כח והרשאה ג

אות א ענין הרשאה

ע"פ מ"ש רבינו ז"ל בהתורה המתחלת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו' מי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז וכו' ע, ש (סי' ט"ו). והכלל לענינינו שע"י משפט מעלין את היראות הנפילות לשרשן כי כשאין משפט ואין דין למטה יש דין למעלה ח"ו וכששופטין את העאדם במשפט דלעילא אזי הדין נתלבש בכל הדברים וכ להדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט כתוב כשחז"ל למשפטיך עמדו אזי הכל עבדיך לעשות ידן בזה האדם. אבל ע"י משפט שהאדם שופט א"ע היינו מה שהאדם מתבודד בינו לבין קונו ומחשב דרכיו ומפשפש במעשיו ושופט ודן א"ע על כל דבר ודבר שעושה אם כך ראוי לו לעשות ולבלות ימיו ח"ו במעשים כאלה ושופט ודן א"ע בעצמו וע"י שהוא בעצמו שופט א,ע עי"ז מבטל הדין שלמעלה שלא יבא עליו כי כשיש דין למטה אין דין למעהל ואז אין היראה והדין מתלבש בשום דבר לעורר את האדם כי הוא בעצמו נתעורר. וע"כ עי"ז היראה עולה מהקליפה היינו על ידי משפט הנ"ל כי מתחילה היתה היראה נתלבש בקליפה דהינו מה שהאדם מפחד א"ע מאיזה שר או מגנבים ושאר פחדים, זה הוא שהיראה נתלבש באותו הדבר וכו' וכל זה הוא מחמת שלא שפט א"ע שעי"ז יש דין של מעלה שמתלבש א"ע בכל הדברים וכנ"ל. אבל ע"י משפט ששופט א"ע. עי"ז אין דין למעלה ואז אין הדין והיראה מתלבש עצמו בשום דבר ואז עולה היראה הנפילה לשרשה וכו' ושרש היראה הוא הדעת וכו' וע"י שעולה היראה לשרשה שהוא הדעת עי"זנשלם הדעת. ועי"ז זוכה לתורה שבנגלה. וע"י תורה שבנגלה זוכה לתפילה במסירת נפש, ועל ידי תפילה זוכה לתורה שבנסתר שהוא אור הגנוז וכו' עיין שם:

אות ב וזה בחי' כח והרשאה, ששי כח למי שיש לו דין ומשפט על חבירו מחמת איזה תביעה ואינו יכול לתובעו למשפט בעצמו מחמת הרחקת הדרך או מאיזה סיבה יש לו כח להתובע בעל המשפט לעשות מורשה למסור הדין ומהשפט לחבירו, וחבירו יתבענו למשפט ע"י הכח והרשאה שיש לו ממנו. היינו ממש ענין הנ"ל המבואר למעלה שכל זמן שאין משפט יש כח להמשפט להתלבש עצמו בכל הדברים שבעולם בבחי' למשפטיך עמדו אזי הכל עבדיך וכו' כנ"ל, וע"כ יש כח להתובע בעל המשפט למסור משפטו ותביעתו לכל מי שירצה וליתן לו כח והרשאה ואזי יש לו כחו כי כך הוא חק המשפט שיש לו כח להתלבש עצמו בכל אדם ובכל הדברים כדי לעשות משפט כנ"ל. וע"כ יכולים ליתן כח והרשאה על כל התביעות שבעולם אפילו על תביעת מלוה דכפר בי' אע"פ שמדין הקנאה אין יכולין להקנות לחבירו תביעה כזו בשום קנין כמבואר בפסוקים אך בתורת כח הרשאה יכול להרשות אותו כמבואר שם בסמ"ע וש"ך. והעיקר הוא כנ"ל כי כל זההוא כח המשפט כנ"ל. ומי ששופט א"ע תמיד על כל דבר בוודאי לא יצטרך לבא לדין לפני ב"ד להוציא ממנו ממון בדין כי בוודאי יקדים לסלק לחבירו מה שמגיע לו ע,פ האמת. כי בוודאי כך ראוי לכלכ אדם שישפוט א"ע על כל דבר ובפרט בדיני ממונות כשידוע שיש בידו איזה ממון של חבירו שישפוט א"ע בעצמו ויסלק לחבירו קודם שיתבענו לדין, וכעין שארזל ע"פ שונאי בצע האי דיינא דמפקין מני' ממונא בדינא לאו דיינא הוא. וכמו כן ראוי לכל אדם. נמצא זה שהוא נתבע ולא סילק לחבירו בעצמו קודם שיבא למפשט נמצא שפגם במשפט וכשאין משפט היינו שאין האדם שופט א"ע אזי יש כח בהמשפט שיתלבש א"ע בכל הדברים שבעולם כנ"ל. וע"כ יש כח להתובע למסור משפטו לכל מי שירצה וליתן לו כח והרשאה אפילו על דבר שאין יכול להקנות לחבירו בתורת הקנאה גמורה אעפ"כ בחק המשפט יכול להרשות אותו שיוכל לתבוע את חבירו ולא יוכל לומר לו לאו בעל דברים דידי את, כי באמת כל אדם הוא בעל דבר דידי'כשמקבל כח מהתובע כי זהו בחי' כח המשפט שיש לו כח להתלבש בכל הדברים בבחי' למשפטיך עמדו אזי הכל עבדיך כנ"ל, וע"כ כל אדם הוא בעל דבר ידיד' אע"פ שלא קנה התביעה בקנין גמור אעפ"כ הוא בעל דבר דידיה לתובעו ע"י כח והרשאה שקיבל מבעל המשפט. כי המשפט יכול להתלבש עצמו בכל הדברים כנ"ל:

אות ג וזה שארז"ל ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה. כי הבא בהרשאה זהו בחי' שנתלבש בו המשפט. וכשנתלבש בו המשפט באיזה דבר זהו בחי' יראות הנפילות כנ"ל. שמהם אחיזת החיצונים וע"כ כל אלו שנמסר ונתלבש בהם המשפט לעשות די ןבאדם הם נקראין חיצונים ומזיקי עלמא כי מאחר שנפלה היראה שלמעלה ע"י פגם המשפט ונתלבשה בדברים חיצוניים מזה יש להקליפות יניקה ח"ו כי עיקר יניקתם מקדושות הנפילות כידוע. ומחמת זה בעצמו צריך האדם לרחם ע"ע ולשמור א"ע מאד מאד לשפוט א"ע בעצמו כדי שלא יצטרך הדין ח"ו להתלבש במה שיתלבש ח"ו כי אז יתגברו הם ח"ו וח"ו יהיה דין אכזרי חלילה כי אכזרים המה ולא ירחמו. וע"כ צריך לשמור א"ע מאד לשפוט א"ע כדי שלא יהיה נמסר הדין למי שיהיה נמסר ח"ו כנ"ל. וע"כ זה הבא בהרשאה אע"פ שבאמת יש לו כח לקבל כח המשפט מהתובע ולתבוע את הנתבע ולעשות בו משפט כדת אעפ"כ נקרא לא טוב עשה כי בוודאי הוא לא טוב מאחר שנמסר ונתשלשל המשפט לאחר שזהו בחי' יראה הנפילה שהוא בחי' אחיזת החיצונים מזיקי עלמא שכל כחם מיראות הנפילות כנ"ל על כן נקרא לא טוב עשה כנ"ל:

אות ד כי אין טוב אלא אחד כמובא בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים שעיקר הטוב בעצם הוא בחי' אחד כשרז"ל (פסחים נ) ע"פ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וארז"ל שאז יהיה כולו טוב שיברכו על הכל הטוב והמטיב. וכל הצרות והרעות והגזירות ח"ו כולם נמשכין רק מחמת הריחוק מאחד. כי הש"י הוא טוב ומטיב לכל ועיקר אחיזת הרע הוא רק מחמת ההשתלשלות והריחוק מאחד משםש עיקר אחיזת החיצונים שאחיזתם מבחי' בקשו חשבונות רבים כ"ש רבינו ז"ל במ"א (סי' נא). וע"כ עיקר תיקון המשפט הוא כשאדם שופט א"ע בינו לבין קונו ומבקש מהשי"ת רחמים ותחנונים שיקבל מעליו משפטיו ודיניו ומצדיק עליו את הדין ואומר ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית וכו' לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים וכו' וכיוצא בזה ומשתטח ומבקש מלפניו ית' שיעשה עמו לפנים משורת הדין. ואז כששופט א"ע ואין הדין שלמעלה צריך להתלבש א"ע בשאר דברים אזי יאן להם שום יניקה כלל ואז הש"י שופט אותו ברחמים בחמלה וחנינה או מוחל לו לגרמי כי הש"י חנון ורחום ומרבה להיטב, אבל כשאין שופט א"ע אזי יש דין למעלה ואזי ח"ו הדין מתלבש בשאר דברים ונותנין מלמעלה כח והרשאה למי שנותנין שיעשה בו משפט כתוב. וכל מה שיורד הדין והמשפט ומתלבש יותר מזה יש להם יניקה ח"ו ביותר. ואז כיון שניתן רשות למשיחת ח"ו הש"י ירחם ויציל כל ישראל מדינים כאלה ר"ל רחמנא לישזבן:

אות ה וזה שבקש דוד המעש"ה שפטני ה' וכו'. מלפניך משפטי יצא. ובמקום אחר הוא אומר אל תבא במשפט את עבדך וכמו שהקשו רז"ל אך ע"פ הנ"ל מניושב היטב על נכון כי דהמע"ה בקש שיהיה משפטו מהש"י בעצמו כ"ש שפטני ה' מלפניך משפטי יצא וכו' ואז בוודאי יהיה המשפט ברחמים ובחמלה גדולה. אבל לא יתלבש המשפט ח"ו בשאר דברים כנ"ל. וזהו אל תבא במשפט את עבדך שהוא בחי' שהש"י בא בהתלבשות בבחי' הנה אנכי בא אל יך בעב הענן בחי' התלבשות. כי באמת הש"י מלא כה"כ ולית אתר פנוי מיניה וכשאדם זוכר את הש"י ואינו שוכח אותו אפילו שעה קלה נמצא הוא קרוב להש,י תמיד והוא שופט א"ע בכל עת לפני הש"י בעצמו ואז משפטו יוצא רק מהש"י בעצמו ואז בוודאי הוא ניצול מכל המשפטים והדינים כנ"ל. וע"ז בקש דהמע"ה מלפניך משפטי יצא וכו' כנ"ל. אבל כשאין האדם מתבודד בינו לבין קונו לחשוב על דרכיו ולשפוט א"ע על כל דבר נמצא שהש"י רחוק מבין עיניו. ושוכח ח"ו לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון וכמו שהוא מתרחק מהש"י כמו כן כביכול הש"י מתרחק ממנו ח"ו כי יום תעזבני יומיים אעזבך ואזי בעת שמגיע המשפט עליו אזי כביכול השי"ת מתלבש א"ע ובא אליו בדין ומשפט כמו מי שבא מרחקו ומתלבש א"ע בלבושים אחרים שאזי אין האדם מכיר אותו. כמו כן השי"ת שנתרחק ממנו ע"י מעשיו. על שלא חשב דרכיו ולא שפט א"ע בכל עת. הוא ית' בא אליו במשפט. כמו מי שבא מרחוק. בבחי' ה' במשפט יבא. היינו שהמשפט מתלבש בשאר דברים וכנ"ל ואז קשה להכיר אותו. וצריכין אז להביט היטב להכירו ית'. כי באמת אפילו אם אין האדם זוכה לפשפש במעשיו ולשפוט א"ע מקודם עד שבא הדין עליו ח"ו הוא צריך עכ"פ אח"כ לשוב עד המכהו ולהעלות כל היראות הנפילות להש"י דהיינו שיתבונן שאין שום דבר שיוכל ליראות ולהפחיד אותו או לעשות בו דין ויסורים חס ושלום כי אם ע"פ משפט שלמעלה ע"י חיות אלקות שנתלבש בזה הדבר שזהו בחי' יראה עילאה שירדה מכסאה בעוונותיו ונתלבשה באלו הדברים שיש לו פחד ויסורים מהם ח"ו. ואז כשמתבונן כל זאת היטב באמת ובתמים ומפשפש במעשזיו ושופט א"ע עכשיו עכ"פ ושב בתשובה שלימה להש"י אזי זוכה להעלות כל היראות הנפילות לשרשן כנ"ל. אבל באמת קשה מאד אז להעלותן ולבררן כ"א ביגיעה גדולה וברחמים רבים וכשרז"ל (סנהדרין יז ע"ב) לעולם יקדים אדם תפילה לצרה וכו' ובפרט מ ייודע אם יזכה להתעורר אז לשוב באמת כי לפעמים אפילו כשהיסורין באין על האדם ח"ו אעפ"כ אינו זוכה לשוב להש"י ולפעמים היסורין מעקמין את לבבו יותר מהשי"ת ח"ו כי הם בחי' יראות הנפילות שמהם אחיזת החיצונים כנ"ל. וע"כ לפעמים אם אינו זוכה להתגבר הם מעטעין ומעקמין את לבבו יותר ח"ו. ע"כ טוב לגבר שיקדים לשפוט א"ע מקודם כנ"ל טוב לגבר שיקדים לשפוט א"ע מקודם כנ"ל כדי שלא יצטרך הדין להתלבש א"ע ח"ו וזהו אל תבא במשפט את עבדך שלא יבא במשפט היינטו שלא יתבלש המשפט בדברים אחרים רחוקים ממנו ית' כי אז בוודאי לא יצדק לפניו כל חי. אבל כשקרובים להש"י והמשפט ממנו ית' בעצמו ע"י שהאדם שופט א"ע אזי המשפט הוא רק רחמים וחמלה וחנינה כי משפט הוא רחמי כ"ש בזוה"ק:

אות ו וזה בחי' בין המצרים שמתאבלין על חורבן ביהמ"ק משבעה עשר בתמוז עד ת"ב. כי עיקר חורבן ביהמ"ק הי' ע"י פגם המשפט כ"ש ההופכים ללענה משפט (עמוס ה') וכ"ש בפסוקים רבים וכשרז,ל שחורבן ביהמ"ק הי' על עינוי הדין ועל עוות הדין וכו'. כי בית המקדש כלול מכל הבחינות הנ"ל, הנאמרים בתורה הנ"ל. כי בביהמ"ק שם עיקר תיקון המשפט כי שם היתה יושבת סנהדרי גדולה שמהם יוצא משפט צדק לכל העולם ועי"ז עולה היראה שזהו בחי' הביהמ"ק שנקרא יראה כ"ש ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה וכו' וכ"ש יעקב מה נורא המקום הזה ועש"ז נקרא ירושלים בחי' יראה שלם כשרז"ל. וע"י היראה זוכין לדעת שזהו בחי' הביהמ"ק כי כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו כשרז"ל. וע"י הדעת זוכין לתורה שבנגלה כי עיקר התגלות התורה הי' בבהימ"ק שמשם תצא תורה בין די ןלדין ובין דם לדם כ"ש וקמת ועלית אל המקום וכו' על פי התורה אשר יורוך וע,פ המשפט אשר יאמרו לך תעשה. וע"י התורה שבנגלה זוכין לתפילה בלשימות שזה הי' בביהמ"ק ששם עיקר התפלה כ"ש כי ביתי בית תפלה ודרך שם עולים כל התפילות אשר יתפללו אל הבית הזה כי המתפלל צריך שיכוון את בלו לביהמ"ק כשרז"ל. וע"י התפילה זוכין לתורה שבנסתר שזהו בחי' ביהמ"ק בחי' קודש שהוא סתיר אורייתא כ"ששם בתורה הנ"ל ע"פ הר זה קנתה ימינו ע"ש. נמצא שביהמ"ק הי' כלול מכל התיקונים הנ"ל. וכל הבחי' הנ"ל כולם תלויים במשפט שבו תלוי הכל כמבואר לעיל שעיקר ההתחלה הוא ממשפט היינו התבודדות בינו לבין קונו וכו' כנ"ל שעי"ז עולה היראה כי נתבטלין היראות הנפילות ועי"ז זוכין לדעת ולכל הבחי' הנ"ל. וע"כ ע"י שפגמו במשפט כנ"ל עי"ז נחרב הביהמ"ק ונתבטלו כל הבחי' הנ"ל כי נתלבש הדין והיראה במלכות הרשעה של בבל וניתן להם רשות להחריבו והכל ע"י פגם המשפט כנ"ל. וז"ש מקום המשפט שמה הרשע וכו' היינו כנ"ל כי הרשע בא במקום המשפט. כי מחמת שלא עשו משפט ופגמו במשפט ע"כ נתלבש המשפט בהרשע נובכדנצר וחבירו ובמקום המשפט שמה הרשע כי הוא בא במקום המשפט בכח והרשאה שקיבל מהמשפט כמו הבא בהרשאה שהוא בא במקום התובע כן הוא בא במקום המשפט כי המשפט נתלבש בו כנ"ל:

