה ועל כן שבעים נפשות ישראל נקראים נפש אחד כמו שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב וכו' כפירוש רש"י כי ישראל עם קדוש כל מה שמתרבים יותר נכללים באחדותו ביותר כי כל אחד מישראל הוא מקושר בו יתברך וממשיך רוח חיים מחי החיים וכל מה שנתרבים ישראל יורת הם ממשיכין רוח החיים יותר ונכללים יותר באחדותו יתברך ועל כן כל ישראל חשובים כאחד כי כלולים על ידי רוח החיים בו יתברך וכו' כנ"ל:
And this is what is found in the Zohar: that the S’firah is to purify oneself from the aspect of dam niddah. For this is the essential t’shuvah — to rectify the aspect of the “bloods” (damim) that come from the “back of Ehyeh” as above, which are the aspect of dam niddah. For the essential tikkun of Yetzias Mitzrayim and Shavuos is in the aspect of Ehyeh, as it is written: “For I will be (Ehyeh) with you, and this is the sign for you: when you take [the people] out… you shall serve G-d” (Sh’mos 3:12) — namely, receiving the Torah. It emerges that at receiving the Torah [on Shavuos], the aspect of Ehyeh is revealed and completed — the aspect of Keser, where the Fifty Gates of Binah are revealed. And therefore, before this, one is in the aspect of the “back of Ehyeh” = dam, and one needs to rectify the dam niddah as above. And the essential tikkun is through shame — through d’mimah [silence] and sh’sikah [quiet]. And this is the aspect of the omer of barley, which is an offering of animal food — for this is the aspect of t’shuvah, whose essence is through shame, as above, through silence, as above. And likewise within the individual himself: the essence of t’shuvah is when he is ashamed before Hashem, blessed be He, and makes himself like a beast that does not speak — for he has no mouth to speak, no forehead [to show his face], etc., because of the shame. As is found in the Raaya M’haimnah: this is the essence of t’shuvah — when a person says, “I have no mouth to answer,” etc., because of the shame, and makes himself like an animal — then it is reckoned as a sacrifice; see there in the Zohar. And this is the aspect of the omer of barley, which is the aspect of shame, the aspect of d’mimah and sh’sikah — that we offer animal food, for we liken ourselves to an animal, for we have no mouth to speak, etc., as above. And this is the essence of t’shuvah, as above, as it is written: “Let us lie down in our shame” (Yirmiyahu 3:25), etc. And this is the aspect of the omer hat’nufah [the omer of waving]. And it is found in the Holy Zohar: t’nufah = t’nu peh [“give a mouth”] — that we are requesting then that He give us a mouth to speak. For we are now like an animal, as above. And through this very thing, we rectify the speech and merit opening a mouth and speaking — in the aspect of: “Is it truly silence? Speak righteousness!” (Tehillim 58:2) — namely, when it is truly and honestly that he is mute, for he has no mouth to speak, etc., as above — then “speak righteousness!” — then he will open his mouth and speak, for Hashem, blessed be He, fulfills “Open your mouth for the mute” (Mishlei 31:8). This is the aspect of “Who placed a mouth in man, or who makes one mute?” (Sh’mos 4:11) — “mute” specifically — namely, the one who makes himself like a mute. For through the silence and shame — which is the aspect of “bloodshed” [the blood draining from one’s face in shame] — through this, the “back of Ehyeh” = dam is rectified, and from it is made dom laHashem [“be silent before Hashem”], etc., as above. And through this, the aspect of Adam is made (as explained there; see there). And the defining characteristic of Adam [man] is that he is a m’dabeir [speaker]. It emerges that through this very thing, one leaves the aspect of “animal” and enters the aspect of “Adam who speaks”. And this is the aspect of “Who (mi) placed a mouth” — mi specifically, which is the aspect of Binah, the aspect of Ehyeh that is revealed through the aspect of “mute” — namely, the d’mimah and sh’sikah, as above. And through this very thing, the mouth to speak is made — for through this, the aspect of Adam who speaks is made, as above. And therefore, on Shavuos, we offer the Two Loaves, which come from chitim [wheat], which is human food — namely, the food of Adam who speaks. Also, chitah [wheat] has the gematria of 22 — [corresponding to] the 22 letters [of the alef-bais], as is brought [in the holy writings]. For then the “bloods” are rectified through the days of the S’firah, as above, and then one merits the aspect of Adam, as above. And therefore, on Shavuos we read as the Haftarah: “And upon the Throne, a likeness like the appearance of Adam” (Yechezkel 1:26), etc. — for then, on Shavuos, this aspect is completed, as above. And this is the aspect of omer hat’nufah — “t’nu peh” [“give a mouth”] — for through this very thing, the mouth to speak is made, as above. For this is what the waving itself indicates: that we wave and raise up the omer of barley, which is the aspect of “animal,” to elevate it to the level of Adam who speaks. And this is the aspect of all the sacrifices — to elevate from the aspect of “animal” to “Adam,” as is brought [in the Zohar]. And also the Two Loaves of wheat that come on Shavuos require waving as well — to elevate them also above speech, namely, to the aspect of silence that is above speech, which is the aspect of Keser, the aspect of “A fence for wisdom is silence” (Avos 3:13) (as Rabainu, of blessed memory, wrote there). And that is the ultimate completeness. For there are two kinds of silence. There is a silence because one cannot speak — namely, because of the shame of his sins, that he has no mouth to speak, etc., as above. And although this is his tikkun, as above, even so, his essential tikkun is the speech — namely, that through this he merits having a mouth to speak, as above. For certainly it is not a virtue for a person to remain in silence, G-d forbid; rather, the essential tikkun is that he merit to speak in Torah and prayer, as it is written: “Take words with you and return to Hashem” (Hoshea 14:3). But afterward, when one merits the completeness of speech — then the ultimate completeness, the ultimate perception, is in the aspect of silence that is above speech, which is the aspect of Keser, the aspect of “Wait for me a moment” — where it is said: “Into that which is beyond you, do not inquire” (Chagigah 13a), etc. And it is the ultimate perception, which is the aspect of “Wait, and do not gaze beyond your partition” — which is the aspect of Keser, which is “the curtain” (p’risah), the aspect of the Arranger and Settler of the Mochin. And through this, the essential perception is in the aspect of “And the Chayos ran and returned” (Yechezkel 1:14) (as brought in the teaching “Emtzausah d’Almah,” siman 24; understand this). And this is the aspect of Shavuos, when one merits the secrets of the Torah, the aspect of “The glory of G-d is to conceal a matter” (Mishlei 25:2), the aspect of the Maaseh Merkavah [the Workings of the Chariot]. For then the aspect of Keser is made, as above. And therefore [Shavuos] is called Atzeres [“Holding Back” / “Assembly”] — the aspect of “restrained in words” (atzur b’millin), the aspect of silence that is above speech, as above. But the festival of Matzos is called “Pesach” — peh sach [“a mouth that speaks”] — for then, at the beginning of t’shuvah, the essential tikkun is to merit speech, as above. And therefore, the Two Loaves come from chametz specifically, and on Pesach we eat matzah specifically. For chametz and matzah are the aspects of “animal” and “Adam” (as brought in the words of Rabainu, of blessed memory, in the teaching “They Asked Rabbi Yosi ben Kisma,” siman 57). Chametz is the aspect of “having no mouth” — to which the Ches (ח) of chametz alludes, the aspect of chayas hasadeh [wild animal]. But matzah, which has a Hai (ה), is the aspect of the five (hai) outlets of the mouth. And everything depends on Daas, for speech depends on Daas, as is brought [in the Zohar]. That is, the Adam who has Daas has speech, and the opposite is a beast. And chametz is the aspect of the leavening of thought — the aspect of the blemish of Daas — and therefore it is the aspect of the blemish of speech, the aspect of “animal.” But matzah is Daas, the aspect of the Hai of Daas, which is the aspect of speech — the five outlets of the mouth — the aspect of Adam. And therefore, on Pesach, which is the beginning of t’shuvah, the essential tikkun is matzah — namely, to go out from chametz to matzah, from “animal” to “Adam,” to rectify the speech, to rectify the Daas so as not to leaven the mind, G-d forbid. For at the beginning of t’shuvah, when one needs to leave the Sitra Achara, the essential tikkun is not to leaven the mind, G-d forbid, with evil thoughts, fantasies, and evil cravings that overpower him at that time — since he has not yet been purified. And his tikkun is that he break the chametz — the leavening of the thought — and flee from there, and merit matzah, which is the tikkun of Daas, the tikkun of speech, as above. But afterward, when one is purified and sanctified completely through proper t’shuvah — which is the aspect of the S’firah — then one merits Shavuos, the ultimate perception, the aspect of Keser. And then the essential tikkun is in the aspect of “run backward” — in the aspect of “Wait” — which is the aspect of Keser, as above. And there, the aspect of chametz is the essential tikkun — namely, to “leaven the mind” specifically, to delay and to stand still — not to run, not to go beyond one’s partition. And this is the aspect of the Arranger and Settler of the Mochin — that one must delay and wait, so as not to be nullified from existence entirely. And this is the aspect of chametz, which comes through delay — and this is what is needed on Shavuos specifically, as above. But matzah is specifically through haste — that one must hurry so that it does not leaven, as it is written: “Seven days you shall eat matzos, for in haste you went out from Egypt” (D’varim 16:3). For when one is leaving the Sitra Achara, one needs great haste to flee from the leavening of the thought, lest his thought be leavened, G-d forbid, with fantasies and the like that come from the Sitra Achara that pursues him at the beginning of t’shuvah. But afterward, when one merits the tikkun and subdues the Sitra Achara completely, and then merits perception — then his tikkun is specifically through the aspect of “leavening the thought” — through delay, that he delays and does not hurry to run ahead, in the aspect of “Wait,” the aspect of Keser, as above. And therefore on Shavuos, we offer chametz specifically, as above. And therefore, the days of the S’firah are seven weeks — the aspect of t’shuvah, which is the aspect of Shabbas, as it is written: “And you shall return (v’shavta) unto Hashem your G-d” (D’varim 30:2) (as explained there). And therefore, one needs seven Shabbosos, for one must do t’shuvah upon t’shuvah (as explained there; see there). And the essence of t’shuvah is the aspect of Shabbas, as above — for through Shabbas, the weekdays are rectified. For the seventh day, which is Shabbas, is the aspect of t’shuvah, which rectifies all the seven days. And therefore, every seven days constitute one Shabbas. And therefore, when one wishes to merit t’shuvah in its completeness — namely, to do t’shuvah upon t’shuvah — one needs seven Shabbosos specifically, which are the aspect of Shabbas after Shabbas, t’shuvah after t’shuvah — until all the Shabbosos, all the returns, become themselves in the aspect of “six days” — until one merits to do t’shuvah upon them — namely, the seventh Shabbas, which is t’shuvah upon all the returns, which rectifies all the returns. And then the t’shuvah is in its completeness — in the aspect of t’shuvah upon t’shuvah. And then one merits Shavuos, the aspect of Keser, as above. And this is why Shabbas is mentioned at the beginning and end of the S’firah, as it is written: “And you shall count for yourselves from the morrow of the Shabbas… until the morrow of the seventh Shabbas you shall count” (VaYikra 23:15–16) — the aspect of the two Shabbosos as above, the aspect of t’shuvah upon t’shuvah, as above. And therefore, within the first single week of the S’firah, they merited Shabbas — for the commandment of Shabbas was given at Marah, and they arrived at Marah immediately after the Splitting of the Sea of Reeds, which was on the seventh of Pesach. And afterward, they were again commanded regarding Shabbas on Shavuos, in the Ten Commandments. This is the aspect of the two Shabbosos — the aspect of the two returns that Yisrael merited, as above. The first Shabbas was made from seven days — namely, the first t’shuvah. And the second Shabbas was made through the aspect of seven Shabbosos — through the aspect of t’shuvah upon t’shuvah — until one merits the ultimate perception, which is the ultimate t’shuvah (as explained there). And then one merits the fiftieth day, which is the aspect of Yovel [Jubilee], which also comes after seven sabbaticals of years. And it is the aspect of the supernal gate, the ultimate perception — where the essential tikkun is in the aspect of “Wait,” the aspect of Keser, the aspect of “the ultimate knowledge — that we do not know,” as above. And this is the aspect of the two Shabbosos that our Sages of blessed memory spoke of: “If Yisrael were to keep two Shabbosos, they would immediately be redeemed” (Shabbas 118b). For the redemption depends on t’shuvah, as it is written: “And a redeemer shall come to Tzion, and to those who return from transgression” (Yeshaya 59:20). And the completeness of t’shuvah is through the aspect of the two Shabbosos — namely, t’shuvah upon t’shuvah, as above. And this is the aspect of “refined seven times over” (Tehillim 12:7) — seven times seven, the aspect of Shabbas Shabboson [a Shabbas of Shabbosos] — namely, that one does t’shuvah upon t’shuvah, until one makes a Shabbas for the seven Shabbosos, just as the first Shabbas was for the seven days, as above. And this is the ultimate refining and purifying, the ultimate t’shuvah, as above. Belongs to [the section] above: And therefore, regarding the ultimate redemption, it is written: “For not in haste shall you go out… for Hashem goes before you, and the G-d of Yisrael gathers you in” (Yeshaya 52:12). For in Egypt, when the tikkun was not yet in its completeness, and the Egyptians and the Sitra Achara still pursued them, they needed to go out in haste — to flee and escape from there quickly. And this is the aspect of the prohibition of chametz — not to leaven the mind, as above. But in the future, when we will merit the ultimate tikkun in its completeness, and then the subjugation of the Sitra Achara will be complete, and then they will merit the ultimate perception, as it is written: “And the earth shall be full of knowledge” (Yeshaya 11:9), etc. — then “not in haste shall you go out” — “not in haste” specifically. For in the ultimate perception — the Daas that will be revealed in the future — the essential tikkun is through the aspect of “Wait,” as above. And this is: “For Hashem goes before you, and the G-d of Yisrael gathers you in” — namely, ahead of the running of the thought, so to speak, Hashem, blessed be He, Himself is the Gatherer Who gathers and collects the thought so that it should not extend beyond the partition. And this too is an aspect of the revelation of His G-dliness, blessed be He — namely, the aspect of Elokim [G-d], which is the aspect of the holy tzimtzum [contraction]. For through this is the essential perception, as above. And therefore, “not in haste shall you go out” — “not in haste” specifically. For this is the essential perception — in the aspect of “Wait,” as above. For there is no pursuer chasing the thought — the aspect of Egypt and the Sitra Achara, which would require haste to flee, as above. Rather, their perception is in its completeness in the aspect of “Hashem [is] Elokim” — in the aspect of “running and returning” (Yechezkel 1:14) — in the aspect of “Wait,” the aspect of Keser, as above. And this they will merit in the future, when the aspect of the Full Name will be revealed — that “Hashem is HaElokim”. Blessed is Hashem forever, Amen and Amen. This halacha is built on Likutay Moharan I:6 (“Call Yehoshua”), which teaches that t’shuvah = Keser (Crown), and that the one who comes to purify himself is told “Wait” — a word whose root (k-t-r) is shared with Keser. One merits this through silence in the face of humiliation: the “back” of the Divine Name Ehyeh equals dam (blood, 44), which is transformed through silence (dom) into the aspect of Adam (man). Reb Nosson maps this onto the Pesach–S’firah–Shavuos arc with breathtaking precision. Pesach = the father taking the child’s hand (arousal from Above). S’firah = the father lets go; the child must walk on his own (seven “clean weeks” of purification from dam niddah). Shavuos = Keser, the ultimate perception, the silence that is above speech. The omer offering is barley — animal food — because the penitent, in genuine shame, makes himself like a speechless beast. The waving (t’nufah = t’nu peh, “give a mouth”) itself is the prayer to be elevated from animal to speaking man. And the visual key to the whole teaching: chametz (ches = closed = no mouth) versus matzah (hai = open = five outlets of speech). At the beginning of t’shuvah, one must flee chametz (the leavened mind) in haste. But at the summit — Shavuos — the Two Loaves are chametz, because there the “leavening” is holy: one deliberately slows down, waits, does not rush past the partition. The ultimate knowledge is “that we do not know.” The seven weeks are t’shuvah upon t’shuvah: each Shabbas rectifies its seven days, and the seventh Shabbas rectifies all seven Shabbosos — seven times seven, Shabbas Shabboson. This is why, if Yisrael kept two Shabbosos, they would be immediately redeemed. And in the future, “not in haste shall you go out” — for there will be no Sitra Achara to flee, and the Full Name (“Hashem is HaElokim”) will be revealed. ✺ Na Nach Nachma Nachman MayUman ✺
אות יג וזה בחינת ספירת העומר. שעל ידי הספירה והמנין שסופרין ישראל את הימים. שהוא מנין דקדושה. על ידי זה מגביהין ומרימין את בחינת המנין והמספר שהוא אחר הבריאה בחינת חסרון מגביהין אותו לבחינת למעלה מהמנין וממשיכין רוח החיים להשלים החסרון שהוא בחינת מנין כי מנין דקדושה שסופרין ישראל את הימים לצאת מטומאה לטהרה. זה בחינת אנחה דקדושה שמתאנחין על חסרון הרוח חיים דקדושה. כי כל המנינים שבעולם הם בבחינת אנחה כנ"ל כי כל מי שמונה איזה דבר הוא רוצה להשלים מה שחסר עד תשלום המנין ורוצה להשלים החסרון על ידי המנין כנ"ל וכשהמנין הוא בעסקי עולם הזה והבליו. כגון בתאוות ממון וכיוצא שרוצה שיהיה לו סכום ממון הרבה אז אינו משלים החסרון על ידי המנין כי אדרבא המנין הוא בבחינת חסרון כי המנין הוא בבחינת אחר הבריאה וכו' כנ"ל. וזה המנין הוא בבחינת האנחה של הרשעים שמקבלים מהרוח סערה של עשו איש שעיר שנפשותיו רבים שפירוש רש"י שם כי הוא רחוק מאד מאחדותו יתברך. ועל כן אף על פי שהרוח סערה שלו גדול בשעתו. ועל כן הם נקראים רבים בחינת ריבוי המנין והמספר בחינת בקשו חשבונות רבים. בחינת רשות הרבים שהוא הסטרא אחרא אף על פי כן הם חסרים תמיד. ואין להם שום שלימות מאחר שרחוקים מחי החיים שמשם עיקר שלימות החסרון וכו' כנ"ל. ועל כן יש לו מנה מבקש מאתים וכו' כנ"ל כי אינו יכול להשלים חסרונו תמיד מאחר שרחוק מרוח חיים דקדושה שהוא בחינת אחדותו יתברך ונמשך אחר רוח סערה שחסר מכל שהוא בחינת רבים בחינת ריבוי המנין והמספר וכו' כנ"ל וזה בחינת דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת כי עיקר שלימות כל החסרונות היא על ידי הדעת שהוא התורה שמשם עיקר תוצאות הרוח חיים שמשלים כל החסרונות כנ"ל אבל העובדי כוכבים שרחוקים מהתורה שהיא עיקר הדעת על כן בוודאי הם חסרים ואין להם שום שלימות כלל. כי כל הגדולה והעישורת שלהם חסר מהורח חיים ועל כן באמת העשירות שלהם אינו נחשב לכלום בבחינת דעת חסרת מה קנית ועל כן אינם ממלאים תאוותם בעשירותם לעולם. אבל מי שזוכה לדעת שהוא התורה הוא ממשיך משם הרוח חיים דקדושה ואזי אינו חסר כלום מאחר שמקושר להרוח חיים שמשם שלימות כל החסרונות:
Based on Likutay Moharan I:7 — "V'Aileh HaMishpatim" — Emunah
אות יד ועל כן על ידי המנין דקדושה שהוא ספירת העומר. שסופרין הימים עד חג השבועות כדי לצאת מטומאה לטהרה לזכות לקבלת התרוה בשבועות. נמצא שהוא בחינת אנחה דקדושה. שנמתאנחין ומתגעגעין לזכות ליום החמשים שהוא קבלת התורה שמשם שעיקר השלימות כי משם עיקר הרוח חיים כנ"ל על כן על ידי המנין והספירה על ידי זה דייקא יוצאין מטומאה לטהרה דהיינו שיוצאין מרוח הטומאה וזוכין לרוח טהרה רוח חיים דקדושה על ידי שמגביהין בחינת המנין והמספר אל הקדושה על ידי שמונין הימים לזכות לקבלת התורה שמשם עיקר שלימות החסרון שוא בחינת מנין כנ"ל. ועל כן סופרין אל הנפת העומר שעורים. עומר שעורים. זה בחינת שמכנעין עשו איש שעיר. ומגביהין הרוח חיים שנבלע בתוכו אל הקדוה. ועל כן מגביהין אותו בכל הו' קצוות כי המשכת הרוח חיים הוא בחינת ואו כנ"ל. וזה בחינת מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי להעביר טללים רעים. היינו כדי להכניע הרוח רעה רוח הטומאה ולברר משם הרוח חיים דקדושה מתוך הרוח סערה שהוא בחינת שעורים לשון סערה כמו שכתוב כשעירים עלי דשא. כי שעורים הוא מאכל בהמה שהוא בחינת רוח הבהמה היורדת למטה שהוא בחינת הרוח סערה כנ"ל. ועכשיו מגביהין ומניפין העומר שעורים כדי להכניע הרוח סערה ולהגביה הרוח חיים לבר מתוכו כנ"ל. ואז מתחילין לפסור הימים כדי לקשר מספר הימים הם בחינת חסרון כנ"ל אל הרוח חיים דקדוה ששם עיקר שלימות החסרון של כל המנינים והמספרים שבעולם. ואי אפשר להשלים החסרונות של המספרים כי אם על ידי בחינת ספירת העומר על ידי שמקשרין המנין למעלה מהינין שם שלימות כל החסרונות. כי ממנו תוצאות חיים וכו' כנ"ל. ועל כן סופרין משבת לשבת ממחרת השבת עד ממחרת השבת כי יו טוב נמי איקרי שבת כמו שאמרו רז"ל. כי עיקר שלימות המנין הוא על ידי שבת כנ"ל:
Based on the Torah "V'Aileh HaMishpatim" — Emunah, in the first volume, Siman 7, on page 8b — see there the entire Torah from beginning to end.
אות טו וזה בחינת תספרו חמשים יום. ובאמת אין סופרין רק מ"ט יום. אך באמת עיקר התיקון והשלימות של כל החסרונות שהם בחינת מנין ומספר. הוא על ידי בחינת יום החמשים הוא קבלת התורה כנ"ל כי יום החמשים שהוא שער החמשים הוא בבחינת למעלה מהמנין למעלה מהבריאה כי אי אפשר להשיגו בזה העולם ועל כן נאמר במשה ותחסרהו מעט מאלקים. כי איתא שמשה זכה למ"ט שערי בינה אבל שער החמשים לא השיג עד לעתיד. ומחמת שלא השיג עדיין שער החמשים נאמר עליו ותחסרהו מעט מאלקים כי עדיין נחסר לו מעט כי עיר השלימות הוא בשער החמשים שהוא למעלה מהבריאה וכו' כנ"ל אבל באמת אי אפשר להשיגו בזה העולם. ומשה רבינו זכה השלים ולהגביה כל החסרונות למעלה למעלה עד שהיה בחינת כל החסרונות נשלמים והיו סמוכים ממש לשלמות החסרונות שזהו בחינת מ"ט שערי בינה שהם סמוכים בתכלית לשער החמשים. שמשם תכלית השלימות. כי זה עיקר התכלית שיהיו החסרונות שהם בחינת כלל העולם סמוכים ממש לבחינת שלימות כל כחסרונות כי בחינת שלימות בעצמו שהוא שער החמשים אי אפשר להמשיך בזה העולם שלא יתבטל העולם וזה בחינת תספרו חמשים יום שצריכין לקשר ולהעלות כל המספרים עד יום החמשים ואז נכללין החסרונות בהשלימות וממשיכין הרוח חיים משם להשלים החסרונות הכלולים בהמספרים של זה העולם שעל ידי זה יוצאין מטומאה לטהרה שזוכין לצאת מן רוח הטמאה רוח סערה וזוכין לרוח חיים דקדושה וכו' כנ"ל:
~ 1 ~
אות טז וזה בחינת מילוי הלבנה בחינת והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וכו' כי מילוי הלבנה מפגימתה זה בחינת שלימות החסרון כי החסרון הוא בחינת חסרון ופגימת הלבנה שהוא בחינת מלכות שנתמעטה על ידי הקיטרוג שמשם באים כל החסרונות של השפע ועל ידי מ"ט יום של ספירת העומר שהוא בחינת שבעתיים בחינת מזוקק שבעתיים על ידי זה נשלם כל החסרונות כנ"ל. שזהו בחינת מילוי חסרון ופגימת הלבנה:
And this is the aspect of Pesach and Yetzias Mitzrayim. For the essential galus Mitzrayim was on account of the blemish of Eretz Yisrael, which is the aspect of the blemish of emunah, t'filah, and nissim — through Avraham having said, "Bamah aida?" ("How shall I know?"). And through this he blemished the aspect of Eretz Yisrael, which is the aspect of emunah, etc. (as all this is explained well there in the Torah cited above). And now on Pesach is Yetzias Mitzrayim, the time of geulah and the nissim which Hashem Yisbarach performed for us — wondrous and awesome and mighty miracles and wonders — and He took us out of Mitzrayim in order to bring us to Eretz Yisrael, as explained in many p'sukim. As it is written, "And He took us out from there in order to bring us to the land which He swore to our forefathers." And similarly in many p'sukim and throughout the entire Torah: that the essential purpose of Yetzias Mitzrayim was to come to Eretz Yisrael. And all of it is for the sake of the holy emunah — in order to merit complete emunah, which is the very essence of everything. And this is the essential avodah of a person all the days of his life. And for this reason a person comes to this world — in order to merit emunah, in order to recognize Him Yisbarach, which is the ultimate purpose of all purposes. And the entire purpose of Yetzias Mitzrayim, Mattan Torah, and all the awesome signs and wonders which Hashem Yisbarach performed with our forefathers and with us from the day of Yetzias Mitzrayim until this very day, in every generation — all of it is in order to publicize His Divinity, to know and to make known and to become known that He is the Ruler, He is the Former, He is the Creator, Yisbarach v'Yis'aleh Sh'mo forever — so that we should merit complete emunah in truth.
אות יז וזה בחינת שבעה ושבעה מוצקות לנרות המובא בסוף המאמר ראיתי והנה מנורת זהב הנ"ל שהם מ"ט אורות וכו' עיין שם. וזה בחינת מ"ט ימי העומר שעל ידם זוכים להמשיך הרוח חיים מהתורה להשלים החסרונות שהוא בחינת ונהר יוצא מעדן וכו' עיין שם. וזה בחינת כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף וכו'. כי אסור למנות את ישראל כי המנין הוא בבחינת חסרון כנ"ל. בחינת חסרון הרוח חיים ועל כן על ידי זה יכול לשלוט נגף ח"ו. כמו שכתוב ולא יהיה בהם נגף שהוא הסתלקות הרוח חיים על ידי המנין שהוא בחינת חסרון כנ"ל. ועל כן נקרא המנין והמספר מפקד כמו שכתוב ויתן את מספר ומפקד העם כשצוה דוד למנות את ישראל. כי מפקד לשון חסרון כמו שכתוב ולא נפקד ממנו איש (וכמו שפירש רש"י שם). כי כל המנינים הם בבחינת חסרון ועל כן נקראים בלשון מפקד לשון חסרון כנ"ל ועל כן אסור למנות את ישראל. כי אם על ידי שיתנו כפר נפשם לצדקה לקרבנות. כי על ידי הקרבנות מכניעין הרוח סערה רוח הבהמה ומבררין משם הרוח חיים דקדושה ואז נשלמים כל החסרונות. ואז עולה המנין שהוא החסרון לבחינת שלימות ונמשך רוח החים בתוך המנין והחסרון. ואז דייקא מותר למנות. וזהו כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם דהיינו כשתרצה לשאת ולהגביה בחינת המנין שיושלם החסרון הבא מבחינת מנין. וזהו לפקודיהם לשון חסרון היינו כשתרצה לשאת המנין ולהשלים החסרון אזי ונתנו איש כפר נפשו לה' וכו' ולא יהיה בהם נגף. כי על ידי הצדקה של הקרבנות ממשיכין הרוח חיים וניצולין מהנגף שהוא הסתלקות הרוח חיים הבא על ידי המנין כנ"ל. וזה בחינת צדקה וזה בחינת פדיון שמונין המעות כפי המספרים שצריכין על פי כוונות ועל ידי זה עושין פדיון וממשיכין רוח חים להחולה כי עיקר החולאת הוא בחינת הסתלקות הרוח חיים בחינת חסרון ששרורשו מבחינת מנין וכו' כנ"ל ועל כן על ידי המנין דקדושה שמנין המעות על פי כוונות על ידי זה מגביהין המנין והמספר אל הקדושה כי זה כלל שאין הדין נמתק אלא בשרשו ואזי כשממתיקין בחינת המנין והמספר בשרשו על ידי זה זוכין להמשיך הרוח חיים שהוא בחינת שלימות החסרון והמנין. ועל ידי זה ממשיכין רוח חיים להחולה. והעיקר על ידי שנותנין המעות לצדקה. כי צדקה הוא בחינת רוח חיים כמו שכתוב בארח צדקה חיים. כי העני בבחינת חסרון שחסר מכל טוב ועיקר העניות נמשך מחסרון ופגימת הלבנה כידוע. ועל ידי שמרחם עליו ונותן לו צדקה ומשלים חסרונו בבחינת פתוח תפתח את ידך לו וכו' די מחסורו אשר יחסר לו. על ידי זה מרחמין עליו מן השמים ונמשך עליו גם כן בחינת שלימות החסרון שהוא הרוח חיים דקדושה ועל כן צדקה תציל ממות שהוא הסתלקות הרוח חיים כי על ידי הצדקה שממלא חסרונו של העני נמשך הרוח חים שהוא שלימות החסרון בחינת בארץ צדקה חיים כנ"ל.ועל כן נאמר בצדקה ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמם והריקותי לכם ברכה עד בלי די דהיינו שלימות כל החסרונות שנמשך הברכה עד בלי די כי עיקר שלימות החסרונות הוא על ידי צדקה כנ"ל:
~ 2 ~
אות יח ועל כן מתחילין לומר טל ביום ראשון של פסח. כי טל הוא בחינת ט"ל אורות שהם כלולים בהו' של השם שמשם עיקר המשכת הרוח חיים דקדושה. שהוא בחינת וא"ו כנ"ל. וזה בחינת שכללו רז"ל ט"ל ורוחות יחד כמו שאמרו רז"ל טל ורוחות אינן נעצרין וכמו שכתוב משיב הרוח ומוריד הטל. כ הטל הוא בבחינת הרוח חיים דקדושה ועל כן כללו טל ורוחות בברכת מחיה המתים כי עיקר תחית המתים הוא על ידי הרוח חים דקדושה בחינת מארבע רוחות באי הרוח הנאמר בתחית המתים של יחזקאל. ועל כן מתחילין טל ביום א' דפסח. כי זה עיקר יציאת מצרים שיצאו מבחינת מקצר רוח וזכו לרוח חיים דקדושה כנ"ל:
And behold, it is explained in the Torah cited above that it is impossible to merit emunah except through emes, as it is written, "And righteousness shall be the belt of his loins, and emunah the belt of his waist." And the Zohar asks: this is righteousness, this is emunah — what is the difference? Rather, when tz'dek is joined with emes, it becomes emunah. It turns out that the essence of emunah is through emes. And we have already explained these matters somewhat. And there is yet more to explain further, with Hashem's kindness. For in truth, the essence of emunah is in that which the intellect does not comprehend, for in that which the intellect does comprehend it is not called emunah, since one understands the matter from one's own da'as. And if so, since one does not understand the matter, how can one come to emunah? Therefore, the essence of emunah is through emes. For it is fitting for a person of understanding, one who has a brain in his head and desires the tikkun of his soul and his true success, to look at the emes very, very well, with the eye of truth, without contentiousness or provocation. For through contentiousness one can turn all manner of truths into falsehood, chas v'shalom. And all the arguments that are spoken in truth can be turned from one extreme to another without end or limit. Nevertheless, the emes is one.
אות יט ועל כן מפטירין בפרשת תחיית המתים של יחזקאל בשבת חול המועד פסח. וזה בחינת שבת הגדול קודם פסח כי עיקר המשכת הרוח חיים דקדושה הוא משבת כנ"ל. ועל כן נקרא שבת הגדול כי על ידי שבת יוצאין מגלות מצרים שהוא בחינת מקצר רוח וזוכין לבחינת אריכת הרוח חים דקדושה בחינת ארץ אפיים ורב חסד ועל כן נקרא גדול כי זוכין שיהיה הרוח חים דקדושה גדול הפך מקצר רוח כנ"ל. וזה נמשך משבת דייקא שמשם עיקר הרוח חים דקדושה כנ"ל. ועל כן לקחו אז את הקרבן פסח שהוא הכנעת הרוח סערה רוח הבהמה הרב דסטרא אחרא ולברר מתוכו הרוח דקדושה וכו' כנ"ל:
~ 3 ~
Loading comments…