תשעה באב ושאר תעניות ד
ליקוטי הלכות - Likutay Halachos
הלכה ד אות א על פי התורה חדי ר' שמעוןעיין שם בסימן ס"א ושם מבוארשעל ידי פגם אמונת חכמים עוליםעשנים סרוחים וכו'. ועל ידי זהנחלקה עצתו וכו'.
LIKUTAY HALACHOS — ORACH CHAIM, PART III
וזה עיקר מרירת העצר של חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם שהכל היה על ידי שגמו באמונת חכמים כמו שכתוב ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים (וכמו שאמרו רז"ל במסכת שבת) ומאז אין לנו שום עצה. כמו שכתוב אבדה עצה מבנים וכו' וזהו אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם היינו עלידי עשנים סרוחים שמבלבלין החכמה שבמוח בחינת נסרחה חכמתים על ידי זה אבדה עצה מבנים וכנ"ל ועל זה צועק דוד המלך עליו השלום עד אנה אשית עצות בנפשי וכו' שזה נאמר על הד' גליות כמו שפירש רש"י שם שעיקר הצרה מה שאין יכולין לשית עצוןת בנפשו כל אחד על מה שצריך. כי האדם צריך עצות הרבה בזה העולם כל ימי חייו כדי שיוכל להציל עצמו ממה שצריך להנצל שלא יאבד שתי עולמות ח"ו. כי מי שיש לו מוח בקדקדו ראוי לשית לב על אודותיו מה נעשה עמו בזה העולם. ועל מה בא לזה העולם לעבור בדאגות וצרות ויגונות וכעס ומכאובות כאלה וסופו לעפר ישוב למקום עפר רימה ותולעה. ומי יודע איך יצא משפטו ודינו בים הדין הגדול והנורא כי גדול יום הוא ונורא מאד כמו שכתוב אום ונורא הוא ומי יכילנו בוודאי צריך כל אדם לפקח על עסקיו ולשית עצות בנפשו אולי יוכל למלט נפשו. והעיקר הוא עצות אמתיות. כי עיק תכלית כל החכמות הם העצות כי בוודאי אין זה חכמה לעשות קני שריפה נפלאה בחכמה גדולה. ואחר כך הוא בעצמו נהרג על ידה כשאר כבר אירעו הרהמעשות כאלה כמובא וכמו שאמרו רז"ל סדנא בסדניה יתוב. (ועיין מזה במקום אחר בהלוכת סוכה) ועל כן בוודאי עיקר החכמה הוא כשמצליח על ידי זאת החכמה דהיינו כשיוצא לו מהחכמה עצה שיצליח על ידה. אבל גם כשמצליח בזה העולם על ידי החכמה. עדיין אין זה עצה שלימה באמת כי העולם הזה צל עובר ועיקר העצה שלימה באמת הוא כשזוכה להצליח ל ידה בעולם הנצחי. ועצה כזאת אי אפשר להשיג כי אם על ידי אמונת חכמים ולהתקרב אליהם ולתלמידיהם ולספריהם הקדושים שהם מלאים עצות אמתיות עצות עמוקות. כי גם בעבודת ה' בעצמו יש כמה וכמה עצות שהבעל דבר מתערב בהם ומהפך אותם לרעה. כי התורה יש בה שני כחות זכה וכו' לא זכה וכו' כמו שכתוב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ועל כן צריכין לשמש הרבה צדיקים וכשרים אמיתים כדי לזכות לעצות שלימות אמיתיות בכל יום ובכל עת:
And at first glance it is impossible to understand anything there. However, after a little study, one can derive from there certain introductory principles [hakdamos] that Rabbainu, of blessed memory, certainly intended, as is clear to one who examines closely (aside from other matters and principles that are there, which are difficult to grasp). And it is this: that his intention there is that through t’shuvah one merits the aspect of the unification of time [his’achadus ha’z’man] — that the time becomes unified and shortened, which is the aspect of above time [l’ma’alah mai’ha’z’man]. And so too it is explained in Sefer Alef-Bais HaShaini (under “T’shuvah,” siman 1): that the day a person does t’shuvah, he is above time. And similarly, Yom Kippur is above time. And this is his intention here. And through this — that one merits through t’shuvah the aspect of above time — through this one hears the kol of holiness, the aspect of “The voice is the voice of Yaakov.” And this is explained there in most of the matters that are written there (see there well and you will find them). And by way of example, I will explain what I copied above, and from it you can infer the rest. “The voice is the voice of Yaakov — a proclamation [karoz]. Eisav — and he raised his voice.” Meaning: through meriting to hear the aspect of “The voice is the voice of Yaakov,” through this the voice of Eisav is subdued. And this is accomplished through t’shuvah, through which one merits the aspect of above time, as above. And this is: “Yitzchak — time — kuf tzaddik — sleepers” — meaning, Yitzchak is the aspect of z’man [time], for the letters of Yitzchak spell kaitz chai [“the living end”]. And it is found that the letters kuf-tzaddik are the aspect of “sleepers,” etc., which is the aspect of time. “Yitzchak son of Avraham — time — became unified” — meaning, the aspect of the unification of time, the aspect of above time, which one merits through t’shuvah. And this is the aspect of “Yitzchak son of Avraham,” as he goes on to explain: “Avraham who loves Me. In his eyes like a few days, through his love” (B’raishis 29:20) — meaning, Avraham is in the aspect of above time. For Avraham is the aspect of ahavah [love], the aspect of “Avraham who loves Me.” And love is the aspect of the unification of time, as is written: “In his eyes like a few days, through his love.” And ben [son] is the aspect of t’shuvah, as is written: “A remnant will return — your son” (Y’shayahu 10:21). Through which one merits the aspect of above time, the aspect of “If you return, I will restore you — before Me you will stand” (Yirmiyahu 15:19) — which is the aspect of above time. It emerges that “Yitzchak son of Avraham” hints that the time — which is the aspect of Yitzchak — becomes unified and ascends to the aspect of above time, which is the aspect of “Avraham who loves Me,” etc., as above — through the t’shuvah, which is the aspect of ben [son], the aspect of “a remnant will return — your son,” as above. And through this, the voice is heard — “The voice is the voice of Yaakov,” as above, as is explained there at the end of the matter. “And Yisro heard — the Splitting of the Sea and the War of Amalek.” The Splitting of the Sea is the aspect of the nullification of times [bittul ha’z’manim] — “And Hashem looked upon the camp of Mitzrayim through the pillar of fire and cloud, and He confounded them” (Sh’mos 14:24). The pillar of fire is night, and the cloud is day — and HaKadosh Baruch Hu mixed them up and nullified the times. The War of Amalek is t’shuvah — Moshe, Aharon, and Chur — Rashi explains: they were engaged in a fast, meaning t’shuvah. Through this — through the nullification of times through t’shuvah — “Yisro heard” — he heard the kol. And in this manner you can look and examine the rest of the matters explained there, in this way, as above. And you will be able to understand there somewhat, if you examine well — “only its edge you will see” and understand somewhat, not all of it. And this is the aspect of hearing the kol Shofar on Rosh HaShanah, which is yoma d’dina [the Day of Judgment], the aspect of G’vuros Yitzchak [the Severities of Yitzchak]. And then we blow the Shofar. For on Rosh HaShanah the awakening of t’shuvah begins, for it is the first day of the Ten Days of T’shuvah. And through the t’shuvah that begins on Rosh HaShanah, one merits the aspect of above time — which is the aspect of “Yitzchak son of Avraham,” as above. Meaning, Yitzchak — which is the aspect of time — ascends and is included in the aspect of “Avraham who loves Me,” which is the aspect of above time, through the t’shuvah, as above. And through this, the aspect of “The voice is the voice of Yaakov” is revealed and heard, which subdues the voice of Eisav, the aspect of “and he raised his voice,” as above. And this is the aspect of the kol that goes out from the Shofar. For the Shofar is the aspect of t’shuvah — for it is the aspect of Binah [Understanding], t’shuvah, as is brought — the aspect of “From the narrow place I called to Y-ah.” And from there the kol goes out. For the revelation of the kol — the aspect of “The voice is the voice of Yaakov” — goes out from the Shofar, which is the aspect of t’shuvah, through which one merits the aspect of above time, through which the “voice of Yaakov” is heard and revealed — which is the aspect of the kol that goes out from the Shofar, as above. And therefore we blow a Shofar of a ram [ayil] — the aspect of the ayilo shel Yitzchak [the ram of Yitzchak], which is the aspect of time, which is sweetened and ascends to the aspect of Avraham, which is the aspect of above time, through the awakening of t’shuvah at the time of the blowing of the Shofar. Through this the kol of the Shofar is heard. For the main revelation and hearing of the kol is through the t’shuvah, as above. And therefore we bless the main blessing “lishmo’a kol shofar” [“to hear the sound of the Shofar”] and we do not bless “to blow the Shofar.” For the main thing is to hear the kol Shofar — namely, to merit t’shuvah then. And then one merits to hear the kol Shofar. For the kol is heard and revealed specifically through the t’shuvah, through which one merits the aspect of above time, as above. And this is the aspect of the sweetening of G’vuras Yitzchak that is sweetened on Rosh HaShanah through the aspect of Avraham and Yaakov. As is written in the holy Zohar: that Avraham and Yaakov hold onto Yitzchak so that he should not burn the world, chas v’shalom, etc. For G’vuras Yitzchak is the aspect of time, as above. And Chesed Avraham [the Kindness of Avraham] is the aspect of above time, as above. For it is found in the words of Rabbainu, of blessed memory, in another place, that the main z’man [time] is because the da’as [knowledge/awareness] is not in completeness. And the more the da’as is diminished, the more it seems that there is time. But when there is da’as, the time is nullified. And the more the da’as grows, the more one knows that there is no time at all — until, through the ultimate completeness of da’as, one can merit the aspect of above time entirely. And therefore during sleep, when the da’as departs entirely and only the ko’ach ha’m’dameh [imaginative faculty] remains, then it seems to a person that in a quarter of an hour, many years pass, as is perceived in a dream. It emerges that then a quarter of an hour is seventy years — for because of the lack of da’as, it seems that even a quarter of an hour is a great length of time. But afterward, when one awakens from sleep, one sees that the time that seemed in the dream to be many, many years is in truth only a quarter of an hour. It emerges that time is shortened through the da’as. And similarly, higher and higher — the more the da’as is greater, the time also becomes shorter — what seems to us while awake to be a great length of time, there where the da’as is greater, the time is shorter. And so on, higher and higher, until the ultimate completeness of da’as, where it is above time entirely, etc. (see there). And similarly with regard to makom [space] — the more the da’as is greater, the more the space is diminished, etc. (see there, all this, well, in Likutay Tinyana siman 61). It emerges that the main z’man is in the aspect of the lack of da’as, and conversely, the nullification of time is through the completeness of da’as. And the lack of da’as is the aspect of dinim [judgments/severities]. For the more the da’as is completed, the more the chesed and compassion grow (as is explained many times in the words of Rabbainu, of blessed memory). And therefore the main z’man is in the aspect of G’vuras Yitzchak, from which the dinim descend — which are in the aspect of the lack of da’as, through which the time grows greater. And conversely, Avraham, which is the aspect of love and chesed — which is the aspect of the enlargement of da’as, for mi’sitra di’y’mina mocha chivra k’chaspa [“from the right side, the brain is white like silver”] — therefore it is in the aspect of the nullification of times, as above. And this is the aspect of what is brought there in the aforementioned chapter headings, the verse: “When you are in distress … in the end of days … and you will return” (D’varim 4:30), etc. For acharis ha’yamim [“the end of days”] is the aspect of time, for there, in time, one can speak of “the end of days.” And there is the main hold of the dinim, chas v’shalom, as above. And this is: “When you are in distress and all these things find you … in the end of days” — in the end of days specifically, which is the aspect of the intensity of time, which is the aspect of the withdrawal of da’as, which is the aspect of severities and judgments, chas v’shalom, the aspect of “when you are in distress,” etc. And then one needs to do t’shuvah in order to merit the aspect of above time, which one merits through the t’shuvah, as above. And through this, the time is sweetened and ascends above time, and then all the dinim are sweetened — the aspect of “when you are in distress” — through the da’as that grows, which is the aspect of above time, etc., as above. And this is: “When you are in distress … in the end of days” specifically, as above — then “you will return to Hashem your G-d and you will hear His voice” specifically, as above. Meaning, you will do t’shuvah, and then you will merit the aspect of above time, and you will merit to hear the kol, as above. And then everything is sweetened, as above. And this is the aspect of the kol Shofar — that then G’vuras Yitzchak is sweetened through Avraham, etc. For then the time — which is the aspect of G’vuros Yitzchak — ascends to the aspect of “Avraham who loves Me,” which is the aspect of above time. And through this, the “voice of Yaakov” is heard and revealed, through which everything is sweetened, as above. And this is the aspect of the narrow end of the Shofar [maitzar ha’shofar], the aspect of “From the narrow place I called to Y-ah,” the aspect of “When you are in distress,” etc., mentioned above — which is the aspect of G’vuros Yitzchak, the aspect of time, as above. And from there specifically one hears “the voice of Yaakov,” which is the aspect of the kol that goes out from the Shofar, as above. For this is the main thing: to sweeten the din at its root and to transform the din to rachamim [mercy] — that the intensity of G’vuros Yitzchak, which is the aspect of time from which the dinim mainly take hold, chas v’shalom, the aspect of “when you are in distress,” the aspect of the narrow end of the Shofar, should be sweetened and ascend to the aspect of above time, the aspect of Avraham. Until from there specifically the kol is revealed and sweetened — for this kol cannot be heard except through the aspect of above time, as above. And now the kol is heard and revealed specifically from within the aspect of G’vuros Yitzchak, which is the Shofar of the ram — the ram of Yitzchak — the aspect of the narrow end of the Shofar. For one merits through the t’shuvah to sweeten G’vuros Yitzchak, until the time ascends to the aspect of above time, as above, until from there specifically the kol is heard — which is heard specifically through the time ascending above time, as above. And this is the aspect of the awakening from sleep at the time of the Shofar, as is brought — the aspect of “Awaken, you sleepers, from your slumber,” etc. For the main time is in the aspect of sleep, as above — for then there is the withdrawal of da’as, and then the time is greatly lengthened, etc., as above. And when one awakens from sleep, one sees that what seemed in the dream to be a very long time is in truth only a quarter of an hour, as above. It emerges that the awakening from sleep is the aspect of above time. And therefore the blowing of the Shofar is in the aspect of the awakening from sleep, the aspect of “Awaken, you sleepers,” etc. For then the time — which is the aspect of Yitzchak, the aspect of kuf-tzaddik — “sleepers,” etc., as above — ascends to the aspect of above time, which is the aspect of the awakening from sleep, as above. And therefore we blow a Shofar that is the horn of an animal [keren b’haimah]. For the main time is in the aspect of b’haimah [animal], which is the lack of da’as. For an animal has no da’as, only the imaginative faculty — which is the aspect of sleep, where there is only the imaginative faculty, and there the main time is, as above. And therefore all the animals, beasts, birds, and all the world — everything was created before Adam in the six days of creation. And Adam was created after them, at the end of the six days of creation. For he is farther from time than all of them, and closer to the aspect of above time, which is the aspect of Shabbos. For Shabbos is the aspect of t’shuvah, the aspect of Olam Ha’Ba [the World to Come], the aspect of “And you will return to Hashem your G-d” — which is the aspect of above time, the aspect of “And He blessed it above all the days and sanctified it above all the times.” For Shabbos Kodesh is blessed and sanctified above all the days and times, for it is in the aspect of above time. And the six days of creation are in the aspect of time, for they are in the aspect of Olam Ha’Zeh [this world], the aspect of “Today, to do them” (D’varim 7:11) — where the main time is. And therefore everything was created first, during the six days of creation, before Adam. For Adam is a bar da’as [one who possesses knowledge] — which is the defining characteristic of Adam. And therefore he is farther from time than all other creatures. And therefore he was created at the very end of time — namely, on the sixth day — so that he would enter Shabbos immediately, as our Sages, of blessed memory, said. Meaning, so that he would enter immediately into the aspect of above time, which is Shabbos. For this is the main purpose of the creation of Adam in this world: to connect the lower with the upper — to connect and elevate the aspect of time to the aspect of above time. It emerges that the main time is in the aspect of b’haimiyus [animality], the aspect of the absence of da’as, the aspect of sleep. And therefore we blow specifically a horn of an animal. For this is the main thing: to clarify and elevate the intensity of the hold of time to the aspect of above time — until from within the horn of an animal, which is the aspect of the absence of da’as, the aspect of time, from there specifically the kol of holiness is heard — the aspect of “the voice of Yaakov,” which is the aspect of the kol Shofar. For this kol is not heard except in the aspect of above time, as above. And now this kol is heard from within the Shofar, from the horn of an animal specifically. For this is the main thing: to elevate the intensity of the hold of time to the aspect of above time, until from there specifically the kol is heard, etc., as above. For the horns of an animal grow from the excess of their brain, as is seen tangibly. And the brain of an animal is so coarse that from the excess of the brain, physical horns grow. For a human being, who possesses da’as — when he merits the completeness of da’as until the da’as grows so much that the vessels of the brain cannot contain the growth of the da’as — then this brain-overflow that cannot enter within becomes the aspect of makifin [surrounding lights]. And this is the aspect of karnayim [horns/rays], the aspect of the radiance of the skin of the face [kirun or ha’panim], as Moshe Rabbainu merited. But an animal, which has no da’as — from the excess of the brain, actual physical horns are made. For in truth, the da’as is above time and above space, for above time and above space are in one category (as is understood from the words of Rabbainu cited above). And therefore the makifin of a person — which are the main completeness of the da’as — cannot be clothed in time and space at all. But in an animal, the excess of the brain that cannot enter the brain breaks through and emerges, and from them physical horns are made that have no vitality or taste at all — only very coarse matter. And on Rosh HaShanah we take the horn of the Shofar — which is the keren ha’yovel [the horn of the Jubilee] — and from there specifically we reveal the “voice of Yaakov,” which is the kol Shofar. For now the aspect of the horn of the animal — the aspect of space and time, the absence of da’as, the aspect of sleep, the aspect of G’vuros Yitzchak — is sweetened and ascends to the aspect of “Avraham who loves Me,” the aspect of above time, the aspect of the awakening from sleep. And from there specifically the “voice of Yaakov” is heard, etc., as above. And this is the aspect of the reddening of the face of the one who blows [his’admus p’nai ha’tokei’a] — which is the aspect of makifin, which are the aspect of the 370 lights of the light of the face. And this is the aspect of the radiance of the face of Moshe. And through this he has the power to blow the Shofar — to bring out the kol Shofar from within the horn of the Shofar, the horn of an animal. For he elevates the horn of the animal to the aspect of the radiance of the light of the face — namely, he elevates the absence of da’as to the completeness of da’as. This is the aspect of the ascent and unification of time to the aspect of above time — through the sweetening of G’vuros Yitzchak through Chesed Avraham. And then the “voice of Yaakov” is heard — which is the kol that goes out from the Shofar, etc., as above. And this is the aspect of T’kiah, Sh’varim, T’ruah, T’kiah. T’kiah is the aspect of Avraham, chesed, as is brought. For the T’kiah is a long, simple sound [kol aroch pashut] — the aspect of above time, which is entirely long, entirely good, and there is no change there at all. Sh’varim is the aspect of Yitzchak, the aspect of g’vuros, the aspect of “when you are in distress … in the end of days” — the aspect of time. And therefore it is several rapid sounds. For there, in time, there are changes and the division of times [his’chalkus ha’ittim]. And this is the aspect of the division of the sounds of the Sh’varim. For the vitality of time comes from the aspect of sounds and melodies [kolos v’nigunim] — which is the aspect of the seven sounds that David said, which correspond to the seven days of creation. And as is understood from the story of Rabbainu, of blessed memory, about the Seven Beggars — on the third day, when the one with the speech impediment came, etc. (see there) — that each day he came with songs and melodies that contained all the wisdoms, etc. (see there). For in truth, the main vitality of time comes from the aspect of the intellect, which is the aspect of above time. And therefore the main vitality of time is from the aspect of sounds that are in the aspect of above time, as above. And therefore the division of the sounds of the Sh’varim is the aspect of time, the aspect of the division of times and seasons — which is drawn from the aspect of G’vuros Yitzchak. And it is sweetened through Chesed Avraham, which is the aspect of above time, the aspect of a long, simple sound without any division, etc., as above. T’ruah is the aspect of Yaakov. Yaakov connects and joins the two aspects together — namely, Avraham and Yitzchak — as is known. Meaning, Yaakov is comprised of both of them, and he is the aspect of the unification of time [his’achadus ha’z’man] — namely, he connects, joins, and elevates the division of time and unifies it and draws it close until it ascends to the aspect of above time. And this is the aspect of the T’ruah, which is also several divided sounds, but they are very short — shorter than the sounds of the Sh’varim — and much more rapid. This is the aspect of the unification of time, where one draws together and unifies the time — the aspect of “the time became shortened,” as mentioned in the aforementioned ma’amar. And through this — through the time becoming unified through the aspect of Yaakov, which is the aspect of the T’ruah — through this one merits to return to the aspect of above time. And this is the aspect of the final T’kiah — that one returns and ascends to the aspect of above time. And this is the aspect of Malchus David [the Kingship of David] that is hinted at in the final T’kiah — the aspect of Malchus Moshiach [the Kingship of the Messiah], which is Malchus di’k’dushah [Kingship of holiness]. For this is the main aspect of Rosh HaShanah: that we pray extensively for the revelation of His Kingship over us through the sprouting of the Keren Moshiach ben David [the horn of the Messiah, son of David]. For the main time is in the aspect of Malchus, which governs the world that is in time and in measure. And therefore the aspect of Malchus is called acharis ha’yamim [“the end of days”], which is the aspect of time — for there is the entire order of times. And the main creation of the world — which is the coming-into-being of time — was made in order to merit connecting the time to the aspect of above time. For this reason Adam was created on the sixth day, so that he would enter Shabbos immediately, as above — so that he would immediately connect the time of the six days of creation to the aspect of Shabbos, which is the aspect of above time, as above. But through the complaint of the moon, who said “It is impossible for two kings to use one crown,” she was diminished. And the diminishment of the moon is the main aspect of time — which comes through the diminishment and smallness of the intellect. And this is the aspect of the diminishment of the moon, for the main vitality is the intellect (as is brought in another place). And therefore the main time is in the aspect of the sleep of night, when the ma’or ha’katan [the small luminary] rules, for “the governance of the night.” For there the main time is, in the aspect of the diminishment of the moon, as above. And in the future, the deficiency of the moon will be filled, and the light of the moon will be like the light of the sun, and then time will be nullified entirely, as is written: “And it will be one day known to Hashem — not day and not night” (Z’charyah 14:7) — which is the aspect of the nullification of time. And now, on Rosh HaShanah, which is the first day of the year, we need to engage in this tikkun immediately. For immediately at the beginning of the year, when the first day of the year begins — which is the beginning of time — we need to elevate immediately all the time of the year to the aspect of above time. Through this, all the dinim that take hold in the aspect of “the end of days,” the aspect of “when you are in distress,” are sweetened. For this is the main purpose of all our service: to clarify and elevate the aspect of Malchus to its original place — that the end of deed should ascend to the beginning of thought — that the deficiency of the moon should be filled again, and the light of the moon should be like the light of the sun, and all the time should be included in the aspect of above time. And therefore one needs to do this immediately on Rosh HaShanah, on the first day of the year. And this is the aspect of “Constantly the eyes of Hashem your G-d are upon it, from the beginning of the year until the end of the year” (D’varim 11:12) — “At Rosh HaShanah it is judged what will be at its end” — that the end of the year ascends to Rosh HaShanah. And this is the aspect of drawing together the end of time to its beginning. For “This day is the beginning of Your works, a remembrance of the first day” — for on this day Adam HaRishon was created on the sixth day, so that he would enter Shabbos immediately, for this intention, as above — so that he would elevate all the time to the aspect of above time, as above. And then, when all the time ascends to the aspect of above time, all the dinim that take hold in the aspect of time — in the aspect of “the end of days,” the aspect of Malchus, where all the twenty-eight times are (fourteen for good and fourteen, etc.) — are sweetened. For from there descends the hold of the times for bad, chas v’shalom, because of the diminishment of the moon, which is the diminishment of the intellect and the intensification of time. But when one connects and elevates the time to the aspect of above time through the enlargement of the intellect, the change of times and seasons is nullified and all the dinim are sweetened — the aspect of “when you are in distress” that takes hold in the aspect of “the end of days.” And then everything becomes entirely good, drawn from the aspect of above time, which is entirely good, entirely long. And through this our judgment goes forth to light on Rosh HaShanah — for good, long life, and for peace and for all good. For from there everything is entirely good, as above. And this is the main sprouting of Keren Moshiach, which is Malchus of holiness. For Moshiach is in the aspect of above time. And therefore David HaMelech, peace be upon him, had no time at all in this world, and was fit to be stillborn. But in truth, Hashem, blessed be He, desires the tikkun of the world — for on the contrary, David specifically needs to be in this world, for he has the power to connect and elevate all the world to the aspect of above time. And therefore “days upon the days of the king were added” (T’hillim 61:7), until he lived seventy years in this world and merited to ascend to the aspect of above time, the aspect of “David, King of Yisrael, lives and endures” — which is the aspect of above time, that he lives and endures forever. And from him will come Moshiach, who is also above time, and he will rectify everything (as is explained in the words of Rabbainu, of blessed memory, on the verse “I have this day begotten you” (T’hillim 2:7) — that Moshiach will merit this intellect of the aspect of the nullification of time; see there, in Likutay Tinyana siman 61). And this is the aspect of “Blow the Shofar at the chodesh [new month], at the keseh [concealment], for the day of our festival” (T’hillim 81:4). “Which festival is it that the moon is concealed in it? This is Rosh HaShanah,” as our Sages, of blessed memory, said. For on Rosh HaShanah, both are together — Rosh HaShanah and Rosh Chodesh. And then the light of the moon and the light of the sun are joined together — for Rosh HaShanah is of the sun, and Rosh Chodesh is of the moon. And then the two need to ascend and be joined together, and the light of the moon should be like the light of the sun — which is the aspect of the unification of time, where the time ascends to the aspect of above time. And this is the aspect of the blowing of the Shofar, as above. And this is: “Blow the Shofar at the chodesh, at the concealment,” etc., as above. And this is the aspect of why Rosh HaShanah is called Yom HaZikaron [the Day of Remembrance]. For shich’chah [forgetfulness] is the aspect of the withdrawal of da’as, where the main time is, as above. But zikaron [remembrance] is the aspect of da’as, through which time is nullified, as above. For even with our intellect we can understand somewhat that there is no time at all. As we see tangibly: time goes and rushes, and it flies and soars like a passing shadow, until in truth, according to the flight of thought, one sees almost tangibly that there is no time at all. For where is the time of the entire world? And the main time is only because of the forgetfulness — because days and years pass, and over time, the earlier days are forgotten. And because of the forgetfulness, it seems as if it has already been a long and drawn-out time. But when one remembers well what happened from the beginning until now, and the day that passed many years ago is as if it stands now — through this one sees that there is no time at all. Although with our intellect we certainly cannot understand this matter in completeness — only some flash, in passing, as it were. The main principle is that zikaron, which is the completeness of da’as, is the aspect of above time. For the main time is because we do not have intellect, as Rabbainu, of blessed memory, said explicitly — namely, the aspect of forgetfulness, which is the aspect of sleep, the withdrawal of da’as. And therefore the verse exhorts: “Remember the days of the world; understand the years of each generation” (D’varim 32:7) — that all the days of the world and the years of each generation need to be elevated and connected to the aspect of zikaron, which is above time. And this is “Remember” — “remember” specifically. And this is through “understand the years,” etc. — namely, through the binah [understanding] and the da’as, through which the time of all the days of the world and the years of each generation is nullified. And therefore Rosh HaShanah is called Yom HaZikaron. For then, at the beginning of the year, one elevates all the time to the beginning of time, to the aspect of the nullification of time — which is the aspect of zikaron, as above. And this is the aspect of Malchuyos, Zichronos, Shofros. Malchuyos [Kingship verses] — this is the aspect of time, for there is the entire order of times, as above. And one needs to elevate the Malchus, the aspect of the order of times, to the aspect of above time, which is the aspect of Zichronos [Remembrance verses], as above. And then, when the time ascends to the aspect of above time, the kol is heard, as above — which is the aspect of hearing the kol Shofar, as above. And this is Shofros [Shofar verses], as above. And this is the aspect of “Yom T’ruah yihyeh lachem” [“A day of T’ruah it shall be for you”] (BaMidbar 29:1) — “yom” [day] specifically. For then the “day,” which is the aspect of time, ascends to the aspect of above time — which is the aspect of the T’ruah, the aspect of hearing the kol Shofar, as above. And then, through the kol Shofar — which is the “voice of Yaakov” — the voice of Eisav is subdued, as above, for he wishes to accuse then. And his main hold is in the time mentioned above, for he is the aspect of ais ra’ah [an evil time], etc. And through the t’shuvah, through which the time is nullified and the “voice of Yaakov” is heard — the aspect of the kol Shofar — through this, all the hold of the evil time is nullified. For now the time is nullified entirely. And then the voice of Eisav is subdued and nullified through the “voice of Yaakov,” etc., as above. And this is the aspect of “Remember what Amalek did to you” (D’varim 25:17) — “Remember” specifically. For Amalek, who is from the seed of Eisav — who is the Sitra Achara, whose sustenance comes only from the intensification of time, from the aspect of the evil time — the main way to subdue him is through the aspect of “Remember” — through the zikaron, which is the aspect of Rosh HaShanah, the aspect of the nullification of times, as above. And this is what Rashi explains there: “And his hands were faithful until the setting of the sun” (Sh’mos 17:12) — that he mixed up the hours for them and made the sun stand still. Meaning, he mixed up and nullified the order of times. For the Amalekites were counting the hours, as Rashi explains there. For from there is the main source of their sustenance — from the aspect of times and hours. And Moshe Rabbainu had the power to nullify the time, and he made the sun stand still and mixed up the hours — which is the aspect of the nullification of time. And through this he subdued and brought him down, as above. And therefore on Shabbos we do not blow the Shofar. For Shabbos is above time, as above. And then there is no need to blow the Shofar, which is the aspect of the nullification of times — for then there is no need to nullify, for it is already above time, as above. And this is what our Sages, of blessed memory, said: that blowing the Shofar is a skill [chochmah] and not a labor [m’lachah]. For in truth, blowing the Shofar is not a m’lachah at all, which is in the aspect of time. For all the m’lachos [labors] are in the six days of creation, which is the main time, where all the constrictions of all the labors exist — in space and in time. But the blowing of the Shofar is chochmah and not m’lachah, for it is above time, where all the labors are, as above. For it is chochmah — the aspect of the completeness of da’as, which is the aspect of above time, which is through the completeness of da’as, as above. And why do we not blow on Shabbos? Because of the decree that perhaps one will carry it four amos in the public domain [r’shus ha’rabbim]. For in truth, blowing the Shofar is chochmah and not m’lachah, which is the aspect of above time. And if so, why should it be forbidden to blow on Shabbos? But the reason is: lest one carry it four amos in the public domain. For Shabbos itself is above time, and then there is no bairur [clarification/sorting]. And therefore it is forbidden to blow on Shabbos — which is the aspect of clarifying and elevating the time to the aspect of above time. And on Shabbos it is forbidden to engage in this, for Shabbos itself is above time. And if one blows the Shofar on Shabbos — which is the aspect of bairur, where one clarifies and elevates the time to the aspect of above time — then we are concerned that perhaps one will carry it four amos in the public domain. Meaning, perhaps one will enter the public domain and carry it there. For there, in the public domain, is the main clarification — to clarify from the r’shus ha’rabbim to the r’shus ha’yachid [private domain]. For this is all our service during the weekdays: to clarify and elevate the holy sparks from the public domain to the private domain. And on Shabbos it is forbidden to engage in this through labors and works, for then there is no bairur, as is known. And therefore it is forbidden to blow on Shabbos because of this decree. For Shabbos is above time, and then it is forbidden to blow the Shofar to elevate the time to the aspect of above time, for then there is no bairur, etc., as above. And this is the aspect of “Remember the day of Shabbos to sanctify it” (Sh’mos 20:8) — “Remember” specifically, the aspect of above time. And this is: “Remember it from the first day of the week” — in order to connect and elevate the six days of creation, which are the aspect of time, to the aspect of Shabbos, which is above time, as above. Blessed is Hashem forever, Amain and Amain.
אות ב כי עיקר הקלקול התחיל מעצות רעות שהם עצת הנחש הקדמוני בחינת הנחש השיאני וכו' ומאז נתקלקל העם ועיקר התיקון התחיל מאברהם אבינו שממנו התחיל המנשכת התורה בעולם שנקראת עצה כמו שכתב לי עצה ותושיה. בחינת תרי"ג עטין כי אברהם זכה שהיו כליותיו נובעות חכמה כמו שאמרו רז"ל. כליותיו דייקא כי הכליות יועצות ושם עיקר גמר שלימות החכמה. כשזוכין על ידי החכמה לעצות אמתיות שינצל על ידם מרוח סערה של זה העולם ולהצליח על ידים לנצח. ועל כן אברהם זכה שנקרא יועץ להקדוש ברוך הוא כביכול. כמו שכתוב את מי נועץ ויביניהו וכו' וכתיב ואיש עצתו יודיענו שנאמר עלאברהם כמו שפירש רש"י שם. וכן כל הצדיקים נקראים יועצים כמו שכתוב המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו כי בהם נמלך ונתייעץ בבריאת עולמו:
Likutay Halachos - Hilchos Tisha B'Av v'Ta'aniyos 4
אות ג ועיקר חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם הוא בחינת פגם העצה שנחלקה לשנים שבא על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. שעל ידי זה מגרשין ישראל מארצם כמו שכתוב שם. ועל ידי זה אין יכולין להמתיק הדין על ידי בחינת קדש קדשים ועל כן על ידי זה נחרב הבית המקדש. ועל כן תיקנו להתענות הד' תעניות על זה כדי לתקן על ידי התעניות פגם עשנים סרוחים שהם מותרות האכילה שעולה אל המוח שבא על ידי פגם אמונת חכמים:
@import url('https://fonts.googleapis.com/css2?family=Cormorant+Garamond:ital,wght@0,400;0,600;0,700;1,400;1,600&display=swap');
אות ד וזה בחינת הג' צרות שאירעו בטבת שאז התחלת חורבן בית המקדש. כמו שכתוב כתב לך את עצם היום הזה והם נזכרים בסליחות של יו"ד בטבת. שנכתבה התורה יוונית. ומת עזרא הסופר ואז סמך מלך בבל וכו' שהוא התחלת החורבן. כי כל אלו הצרות תויים זה בזה. כי נכתבה התורה יוונית זה עיקר בחי פגם כתב ידינו ונותנים תוקף לכתב שלהם מאחר שהתורה הקדושה בעצמה נכתבה בכתב שלהם. וזה בחינת שמת עזרא הסופר שהוא הסופר הראשון שעסק ביותר לתק כיתבת התורה כראוי. ועל כן צרת מיתתו הוא שייכה לצרת כתיבת התורה בכתביהם שהוא ההיפך מהתיקון שעשה עזרע הסופר על ידי שהיה עוסק להיות סופר וכותב בכתבינו כדינו. והמשיך שלימות כתיבת ספרי התרוה בעולם ועל כן אז התחיל החורבן. כי עיקר החורבן על ידי זה על ידי פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נפגם כתב ידינו ומגרשין מארץ ישראל ונחלקה העצה. ואז אין שלימות להתורה על ידי שפוגמין בספרים אמיתיים של תורתינו הקדושה שעל ידי זה ראין יכולין להמשיך המתקה מקדש קדשים עיין שם ותראה איך כל זה קשור זה בזה:
:root{--primary:#2c1810;--accent:#8b4513;--gold:#b8860b;--bg:#faf6f0;--bg-alt:#f0ebe3;--border:#d4c5a9;--text:#2c1810;--text-light:#5a4a3a;--highlight:#fff8dc}
אות ה וזה בחינת מחלוקת השבטים עם יוסף. שגרם הגלות והחורבן. כי יוסף הוא בחינת הצדיק האמת. והשבטים אף על פי שהם כולם קדושים אף על פי כן קפץ השטן ביניהם והטעה אותם בעצות רעות כאלה למכור את יוסף הצדיק. כי גם צדיקים גדולים צריכים לשמור עצמם מאד ולבקש מהשם יתברך מאד להנצל מעצת נבערות. בפרט בענין מחלוקת ששם עיקר התגברות השטן שמכניס סברות בלב הצדיקים עד שנמדה להם שהם צריכים לרדוף את הצדיק האמת עד לחייו והכל נמשך מעצת הנחש הטעה את אדם הראשון והטעאה את קין היה בתחילבה גדול במעלה מאד (כמובן בכתבי האריזץל) והטעה אותו בעצות רעות להרג את הבל. וכן הוא בכל המחלוק. ובפרט המחלוקת שבין הצדיקים. וזהו וישלחהו מעמק ודרשו רז"ל מעצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון. כי אתה מרום לעולם ה'. וידו על העליונה תמיד. ואף על פי שמסר הבחירה לאדם. ועל כן ההכרח לעזור את האדם שיבחור לו עצה כרצונו. אף על פי כן מהשם יתברך גומר תמיד כרצונו. (ועיין מזה במקום אחר) כי עצת ה' לעולם תעמוד וכתיב כי ה' צבאות יעץ ומ יפר:
*{margin:0;padding:0;box-sizing:border-box}
אות ו ועל כן כשנתוועדו השבטים עם יוסף לא היה אפשר ליוסף לחזור ולהתחבר עמהם עדשהיאו את בנימין. כי בנימין הוא עיקר בחינת תיקון העצה השלימה האמיתיית. כי רק הוא נולד בארץ ישראל ששם בית המקדש ששם עיקר העצה כנ"ל ועל כן נקרא בנימין בן ימין בחינת עצות אמיתיית שהם בחינת לב חכם לימינו היפך עצות נבערות הם בחינת לב כסיל לשמאלו. כי י"ב השבטים הם בחינת שלימות כלליות העצה הקדושה שהוא כלל התורה שנקרא עצה כנ"ל. כי הם המטה שלימה שהעמיד יעקב אבינו שמהם יצאו כל זרע ישראל שקיבלו את התורה בהר סיני שהוא עיקר העצה השלימה כנל. כי י"ב שבטים הם בחינת י"ב אבני יעקב שנכללו כולם באבן אחת (המובא שם בהתורה הנ"ל עיין שם). שזהו בחינת מה שנכללי באבן שתיה בבחינת קדש קדשים שזוכין על ידי אמונת חממים שעל ידי זה נתרבין הספרים האמיתיים של התורה הקדושה שכל זה הוא בחינת שלימות העצה האמיתיית (כמובן שם כל זה עיין שם) ועל כן הזדרז יעקב מאד תיכף כשנולד יוסף לברוח מלבן כדי שלא יהיה נשלם ח"ו מטתו הקדושה בחוץ לארץ כמו שכתוב בזוהר הקדוש היינו כנ"ל כי שלימות מטתו היא שלימות העצה הקדושה שנשלמה על ידי בנימין שההכרח שתהיה נשלמת בארץ ישראל ששם הבית המקדש וקדש קדשים ששם עיקר העצה השלימה כנ"ל:
body{font-family:'Cormorant Garamond',Georgia,serif;font-size:18px;line-height:1.85;color:var(--text);background-color:var(--bg);text-align:justify}
אות ז ועל כן כשבאו אחי יוסף למצרים וראה שהם שבים בתשובה על מכירתו ואזי צריכים לחזור ולהתחבר עמהם ואז יהיה נגמר ונשלמת העצה. על כן לא רצה להתוודע להם עד שהביאו את בנימין. וגם אז הוסיף לצערם כדי שישובו בתשובה שלימה ביותר. והיה מצערם על ידי בנימין דייקא שצוה להטמין הגביע באמתחתו. זה רמז להם מה שפגמו על ידי מכירת יוסף הצדיק שהוא בחינת פגם אמונת חכמים שגרמו על ידי זה פגם העצה כנ"ל שעיקר הפגם מגיע לבנימין הצדיק שהוא עיקר שלימות העצה כי בית המקדש בחלקו וכנ"ל. כי בנימין היה נקי לגמרי מפגם העצות רעות שנמכין מעצת הנחש כנ"ל שגרם מתה לעולם כי בנימין היה נקי מכל זה. כי הוא מת בעטיו של נחש לבד אבל הוא בעצמו לא היה לו שום חלק בעטיו של נחש על ידי זה. ועל כן זכה באמת שנבנה בית המקדש וקדש קדשים בחלקו דייקא ששם עיקר תיקון העצה וכנ"ל. ועל כן רמז להם יוסף הפגם על ידי בנימין הצדיק שפגמו על ידי פגם אמונת חכמ ים הל שעיקר הפגם מגיע לבחינת בנימין שהוא בחינת הבית המקדש. שהוא עיקר בחינת שלימות העצה כנ"ל. גם הראה להם שעל ידי פגם אמונת חכמים גורמים שמעלילים על הצדיקי אמת שהם בעלי עצה באמת כמו שכתוב ונהנין מנו עצה. גורמין שבודין עליהם כזבים כאלו הם גנסים ורמאים ח"ו כאלו כל הנהגתם בשביל גניבה ורמאות ח"ו. ואז הכירו השבטים גודל פגמם עד היכן מגיעפגמם ואז שבו בתשובה בשלימות כמו שכתוב מה נאמר מה נדבר מה נצדק האלקים מצא את עון עבדיך וכו'. ואז זכו לתקן על ידי זה ואז התודע להם יוסף וחזרו ונכללו יחד שזה מרמז על סוף התיקון האחרון כשיבא משיח שאז יתתקן העצה בשלימות שאז יחזור ויתאחד מלכות בית דוד שנחלקה תחילה שהוא בחינת תיקון פגםה עצה הנ"ל בחינת ולא יחצו לשתי מלכות עוד. כי חלוקת מלכות בית דוד וחלוקת עצה הם בחינה אחת (כמו שכתוב במקום אחר) ועל כן קורין הפטרה זאת בפרשת ויגש שמדברת מהתחברות מלכות בית ישראל כמו שכתוב שם ולא יחצו לשתי ממלוכת עוד וכו'. ועל כן נקרא משיח פלא יועץ. וכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה. כי עיקר התיקון הוא תיקון העצה שהוא עיקר שלימות התורה כשזוכין על ידי צדיק אמת לקבל משם עצות אמתיות כל אחד ואחד לפי בחינתו באופן שיוכל להציל נפשו מני שחת ולזכות על ידם להצחלה הנצחיית.
.container{max-width:780px;margin:0 auto;padding:40px 30px 60px}
אות ח ועל זה צריכין להתפלל הרבה למהשם יתברך שיזכה לעצות אמיתיית כאלו וזה ויגש אליו יהודה. הם בחינת כלל ישראל שנקראים יהודים על שם יהודה. שהם נגשים אל יוסף בחינת הצדיק האמת ושבים בתשובה על מכירתו שהוא בחינת פגם אמונת חכמים בחינת חלוקת העצה כי מכירת יוסף הוא בחינת חלוקת מלכות בית דוד שהוא בחינ חלוקת העצה כמובן בהפטרה שלויגש שמדברת מזה. כמו שכתוב ולא יצו לשתי ממלכות עוד וכנ"ל. (ועיין במקום אחר מזה) כי פרשת ויגש מדברת מתיקון מכירת יוסף שהוא בחינת פגם העצה כנ"ל ששבים בתשובה ומפפייסים אותו ומבקשים ממנו שימחול להם ויחזור ויתקנם בעצה שלימה וטובה באמת. וזהו ויאמר אליו בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ופירש רש"י יכנסו דברי באזניך. שמבקשים אותו שישמע היטב ויכנסו דברינו באזנו ובלבו היטב. כי שמעוה בלבא תליא היינו שירחם עלינו וישים לבו היטב היטב מה נעשה עמנו בזה העולם ויתן לנו עצה כראוי לכל אחד ואחד באופן שנוכל להציל עצמינו כל אחדד ממה שצריך הנ"ל שלא תאבד תקוותינו חלילה כי זה כלל שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וכמו ששואלים את הצדיק כן הוא משיב. ומזה באים כל העצות המקולקלות שנדמה לו שמאת ה' הם או שהצדיק יעץ לו כך ובאמת הכל ממנו בעצמו כמו שכתוב אולת אדם תסלף דרכו וכו' שדרשו רז"ל מקרא זה על השבטים שפגמו בעצה כנ"ל. על כן מי שרוצה לחוס על עצמו באמת צריך לבקש מאד בתחנונים רבים את השם יתברך ואת הצדיקי אמת שישימו לבם היטב על מה שנעשה עמו באופן שיתנו לו עצה אמיתיית ונצחיית שיצליח על ידה לנצח באמת וזהו ואל יחר אפך בעדך היינו שיתבטל כל מיני חרון אף ודינים כנ"ל שעל ידי התשובה על פגם אמונת חכמים נתבטלים כל מיני דינים שהם חרוף אף כי נכללין בבחינת קדש קדשים שמשם כל ההמתקות שבעולם כנ"ל. וכל מה שנתמתק הדין ביותר נשלמה העצה ביותר עד שזוכה בכל פעם לעצה שלימה הנמשכת מהצדיק האמת שיוכל לעמוד על ידה כנגד כל מיני עצות מקולקלות שהבעל דבר מסבב בלבו בכל יום ובכל עת וזהו כי כמוך כפרעה פרעה זה בחינ יטול וקילקול העצה הקדושה בבחינת ותפרעו כל עצתי שעל ידי זה היה כל גלות מצרים שכולל כל הגליות. כי פרעה עומד אצל העורף ורוצה לעכב המוחין שלא ירדו למטה שיתהוו מהם עצות טובות להכיר הבורא יתברך על ידם שזהו עיקר סוד גלות מצרים (ועיין בכוונות והבן היטב) ועיקר התיקון על ידי קבלת התורה שזכינו בעת יצירת מצרים שהוא תרי"ג עטין דאורייתא בחינת לי עצה ותושיה בחינת תיקון העצה כנ"ל. והעיקר הוא לקבל עצות מהצדיק המאת באופן שיוכל לעמוד על ידם בכל פעם כנגד קלקול ובלבול העצות של הסטרא אחרא שהם בחינת פרעה כנ"ל וזהו כי כמוך כפרעה היינו כפי מה שפרעה שהוא קלקול העצה מתגבר בנכליו וערמימיותיו. כמו כן אתה יודע לין עצות בכל פעם להנצח מערמימיותיו ולשוב ולהתחזק לישראל על עמדו להתחזק עצמו בהתורה הקדשה שהוא עיקר העצה השלימה וזהו כי כמוך כפרעה כי שני הכפרין מורין על הדמיון ממש כמו שפירש רש"י היינו כי זה עיקר נפלאות מעשה הצדיק כי נורא הוא. כי יודע ומחזק כל אדם כפי מה שהוא בכל מדריגה שהוא בכל יום ויום בעצות עמוקות אמתיות שהם מכוונים ממש כפי קלקול העצה שרוצה הבעל דבר להתגבר עליו בתחבולותיו. על כן העיקר הוא תיקון אמונת חכמים אמתיים שעצתם בחינת מים עמוקים עצה בלב איש שאי אפשר לקלקל אותם בשום אופן בעולם כי הם עומדים כנגד כל מיני קלקול העצה של הסטרא אחרא בבחינת כי כמוך כפרעה כנ"ל כי מאד עמקו מחשבותיהם. כי עצתם הוא עצת ה' אשר לעולם תעמד כי אתה מרום לעולם ה'.
.main-header{text-align:center;margin-bottom:35px;padding-bottom:25px;border-bottom:2px solid var(--border)}
אות ט וזה בחינת התעניתים שגוזרים על הגשמים כי עיקר עצירת גשמים בא על פגם האמונה כמו שכתוב וסרתם ועבדם וכו' ועצר את השמים וכו' היינו על פגם אמונת חכמים שהוא עיקר יסוד האמונה ועל כן גוזרין תעניות. כי על ידי התעניות מתקנין פגם המותרו של האכילה שלא יבלבלו את המוח וכנ"ל. לענין הד' תעניות. כי התעניות בחינת תשובה שעל ידי זה נמשך בחינת פגך אלקים מלא מים שמשם הגשמים (כמו שכתוב בהתורה הנ"ל עיין שם). ועל כן עיק תעניות הגשמים הוא בארץ ישראל ששם דיקיא גוזרין כל הי"ג תעניות. כי עיקר הפגם והתיקון של אמונת חכמים שהוא בחינת תיקון העצה הוא בארץ ישראל ששם הבית המקדש וקדש קדשים וכנל ועל כן גוזרין י"ג תעניות כנגד י"ג מכילין דרחמי שעל ידם המתקתכל הדינים שעיקר שרשם בשכל העליון בבחינת קדשי קדשים שהוא בחינת כתר עליון ששם כל הי"ג מכילין דרחמי כידוע ומשם נמשכין הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שעל ידם עיקר בירור כל הלכות התורה שהם בחינת בירור העצות הקדושות כי ההלכות של התורה הן הן העצות בחינת תרי"ג עטין דאורייתא שהם תרי"ג עצות שאי אפשר לברר כל דיניהם והלכותיהם כי אם על ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וכמו כן לענין עובדא וקיום התרוה צריכין לשות עצות בנפשו על ידי בחינת י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן (כמבואר במקום אחר) נמצא שעיקר תיקון העצה שבאה על ידי המתקת הדינם על ידיתשובה על פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נשלמת התורה שעל ידי זה זוכין לשכל הכולל ששם המתקת כל הדינים בשרשם כל זה נמשך על ידי י"ג מכילין דרחמי שהם בחינת י"ג מדות התורה שהם הם בחינ תיקון העצה להלכה ולמעשה לקיום התורה כנ"ל. ועל כן גוזרין י"ג תעניות כנ"ל. כי תעניות של הגשמם הם בשביל תיקון העצה שנמשך על ידי בחינת פלג אלקים מלא מים שמשם הגשמים שהוא בחינת המים שמטהרין מהטינופת והעשנים סרוחים הנ"ל באים על ידי פגם אמונת חכמים. שעל ידי זה נפגמת ונחלקת העצה (כמבואר שם כל זה בהתורה הנ"ל עיין שם היטב).
.main-header .book-title{font-size:15px;letter-spacing:3px;text-transform:uppercase;color:var(--accent);margin-bottom:8px}
אות י וזה בחינת סוד הגביע שנמצא באמתחת בנימין. כי בנימין הוא עיקר תיקון שלימות העצה. כי נולד בארץ ישראל ובית המקדש וקדש קדשים בחלקו וכנ"ל ושם סוד הגביע שהוא בחינת שלימות העצה שנמכשת על ידי שתשובה על פגם אמונת חכמים. שעל ידי זה נתרבין ספרי התורה ונשלמת התורה ונכללת בבחינת קדש קדשים ששם כל הי"ג מכילין דרחמי שעל ידי זה נתמקתין כל הדינים וכנ"ל כי איתא בילקוט הראובני בשם המג"ע שבגביע הוא בחינת יג"ג פרקים עץב שהם אותיות גביע שהם י"ג מכיליןדריחמי היינו כנ"ל. וזה ששמובא שם גי"ג ע"ב הנ"ל בגימטריא שלום במם סתומר וכו' עיין שם כי עיקר התיקון על ידי השלום שהוא תיקון המחלוקת שהוא בחינת תיקון פגם אמונת חכמים (כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל וכנ"ל):
.main-header h1{font-size:32px;font-weight:700;color:var(--primary);margin-bottom:6px}
אות יא כי הגביע הוא אשר ישתה בו והוא נחש ינחש בחינת עצות כי כל המנחשים והקוסמים הם בשביל עצו שמי שצריך לאיזה עצה לידע איך להתנהג היה הולך להמנחשים והקוסמים. רק שאנחנו בני ישראל מוזהרים מלקבל עצות מהמנחשים והקוסמים רק להיות תמים עם ה' ולקבל כל העצות מחכמים אמתיים. נמצא שנחש ינחש הוא בחינת עצות רק שהטעה אותם ודיבר עמהם כאלו יוסף הוא מאנשי מצרים שעצתם על ידי ניחושים. וזה שאמרו כי הגביע הוא אשר ישתה אדוני בו. כי שתיה בחינת שלימות העצה בחינ ואכלת ושבעת ודרשו רז"ל ששבעת זה שתיה. כי עיקר השביעה על ידי השתיה שהוא מעכלת המזון ומשביע את הגוף שזהו ההיפך מפגם וקלקול האכילה שעולים ח"ו עשנים סרוחים ומבלבלים את המוח שמשם חלוקת העצה כנ"ל שזהו מחמת שאין אמאכל מתעכל כראוי ואינו משביע את הגוף כראוי. אבל שתיה הוא בחינת עיכול המזון שלא יעלו העשנים סרוחים אל המוח. רק המאכל ישביע את הגוף כראוי בחינת ושבעת זו שתיה. וזהו בחינ כוס של ברכת המזון שהוא בחינת כוס ישועות כי ישועות בחינת עצות כידוע כי עיקרק הישועה הוא שלימות העצה כשמהשם יתברך מאיר עיני האדם ונותן לו עצה איך להנצ ממה שצריך להנצח בגוף ונש וממון וכמו שכתוב ותעושה ברוב יועץ. וכן בספרי קבלה נקראים העצות ישועות כידוע. כי ברכת המשזון הוא בשביל להמשיך תיקון האכילה שלא יעלו ח"ו על ידי האכילה עשנים סרוחים לבלבל את המוח שהוא בלבול העצה. רק שיזכה לעכל את המזון כראוי ועל כן עיקר ברכת המזון הוא על ארץ ישראל. כי שם עיקר תיקון העצה כנ"ל ועל כן ברכת המזון על הכוס בחינת כוס ישיעות אשא שזהו בחינת תיקון העצה כנל ועל כן כוס של ברכת המזון הוא בבחינת מלכות דוד כידוע כמו שאמרו רז"ל שדוש דייקא זכה לזה בחינת כוס ישועות אשא בחינת לי נאה לברך וכו' כי מלכו בית דוד זה בחינת תיקון העצה השלימה שזהו בחינת מלכות משיח בן דוד שנקרא פלא יוע. וכו' וכנ"ל כי עיקר תיקון העצה בשלימות שלא תתחלק לשתים ח"ו זהו בחינת התאחדות המלוכה של דוד משיח שלא תתחלק עוד מלכותו לשתים בחינת ולא יחצו לשתי ממלכות שקורין כל זה בהפטרת ויגש. וכלל הדבר שכל המחלוקת שהיה בין יוסף והשבטים הוא בחינת חלוקת מלכות בית דוד שנחלק על ידי ירבעם שבא על ידי עצות מקולקלות של רחבעם ששמע לעצת הילדים. ומכל שכן ירבעים שנפל לעצות רעות מאד כמו שכתוב ויועץ המלך וכו'. וכל זה נשתלשל מהמחלוקת של השבטים על יוסף ועל כן פרשת ויגש שמדברת מהתחברות הש בעטים עם יוסף מפטירין אז ואתה קח לך עץ אחד וכו' שמדבר התחברו תמלכו בית ישראל ורועה אחד יהיה לכולם. ועבדי דוד מל עליהם וכו' וכל זה הוא בחינת התאחדות העצה כנ"ל. בחינת ולא יצו לשתי ממלכות עוד וכנ"ל (וכמבואר במקום אחר מזה). ועל כן כל ענין התורה הנ"ל שמדברת מתיקון העצה מרומז בפרשה זאת וכנ"ל.
.main-header .subtitle{font-size:20px;font-style:italic;color:var(--text-light);margin-bottom:4px}
אות יב וזה שמוציאין את התיבה לחוץ בתעניות שעל הגשמים כדי לעורר העם לתשובה כמו שאמרו רז"ל. היינו כדי לעורר העם שישובו על פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נפגמת כל התורה (כמובן בהתורה הנ"ל) שעיקר שלימות התורה הוא על ידי תיקון אמונת חכמים שעל ידי זה נתרבין ספרי התורה עיין שם.
.main-header .halacha-num{font-size:17px;color:var(--accent);font-weight:600}
אות יג וזה ויקרא יעקב לבניו ויארמ האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים שביקש לגלות את הקץ וכו' כי עיקר הקץ תלוי בעצה שלימה הל שתתגלה על ידי משיח שנקרא פלא יועץ. כי עיקר קץ הגאולה תלוי בעצות עמוקות שהם עמוקים מאד מאד שאי אפשר לעמוד עליהם שום נביא וחוזר שעליהם נאמר כי ה' צבאות יעץ ומי יפר וכו'. ועל כן הוא קץ הפלאות. ועל כן אפילו יעקב אבינו כשרצה לגלות הקץ היינו שרצה לגלות העצות העמוקות מאד שעל ידם יבא הקץ. אזי נסתלק הימנו שכינה כי אי אפשר לגלותם בפרט אז. שהיה עדיין קודם התחלת הגלות הראשון וקודם קבלת התורה שמשם עיקר המשכת העצות עמוקות כנ"ל ועל כן אמר הקבצו ושמעו בני יעקב. הקבצו דייקא. שגילה להם שעיקר יסוד תיקון העצה הוא בחינת הקבצו. היינו שיהיה אחדות ואהבה ושלום בין ישראל שיתקבצו יחד לדבר זה עם זה מהתכלית האחרון. ועל ידי זה יזכו לשלימות העצה. כי ישראל ואורייתא כולא חד כפי השלום והאחדות שבין ישראל כמו כן נתאחד העצה יח שהוא בחינת התורה שנקראת עצה כנ"ל כי י"ב בני יעקב שהם כלל ישראל הם בחינת י"ב בני יעקב שנכללו יחד באבן שתיה שזהו בחינת שלימות העצה (כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל) שכל זה תלוי באהבה ושלום בחינת אנן בחביבותא תליא (כמו שכתוב שם עיין שם). וזהו בחינת י"ב אבני אפוד והחושך שהיו כתובים בהם שמות י"ב שבטים ששם היה שואלים כל העצות היינו כנ"ל.
.main-header .source-ref-header{font-size:15px;color:var(--text-light);font-style:italic;margin-top:6px}
אות יד וזה הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם שהזכיר שם יעקב בתחילה ואחר כך שם ישראל. כי עיקר אחיזת חלוקת העצה הוא בבחינת יעקב שנקרא על שם העקב ששם עיקר העצה שנקראת רגלין כמו שכתוב העם אשר הרגליך ההולכים אחר עצתך (כמובא בדבריו זל) כי עיקר העצה צריכין בחינת רגלין דייקא היינו בזה העולם שהוא בחינת הארץ הדום רגלי. כי בעלמא ויקשוט אין צריכין עצה רק כל מה שהמדרגה נמוכה ותר.וכל מה שנופלים בגלות יותר שם צריכין עצות עמוקות יותר לצתא. משם. וזהו מעלת האדם על כל המלאכים מחמת שהאדם הוא בעולם השפל הז במקומות רחוקים כאלה שריך בכל פעם ליתן עצה לנפשו להציל עצמו משטף מים רבים של זה העולם וזה מעת בבעלי תשובה שגדולים מצדיקים גמורים מחמת שנתרחקו כל כך. על כן צריכין עצות עמוקות וגדולות ביותר. כדי שישובו ממקומות מגונים כאלה וכשזוכין לזה מעלתם יקרא ושגבה מאד אצלו יתברך. כי רק בשביל זה ירד האדם לזה העולם בשביל נסיון הזה לראות אם יהיה נמשך אחר עצות טובות אמתיות להציל עצמו ממה שצריך להנצל כי עיקר שלימות החכמה היא העצה כנ"ל. ועיקר הוא העצות האמתיות שילך על ידם לנצח. ועל כן לא נתן השם יתברך את התורה להמלאכים כי אםלנו בני ישראל. מחמת שאנו בזה העולם השפל הגשמי ששם צריכין עצות הרבה שזהו בחינת כלל התורה שנקראת עצה בחינת תרי"ג עטין דאורייתא כנל וזה שהשיב משה להמלאכים שאמרו שיתן להם התורה אשר תנה הודך על השמים. השיב להם למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם תורה למה תהא כם שוב כתיב ה לא יהיה לך אלקים אחרים בין העמים אתם שרויים וכו' משא ומתן יש ביניכם קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם וכו' מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא וכו' כמו שאמרו רז"ל בפרשת "ע ולכאורה קשה מעיקרא מאי קסברו המלאכים מה ששאלו שיתן להם התורה וכי לא ידעו ששום מצוה אין שייכה ביניהם. אך עיקר טעות המלאכים סברו שעיקר התרוה היא החכמה והשכל הנפלא שיש בה. ועל כן שאלו שיתנו להם התורה. היינו שיגלה להם חכמות התורה. וזה בוודאי שייך גם במלאכים. כי חכמת התורה יכולים ללמוד אפלו מי שאינו ראוי לקיימם. כי בכל מצוה ומצוה ובכל תיבה ואות של התורה הקדושה יש בה חכמה קדושה עמוקה מאד שלימוד החכמה הקדושה הזאת היו יכולין גם המלאכים ללמוד. ועל כן שאלו שיתן להם התורה כי סברי שיכולים לקבל חכמות התורה אף על פי שאינם ראוים לקיימם. השיב להם משה למצרים ירדם לפרעה נשבעדתם. היינו שגילה להם שעיקר עמקות חכמות התורה הוא העצות שמקבלין מהם. והעיקר במדריגות התחתונות מאד מאד בעומק הגלות של בחינת פרעה ומצרים שכוללים כל הגליות. כי אין שום חכמה נחשבת כי אם כשבאים לעצה שלימה על ידה. ואפילו חכמות התורה הקדושה שרק היא היא החכמה האמתיית. היא גם היא אין חכמתה נחשבה כי אם כשזוכין לקבל עצה שלימה על ידה שיצליח על ידה לנצח כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעה ועל כן נקראת התורה עצה. כי עיקר התורה שיזכה על ידה לעצות שלימות לצליח על ידם לנצח. וזה עיקר תכלית שלימות עמקות חכמות תורתינו הקדושה. ועל כן אמר להמלאכים. איך אתם יכולים לזכות לחכמות התורה מאחר שלא ירדתם לגלות מצרים לא נשתעבדתם פרעה. ואין ביניהם קנאה ולא יצר הרע ולא משא ומתן ואין אתם יודעים טעם מרירות הגלות בגשמיות ורוחנית שסובל האדם העלוב הנרדף הזה בזה העולם בפרט בתוקף מרירות הגלות. ורק זה האם צריך כל התרוה כולה עם כל עמקות העצות שהם תרי"ג מצות התורה כדי שיוכל על ידי זה לקבל עצות מצדיקי אמת להציל את עצמו בזה העולם הגשמי. ששם דייקא צריכין עצות עמוקות בכל פעם שהם כלל התורה כנ"ל. אבל אתם המלאכים שלא ירדתם בגלות ואין ביניכם יצר הרע וכו'. אין אתם צריכים עצות כלל. על כן אין שייך לכם חכמות התורה כלל. כי עיקר תכלית חכמות התורה הם העצות שצריכין במדריגות התחתונות דייקא דהיינו בזה העולם בבחינת רגלין וכנ"ל. וזהו בחינת יעקב שנקרא על שם העקב בחינ רגלין בבחינת וידו אוחזת בעקב עשו. כי שם בבחינת רגלין בבחינת העצות. שם עיקר המלחמה שבין יעקב ועשו שהם בחינת עצות היצר טוב ועצות היצר הרע. כי עשו הוא בחינת זוהמת הנחש בחינת עצות הנחש בחינת הנחש השיאני ועל כן אחז יעקב בעקבו. כי אינו מניחו לגמרו עצתו. כי עיקר תיקון העצה הוא כשגומרין עם העצה מה שצריכין. כי מה שבא על עצה במלחמה ומצליח על ידה לפי שעה. ואחר כך נתהפך הגלגל ונופל על ידי זה. בוודאי אין זה עצה טובה. ועיקר העצה הטובה הוא כשזוכה על ידה לאחרית טוב. ועל כן כל העצות העובדי כוכבים הם עצות נבערות כי אף על פי שמצליחין על ידה לפי שעה ומושלים על ישראל אבל אחריתם עדי אובד. ועל כן נאמר עליהם. כי גוי אובד עצות המה. וכתיב ה' הפיר עצת גוים וכו' בחינת עוצו עצה ותופר וכו' כי הם מתייעצין בכל פעם לכלות ישראל לגמרי ח"ו. כמו שכתוב כי נועצו לב יחדיו וכו. וכתיב על עמך יערימו סוב ויתעיצו על צפוניך אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר וכו'. אבל הקדוש ברוך הוא מצילינו מידם. ולא יניחם לגמור עצתם בחינת עוצו עצה ותופר כוו' כנ"ל.וזהו בחינת וידו אוחזת בעקב עשו. שפירש רש"י רמז שאינו מניחו לגמור מלכותו עד שבא ונוטלה ממנו. היינו שעצתו שעל ידי זה עיקר קיום מלכותו כי עיקר קיום המלכות הוא על ידי יועצים אבל יעקב לא יניח אותו לגמור עצתו שהוא בחינת מלכותו עד שיבא ויטלה ממנו. כי עצת ה' לעולם תעמוד. כי קודם שירצה עשו והסטרא אחרא לגמור עצתו בתוך כך יבא משיח שהוא פלא יועץ וימשיך עצות עמוקות כאלה שעל ידי זה יתבטלו כל עצות הסטרא אחרא שהם בחינת עשו. נמצא ששם יעקב נקרא בעת שיש לו עדיין מלחמה עם עשו דהיינו כשמתגברין עליו עדיין בספיקות ועצות הפוכות מן האמת שהם בחינת עצת גוים. וזה בחנית ותקע כף ירך יעקב שנגע בירכין ורגלין. היינו בהעצה שעל ידי זה אריכת הגלות שהוא בסוד ותקע וכו' כידוע כמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כי נגע וכו' שהיא מרמז על תשעה באב שאז נחרב הבית המקדש וקדש קדשים שמשם כל העצות.וזה בחינת אוכל לחמי הגדיל עלי עקב. כי על ידי פגם אמונת חכמים נפגם האכילה ונעשה מותרות וכו'. שעל ידי זה נפגמת העצה שהיא בחינת עקב ורגלין וכנ"ל אבל אחר כך התגבר עליו יעקב ונצח את המלאך עד שלא הניחו לצאת ממנו עד שהודה לו על הברכות וקרא שמו ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל היינו שזכה לנצח המלחמה עד שזכה למוחין שלימים שהם בחינת ישראל. אותיות לי ראש כידוע. היינו שזכה לעצות שלמות שהם עיקר תצכלית החכמה והמוחין כנל. וזהו הקבצו ושמעו בני יעקב. כי בתחילה הם בבחינת יעקב בבחינת רגלין שם חלוקת העצה וצריכין מלחמה גדולה להתחזק בתפילה ותחנונים עד שזוכה לשלימות העצה על כן הזהירם הקבצו שיתקבצו ויתחברו יחד כי עיקר התקון של העצה היא על ידי התחברות והשלום והאהב שבין החברים כנ"ל. ועל ידי זה ושמעו אל ישראל אביכם. כי על ידי זה תזכו לעלות מבחינת יעקב לבחינת עישראל שהוא בחינת שלימות המוחין שהוא שלימות העצה וכנ"ל.
.section-marker{text-align:center;margin:35px 0 20px;font-size:16px;font-weight:700;color:var(--accent);letter-spacing:2px}
אות טו וזה בחינת מה שקינטר הג' שבטים הראשונים על שנמשכו אחר עצות לא טובות. ואמר לראובן פחז כמים אל תותר וכו' כי לא היתה עצתו טובה מה שבלבל יצועי אביו שנדמה לו שהוא עצה טובתבוא עלבון אמו אם אחות אמי היתה צרה לאמי וכו'. אבל באמת לא היתה טובה. כי צריכין יישב עצמו הרבה עאם לעשות דבר כזה. כי זה צריכין לידע שהעצה האמתיות להציח על ידה לנצח צריכין ליישב עצמו הרבה ולבקש ולהתחנן הרבה הרבה לבית המקדש שיזכה לעצות שלימות שיזכה על ידם לאחרית טוב. ועל כן צעק דוד המלך עליו השלום עד אנה אשית עצות בנפשי וכו' שמובן מזה שהיה חושב כל ימיו עצות הרבב. והיה קשה לו לשות עצות לנפשו ועל כן צעק עד אנה אשית עצות וכו'. ועל כן קינטרו פחז כמים וכו'. כי לא היה לו למהר כל כך לעצה כזאת וכן קינטר שמעון ולוי בסודם היינו בעצם אל תבא נפשי כי גם הם לא היתה עצתם יפה וכו'. אבל יהודה אתה יודוך אחיך וכו'. כי יהודה הודה ולא בוש ש שעל זה נאמר אתה יודוך אחיך כמו שאמרו רז"ל היינו כי זה עיקר העצה האמתיית שיודה על חטאו ולא ייבוש. ויבקש תמיד מהשם יתברך רחמים ותחנונים שימיחול לו ויתקנהו בעצה שלימה איך לשוב אליו יתברך. שזה הדרך התחיל יהודה על ידי שעמד בנסיון בעת שאמרה הכר נא וכו'. וקבל עליו עלבון כזה כי ישבו שם שם ועבר ויצחק ויעקב כמו שאמרו רז"ל. והוא הודה ולא בוש בפניהם וגרם לראובן שיודה גם כן. ועל ידי זה זכה באמת שיצא ממנו כל מלכו בית דוד עד שיבא משיח מזרעו שעיק שלימות העצה על ידו כנל. כי הוא עימשיך עצות עמוקות כאלה בעולם עד שיחזור הכל בתשובה על ידי זה. וזה ישתחוו לך בני אביך שכל המלוכה תשוב לבית דוד שתאחד המלכות בחינת ולא יחצו לשתי ממלכות עדוד שזהו בחנית התאחדות העצה שדהיינו תיקון העצה. וזהו לא יסור שבט מיהודה. היינו בחינת שבטט סופר בחינת ריבוי הספרים של התרוה הקדושה שהוא בחינת תיקון העצה כ"ל.וזהו ומחוקק מבין רגליו. ומחוקג היינו התרוה שמשם כל העצות וזהו ומחוקק מבין רגליו שימשיך עצות התורה לבחנת רגלין לכל המדריכות התחתונות. היינו שבירכו יעקב שלא יסור שבט וכו' מזרעו היינו בט סופר היינו ריבוי הספרים של התרוה הקדשוה שיתבו הספרים על ידי זרעו שעל ידם יתגלו עצותעמוקות שיאירו לבחינת הרגלין לכל המרדיות התחתונות בחינת ומחוקג מבין רגליו כנל. עד כי יבא שילה דא משה משיח כי על ידי אלו העצות הקדושות שיהיו נמשכין עד הרגלין לכל המדריגותהתחתונות מאד. על ידי זה ישובו ישראל להסטרא אחרא ועל ידי זה יבא שילה שהוא משה משיח שהוא פלא יועץ שממנו נמשכין כל העצות האמתיות וכנ"ל.
.section-marker::before,.section-marker::after{content:"\2014";margin:0 12px;color:var(--border)}
אות טז וןזה בחינת קימת חצות להתאבל על חורבן בית המקדש ולעסוק תורה כי אור יום מרמז על הגאולה וחשכת הלילה מרמז על הגלות כידוע. כמובא בפירוש רש"י כמה פעמים. ועיקר העצה צריכין בבחינת חשכת לילה דהיינו בעת הגלות וכנ"ל ועל כן מבקשים בתפילת ערבית דייקא ותקנינו בעצמה טובה מלפניך. כי אז דייקא צריכין תיקון העצה כנ"ל ועל כן צריכין לקום מהשינה בחצות לילה להתאבל על חורבן בית המקדש. ועל ידי זה ממשיכין בחינת קדושת הבית המקדש כי כל המתאבל וכו'. היינו שממשיכין תיקון העצה השלימה שעיקה מהבית המקדש מבחינת קדש קדשים כנ"ל. וכן עוסקים בתורה שהוא עיקר תיקון העצה. ועל ידי כל זה מתקנים חלוקת העצה בחינת ולא יחצו לשתי ממלכות עוד. כי חשכת לילה הוא בחינת שחכת העצה בחינת מי זה מחשיך עצה (כמובא בהתורה תקעו אמונה בסימן ה' בלקוטי תנינא). ואור יום זה בחינת מגלה עמוקות מיני חושך בחינת התגלות עמקות העמצה ועל כן בעת חשכת לילה מבקשים מהשם יתברך ותקנינו בעצה טובה מלפניך. כי עיקר העצה צריכין בעת החושך בעת שאין יודעין לתת עצה לנפשו. אז צריכין לבקש הרבה מהשם יתברך שיתקנהו בעצה טובה מלפניו. דהיינו שלא תהיה עצתו חלוקה לשתים אם לעשות כך או להיפך. רק יזכה לאמתיות העצה שיהיה נדחה צד העצה של שקר וידע הצד האמת של העצה איך יתנהג. וזה בחינת חצות ללה כי בחצות אז מתחיל להתנוצץ ולצמוח אור יום. ואז צריכין לקום מהשינה. ועל ידי זה דוחין חשכת לילה שהוא חשכת העצה שעיק שליטתה בבחינת חשכת חצי לילה הראשונה שאז עיקר חשכת לילה. דהיינו שיזכה לדחות חשכת העצה דהיינו חלוקת העצה. דהיינו החלק של העצה שאינו אמת שהוא מחשיך העצה ההאמתיות. ויתגלה ויאיר לו בחינת אור יום שהוא מתחיל בתחילת חצות לחילה האחרונה. ולא תחלק עוד עצתו בבחינתולא יחצו לשתי ממלכות עוד. וזה זוכה על ידי שמתאבל על חורבן בית המקדש ועל ידי עסק התורה אז כנ"ל. ועל כן עיקר חצות הוא בבחינת מלכות דוד שזכה לידע חצות אימת כמו שאמרו רז"ל. כי דוד הוא משיח שיזכה לשלימות העצה שנתתקן על ידי קימת חצות שעל ידי זה זוכין לבחינת ולא יחצו לשתי ממלכות עוד וכנ"ל.
p{margin-bottom:16px;text-indent:1.5em}
אות יז וזה בחינת פרשת שקלים שקורין סמוך לאדר. כי בא' באדר משמיעין על השקלים. כי משה רבינו נתקשה על ענין השקלים כמו שאמרו רז"ל. כי באמת קשה מאד למנות את ישראל כמו שאמרו רז"ל שאסור למנות ישראל כי אם על ידי השקלים. כי על ידי המנין יכול לשלוט בהם נגף ח"ו כמבואר בפרשת שקלים זה יתנו וכו' ולא יהיה בהם נגף. כי באמת עיקר שלימות ישראל הוא שיהיו נכללין יחד בתכלית האחדות בבחינת י"ב אבני יעקב שנכללו באבן אחד (כמבואר בסוף התורה הנ"ל) שהם בחינת כלליות נפשות ישראל שנקראים אבני קודש שכלולים בי"ב אבנים בחינת י"ב שבטים שכולם צריכין להכלל באבן אחת שהוא בחינת צדיק הדור האמיתי שעל ידי זה נכללין בשכל הכולל העליון. שעל ידי זה נכללין בתכלית האחדות שזה עיקר שלימות קדושת שיראל שכולם חשובים כאחד כמו שפירש רש"י על פסוק כל הנפש הבאה לבית יעקב. עשו שש נפשות היה לו וקראם נפשות לשון רבים. ובני ישראל היו שבעים וקוראם נפש בלשון יחיד. ועל כן באמת אסור לימנות את ישראל כי על יד המנין מעוררין בחינת ריבוי שם עיקר אחיזת הדינים שנאחזים במקום הריבוי דייקא בבחינת בקשו חשבונות רבים כידוע. ועל כן כשרוצין לימנות ישראל צריכין לידע איך להמתיק דינים בשרשם. דהיינו שיוכל לעורר השכל של כל אחד שהוא שורש הצמצום כדי להמתיק הדין בשרשו אבל אי אפשר להמתיק הדין בשרשו כי אם על ידי השכל הכולל העליון שהוא בחינת קדש קדשים (כמבואר שם בהתורה הנ"ל). וזהו כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם. כשתרצה לשאת ולהגביה בחינת ראש בני ישראל היינו בחינת הראש והחכמה של כל אחד מישראטל כדי להמתיק הצמצום. והדין של כל אחד בשורשו. אזי ונתנו איש כפר נפשו לה' וכו' שיתנו השקלים לצורף המשכן שעיקר קדושתו הוא נמשך מהארון ששם מונחים לוחות האבן שהוא קדש קדשים שהוא בחינת שכל הכולל העליון הנ"ל. ועל ידי שכל אחד נותן שקלים לצורך המשכן על ידי זה נכללין כולם בבחינת קדש קדשים בבחינת לוחות האבן ועל ידי זה ממתיקין כל הדינים שבעולם איך שנמצא איזה דין וצמצום הכל נמתק על ידי זה (כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל). ועל ידי זה ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. כי דייקא על ידי המנין נמתק הדין בשרשו על ידי שנשאו ראש ושכל כל אחד ונכללו כולם בשכל הכולל בבחינת קדש קדשים שעל ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם ונתבטל סטרא דמותא. כי שם בשכל הכולל בבחינת קדש קדשים שם צוה ה' את הברכה חיים כידוע.
p.no-indent,.section-marker+p,.main-header+p{text-indent:0}
אות יח ועל כן בא' באדר דייקא משמיעין על השקלים. כי אדר הוא החודש הי"ב מהשנה שהוא סוף השנה. ואז צריכין להכלל בשכל הכולל הוא בחינת כלליות י"ב אבני יעקב באבן אחת שהוא בחינת שנים עשר שבטים כנ"ל שהם י"ב חדשי השנה. שהם בחינת לבנה. כי כל החדשים נמנין ללבנה שכולם צריכין להכלל כאחד בהשכל העלון שהוא בחינת חמה שהוא בחינת יעקב שהוא שכל הכולל שכמו שאמד אדמו"ר ז"ל כמה פעמים שיעקב בחינת שמש בחינת שכל היינו בחינת שכל העליון הנ"ל. וזהו בחינת סוד העיבור. שנזכר שם בהתורה הנ"ל עין שם. כי עיקר סוד העיבור הוא להשוות הלבנה עם החמה, ועל כן אין מעברין אלא אסר שהוא סוף החדשים חודש הי"ב שאז צריכין להכלל לבנה וחמה יחד. דהיינו שי"ב חדשי הלבנה שהם בחינת י"ב שבטים י"ב אבני יעקב שהם כלליות נפשות שיראל יהיו כולם כלולים יחד בתוך אבן אחד שהוא בחינת יעקב שהו שורש כל הי "ב שבטים שהוא בחינת חמה בחינת שכל הכולל העליון וכל זה זוכין על ידי אמונת חכמים על ידי שמאמינים בהצדיק האמת שהוא בחינת יוסף הצדיק שעיקר סוד העיבור על ידו. ועל כן נחלקה שבטו לשנים שעל ידי זה הם י"ג שבטים לפעמים זהו בחינת עיבור השנה שאז השנה י"ג חדשים.
.verse{font-style:italic;color:var(--accent)}
אות יט ועל כן סיבב השם יתברך ברחמיו שיהיו ימי הפורים באדר ועיקר הנס של פורים היה על ידי השקלים כמו שאמרו רז"ל רשע כבר קדמו שקליהם לשקליך כי המן היה זוהמת הנחש קליפות עמלק שהוא שונא ישראל מאד. ורצה להגביר כל הדינים על ישראל עד שנגזר להשמיד להרוג ולאבד. כי ראה גודל הפגמים של ישראל שגלו מארצם על ידי שפגמו באמונת חכמים כנ"ל ונהנו מסעודה של אותו רשע שעל ידי זה התגברו המותרות והעשנים סרוחים המבלבלים את המוח שזה עיקר פגם אמונת חכמים כמו שכתוב שם. כי על די אכילת איסור נתעורר ביותר המותרות הנ"ל ועיקר לידת המן הרשע היה על ידי הלימוד הבא ממותרות הנ"ל שהיא בחינת דואג שהיה נעצר לפני ה' (כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל). שלימודו היה מעצירות ומותרות. והוא הורה לשאול להחיות את אגג שממנו נולד המן. נמצא שעיקר הולדת המן היה מלימוד הבא ממותררת הנ"ל שהוא בחינת פגם אמונת חכמים. שעל ידי זה מתגברין ח"ו כל הדינים והוא רצה להתגבר כל כך עד להשמיד ולהרוג וכו' ח"ו כי סבר שאין מי שימתוק דינים קשים כל כך. כי אין מי שיוכל לעלות לשכל הכולל להמתיק הדינים משם. וזה שאמר ישנו עם אחד ודרשו רז"ל ישנו לשון שינה אלקיהם ישן הוא, ולכאורה תמוה איך שיך לומר על השם יתברך שהוא ישן. אך עיקר כוונתו שאמר שישראל רחוקים מאחדות מבחינת שכל הכולל ששם נכללין בתכלית האחדות שם עיקר המתקת הדינים כנ"ל ועל כן אמר ישנו עם אחד היינו הבחינה שנקראים עם אחד עיין שם שנכללים בתכלית האחדות. זאת הבחינה ישנו כי כבר נסתלקה מהם קדושה זאת בבחינת שינה שהוא הסתלקות המוחין. וזהו בעצמו בחינת אלקיהם ישן הוא. היינו אלקיהם קדושת האלהות שלהם שהשם יתברך שורה בקרבן תמיד. כי הם נכללים באחדות בשכל הכולל שהוא אחדותו יתברך. ועתה ישן הוא. כי בחינת השכל הכולל שהוא בחינת אחדות אלקותו יתברך נסתלק מהם בבחינת שינה כנ"ל. וזהו מפוזר ומפורד בין העמים. היינו שאמר שהם בתכלית ההיפך מכלליות האחדות כי אדרבא הם מפוזרים ומפורדים בין העמים שהוא היפך האחדות ודתיהם שונות מכל עם. כי כפר בדת ישראל הקדוש שהוא התורה הקדושה שעל ידי זה אנו נכללין בשכל הכולל בתכלית האחדות. כי אמר ודתיהם שונות וכו' שהוא דת משונה ח"ו שאינו נכלל במקור האחדות. ועל כן ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וכו' לבטל ח"ו כח השקלים של ישראל. שעל ידי זה נכללין בבית המקדש בבחינת קדש קדשם בהשכל הכולל ששם המתקת כל הדינים והוא רצה לבטל זאת ולאבדם ח"ו:ועל כן נתייעץ לעשות עץ גבוה חמשים אמה לתלות את מרדכי שהוא כנגד שער החמשים כמובא שהוא בחינת שכל העליון הכולל שרצה להשליך את מרדכי משם שהוא בחינת התלויה. כי את זה לעומת זה עשה אלקים. ורצה המן להתגבר בתוקף הדינים לקבל כח משער החמשים של הטומאה. ולהשליך את מרדכי משער החמשים של הקדושה משכל הכולל ולתלותו שם דייקא (כי כשאינו יכולי להמשיך ההמתקה משם יכולין להתגבר הדינים ביותר ח"ו). ועל כן באמת היתה עת צרה גדולה. אבל השם יתברך ברחמיו היפר צתו. כי מרדכי היה לו כח לעלות לשםבתכלית העליה. כי מרדכי הוא מר דרור בשמים ראש הוא קדושת שמן המשחה שממנו נמשח המשכן והארון וכליו קודש קדשים. נמצא שקדושת קדש קדשים בעצמו וקדושת הארון. הכל נמשך משמן המשחה שהוא בחינת קדושת מרדכי מר דרור. וזהו בחינת גודל כח הצדיקי אמת שהם גבוהים יורת אפילו משכל הכולל הנ"ל שהוא בחינת קדש קדשים בבחית יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. וצדיק כזה בחינת מרדכי יכול להמשיך ההמתקה משם אפילו בתוקף הדינים מאד. כי הוא בבחינת קדושת שמן המשחה שגבוה יותר מקדושת קדש קדשים והארון כי כל קדושת קדשי קדשים והארון נמשך על ידו וכנ"ל. ועל כן על ידי מרדכי נמתקו כל הדינים על ידי בחינת שכל העליון הנ"ל עד שנתהפך מהיפך אל היפך והשבות לו גמולו בראשו וכו':וזה בחינת שמחת פורים כי כשנכללין יחד בשכל העליון הנ"ל על ידי זה עיקר השמחה בבחינת אור צדיקים ישמח כמו שכתוב שם בסוף התורה הנ"ל שזהו בחינת חדי ר' שמעון עיין שם:כי מרדכי זה הוא פתחיה שהיה פותח בדברים ודורשן כמו שאמרו רז"ל היינו שהוא היה בחינת שלימות התורה. על ידי דרשותיו הקדושים שזהו בחנית שלימות התורה על ידי ריבוי הספרים הקדושים של צדיקי אמת שעל ידי זה דייקא נכללין בשכל הכולל עיין שם שעל ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם וזה בחינת כתב זאת זכרון בספר שנאמר במלחמת עמלק וזהו בחינת ונכתב בספר. היינו שעיקר הכנעת המן עמלק הוא על ידי רבי הספרים הקדוישם של התרוה. שעל ידי זה נכללין בשכל העליון הכולל וכנ"ל:
.verse-source{font-size:14px;color:var(--text-light);font-style:normal}
אות כ וזהו בחינת גודל המצוה של קראית המגילה. כמו שהפליגו רז"ל במעלתה שאמרו שמבטלין הכל בשביל קריאתה כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם הכל בטלין בשביל קריאת המגילה. ואין לך מצוה שאינה נדחית מפניה וכו'. כי זהו עיקר החדוש הנפלא של פורים שהוא גדול מכל המועדים בבחינה זאת כמו שאמרו רז"ל שכל המועדים בטלים וימי הפורים לא נבטלים כי זכינו אז על ידי תקפו וגבורתו וגדולתו של מרדכי הצדיק. שהכניס התעוררות בהתשובה כל כך בישראל שזעקו ישראל אל השם יתברך בכל לבם עד שזכו לנס נפלא ונורא כזה עד שזכו על ידי זה לחדש ספר קדוש ונורא כזה שהוא המגילה הקדושה שהוא פרסומי ניסא שמפרסמת ומגלית השגחתו יתברך עלינו בכל עת. אפילו בעת ההסתרה שבתוך ההסתרה שהוא בעת תוקף מרירת הגלות בעוונותינו הרבים שאפילו אז הוא יתברך אל מסתתר. והוא יתברך מסתיר עצמו משגיח עלינו לטובתינו אפילו בעת תוקף הצרה בדרכים נלאים ונוראים מאד מאד אשר אין כל בריה יכולה לעמוד על זה. ועל ידי זה הוא מצילינו מכף כל אויבינו ומפר עצת אויבינו בכל דור ודור כאשר ראינו אז בימי מרדכי ואסתר כמבואר בסיפור המגילה הקדושה שצריכים לשום לב בפשיטות לתוקף הנסים הנלאים האלה שעשה השם יתברך עמנו אז. וכמו כן הוא מתהג עמנו בחסדו בכל דור ודור. כי לכאורה קשה מה קול הראעשה הזה שהפליגו רז"ל בתוקף הנס של פורים שהוא גדול מכל הנסים כמבואר בדבריהם ז"ל הלא בנס של פורים לא היה שום שינוי הטבע כמו שהיה בנסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף שראו הכל שידוד המערכות ושנוי הטבע כזה על ידי העשר מכות שהביא על מצריים וקריעת ים סוף וכו' ואם כן מפני מה הנס של פורים גדול מכל הנסים אך באמת הנסים של יצירת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה היו נסים גדולים ומופתים נוראים מאד שעל ידיהם נתגלה אלקותו יתברך בעולם. כמו שכתבו כי שאל נא לימים ראשונים וכו' הנהיה כדבר הגדול הזה וכו' אך נסים נגלים כאל שהם שינוי הטבע אינם יכולים להיות כי אם לפי שעה כגון באותו הלילה של קריעת ים סוף ראו התגלות אלקותו יתברך על ידי תוקף הנס של קריעת ים סוף. וכן בעת שבאו העשר מכות על מצרים וישראל ניצלו וכו'. וכן בעת מתן תורה שראו המופתים נוראים של הקולות וברקים וכו'. וכן בשארי הנסים והמופתים הנוראים שכולם לא היו כי אם באותו העת ששימש הנס. אבל אחר כך הקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו בחסד ומסתיר את עצמו בתוך הטע. רק כל ימי משה רבינו עשה השם יתברך על ידו מופתים נוריאם אין מספר שהיו שינוי הטבע מאד כדי לפרסם ולגלות אלקותו יבתרך על ידו. וכן בימי הנביאיים והצדיקים שאחריו שעשו גם כן כמה וכמה נסים ומופתים נוראים. כמו יהושע שהעמיד החמה ודניאל בגוב אריו שניצל מהם וחנניה מישאל ועזריה שניצלו מ כבשן האש וכו'. אבל כל הנסים שהיו שינוי הטבע לגמרי. כולם לא היו כי אם באותו העת שימש הנס. אבל בנ של פורים לא היה שום שינוי הטבע ואף על פי כן ראינו על ידי זה עוצם נפלאות השגחתו יבתרך עלינו בכל עת אפילו בעת תוקף ההסתרה מאד שגם אז נפלאותיו ומחשבותיו יתברך עלינו בכל עת ורגע כמו שרואים בסיפור נס של פורים מי שמשים לבו היטב לזה מתחילת המגיהל עד סופה שסיבב השם יתברך שיעשה סעודה גדולה כזאת בעשירות עצום ומופלג כזה. והשטן רקד שם. כי הכשיל כולם כדרכו כי את אחשורוש הכשיל שהתגאה כל כך בעושרו עד שהשתמש בכלי בית המקדש. והכניס בדעתו להכשיל ת ישראל שנהנו מסעודתו והכשילם אז בזנות כמו שאמרו רז"ל. ואף על פי כן גם אז חמל השם יתברך על עמו והקדים אז רפואה למכה שסיבב שעל ידי תוקף תאוותם וגאוותם דייקא תהרג ושתי המרשעת ותקבל אסתר הגדולה. והריגתה היה על ידי המן הרשע בעצמו דייקא ושכיתוב אגרות הראשונות שיהיה כל איש שורר בביתו שעל ידי זה ראו שטותו שעל ידי זה נתקיימו שיראל כמו שאמרו רז"ל אלמלא אגרות הראשונות וכו' וכן ההשגחה הנפלאה של מעשי בגתן ותרש שביקשו לשלוח יד במלך וכו' שנתגלה דייקא על ידי מרדדכי ואסתר וכו' ושלא עשו דשום יקר וגדולה למרדכי על זה עד אחר שנתגדל המן כל כך. אז סיבב השם יתברך שנדדה שנת המלך בלילה הוהוא וכו'. ובכל זה אנו רואים איך נפלאותיו ומחשבותיו אלינו בכל עת אפילו בתוקף ההסתרה ועל כן זה הנס של פורים גדול מכל הנסים. כי על ידי זה רואים עוצם השגחתו יתברך תמיד ובוודאי כל מה שנעשה עמנו גם עתה בדורות הללו הכל לטובותינו. ואף על פי שאנו רואים צרות כאלה בכל עת אף על פי כן צריכין להאמין שבוודאי הכל לטובה וקצת רואים בעיניו מי שמשים לבו לעוצם הנפלאות שהשם יתברך עושה עמנו גם עתה בכל דור על ידי גדולי הצדיקים שמקיימים אותנו בתוקף ההסתרה הזאת. כי בצר הרחיב לנו שגם בעוצם הצרה יש כמה הרחבות (כמו שכתוב במקום אחר בסימן קצ"ה) וכמוו שאנו אומרים ג' פעמים בכל ים ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובתיך שבכל עת וכו'. הטוב כי לא כלו רחמיך וכו':הכלל שעיקר החידוש של פורים הוא שראים על ידי תוקף הנס הזה עוצם השגחתו יתברך עלינו בכל עת אפילו בתוקף הסתרה שבתוך הסתרה אפילו בתוקף מרירות הגלות. אף על פי שאין רואים שום שינוי הטבע אף על פי כן השם יתברך מסתיר את עצמו בכל הצרות והמניעות והיסורים בדרכים נפלאים לטובותינו לחיותינו כיום הזה עד אשר תצמח קרן ישראל ויבא משיח צדקינו ואז נבין ונראה כל מה שסיבב השם יתברך עמנו בנפלאותיו לטובותינו אפילו בתוקף מרירות הגלות הגוף ונפש וממון. והכל בדרכים נפלאים ונוראים שאי אפשר להשיגם כלל באופן שיהיה נשאר הבחירה לכל אחד ואף על פי כן גדולי הצדיקים מכעיסים עצות נוראות והתעורורת התשובה לזעוק להשם יתברך ולתחנן אליו תמיד. עד שגומרים בכל עת מה שצריכים. עד אשר תצמח ישועת ישראל לעין כל ועל כן כל המועדים בטלים חוץ מפורים. כי כל מועדים הם זכר ליציאת מצרים שהיה אז נסים נגלים שהם משינוי הטבע שזה אי אפשר כי אם לפי שעה כנ"ל אבל לעתיד תתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות בכל עת ושעה ורגע ויראו בכל עת נפלאותיו העצומים ועל כן יהיו כל המועדים בטלים אבל ימי הפורים לא נבטלים כי גם בנס של פורים ראו נפלאות השגחתו בכל עת ורגע שזהו בחינת התגלות השגחתו של לעתיד ועל כן ימי הפורים לא יבטלו גם לעתיד. על כן מצוות קריאת המגילה יקרה וגדולה כל כך כי מפרסמין נס כזה שרואין השגחתו יתברך עלינו בכל עת אפילו בתוקף ההסתרה. אפילו בעת שיראל רחקים מארצם. ועל ידי זה יש לנו תקוה גם עתה בגלות המר הזה וכ"ל ועיק הנס הוא בבחינת מה שכתוב בתורה הנ"ל שעל ידי שעושין תשובה על ידי המריבה והמחלוקת על ידי זה נשה ספר חדש וכו' ונשלם התוה ועל ידי זה נכללת התורה בתוך אבן שתיה בבחינת קדש קדשים. ונמתקין כל הדינים שבעולם וכל מקום שיש דין הכל נמתק וכו' וזהו בחינת תוקף הנס של פורים שזכו על ידי גודל הנס שיתחדש ספר קדוש כזה שהיא המגילה הקדושה שקורין ברבים ומברכין עליה תחילה וסוף שמיום מתן תושה לא נתחדש ספר כזה שיקראו בו בציבור בברכה תחילה וסוף. ועל ידי שנתחדש ספר כזה שמגלה ומפרסם אלקותו יתברך בעולם. על ידי זה אנו ממשיכין עלינו בכל דור ודור קדושת הספרים אמיתיים של גדולי הצדיקים האמיתיים שמחדשים ספרים נפלאים בכל דור ודור. ועיקר המעלת הספרים הקדושים ההם הוא שהם בחינת קיום התורה שזוכין על ידם להתעוררות אמיתי ולעצות אמתיות נוראות לזכות על ידם כל אחד לקיים את התורה באמת בתמימות שעל ידי ספרים האלו עיקר שלימות התורה שעל ידי זה נכללת בבחינת קדש קדשים כנ"ל. שעל ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם כנ"ל. וזהו ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו. עם הספר דייקא שדייקא על ידי בחינת הספר הנ"ל. על ידי זה דייקא ישוב מחשבתו הרעה על ראשו. כי על ידי שנתוסף ספר על ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם כנ"ל. עד שזוכין לעצות שלימות עצות עמוקות מאד שהם בחינת קיום התורה בחינת קימו וקיבלו כמו שאמרו רז"ל הדר קבלוה בימי בימי אחשורוש. ועל ידי זה ממשיכין בחינת קיום התורה בכל דור ודור על ידי הספרים הקדושים שמחדשים הצדיקי אמת בכל דור שהם שלימות התורשה שתהיה נכללת בבחינת קדש קדשים שעל ידי זה עיקר קיום התרוה כי זוכין לעצה שלימה ולהנהגות ישרות על ידם וכנ"ל:
.heb-term{font-style:italic}
אות כא וזה בחינת סוד העיבור הנ"ל (כמבואר שם בהתורה הנ"ל ענין סוד העיבור ששיך לכל הנ"ל). כי סוד העיבור זוכין על ידי תיקון אמונת חכמים עיין שם. והמן שהוא זוהמת הנחש עיקר פגם אמונת חכמים בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע כמו שאמרו רז"ל המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ וכו' ועץ הדעת טוב ורע זה עיקר בחינת פגם אמונת חכמים. כי החכמים מבררין הכשר מן הפסול הטהור מן הטמא וכו' שזהו עיקר בירור הטוב מן הרע שעל ידי זה מתקנין חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע ועירב טוב ורע כמבואר במקום אחר. ומי שפוגם באמונת חכמים. כפי הפגם כן נאחז בו זוהמת הנחש שהוא בחינ תערובות טוב ורע שבעץ הדעת וזהו בחינת קליפת המן עמלק שהוא עיקר זוהמת הנחש בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע שהוא פגם אמונת חכמים כנ"ל על כן מחמת שהמן היה בחינת פגם אמונת חכמים ועל כן היה שונא את מרדכי כל כך כי מרדכי הה אז החכם והצדיק האמת שבדור. על כן רצה המן לפגום בסוד העיבור ועל כן הפיל פור הוא הגורל מיום ליום ומחדש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר. כי עיקר סוד העיבור הוא שצריכין להאמין ולידע כל סוד הנהגת העולם וכל השינויים שבעולם שכולם השם יתברך מנהיג בהשגחתו הנפלאה שמסתיר אותה בתוך הטבע שהוא הנהגות הכוכבים ומזלות. כי בממת הטבע בעצמה ההוא השגחה (כמו שכתוב במקום אחר) וזה עיקר סוד העיבור שנמסר לגדולי חכמי ישראל. והמן רצה לפגום בזה כאלו ח"ו כל ההנהגה על ידי מערכת המזלות בעצמן ועל כן רצה בחכמתו הרעה ובכשפיו העצומים להתגבר על מרדכי וישראל והפיל פור מיום ליום ומחדש לחדש וכו' כי סהר שכל הנהגת הימים והחדשים הכל על פי הטבע כל פי מערכת המזלות. והכל כפי המזל ויכולין להמשיך הגורל על ידי כשפים כרצונו. ועלכ ן נפל הגורל על אדם שבו סוד העבור כנ"ל. ובאמת היה אז עת צרה גדולה לישראל אשר כמוהו לא נהיתה כי מן השמים הסכימו כמו שאמרו רז"ל שכבר נחתם למעלה. כי השם יתברך מסתיר השגחתו בתוך הטבע והכל בשביל הבחירה. וכשישראל חוטאים ח"ו אז יש באמת כח להסטרא אחרא להתגבר בדרכי כחותיהם על ישראל. ועל כן היו אז ישראל בסכנה עצומה. אך מרדכי שהוא צדיק הדור המאתי ידע את כל אשר נעשה עד היכן הדבר מגיע. וקירע מרדכי את בגדיו ויצא בתוך העיר ויזעק וכו' ועורר והקיץ את כל ישראל לתשובה. כי הודיע להם שאין לך דבר שעומד בפני הצעקה והתשובה. כי יפה צעקה לאדם אפילו לאחר גזר דין כמו שאמרו רז"ל. ובגודל כחו היה מעורר רחמי השם יתברך עד שנתהפך מהיפך אל היפך ונתגלה לעין כל על ידי תוקף הנס איך השם יתברך מקדים רפואה למכה תמיד. ואף על פי כן הכל תלוי בישראל אם יתפללו ויתחנו אליו יתברך יתהפך הכל לטובה וגדוי החכמים הצדיקים יודעים זה הסוד שהוא בחינת סוד העעיבור והם מעורירם ולמדים את ישראל לזעוק ולהתחנן אליו יבתרך איך שהוא. ועל ידי זה השם יתברך מושיעם בכל פעם כאשר ראינו בתוקף הנסים הנפלאים של פורים שהיה דיקי בלי שינוי הטבע. רק שראו הכל בעיניהם השגחתו הנפלאה המלובשת בהטבע תמיד בל עת ובכל שעה ורגע וכנ"ל:
.concept{font-weight:600}
אות כב וזה שאמרור ז"ל שכשנפל הגורל באדר שמח. מחמת שבו מת משה כי משה רבינו נסתלק על ידי פגם אמונת חכמים שפגמו ישראל על ידי מי מריבה כמו שכתוב שם וירב העם עם משה וכו' כי העושק יהולל חכם זה משה עד שמשה בעצמו פגם גם כן איזה פגם דק בענין התיקון של אמונת חכמים שהי צרשיך להמשיך התיקון על ידי מי מריבה בבחינת המבואר בהתורה הנ"ל שעיק התיקון על ידי הספרים הקדושים של התורה שממשיכין על ידי התשובה שנתהוה על ידי מחלוקת שזהו בחינת מים טהורים בחינת מי מריבה וכ' עיין שם. ומשה היה צריך אז להמיך אלו המים טהורים בשביל התיקון הזה. אבל מחמת שהמשיכם על ידי הכאת הצור פגם בזה. ועל ידי זה לא נמשכו מימי התורה שהם בחינת ספרים הקדושים של ביאורי וחידושי התורה לא המשיכם בתכלית שלימות התיקון כראוי. (וכמבואר בהתורה ט' תיקונין וכנ"ל. שעיקר הפגם היה שלא המשיך ביאורי התורה כראוי עיין שם). ועל ידי זה לא תיקן פגם אמונת חכמים כראוי. וזה שאמרו רז"ל אלמלא לא הכה משה בצור לא הוו טרחי רבנן בשמעתתא. היינו שהיו יכולין לברר הפסק הלכה בנקל שזהו עיקר התיקון אמונת חכמים על ידי שמבררין הפסק הלכה. דהיינו הטהור והטמא. המותר והאסור. הכשר והפסול שזהו עיקר תיקון עץ הדעת טוב ורע וכנ"ל. ומחמת שמשה פגם בזה על כן צריכין יגיעות גדולות קודם שמבררין ההלכה. ועל ידי זה נתרבו מחלוקות רבות בין החכמים. ואף עלפי שהוא מחלות דקדושה. אבל משם נשתלשל כל המחלוקת שבעולם. וכל המחלקות שעל הצדיקי אמת (כמו שכתוב במקום אחר). נמצא שפגם אמונת חכמים נמשך מפגם מי מריבה הנ"ל. שעל ידם מת משה ולא נכנס לארץ ישראל. ששם עיקר תיקון אמונת חכמים (כמובן בהתורה הנ"ל) שקדושת ארץ ישראל תלויב באמונת חכמים עיין שעל כן כשנפל הגורל על אדם שבו מת משה שמח. אבל לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה. היינו כי ביום שמת הצדיק האמת בחינת משה. בו ביום הוא נולד מחדש. כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ומה שאין יכולים לגמור בחייהם מחמת רויבוי עוונות ישראל רחמנא ליצלן. הם גורמין אחר מיתתם דייקא (כמו שכתוב במקום אחר). כי משה רבינו על ידי הסתלקותו תיקן הפגם שלו כמ שכתוב בהתורה ט' תיקנין הנ"ל. וזה שכתבו המה מי מריבה וכו' ויקדש בם. ויקדש דייקא. שמשה ואהרן נכללו בהסתלקותם בתכלית קודש העליון וגבוה מאד מאד שמשם ממשיכין תיקון והמתקה לכל הדינים שבעוללם שעל ידי זה עיקר תיקון העצה השלימה עיקר תיקון אמונת חכמם וכנ"ל. ואז המשיך תיקון נפלא שכל מה שנתרבין חילוקי דעות בין החכמים יותר יתרבו ספרים קדושים יותר על ידי צעקתם ותשובתם של ישראל. שעל ידי זה תהיה נשלמת התורה יותר ויותר. כי עכשיו אחר שהכה משה הצור וצריכים החכמים לטרוח בההלכה לבררה. על ידי זה נתרבו ספרים קדושים הרבה מאד בישראל שהם כל ספרי התלמוד הקדוש ומפרשיהם ומבאריהם הקדושים ועל ידי זה נשלמת התורה בכל פעם יותר ונכללת באבן שתיה בבחינת קודש העליון בבחינת ויקדש בם כנ"ל. וכמו כן מתנהג בכל דור. כי אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא. שבכל דור עומדים וחולקים על הצדיקי אמת עד שכמעט כמעט היה נחרב העולם שמתקיים רק על ידם אבל הצדיקים הגודל כחם מכניסם תשובה בישראל בכל הנלוים אליהם באמת. וכל מה שנתרבה המחלוקת ביותר הם צועקים וזועקים ומתחננים ושבים להשם יתברך ביותר. ונשלמת התורה ביותר עד שנכללין בקודש העליון שם ההמתקה של כל מיני דינים שבעולם וכנ"ל:
.source-ref{font-size:15px;color:var(--text-light)}
אות כג כי באמת בענין המתקת הדינים המבואר שם שצריכין להמתיק הכל על ידי השכל הכולל העליו יש בזה כמה בחינות. והכלל שיניקת הדינים הוא מהשכל. ושם המתקתם וביטולם. כי כולם במחשבה איתברירו. וכפי הדין כן צריכין להמשיך השכל להמתיקו. ועיקר כח השכל להמתיקו הוא על ידי שזה השכל מקבל כח מהשכל העליון הכולל כנ"ל ומי שאינו יכול לעלות לשם לשכל הכולל. יכול ח"ו להתגבר הדין יותר כשעוסק להמתיקו. כי כשאין כח לזה השכל להמתיקו. אזי הדינים יונקים ח"ו ביותר מזה השכל שרצה לעורר ולהמשיך בשביל המתקה. ואזי יכולים הדינים ח"ו להתגבר ביותר על ידי שעתה יונקים ביותר מזה השכל. ועל כן הצריך להיות איש חיל שיהיה לו כח לעלות לשכל העליון שהוא שכל הכולל. ששם אין כח להדינים לעלות לינק משם. ועל ידי זה ממתיק כל הדינים. אבל לפעמים יש שהדינים מתגברים בכח גדול כל כך עד שיש להם כח לעלות גם לשכל הגבוה שהוא בחינת שכל הכולל ולינק משם גם כן ח"ו. ואזי הוא עת צרה גדולה ח"ו. ואזי צריכין צדיק גדול ונורא מאד שיוכל לעלות לשכל הגבוה עוד יותר ויותר להמשיך ההמתקה משם. כי יש שכל וחכמה גבוה מעל גבוה גבוה מעל גבוה. כי אפילו שכל העליון הכולל הוא בחינת שכל הפרטי כנגד השכל הגבוה עוד יותר ויותר. וזה בחינת כל תוקף הנס של פורים כי המן עמלק ימח שמו יונק מתוקף כל הדינים ויש לו כח לעלות ולהתגבר אפילו כנגד השכל העליון בבחינת ראשית גוים עמלק שעולה עד הראש. כי הוא מזרע עשו שנקא ראשון כמו שכתוב ויצא הראשון אדמוני. שתוקף האדמימיות שלו שהוא בחינת סיגי הדינם יוניקם מבחינת ראש וראשון. ועל כן הפיל פור הוא הגורל. כי רצה לפגום בבחינת קדש קדשים שהוא השכל העליון שאי אפשר ליכנוס לשם כי אם על ידי הגורל של הבית המקדש שנתן על שני השעירים גורלות וכו'. כי הגורל דקדושה הוא בחינת תיקון העצה. כי לפעמים מתרבים העוונות כל כך. עד שאי אפשרבשום אופן לתת עצה בנפשו. כי עצתו חלוקה מאד. וכמו שצעק עד אנה אשית עצות בנפשי. אבל זהו בעצמו עיקר העצה לצעוק להשם יתברך עד אנה אשית עצות בנפשי וכו' ולהשליך יהבו על השם יתברך ולסמוך עליו יתברך לבד וזהו בחינת גורל שמשליך עצתו על השם יתברך כפי מה שיצא גורלו מהשם יתברך בבחינת אתה תומיך גורלי. וכמו שכתוב בחיק יוטל את הגורל. וזהו בחינת הגורל של יום הכפורים שמחמת ריבוי העוונת של כל ישראל של כל השנה שצריכין להתוודות ליהם על השעיר לעזאזל מחמת זה קשה לברר האמת איזה לה' ואיזה לעזאזל כי אם על ידי הגורל. ועל ידי זה דייקא נתברר העצה האמתיית. ועל ידי זה דייקא נכנס הכהן גדול לפני ולפנים לבחינת קדש קדשים להאבן שתיה ללוחות האבן שעמדו שם. ואז נכלל עם התורה בקודש העליו. ועל ידי זה המשיך המתקה לכל הדינים שבעולם שהוא בחינת סליחת כל העוונת שכל התגברות הדינים על ידם והמן ימח שמו הפיל פור הוא הגורל ורצה לפוגם בכל זה. כי סבר שיש לו כח להתגבר אפילו נגד השכל העליון שהוא בחינת קדש קדשים מחמת שראה שכבר התגבר הסטרא אחרא והחריבה את הבית המקדש אפילו את בית קדש קדשים. ובאמת היה עת צרה גדולה אז כי כמעט היה לו כח לינק גם משם. ועל כן נתייעץ לתלות את מרדכי על עץ גבוה חמשים דייקא. כי רצה להתגבר כנגד שער החמשים דיקיא שהוא השכל העליון הכולל (וכמבואר קצת לעיל מזה). אבל איש בער לא ידע גודל הכח של מרדכי שהוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור שזכה על ידי צעקתו ותשובתו. ועל די הצעקות והתתחנונים שהכניס בישראל עד שזכה לשכל הגבוה עוד יותר ויותר לבחינת בשמים רש מר דרור שם היה אחיזת המרדכי כנ"ל שהם בחינת שמן המשחה שבו נמשך קדש קדשים בעצמו וכנ"ל כי לית מחשבה תפיסא כלל עד היכן עולה הצדיק האמת שלשכל גבוה ועליון ועלם מא ששם ממתיק כל דינים שבעולם עד שנתהפך הדבר ותלו את המן על זה העץ הגבוה חמשים דייקא כי משם דייקא הפילוהו. כי זה עיקר בחינת המתקת וביטול הדינים בשרשן. שהעלו את המן והסטרא אחרא עד השכל העליון שהוא בחינת שער החמשים. ושם ביררו ממנו שורש אחיזתו בקדושה עד שהפסיקו וכרתו חיותו משרשו. ואז תיכף נפל נפילה שאין לה תקומה כי כל חיותו הוא כשיונק מהקדושה. אבל כשהעלוהו לשם וביררו חיותו ממנו. אז נפל ממילא אל השאול תחתיות וחמת המלך שככה שנמתקו כל הדינים שבעולם ומרדכי הצדיק לקח כל גדולתו וממשלתו כנ"ל ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. כי כל ניצוצות הטוב שהיה בגדולתו ועושרו שמשם התגבר ברשעתו ורצה להמשיכם אל הסטרא אחרא ולהתגבר על ישראל. הכל לקח מרדכי בקדושה גדולה. והמן וכו' שהם סיגי הדינים תכלית הזוהמא תלו על העץ אשר הכין למרדכי ונפלו באין תקומה. כן יאבדו כל אויביך ה':
.blessed{text-align:center;margin-top:30px;font-style:italic;color:var(--gold);font-size:17px;font-weight:600}
אות כד וזה בחינת אסתר בחינת ואנכי הסתר אסתיר שמשם אחיזת אסתר כמו שאמרו רז"ל. היינו בחנית השגחתו יבתרך המסתתר בתוך הטבע שכל מה שנסתרת ביותר מתגברין הסטרא אחרא והעובדי כוכבים שיונקים הטבע ביותר, ומגודל התגברותם נלקחה אסתר לבית המלך הוא בחינת שתופסים הקדושה שהוא ההשגחה תחת הטבע ח"ו. ועל כן אין אסתר מגדלת מולדתה ואת עמה וכו' שלא יתגברו ביותר על ידי זה ח"ו כי השגחה ביתה נסתרת אז כל כך בחינת הסתר אסתיר. הסתרה שבתוך הסתר.ה בבחינת כיאין לה אב ואם שהם בחינת השכליים הכליוניםש על ידם ממצתיקין הדינים ומבטלים כח הסטרא חרא. כי אאב בחכמה ואם לבינה. אבל אז היתה הקדושה המסתתרת בחינת אסתר בחינת כי אין לה אב ואם. ועל כן לא הגידה אסתר את עמה ומולדתה שלא רצתה לעורר יחוסר כח אבוותיהם הקדושים שהם כשכלים הכוללים. כדי שלא יתגברו על ידי זה ביותר וכנ"ל. שכל זמן שאין ממשיכין השכל הגבוה כל כך שיכולים להמתיק הדין על ידו. אזי אסור להתגברות בהם על ידי התעעוררות איזה שכל עליון להמתיקם שלא יתגברו על ידי זה דייקא. ביותר וכנ"ל עד שאשר חמל השם יתברך עליה על ידי ריבוי הצומות וזעקתם עד שהבינה שכבר התחילו רחמי השם יתברך להתעורר. ויש לה כח להמשיך שכל כזה להמתיק כל הדינים שבעולם ולהפיל את המן. אז אמרה ומחר אעשה כדבר המלך ולהגיד יחוס אבותיה הקדושים. כי כבר יש לה כח לעורר השכלים העליונים שהם בחינת אבות. מחמת שכבר יש לה כח להמתיק כל הדינים על ידם וכנ"ל:
@media(max-width:600px){.container{padding:20px 16px 40px}body{font-size:16px}.main-header h1{font-size:26px}}
אות כה וזה שהזמינה את המן על הסעודה שעשהת כי על ידי אכילה דקדושה מבררין פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת פגם אמונת חכמים כנ"ל כי הפגם היה על ידי אכילה. על כן התיקון על ידי אכילה דקדושה. ועל כן מי שפוגם באמונת חכמים הוא נידון במותרות האכילה. כי במה שפגם הוא נידון וכ"ל אבל מי שזוה לאמותנ חכמים הוא זוה לבירור האכילה כי עיקר בירור האכילה על ידי אמונה (כמו שכתוב במקום אחר). ועל כן הזמינה אסתר את המן על סעודתה. כי היא אכלה בקדושה גדולה. עד שביררה כל הטוב מהמן בשעת הסעודה. והמן שהוא פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע שהוא פגם אמונת חכמים נידון במותרות האכילה. ועל ידי זה היתה מפלתו מאחר שביררו הטוב ממנו שוא חיותו על ידי האכילה דייקא וכנ"ל. ועל כן היתה מפלתו בשעת הסעודה דייקא וכנ"ל. ועל כן סמוך למפלתו נדחף נמן אל ביתו אבל וחפוי ראש. ודרשו רז"ל שהשליכה בתו פסולת האכילה על ראשו. כי נידון במותרות ראוי לו מאחר שהיה כופר בחכמים ושנאם כל כך וכנ"ל:
Likutay Halachos · Orach Chaim
אות כו ועל כן חייב אינש לבסומי בפוריא עד דדלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כי השכרות אסור תמיד כי על ידי השכרות יוכל לקלקל הרבה כי היין הוא בחינת גבורות ודינים ומי שזוכה לשתות כראוי אז מעורר שכלו על ידי היין בבחינת חמרא וריחני פקחין בחינת זכה נעשה ראש ואזי ממתיקין הדינים על ידי שתייתו בבחינת כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו (כמובא בדבריו ז"ל) אבל כששותה יותר מדאי נתעוררין ח"ו הגבורות כל כך עד שאין לו כח לעורר שכל כזה שימתיק דינים כאלהועל ידי זה נתבלבל מוחו ביותר ויכול לקלקל הרבה ח"ו כמו שאמרו רז"ל אבל בפורים מאיר הארה גדולה ונפלאה שהוא הארת מרדכי (כמובא בכתבים) ואז נתעורר ומאיר שכל עליון וגבוה כזה שמאיר עד תכלית העשיה שעל ידי זה נמתקין כל מיני דינים קשים שבעולם ועל כן חיוב אז לשתות ולהשתכר כדי שיעלה על ידי השתיה לשכל עליון וגבוה מאד כי אז יש כח להמתיק כל הדינים שבעולם על ידי השכל הגדול העליון מאד שנתעורר על ידי מצות השכרות של פורים
Hilchos Tisha B’Av v’Ta’aniyos
Loading comments…