אות ז וזה שגזרו ארבעה תעניות על חורבן ביהמ"ק גם נוהגין להתאבל בין המצרים ולומר חצות לבכות על חורבן ביהמ"ק ומסגפין עצמן מבשר ויין וכיוצא כ"כ כפי מנהגו. כי כל התעניתים והסגופים שהיראים עושין הכל הוא בבחי' משפט הנ"ל ששופטין א"ע קודם שיבא הדין של מעלה ח"ו כדי לבטל הדין שלמעלה ע"י המשפט ששופט א"ע כנ"ל. כי לפעמים האדם רואה שאין די לו בדיבורים מה שהוא שופט א"ע ואזי הוא בעצמו נותן משפט ע"ע שיתענה ויסגף עצמו כך וכך על מעשיו שעשה ואע"פ שבאמת בוודאי אין זה מספיק אפילו חלק מאלף כנגד מה שפגם כי כל ימינו לא יספיקו להתענות ולסגוף עצמינו על פגם הרהור ומחשבה זרה אחת למי שמאמין בעוצם הפגם הנוגע במקום שנוגע כנ"ל מכ"ש וכ"ש מי שעשה איזה עבירה ח"ו מכ"ש וכ"ש מי שקלקל הרבה מאד ח"ו כמצוי עכשיו בדורות הללו בעו"ה וא,כ לכאורה מה יועילו לו אלו התעניתים והסיגופים כנגד מעשיו אך אעפ"כ יכול לזכות לכפרת עוונותיו על ידם. כי עיקר התיקון הוא המשפט דהיינו מה שהוא בעצמו שופט א"ע וע"כ מאחר שהוא בעצמו שופט א"ע ואינו ממתין על הדין שלמעלה עי"ז יכול לבטל הדין שלמעלה ע"י תעניתים וסיגופים שלו מאחר שהוא בעצמו שופט א"ע כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ"ל. וזה בחי' מה שאדם יכול להנצל ע"י סגוף או תענית א' מדינים קשים ומרים הרבה מאד וגם לזכות על ידם לחיי עוה"ב. כי איתא שכל היסורין שבעולם אם יתקבצו יחד על אדם אחד כל השבעים שנה ח"ו אינם נגד רגע אחת נגד כויה אחת של גיהנם, כ"ש ששופטין את האדם י"ב חודש בגיהנם, כ"ש שיש עבירות ח"ו שיורדין עליהם ואין עולים, כ"ש שיש כמה מיני עונשים קשים ומרים יותר מצער של גיהנם הקשה כמובא בספרים, ואעפ"כ על הכל מועיל תשובה בעוה"ז. ועיקר התשובה הוא בחי' המשפט הנ"ל כיע"י שאדם מתבודד בינו לבין קונו ושופט א"ע על כל מעשיו שעשה ומעורר עצמו לעבדות הש"י בכל פעם וע"י שיש משפט למטה אין דין למעהל כנ"ל, ובפרט אם זוכה להתעורר עד שעושה משפט בעצמו ממש דהיינו שמתענה ומסגף עצמו אע"פ שאינו עולה לכלום נגד מעשיו כנ"ל אעפ"כ מאחר שהוא בעצמו עושה הדין בעצמו עי"ז מבטל ממנו כל הדינים שלמעלה אע"פ שעשה אלפים ורבבות יותר בלי שיעור וערך אעפ"כ מבטל כולם ע"י המשפט שלו ששופט א"ע כנ"ל כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ"ל. וזהו בחי' התעניתים והאבילות שמסגפין עצמן בתעניות ובמניעת בשר ויין ורחיצה וכו' בשביל חורבן ביהמ"ק. כי חורבן ביהמ"ק הוא בשביל פגם המשפט כנ"ל, ע"כ אנו עושין עכשיו תשובה ומתקנין זאת ואנו עושין משפט בעצמינו ומתענין ומתענין ומסגפין עצמן כדי לבטל הדין שלמעלה כנ"ל:

אות ח כי עיקר תיקון התענית הוא המשפט הנ"ל דהיינו שיחשוב דרכיו וישפוט א"ע על כל דבר כנ"ל כ"ש הלא זה צום אבחרה ופתח חרצבות רשע התר אגודות מוטה וכו'. דהיינו שעיקר התענית לשפוט א"ע ולפתוח ולנתק כל הקשרים והחרצובות של רשע הטמון בקרבו שזהו עיקר בחי 'המשפט הנ"ל שישפוט א"ע על כל דבר כנ"ל. וע"כ הי' נוהגין ביום התענית לומר דברי כבושין לעם ולעיין ולהשגיח לתקן כל הקילקולים שבעיר ולחפש אם יש ח"ו איזה חטאים ועוונות בעיר לתקנם כשפרש"י ע"פ קראו צום במעשה דנבות (מלכים א' כ"א), כי זה עיקר תיקון התענית. וכמו כן צריך כל אדם לעשות בעצמו בכל יום ויום ובפרט ביום התענית לשפוט א"ע על כל דבר שזהו עיקר תיקן התענית כנ"ל:

אות ט כי בין המצרים דינים שורין ח"ו שזהו בחי' היראות הנפילות כנ"ל וע"כ ארז"ל שצריך ליזהר מאד שלא לצאת יחידי מד' ועד ט' כמבואר בש"ע שכל זה הוא בחי' יראות הנפילות. וע"י צריכין אז להשתדל ביותר להעלות אלו היראות הנפילות, וזה ע"י התענית הנ"ל וע"י אמירת חצות שמתאבלין על חורבן ביהמ"ק. ועיקר אמירת חצות הוא בחי' משפט כמבואר במ"א (בסי' קמ"ט) כ"ש צות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. כי עיקר האבילות הוא להתאבל על מעשיו שעשה שהם גרמו חורבן ביהמ"ק כי כל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו כשרז"ל. וצריך להתאבל על עוונותיו ולבכות עליהם מאד מאד ולשפוט א"ע ולפשפש במעשיו ולתקנם מעתה ועי"ז יזכה לבנין ביהמ"ק כי כל המאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה. כי ע"י האבילות שמתאבל על ירושלים ומפשפש במעשיו ותולה החורבן בעצמו כי כל אדם לפי חטאיו כן יש לו חלק בכל דור ודור בחורבן ביהמ"ק. וכן כל אחד כפי מה ששופט א"ע וזוכה לתקן מעשיו כן יש לו חלק בבנין ביהמ"ק שיבנה לעתיד ב"ב ע"י תיקון המעשים של כ"א וא' משיראל. כי עיקר בנין ביהמ"ק ע"י משפט כ"ש ציון במשפט תפדה וכו' כי עיקר החורבן היה ע"ש פגם המשפט כנ"ל. וע"כ ע"י תיקון המשפט עי"ז יחזור המקדש על מכונו:

אות י וזה שארז"ל האי בר ישראל דאית ליה ד ינא בהדי עכו"ם לשתמיט מיניה קודם תשעה באב וכו' כי אז הם ימי חורבן ביהמ"ק שהוא פגם המשפט ואז נפל המשפט והדין אליהם כנ"ל ע"כ אז קשה לישראל להצליח במשפט נגד עכו"ם. מאחר שמשפט דקדושה נפל אז ונתלבש בין העכו"ם כנ"ל. וע"כ אנו צריכין אז יגיעה גדולה בתענית ודיני אבלות שמסגפין עצמן מבשר ויין וכו'. כדי להעלות המשפט והיראה הנפילה לשרשה כנ"ל:

אות יא וע"כ מתאבלין על חורבן ביהמ"ק שלשה שבועות דייקא. כי עיקר התיקון של כל הנ"ל הוא ע"י שבת קודש כי בשבת אז עולין כל היראות הנפילות שהם כל הדינין והצרות המפחידין את האדם ח"ו כי בשבת נמתקין ונתבטלין כל הדינין. בבחי' וכל שולטני רוגזין ומארי דדינין כלהו ערקין ואתעברו מינה ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין וכו', כי אז אין רשות לשום משחית ומזיק להפחיד לעשות שום דין כלל כי אז בשבת בטלין כל הדינים שהם בחי' יראות הנפילות ואז עולה הריאה לשרשה שהוא הדעת. כי בשבת אז הוא שלימות הדעת כמובא ששבת הוא בחי' דעת כי אז עולה היראה לשורש הדעת שעי"זנשלם הדעת כנ"ל וכ"ש רבינו ז"ל במ"א (בלק"ת בס' יז) וע"כ עיקר תיקון בנין ביהמ"ק שהוא עליית היראה וכו' כנ"ל הוא ע"י שבת כ"ש את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. כי בשבת נתבטלין כל הדינים וכל היראות הנפילות ואז עולה היראה לשורש הדעת שזהו עיקר בחי' בנין ביהמ"ק כנ"ל:

אות יב וזהו בחי' הקידוש על כוס יין בשבת, שכשרוצין לצאת מן ששת ימי החול וליכנוס לקדושת שבת להמשיך עלינו קדושת שבת צריכין לקדש על כוס יין כי כוס יין זה בחי' יראה בחי' מלכות כ"ש רבינו ז"ל במ"א שיראה הוא בחי' מלכות כ"ש אלמלא מוראה של מלכות, וזהו בחי' כוס היין של קידוש כמובא בכוונות כי כוס בגימ' אלקים זה בחי' אלקים ירא, בחי' יראה בחי' מלכות וזה בחי' יין בחי' יין אדום כ"ש אל תרא יין כי יתאדם שהוא בחי' דין בחי' יראה. היינו שבכניסת שבת כשיוצאין מחול לשבת עיקר ההתחלה להמשיך קדושת שבת קודש הוא ע"י שתיכף בכניסת שבת אנו מרימין כל היראות הנפילות לשרשם שבדעת שנקרא קודש כי הדעת נקרא קודש כידוע וזה בחי' קידוש על הכוס יין שמעלין ומרימיטן את בחי' כוס בחי' יין שהוא בחי' יראה מעלין אותה לשרשה שהוא הדעת שנקרא קודש וע"כ צריכין לקבל הכוס בשתי ידיו כי הידים הם בחי' משפט שהוא עמודא דאמצעיתא שכלול מתלת שהם הגוף והידים כידוע. וזה בחי' ותאחז במשפט ידי. ואלו הידים שהם בחי' משפט הם מקבלין את הכוס ומעלין אותו שזהו בחי' עליית היראה כנ"ל. וע"כ אוחזין את הכוס כנגד טבורא דלבא כי שם עי קר היראה שהוא דבר המסור ללב כמבואר בהתורה הנ"ל, ואז אומרין הקידוש ומעידין שהש"י ברא הכל בששת ימי המעשה ושבת בשבת שבזה מבטלין כל היראות הנפילות וכל הפחדים כי ה' לאי לא אירא מה יעשה לי אדם. כי מאחר שיודעין שהכל ברא השי"ת והכל ברשותו מה לי להתיירא משום אדון ומשום דבר שבעולם כי בלתי רשותו מי יוכל לעשות לי דבר. כ יהכל ברשותו לבד ואין ל ילהתיירא כ"א מבעל הרשות שהוא הבורא היחיד ית' וע"כ נקרא קידוש כי עי"ז עולה היראה להדעת שהוא בחי' קודש כנ"ל ושם כשנכללת היראה בדעת הקודש עי"ז עולין ונכללין בתכלית קדושה העליונה שהוא בחי' אור הגנוז סתרי אורייתא שנקרא קודש כנ"ל בהתורה הנ"ל ע"ש שזהו עיקר בחי' קודשת שבת שהוא מעין עוה"ב שאז נזכה לאור הגנוז שיתגלה לעתיד:

אות יג וזה בחי' נטילת הרשות שמקבלין קודם ברכת היין של הקידוש שאומרים סברי או ברשות כדי לקבל רשות מכל המסובים. כי כשרוצים לבטל היראות הנפילות ולהעלות היראה לשרשה שהוא הדעת בחי'קודש כנ"ל צריכין שיוכללו כל הרשיות יחד כדי להכלל באחד ששם כולו טוב כולו קודש כנ"ל ושם כל הדינים בטלים כנ"ל. כי עיקר אחיזת הדינים והיראות הנפולות הוא רק מחמת הריחוק מאחד כנ"ל. וע"כ כשחטאו ישראל בעגל ובקשו הרבה רשיות ח"ו אח"כ אמר הש"י למשה הנה אנכי שולח לפניך מלאך וכו' שמסר רשותו כביכול למלאך להוליך את ישראל וע"כ לא חפץ משה בזה כ"ש אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה וכו'. כי תיכף כשניתן רשות לאחר אפי' למלאך הקדוש אעפ"כ מאחר שנשתלשל הרשות ונתרחק מאחד, מזה יש להם אחיזה ח"ו ויכול להגיע ח"ו רשות למשחית שהם היראות הנפילות שיש להם רשות להזיק ח"ו רק ע"י ריבוי הרשיות והמלכיות כשנתרבו ע"י עוונות ח"ו בבחינת בפשע ארץ רבי' שריה (משלי) כי משם עיקר אחיזת הקליפות והיצה"ר שעיקר אחיזתם מכפירות שנמשכין רק מחמת שלפעמים הש"י נותן רשות לשליח ולמלאך שמזה נשתלשל אחיזת הכפירות והדינים שאומרים ח"ו שתי רשיות יש כמו שארז"ל על אחר שטעה עי"ז כדאיתא שם בחגיגה אחר מאי חזא חזא מט"ט דיהבי לי' רשותא וכו' אמר ש,מ וכו'. וע"כ כשרצה הש"י לשלוח מלאך וליתן לו רשות להוליך את ישראל. הזהיר את ישראל שיזהרו מאד לבלי לטעות ח"ו עי"ז כנ"ל וזה שכתוב שם הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו' השמר מפניו וכו' אל תמר בו ודרז"ל אל תמריני בו. כי צריך אתה ליזהר שלא תטעה מאחר שניתן לו רשות שלא תטעה ח"ו בכפירות כמו שטעה אחר כי שמי בקרבו כי באמת אין לו שום רשות בפ"ע ח"ו כלל רק כל מה שעושה הוא ברשותי ובשליחותי כי שמי בקרבו כנ"ל. נמצא שכל מה שנשתלשל רשות יותר אפילו בקדושהאפילו למלאכים קדושים. אעפ"כ מזה נשתלשל אחיזתם ח"ו כנ"ל. וע"כ קודם הקדושה כוללין המאלכים רשותם יחד כדי שיוכלו להכלל באחד שזהו תכלית הקדושה כנ"ל וזהו מ"ש ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם וכו' קדושה כולם כאחד עונים וכו'. כי ע"י שנכלל כל רשותם יחד ונתבטלין הרבה רשיות עי"ז נתבטלין כל החיצונים וכל היראות הנפילות כי אין רשות לשום משחית מחמת שכל הרשיות נכללין באחד ואז עולה היראה לשרשה שהוא הדעת שהוא בחי' קודש. ועל כן אז כשנותנים רשות זה לזה ונכללין יחד באחד כנ"ל אז כלם כאחד עונים ואומרים ביראה קדוש, ביראה דייקא כי אז היראה בשלימות ונכללת בקודש שהוא הדעת שהוא שורש היראה וכנ"ל:

וזהו בחי' נטילת הרשות קודם הקידוש כי אז עולה היראה הנפילה ע"כ צריכין להכלל כל הרשיות יחד שעי"ז נתבטלין כל היראות הנפילות כנ"ל ועי"ז עולה היראה לשרשה לבח'י קודש שהוא הדעת שזהו בחי' הקידוש כנ"ל:

אות יד וזה בחי' ג"פ אלקים וג"פ שביעי שאומרים בקידוש. זהו בחי' ג' בחינות הנ"ל שזהו עיקר קדושת שבת שממשיכין ע"י הקידוש היינו יראה ומשפט ודעת כי היראה עולה ע"י המשפט אל הדעת שזה וג' בחינות שהם בחי' ג"פ שביעי וג"פ אלקים שבקידוש כי איתא בכוונות שג"פ שביעי ואלקים הנ"ל הם כנגד ג' עליות המלכות שעולה בנה"י ובחג"ת ובחב"ד שנקרא קודש ע"ש וזהו ג' בחי' הנ"ל. כי מלכות הוא בחי' יראה כנ"ל ומתחילה בימי החול שהי' שולטין היראות הנפילות אז היו ניצוצי המלכות בין החיצונים ועכשיו עולין כל הקדושות שהיו מלובשין ביראות הנפילות ונכללין ביראה הקדושה שהיא מלכות דקדושה. ובתחילה כשהיראה נכללת בקדושה היא בבחי' נה"י שהיא בחי' רגלין ששם מקום היראה ומלכות שנקרראת ארץ כ"ש בהתורה הנ"ל, וארץ היא בחי' רגלין בחבי' והארץ הדום רגלי בחי' נה"י הנ"ל. ועיקר עליית היראה הוא ע"י משפט שהוא בחי' ידים בחי' תאחז במשפט ידי בחי' עמודא דאמצעיתא בחי' חג"ת וזהו בחי' עליית המלכות בח"גת. וע"י המשפט עולה היראה לשרשה העליון שהוא יראה עילאה ששרשה בדעת שהוא בחי' קודש ואז עולה המלכות שהיא היראה ונכללת בחב"ד שהוא שרשה וע"כ אומרים גם בתפילה קדושה משולשת ועיקר ע"י היראה כנ"ל כ"ש ונותנים רשות וכו' עונים ואמרים ביראה קק"ק כי ע"י עליית היראה, הקדושה משולשת בג' בחי' הנ"ל:

אות טו ואלו הג' בחי' הם בחי' שלשה אבות שעיקר עליית המלכות בשבת הוא להכלל בהם שזהו בחי' שלש סעודות שאוכלים בשבת שהם תלת אבהן כידוע. כי אברהם הוא בחי' ימין בחי' הדעת הקדוש כי מסטרא דימינא מוחא חיוורא ככספא וכ,ש בהתורה הנ"ל ע"פ הר זה קנתה ימינו שע"י אברהם בחי' ימין זוכין לסתרי תורה בחי' קודש וכו' ויצחק הוא בחי' יראה בחי' פחד יצחק. ועיקר התיקון ע"י יעקב שהוא בחי' משפט כ"ש (תהלים פא) משפט לאלקי יעקב, כי יעקב שהוא בחי' משפט הוא מקשר ומעלה בחי' פחד יצחק בחי' יראה לבחי' אברהם שהוא בחי' דעת כנ"ל. שזהו עיקר בחי' קדושת שבת כנ"ל. וע"כ עיקר השבת הוא בבחי' יעקב כ"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכשרז"ל שיעקב שמר את השבת. כי עיקר קדושת שבת הוא ע"י בחי' יעקב שהוא בחינת משפט מעלה היראה להדעת שעי"ז נתבטלין כל היראות הנפילות כנ"ל שזהו נחלת יעקב שהוא נחלה בלי מצרים כשרז"ל, היינו בחי' ביטול כל המזיקין שהם היראות הנפילות שהם עיקרי מיצרי הקדושה שמצירין לישראל ח"ו בבחי' כל רודפיה השיגוה בין המצרים. וע"י קדושת שבת נתבטלין כל המצירים את הקדושה שהם כל הדינים וכל היראות הנפילות שהם עיקרי מיצרי הקדושה שמצירין לישראל ח"ו בבחי' כל רודפיה השיגוה בין המצרים. וע"י קודשת שבת נתבטלין כל המצריםי את הקדושה שהם כל הידינם וכל היראות הנפילות כי אז כל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו ערקין ואתעברו מינה וכו' וע"כ עיקר התיקון ע"י יעקב. כי אברהם יצא ממנו ישמעאטל ויצחק יצא ממנו עשו. ויעקב היתה מטתו שלימה בלי פסול כי כל זמן שלא בא יעקב שהוא בחי' משפט עדיין לא נתבטל לגמרי שליטת מזיקי עלמא שיניקתם מיראות הנפילות. כנ"ל וע"כ יצאו מהם עשו וישמעאל שהם מזיקי עלמא שהחריבו את הביהמ"ק מקום היראה הקדושה כנ"ל, והכל מחמת שעדיין לא היה מהשפט על מכונו וכנ"ל, עד שבא יעקב שהוא בי' משפט שעי"ז עיקר המתקת ועליית. פחד יצחק לבחי' הדעת שהוא בח'י אברהם שעי"ז נמתק הכל כי יעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. כי הוא מכריע וכולל א ברהם ויצחק כי הוא מקשר בחי' יצחק בחי' יראה לבחי' אברהם בחינת דעת ע"י מדתו שהוא בחי' משפט כנ"ל. וע"כ המקדש שלעתיד שיהיה כנגד יעקב לא יחרב לעולם כשרז"ל. כי עיקר תיקון בנין ביהמ"ק הוא ע"י בחי' משפט שהוא בחי' יעקב כנ"ל. וזהו שאמר יעקב כשראה מקום הביהמ"ק מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וכו' וארז"ל (פסחים פח) ע"פ זה שיעקב קראו בית שלא יחרב לעולם. והשתא מדוייק היטב שנסמך סוף המקרא לראשו כי זכה להשיג היראה בשלימות ע"י המשפט שהוא מדתו כנ"ל וע"כ אמר מה נורא המקום הזה היינו שהפליג בעוצם שלימות היראה דקדושה שהשיג כאן וע"י שלימות האירה בחי' מה נורא המקום עי"ז לא יחרב עוד לעולם. וזהו שסיים אין זה כי אם בית אלקים, בית דייקא בחי' בית השלישי שיהיה בזכות יעקב שלא יחרב לעולם כי ע"י יעקב שהוא בחי' משפט עי"ז היראה בשלימות בחי' מה נורא כנ"ל שזהו עיקר קיום הביהמ"ק כנ"ל, כי לא יוכלו עוד לשלוט בו ידי זרים ח"ו שהם עשו וישמעאל מזיקי עלמא שיניקתם מיראות הנפילות כי כבר היראה בשלימות ע"י המשפט של יעקב שעי"ז זכה למטה שלימה בלי פסול כנ"ל, וע"כ בוודאי אין זה כי אם בית אלקים בחי' בית שלא יחרב לעולם כנ"ל:

וזהו בחי' וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור, וחושב אותם לנמפרע ומתחיל מיעקב כי עיקר הגאולה ובנין של עתיד על ידו כי פסוק זה נאמר אחר התוכחה שהזהיר הש"י את ישראל ואם לא תשמעו וכו' ואם את משפטי תגעל נפשכם וכו' שאז יבא עליהם מה שיבא ח"ו, וכל אלו הדינים הם בחי' יראות הנפילות שמהן באין כל הצרות והגזירות ח"ו, שכ"ז נמשך ח"ו מפגם המשפט בחי' ואם את משפטי תגעל נפשכם. וע"כ בסוף כשהוא מנחם אותם הוא מבשר אותם שבזכות אבות ינצלו מכל הצרות ועיקר ע"י יעקב שהוא בחי' משפט שהוא מקשר בחי' פחד יצחק לבחי' אברהם שהוא הדעת שעי"ז נתבטלין כל היראות הנפילות ונתבטלין כל הצרות וכל הגזירות כנ"ל וע"כ מתחיל מיעקב כנ"ל. כי עיקר התיקון ע"י בחי' יעקב שהוא בחי' משפט כנ"ל. וזהו והארץ אזכור בחי' עליית היראה שנקראת ארץ בי' ארץ יראה כנ"ל. כי עיקר התיקון וההמתקה ע"י עליית היראה כנ"ל:

אות טז וזהו בחי' שלשה סעודות של שבת. כי סעודת הלילה היא בחי' פחד יצחק כמובא בכוונות, וסעודת הבקר הוא בחי' אברהם, וסעודה שלישית היא בחי' יעקב שהוא בחינת משפט שזהו עיקר התקיון כנ"ל, וע"כ אז במנחה של שבת כל הידינם בטלים לגמרי ורעווא דרעווין אשתכח, כי בחול שולטין הדינים במנחה שהוא בחי' פחד יצחק, אבל בשבת במנחה אז הוא בחי' יעקב בחי' משפט שמעלה כל היראות וכל הדינים לשרשם. ואז נמתקין ונתבטלין כל הדינים וכל היראות וע,כ אז כל הדינים בטלים לגמרי והכל ע"י המשפט כנ"ל, וע"כ א ראוועא דרעווין אשתכח שעולין אז בתכלית העליט' לבחי' נחלה בלי מצרים שהוא בחי' השגת סתרי אורייתא שהוא בחי'אין בחי' עתיק שעולין לשם בסעודה שלישית שהוא בחי' רעווא דרעווין שהוא בחי' נחלה בלי מצרים בלי גבול שהוא סתרי תורה שאינם נתפסים בגבול. כ"ש רבינו ז,ל שם בהתורה הנ"ל. וע"כ אז מחדשין ומגלין חידושי אורייתא כי אז נתגלין סתרי אורייתא ע" י בחי' משפט בחי' יעקב שהוא עיקר התיקון כי הכל תלוי בבחי' המשפט. שעי"ז נמתק ועולה הכל כנ"ל:

אות יז וזה בחי' ג' שבועות שמתאבלי ןעל חורבן ביהמ"ק שנחרב ונפגם שלשה בחי' הנ"ל שהם פגם היראה והמשפט והדעת (כי שאר בחי' הנאמרים שם מה שזוכין ע"י הדעת הכל זוכין אח"כ ממילא והעיקר הו אלהעלות היראה ע"י המשפט אל הדעת ואז באין אח"כ בנקל לשאר הבחי' הנ"ל שכולם חשובין כאחד כי כולם כלולים בהדעת שזהו בחי' שלשה ראשונות חשובות כאחד):

ובשביל זה צריכן שלשה שבועות דייקא כנגד שלשה בחי' הנ"ל כי ג' שבועות יש בהם שלשה שבתות ועיקר התיקון של בנין ביהמ"ק הוא ע"י שבת כנ"ל. וזה בחי' שלשה הפטורות שקורין בג' שבתות שבין המצרים שהם דש"ח, דברי שמעו חזון, דברי זה בחי' יראה כ"ש שם בהתורה הנ"ל, שמעו זה בחי' עליית היראה אל הלב ששם מקום היראה ע"י המשפט כנ"ל וזהו בחי' שמעו כ"ש בשלמה ונתת לעבדך לב שומע לשפוט וכו', חזון זה בחי' ראיה שהוא בחי' דעת כ"ש שם רבינו במאמר הנ"ל ע"פ עיני בנאמני ארץ וכו' שעינים הם בחי' דעת היינו עליית היראה אל הדעת. וזהו בחי' כוס של קידוש צריך שיתן עיניו בו כדי להעלות היראה בחי' כוס יין, אל הדעת שזהו עיקר הקידוש כנ"ל. וע"כ בסוף שלשה ההפטורות הנ"ל מסיימין בשבת השלישי ציון במשפט תפדה כי עיקר הגאולה ובנין ביהמ"ק יהיה ע"י תיקן המשפט כנ"ל:

אות יח (שייך לעיל) לענין סעודה ג' של שבת ומחמת שעיקר התיקון על ידי המשפט שהוא בחי' יעקב הוא בסעודה ג' ע"כ אז עיקר שלימות הדעת כי אז עיקר ביטול הדינים לגמרי כי אז מעלין בתכלית העלי' כל היראות הנפולות ע"י בחי' יעקב שהוא בחי' משפט כנ"ל וע"כ אז נשלם הדעת בתכלית השלימות וע"כ זוכין אז לכל הבחינות המבוארין בהתורה הנ"ל. כי אז זוכין לבחי' תורה. שבנגלה. וזהו בחי' קריאת התורה במנחה שזהו בחי' תורה שבנגלה שזוכין ע"י הדעת שנשלם ע"י המשפט כנ"ל. וע"כ קורין אז שלשה כי זהו בחי' משפט שהוא בשלשה. כי אין ב"ד פחות משלשה דאינון תלת אבהן כמובא. וע"י תורה שבנגלה זוכין לתפילה במסירת נפש וזהו בחי' תפילת מנחה של שבת שאז צריכים למסור נפשם על קידוש השם כשאומרים ועל מנוחתם יקדישו את שמך. כ"ש בכוונות האריז"ל. ועי"ז זוכין לאור הגנוז שהוא סתרי אורייתא שזהו בחי' חידושי תורה שזוכין להשיג ולחדש בסעודה שלישית. כי אז עולין עד עתיק שהוא בחי' סתרי אורייתא כידוע:

אות יט וזה בחי' קנין במעמד שלשתן שכשיש לראובן מנה ביד שמעון והמחהו ללוי במעמד שלשתן קנה והוא הלכתא בלא טעמא. ודווקא כשיש לו מנה ביד שמעון אבל אם לא היה מנה בידו רק צוה לשמעון שיתן ללוי מנה משלו והוא יחזור ויתן לו לא קנה, וכ"א משלשתן יכול לחזור בו. כי כל הקנינים הם בבחי' הדעת כי עיקר הקנין ע"י הדעת בבחי' דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית (נדרים מ"א). וזהו בחי' כל הקנינים שתקנו חז"ל שא"א לקנות שום דבר כ"א ע"י קנין שתקנו כגון משיכה או הגבהה או קנין סודר וכיוצא. כי באמת בוודאי ראוי לאדם שיקנה בדבורו לבד כי בוודאי אסור לשנות דבורו אך מה שיכולים לחזור בלא קנין הוא מחמת שעדיין לא נמשך הדעת במכירה זאת כל זמן שלא היה בו קנין גמור וכמובא בלשון רז"ל עדיין לא סמכא דעתיה כי עיקר הקנין הוא בדעת דייקא כנ"ל וחז"ל שערו בדעתם והשגתם ע"י איזה קנין נמשך הדעת אל הקנין ואעפ"ז תקנו כל הקנינים לכל דבר ודבר כדינו כי שיערו שזה הדבר נגמר בקנין זה כי ע"י זה הדבר סמכא דעתיה וגמר ומקנה בלב שלם ובדיעה שלימה שעי"ז עיקר הקנין וכנ"ל. נמצא שעיקר הקנין הוא ע"י הארת הדעת כנ"ל:

וע"כ מעמד שלשתן קונה בלי שום קנין כי מאחר שיש לו ממו ןביד חבירו ויכול להוציאו מידו ע"פ משפט, על כן יש כח בהמשפט להוציא הדבר מהלוה ולהקנותו ללוי במעמד שלשתן בלי שום הקנאה כלל. כי כשראובן מצוה לשמעון הלוה שיתן המעות שיש לו בידו, ללוי במעמד שלשתן, זהו בחי' עליית היראה הנפולה לשורש הדעת ע"י בחי' משפט שעי"ז נשלם הדעת כנ"ל. וע"כ נקנה מיד. כי כל הקנינים הם על ידי שלימות הדעת בחינת דעת קנית כנ"ל:

אות כ כי זה שחיב לחבירו מעו תהוא עבד לוה לאיש מלוה וכל זמן שהוא משועבד לחבירו וחייב לו איזה חוב זה בחי' יראה נפולה שמשם עיקר העניות והחובות, כי מי שזוכה ליראה בשלימות אין חסר לו שום דבר בבחי' כי אין מחסור ליריאיו כי ע"י יראה נשלם הדעת כנ"ל וכשיש לו דעת אין חסר לו דבר כנ"ל בחי' דעת קנית מה חסרת. כי כל החסרונות והעניות והדחקות שיש לאדם הוא רק מחמת חסרון הבטחון כי אם היה לו בטחון שלם בהשי"ת לא היה דואג כלל ולא היה חסר לו דבר. כ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על פגלי מים וכו' ובשנת בצורת לא ידאג. ועיקר הבטחון הוא בחי' יראה בשלימות דהיינו שנשמר מיראות הנפולות ואין לו שום יראה נפולה משום דבר רק מהש"י אז הוא בוודאי בוטח בהש"י כי זה עיקר הבטחון שלא יירא ויפחד משום דבר רק מהש"י לבד בבחי' (ישעיה יב) אבטח ולא אפחד, בחי' בה' בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי (תהלים נו) היינו שיש לו בטחון שלם בהש"י ואין לו שו םיראה נפולה ושום פחד כלל ואינו דואג כלל מה יאכל למחר שזה הוא בחי' יראות נפולות שזהו עיקר העניות כי אין עני אלא מן הדעת. כי מי שהוא עני מן הדעת ואין דעתו בשלימות וזהו מחמת שלא העלה את היראות הנפולות אל הדעת כנ"ל ואז כשיש לו יראות נפולות הוא בוודאי עני ממש אפילו אם יש לו כל הון דעלמא. כי דעת חסרת מה קנית כי אפיל ואם הוא עשיר גדול הוא מלא דאגות וצער ויסורים ופחדים תמיד וכל ימיו כעס ומכאובות ואין לו שום נחת ומנוחה ושום חיות כלל והוא חי חי צער יותר מכל העניים שבעולם. כי הוא מלא דאגות ופחדים יומאם לא ינוח לילה לא ישקוט מחמת שבכל יום נתחדשין לו דאגות ופחדים חדשים מאדונים ושרים וחשש גנבים וליסטים ושרפות והזיקות וכמה מיני הפסדים השכיחים ושאינם שכיחים. וגם מצטער בכל עת על ריבוי ההוצאות של ביתו. כי נדמה לו שההוצאה יתירה על הריוח וכיוצא בזה רבו מספר ריבוי הדאגות מדאגות שונות שיש לכל אחד ואחד בפרטיות בלי שיעור בכל יום ובכל עת ובכל שעה ואין רגע בלא פגע. וכשרז"ל (אבות פ"ב) מרבה נכסים מרבה דאגה וכל זה מחמת יראות הנפילות מחמת שאין לו בטחון שלם בהש"י. כי אם היה לו בטחון בהשי"ת בשימות בוודאי לא היה מתפחד כלל כי בוודאי הכל ביד הש"י והעושר והכבוד מלפניו ית' ואם ירצה הש,י שיהיה עני בוודאי לא יוכל לשמור א"ע בשום אופן וכן להיפך רק הוא חוייב לעסוק באיזה עסק ומו"מ והש"י הטוב בעיניו יעשה ומאן דיהיב חיי יהיב מזונא. נמצא כשיש לו בטחון בהש"י ואינו דואג כלל מה יאכל למחר זהו עיקר העשירות בבחי' איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות פ"ד). כי אין לו שום דאגה ופחד כלל כי הוא בטח בהש"י כי בוודאי לא יעזבנו לעולם. כי כשאינו דואג מה יאכל למחר נמצא שאי ןלו יראות הנפולות ואזי היראה עולה לשרשה ונשלם הדעת ואזי בוודאי אין חסר לו שום דבר כי דעת קנית מה חסרת בחי' כי אין מחסור ליריאיו כנ"ל. נמצא שעיקר העניות הוא מחמת חסרון הבטחון שהוא בחי' יראות נפולות שמחמת זה הוא צריך לבא לחובות והלוואות ונעשהעבד לוה לאיש וכו' וקונה אדון לעצמו שזהו ג"כ בחי' יראות נפולות שהוא מה שיריאם מאדון וכו' כנ"ל. כי הוא ג"כ יש לו אדון דהיינו המלוה, והוא ירא ממנו בכל עת פן יבא ויתבענו כדרך כל מי שחייב חובות שהוא מלא דאגות ומתיירא בכל עת מזמן הפרעון שממשמש לבא. נמצא שכל ההלואות שהם בחי' עניות בחי' עבדות הם בחי' יראות נפולות. והמלוה יש לו כח המשפט להוציא ההלואה מיד הלוה במשפט שעי"ז מעלה היראה הנפולה לשרשה. וע"כ כשהמלוה שהוא בעל המשפט מצוה ליתן תביעתו להשלישי המומחה, נקנה מיד במעמד שלשתן. כי כל זה מחמת כח המשפט כי כח המשפט שיש להמלוה על הלוה להוציא תביעתו כנ"ל, עי"ז יש לו כח באמירה בעלמא למסור תביעתו וחובו שיש ביד הלוה למסרו ללוי, כי תיכף כשהמחהו אלי ועולה היראה ע"י המשפט אל הדעת כי זה המלוה הוא בחי' בעל המשפט שיש לו כח לתבוע למשפט את הלוה. והלוה החייב התביעה זהו בחי' שצריך לחזור והלרים ולהעלות בחי' היראה הנפולה שמשם נמשך שנעשה לוה ובעל חוב כנ"ל. וזה השלישי המומחה שמקנין אליו המלוה הוא בבחי' הדעת. כי כל מה שאדם קונה הוא בבחי' הדעת בבחי' דעת קנית וכנ"ל. כי כל מה שאדם קונה נתרומם ונתרחב דעתו כידוע בחוש. וכשזוכה לקנות כל הקנינים דקדושה בשביל עבודת הש"י באמת נתרומם דעתו דקדושה עי"ז ולהיפך להיפך ח"ו. נמצא כשהמלוה שהוא בעל המשפט מקנה תביעתו להשלישי במעמד שלשתן, נעשהבחי' הנ"ל שעולה היראה אל הדעת ע"י המשפט. שעל ידי זה נשלם הדעת. ועל כרחך בוודאי נקנה מיד במעמד שלשתן בלי קנין אחר מאחר שבחי' זו הוא בחי' שלימות הדעת שכל הקנינים שבעולם הם ע"י זה דייקא על ידי הארת הדעת כנ"ל:

אות כא וזה בחי' נטילת רשות שנוטלין מגדולים כשיוצאין לדרך. כי כל הדרכים בחזקת סכנה וכל הסכנות והפחדים שבדרך זהו בחי' יראות הנפולות שמתייראין פן יפגענו ח"ו איזה עלילה משר ואדון או איזה חי' רעה וגנבים ולסטים ח"ו שכל זה הוא בחי' יראות הנפילות כנ"ל. וע"כ נוטלין רשות מצדיקים וחשובים. כי הש"י מסר רשותו ורצונו ביד ישראל כי הם מנהיגין העולם בבחי' צדיק מושל בחי' ישראל ממשלותיו וכמבואר בדבריו רבינו ז"ל במ"א. כי ישראל אחידן במלכא וכלולים באחדותו ית'. וכשנוטלין רשות מישראל ובפרט מגדולים וצדיקים בזה נוטלין רשות מהש,י כביכול. ועי"ז נשמרים מכל סכנות הדרכים. כי עיקר חשש סכנת הדרכים שהם יראות הנפילות שמתייראין מהם בדרך יותר הוא מחמת שנוי הרשיות שיש כשיוצאים ממקום למקום. כי בעו"ה עכשיו בגלות הע' שרים שמושלים, שמהם שליטת הע' אומות ובכל מקום ומקום ממונה שר אחר, וישראל אין להם שום שר רק הש"י לבדו מושל עליהם בלי שום התלבשות רשותו בשום שר, רק בעו"ה בשעת הגלות מושלים עלינו. ומזה באים כל העונות שישרא לנכשלים בגלות, זהו רק מחמת שרשות העכו"ם שהוא רשות השרים מושלים ואע"פ שכל ממשלתם הוא ממנו ית' לבד ואין להם שום רשות בלעדו ית', אעפ"כ מאחר שנתלבש הרשות בהם מזה נשתלשל אחיזת הכפירות שמשם אחיזת היצה"ר שמשם באין חהטאים ח"ו וכנ"ל. וע"כ כל מה שהאדם מטלטל עצמו ונע ונד בדך, ובכל מקום ומקום יש שר או פקיד אחר והכל כפי יניקתם משרש של מעלה, שיש שם ג"כ שרים ופקידים שניים ושלישים, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע (ברכות נח). ומחמת שינוי הרשיות שבדרך מחמת זה עיקר סכנת הדרך שהוא בחי' יראות הנפילות שיניקתם מבחי' ריבוי הרשיות שבדרך מחמת זה עיקר סכנת הדרך שהוא בחי' יראות הנפילות שיניקתם מבח'י ריבו הרשיות כנ"ל. וע"כ כשיוצאי ןחוץ לספר למקום מלכותך אחרת לגמרי ע"כ שם הרשות משונה יותר שמזה יניקתם ביותר וע"כ החשש סכנה מיראות הנפילות ביותר כנ"ל. ע"כ קודם שיוצאין לדרך צריכין לאמלכא בי' בקוב"ה כשרז"ל וגם לקבל רשות מגדולים וצדיקים שאצלם רשות הש"י בעצמו כביכול, לומר שהולך ברשותם שהוא רשות הש,י לבד כי אין שום שליטה עלי משום רשות שבעולם כ"א ברשותכם הצדיקים שהוא רשות הקב"ה, אני הולך לדרך לשלום ושוב אין לין שום פחד ומורא משום סכנה שבעולם מאחר שאני מאמין באמונה שלימה שהכל ברשות הש"י לבד וברשותו לבד אני הולך לדרך, ע"כ אין לי שום פחד כי בה' בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי. ועיקר מה שהאדם מוכרח פעמים לצאת לדרך הוא רק בשביל זה כדי שיברר ויעלה כל היראות הנפילות השכיחים בדרך יותר וכשהולך בדרך בקדושה כראיו ומקשר עצמו בכל עת להש"י. כי ההולך בדרך שכינה מקדמת לפניו כמובא בזוה"ק ובזה מעלה כל היראות הנפילות לשרשם. כי קודם שהולך לדרך צריך לאמלכא בי' בקוב,ה דהיינו להתבודד בינו לבין קונו ולפשפש במעשיו ולשפוט א"ע כנ"ל ועי"ז מעלה כל היראות הנפילות השכיחים בדרך יותר כנ"ל. וזהו סוד מסעי בני ישראל במדבר ארבעים שנה והכל הי' בשביל חטא העגל שמאז נגזרה גזירה זאת כמ ושפרש"י שם כי אז רצו לסור מרשות הקב"ה ובקשו שתי רשיות ח"ו ומזה נשתלשל אחיזה להס"א והדינים ועי"ז נגזר עליהם מה שנגזר שכל זה הוא בחי' יראות הנפילות כנ"ל. ומחמת זה הוכרחו לסבב במדבר ארבעים שנההויו מטולטלים ממסע למסע כדי לברר ולהעלות בכל פעם כל היראות הנפילות שהיו שם במדבר ביותר כ"ש המוליכך במדבר הגדול והנורא הזה מקום נחש ושרף ועקרב וצמאון וכו' שכל זה הוא בחי' יראות הנפילות. ואיתא שישרא לבהליכתם במדבר דרכו על הקליפות המונחים שם כי הם בגודל קדושתם שזכו למשפט דקדושה בכל עת שהוא בחי' קבלת התורה שקיבלו בכל מקום ומקום במדבר כל הארבעים שנה והתורה נקראת משפט ועי"ז זכו לברר ולהעלות כל היראות הנפילות לשרשם שבדעת וע"כ נקראו דור דעה ועי"ז הכניעו כל הקליפות שהיו שם בחי' נחש שרף ועקרב שהם בחי' יראות הנפילות, כי הם העלו היראה לשרשה ע"י בחי' משפט שהוא בחי' התורה שקיבלו אז כנ"ל:

אות כב וזהו בחי' נטילת רשות שנוטלין הרמנא ורשות קודם שאומרין איזה דרוש וחידוש בתורה. כי עיקר השגת התורה זוכין ע"י הדעת שזוכין ע"י עליית היראה כנ"ל בהתורה הנ"ל וע"כ צריכין נטילת רשות כדי שיוכללו כל הרשיות יחד בדיעה אחת ברשות היחיד ברשות יחידו של עולם. וכשנכללין כל הרשיות יחד עי"ז נתבטלין כל היראות הנפילות כנ"ל ועלה היראה לשרשה שעי"ז זוכין להשגת התורה בנגלה ונתסר כנ"ל:

אות כג וע"כ בשבת אסור להוציא מרשות לרשות והתנא הקדים הוצאה ברישא. כי זה עיקר בחי' קודשת שבת לבטל שינוי הרשיות שיכללו כל הרשיות יחד שעי"ז נתבטלין היראות הנפילות וכו'. שזהו עיקר בי' קדושת שבת כנ"ל. כי בחול שיש איזה אחיזה ליראות הנפילות שנמשכין משינוי הרשיות שכביכול נתלבש ונסתר ונעלם רשות יחידו של עולם בהרבה רשיות של כל השרים כנ"ל. וע"כ צריך האדם יגיעה גדולה במלאכה ומו"מ ולהוציא מרשות לרשות והכל בשביל לברר כל הנצוצות כדי להעלות ולהכניס הכל מרשות הרבים לרשות היחיד. כי אפיל ומה שאדם מוציא בחול איזה דבר מרה"י לרשות הרבים בוודאי עיקר כוונתו הוא לחזור ולהכניסו לרשות היחיד ששם כל חפציו של אדם רק שהוא מוציאו עכשיו לרשות הרבים כגון לשוק למכור ולסחור בשביל שירוויח כדי להכניס ולאסוף אח"כ לביתו שהוא רשות היחיד בריוח יותר ויותר. וכל מה שיזכה להרוויח יותר בקדושה הוא מברר ניצוצות מרה"ר ומעלה בחי' יראות הנפילות ומכניסם לשרשם לרשות היחיד שהוא רשות יחידו של עולם. וכל זה צריכן לעשות בחול שאז יש בירור מחמת שיש אז אחיזה להיראות הנפילות כנ"ל. אבל בשבת שאז השכינה שובתת. כיאז מחמת קדושת שבת נתבטלין כל היראות הנפילות, כי אז עולה היראה לשרשה כנ"ל וע"כ אסור לעורר שו םשינוי רשות, ועל כן אסור אז בשבת להוציא מרשות לרשות. וע"כ התנא התחיל מסכת שבת באיסור זה של הוצאה מרשות לרשות כי בשבת כל הרשיות בטלין לגמרי. כי אז הש"י מפשיט כביכול לבושין דחול ואינו מתלבש בשום רשות רק נתלגה מלכותו ורשותו לבד בלי שום התלבשות בשום רשות אחר כלל. וע"כ כל הדינים שהם היראות נפילות בטלים אז לגמרי כי היראה עולה לשרשה לרשות היחיד לרשות יחידו של עולם כי אז נתגלה יראתו על הכל שאין צריכין להתיירא כי אם ממנו לבדו ית' אמן ואמן: