ערב ג

אות א ערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין. שלא בשעת מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין:

ענין ערבות ע"פ המאמר וביום הביכורים ואת העורבים צויתי לכלכלך וכו' בלקיוטי תניינא (בסי' ד) עיין שם כל המאמר:

כי עיקר הוא הרצון. שצריך האדם להרגלי את עצמו לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע בכל עת להש"י ולתורתו ומצותיו ולהשתדל תמיד שיהיו לו רצונות טובים חזקים דקדושה. וכמו שאמר רבינו ז"ל בשיחתו הקדושה עמנו באותה העת שגילה התורההנ"ל כי אז שמענו השיחה הקדושה הנדפסת בהשיחות נר"נ מתחלת עוה"ז אינו כלום, שמבואר שם עוצם מעלת הרצון אל הקדושה כי אמר רבינו ז"ל שעיקר עבודת ה' הוא הרצון. כי לעבוד ה' איני יודע מי הוא זה שיוכל לומר שיעבוד הש,י ואפיל מלאך ושרף אינו יכול התפאר שיוכל לעבוד ה' וכו' רק העיקר הוא הרצון להש"י ואע"פ שנדמה שהכל רוצים להתקרב להשי"ת כי הכל חפצים ליראה את שמך אעפ"כ לא מבעיא שאין אדם א' דומה לחבירו בענין הרצון כ"א גם באדם אחד אין יום א' דומה לחבירו בענין הרצון וכו' כמבואר שם ע"ש וכן דיבר מזה רבינו ז"ל כ"פ בכמה לשונות שהעיקר הוא רק הרצון והכיסופין שירצה ויכסוף תמיד ברצון חזק לעשות רצונו יתברך באמת ואם אעפ"כ אינו זוכה מה לעשות ויתגבר לבלי להפסיק ולבטל הרצון ח"ו רק ירצה יותר ברצונות חזקים יותר ויתגבר ברצון חזק וכיסופין גדוליםלהש"י תמיד בכל עת לעולם ועד כי העיקר הוא הרצון:

אות ב כי באמת עיקר התכלית הטוב של הנשמה הקדושה הוא שתזכה לתכלית שלימות הרצון שהוא בחי' רצון שברצונות שתזכה הנשמה שיהיו לה רצונות חזקים אמתיים להש"י עד שתזכה להכלל ברעוא דרעווין שהוא רצון שברצונות שזהו השלימות והמעלה העליונה מכל המעלות. כמו שמצינו שמשה רבינו ע"ה שהוא מבחר מין האנושי ומי לנו גדול ממשה רבן של כל הנביאים והצדיקים האמתיים של כל הדורות ובסוף בעת הסתלקותו שאז זכה בוודא ילתכלית שלימות המעלה שא"א להשיג וכל עיקר עוצם הפלגת מעלתו הוא שזכה בעת הסתלקותו הקדושה להכלל ברעווא דרעוין שהוא רצון שברצונות כמבואר בזוה"ק (תרומה) שהסתלקות משה היה בשבת במנה ברעווא דרעווין. נמצא ששלימות הרצון הוא גבוה מן הכל וכל עיקר התכלית של כל התורה והמצוות הוא לזכות לרצון ולהכלל ברצון העליון. כי משה רבינו הוא בעצמו בחי' התורה והמצוות וע"כ משה רבינו גימ' תרי"ג כי הוא בעצמו בחי' כלליות תרי"ג מצוות התורה, ותכלית שלימות מעלת משה רבינו הוא שנכלל ברצון שברצונות ברעווא דרעווין כנ"ל. נמצא שתכלית כל המצוות שהם בחי' משה רבינו כנ"ל עיקר התכלית הוא לזכות לרצון בשלימות שהוא בחי' רצון שברצונות כנ"ל. כי כל המצוות אנו עושין שיהיה לרצון לפניו כשארז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני היינו שנזכה ע"י המצוות להכלל ברצון העליון שהוא בחי' הסתלקות משה שהוא כלליות התורה והמצוות כנ"ל:

אות ג כי עיקר ירידת הנשמה לזה העולם העכור והשפל הוא רק בשביל הרצון כדי שתזכה לרצון בשלימות ובשביל זה הוכרחה הנשמה לירד ולהתרחק ממקום מעלתה ולבא בעולם הגשמי העכור והשפל ולהתלבש בגוף גשמי בחומר עגב ומגושם בזה העולם העשיה בתכלית הריחוק ממקום כבודה. וכל זה הי' בשביל הרצון. כי הש"י רצה לזכות את ישראל שיזכו לכל טוב לטוב האמתי בשלימות העולה על הכל. והשי"ת יודע שעיקר תכלית הטוב הוא לזכות לרצון בשלימות כנ"ל. ע"כ הוכרחה הנשמה להתרחק ממקום כבודה. ולירד לזה העולם הגשמי כדי שיתגבר הרצון ביותר. כי זה ידוע בחוש שכל מה שנתרחקין יותר מתגבר הרצון ביותר. כי הבן כל זמן שהוא אצל אביו אע"פ שאהבתו חזקה מאד אף על פי כן אין שייך לומר שיש לו רצון וגעגועים לאביו מאחר שהוא אצלו תמיד. אבל כשהבן נוסע מאביו לאיזה מקום אז הוא מתגעגע ברצון חזק לאביו. וכל מה שהבן נתרחק יותר מאביו מתגברים ביותר הרצונות והכיסופים והגעגועים לאביו. וע"כ הוכרחה הנשמה לירד ממקומה הגבוה מאד מאד ולהתלבש בזה העולם הגמשי הרחוק בתכלית הריחוק משורש נשמת ישראל כדי שיתגבר הרצון של הנשמה ביותר מחמת שהיא רחוקה מאד משולחן אביה. כי כל מה שרחוקין יותר מאביו מתגבר הרצון יותר כנ"ל ובאמת זה עיקר הנסיון והבחירה של האדם. כי באמת כל מה שרחוקין יותר הרצון מתגבר ביותר. וכל זמן שהרצון בשלימות כראוי בוודאי יזכה ע"י זה ההתרחקות דיקא למעלה נפלאה. כי יזכה להכלל ברצון העליון. ברצון שברצונות ע"י רצונו החזק מאד שזכה בזה העולם הרחוק דייקא כנ"ל. כי דייקא מחמת גודל ההתרחקות זכה לרצון חזק בשלימות כנ"ל. אשר רק בשביל זה ירד לזה העולם כרדי לזכות כאן דייקא לרצחן העליון מחמת שזה העולם רחוק ביותר בתכלית הריחוק כנ"ל. אבל הש"י נתן בחירה לאדם וע"כ את זה לעומת זה עשה אלקים. כי ברא בה העולם כמה דברים והלביש בהם חיותו ית' ונתן בחירה להאדם דהיינו שיש גם רצונות לתאוות עוה"ז שאלו הרצונות הם מתנגדים כנגד רצון דקדושה. כי עיקר כל התאוות הם רצונות נפולים וע"כ נקראים תאוות שהוא בחי' חמדה ורצון וכשמתגברים ח"ו התאוות של העוה"ז שהם רצונות דס"רא אזי ח"ו נפגם הרצון דקדושה. עד שח"ו יכול לשכוח לגמרי את הרצון דקדושה עד שישכח מלכסוף ולהשתוקק להש"י. ובאמת הש"י ברא כל הדברים שבעה"ז שיש לאדם תאוה אליהם בראהכל לטובתינו. בשביל קיום האדם. כי באמת לא הי' אפשר להאדם להתקיים בעוה"ז אפילו שעה קלה לגודל רצון וכיסופין והשתוקקות הנשמה הקדושה שבאדם. אשר היא משתוקקת תמיד לשוב אל דודה למקור חוצבה ברצון חזק ותקיף מאד כי שורש הנשמה למעלה הוא ממקור הרצון. מבחי' רעווא דרעווין שהוא שורש נשמת ישראל הכלולים במשה רבינו אשר טבע הנשמה תמיד לכסוף ברצון חזק מאד להשי"ת בפרט בבואה לעוה"ז נשפל והגשמי הרחוק בתכלית הריחוק ממקום קדושתה. אשר מחמת זה מתגבר כאן בעוה"ז הרצון יותר ויותר כנ"ל. וע"כ מגודל הפלגת עוצם הרצון החזק שיש להנשמה בעוה"ז לשוב למעלה לשרשה. לא היה אפשר להנשמה שתתקיים בהגוף אפילו שעה קלה. ע"כ למחיה שלח אלקים כל עניני אכילה ושתי' וכיוצא אשר ברא אלקים בזה העולם אשר על ידיהם יכולה הנשמה להתקיים בהגוף בזה העולם. כי בכל התאוות שבזההעולם מלובש בהם רצונות עליונים כי יש בכולם ניצוצות קדושות עליונות שהם נמשכין מרצון העליון ומחמת שהנשמה מוצאת גם בזה העולם רצונות עליונים המלובשין בכל דבר. ע"כ היא מרוצה קצת להתמהמה בזה העולם. כדי להעלות אלו הרצונות כדי שיתוסף עלי' אור הרצון יותר ויותר ע"י שתזכה להעלות כל הרצונות הנפילים המלובשין בכל עסקי העוה"ז באכילה ושתיה וכיוצא. נמאצ שבאמת כל הדביםר של העוה"ז שיש להאדם רצון ותאוה אליהם הכל הוא לטובה בשביל קיום העולם כנ"ל. וע"כ מתקיים נפש האדם בקרבו ע"י אכילה ושתיה מחמת שבהם מלובש רצונות עליונים. אשר רק עי"ז יש קיום להנשמה בזה העולם מחמת שמוצאת גם כאן רצונות עליונים כנ"ל. אבל מחמת שאלו הרצונות מלובשים בדברים גשמיים. יש בהם אחיזת הס"א, ע"כ צריך האדם להתגבר מאד שלא יפול לתאווה לרצון גשמי ח"ו אשר עי"זח"ו יהי' נפגם הרצון דקדושה ח"ו כנ"ל. ע"כ צריכין להסתפק במועט מאד בכל עיני העוה"ד ואפילו מעט המוכחר צריכן להתגבר מאד מאד שיהיה ' בקדושה ובטהרה באופן שלא יהי' נפגם עי"ז הרצון דקדושהרק אדרבא ע"י כל מה שאוכל ושותה וכיוצא יזכה לרצון דקדושה יותר ויותר כ"ש רבינו ז"ל במ"א שמי שזוכה יכול לקבל בעת האכילה דייקא הארת הרצון:

אות ד נמצא שהכלל הוא הרצון להש"י. אשר רק בשביל זה בא האדם לעוה"ז והוא עיקר התכלית של האדם וכנ"ל. וזה בחי' תשובה שגדולה מאד. עד שיכולין לזכות ע"י התשובה שיתהפכו העוונות לזכיות. וזהו בחי' ירידה קודם העליה שקודם שיש להאדם עלי' בעבודת ה' צריך שיהי' לו ירידה קודם העלי' כי הירידה היא תכלית העלי' כמובא. ולכאורה הדבר תמוה ואינו מובן מדוע ע"י הירידה דייקא יזכה לעלי' אך ע"פ הנ"ל מובן היטב כי עיקר מה שבא האדם לעוה"ז הוא בשביל הרצון אשר בשביל זה הוכרחה הנשמה לירד לזה העולם הרחוק ביותר. כדי שיתגבר הרצון ביותר לגודל ההתרחקות כנ"ל. ע"כ כשיורד ונופל ח"ו לאיזה תאוה או עבירה ח"ו. ואזי נתרחק יותרויותר. ואז אם זוכה אח"כ להזיר א"ע ולשוב בתשובה להש"י. אזי אח"כ בוודאי מתגבר הרצון יותר ויותר מחמת שיודע בעצמו גודל רחוקו מהש,י ע"י ריבוי עוונותיו ע"כ בוודאי רצונו חזק ותקיף ואמיץמאד מאד להש"י בלי שיעור וערך וע"כ יכול לזכות עי"ז דייקא למעלה יתירה. כי במקום שבעלי תשבוה עומדין אין צדיקים גמורים י כולין לעמוד. כי הם זוכין לרצון חזק יותר מחמת שנתרחקו יותר כנ"ל. וע"כ קודם שהאדם צריך לעלות לעלי' גדולה יותר צריך שיהיה' לו ירידה מקודם. כי כל העליות והמדריגות הם בבחי' הרצון כמובן מדברי רבינו ז"ל וע"כ כשהאדם צריל לעלות לעליה גדולה יותר היינו שיזכה לרצון יותר ויותר. בוודאי צריך שיהי' לו ירידה קודם העליה כדי שיתגבר הרצון ביותר כנ"ל. שעי"ז יזכה לעלי' למדריגה גבוה יותר כי התגברות הרצון יותר זהו בעצמו העלי' כנ"ל. ובאמת כשיש להאדם ירידה קודם העלי' הוא אז בסכנה עצומה כי הרבה נשקעו בירידתם רחמנא ליצלן כמובא בספרים. כי אף על פי שע"י הירידה וההתרחקות מתגבר הרצון ביותר. היינו אם יזכה לזכור את מעלתו ולבי ולשכוח לכסוף ברצון חזק תמיד להש"י. אבל יכול להיות ח"ו שע"י שירד ונתרחק ישכח ח"ו את הש"י ויפול ח"ו לרצונות דס"א שהם תאוות עוה"ז. עד שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה לגמרי וע"כ באמת בוודאי אשרי מי שלא חטא. כי גם האדם מה שהוא מלובש בעוה"ז לבד הוא ג"כ בסכנה גדולה שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה ח"ו ע"י הרצונות הפגומים של העוה"ז. אפילו ע"י הרצונות של היתר. מכ"ש וכל שכן כשח"ו נכשל באיזה עון וחטא ונתרחק יותר ויותר. בוודאי הוא מסוכן מאד כי יכול ח"ו לשכוח לגמרי את הרצון דקדושה מחמת שנתרחק מאד אבל מי שכבר נכשל באיזה חטא ועון ואפילו אם הרבה לפשוע מאד מאד. ואפילו אם עשה מה שעשה אעפ"כ אם יתגבר א"ע עכ"פ לבלי לשכוח את הש"י ועכ"פ יזכור את עציו בכל פעם. וירגיל א"ע לכסוף ולהשתוקק להש"י ברצון חזק תמיד זה עיקר התשובה. ויכול לזכות עי"ז לעלי' גדולה וכל העוונות יתהפכו לזכיות כי יכול לזכות לרצון חזק מאד מאד מחת שנתרחק יותר כנ"ל:

אות ה והכלל הוא שאין שום ייאוש בעולם כלל. ואפיל ואם האדם הוא כמו שהוא כל זמן שעדין הוא זוכר את הש"י ויש לו רצון לשוב אליו ית'. אע"פ שזה כמה אשר הוא כוסף לשבו אליו ית'. ועדיין לא זכה לתשובה. אדרבא פגם יותר והודיף חטא על פשע ח"ו אעפ"כ יחזק עצמו בהרצון יותר ויותר. וירגיל עצמו בכל עת לכסוף ולהשתוקק להש"י תמיד בכל עת. ועי"ז בוודאי סוף כל סוף יזכה לצאת משטותיו. ויזכה בוודאי לתשובה בלי ספק ודרך זה הוא עצה טובה ונכונה לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן. הן צדיק גדול מאד או איש כשר באמת הצריך לצאת מדרגא לדרגא גבוה יותר. והן אנשים הקטנים במעלה מאד. ואפילו המונחים בשאול תחתיות המלוכלכים במעשים רעים מאד. אעפ"כ ע"י בחי' רצון הכל יכולים במעשים רעים מאד. אפע"כ ע"י בחי' רצון הכל יכולים לעלות מתכלית דיוטא התחתונה עד רום המעלות. וא"א לבאר בכתב עוצם מעלת הרצון והכסופין דקדושה כפי מה שהבננו מדברי רבינו הקדוש ז"ל כפי מה שזכינו לשמוע מפיו הקדוש בעצמו. כי בכתב אי אפשר לבאר אפילו קצה אפילו חלק מאלף. וכבר גילה כמה וכמה תורות גבוהות על זה אשר נדפסו כבר. אבל יותר מזה הבננו מפיו הקדוש ומתנעותיו הקדושים ורמיזותיו הנפלאים בעת שדיבר מזה כמה וכמה פעמים. וצריך כל אדם כפי מהשהוא להרגיל עצמו מא ד בזה לכסוף ולהשתוקק תמיד להש"י ברצון חזק ותקיף ודבר זה יכול בוודאי כל אדם לקיים אפילו הפחות שבפחותים וא"א לקלקל ולסתור עצה הזאת בשום אופן מי שירצה לקיימה. כי בשלמא כל הדברים והעצות שבעולם יכול הבע"ד להתגבר לבלי להניח את האדם לעשותם. אבל רצון לבד זה א"א לסתור בשום אופן כי יהי' איך שיהי'. אעפ"כ אני רוצה לשוב להש"י ברצון חזק כי מי פתי ומשוגע שלא ירצה טובה האמתי והנצחי רק שקשה לו להתגבר על מה שצריך להתגבר. אבל עכ"פ הרצון של כל ישראל המאמינים בהש"י. בוודאי חזק מאד מאד לשוב אליו ית'. רק מחמת שאין יודעין מעלת הרצון שהרצון בעצמו טוב מאד. ע"כ כשרואין שכ"פ רצו ברצון חזק להש"י ואפע"כ עדיין לא זכו לעבודת הש"י וגם קצת פגמו יותר עד שנתעלם הרצון אצלם. ובאמת זה הפגם קשה יותר מן הכל. כי איך שהוא עכ"פ אל ירפה את הרצון ולא יטוש ולא יעזוב את הרצון. אדרבא ירגיל עצמו לכסוף ולהשתוקק בכל פעם יותר ויות ברצון חזק יותר ויותר להש"י וזה הרצון בעצמו טוב מאד ויכול לזכות עי"ז לתשובה שימה באמת ולעלות לכל העולמות דקדושה כנ"ל.

אות ו וז"ש השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ. היינו שכנסת ישראל אומרים להאומות והס"א שהם נקראים צבאות ואילות השדה שהם בחי' חיות רעות הדורסים וטורפים שהם בחי' חכמי הטבע שהם פגם הרצון כמבואר בהתורה הנ"ל שמהם עיקר כח היצה"ר שנקרא אל אחר כפירות כידוע. וישראל קדושים אומרים להם שלא יועיל להם שום דבר שהם עושין ומשתדלין לקלקל ח"ו האהבה שבין ישרא ללאביהם שבשמים ע"י הפתויים והסתות שמפתין ומסיתין את כ"א וא' במה שמסיתין אותו לרחקו מהש"י ח"ו שכל זה לא יועיל להם כי אע"פ שכבר נכשלו בנו כמה וכמה אעפ"כ אנו עדיין חפצים ומשתוקקים להש,י בחפץ ורצון ותשוקה גדולה מאד מאד. וזהו מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ כי לא יועיל לכם מה שאתם עוסקים לעשות שנאה וקילקול ח"ו כשפרש"י שם כי לא יועיל כלום מאחר שלעולם א"א לבטל הרצון דקדושה כי בוודאי כ,א מישראל כפי מה שהוא עדיין הוא חפץ ומשתוקק לשוב להש,י. ומאחר שעדיין יש להם רצון וכיסופין אליו ית' בוודאי לא יוכלו להרחיק ישראל מהשי"ת לעולם כי סוף כל סוף ישובו כולם אליו מאחר שלעולם הרצון חזק לשוב אליו ית' כנ"ל (כי הרצון הוא נמשך מבחי' רעוא דרעווין שהוא בחי' עתיקא קדישא ששם אין מגיע שום פגם כידוע ששם נאמר אם חטאת מה תפעל בו וכו' כידוע וע"כ כנגד הרצון אין יכול לקלקל שום פגם וחטא כי הרצון מתגבר על הכל כי שם אין מגיע שום פגם והבן) כי בחי' רצון שהוא נמשך מבחי' רעווא דרעווין זה בחי' אור האין סוף וע"כ בחי' הרצון א"א לקלקל בשום אופן כי אור הרצון הוא בחי' אור א"ס שאינו נפסק לעולם כי אין לו סוף ותכלית כי אחר כל הקילקולים ח"ו סוכ"ס אנו משתוקקים אליו ית' ברצון חזק כי אור הרצון הוא בחי' אור א"ס שאין לו סוף כנ"ל:

אות ז וזהו עוצם גדולת מעלות קדושת שבת קודש שעולה על הכל כי שבת הוא כולו רצון כמו שאנו אומרים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו כי בשב ת מאיר רעוא דרעווין רצחון שברצונות וע"כ אז בשבת בטלים כל הל"ט מלאכות כמבואר היטב בהתורה הנ"ל וע"כ ע"י שמירת שבת קודש מוחלין לו כל עונותיו כשרז"ל (שבת קיט) כי על ידי הרצון נתהפכין כל העוונות לזכיות כי עיקר התשובה הוא בחי' רצון דקודשה כנ"ל כי עיקר התשובה היא החרטה שמתחרט מאד על שעשה המעשה הזאת ועיקר החרטה היא הרצון שיש לו עכשיו רצון דקדושה שהוא מתחרט מאד על מה שעשה דהיינו שהיה מרוצה מאד אם לא היה עושה זאת.נמצא שעיקר החרטה הוא הרצון דקדושה דהיינו שעכשיו אינו רוצה את הנעבירה כלל רק רצונו הוא הלוואי ולא היה עושה את העבירה וע"י החרטה הזאת שהוא רק רצון דקדושה עי"ז מוחלין לו וע"כ בשבת שאז זוכין לרצון דקדושה עי"ז זוכין לתשובה שהוא בחי' שבת כ"ש רבינו ז"ל במ"א בחי' ושבת עד ה' אלקיך. כי עיקר התשובה היא בחי' רצון דקודשה שמתחזק ביותר אחר שהחטא אם זוכה להתעורר לתשובה שעי"ז נתהפך הירידה לעלי' והעוונות נתהפכין לזכיות כי ע"י העוונות שזכה אח"כ לשוב עליהם עי"ז זוכה לרצון חזק יותר כנ"ל:

וזשארז"ל (שבת קיח) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כי קדושת עונג שבת שהוא בחי'רצון בחי' רעווא דרעווין זהו בחי' נחלה בלי מצרים שאין שולט ונוגע שם שום מיצר שהוא בחי' ס"א ודינים שהם נקראים מצירים של הקדושה כי בבחי' הרצון דקודשה אין יכולין ליגע שם שום ס"א וקליפות כנ"ל. כי הרצון דקדושה של ישראל אין יכולין לבטל לעולם כי לפעמים ח"ו יכולין להתגבר לבטל את ישראל מאיזה מצוה או להכשלילם ח"ו באיזה מכשול ע"י התגרותם ח"ו אבל הרצון אין יכולין לבטל לעולם כי אעפ"כ אנו רוצים ברצון חזק לשבו להשי"ת שזהו בחי' מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ כנ"ל. וע"כ נקרא קדושת שבת שהואבחי' רצון דקדושה נחלה בלי מצרים כי כנג דהרצון דקדושה אין שום מיצר דס"א וקליפות שיוכל לקלקלו ח"ו בחי' מה תעירו וכו' עד שתחפץ וכו' כנ"ל:

אות ח והנה הכלל שעיקר התכלית של האדם בעוה"ז הוא הרצון דקודשה להש,י כנ"ל ועיקר ההתחלה בעבודת ה' והסוף והתכלית הכל הוא בחי' הרצון כי עיקר הוא הרצון כנ"ל. כי הנשמה הוא בחי' רצון כי כלליות נר"נ נקרא נפש, ונפש הוא לשון רצון כ"ש אם יש את נפשכם וכו'. כי הנשמה שרשה מבחי' רצון העליון ועיקר תכליתה שתחזור למקום אשר חוצבה משם שתזכה להכלל ברצון שברצונות בבחי' נשמת משה רבינו כנ"ל. אבל מחמת שהנשמה מלובשת בגוף הגשמי בעולם העשי' הרחוק ומגושם מאד ע"כ היא בסכנה ובנסיון כי ח"ו תוכל לשכוח את הרצון דקדושה על ידי גודל ריחוקה וע"י הרצונות הנפולים המלובשים בתאוות עוה"ז וכו' ע"כ חמל הש"י עלינו ונתן לנו את תורתו ומצוותיו הקדושים אנו זוכין לקדש את גופינו ואת כל העולם המעשה הז. כי כל מצוה ומצוה נמשכת מרצונו ית'. כי רצונו היה שנעשה המצוה הזאת באופן זה כגון ציצית של צמר ופשתים על כנף הבגד דייקא וכיוצא בזה בשאר המצוות כ"ש רבינו ז"ל במ"א (סי' ל"ג ל"ד). וע"י שאנו עושין המצוה הזאת בגופינו הגשמי בדברים גשמיים של עוה"ז דייקא עי"ז אנו מקדשין חלק מגופינו וכמו כן חלק מן העוה"ז שהוא מכוון כנגד המצוה הזאת ועי"ז אנו זוכין כפי בחי' המצוה להזכיר עצמינו בעולם הזה ובגוף הזה לכסוף להש"י ברצון חזק ואז נכלל עשי' ברצון שזהו עיקר התכלית בחי' סוף מעשה במחשבה תחילה כי זה עיקר תענוגיו ושעשועיו ית' כשזוכין על ידי עשיית מצוותינו להכלל תכלית העשי' ברצון העליון. שזה זוכין ע"י המצוות הקדושים שהם רצונות עליונים שאנו מקיימין אותם ע,י דברים גשמיים דייקא של העולם ובגוף הגשמי כי עיקר שלימות הרצון הוא כשעולה הרצון מזה העולם הגשמי הרחוק ביותר כ יזה הרצון חזק ומאיר ביותר מחמת גודל הריחוק כנ"ל:

אות ט וזה בחי' צדקה שהיא שקולה כנגד התורה כולה כי עיקר הארת הרצון היא על ידי צדקה כמבואר במאמר הנ"ל ע"ש מ"ש שם שע"י צדקה מעלין ומתקנין פגם נפילת הימים של הזקנים שאינם כאוי שמהם יונק ח"ו מצח הנחש שהוא מתנגד לבחי' מצח הרצון שהוא בחי' רצון שברצונות. וע"י צדקה מבטלין יניקת מצח הנחש ואז מתגבר ומתגלה מצח הרצון בחי' רצון שברצונות ועי"ז נשמע קול הקריאה של יו"ט שקורא ומגלה את הרצון בבחי' מקרא קודש וע"י התגלות הרצון זוכין ליראה וע"י היראה נשפע חסד. כי ע"י היראה נעשה חקיקה וכלי לקבכל השפעת החסד. ואזי כששופע החסד אזי אין צריכין לעשות שום עובדא ועסק בשביל פרנסה כי נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם ואתם כהני ה' תקראו, כהני ה' דייקא בחי' חסד כי מתקיים העולם בחסדו ונתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם כל העסקים והמו"מ והמלאכות שעושין. כי אע"פ שגם הל"ט מלאכות הם בחי' עבודת הבורא כי ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן וכל העסקים ומו"מ והמלאכות שעושין שכולם כלולים בל"ט מלאכות כולם הם בבחי' מלאכת המשכן כשזוכין לעשותם בקדושה, וציורא דמשכנא כציורא דעובדא דבראשית וכו'. אעפ"כ אם היה שופע חסדו לא היינו צריכין לעשות שום עסק כלל וכו'. ועיקר השפעת החסד הוא עי,י הרצון שמתגלה ע"י הצדקה כנ"ל. כי עיקר הצדקה היא בבחי' ואת העורבים צויתי לכלכלך דהיינו שיהפוך האכזריות לרחמנות כי מישנותן צדקה בטבעו שהוא רחמן אינו חשוב כ"כ. רק העיקר לשבר לב האכזר לרחמנות כמו העורב שהוא אכזר בטבעו ונתהפך לרחמנות לכלכל את אליהו. כמ וכן צריך כ"א להפוך האכזריות שיש לו בטבעו לרחמנות ולפזר צדקה יותר מטבעו. ועי"ז עיקר התגלות הרצון כי מיני' ובי' אבא ליזיל בי' נרגא כי ע"י שהוא מהפך הרוגז והאכזריות שבטבעו לרחמנות וליתן צדקה. עי"ז נתבטל הרוגז שהוא היפך הרצון ונתגלה הרצון וכו'. ועי"ז נתבטלין כל העסקים והעבדות וכל הל"ט מלאכות כי נתקיים ועמדו זרים וכו' כנ"ל ע"ש כל זה היטב:

אות י והנה ע"פ הנ"ל מבואר הענין היטב כי עיקר הרצון הוא כשזוכין לרצון אמת בעולם העשי' הזה אשר בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם דיקא ואז כשזוכין לרצון בזה העולם הרחוק ביותר. שעי"ז הרצון חזק ומאיר ביותר כנ"ל אזי נכלל עשי' ברצון. ונתהפך עשי' שהוא בחי' רוגז ודין לרצון שזה ועיקר שלימות הרצון להפוך רוגז לרצון שהוא בחי' הנ"ל להפוך עשי' לרצון. כי עשי' היינו כל העובדות דחול וכל העסקים שהם בחי' ל"ט מלאכות הם היפך הרצון ממש. כי הרצון הוא בחי' ביטול בחי' שבת וכל העשיות הם בהיפך ממנו ממש כי העשי' הם בחי' רוגז ודין כי עיקר אחיזת כל הדינים הוא בעשי' כידוע כי כל העשיות שהם בחי' ל"ט מלאכות. הם נמשכין מחטא אדה"ר שעי"ז נתקלל בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם שעי"ז מוכרחין להתייגע באלו הל"ט מלאכות. וצריכין להתייגע מאד לעשות הל"ט מלאכות בקדושה גדולה כדי לבררם מזוהמת הנחש שהוא ל"ט קללות שנתקללו אז בחטא אדה"ר. שהם בחי' ל"ט מלקיות שכל זה הוא בחי' רוגז ודין. ועיקר המשכת הקדושה על כל העולם העשי' ועל כל הל"ט מלאכות. הוא ע"י הרצון כנ"ל כי ע"י הרצון שנכספין להש"י בעולם העשי' הזה ברצון חזק ותקיף מאד ימים ושנים הרבה עי"ז זוכין להפוך עשי' לרצון. כי עשי' היינו כל העובדות דחול וכל העסקים שהם בחי' ל"ט מלאכות הם היפך הרצון ממש. כי הרצוןן הוא בחי' ביטול בחי' שבת וכל העשיות הם בהיפך ממנו ממש כי העשי' הם בחי' רוגז ודין כי עיקר אחיזת כל הדינים הוא בעשי' כידוע כי כל העשיות שהם בחי' ל"ט מלאכות. הם נמשכין מחטא אדה"ר שעי"ז נתקלל בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם שעי"ז נתקלל בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם שעי"ז מוכרחין להתייגע באלו הל"ט מלאכות. וצריכין להתייגע מאד לעשות הל"ט מלאכות בקדושה גדולה כדי לבררם מזוהמת הנחש שהוא ל"ט קללות שנתקללו אז בחטא אדה"ר. שהם בחי' ל"ט מלקיות שלכ זה הוא בחי' רוגז ודין.ף ועיקר המשכת הקדושה על כל העולם העשי' ועל כל הל"ט מלאכות. הוא ע"י הרצון כנ"ל כי ע"י הרצון. שנכספין להש"י בעולם העשי' הזה ברצון חזק ותקיף מאד ימים ושנים הרבה עי"ז זוכין להפוך עשי' לרצון עד שיכולין לזכות לבטל מישראל כל הל"ט מלאכות ולכ העסקים והכל ע"י הרצון וכנ"ל בהתורה הנ"ל. וע"כ עירק התגלות הרצון ע"י הצדקה שמהפך רוגזו לרצון כנ"ל שעי"זזוכה להמשיך הארת הרצון בזה העולם העשיה. לבטל ולהפוך עולם העשי' לרצון שיתבטלו כל הל"ט מלאכות וכל העסקים מישראל. ויזכו רק לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק להשי"ת ברצון חזק ותקיף מאד כל ימיהם לעולם:

אות יא כי ע"י הצדקה שנותן לעני. והעני הוא בבחי' העשי' כי שם עיקר אחיזת העניות כידוע שבחי' העשיה נקרא עני. כי עיקר העניות נמשך מבחי' בעצבון תאכלנה שזהו בחי' עשיה בחי' ל"ט מלאכות כנ"ל וע"כ עפ"י הרוב העני הוא בכעס וברוגז תמיד. כי הוא בבחי' עשיה שמשם עיקר אחיזת הדין והרוגז. וזה בחי' רצון. שהוא בחי' רוח נדיבה נדבת לב. שמתרצה ברצון ונדבת לבו הטוב ליתן צדקה. זהו בחי' רצון. שהוא בחי' רוח נדיבה נדבת לב. שמתרצה ברצון ונדבת לבו הטוב ליתן צדקה. וע"כ ע"י הצדקה שהוא בחי' רוח נדיבה בחי' רצון. שמשפיע להעני. שהוא בחי' עשי' בחי' רוגז עי"ז הוא ממשיך הארת הרצון לבחי' עשי'. ועי"ז מהפך עשיה ורוגז לרצון. וגם בחוש רואין זאת. כי מתחילה הי' העני בצער ורוגז מחמת גודל עניותו ודוחקו והי' מתרעם ח"ו על השי"ת. ועי"ז שנתן לו די מחסורו עי"ז רוחו נחה ומתרצה ומתפייס ונתבטל הרוגז שנאחז בו בתחלה ונמשך עליו בחי' הארת הרצון. וזה עיקר מצוות הצדקה לבטל הרוגז. להפוך הרוגז לרצון. כמו שמצינו בכמה מקומות. שעיקר הזהרת הצדקה לבטל תרעומת העני כמובא בזוה"ק בההוא עניא דהוה מתרעם וכו'. שהי' ח"ו דין גדול עי"ז ר"ל וכ"ש והיה כי יצעק אלי וכו'. נמצא שע"י צהצדקה שנותן לעני. עי"ז מהפך בחי' הרוגז בחי' עשי' לרצון שזה ועיקר ירידת האדם לעוה"ז וזה עיקר כלליות כל המצוות שבתורה כנ"ל. וע"כ שקולה מצות צדקה כנגד כל התורה וכל מקום שנזכר מצוה סתם היא מצוות צדקה כמובא כי עיקר כלליות עשיית כל המצוות בזה העולם המעשה דייקא הוא להפוך עשיה לרצון שזה נעשה ע"י צדקה ביותר כנ"ל. וזהו שהזהירה תורה ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך כי עיקר הצדקה הוא הרצון טוב. להפוך הרוגז והאכזריות לרצון כנ"ל. וע"כ צריך ליתן צדקה ברצון טוב בלי שום רוע הלב כדי לבטל הרוגז ולהמשיך הרצון שזהו עיקר הצדקה שעי"ז זוכיןלבטל כל הל"ט מלאכות של חול שיש בםה אחיזת זוהמת הנחש בחי' ל"ט קללות. וזהו כי בגלל אדבר הזה יברכך ה', יברכך ה' דייקא היפך הקללות של חטא אדה"ר שהוא בעצבון תאכלנה בחי' ל"ט מלאכות כי ע"י צדקה ברצון טוב זוכין להמשיך הארת הרצון על עולם העשי' ונכלל עשי' ברצון ועי"ז נתבטל כל העשיות וכל הל"ט מלאכות כי נתקיים העולם בחסדו לבד שהוא בחי' ברכה וחסד כנ"ל. וזהו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך, כי נמשך ברכה וחסד על כל העשיות ע"י הארת הרצון עד שזוכין לבטל כל העשיות לגמרי. כי נכלל עשיה ברצון כנ"ל. והכל ע"י הצדקה שמהפך רוגז בחי' עשיה לרצון כנ"ל. וזהו יברכך ה' דייקא. בחי' ברכת כהנים שמתחילין יברכך ה' בממון וכו'. כי ע"י הרצון זוכין לבחי' ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו כנ"ל:

אות יב וזה בחי' ערב כי הערב שנכנס בין הלוה להמלוה ומבטיח להמלוה שהלוה יפרע לו זהו בחי' הנ"ל. שמחייב א"ע לחזור הדבר לשרשו שנלקח ממנו. להעלות עשי' לרצון כי הלוה הוא בבחי' עשי' ועבדות. בחי' עבד' לוה איש מלוה. כי עיקר כל ההלוואות והחובות שהם בח'י עניות ודחקות הכל נמשך מבחי' בעצבון תאכלנה וכו' שהוא בחי' ל"ט מלאכות שמחמת זה הוא כל חסרון הפרנסה שעי"ז מוכרחין לעשות כל העסקים וכל מי שנאחז בו ביותר זוהמת הנחש נופל לטרדות ועבדות ועסקים יותר. עד שנופלים לחובות והלוואות שהם עבדות ממש תוקף העשי'. בחי' עבד לוה לאיש מלוה כנ"ל. וצריך הלוה להשתדל מאד לקיים מצות פריעת בע"ח מצוה, להשתדל לפרוע להמלוה בזמנו. ואזי מבטל בחי' העבדות בחי' ההלוואה והחוב שהואבחי' העשי'. וחוזר ונכלל ברצון כי חזר הדבר למקומו להמלוה שהוא בחי' רצון. כי גמל עמו חסד בנדבת לבו ורצונו הטוב. כי גמילות חסד הואבחי' צדקה וגדולה יותר כשארז"ל (סוכה ד' מ"ט) גדולה ג"ח יותר מן הצדקה כי כל העשירות נמשך מבחי' רצון העליון שמשם כל ההשפעות כנ"ל וע"כ נקרא הממון כסף לשון כסופין ורצון. כי משם שרשו בקדושה וכנ"ל וע"כ כל הרע לאיש מתן, (משלי י"ט) אוהבי עשיר רבים (שם י"ד). והכל משתוקקים ונכספין אליו ומתחברים עם העשיר כמובא בדברי רבינו ז"ל (סי' סח). כל זה מחמת שהממון בשרשו נמשך מבחי' רצון כנ"ל. וע"כ מזוני לאו בזכותא תליא כ"א במזלא כשרז"ל שהוא בחי' מזל העליון שהוא בחי' דיקהא קדישא כידוע שהוא בחי' רצון כמבואר בהתורה הנ"ל שהארת הרצון ע"י בחי' הזקן הקדוש ע"ש. וע,כ כשהלוה מסלק החוב להמלוה. ומקיים פריעת בע"ח מצוה עי"ז מבטל בחי' העבדות שהוא בחי' חוב ועולה העבדות והעשי' וחוזר ונכלל ברצון שהוא בחי' המלוה הגומל חסד בחי' רצון כנ"ל:

אבל מחמת שלפעמים אין המלוה רוצה להאמין להלוה שיפרענו כראוי ע"כ נכנס הערב ומבטיח להמלוה שיפרענו הלוה בזמנו. נמצא שהערב מבטיח על סילוק החוב מהלוה להמלוה שהיא בחי' כלליות עשי' ברצון כנ"ל. וע"כ באמת אמרו רז"ל הרחק מן הערבונות כי אע"פ שהוא מצוה גדולה להלוות לעני וא"כ גם זה הערב בוודאי עושה מצוה כי על ידו הלוה המלוה להלוה אבל אעפ"כ הוא צריך להתרחק מזה בכל האפשר כי מי יודע אם ימלט מהפסד כי זה שבא לידי כך עד שצריך ללות ולהיות בע,ח קשה מאד שיזכה לפרוע כראוי. מאחר שנפל לעבדות ממש בחי' עבד לוה וכו' והעבדות הוא תוקף העשיה. ששם עיקר אחיזת העניות וכל מה שיורדים ח"ו יותר לבחי' עשי' לעבדות ח"ו העניות מתגבר ביותר ח"ו. וע"כ זה הלוה שהוא בחי' עבד לוה בחי' עבדות ממש קשה לו מאד לבטל העניות בחי' עבדות ולסלק החוב. כי סילוק החוב הוא בחי' כלליות עשי' ברצון כנ"ל שזהו בחי'כל עבודת האדם בעוה"ז. אשר בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם המעשה כדי לכלול עשי' ברצון כנ"ל וכמבואר לעיל (בה' העושה שליח) שכלליות העבודה בעוה"ז הוא בחי' סילוק החוב שאנו מסלקין חובתינו להש"י שאנו מחוייבים להעלות כל העולמות לעשי"ת ע"ש. ובאמת גם האדם בעוה"ז הוא מסוכן מאד מאד. וע"כ ארז,ל טוב לו שלא נברא משנברא כי אע"פ שמה שירד לזה העולם הרחוק הוא טובה גדולה אליו אם זכה כי עי"ז דייקא יכול לזכות להארת הרצון בשלימות ולכלול עשיה ברצון שזה עיקר שעשועיו ותענוגיו יתברך כנ"ל. אבל מי ודע אם יזכה לזה כי מעוצם גשמיות העולם העשי' הזה ח"ו יכול לשכוח לגמרי את הרצון כנ"ל. וע,כ בוודאי צריכין להרחקי מן הערבות שהוא בחי' שמחייב עצמו להיות ערב שבוודאי יסלק הלוה להמלוה שהוא בחי' כלליות עשי' ברצון כנ"ל. כי מי יודע אם יקיים הלוה מצוות פרעון כי מאחר שירד לבחי' הלוואה וחוב קשה מאד לפרוע. וצריך יגיעה גדולה לזה כמו שרואין בחוש שמי שח"ו נעשה בע,ח קשה לו מאד לצאת מן החובותכמעט כל ימיו וע"פ רוב הם מתים בעלי חובות, וכל הכפירות וההכחשות שכיחים ביותר בין הבעלי חובות, וזשארז"ל ולוואי, שיפרע בזמנו. ולוואי בוודאי. כי קשה מאד לצאת מן החוב כי זהו בחי'כלליות עשי' ברצון שצריכן לזה זכות גדול כנ"ל וע"כ הזהירו רז"ל הרחק מן הערבונות כנ"ל:

אות יג ע"כ כלליות כל התורה נקרא בשם ערבות כ"ש (משלי ו) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך וכו' עשה זאת איפוא בני והנצל. כי באמת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך ופרש"י בני אם ערבת ערבות ממוחן כמשמעו וכו'. ד"א בני אם ערבת לרעך אחר שנעשית ערב להקב"ה שהוא רעך כדכתיב זה דודי וזה רעי. וקבלת עליך בסיני ובערבות מואב באלה ובשבועה לשמור מצוותיו תקעת לזר כפיך שתשוב ותסור מדרכיו ותדבק באפיקורסין וכו' עשהזאת איפא בני והנצל כוו' נמצא שהחיוב והקבלה שקבלנו עלינו לשמור מצוותיו הקדושים נקרא ערבות כנ"ל כי באמת הוא בחי' ערבון ממון ממש והכל אחד ושני הפירושים של רש"י כלולים יחד כי עשיית כל המצוות בעוה"ז הוא לכלול עשי' ברצון כנ"ל. שזהו בחי' ערבות ממון ממש כנ"ל. כי כמו שהערב מחייב א"ע שיסלק הלוה והוא מחוייב להשתדל בזה. כי נעשה ערב על זה שיסלק הלוה להמלוה. שעי"ז הוא בחי' כלליות עשי' ברצון כנ"ל. כמו כן כל אדם מחייב א"ע להש"י בירידתו לזה העולם שיעלה ויקשר כל העשי' לרצון שיחזור ויוכלל העולם בשרשו. שזהו בחי' סילוק החוב כמבואר לעיל בה' העושה שליח ע"ש. היינו שיחזור ויוכלל עשיה ברצון שהוא שורש הכל כנ"ל. נמצא שהאדם חייב א"ע בחיוב ערבות ממש להש"י וע"כ נקרא בשם ערב כנ"ל:

אות יד וזה בחי' ערב בשעת מתן מעות משתעבד בלא קנין אבל לאחר מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין:

כי עיקר מה שצריכין איזה קנין דייקא לקיים כל המו"מ והעסקים שבין אדם לחבירו הוא רק כדי להמשיך הארת הרצון שעי"ז נתשקיימין כל הדבירם ולא יוכל לשנות עוד. כי באמת בוודאי ראוי לאדם לעמוד בידבורו וכשמוכר או קונה חפץ מחבירו בדברים בלבד בוודאי ראוי לו לקיים אמונת דיבורו. אך מה ששכיחים שינויים והכחשות במו"מ זה נמשך רק מפגם הרצון כי הרצון הוא בחי' אמונה כי עיקר הרצון הוא שמאמינים שהכל מתנהג ברצונו ית' לבד כמבואר בהתורה הנ"ל (ואע"פ שלעיל דברנו בענין הרצון והשתוקקות אליו ית' ובהתורה הנ"ל מדבר מעינן הרצון של השי"ת שאנו מאמינים שהכל ברצון השי"ד לבד, באמת הכל אחד כי זה תלוי בזה. כי מי שמאמין באמת ברצון הנ"ל היינו שהכל מתנהג רק ית' לבד בודאי הוא משתוקק ורוצה וכוסף אלי וולעבודתו ית' ברצון חזק מאד ואפילו אם לפעמים נופל ממדרכיגתו ואפילו אם נפל לעבירות ח"ו ר"ל אעפ"כ כל זמן שיש לו אמונה שלימה בהש"י ומאמין שהכל מתנהג רק ברצונו ית' לבד בוודאי עדיין יש לו רצון חזק מאוד להשי"ת כי סוך כל סוף מה יהיה בסופו כי אין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און כי בוודאי ריבוי עוונותיו ר"ל לא יוכלו להסתירו מפניו ית' וסוף כל סוף יצטרך ליתן דין וחשבון לפני כסא כבודו ית' ומה' יעשה ליום פקודה. ע"כ אעפ"כ שיכול להיות לפעמים שהאדם משים כל זה אל לבו ויותר מזה. ואעפ"כ עכ"פ רצון חזק מאד מאד יש לו תמיד לשוב אליו ית' מאחר שמאמין ברצון השי"ת והכל מתנהג ברצונו ית' והש"י ישלם לכל אדם כפעלו וכמעשה ידו, מי פתי שלא יכסוף וירצה ברצון חזק מאד מאד בכלות הנפש לשוב אליו ית' להנצל מן השאול תחתיות ומשאר עונשים קשים ומרים מאד רחמנא ליצלן. ולזכות לחיי עוה"ב, ולנצחי. נמצא שע"י אמונת הרצון הנ"ל שמאמינים בהש"י שהכל ברצונו לבד עי"ז בודאי יש לו רצון חזק להשי"ת וכ"ז שזוכה לרצון אע"פ שעדיין אינו זוכה לעבודתו ית' עדיין לא אבדה תקוותו מה' כי סוף כל סוף יזכה להיות איש כשר כרצונו ית' ע"י ההשתוקקות והרצון אם יתמיד וירגיל עצמו בזה הרבה להשתוקק תמיד להש"י ולתורתו ולעבודתו וכנ"ל) וענין זה מבואר היטב ממשמעות השיחה ששמענו באת שגילה התורה הנ,ל. וכל הכפירות וההכחשות והשינויים שבין בני אדם במו"מ הכל נמשך מבחי' כפירות מפגם אמונה. כי מי שי לו אמו נה שלימה בהש"י ומאמין שהכל ברצונו ית' לבד בוודאי עושה המו"מ שלו ג"כ באמונה שלימה משנה דיבורו לעולם. ומחמת שכל העסקים וכל המו"מ שכולם נמשכים מבח'י ל"ט מלאכות הם בבחי' פגם הרצון שהוא בחי' אמונה. כמבואר בהתורה הנ"ל שכשזוכין לרצון בשלימות אז אין צריכין לעשות שום עסק ושום מו"מ כלל כי מתקיים העולם בחסדו כנ"ל. נמצא שאם היינו זוכין לרצון בשלימות לא היינו צריכים לעשות שום מו"מ ועסק כלל וע"כ שכיחים ביותר כפירות והכחשות ושינויים בהמו"מ מחמת המו"מ נמשך מבחי' פגם הרצון שהוא בחי' פגם אמונה. ומפגם האמונה נמשכין כל ההכחשות והכפירות והשינויים שבמו"מ כנ"ל. וע"כ צריכין להתגבר מאד מאד להשתדל לעשות מו"מ באמונה שלימה שיהיה ההן הן והלאו לאו ואל ישנה ולא יחליף דיבורו לעולם. כי מחמת ששכיחים שם כפירות ושינויים שנמשכים מפגם הרצון כנ"ל ע"כ כל מי שמוכרח לעשות מו"מ באמונהשלימה שיהיה ההן הן והלאו לאו לאו ולא ישנה ולא יחליף דיבורו לעולם. כי מחמת ששכיחים שם כפירות ושינויים שנמשכים מפגם הרצון כנ"ל ע"כ כל מי שמוכרח לעשות מו"מ צריך התגברות גדול להנצל מכפירות והכחשות השחיכים שם כנ"ל. ועיקר העצה לזכות לזה שיהי' משאו ומתנו באמונההוא להרבות בצדקה כי ע"י צדקה ממשיכין הארת הרצון שהוא בחי' אמונה כנ"ל. ועי"ז זוכין להמשיך אמונה ורצון בהמו"מ ואז יזכה שיהיה משאו ומתנו באמונה שהוא בחי' רצון כנ"ל. כי באמת אם היינו כלנו זוכין ליתן צדקה כראוי כבר היה מתבטל המו"מ לגמרי ולא היינו צריכין לעשות שום מו"מ ומלאכה ועסק כלל כנ"ל בתורה הנ"ל כי ע"י צדקה מאיר ונתגלה הרצון שעי"ז נתבטל כל עשיות הל"ט מלאכות וכל המו"מ כנ"ל. כי היה מתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' כנ"ל אבל גם כל זמן שאין זוכין לזה לבטל המלאכות והמו"מ לגמרי. ומוכרחין עדין לעסוק במו"מ ומלאכה בשביל פרנסה. אף על פי כן צריכין עכ"פ לראו תולעשות המו"מ בקדושה באמונה שלימה וזה זוכין ג"כ ע"י צדקה שעי"ז מאיר הרצון בחי' אמונה ע"י צדקה כמו כן נדחין כפירות מהמו"מ שהם נמשכין מזוהמת הנחש הנאחזין בל"ט מלאכות. כי ע"י צדקה מבטל מצח הנחש כנ"ל. ואז זוכה שיהיו הל"ט מלאכות בבחי' ל"ט מלאכות המשכן שהם בבחי' הארת הרצון כי המשכן נעשה מנדבת לב ורצון הטוב של כ"א וא' מישראל כ"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שזהו בחי' צדקה נדבת לב בחי' רצון. כי מי שזוכה להמשיך הארת הרצון ע"י הצדקה אפי' כשועשה הל"ט מלאכות ומו"מ אינו נופל לעשי' גשמיות רק אדרבא הוא מקדש בחי' העשי' וממשיך הארת הרצון אפילו בעשי' כנ"ל. שזהו עיקר שליות הרצון. ומעלה עשיה לרצון כנ"ל עד שיכול לזכות לבטל עשיית הל"ט מלאכות ומו"מ לגמרי ואז יזכה להרבות בצדקה יותר ויותר שעי"ז ימשיך הרצון יותר ויותר עד שנתבטל המו"מ לגמרי כנ"ל:

אות טו נמצא שעיקר קדושת המו"מ לזכות לעשיית מו"מ באמונה לבלי לשנות דיבורו זוכין ע"י הצדקה שהוא בחי' הארתך הרצון כנ"ל ומחמת זה תקנו רז"ל שאין המו"מ נקנה כ"א בקנין השייך לכל דבר, כל זה מחמת ששכיחים כפירות ושינויים בהמו"מ שנמשכין מפגם הרצון כנ"ל ע"כ עמדו על סוף דעתן של בני אדם שאין גורמין המקח ברצונם בשלימות כל זמן שלא היה בו קנין גמור כי הדע ה והרצון שבמו"מ הוא פגום קצת כנ"ל ע"כ שכיחיםבו שינויים ורצונות מתחלפים הרבה שכל זה נמשך מפגם הרצון שמשם נמשך המו"מ כנ"ל ע"כ אמרו שאין המקח נגמר כ"א בקנין שתקנו לכל דבר. כי ע"י הקנין נמשך הארת הרצון לתוך המו"מ ואז א"א לשנות עוד:

וזה בחי' קנין סודר שקונה בכל הדברים כי הבגדים הם בבחי' הארת הצדקה בבחי' צדקה לבשתי וילישני. כי ע"י הצדקה עיקר המשכת הרצון כנ"ל כי ע,י הצדקה מהפך הרוגז בחי' עשי' לרצון שזה עיקר שלימות הרצון שזהו בחי' עשיית כל המצוות שבתורה כדי להעלות עשי' לרצון כמבואר כל זה לעיל היטב. וזהו בחי' הלבושין בחי' חלוקא דרבנן שכל המצוות והזכיות שעושין בעוה"ז נעשה מהם חלוקא דרבנן שהוא לבושין להנשמה שתוכל לעלות ולכלול במקום שצריכה לעלות וכל זמן שאין לבושין להנשמה אינה יכולה לעלות למקומה. ולכאורה תמוה הלא עיקר התכלית הוא לזכות להכיר את הש,י אפין באפין ולהכלל ברצון העליון ברעווא דרעווין. ולמה צריכה הנשמה לבושין דייקא כי הלא הלבוש הוא בחי' הסתרה וצמצום שמסתרירין ומלבישין האור בלבושין. אך ע,פ הנ"ל מבואר היטב כי עיקר שלימות הנמשה הוא שתזכה לרצון כנ"ל ועיקר הרצון הוא ע"י התרחקות כנ"ל. ואז כשהנשמה זוכה להטיב מעשי' בזה העולם אז נעשה מכל מצוה ומעשה הטוב שעשתה בזה העולם נעשה מנו לבוש להנשמה והלבוש הוא בחי' הארת הרצון שזוכה הנשמה ע"י המצוה היינו שהוא זוכה בעולם העליון לאור הרצון העליון שהוא בחי' מטי ולא מטי בחי' רצוא ושוב. כי עיקר הוא רק כשיש מניעה בחי' לבוש המעלים ומונע האור. אבל בעוה"ז לבוש עב וגשמי מאד עד שאין רואין האור כלל. אבל בעולם העליון זוכין ללבושים רוחנים דקים שהלבושים בעצמן הם בחי' רצונות היינו שהלבושים מצמצין ומעלימין האור רק בשביל שיתגבר הרצון. והלבוש בעצמו הוא בחי' Tור הרצון בחי' ת' עלמין דכסופין דירתין צדיקייא לעלמא דאתי כי יש לבושין ועולמות של רצון בחי' עלמין דכסיפין כי יש כמה חילוקים ברצון כ"ש רז"ל. וזהו מעלת הנשמה של הצדיק על המלאכים כי מחמת שהיתה בעוה,ז בעולם העשיה וזכתה להארת הרצון בזההעולם על ידי מעשי' הטובים עי"ז הוא זוכה בעולם העליון לשלימות הארת הרצון שהוא ע"י לבושין קדושים דייקא שהוא בחי' מטי ולא מטי שזהו עיקר שלימות הרצון כשמאיר ע"י לבושין רבים בחי' חלוקא שרבנן וכל מה שזוכין למצוות ומעשים טובים יותר נתרבין לבושין יותר וכמו כן זוכה להארת הרצון יותר. כי עיקר הארת הרצון הוא ע"י בחי' לבושין קדושים כנ"ל. נמצא שהלבושין הם בבחי' הארת הרצון בחי' צדקה וע"כ ע"י קנין סודר ממשיכין הארת הרצון בהמו"מ. ע"י שלוקחין כנף בגדו כי הלבושין הם בבחי' הארת הרצון כנ"ל. ואזי נגמר המקח וא"א לשנות כי נתבטלין כל השינויים שנמשכים מפגם הרצון כי כבר נמשך הארת הרצון ע"י הלבושין ע"י קנין סודר כנ"ל:

אות טז וע"כ הערב שלא בשעת מתן מעו אינו משתעבד כ"א בקנין כי בשעת מתן מעות נשתעבד מיד כי בשעת מתן מעות היינו כשהמלוה נותן המעות להלוה אז הוא בחי' הארת הרצון כי עיקר הארת הרצון ע"י הצדקה וג"ח כנ"ל. וע"כ בשעת הלוואה ומתן מעות שנמשך מהמלוה ללוה זהו בחי' המשכת הרצון מהמלוה הגומל חסד שהוא בחי' נדיב לב בחי' רצון. שמשם כל העשירות והממון ובשביל זה נקרא הממון בתורה כסף ל' כיסופין כי משם שורש הממון מבחי' רצון כנ"ל וע"כ בשעת מתן מעות מהמלוה ללוה נמשך הארת הרצון שהוא בחי' אמונה כנ"ל. וע"כ אז בוודאי נתשעבד הערב בלא קנין כלל כי אין צריכין שום קנים מאחר שיש כאן הארת הרצון שזהו בחי' כל הקנינים כנ"ל. אבל שלא בשעת מתן מעות אז אין משתעבד אלא בקנין שעי"ז נמשך הארת הרצון שעי"ז נגמרים כל הקנינים וא"א לשנות עוד כנ"ל.

אות יז וזה בחי' שבת נחמו. כי עיקר הנחמה מכל הרצות הוא שבת קודש שהוא בחי' הארת הרצון כנ"ל כי עיקר כל הצרות הם צרות הנפש שאין זוכין לעשות רצונו באמת שזהו עיקר התכלית בעוה,ז, וחוץ מזה הכל הבל כי מה יתרון לאדם בכל עמלו ובין שיהיה לו ממון בין לאו בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה ובשכבר הימים הבאים הכל נשכח וסוף כל סוף מה יתרון לעשיר מן העני ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומע"ט בלבד. ובוודאי מי שאינו רוצה להיות פתי וכסיל וחסר דעה להטעות א"ע ח"ו בוודאי ראוי לו לבלי לשום אל לבו שום צער ודאגה כנגד הצער הזה של צרת הנפש וראוי לו להשתוקק כל ימיו לזכות לעבודת הש"י ולבלי לרצות שום רצון אחר רק להתקרב להש,י. אבל אין לנו שום נחמה לנחם עצמינו על צרת הנפש. שאנו רואין גודל התרחקותינו מהשי"ת והכל חפצים ליראה את שמך ועדיין אין אנו זוכין להתקרב אליו באמת וע"כ כל נחמותינו הוא רק שבת קודש שהוא בחי' הרצון כנ"ל. היינו ע"י שבת אנו זוכין לרצון בשלימות לכסוף ולהשתוקק תמיד להש,י יהי' איך שיהיה וזה עיקר הנחמה כי כ"ז שרוצים ברצון חזק להשי"ת בוודאי יש תקוה עדיין. כי סוף כל סוף נזכה לשוב אליו ית' במאת כנ"ל בחי' מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ כנ"ל וזה נחמו נחמו עמי וכו' דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי נרצה עונה כי נצרה עונה דייקא. כי תיקון העון ע"י תשובה שהוא בחי' רצון כנ"ל ואז נתהפך העון לזכות כי נעשה מהעון בחי' הארת הרצון כי ע"י העון שזכה לשוב עליו זכה להארת הרצןו יותר כנ"ל וזהו כי נרצה עוונה כי נתהפך העון לזכות ונכלל בבחי' רצון שזהו עיקר התכלית כנ"ל:

אות יח כי שבת נחמו הוא הנחמה על החורבן ביהמ"ק. דהיינו שמתאבלין עליו בין המצרים מי"ז בתמוז עד ת"ב. ועירק חורבן ביהמ"ק הוא בחי' פגם הרצון שהוא פגם האמונה כי הביהמ"ק הוא בחי' הארת הרצון כי שם היו מקרבים כל הקרבנות שהם בחי' רצון כ"ש לרצונכם תזבחוהו ועי"ז נקרא בית המקדש בחי' קודש שהוא בחי' רצון שנקרא קודש. כי זה עיקר הקדושה להאמין שהכל ברצונו ית' ולכסוף ולהשתוקק אליו ית' תמיד ברצון חזק כנ"ל כ"ש שם רבינו ז"ל בהתורה הנ"ל על השלש רגלים שנקראים מחמת זה מקרא קוד שוכו' ע"ש. ועיקר קדושת הביהמ"ק הוא מבחי' קדשי קדשים ששם עיקר הקדושה כי קדשי קדשים בחי' רעווא דרעווין רצון שברצונו כי הרצון נקרא קודש וע"כ בחי' רצון שברצונות הוא בחי' קדשי קדשים. וע"כ עיקר היראה נמשכת מהביהמ"ק שנקרא יראה וכ"ש מה נורא המקום הזה כי היראה נעשה ע"י הרצון שמאיר בביהמ"ק כנ"ל. וע"כ בשלש רגלים היינו צריכין לעלות לרגל לראות פני ה' בביהמ"ק כי שלש רגלים הם מקראי קודש שאז התגלות הרצון כנ"ל בהתורה הנ"ל. וע"כ צריכין לעלות אז לביהמ"ק ששם עיקר התגלות הרצון שנמשך מבחי' רצון שברצונות בחי' ק"ק וכמבואר בהתורה הנ"ל שצריכין לקשר כל הרצונות לבחי' הרצון שברצונות וזה זוכין בביהמ"ק כנ"ל. וזהו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'. פני ה' דייקא זהו בחי' הארת הרצון שנקרא פנים כ"ש שם בהתורה הנ"ל וזהו ולא יראו פני ריקם. כי א"א לקבל אור הפנים שהוא בחי' רצון כ"א ע"י צדקה כנ"ל. וע"כ הצריכו אז ביו"ט להביא קרבנות נדרים ונדבות שהם בחי' צדקה נדבת לב בחי' רצון כדי להמשיך הארת הרצון שהוא בחי' הארת פנים שזוכין ברגלים בביהמ"ק שעולין שם ברגל כנ"ל. וזהו מה יפו פעמיד בנעלים בת נדיב, בת נדיב דייקא בחי' נדבת לב בחי' הארת הכצון שזוכין כשעולין ברגל שלש פעמים בשנה שעל זה נאמר מקרא זה מה יפו פעמיך כשפרש"י שם וע"כ הזהירה תורה ביותר לתת צדקה ברגים כ"ש ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך והגר והיתום והאלמנה וכו' ודרז"ל אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך כי עיקר שמחת ןיו"ט הוא כפי התגלות הרצון שזוכין. כ"ש שם בהתורה הנ"ל בחי' ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ וכו' ע"ש ועיקר התגלות הרצון הוא ע"י צדקה כנ"ל. וע"כ ביו"ט שאז צריכין לגלות הרצון ע"כ צריכין אז להרבות בצדקה כנ"ל. ועי"ז עיקר שמחת יו"ט כי עיקר השמחה ע"י התגלות הרצון כנ"ל. וזהו אם אתה משמח את שלי דהיינו שאתה נותן צדקה אז אני משמח את שלך. כי עיקר השמחה ע"י הארת הרצון שזוכין ע"י צדקה כנ"ל:

אות יט נמצא שבביהמ"ק הי' הארת הרצון שהוא בחי' אמונה כנ"ל שזהו עיקר שמחת ישראל כנ"ל. ועקיר חורבן ביהמ"ק היה ע"י פגם הרצון שהוא פגם האמונה כשרז"ל (שבת קי"ט) לא חרבה ירושלים אלא על שפסקו ממנה אנשי אמנה גם לא היה להם רחמנות זה על זה ולא נתנו צדקה כי אדרבא היו גוזלים את העניים כ"ש (ישעיה ה') הוי מגיעי בית בבית וכו' וכ"ש לאכול עניים מארץ וכו' וכיוצא בזה בכמה פסוקים ומחמת זה נפגם הארת הרצון כנ"ל עד שגברו החיות רעות הדורסים וטורפים שהם העכו"ם הכופרים ברצון והחריבו את הביהמ"ק כ,ש שאגו צורריך בקרב מועדיך וכו' וע"פ פשוטו כוונת הפסוק על חוברן ביהמ"ק שהחירבו הצוררים כשפירש"י שם ורבינו ז"ל פי' המקרא הזה בהתורה הנ"ל. על שאגת הצוררים שהם האפיקורסים שנקראים חיות רעות הכופרים ברצון וכו' ע"ש ובאמת הכל אחד כי שאגת הצוררים הכופרים ברצון זהו בעצמו בחי' חורבן ביהמ"ק כנ"ל. ומיום שנחרב בית מקדשינו ערבה כל שמחה. כי שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולינו כי עיקר השמחה הוא ע"י התגלות הרצון כנ"ל וחורבן ביהמ"ק הוא ע"י התגלות הרצון כנ"ל וחורבן ביהמ"ק הוא בחי' פגם הרצון כנ"ל וע"כ נשבת השמה כנ"ל:

אות כ וע"כ צריך כ"א להתאבל ולבכות מאד על חורבן בימה"ק ועיקר הבכי' על הפגם הרצון על מה שאין אנו זוכין עכשיו להארת הרצון בשלימות מחמת שנחרב בית מקדשינו כנ"ל. כי ע"י האבילות והבכי' על חורבן בימה"ק ממתיקין ומבטלין כח הבכי' של עשו הרשע אשר עי"ז היה חורבן ביהמ"ק. ועקיר אריכות הגלות המר הזה הוא רק בשביל זה כמובא כי עשו הרשע הוא בחי' זוהמת הנחש שהוא בחי' ל"ט מלאכות גשמיות וע"כ נקרא עשו לשון עשיה כ יהוא עיקר תוקף זוהמת העשי' גשמיית ש הוא זוהמת הל"ט מלאכות שהם בחי' ל"ט קללות ל"ט מלקיות שהם טרדות ויגיעת ורדיפת העוה"ז הגשמי. ואל הל"ט מאלכות שהם בחי' עשו הם בחי' עצבות ומרה שחורה בחי' בעצבון תאכלנה כי עיקר אחיזת העצבות הוא בבחי' עשי' גשמיות בחי' ל"ט מלאכות, היפך הארת הרצון שהוא היפך העש' שהוא בחי' שמחה כנ"ל. ויעקב שהוא כלליות ישראל הוא בבחי' רצון שמשם שורש נשמת ישראל בחי' שמחה כנ"ל בחי' שובע שמחות את פניך שהוא בחי' יעקב כ"ש מבקשי פניך יעקב סלה, כי הארת פנים הוא בחי' הארת הרצון כנ"ל. כי ישראל יש להם לשמוח תמיד על שזכינו להיות בחלקו ית'. ולהאמין בו ית' שהכל ברצונו ית' שזהו עיקר השמחה כנ"ל כי כשיודעין ומאמינים באמת שהכל ברצונו ית' לבד בוודאי שמחים וששים תמיד כי כוונתו ורצונו ית' הוא בוודאי לטוב תמיד כי כ למה דעביד רחמנא לטב עביד. ועכו"ם שהם בחי' עשו הם בבחי' עצבות ובכי' ואבילות כי בוודאי ראוי להם להתעצב ולהתאבל כל ימיהם על חלק הרע כי רודפים כל ימיהם אחר העוה"ז הגשמי שהוא מלא דאגות ועצבות וכל ימיהם כעס ומכאובות ורחוקים מהש"י ומהתכלית הנצחי:

אות כא והנה עיקר בכייתו של עשו הרשע הי' על ענין הברצות שלק יעקב ממנו במרמה כי יצחק רצה לברך את עשו. ולכאורה הדבר פלא. איך טעה יצחק אבינו לאהוב את עשו הרשע עד שרצה לברכו ואפילו אם הטעה אותו עשו עכ"פ בוודא יהי' יודע שיעקב צדיק ממנו הרבה. כי היה איש תם יושב אוהלים. ולא תהא כהנת כפונדקית. עכ"פ הי' ראוי לברך את יעקב הצדיק תחילה בכוונה. אך באמת בוודאי ידע יצחק אבינו שחלקו של יעקב הוא בתורה ותפילה ועבודת ה' וחלקו של עשו הוא רדיפת העוה"ז כי הי' יודע ציד איש שדה. אך עשו הרשעה הטעה את אביו עד שסבר שגם הוא חפץ בהתכלית ואוהב לומדי תורה ורוצה להחזיק אותם כי באמת עשו הרשע. אע"פ שחלקו הי' העוה"ז הגשמי ולא לישא עלי ועול תורה ומצוות. אעפ"כ אם הי' רוצה הי' יכול להיות מרכבה אל הקדושה אם הי' אוהב את יעקב כי היה ראוי לו להחזיק את יעקב. ולעמול ולעבוד כל ימיו בשביל יעקב אחיו כדי להחזיקו שיוכל לעסוק בתורה כמו זבולון ויששכר שנאמר עליו שמחזבולון וכו'. כי באמת זהו עיקר התכלית של ההמון עם אנשים פשוטים שאינם עוסקים בתורה ועוסקים בפרנסה ומו"מ בל"ט מלאכות הם צריכים להשתדל בכל כחם להחזיק לומדי תורה הכשרים וזה עיקר התכלית שלהם כי עי"ז נכלל עשי' ברצון כי התורה היא בחי' רצון כנ"ל. והם עוסקים בעשי' דהיינו בעשיית המו"מ ול"ט מלאכות. וע"י שהם מחזיקים הת"ח מהמו"מ שלהם עי"ז נכלל עשי' ברצון שזהו עיקר התכלית כנ"ל:

ועשו הרשע הטעה את אביו ברמאות גדול עד שסבר שהוא אוחז במדה זו שהוא אוהב תלמידי חכמים ורוצה להחיזקם וזהו ויאהב יצחחק את עשו כי ציד בפיו ותרגומו ארי מצידי' הוה אכיל. והדבר תמוה שצדיק כמו יצחק אבינו יאהב את הרשע בשביל שנותן לו לאכול. אך באמת עיקר אהבתו הי'. כי סבר השעשו הרשע אוהב את הת"ח. ורוצה להחזיקו. וע"כ הי' אוהבו בשביל האכילה שנתן לו שעי"ז סבר שרוצה להחזיק את הת"ח שזהו עיקר התכלית של עשו אם הי' עושה זאת באמת. וזה שהי' מרמה אותו ושאל לו אבא איך מעשרין את המלח ואת התבן, כי תרומות ומעשרות שנונתין לכהן זהו בחי' צדקה נדבת לב שנותנין לכהנים חלף עובדתם אשר הם עובדים באהל מועד שזהו בחי' צדקה שנותנין להת"ח שנקרא כהן העוסק בעבודת הש"י. שעי"ז עיקר הארת הרצון שממשיכין הארת הרצןו לבחי' עשי' כדי לבטל זוהמת הנחש כדי שיוכלל עשי' ברצון כנ"ל. ובשביל זה עיקר תרומות ומעשרות ומתנות עניים הם מתבואות השדה. כי עבודת השדה הוא עיקר לה"ט מלאכות. כי רוב המלאכות הם בשדה כי השדה היא עיקר בחי' עשי' גשמיית ושם עיקר אחיזת זוהמת הנחש. בחי' נחש עפר לחמו וע"כ הזהירה תורה את ישראל לקדש את התבואה היוצאה מן השדה ע"י תרומות ומעשרות ומתנות עניים שהם בחי' צדקה שעי"ז מקדשין בחי' עשי' כנ"ל שממשיכין הארת הרצון בעשי' ונכלל עשי' ברצון כנ"ל. נמצמא שעיקר קדושת העשי' להכלל ברצןו הוא ע"י צדקה וזהו בחי' והי' מעשה הצדקה שלום. מעשה דייקא כי עי"ז נתקדש העשי' כנ"ל. ונעשה שלום בין שני הפכים כי עשי' נכלל ברצון כנ"ל. וע"כ עשו שהיה מרמה את אביו עד שסבר שהוא רוצה להחזיק הת"ח ע"כ שאל אותו אבא איך מעשרין וכו' כאלו הוא חפץ להרבות בצדקה בתרומות ומעשרות עד שמסופק אפילו אם להפריש מעשרות מתבן ומלח. אבל באמת כל זה היה רמאות כי אדרבא לא די שלא רצה להחזיק את יעקב אחיו הצדיק אף גם אדרבא היה שונא גדול להצדיק יעקב ומחמת הרמאות הזה שהטעה את אביו ע"כ רצה יצחק לברכו. דהיינו שרצה ליתן לו שפע הפרנסה בעוה"ז כ"ש ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ שזאת הברכה רצה לברך את עשו הרשכ. כי סבר שהוא רוצה לעסוק בעבודת השדה בל"ט מלאכות ולהחזיק את אחיו הת"ח ע"כ אמר שטוב לברך אותו בברכה זו כדי שיעסוק בעבודת השדה ויחזיק את אחיו הת"ח. כי יעקב אין צריך כלל לברכה זאת כי הוא אינו צריך לעסוק בשום עסק כלל רק בתורה ועבודת ה' ועשו אחיו יחזיק אותו. כמו שהי' לעתיד באמת שיקויים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' כי עיקר התכלית שלהם הוא להחזיק את ישראל שיוכלו לעסוק בתורה ועבודת הש"י: וע"כ אמר יצחק הביאה לי ציד ואוכלה וכו' כי דייקא עי"ז שיביא לו ציד לאכול להחזיק הת"ח עי"ז יקבל הברכות כי בודאי אם הי' עשו רוצה בכך באמת שהוא יעבוד בעבודת השדה ויחזיק את יעקב אחיו הת"ח בודאי הי' מגיע לו הברכה בזכות יעקב כדי שיוכל להחזיק אותו. אבל באמת הרשע בחי' עשו אינו חפץ בזהכלל רק רוצה לקבל הברכות בשביל תאוות לבו הרע כדי שיוכל למלאות כל תאוותו ואדרבא רוצה לרדוף ח"ו את הצדיק אחיו:

אות כב ורבקה שומעת בדבר יצחק, כי רבקה ידעה כל זאת היטב שעשו הוא רשע גמור וכוונתו להרע ע"כ שלחה את יעקב לקלב הבכות ברמאות מאביו. כי יעקב הצדיק א"א לו לקבל הברכות שהם שפע הפרנסה בעוה"ז כ"א ע"י רמאות הזאת שמוכרח להלביש את עצמו בבחי' עשי' גשמיות שהוא בחי' עשו כדי שיוכל לקבל פרנסה. וזהו שהלבישה אותו בלבושי עשו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו. כי באמת יעקב בשרשו רחוק מפרנסה גשמיית. כי חלקו רק תורה ומצוות בחי' הארת הרצון שהוא היפך עשיה גשמיית. ובאמת לעתיד כשיבא משיח ב"ב לא יעסקו ישראל בושם עסק כי יתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' וע"כ אם הי' יעקב נכנס ליצחק בלי לבושי עשו והי' מבקשו שיב רכו שיתן לו הש"י שפע והצלחה בעסקי פרנסתו לא הי' יצחק מרוצה לזה כי הי' אורמ לו למה לך לחשוב פרנסה כלל כי אתה צריך רק לעסוק בתורה ותפילה. ופרנסתך תהי' נעשית על ידי אחרים. והם צריכים לבקש על פרנסה כדי להחזיק אותך כי זהעיקר התכלית שלהם אבל אתה צריך להיות רק יושב אהל. ולבלי לחשוב שום פרנסה כלל כמו שיהי' לעתיד באמת שיתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' וכמו שאמר רשב"י אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים. כי יצחק רצה שיתנהג העולם תיכף כמו שיהי' בסוף כשיבא משיח ב"ב. כי יצחק הוא בחי' תוקף היראה הקדושה בחי' פחד יצחק שנמשך ע"י בחי' רצון כנ"ל בהתורה הנ"ל. וזה בחי' יצחק בן אברהם כי אברהם הוא בחי' רצון כי נקרא נדיב לב הראשון כשפרש"י ע"פ נדיבי עמים נאספו כי כל עבודתו של אברהם הי' רק ע"י הרצון שהיה משתוקק ונכסף תמיד להש"י ברצון חזק מאד עד שזכה למה שזכה. כ"ש רבינו ז"ל במ"א כי הוא הי' ראש לגרים. ועדיין לא הי' שום תורה ומצוה ולא הי' לו שום עבודה רק הרצון לבד ועי"ז בעצמו זכה שגילה לו הש"י כל התורה וכו' כשרז"ל נמצא שאברהם הוא בחי' רצון. וע"כ הוליד את יצחק שהוא בחי' יראה כי היראה נעשה ע"י הרצון וע"כ רצה יצחק שיתנהג העולם מיד כמו שיהי' לעתיד בעת הגאולה שתהיה בבחי' יצחק בבחי' ושבועתו ליצחק כמובא. כי עיקר הגאולה תהי' ע"י היראה שתתגלה ע"י הארת הרצון. שעי"ז יתקיים העולם בחסדו בחי' עולם חסד יבנה שזהו בחי' ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' כנ"ל. וע"כ כתיב במשיח והריחו ביראת ה'. כי עיקר החסד שיתגלה לעתיד בחי' ועושה חסד למשיחו לדוד יהי' ע"י היראה כנ"ל. שעי"ז יתקים העולם בחסדו וכל זה יהי' ע"י עוצם התגלות הרצון שיהי' לעתיד כי אז כולם ידעו אותו למקטנם ועד גדולם כי תמלא הארץ דיעה את ה' וכו'. וכולם יכירו וידעו שהכל מתנהג רק ברצונו והשגחתו לבד. ואין שום טבע כלל. כי אפילו הטבע בעצמה של עכשיו היא ג"כ הכל ברצונו והשגחתו בכל עת ורגע והטבע בידו ית' בכל עת ורגע כחומר ביד היוצר כי הוא ית' ברא את הטבע הוא מניהג ומחי' את הטבע והוא ברצונו משנה את הטבע בכל עת שרוצה כי הכל ברצונו לבד. ויצחק אבינו רצה שיתנהג העולם תיכף בבחי' זו בבחי' ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. וע"כ לא הי' מרוצה לברך את יעקב בטל ומטר בשביל פרנסה. כי פרנסתו תהי' נעשית ע"י אחרים ולמה לו לחשוב כלל צרכי טל ומטר גשמיים שהם בשביל עבודת השדה שזה אין שייך לו כלל רק אותן שיעסקו בפרנסתו הם יקבלו הברכה הזאת בזכות יעקב כדי שיוכלו להחזיק אותו וכנ"ל. אבל באמת אז עדיין לא נזדכך ולא נטהר העולם לגמרי מזוהמת הנחש שנמשך ע"י חטא אדה"ר. ונתדבק אז תוקף זוהמת הנחש בעשו הרשע ע"י מעשיו הרעים. עד שנעשה שונא לאחיו הצדיק יעקב ולא הי' רוצה להחזיקו כלל. אדרבא רצה לרדוף אותו ולא היה חפץ לקבל ברכת הפרנסה גשמיית כ"א בשביל עצמו ותאוותו למלאות תאוות בטנו וכדי לרדוף יותר את יעקב ועליו נאמר ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. כי הי' אוהב קללה שהוא הקללות שנתקלל מחטא אדה"ר ל"ט קללות שהם בחי' ל"ט מלאכות גשמיות בחי' בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם וכו'. והוא אהב קללה זאת וכי בחר זאת לחלקו כי היה איש שדה. ולא חפץת בברכה כלל. כי לא הי' חפץ כלל להיות מרכבה ליעקב להחזיק אותו כדי לכלול בברכה ועי"ז באמת ותרחק ממנו הברכה כי יעקב קיבל כל הברכות. כי כל זמן שלא נתתקן עדיין זוהמת הנחש לגמרי ואין ההמון עם העוסקים במלאכות ומ"מ מחזקיים את התלמידי חכמים כמו כן צריכין עדיין לעסוק במלאכות ומו"מ. כי כפי מה שמרבין ישראל בצדקה. ועיקר הצדקה להחזיק תלמידי חכמים כמו כן הם דוחין זוהמת הנחשבחי' ל"ט מלאכות ונתמעטין הטרדות והעסקים. כי אפיל מי שעוסק במו"מ ומלאכות לאו הכל שוין. כי לפעמים הפרנסה באה בנקל בסיבה קלה בלי יגיעה רבה ולפעמים צריכה יגיעה גדולה והשכר מועט. והכל כפי זכות הצדקה שעל ידה נדחה זוהמת הנחש ל"ט מלאכות וכמו כן נתמעט העסק. עד לעתיד שיתקיים ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה אז יתגלה הרצון ואז לא נצטרך לעסוק בשום עסק ומלאכות כלל כי נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' אבל עכשיו כל זמן שאין זוכין לזה צריכין גם ישראל לעסוק באיזה עסק ומו"מ כדי להמשיך פרנסה וכנ"ל. וזהו בחי' מה שיעקב אבינו התלבש עצמו בלבושי עשו כדי לקבל הברכה מאביו שהיא ברכת טל ומטר בשביל פרנסה כי עשו הוא בחי' עשי' גשמיית בחי' ל"ט מלאכות כנ"ל. ויעקב הוא באמת רחוק מזה כי הוא בבחי' רצון כנ"ל. אבל מחמת שאין העולם מתוקן ואין הרשע רוצה להחזיק הצדיק ע"כ צריכן גם ישראל הכשרים שהם בחי' יעקב להתלבש בלבושי עשו בעשיות גשמיות שהם עסקי מו"מ ול"ט מלאכות בשביל להמשיך פרנסה וזהו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות וכו'. כי שערות הם מותרי מוחין שמשם אחיזת הרוגז והדינים כ"ש רבינו ז"ל במ"א (סי' ס"ט). כי המוח הוא בחי' רחמנות שהוא בחי' רצון ושערות הם בחי' מותרי מוחין בחי' רוגז ודינים. וע"כ עשו שהוא תוקף העשיה תוקף הרוגז והדין. ע"כ הי' מלא שערות כולו כאדרת שער וע"כ קראו שמו עשו, עשו דייקא בחי' עשי' גשמיות שהוא בחי' רוגז כנ"ל שהוא בחי' שערות כנ"ל. ועל כן הוכרח יע קב להתלבש עצמו בבחי' לבושי עשו. בבחי' שערות שהם בחי' עשי' בחי' ל"ט מלאכות, זהו רמז כי גם ישראל הכשרים צריכין לעסוק באיזה עסק בשביל פרנסה עכשיו מחמת שעדיין לא נתגלה הארת הרצון בשלימות כנ"ל. אבל כשיעקב בחי' בני ישראל הכשרים מתלבשין עצמן בלבושי עשו בשביל פרנסה דהיינו שעוסקין באיזה עסק ומו"מ בשגביל פרנסה כנ"ל הם מקדשין ומטהרין את העסק והמו"מ ולה"ט מלאכותבקדושהגדולה. כי עושין מו"מ באמונה שלימה ואזי כל העסקים והל"ט מלאכות שלהם הם בבחי' ל"ט מלאכות המשכן כנ"ל. וזהו בחי' וירח את ריח בגדיו וכו' ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' וארז"ל שהוא ריח ג"ע שנכנס עמו זה בחי' מלאכת המשכן. כי ציורא דמשכנא כציורא דג"ע, היינו כשיעקב בחי' בני ישראל הכשריםבאמת. כשמלבישין עצמן בבגדי עשו היינו כשעוסקים במו"מ ועסקים שזהו בחי' בגדי עשו. אזי עסקיהם ומלאכתם מעלה ריח טוב כריח ג"ע שהוא בחי' ציורא דמשכנא כי כל מלאכתם ועסקיהם הם בבחי' מלאכת המשכן כנ"ל ואז קיבל יעקב הברכות של טל ומטר וכו' שהוא ברכת הפרנסה. כיכל זמן שאין שופע החסד בשלימות. צריכין עסקים ול"ט מלאכות לעשותן בקדושה. בבחי' מלאכת המשכן כדי להמשיך פרנסה כמבואר היטב בהתורה הנ"ל ע"ש היטב. כי רק הצדיקים והת"ח והכשרים אמתיים זוכין קצתם לבחי' ההנהגה של לעתיד שיתקיים ועמדו זרים וכו' דהיינו שאין עושין שום עק ומלאכה כלל אבל שאר ישראל צריכין לעסקו במו"מ ומלאכה בקדושה כנ"ל. ועיקר תיקונם שיכוונו בעסקם במו"מ להחזיק את הת"ח האמת וכנ"ל. ועי"ז זוכה כ"א לפי הצדקה שנותן להת"ח לבטל זוהמת הנחש שהם ל"ט מלאכות עד שיזכו כל ישרא לשלא יצטרכו לעסקו בשום עסק ומו"מ כלל. וזה התקון יהיה נגמר בשלימות כשיבא משיח ב"ב. שאז יתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' וישראל לא יעסקו בשום עסק ומלאכה כלל וכנ"ל:

אות כג וזה בחי' את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי כי עבודת הקרבנות היתה מתחלה בבכורות ואח"כ ניתנה לכהנים כשרז"ל. ועיקר עבודת הקרבנות הוא בחי' התגלות הרצון שהי' בביהמ"ק כי כל הקרבנות הם נדבת לב בחי' רצון וע"כ נאמר בכל הקרבנות לרצונכם תזבחוהו כנ"ל כי ע"י הקרבן מעלין מבהמה לאדם כידוע היינו שמבררין ומעלין בחי' עשיה שהוא בחי' בהמיות ומעלין אותה לבחי' רצן שהוא בחי' דעת בחי' אדם כי עיקר נפש האדם הוא בחי' אור הרצון כנ"ל. וע,כ נקראין מעשה הקרבנות עבודה כי באמת זהעיקר העבודה להעלות בחי' עבדות בחי' עשיה בי' בהמיות לבחי' רצון שהוא בחי' נשמת ישראל שהם קרויים אדם. וזה שאנו מתפללין רצה על עבודת הקרבנות שיתקבלו לרצון כ"ש ותהי לרצחן תמיד עבודת וע"כ נקרא ברכת רצה עבודה כמבואר בגמ' ופוסקים. כי עיקר עובדת הקרבנות ע"י הכהנים וצריכין להיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישרא לבמעמדם. כי הכהן הוא בחי' החסד שנתגלה ע"י היראה שנעשה ע"י הרצון שע"י החסד הזה נתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם זוהמת הנחש שנמשכין מפגם הרצון כנ"ל וע"כ היו צריכין ישראל במעמדן שהיו עוסקין בתורהשהואבחי' התגלות הרצון כי התורה כולה היא רצונו כנ"ל ועיקר התגלות רצונו הוא על ידי עסק התורה כי שם מלובש רצונו ית' כמבואר בדברי רבינו ז"ל במ"א (סי' ל"ג). וע"כ היו עוסקין במעמדן במעשה בראשית כי מעשה בראשית מגלין שהכל ברצונו ית' כי הוא ית' ברא הכל מראש ועד סוף וע"כ בוודאי הכל ברצונו ועי"ז שהיו מגלין הרצון עי"ז נעשה יראה שהוא בחי' לוים בדוכנם. כי יראה הוא סטרא דליוואי כידוע וע"י היראה נמשך חסד שהוא בחי' כהן כנ"ל וע"י החסד הזה נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו, כהני ה' דייקא בחי' עולם חסד יבנה. ונתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם בחי' עשי' וע"כ עיקר העבודה בכהנים כי עיקר מעשה העבודההוא לטהר עולם העשי' שיוכלל עשי' ברצון כנ"ל שזה נעשה ע"י הכהן אישר החסד שהוא מבטל זוהמת הל"ט מלאכות בחי' עשי' ואז נכלל עשי' ברצון שזהו עיקר בחי' הקרבן כנ"ל. וע"כ אדם חוטא מביא קרבן כי כל החטאים נמשכין מזוהמת הנחש שהוא תוקף העשיה בחי' ל"ט מלאכות בחי' עצבות בעצבון תאכלנה שמשם נמשכין כל החטאים ח"ו. וע"כ"י הקרבן שמקריב הכהן בביהמ"ק שעי"ז מבטלין בחי' הל"ט מלאכות ונתבטל זוהמת הנחש מעולם העשי' ונכלל עשיה ברצון עי"ז נתכפרין ונתבטלין כל העוונות שנמשכו משם כנ"ל. ונתהפכין העוונות לזכיות. כי נכללין העוונות בבחי' רצון בבחי' כי נרצה עוונה כנ"ל:

אות כד וע"כ ברגלים שאז עיקר התגלות הרצון. ע"כ היו אז מרבין בקרבנות צבור ויחיד. וכל אחד היה מחוייב להביא עולת ראיה ושלמי שמחה כפי נדבת לבו. כי אז ברגלים צריכין לגלות הרצון כנ"ל. וע"כ צריכין להרבות בקרבנות כי הקרבנות הם בחי' התגלות הרצון בחי' כלליות עשי' ברצון כנ"ל ועל כן עיקר השמחה של יו"ט ע"י הקרבנות כ"ש ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר וכו' ושמחת וכו' וכשרז"ל אין שמחה אלא בבשר בהמה שמביאין ממנה קרבן כי עיקר שמחת יו"ט כפי התגלות הרצון. ועיקר התגלות הרצון הוא ע"י הקרבנות כנ"ל וזה שכתוב בכוונות שקרבנות הם מטהרין בחי' עשי' ובשביל זה אומרים הקרבנות בתחילת התפילה. שאז הואתיקון ועליית העשיה. ואיתא בזוה"ק שסילוקא דקרבנין עדא"ס כי א"ז זה בחי' רצון שברצונות רעווא דרעווין כידוע כי עיקר הקרבנות לטהר ולזכך עולם העשי' שזהו עיקר הארת הרצון כשזוכין לרצון חזק בעולם העשי'. ואז נכלל עשי' ברצון ועי"ז עולין ונכללין בא"ס ברעווא דרעווין. כי א"א להכלל בא"ס ברעווא דרעווין כ"א כשמזככין ומטהרין בחי' עשיה וכוללין עשיה ברצון אשר בשביל זה ירד האדם לעוה"ז כנ"ל:

אות כה נמצא שכל הקרבנות הם בחי' הארת הרצון היינו בחי' כלליות עשי' ברצון ובתחלה היתה העבודה בבכורות ועשו הי' בכור. ואם היה זוכה להיטיב מעשיו הי' זוכה לעבוד עבודת הקרבנו תכי בוודאי הי' לו בחירה לבחור בטוב. אך אפילו אח"כ כשנטה לדרך אחר ולא רצה לעסוק בעבודה תמה כמו יעקב אחיו אם הי' חפץ עכ"פ באהבת אחיו. והי' מחזיק אותו. והי' נותן לו כל הצטרכותו. הי' זה נחשב ג,כ לעבודת הקרבנות ממש שמחויב הבכור לעבוד כנ,ל. כי מי שמחזיק ת"ח נחשב כאלו הקריב כל הקרבנות כי אכילת הצדיק גדול יותר מקרבנות כ"ש רבינוז"ל בס' הא"ב החדש (אות א' אכילה סי' זיין) כשרז"ל כל המביא דורון לת"ח כאלו הקריב ביכורים וכו' גם איתא (ברכות י) כל המארח ת"ח בתוך ביתו כאלו הקריב תמידין כי ע"י הצדקה שנותן לת"ח ומחזקי אותו עי"ז נכלל עשי' ברצון כנ"ל שזה וממש בחי' קרבנות. אבל עשו לא חפץ בזה אדרבא רדף את יעקב כי לא חפץ בברכה כי לא רצה כלל להתקרב להש"י ולצדיקים. רק כל חפצו ורצונו הי' רק להמשיך לעצמו כל תאוות לבו הרע וע"כ מכר את הבכורה בשביל תאוות אכילה. כ"ש ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא מן האדום וכו' כי המעשה הי' דייקא בעת שבא מן השדה הוא עיף. דהיינו שהי' עיף ויגע מזוהמת עבדות השי' שרדף אחר עובדת העוה"ז העשי' הגשמי ולא המשיך עצמו אל הרצון דקדשוה כלל רק אל ההיפך ממנו לתוקף העשי' ורדיפת העוה"ז הגשמי וע"כ הארז"ל הוא עיף מן הרציחה ושאר עבירות שחשבו רז"ל כי כלול בבחי' והוא עיף שהוא בחי' שהמשיך ע"ע הקללה בעצבון תאכלנה בחי' זוהמת הל"ט מלאכות שמשם נמשכין כל העוונות כנ"ל כי הם זוהמת הנחש כנ"ל. ע"כ הכל בכלל והוא עיף כנ"ל ואז אמר ליעקב הלעיטני נא וכו' ובזה הראה רשעותו הגדולה כי לא די שהוא אינו רוצה להחזיק את הת"ח בחי' יעקב אף גם הוא רוצה לגזול את הצדיק ורוצה שהצדיק יטרח בשבילו ח"ו. ויתן לו לאכול למלאות בטנוהרע וע"כ קיים יעקב אבינו עם עקש תתפלת. ואמר לו מכרה כיום את בכורתך לי כי מאחר שאיןחפץ בשום עבודה כלל. ואין אתה רוצה להמשיך עצמך אל הרצן דקדושה ולהחזיק את הת"ח שזהו בחי' עבודת הקרבנות השייך להבכור כנ"ל ואתה אינך חפץ בזהכלל רק כל רצונך הוא להיפוך ממש רק למלאות בטנך ולרדוף אחר זוהמת העשיה גשמיות בחי' והוא עיף ע"כ בוודאי ראוי לך למכור לי הבכורה. כי אין לך עוד שום חלק בהקדושה כלל ואז מכר לו הבכורה הם בחי' רצון בחי' כלליות עשי' ברצון שזהו עירק הברכה שנמשכת מרצון העליון וזה בחי' קרבנות בחי' בכורה. והוא לא חפץ בזה כלל רק אדרבא כל חפצו הי' ח"ו להפוך הרצון לעשי' כי כל הרצונות שלו היו רק אחר תאוות וחמדות העולם העשי' ע"כ לקח יעקב אבינו את הבכרוה ממנו כדין ונתן לו בעדה תאוות אכילה גשמיות של העוה"ז שהוא לחם ונזיר עדשים וכו' ונשאר כ"א בחלקו. כי יעקב קיבל לעצמו כל הטוב שהיה כבוש אצל עשו בגלות שהוא בחי' ניצוצי אור הרצון שהי' אצלו שהוא בחי' בכורה כנ"ל. ויעקב נתן לו האדום האדום הזה שהוא תוקף הדין תוקף העשי' הגשמיות שהוא פסולת האכילה פסולת העשי' הגשמיות שהוא פסולת האכילה פסולת העשי' בחי' אחיזת הס"א וסילק הפסולת ממנו ונתן הכל לעשו ונאשר כל אחד בחלקו אשר בחר לו:

אות כו וזה שכתב רש"י שיצחק היה מצער בתחילה ואמר אולי עשיתי שלא כדין שברכתי את יעקב תחילה אך כששמע ממנו שגם הבכוה מכר לו אז אמר על זה הייתי מצטער וכו' עכשיו גם ברוך יהי'. היינו כנ"ל כי עיקר הטעות של יצחק היה שהיה סבור שעשו אע"פ שהוא רשע הוא אוהב את הת"ח ורוצה להחזיקו וע"כ צריכין לברכו בפרנסה כדי שיוכל להחזיק את הת"ח כנ"ל. אבל כששמע יצחק שעשו הרשע מכר הבכורה ובזה הראה זדונו שאינו חפץ בברכה כי אינו חפץ כלל לכלול ברצון ע"י הת"ח שזהו בחי' בכורה בחי' קרבנות כנ"ל והוא אינו חפץ בבחי' זו כלל רק אדרבא מכר בורתו ליעקב בשביל תאוות אכילה הגשמיית ע"כ אמר יצחק על זה הייתי מצטער וכו' עכשיו בוודאי גם ברוך יהיה כי בוודא ימגיע הברכה רק ליעקב כי הברכה והשפע נמשך ממקור הרצון שזהו בחי' יעקב רק מה שרציתי לברך את עשו הכל הי' בשביל יעקב כדי שתוכל להחזיק וכו' כנ"ל אבל עכשיו שאין אתה חפץ בזה בוודא ימגיע הברכה והבכורה ליעקב וכו' כנ"ל:

אות כז ואז וישא עשו קולו ויבך, ויבך דייקא כי הבכייה היא מותרות המרה שחורה שזהו בחי' תוקף זוהמת העשי' בחי' בעצבון תאכלנה כי עצבות הוא מרה שחורה שמשם הבכיה והדמעות וע"כ עשו הרשע על ידי בכייתו הרעה הי' מעורר תוקף זוהמת הנחש תוקף העשי' שהי' נאחז שם. וצעק צעקה גדולה שיתן לו תאוות העוה"ז ואז הוכרח יצחק לסתום את פיו וליתן לו תאוותו הרעה כי אז עדיין לא נתתקן העולם והי' עדיין אחיזת הס"א בעולם וכל זמן שלא נתבטל הס"א לגמרי צריכין בהכרח ליתן להחיותה כידוע וע"כ כשנתעורר עשו בתוקף אחיזתו בשרשו שהוא בכי' ועבצות ומרה שחורה שהוא תוקף זוהמת הנחש תוקף העשי' אז הוכרח יצחק למלאות בטנו כנ"ל. וכל הצרות והגלות וחורבן ביהמ"ק הכל נמשך ע"י בכייתו הרעה כידוע. כי ע"י בכייתו הרעה הי' מעורר זוהמת הנחש שהוא בחי' בעצבון תאכלנה בחי' ל"ט מלאכות העשי' וכו' שהם פגם הרצון ועשו הוא הס"מ בעצמו. וע"כ התגבר עי"ז עד שהכניס מזוהמא שלו בעולם ופגם ברצון והכניס כפירות בלב עד שגם קצת מישראל נלכדו ברשתו כי הוא עיקר מצח הנחש אשר כל החיות רעות הדורסים וטורפים רבים מבני עמינו שהם האפיקורסים המכניסים כפירות ודעות זרות גם בקצת בני ישראל כולם הם יונקים ממנו. ועי"ז התגבר עד שהחריב בית קדשינו כי עיקר החורבן ע"י פגם הרצון כנ"ל וזה בחי' והי' כאשר תריד ופרקת עולו. תריד הוא לשון יללה ועצבות כ"ש (ישעיה טו) יורד בבכיק וכשפרש"י שם היינו כאשר תתגבר ח"ו ותכניס עצבות בישראל אז ופרקת עולו כי אז תוכל להתגבר ח"ו כי עיקר התגברות הסט"א שהוא בחי' עשו הרשע הוא ע"י עצבות ח"ו כשמכניסין ח"ו עצבות בישראל ועיקר העצבות הוא בחי' פגם הרצון כנ"ל כי עיקר השמחה הוא כשיודעין שהכל ברצונו כנ"ל וע"כ עיקר התגברותו ע"י עצבות ח"ו שהוא פגם הרצון:

אות כח והנה באמת ישראל עם קדוש צריכין לשמוח תמיד. כי הם נמשכין ממקור השמחה שהוא בחי' רצון כי תהלה לאל חי' ית"ש לעד יש לנו לשמוח כל ימינו לעולם אשר בראנו לכבודו והבדילנו מן התועים וכו' ולא שם חלקינו כהם וכו'. אך מאטחר שנחרב בית מקדשינו שהוא בחי' הארת הרצון שהוא שמחתן של ישראל ועי"ז התגבר ח"ו העצבות והבכי' של עשו הרשע ע"כ אנו מוכרחין להתאבל בכל יום על חורבן ביהמ"ק ובפרט בין המצרים ולבכות מאד מאד על חורבן ביהמ"ק כדי לבטל על ידי זה הבכיה של עשו הרשע כי אין הדין נמתק אל א בשרשו ומיני' ובי' אבא ליזול בי' נרגא. כי כל התגברותו הוא ע"י זוהמת העשיה שהוא בחי' ל"ט מלאכות בחי' עצבות ומרה שחורה ובכי' שכל זה הוא היפך הרצון כנ"ל. וע"כ אנו ממתיקין ומבטלין הבכי' והעצבות ע"י הבכיה בעצמו כי מיני' ובי' אבא ליזל בי' נרגא:

כי באמת בכל דבר יש בו טוב ורע וישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כי יש בבכיה שני בחי', טוב ורע כי עצם הבכיה והעצבות הוא מהס"א מבחי' עשו שהוא בחי' עשי' ששם עיקר העצבות כנ"ל כי כל הבכי' של עשו הרשע הי' על תאוות לבו הרע כי כל חפצו שיתן לו אביו כל תאוות לבו ובכה על זה וזאת הבכיה הוא תכלית הזוהמא שהוא תוקף העשי' שהוא עצם העצבות וכו' וכנ"ל. אבל הבכיה של ישראל עם קדוש הוא בהיפוך ממש כי כל בכיותינו הוא על חורבן ביהמ"ק שנתרחקנו מאבינו שבשמים ואין אנו זוכים להארת הרצון שהיה מאיר בבימה"ק. ועיקר הבכיה הוא שכ"א וא' בוכה על עוונותיו כי מה דהוה הוה כי כבר נחרב הביהמ"ק והעבר אין רק הבכיה הוא שצריך כ"א וא' להתאבל ולבכות מאד מאד על עונותיו ומעשיו הרעים שהם גורמים חורבן ביהמ"ק בכל דור ודור כי כל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו. נמצא שעיקר הבכיה של ישראל הוא בחי' רצון כי אנו בוכים ומצטערים על שנתרחקנו מרצונו ית' ואנו מתגעגעים ומשתוקקים ברצון חזק לשוב אליו ית' באמת וזה כל עיקר בכייתינו וע"כ הבכי' של ישראל הוא בחי' רצון. נמצא שהם מהפכים הבכי' שהוא בחי' עשי' כנ"ל מהפכים אותה לרצון וממתיקים הדין בשרשו כי מהפכים הבכי' לרצון כי בוכים מתוקף הרצון שיש לנו לשוב אליו ית' ולעבודתו ולבית מקדשינו וכו' והא מהיפך אל היפך של בכיית עשו הרשע שבכה בשביל תאוות העשי' כנ"ל וע,כ ע"י הבכי' דייקא מבטלין כח הבכי' של עשו שהוא בחי' עשי' כי אנו מהפכים הבכי' בחי' עשי' לרצן. וע"כ הבכי' של ישראל גדולה ויקרה מאד בעיני השי"ת כ"ש בבכי יבואו ובתחנונים אובילם כי הבכי' של ישראל היא בח'י כלליות עשיה ברצון שזהו עיקר התכלית כנ"ל. כי עיקר הבכיה של ישראל צריכה ליהות כמו תינוק הבוכה מגודל הגיעגועים שיש לו לאביו לאביו כמו ששמעתי מרבינו ז"ל וזהו בחי' והנה נער בוכה מיד ותחמל עליו כמ"ש בתיקונים. כי כשישראל בוכים כמו תינוק הבוכה לשוב לאביו אז בוודאי ותחמל עליו. כי זהו בחי' רצון שמהפכים עשי' לרצון שעי"ז מעוררין רצונו הטוב ורחמנותו עלינו וכנ"ל:

אות כט וע"כ אחר אבילות והבכי' של בין המצרים ות"ב זוכין אח"כ לשבת נחמו, שבת נחמו דייקא כי שבת עיקר הנחמה כי עיקר הנחמה הוא הארת הרצון כנ"ל וזה זטוכין על ידי הבכי' דייקא בבחי' שישו אתה משוש כל המתאבלים עלי' כשרז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה כי ע"י הבכי' של ישראל עי"ז זוכין לרצון שהוא בחי' שמחה כי עיקר השמחה ע"י הרצון כנ"ל כי הם בוכין לשוב אליו ית' ועי"ז מהפכים הבכיה לרצון ובזה בעצמו מהפכין האבילות והבכיה לשמחה בחי'שישו אתה וכו' כל המתאבלים וכו' כי עיקר השמחה הוא ע,י הארת הרצון שזהו בחי' שמחת י"ט כנ"ל:

אות ל וע"כ שנים שלוו מאחד כ"א נעשה ערב בעד חבירו כי כל ישראל ערבים זה בזה כי כלליות קיום התורה והמצוות הוא בחי' ערבות כנ"ל כ"ש בני אם ערבת לרעך וכו' כנ"ל. כי הערב מחייב א"ע שיחזור הלוה ויסלק למלוה שזה בחי' כלליות עשי' ברצון שזהו בחי' כלליות התורה והמצות שהכל הוא בי' הארת הרצון לכלול עשיה ברצון כנ"ל וע"כ כל ישרא לערבים זה בזה. כי א"א לקיים התורה והמצות כי אם ע"י בחי' רצון כי עיקר עבודת ה' הוא בחי' הרצון כנ"ל וכ"א כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו להש"י ברצון חזק ביותר כמו כן הוא זוכה להתקרב להש"י ולתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא וממעלה למעלה שצריך כ"א מישראל לעלות בכל עת הכל הוא כפי התגברות הרצון כי עיקר הוא הרצון כנ"ל. ועיקר התכלית הוא הרצון כי גם עיקר התכלית הוא להכלל ברצון שברצונות ברעווא דרעווין כנ"ל כי התחלת התקרבות להש,י וסוף התכלית הואהכל בחי' רצון כי ההתחלה והסוף הכל הוא בחי' רצון כנ"ל. ולהכלל ברצון א"א כי אם ע"י אחדות ואהבה ושלום שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. כי עיקר הארת הרצון כפי מה שזוכין להכלל באחד הפשוט ית' כי עיקר הארת הרצון הוא ע"י האמונה היינו ע"י שמאמינים שהכל מתנהג רק ברצון האחד הפשוט לבד ואין שום רצון בעולם רק רצון אחד של הבורא היחיד ית"ש אשר הוא לבדו מנהיג עולמו ברצונו המיוחד וכמצבי' עבד בחיל שמיא וארעא ולית די ימחא בידי'. וכפי אמונתו ברצון האחד ית' כמו כן זוכה כ"א לרצון דהיינו לכסוף ולהשתוקק ברצון חזק להתקרב ולעבוד אותו ית' וכנ"ל. נמצא שעיקר הארת הרצון הוא בחי' אחדות וע"כ כל מה שישראל נכללים ביחד ביותר זוכין ביותר להכלל באחד שהוא בחי' שנכללין בהרצון כנ"ל ועל כן ואהבת לרעך כמוך הואכלל גדול בתורה. כי עיקר התורה הוא הרצון וא"א לזכות לרצון כ"א ע"י אהבה ואחדות כדי להכלל ברצון האחדות ית' כנ"ל. וע"כ ישראל עם קדוש שהם בבחי' אחדות כשרז"ל שיעקב היו לו שבעים נפש ונקראים נפש בלשון יחיד ועשו שש עשרה נפשות היו לו ונקראים נפשות ביתו ל' רבים כי ישראל הם ממקור האחדות וכל ישראל חשובים כאיש אחד. ע"כ זכול לקבל את התורה בשבועות שהוא בחי' רצון כי בשבועות נתגלה להם כזקן שהוא התגלות הרצון בחי' רעווא דרעווין שהוא בחי' דיקנא קדישא בחי' מצח הרצון כמבואר בהתורה הנ"ל כי ע"י האחדות המופלא שהיה ביניהם אז כ,ש ויחן שם ישראל נגד ההר. וארז"ל ויחן כולם כאחד באחדות גדול וכו', וע"כ זכו להכלל בשבועות ברעווא דרעווין שעי"ז קיבלו כל התורה שהיאבחי' רצון כנ"ל וע"כ כל ישרא לערבים זה בזה לענין קיום התורה והמצוות. ולכאורה הדבר תמוה מדוע יהיה כ"א מחויב להיות ערב בעד חבירו. הלא די להפקיע א"ע וגם קשה הלא ערבך ערבא צריך כי כ,א אינו בטוח בעד עצמו שיזכה לצאת בשלום מן זה העולם ואיך יטיל עליו גם חוב הערבות בעד חבירו. אך באמת א,א לקיים התורה והמצוות כ"א על ידי הערבות שכ"א נעשה ערב בעד חבירו. אך באמת א"א לקיים התורה ובהמצוות כ"א על ידי הערבות שכ"א נעשה ערב בעד חבירו כי עיקר קיום התורה שהוא בחי'הרצון כנ"ל הוא ע"י האחדות כנ"ל וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליטו עול תורה ומצוות שהעיקר ע"י התגברות הרצון כנ"ל צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול כנ"ל. וע"כ בשעת קבלת התורה בוודאי נעשו מיד ערבים זה לזה כי תיכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תיכף להכלל יחד כולם כאחד. כדי לכלול ברצון כנ"ל ואזי בוודאי כ"א ערב בעד חבירו. מאחר שהכל חשובים כאחד. ודייקא עי"ז שכ"א ערב בעד חבירו שהוא בחי' אחודת עי"ז דייקא יכולין לקיים את התורה ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה כי עיקר קיום התורה שהוא בחי' הרצון הוא ע"י האחדות שנחשבין כולם כאחד כנ"ל. נמצא שדייקא ע"י הערבות שזהו בחי' שכולם נחשבין כאחד עי"ז דייקא עיקר קיום התורה כנ"ל כי אהבה ואחדות הוא בחי' רצון כ"ש באהבה וברצון. כ יעיקר האהבה ואחדות הוא בבחי' הרצון שכ"א מרוצה לחבירו ואין שום שינוי רצון ביניהם ונכללים כולם ברצון אחד שעי"ז נכללין ברצון העליון שהיא תכלית האחדות כנ"ל:

אות לא ובאמת גם הערבות בעצמו שכ"א ערב בעד חבירו גם בזה א"א לקיים ולצאת ידי חובתו של הערבות כ"א ע"י הרצון, כי עיקר הערבו תמה שכ"א ערב בעד חבירו הוא שכ"א חייב להוכיח את חבירו כמבואר בדרז"ל. ובאמת מי יכול להוכיח את חבירו כי אינו יודע מה שחסר לחבירו וגם מי יודע אם חבירו ישמע לדברו ואפי' אם ישמע מי יודע אם יוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר לשוב אליו ית', ע"כ בוודאי קשה מאד לקיים מצות תוכחה ולצאת ידי חובת ערבותו שנתערב בעד כל ישראל כ"ש רז"ל שלאו כל אדם ראוי להוכיח וכמו שאמר ר"כ תמה אני אם יש בדור הזהמי שראוי להוכיח וכו'. ומאחר שאין אנו זוכין לקיים מצווה זאת כ"א ע"י הרצון שיהיה רצונו חזק מאד לראות בטובת חבירינו ובטובת כל ישראל היינו שיזכו כולם לטובה האמתית והנצחית שיזכו לשוב אל ה' באמת ולהתקרב אליו ית' אשר רק זה הוא טובה והצלחה אמיתית וחוץ מזה הכל הבל. כי באמת אפי' המצות שאפשר לקיימם אין אנו יכולין לקיימם כ"א ע"י הרצון כגון מצות ציצית ותפילין ועסק התורה וצדקה וכו' בוודאי מי שמאמין ויודע מעיט בגדולת כל מצוה ומצוה יודעשכל המצוות רחוקים מאתנו מאד מאד וע,כ באמת יש לנו כמה מניעו תועיכובים קודם שאנו זוכין לקים איזה מצוה כמאמרה. כי מתחילה יש כמה מניעות ועיכובין ובלבוליםקודם שמניחין הטלית ותפילין ואח"כ אפילו כשמניחים אותם יכול להיות שעדיין מוחו מבולבל במחשבות זרות עד שאינו יודע כלל אם לבוש בלבושין דמלכא בכנפי מצוה של הטלית הקדוש והציצית הקדושים ונוראים מאד ומוכתר בכתרי דמלכא בעטרת תפארת התפילין הקדושים ונוראים ולבו רחוק מאד מקדושתם. נמצא שאנו רחוקים מאד מקיום מצוה בשלימות אפילו המצוות הרגילים מאד מכ"ש המצוות שאינם רגילים כ"כ בכל יום בוודאי יש עלהים מניעות רבות בלי שיעור קודם שמקיימם ואפילו כשמקיימם צריכים זכות גדול לקיימם כראוי. ע"כ בוודאי אין אנו יכולין לקיים התורה והמצוות אפילו מצוות הרגילים כ"א ע"י הרצון כמו שאמר רבינו ז"ל כנ, לשעיקר הוא הרצון לכסוף תמיד בהשתוקקות ורצון חזק לקיים מצוותיו ית' ובתוך כך לומדין כאלו לומדין ומתפללין כאלו מתפללין ועושין מצוות כאלו עושין מצוות (ואמר בזה"ל נאר וועלין. דער ווייל דאוינט מען קלאמירשט דער ווייל לערינט מען קלאמירשט דער ווייל טוט מען מצוות קלאמירשט). וכ"ז אפילו בהמצוות הרגילים שאפר לקיימם ג"כ העיקר הוא הרצון כנ"ל מכ,ש המצוות שאין ביד האדם לקימם כגון מצות תוכחה הנ"ל בוודאי א"א לקיימה כ"א ע"י הרצון כנ"ל. כי כ"א מחויב לאהוב את חבירו וכל ישראל כנפשו ממש כ,ש ואהבת לרעך כמוך וכמ ושהאדם בעצמו בוודאי אם יש לו מוח בקדקדו בוודאי ראוי לו שלא ירצה שום רצון אחר רק לזכות להתקרב אליו ית' שרק זההוא טובה אמתיית וחוץף מזה אין שום טובה בעולם כלל. וכמו כן מחוייב כ,א להתגעגע ולכסוף שיזכו כל ישראל להתקרב אליו ית' ובתוך כך אם אפשר לו לדבר איזה דבור עם חבירו מענין עבודת ה' בוודאי מה טוב ומה נעים כי כ"א מישראל מחויב לדבר עם חבירו בי"ש כ"ש רבינו ז,ל בכמה מקומות אבל העירק הוא הרצון כנ"ל. כ"ש ברעיא מהימנא על משה רבינו ע"ה ובגין דהוית חשיב בחייך דאלו הוה אפשר לך הוית מהדר כולא עלמא תחות קוב"ה וכו' ע"ש שמבואר שם גודל מעלת משה בשביל זה שהיה חושב כל ימיו שאלו הי' אפשר לו הי' מחזיר כל העולם להש"י. נמצא שאפי' משרע"ה עיקר מצות תוכחה היה מקיים ע"י הרצון שהיה כוסף תמיד להחזיק כל העולם למוטב ועי"ז זכה למה שזכה וזה בחי' משארז"ל שאין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה שכן משה לא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכן יעקב אבינו וכו' היינו כי עיקר התוכחה שהוא לקיים מצוות ערבות הוא ע,י הרצון כנ"ל כי עיקר בחי' הערבות הוא לכלול עשי' ברצן כנ"ל. וע"כ עיקר התוכחה הוא רק סמוך למיתה שאז מתחילין להכלל ברצון ואז מאיר בו הרצןו ביותר. מחמת שהוא סמוך להסתלקות. כי ההסתלקות של הצדיק הוא שיהיה נסתלק ונכלל בבחי' רצון כמו משרע"ה שנכלל בשעת מיתתו ברעוא דרעווין כנ"ל ומחמת שסמוך למיתתו מתחיל להאיר בו בחי' הרצון ע"כ אז דייקא יכול להוכיחם כי עיקר התוכחה בחי' ערבות הוא הרצון כנ"ל:

אות לב וזה בחי' ג"פ צדקתך שאומרים בשבת במחנה. כנגד שלשה צדיקים שנסתלקו אז שהם יוסף משה דוד כי הם נסתלקו בשבת במנחה שאז מאיר רעווא דרעווין בחי' מצח הרצון וע"כ אומרים כנגדם ג"פ צדקתך דייקא. כי עיקר הארת הרצון מצח הרצון הוא ע"י הצדקה דייקא. כי ע"י הצדקה מכניעין מצח הנחש ואז מאיר מצח הרצון כנ"ל בהתורה הנ"ל בחי' הארת דיקנא קדישא בחי' רעווא דרעווין. נמצא שעיקר הארת הרצון בחי' מצח הרצון שמאיר בשבת במנחה הוא ע"י הצדקה וע"כ אומרים אז ג"פ צדקתך דייקא כנ"ל. וע"י הארת מצח הרצון בחי' רעווא דרעווין שמתגלה ע"י ג' צדיקםי אלו יוסף משה דוד עי"ז נשמע קול הקריאה של השלש רגלים שהם קוראים ומגלים את הרצון כ"ש בהתורה הנ"ל. כי הג' רגלים הם כנגד ג' צדיקים אלו ובהם נעשים כל הבחי' המבוארים בהתורה הנ"ל ע"ש. והכלל בקיצור שע"י הרצון שנתגלה ביו"ט נעשה היראה, אך שיש חיות רעות הדורסים וטורפים שהם האפיקורסים שפוגמים ברצון שעי"ז אין נשמע קול הקריאה של יו"ט וכו' ע"כ צריכין לקשר כל הרצונות לבחי' רעווא דרעווין שמאיר בשבת במנחה וכו'. אך שיש בחי' מצח הנחש וכו' שרוצה להטיל פגם וכפירות אפילו בשורש הרצון וכו' ע"כ צריכין להרבות בצדקה שעי"ז מכניעין מצח הנחש ואזי נתגלה מצח הרצון בחי' רעוא דרעווין ואזי נשמע קול הקריאה של יו"ט שמגלה הרצון. ועל ידי הרצון נעשה יראה ע"י היראה נעשה כלי לקבל את החסד ואזי אין צריכין לעשות שום עסק כי נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ע"י גודל השפע החסד בחי' עולם חסד יבנה וכו' ע"ש כל זה היטב. וזה בחי' ג' רגלים פסח שבועות וסוכות ור"ה ויו"כ והו"ר וכולם מקבלים משבת שהוא תחלה למקראי קודש:

אות לג כי עיקר התגלות הרצון הוא בפסח שהוא ראש לרגלים שאז הוציאנו ה' ממצרים במסות באותות ובמופתים נוראים שעי"ז נתגלה שהכל רק ברצונו לבד כמבואר בהתרוה הנ"ל לענין כל הג' רגלים שכולם קוראים ומכריזין את הרצון מחמת שבכל הג' רגלים עשה הש"י עמנו אותות נוראות וכו'. אבל עיקר האותות והמופתים נוראים היו בפסח שהוא ראש לרגלים שאז יצאנו מעבדות לחירות באותות נוראות ועי"ז נתגלה שהכל מתנהג רק ברצונו לבד. ועיקר יצי"מ שהוא פסח היה בזכות יוסף כ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכמובא כי אלמלא ירד יוסף למצרים תחלה לא היה אפשר לישראל לצאת משם גמודל הזוהמא שהיה שם. אך ע"י שירד יוסף תחילה ונמכר לשם לעבד שהוא בחי' עבדות תוקף העשי' ששם אחיזת זוהמת הנחש בבחי' עבדות כנ"ל ועיקר בחי' העבדות הוא במצרים שהיה מזרע חם שנתקלל זרעו להיות עבד עבדים ונתדבק בכל זרעו זוהמת הנחש ביותר כידוע. ויוסף בגודל קדושתו העצומה שירד לתוך תוקף זוהמת מצרים לתוך בחי' עבדות כנ"ל. והיה לו נסיון גדול שם ואעפ"כ כבש את יצרו מאשת אדוניו, ע"י זה שבר והכניע וביטל את הזוהמא של מצרים ורק עי"ז היה כח לישראל להיות במצרים ולבלי להשתקע שם ח"ו כר"ש כי למחי' שלחני אלקים לפניכם וכו'. כי רק על ידו זכו ישראל לצאת משם להנצל מתוקף זוהמתם. נמצא שיצ"מ שיצאנו מעבדות לחירות זהו בחי' משהכניעו בחי' עבדות שהוא בחי' עשי' ששם אחיזת הזוהמא כנ"ל. והם הכניעו זאת ע"י גודל רצונם שהי' להם תמיד להש"י. ועי"ז זכו לצאת מעבדות לחירות והכניעו בחי' עבדות וזכו לכלול עשיה ברצון. כי זכו לקבל את התורה בשבועות שאז נכללו ברצון שברצונות כנ"ל. וע"כ התחיל הש"י אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. וכן בכמה מקומות הוא תולה קיום התורה ביצי"מ וכמו שמקשה הזוהר וכו' כי קיום התורה היא בחי' יצי"מ מעבדות לחירות דהיינו להכניע בחי' עבדות בחי' עשי' ע"י הרצון שהוא עיקר קיום התורה כנ"ל כדי לכלול עשי' ברצון כנ"ל וע"כ בכל דור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים. כיכל אדם צריך לצאת מעבדות לחירות להכניע ולבטל זוהמת העשי' בחי' עבדות. בחי' עול הטרדא של העוה"ז שהם בחי' ל"ט מלאכות ולזכות להכלל ברצון להשתוקק תמיד להש"י כנ"ל להפוך עשי' לרצון כנ"ל:

אות לד וזשארז"ל בזכות ד' דברים נגאלו ישראל שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם והיו גדורים מן עריות ומן הע"ז. (א"ה כבר מבואר ביו"ד הלכות דם הלכה א' שאל יתפלא המעיין מה שחושב גם הזכות של פרישת ע"ז אשר נמצא בכ"מ בדברי רז"ל ההיפך מזה אבל נמצא מבואר במ"ר במדבר פ"ג ע"פ מוציא אסורים בכושרות שבזכות הכשרים שבהם שלא עבדו ע"ז עי"ז נגאלו ע"ש נמצא שאלו ואלו דא"ח שנגאלו גם בזכות פרישת ע"ז. עתה מצאתי עוד במ"ר הנ"ל פ' י"ג שכל הג' שבטים ראובן שמעון לוי לא עבדו ע"ז ולכן זכו לימנות לעצמם ביצ"מ ע"ש. הרי מבואר קושט אמריו ז"ל שגם בזכות פרישת ע"ז נגאלו) כי כל אלו הד' דברים הם מורים על גודל הרצון שהיה להם תמיד להש"י גם בהיותם בארץ מצרים. וזהו בחי' שלא שינו את שמם כי השם הוא בחי' רצון שהוא הנפש שהוא לשון רצון כנ"ל. וזהו בחי' השם בחי' נפש חי' הוא שמו כ"ש רבינו ז"ל במ"א וע"כ שמו בגימ' רצון כמובא וזה בחי' לשמך ולזכרך תאות נפש. וכ"א מישראל כפי שרשו ברצון העליון שהוא שורש כל נשמות ישראל כמו כן יש לוש םישראלי וכמו כן צריך להתגבר תמיד להאיר על שמו ונפשו הארת הרצון שמשם שורש נפשו ושמו. וזשרז"ל לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ כי מקום התורה שלבו חפץ ביותר שם שורש נפשו ושמו וע"כ אחר מיתתו שואלין את האדם מה שמו כי כלליות התורה הוא בחי' רצון שהוא בחי' שמו כנ"ל. וע"כ ישראל במצרים שלא פסקו רצונם מלכסוף להש"י ע"כ לא שינו את שמם שזה מורה על גודל הרצון דקדושה כנ"ל ועי"ז זכו לגאולה לצאת מעבדות לחירות שהוא בחי' הארת הרצון כנ"ל. וע"כ אלו האפיקורסים השכיחים עכשיו שהם פוגמים ברצון כנ"ל ע"כ ע"פ רוב הם משנים את שמם וקורין את עצמם בהכינויים הרעים שכינו להם אוי להם או לנפשם בוודאי לא יזכו לגאולה אם לא ישובו כי גם במצרים היו רשעים שלא זכו לגאולה כשרז"ל על פ' וחמשים עלו וכו' א' מחמש מאות וכו':

וזהו שלא שינו את לשונם. כי עיקר התגלות הרצון דקודשה שהוא הנפש הוא בהדבור בבחי' נפשי יצאה בדברו כ"ש רבינו ז"ל וע"כ לשון הקודש של ישראל מורה על הרצון דקדושה בחי' נפש שעיקר התגלותה היא בהדבור הקדוש שהוא בחי' לה"ק כי הלשון היא בהדבור הקדשו שהוא בחי' לה"ק כי הלשון היא קולמס הלב וכ"א כפי רצונו שיש לו אם טוב אם להיפך כמו כן יכולין להבין ולשמוע מדיבוריו שהם התגלות הנפש שהוא הרצון כנ"ל. וע"כ לשון הקודש הוא בחי' רצון דקדושה וע"כ בזה שלא שינו את לשונם וכל דבורם היו דבורים קדושים בבחי' לשון הקודש בזההורו על גודל רצונם הקדוש להתקרב להש"י כנ"ל:

וזהו שהיו גדורים מן העריות ומן הע"ז כי ע"ז הוא כפירות שהוא פגם הרצון כי עיקר הארת הרצון הוא ע"י אמונה שמאמינים שהכל ברצונו לבד כנ"ל שזהו היפך ע"ז וכפירות. וזהו בחי' גדורים מן העריות כי ע"י הרצונות דס"א שהם תאוות עוה"ז נפגם הרצון דקדושה כנ"ל וכ"א כפי מה שנופל לרדיפות אחר תאוות עולם הזה כמו כן נפגם אצלו הרצון דקדושה והעיקר הוא לגדור עצמו מתאוות ניאוף ששם עיקר התגברות הרצון סד"א וע"כ נואף אשה חסר לב כי נחסר ונפגם אצלו הלב שהוא רצון דקדושה שבלב כ"א מישראל שהוא נחסר ונפגם ע"י תאוות ניאוף. וע"כ כפירות וניאוף תלוים זה בזה כ"ש רבינו ז"ל במ"א כי הא בהא תליא כפי מה שגודר עצמו מתאוות ניאוף כמו כן זוכה לרצון דקדושה שהוא בחי' אמונה כנ"ל וכן להיפך. נמצמא שכל אלו הד' דברים הם בחי' הרצון דקדושה שע"י אלו הד' דברים שלא שינו את שמם וכו' בזה הראו גודל השתוקקות שלהם ועוצם רצונם דקדושה להתקרב להש"י וע"כ ע"י אלו הד' דברים דייקא זכו לצאת ממצרים מעבדות לחירות ולקבל את התורה שכ"ז הוא בחי' הארת הרצון כנ"ל וכל זה היה בזכות יוסף הצדיק כנ"ל:

שבועות הוא בחי' משה שאז קבלו ישראל את התורה ע"י משה רבינו שהוא כלליות התורה ואז נתגלה עליהם כזקן מלא רחמים בחי' רעוא דרעווין וע"כ שבועות הוא בבחי' שבת כמובא כי בשבועות אז הוא בחי' שמקשרין כל הרצונות לשורש הרצון לבחי' רעוא דרעווין שמאיר בשבועות שהוא בחי' משה כנ"ל:

אות לה ובעוונותינו הרבים אע"פ שזכו ישראל לקבל את התורה בשבועות וזכו להראת רעווא דרעווין אעפ"כ אח"כ היה מה שהי' כי פגמו באמונת הרצון ועבדו ע"ז ועשו את העגל שכ"ז היה ע"י התגברות מצח הנחש שהוא זוהמת הנחש שהם הערב רב שהתגברו על ישרא לוהטעו אותם עד שפגמו בשורש הרצון במצח הרצון, ועבדו ע"ז שהוא בחי' כפירות פגם הרצון כנ"ל וע"כ התגברו ברשעותם ונקבצו על אהרן דייקא. כי אהרן הוא בחי' מצח הרצון כ"ש באהרן הכהן והי' על מצחו לרצון כי הם פגמו אז במצח הרצון כנ"ל עד שנגע הפגם גם במשה כ"ש לך רד וכו' כי משה שרשו בבחי' רעוא דרעווין כנ"ל. והפגם שלהם הגיע עד שורש הרצון עד שהגיע הפגם למשה שהוא בעצמו בחי' שורש הרצון כנ"ל וע"כ מיום שעשו את העגל שהוא י"ז בתמוז ופגמו אז ברצון נגזר אז על חורבן ביהמ"ק כשרז"ל שהגזירה שנגזר ע"י המרגלים אתם בכיתם בכיה של חנם וכו' התחילה מיום שעשו את העגל שמאז התחילו כל הגזירות ר"ל כ"ש וביום פקדי וכו' כי חורבן ביהמ"ק הוא בחי' פגם הרצון כנ"ל ומשרע"ה התפלל לפני הש"י ארבעים יום וארז"ל שמ' יום האמצעיים היו בכעס כי כעס ורוגז הוא היפך הרצון כי הם פגמו ברצון כנ"ל. אבל ע"י ריבוי התפלות וההפצרות של משה עי"ז נתפייס לו הש"י והפך הרוגז לרצון ונתרצה לישראל בארבעים ימים האחרונים. שהם מר"ח אלול עד יוה"כ וע"כ אלו הימים הם ימי רצון, ימי רצון דייקא כי בהם מאיר הרצון העליון בכל שנה ושנה בכל דור ודור. ואז צריכין להתגבר ביותר להמשיך ע"ע רצונות חזקים וכיסופים גדולים להש"י. וע"י הרצון נעשה יראה כנ"ל וע"כ אלו הימים נקראים ימים נוראים שהם אלול ועשי"ת עד י"כ. כי אז עיקר התגלות הרצון שמתגלה אז ביותר כנ"ל:

וע"כ נוהגין כל ישראל להרבות בצדקה מאד באלו הימים. כי עיקר התיקון ע,י הצדקה כי עיקר הקילקול הוא ע"י מצח הנחש וכו' כנ"ל וצריכין עכשיו להכניעו ולבטלו ועיקר הכנעתו הוא ע"י צדקה כנ"ל. ע"כ צריכין אז בימים הנוראים להרבות מאד בצדקה לעניים הגוניםכדי להכניע מצח הנחש כדי לגלות הארת הרצון כדי לזכות ליראה שהוא עיקר בחי' ר"ה ויוה,כ בחי' ובכן תן פחדך וכו':

אות לו וזה שנתנו הקדמונים סימן לימים אלו ארי' שאג מי לא יירא כי אז נתעורר יראה גדולה ע"י התגלות הרצון כנ"ל וזהו אירה שאג דייקא, כי יש חיות רעות הדורסים וטורפים. שהם האפיקורסים הכופרים ברצון כנ"ל שהם בחי' ובא הארי והדוב וכו' שנאמר במעשה דדוד עם גלית וכו' כמבואר בהתרוה הנ"ל. ועכשיו בימים הנוראים ע"י ריבוי הצדקה זוכין להכניע מצח הנחש עד שנתבטל הארס הרע של החיות הרעות שהם הכופרים ואז נתהפך לב הכופרים מרע לטוב עד שכולם מודים ברצון כ"ש בסוף התורה הנ"ל על מארז,ל הוה ציפרי מל יחי בהדן פרחו להו שאותן שהיו נבוכים בתחילה בטעות של האפ יקורסים פרחו ויצאו מטעותם ע"י גודל התגלות הרצון ואז נתהפכין החיות רעות שהם הכופרים מהיפך אל היפך כי מה שבתחילה היו שואגים בקולם כנגד הרצון שנתגלה ביו"ט כיהיו שואגים בסברתם המוטעת והיו כופרים ברצון ועכשיו נתהפכו עד שהם בעצמם שואגים וקוראים התגלות הרצון שעי"ז נעשהיראה כנ"ל. וזהו בחי' ארי' שאג מי לא יירא שהארי בעצמו שהוא ראש החיות רעות השואגים כנגד הרצון בחי' ובא הארי והדוב כנ"ל ועכשיו נתהפך עד שהארי בעצמו שהוא בחי' החיות רעות בחי' הכופרים. הם בעצמן שואגים ומכריזים את הרצון ומודיעין בעצמם שהכל ברצונו ית' לבד שעי"ז נעשה יראה כנ"ל בחי' ארי' שאג מי לא יירא כנ"ל. ואז נתגלה עוצם היראה בר"ה שהוא בחי' פחד יצחק בחי' היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו שכל זה זוכין ע"י התגלות הרצון שנתגלה אז כי הם ימי רצון כנ"ל. וביהו"כ אז הוא גמר וסוף המ' ימי רצון ואז הוא גמר קבלת התורה שנמשכת במחי' רצון שברצונות בחי' רעווא דרעווין כנ"ל כי יוה"כ שנקרא שבת שבתון שהוא בחי' רעוא דרעוין שמאיר אז כי שבת הואבחי' רצון כנ"ל וע"כ אז ביוה"כ עיקר התשובה ואז מוחל הש,י כל עונות ישראל כיהעונות נתהפכין לרצון בחי' כי נרצה עונה כנ"ל. וע"כ אז בערב יו"כ מרבין בצדקה ביותר ויותר כי אז עיקר הארת הרצון בחי' מצח הרצון. וע"כ כל העבודה של יוה"כ אינה כשירה כ"א בכהן גדול שהוא בחי' מצח הרצון כנ"ל וע"כ צריכין להרבות בצדקה ביותר כדי להכניע מצח הנחש וכו' ולגלות נמצח הרצון כנ"ל. וע"כ אז ביוה"כ זוכין לה' תפילות כי אז התפילה בשלימות. כי עיקר התפלה היא כפי הארת הרצון כי עיקר התפילה היא בחי' דביקות בחי' רצון כדי להשמיך רצון העליון כמו שאנו אומרים בכל התפילות יהי רצון מלפניך וכו' יהיו לרצון אמרי פי וע"כ צריכין ליתן צדקה קודם התפלה כדי להאיר הארת הרצון שזהו עיקר שלימות התפלה כנ"ל וע"כ אז ביה"כ שאז הוא עיקר הארת הרצון כי אז נתהפכין כל העונות לרצון כנ"ל אז התפלה בשלימות וע"כ מתפללין אז ה' תפלות שזהו בבחי' הה' של צדקה שעי"ז עיקר הארת הרצון שהוא בחי' תפלה כנ"ל. כי צדקה ותפילה הם בחי' אחת כידוע ועיקר שלימות הצדקה הוא בחי' הה' של צדקה שעי"ז נמתק הדין והרוגז ונתהפך לרצון ונעשה מצדק שוהא דינא נעשה ממנו צדקה שהוא בחי' רחמים ורצון ע"י שהפך לבו האכזר מרוגז לרצון עי"ז זכה להפוך מצדק לצדקה כנ"ל וזאת הה' היא בחי' ה' תפילות של יוה,כ שהוא בחי' שלימות הארת הרצון כנ"ל:

אות לז וע"י היראה שזכינו לקבל באלו הימים הנוראים ע"י הארת הרצון עי"ז נמשך חסד גדול כנ"ל וזהו בחי' סוכות שאז מאירין כל החסדים הפנימים והמקיפים שמתחיליןלהתגלות ולהאיר תיכף אחר יוה"כ ועיקר הארתם ביו"ט של סוכות היינו בחי' השפעת החסד ששופע ע"י היראה כנ"ל. וסוכות הוא בבחי' דוד בחי' סוכת דוד שאנו צריכין להקים ע"י מצות סוכה בבחי' ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו' כי דוד הוא משיח. שאז יושלמו כל הבחי' הנ"ל ואז נזכה לחסד הנ"ל שהוא בחי' סוכות בבחי' ועושה חסד למשיחו לדוד ואז תתגדל השמחה כ"ש כי בשמחה תצאו וכו' ששון ושמחה ישיגו וכו' כי עיקר השמחה ע"י התגלות הרצון כנ"ל וע"כ נקרא סוכות זמן שמחתינו כי אז הוא עיקר שלימות הארת הרצון שעי"ז עיקר השמחה של יו"ט כנ"ל ואזי כל האומות טורחין בשביל פרנסתינו בבחי' ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' וע"כ בסוכות אנו מקריבין ע' פרים בשביל ע' אומות. כי אז יש לנו שלום עמהם כי כבר הכירו כולם האמת כי סוכות מרמז על ימות המשיח כנ"ל שאז יתקיים עולם חסד יבנה ואז יכירו כולם האמת שהכל ברצונו ית' וגודל יקרת קדושת חשיבת ישראל עד שכולם יתבטלו אלינו. ויעשו כל מלאכתינו בחי' ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' כי ידעו שזה עיקר התכלית שלהם וע"כ אנו מקריבין אז ע' פרים בשבילם, זה מורה על גודל השלום גם עמהם מאחר שכבר הכירו האמת כנ"ל:

אות לח ואח"כ עושין הו"ר ואז הוא גמר החותם בחי' חוב"ח כי ביהו"כ בנעילה נעשה חותם א' ועכשיו עושין חותם על חותם והכל בכח הצדקה שנותנין ישראל בכל השנה ובפרט באלו הימים. כי צריכין שני החותמות אל הקדושה ע"י הצדקה. כי הכנעת מצח הנחש הוא ע"י הצדקהשעי"ז נתגלה אמונת הרצון שמאמינים שהכל ברצונו ית' לבד ואמונה הוא בחי' חותם כידוע היינו שעושין חותם אל הקדושה לבל ישלטו עוד זרים ולא יוכלו לפגום עוד ברצון וזה התיקון של החותם נעשה ע"י הצדקה כי צדקה הוא בחי' מלכות שהיא בחי' חותם דקודשה כידוע. אבל אפילו כשמכניעין מצח הנחש ע"י הצדקה ומגלין הרצון אם אין הרצון חזק עדיין הם יכולין להטיל ספק ח"ו ברצון ועי"ז ח"ו יכול לחזור ולהתגבר מצח הנחש ח"ו וע"כ צריכין עוד ליתן צדקה כי תמיד הכנעתם ע"י הצדקה כמבואר כ"ז היטב בהתורה הנ"ל ע"ש כ"ז היטב. וזהו בחי' ב' חותמות של הקדושה שצריכין לחתום את האמונה שהוא בחי' הארת הרצון הנ"ל, צריכין לחתום בב' חותמות ע"י הצדקה דהיינו שלא יגעו בה הכפירות והספיקות כנ"ל וזה נעשה ביוה"כ שאז הוא חותם הראשון ואח"כ זוכין לחסד שנתגלה ע"י היראה שנעשה ע"י הרצון. ואז יש לנו שלום גדול עם האומות כנ"ל כי נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' וכנ"ל. ואז אנו מתייראים מחמת שכבר נתחברו עמנו אולי ח"ו יחזרו ויטילו איזה ספק ברצון כי אע"פ שכבר נכנעו ואין להם עוד כח להלחם ולהכניס כפירות. אעפ"כ יכולים ח"ו להכניס ספקיות בלב כנ"ל, ע"כ צריכין עוד לעורר כח הצדקה בהו"ר. ואז חותמיון חותם על חותם. שחותמין עוד הפעם את האמונה הקדושה בכח הצדקה כדי לבטל כל הספיקות ולחזק את אמונת הרצון בתוקף גדול:

וז"ש בזוה"ק בההוא יומא וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים וכו'. בארות המים זה בחי' כח הצדקה שנקרא מים בחי' שלח לחמך על פני המים כ"ש שם בהתורה הנ"ל. ויצחק הוא בחי' היראה הקדושה שנעשה ע"י הרצון שנתגלה ע"י הצדקה כנ"ל וע"כ בהו"ר אז חוזר יצחק שהוא היראה ומעורר כח זכות הצדקה של ישראל כדי לחתום חותם על חותם כדי שלא יוכלו עוד לפגום את הרצון כלל כנ"ל. כדי שתהי' היראה בשלימות שהיא מדתו של יצחק כנ"ל וע"כ אז לוקחין ערבי נחל שמרמז לפושעי ישראל שזהו בחי' הוה ציפרי מליחי בהדן פרחו להו וכו' דהיינו שכל הפושעי ישראל שהם הנפשות של ישראל שנלכדו ברשת הטעות של הפלוסופים, עכשיו יוצאין לשלום וחוזרים אל הקדושה ע"י גודל התגברות הרצון שנתגלה אז כנ"ל ועיקר כח הערבי נחל לכלול בקדושה הוא ע"י הצדקה כנ"ל וזהו בחי' ערבי נחל בחי' עורב הנ"ל בחי' ואת ערובתם תקח כמבואר בהתורה הנ"ל כי ע"י הצדקה בחי' עורב עי"ז נתלגה הרצון. שעי"ז חוזרים הפושעי ישראל אל הקדושה. שזהו בחי' ערבי נחל. ערבי דייקא, ואז אומרים משנה תורה שהיא התוכחה שהוכיח משה את ישראל סמוך למותו בערבות מואב. כי התוכחה סמוך למותו זה בחי' התגלות הרצון כנ"ל. וזהו בחי' ס' תהלים שאומרים אז כי תהלים הוא כולו רצון ודביקות נפלא כי כל ס' תהלים כולם הם דיבורים קדושים של השתוקקות וכיסופין ורצון מופלג להש"י שזהו עיקר התפילה והתחינות והבקשות ושירות ותשבחות שכלול ספר תהלים שכ"ז הואבחי' רצון נפלא להש"י כנ"ל ואח"כ זוכין לשמחת תורה כי כשזוכין להארת הרצן בשלימות אז עיקר השמחה כנ"ל וע"כ אז קורין בתורה הסתלקות משה שנסתלק ברעווא דרעווין ברצון שברצונות. כי עיקר השמחה בחי' שמחמת תורה נמשך מהתגלות הרצון שזכינו ע"י משה רבינו ע"ה שהוא האיר עיניו וגילה לכל העולם שהכל ברצונו ית' ע"י כל האותות והמופתים אשר שלחו ה' וכו' ולכל האותות והמופתים ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל שעי"ז כל זה נתגלה שהכל ברצונו ית' לבד ועי"ז זכה משה להכלל ברצון שברצונות. ועי"ז נמשך שמחה גדולה ונפלאה מאד בחי' שמחת תורה כי עיקר השמחה ע"י התגלות הרצון כנ"ל שזהו בחי' שמחת יום טוב:

אות לט וזהו בחי' מה שסמכו רז"ל את חמשה עשר באב ליום הכפורים כ"ש במשנה לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויוה"כ וכו'. כי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות שהוא בחי' פגם הרצון שהוא כלליות התורה וכו' וכנ"ל. ואז התחילו מ"ם ימים האמצעים שהיו בכעס היפך הרצון אבל עיקר הכעס לא נמשך כ"א עד ת"ב ואח"כ התחיל הכעס והרוגז להתמתק ולהתהפך לרצון. כי באלו המ"ם ימים אמצעים התחיל הש"י להתרצון למשה ועיקר ההמתקה היא בט"ו באב כשרז"ל שבו כלו מתי מדבר, ומתי מדבר זה בחי' פגם הרצון כי עיקר מתי מדבר היו מחטא העגל. כשרארז"ל שמאז נגזרה גזרה זו. ובט"ו באב כלו מתי מדבר נמצא שהרוגז שהי' ע"י חטא העגל שהוא פגם הרצון שעי"ז הי' מתי מדבר זה הרוגז נפסק ונתבטל בט"ו באב נמצא שט"ו באב אז נפסק הרוגז כי אז הוא סמוך לסוף המ"ם יום אמצעים שאז התחיל השי"ת להתרצון למשה והלפך הרוגז לרצון עד שאמר לו פסל לך וכו' שעל ידי זה זכה לקבל לוחות אחרונות ביוה"כ נמצא שיוה"כ וט"ו באב הם בחי' אחת כי עיקר הארת הרצון של יוה"כ שאז קיבל לוחות אחרונות זה הרצון התחיל להאיר מט"ו באב כנ"ל וע"כ הם ימים טובים כי עיקר קדושת הימים טובים הוא ע"י הארת הרצון כנ"ל. וזה שהיו אומרים צאינה וראינה בנות ציון וכו' ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה ב"ב כשרז"ל. כי התורה ובנין ביהמ"ק הם בחי' הארת הרצון שמתחיל להארי בט"ו באב כנ"ל כי התורה נמשכת במחי' רצון שברצונות שהוא שורש נשמת משה כנ"ל וזהו בחי' הביהמ"ק כי עיקר הביהמ"ק הוא בחי' רצון כנ"ל:

אות מ וזהו בחי' נעשה ונשמע שהקדימו ישרא לבשעת מ"ת נעשה ונשמע זה מורה על עוצם תשוקת רצונם שהי' אז בתוקף גדול עד שהקדימו נעשה לנשמע והי' מרוצים לעשות כל מה שירצה הש"י אע"פ שאינם יודעים עדיין מה לעשות אעפ"כ היו מרוצים לעשות כי עיקר הרצון הוא בחי' רצון מופלג בלי שום ידיעה כלל רק תשוקה ורצון נפלא וחזק מאד להש"י כמובן מדברי רבינו ז"ל וזהו נעשה קודם לנשמע. כי נשמע הוא בחי' רצון הלב כי שמיעה תליא בלבא היינו שאמרו שאנו רוצים לעשות יהי' מה שיהי' ועיקר התכלית כדי שנזכה להארת הרצון יותר ויותר שהיא עיקר התכלית שזהו בחי' נשמע שהוא בחי' לב בחי' רצון כנ"ל וע"כ קראו רז"ל נעשה ונשמע בחי' שמחה כשרז"ל ע"פ ושמחת עולם על ראשם כמובא בדברי רבינו ז"ל (סי' כ"ב) כי עיקר הפלגת השמחה הוא על ידי גודל הארת הרצון כנ"ל:

אות מא וזהו שואמרים במוצאי שבת ויהי נועם וכו' ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו כדי להכניע קליפת עשו שאחיזתו בעשי' כידוע כדי לקדש את העשי' ולכלול עשיה ברצון ולהמשיך מקודשת שבת שהוא בחי' רצון על ששת ימי החול שהם בחי' עשי' וכנ"ל. וע"כ אומרים במ"ש ויתן לך האלקים שהיא ברכת יעקב שקיבל מיצחק וגרש את עשו מ ןהברכה כי ע"י קדושת שבת בחי' רצון אנו מגרשין ומבטלין זוהמת עשו שהוא זוהמת הל"ט מלאכות ואנו זוכין להמשמיך קדושת שבת על ימי המעשה לקדש הל"ט מלאכות ולהמשיך ברכת יעקב לבחינת עשיה לקדש את העשי' כדי שיוכלל עשי' ברצון שהוא בחי' כלליות ששת ימי המעשה בשבת שהוא כולו רצון ושמחה וכנ"ל ועיין בפע"ח כוונת ויהי נועם וכו':

אות מב וזה בחי' (משלי ט"ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ברצות ה' היינו כשזוכין להכלל ברצון ע"י הכיסופין וההשתוקקות להש,י כנ"ל אזי נתבטלין כל האויבים והשונאים כי עיקר יניקת השונאים הוא מבחי' עשי' שהיא בחי' רוגז בחי' שערות וכו' שמשם אחיזת השונא הגדול שהוא עשו איש שעיר וכנ"ל אבל ע"י הארת הרצון נתבטל זוהמת העשי' ונתביטל הרוגז ונתהפך לרצון ואזי נתבטלין כל השונאים כי נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' שהשונאים נתהפכים לאוהבים וטורחים בשביל פרנסתינו כי נמשך שלום גדול בעולם כמו שיהי' לעתיד שאז יהי' עיקר התגלות הרצון כ"ש וגר זאב עם כבש וכו' וארי' כבקר יאכל תבן וכו' כי נתבטלין כל החיות רעות הדורסים וטורפים. כי חכמי הטבע שהם האפיקורסים נקראין חיות רעות כנ"ל ובאמת כל יניקת החיות רעות ממש הוא מהאפיקורסים שהם כופרים ברצון. שעי"ז מתגבר ח"ו הרוגז כנ"ל שמשם נמשך הכעס והרוגז של החיות רעות הדורסים והטורפים. אבל ע"י הארת הרצון שאז נתבטל הרוגז אז יתבטלו כל החיות רעות כי יתבטל כעסם ורוגזם ויהי' שלום גדול בעולם בחי' וגר זאת עם כבש וכנ"ל. וזהו ברצון ה' דרכי איש ע"י הארת הרצון עי"ז גם אויביו ישלים אתו. בחי' ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' כנ"ל וזהו ישלים דייקא בחי' שלום שנעשה ע"י הרצון בחי' וגר זאב עם כבש כנ"ל:

אות מג וע"כ נקראת הצדקה בשם ערבות כ,ש ואת ערובתם תקח שפי' רבינו ז"ל שם שהוא בחי' צדקה שהיא בחי' עורב ע"ש. כי ע"י הצדקה נכלל עשי' ברצון שזהו בחי' ערבות כנ"ל. וע"כ כל צרכי האדם נקראים בשם ערבות כ"ש (ביחזקאל כ"ז) כל אניות היום ומלחיהם הי' בך לערוב מערבך. ופרש"י וז"ל לערוב מערבך לשון ערובה הם כל צרכי האדם שהוא חי בהם וממונו הוא ערובות והצלחתו וחייו עכ"ל. כי התקשרות וחיבור הנפש עם הגוף הוא ע"י אכילה ושתיה ושאר צרכי האדם המוכרחים שהוא חי בהם כי בל"ז לא הי' אפשר להנפש הקדושה של האדם להתקיים בזה העולם כלל אפיל ויום אחד לגודל תשוקתה ורצונה לשוב למקור אשר חוצבה משם כי היא נמשכת מהרצון העליון כנ"ל. אך ע"י שהנפש מוצאת גם בזה העולם רצונות עליונים המלובשין בכל צרכי האדם באכילה ושתי' ושאר הכרחיות ע"כ מתקיימת בגוף האדם כדי להעלות אלו הרצונות המלובשין בזההעולם המעשה כדי לכלול עשיה ברצון שזה עיקר תענוגיו ושעשועיו ית'. וע"כ עיקר קיום הנפש בקרבו הוא ע"י אכילה דייקא מחמת ששם מלובשין רצונות עליונים שעי"ז מתקיים הנפש בהגוף כנ"ל וע"כ נקרא האכילה ושתי' ושאר צרכים בשם ערבות כנ"ל. וכמו שמבואר בפסוק ואת ערובתם תקח הנ"ל ע"פ פשוטו שפרושו שם על הצטרכות האדם ע"ש כי ע"י צרכי האדם שהם חיי האדם מתקיים הנפש בקרבו. ועי"ז נכלל העשי' ברצון. כי האדם נברא ומתקיים בעולם כל ימי חייו רק בשביל זה כדי לכלול הכל ברצון העליון כנ"ל. וע"כ כל צרכי חיותו הם בבחי' ערבות שהוא בחי' כלליות עשי' ברצון כנ"ל. וע"כ צריכין ליזהר מאד שיהי' כל אכילתו ושתייתו ושאר צרכיו בקדושה גדולה שיהי' כל כוונתו רק בשביל רצונו ית' כ"ש בכל דרכיך דעהו וכו' כדי לכלול הכל ברצון העליון אשר בשביל זה ירד לזה העולם להגביר הרצון דקדושה על העשי' ולכלול העשי' ברצון כנ"ל וע"כ צריכן להסתפק במועט מאד בכל צרכיו הגשמיים ולבלי להשתמש כ"א בהכרחיות כדי שלא יהי' נפגם ח"ו ברצונות הנפולים והפגומים המלבושין בזההעולם שהם פוגמין ח"ו ברצון דקודשה כנ"ל כי באלו הרצונות המלובשים בצרכי הגשמיים שם הוא מקום סכנה מאד וצריכין להתרחק מהם בבחי' הרחק מן הערבונות וכנ"ל כ"א מה שמוכרח מאד ע"פ התורה כי ע"י מצוות התורה מקדשין ומטהרין כל הדברים שבעולם ונכללין כולם ברצון העליון שזהו בחי' כלליות התורה כנ"ל: