פקדון וד' שומרים ד
ליקוטי הלכות - Likutay Halachos
אות א ובו יתבאר ענין ספירת העומר ושבועות שהוא קבלת התורה:
Likutay Halachos – Choshen Mishpat II – Pikadon v'Arba'ah Shomrim, Halacha 4 (Part D: §§18–24)
ע"פ התורה אשרי תמימי דרך (בסי' א') ע"ש והכלל היוצא משם לעניננו כיאיש הישראלי צריך להסתכל תמיד בהשכל של כל דבר להתקרב עי"ז להשי"ת כי השכל הואאור גדול בחי' שמש וכו' וזה בחי' חי"ת כי החכמה תחי' וכו'. אך מחמת שאור השכל גדול מאד א"א לזכות אליו כ"א ע"י בחי' נון שהוא בחי' מלכות כ"ש לפני שמש ינון שמו וכו' וזה בחי' לבנה כוו'. ולעומת זההוא בחי' עשו שבזה את הבכורה בי' לא יחפוץ כסיל בתבונהכי אם בהתגלות לבו בחי' מלכות הרשעה וכו'. וזה בחי' יצ"ט ויצה"ר וכו' וצריכין להגביר מלכות דקדושה על מלכות הרשעה היצה"ר וכו' והעיקר ע"י התורה וכו'. ואז מתחבר החית עם הנון ונעשה בחי' ח"ן. ועי"ז נתקבלין כל התפילות והבקשות ונתעלה חן וחשיבות ישראל בגשמיות ורוחניות וכו' וכו'. וז"פ מאמר רבב"ח האי גלא דמטבע וכו' ומחזי כי צוציתא דנורא חוורא ברישי'. כי מתחלה היהצ"ר מתלבש א"ע במצוות וכו'. ומחינין ליה באלוותא וכו' היינו שעיקר הכנעתו של היצה"ר הוא ע"י התורה וכו'. כי בעל עבירה הוא משוגע כיאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות וכו'. וכמו שהמשוגעים צריכין להכותם ולשום עליהם שמות וכו' כמ וכן ע"י התורה שעוסקין מכניעין ומגרשין הרוח שטות שהוא שגעון ממש, ואזי מתגבר מלכות דקדושה שהוא בח'י צמצום השכל שעי"ז זוכין לקבל השכל בהדרגה ובמדה שזה עיקר החיות והתכלית וכו' וכנ"ל:
There is an allusion here. For “orphans” [yesomim] refers to those who are far from His service, blessed be He. For all the mitzvos and good deeds that a person does — everything is through the aspect of the levushim [garments] that he has from his father and his mother, as is brought. And when he sins, G–d forbid, then he loses his garment, G–d forbid, and he becomes clothed in soiled garments. Therefore he is in the aspect of an orphan without a father, since he has lost his garment. For the essential thing that one receives from the father is the garment, as above.
אות ב וזה בחי' מצוות הנפת העומר שעורים וספירת העומר שהם התחלה והכנה לקבלת התורה. כי מבואר בכתבים שבכל ימי הספירה מקבלין כל המוחין דקטנות וגדלות ראשון ושני בהדרגה ובמדה בכל יום ויום כמבואר היטב שם ע"ש. גם מקבלין כל הה' חסדים והה"ג וכללותיהן שהם בחי' שבעה שבעה ומקבלין אותם בשבעה שבועות של הספירה. ומבואר שם שבכל יום ויום מאיר מלכו תדז"א למלכות דנוק' כגון ביום א' נכנס מלכות שבחסד א' בחסד שלו וכן נכנס מלכות שבגבורה א' בחסד שלה ומאיר מלכות שלו במלכות שלה. וביום ב' נכנס יסוד שבחסד א' בחסד שלו ונדחה בחי' המלכות בגבורה שלו וכן בנוק' וכו' ומאיר מלכות שנדחה בהגבורה שלו למלכות שנכנס בגבורה שלה וכו' וכן בכל יום ויום. נמצא כשתעיין היטב בכוונות תראה שעיקר התקון בכל יום הוא בבחי' מלכות שבכל מדה ומדה ע"ש היטב בכוונות המבוארים בפרטיות בכל לילה ולילה בסוף פרק ז' משער ספירת העומר:
@import url('https://fonts.googleapis.com/css2?family=EB+Garamond:ital,wght@0,400;0,500;0,600;0,700;1,400;1,500&family=Cormorant+Garamond:ital,wght@0,400;0,500;0,600;1,400;1,500&display=swap');
היינו כי ע"י הנפת העומר וספירה שבכל יום ממ"ט ימי הספירה אנו מתחילין להמשיך עלינו קדושת קבלת התורה שהוא בחי' המשכת המוחין שהוא עיקר בחי' קבלת התורה. והעיקר ע"י שמתקנין בחי'מלכות שהוא בחי' נון שהוא בחי' צמצום ומדה לקבל החכמה והמוחין בהדרגה ובמדה. כי באל תקון בחי' המדה והצמצום שהוא בחי' מלכות א"א לקבל את החכמה והמוחין מחמת ריבוי אור כי אור השכל גדול מאד וא"א לקבלו כ"א ע"י בחי' מלכו תשהוא בחי' מדה בחי' נו"ן כ"ש לפני שמש ינון שמו כ"ש בהתורה הנ"ל. ע"כ צריכין להביא עומר שעורים שהואא כלל כל הצמצומים. היינו שע"י הנפת העומר שעורי םנתתקנין כל הצמצומים והמדות שהם בחי' מלכות כדי שנוכל עי"ז לקבל את המוחין בהדרגה ובמדה. כי בלא תיקון בחי' המדות והצמצומים א"א לקבל המוחין כנ"ל. וזה בחי' חמשים יום ש לספירת העומר שהם תיקון המלכות, כמבואר לעיל שעיקר ההארה והתיקון בכל יום ויום הוא בבחי' מלכות כנ"ל. וע"כ הם חמשים ימים כנגד בחי' נו"ן הנ"ל שהוא בחי' מלכות בחי' לפני שמש ינון שמו היינו לפני שמש קודם שמקלבין המוחין והשכל והחכמה שהם בחי' שמש כ"ש שם צריכין מקודם לתקן בחי' מלכות שהוא בחי' נון בחי' ינון שמו שזהו בח'י נו"ן יום של ספירת העומר כנ"ל:
And these orphans need an apitropos [guardian], which is the tzaddik who leads the generation. He exerts himself for the betterment of the orphans mentioned above — to bring them close to His service, blessed be He. For the apitropos — who is the tzaddik who leads the generation — exerts himself for the betterment of these orphans to bring them close to His service, blessed be He. For the apitropos is their father of orphans, as Rashi explained. For he is literally their father, since he repairs them. And then he strips from them the soiled garments and clothes them in clean garments. And therefore he is literally their father, as above. And this is what our Sages of blessed memory said:
אות ג וכלל הכוונה של הנפת העומר שעורים וספירה הוא לצאת מזוהמת וטומאת מצרים ולזכות לקבלת התורה שהוא עיקר החכמה והשכל כדי לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר ולהתקרב עי"ז להשי"ת. כיכל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו כדי לזכות להכיר אותו ולעבדו ע"י כל הדברים שבעולם. אבלאין זוכין לזה כ"א ע"י התורה הקדושה וכמבואר בהתו' הנ"ל. כי על ידי התורה מכניעין מלכות הרשעה שהוא בחי' כסילות רוח שטות שהם כלל כל התאוות והמדות רעות שהם רוח שטות ושגעון ממש כי אין אדם עובר עבירהאא"כ נכנס בו רוח שטות. וזה עיקר זוהמת וטומאת מצרים שאנו צריכין להטהר מהם באלו ימי הספירה כמו שאנו אומרים בספירה כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאתינו וכו':
:root { --primary-text: #1a1a1a; --accent-gold: #8B6914; --accent-blue: #2c4a6e; --accent-deep: #4a1942; --bg-cream: #faf8f3; --border-gold: #c9a84c; }
אות ד וע"כ מביאין עומר שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא העדר הדעת. כי עקיר יניקת הכסילות הוא מבחי' מיעוט הלבנה שהוא פגם המלכות. כי המכלות בחי' לבנה בחי' נו"ן הנ"ל הוא כלל כל הצמצומים והמדות של השכל, שא"א לקבל את השכל כ"א עי"ז כנ"ל. נמצא שעיקר תקון השכל ע"י בחי' המלכות שהוא בחי' כלל כל הצמצומים והמדות כנ"ל. אבל מחמת שהוא בחי' צמצום ומדה וכל צמצום הוא בחי' דין ע"כ לפעמים נשתלשל משם יניקת הכסילות שהוא העדר הדעת לגמרי. ע"כ מתחילה צריכן להמתיק ולתקן בחי' המלכות ע"י הנפת העומר שעורים שהוא קרבן ממאכל בהמה שהוא בחי' העדר הדעת בחי' צמצום המוחין שעי"ז עיקר קבלת המוחיחן כנ"ל. כי בקדושה זאת הבחינה יקרה מאד היינ ובחי' בהמה היינו לעשות עצמו כבהמה כאלו אין בו שום דעת כלל כ"ש דוד ואני בער ולא אדע בהמות היית יעמך וכ"ש אדמו"ר ז"ל ע"פ כל אשר נתן ה' חכמה בהמה שהיא חכמה גדולה לעשות עצמו כבהמה כי עי"ז עיקר קבלת הדעת והשכל האמת כי זהו בחי' צמצום המוח הנ"ל בחי' מלכות בחי' נו"ן הנ,לשהוא ביחי' מדה וצמצום. היינו שא"א לקבל שום דעת ושכל אמתי כ"א כשמשים עצמו כבהמה כאל ואינו יודע כל לכשרז,ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאינו יודע ואז עי"ז דייקא זוכה לקבל את השכל והמוח בהדרגה ובמדה. וגם כשמקבל איזה שכל ודעת צריך לידע בכל פעם שעדיין אינו יודע כלל כ"ש אדמו"ר ז"ל כ"פ, ועי"ז זוכה לקבל מוח ודעת חדש בכל פעם. וזהו בחי' צמצום ומדה דקדושה בחי' מלכות בחי' נו"ן הנ"ל שעי"ז עיקר קבלת המוחין כנ"ל. אבל את זה לעומת זה עשה אלקים ובכל דבריש טוב ורע וע"כ לפעמםי מתגברת הסט"א ויונקת מבחי' צמצום הנ"ל כי עיקר יניקתם מבחי' העדר הדעת מבחי' צמצומים שהם בחי' דינים כידוע. וכשהם יונקים משם שזהו בחי' מיעוט הלבנה אזי הם מהפכים הדבר מהיפך אל היפך כ"ש המהפכים ארחות יושר ונלוזים במעגלותם. כי באמת צריכןי להשתמש בכל דבר ובכל דמה במקומו ובשעתו בקדושה ובטהרה כראוי היינו כי באמת צריך האדם ליזהר מאד שלא יעשה מעשה בהמה ח"ו כי גדר האדם שיהיה רחוק ממעשהבהמיות שהם כל התאוות רעות שהם כסילות ושטות. וכשזוכה לגרש התראוות הבהמניות אזי נתחזק ונתרומם שכלו, כפ יהכנעת התאוות הבהמיות כן נתרומם שכלו כי כשזה נופל זה קם. ואזי כשמגיע אל השכל אז צריךם לידע האמת שעדיין הוא רחוק מחכמה בבחי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני שעיקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה כ"ש אדמו"ר ז"ל, ואז צריך דייקא לעשות עצמו כבהמה כמ ודהמע,ה שבוודאי היה חכם גדול אמתי ואומר ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך וזה בחי' בהמה בקדושה בחי' אדם ובמהמה תושיע ה' כשרז"ל בני אדם שערומין בדעת כאדה"ר ומשימין עצמם כבהמה. נמצא שהאדם צריך לבלי לעשות מעשה בהמה ח"ו ואז שכלו בשלימות, ואז דייקא צריך לידע שהוא רחוק מהדעת ויהיה בעיניו כבהמה שאין בה דעת כנ"ל. וזהבחי' מלכות דקדושה שהיא בחי' מדה וצמצום הדעת שזהו בחי' בהמה בקדושה שמצמצם דעתו כאילו אינו יודע כלל שעי"ז עיקר קבלת הדעת והשכל כנ", אבל בענין התאוות אינו עושה שום מעשה במה כלל ח"ו וכנ"ל. אבל הסט"א והקליפות מסיתין את האדם מהיפך אל היפך ח"ו כמו שנמצאין כמה ב ני אדם שמשוקעים בכל התאוות כאשר הם יודעים בעצמם והם עושים מעשה בהמה ממש, והם רוצםי עוד לידע חכמות והם חכמםי בעיניהם ונגד פניהם נבונים, ורוצים להטיל מום בקדשים ח"ו למצוא קשיות וחסרונות בגדולי הצדיקים והכשרים האמתיים כאלו הכל צריכים ללמוד שכל מהם, בפרט הרשעים הגדולים שהם כת המחקרים העוסקים בספרי חיצונים ובלשונותיהם אשר רשעותם מפורסם לעין כל, והם משוקעים בכל התאוות רעות וחשודים עלכל עבירות שבתורה כמפורסם והם גרועים מבהמות בריבוי זוהמת תאוותיהם הרעות, ומעיזים פניהם ככלבים ואומרים שהם חכמים ונבונים וקורין את הכשרים והיראים האמתיים בשם כסילים ושוטים ופתאים ומהפכים הקערה על פיה. והם מפרשים כל ס' משלי וכו' שמגנה את הכסילים, הם מפרשים על הכשרים והיראים ההולכים ע"פ התורה באמת, אוי להם אוי לנפשם ועליהם נאמר הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים וכתיב הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. הכלל שאלו הרשעים הם מהפכים ארחות יושר מהיפך אל היפך כי הם עושים מעשה בהמה ממש והם חכמים בעיניהם ורוצים לחקור ולידע כל הדברים איך הקב"ה מנהיג עולמו ומקשים קשיות וחקירות על ה' ועל צדיקיו ויראיו האמתיים. וכ"ז נמשך מפגם המדה והצמצום הנ, לשהוא בחי' מלכו תשכפי מה שפוגמין בבחי' מלכות שהיא בחי' לבנה וכו' כנ"ל כמו כן מתגבר החשך והקליפה שמהפך האמת מהיפך אל היפך כנ"ל. עד שנמשך פגם וטעות זה גם בין הכשרים קצת שאומרים חכמות של הבל והם עדיין לא יצאו ממעשה בהמה ואעפ"כ הם חכמים בעיניהם ואומרים דעות וחכמות שקר בדרכי ה'. וזהו בחי' מ"ש אדמו"ר ז"ל בסוף התורה הנ"ל על מארב"ח ומתחזי כי צוציתא דנורא חוורא ברישא וכו' שהבע"ד מתלבש עצמו במצוות וכו' אבל באמת מלאך מזיק הוא. וזהו בחי' כל החכמות של הבל המצויים עכשיו כולם הם תחבולות היצה"ר והקליפה שמעקם לבבם ומתלבש עצמו במצוות כגון שמצווה לעבור זמן ק"ש ותפלה כדי להתפלל בגוף נקי ומבלים רוב ימיהם על נקיות ועוברים זמן ק"ש ותפלה בכל יום ולסוף אינם מתפללים בגוף נקי כלל מכ,ש שאינם מתפללים במחשבות נקיות וזכות כלל עד שע"פ הרוב אינם יודעים מה הם מדברים. וכבר צחווחו ע,ז כמה גדולי הצדיקים בפרט אדמו"ר ז"ל שאמר בפירוש שהוא טעות ושטות גדול ופיתוי היצה"ר לבלות זמן היקר על חומרות של שטות כאלה ולא כן כונת הש"ע והפוסקים כלל כמובן למעיין היטב בדבריהם שאדרבא ברוב המקומות הם מקילים בזה מאדמ אד. ואם באיזה מקומות נמצא שיכולין לטעות באיזה חומרא בזה צרייכן לילך אחר רוב הפוסקים שרובם ככולם מקילים בזה מאד כמבואר במ"א בסי' צ"ב בתחילתו וכאשר ראינו מכל גדולי הקדמונים שלא נהגו בחומרא של שטות והבל הזה ואין להאריך בזה כאן כי אין כאן מקומו. וכן במכה דברי םשהבע"ד מתלבש א"ע במצוות שכל זה נמשך מחכמות של הבל שנמשך מבחי' הנ"ל שמהפכין האמת שעושין מעשה בהמה ורוצים לידע חכמות והמצאות. ובאמת הא בהא תלוי כי כל יניקת הסט"א הוא מפגם המלכות מבחי' מיעוט הלבנה כידוע היינו מבחי' פגם הצמצום הנ"ל היינו כי ע"י כל התאוות והעבירות ח"ו פוגמין במלכות בבחי' צמצום הנ"ל, וכשנפגם ונתקלקל הצמצום עי"ז אינו יכול לצמצם את מוחו לקבל הדעת האמתי בהדרגה ובדמה ואזי יוצא דעתו מהגבול ועי"ז הוא נתעה ונבוך בחכמות של שטות והבל מחמת שאין לו צמצום לקבל המוח והשכל האנמתי שא,א לקבלו כ"א ע"י תקון הצצמום שהוא בחי' מלכות שעי"ז מקבלין השכל בהדרגה ובמדה שזהו עיקר תקון השכל וכנ,ל. ע"כ כשיוצאין ממצרים צריכין להביא עומר שעורים שהוא מאכל בהמה שהואבחי' כלל כל הצמצומםי כמובא בכוונות כדי להמתיק ולתקן בחי' הצמצום והמדה והגבול של הדעת בשרשו כדי לזכות לבחי' בהמה בקדושה דהיינו שלא לעשות מעשה במהה ואעפ"כ ידע שהוא רחוק מהשכל ויהיה בעיניו כבהמה כנ"ל שזהו בח'י והניף את העומר לפני ה' כו' שצריכין להניף בחי' העורמ בחי' כל להמדות והצמצומים בחי' בהמה דקדושה, להניף הכל לה' להתנהג בזה כרצונו ית' לא להיפך ח"ו וכנ"ל. ובזה שמניפין העומר מבטלין הכסילות והרוח שטות שלא יהיה לו שום יניקה מבחי' הצמצום מבחי' מלכות מבחי' בהמה כי מניפין אותו לה' שלא להשתמש עם בחי' הצמצום בחי' בהמה כ"א בשביל השי"ת וכנ"ל. וזהו עיקר הכנה והתחלה לקבלת התורה שהוא הדעת כי א"א לקבל את הדעת כ"א ע"י תקון המדה והצמצום שנתתקן ע"י הנפת העומר שעורים וכנ"ל. ואז מתחילין למנות נו"ן יום שהוא בחי' נו"ן הנ"ל שהוא בח'י הצמצום בחי' מלכות בחי' לפני שמש ינון שמו כנ"ל ועי"ז אנו יוצאין מטומאה לטהרה:
* { margin: 0; padding: 0; box-sizing: border-box; }
אות ה ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצרייכן לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמנין כל יום ויום והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום כיאין שום יום הולך לבטלה ח"ו. ואפילו שעה ורגע אחת אינו הולך לבטלה ח"ו בבחי' שבעה שבתות תמימות תהיינה שהשבעה שבתותו שהם ימי הספירה צריכין להיות תמימות ושלימות בעבודת ה' ולא ילך מהם רגע לאיבוד ח"ו. כי שבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם שכלולים בשבעה ימי השבוע. שהם שבעת ימ יבראשית כי אין נמצא יום בעולם חוץ משבעת ימי השבועה שהם חוזרים חלילה כל ימי עולם. ע"כ כל ימי חיי האדם כלולים בשבעת ימים שהם בחי' שבעת ימי השבועה וכל יום כלול מכל השבעה ימים ע"כ הם בחי' שבעה שבתותו שהם מ"ט יי הספירה, שהמצוה לספור כל יום ויום כדי לידע ולזכור את ימי חיי הבלו שכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הם מנויים וספורים במספר ובמנין כ,ש כי שנו תמספר ואתיו אם כימי שכיר ימיו (איוב) וכתיב מספר ימי חיי הבלו (קהלת) וכתיב למנות ימינו כן הודע וכו'. וע"כ אסור להאדם לדחות א"ע מום ליום רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו. כי יום האחר הוא ענין אחר לגמרי והלוואי שיפרע בזמנו שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע להשי"ת חובת הזמן של ים מחר בעצמו. אבל עכ"פ חלילה להטעות א"ע לדחות מיום ליום וכ"ש אדמו"ר ז"ל ע"פ היום אם בקולו תשמעו שעיקר העבודה מי שרוצה לשמוע בקולו ית' ולדבקה בו העיקר הוא שידע שהעיקר הוא היום. הים דייקא וכו' כמבואר שם (בסי' ער"ב ע"ש). וזה בחי' מצות ספירת העומר שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה להורות שא"א לקבל את התורה כ"א כשיודעין שהעיקר הואהים הזה שהאדם עומד בו ולא לדחות מיום ליום כי כל ימי האדם מנויים וספורים וכנ"ל. שזהו בחי' היום אם בקולו תשמעו היינו אם תרצו לשמוע בקולו ולקבל את התורה א"א לכם לקבל כ"א ע"י בחי' היום, לידע שהעיקר הוא היום הזה דייקא כ"ש הים הזה אנכי מצוך הים וכן הרבההיום דייקא כנ"ל כי ע"י שמונין וסופרים שבת שבתות קודם קבלת התורה שהם בחי' כלל ימי האדם כנ"ל עי"ז יוצאין מטומאה לטהרה וממשיכין האמת והקדושה על עצמו שידע תמיד בכל יום ויום שעיקר הוא היום הזה דייקא כנ"ל שזהו עיקר בחי' קבלת התורה שכלולה מכל הימים והמדות כ"ש ומדת ימי מה הוא כ"ש בהתורה וביום הבכרוים (בסי' נו). כי קודם קבלת התורה בעת שאנו צריכין לטהר עצמינו מטומאת מצרים אנוצריכין לספור הימים בפה מלא כדי לזכור זאת היטב שימי האדם מנויים וספורים. כי מחמת זוהמת מצרים יכולים הסט"א והקליפות לבלבל את המוח ח"ו שיטעה א"ע כאלו אין היום מסוגל לעבודת הבורא יתב' וירצה לדחות מיום ליום על כן צריכין לספור הימים בפה מלא כי הדיבור יש לו כח גדול להזכיר את האדם אפילו בעת שאינו נקי מזוהמתו כ"ש מדי דברי בו זכרו אזכרנו וכו' כ"ש (בסי' ע,ח). אבל ע"י שספרנו מ"ט ימי הספירה וזכינו לצאת מזוהמת מצרים ולקבל את התורה בשבועות אזי אין צריכן עוד אח"כ לספור הימים בפה מלא בכל יום בשאר ימות השנה כי ממילא זוכין לזכור זאת בכל יום ע"י שכבר משכנו עלינו הקדושה ע"י מצוות ספירה וקבלת התורה וכנ"ל כי זה עיקר הקדושה לזכור בכל יום ויום שזה היום מנוי וספור וצריכין לצאת בו חובת היום, בזההיום דייקא כנ"ל:
body { font-family: 'EB Garamond', 'Georgia', serif; font-size: 18px; line-height: 1.85; color: var(--primary-text); background-color: var(--bg-cream); text-align: justify; max-width: 820px; margin: 0 auto; padding: 30px 25px 60px; }
אות ו וע"כ סופרין הימים לעומר כי העומר הוא בי' תיקון והמתקת כל הצמצומים והגדרים של המוחין כדי לקבל המוחין בהדרגה ובמדה ושלא ליתן יניקה ח"ו להסט"א יותר מדאי מהצמצום והמדות כדי שלא יהפכו האמת וכנ"ל. וע"כ סופרין הימים לעומר כי באמת כל יום ויום יש בו חכמה ושכל מיוחד שזה עיקר אור יום שהוא אור השמש שהוא השכל כ"ש בהתורה הנ"ל, וכן מבואר בהמעשה של יום השלישי שכל יום ויום בא עם שירים וחידות וכו' שכלולים בהם כל החכמות שבעולם ע,ש היטב ותבין שכל החכמות שבעולם כלולים בהימים כי אור יום הוא השכל וזהו כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מהחושך. אבל בכל יום יש חשך שקדם לאור כי הלילה קודם אל היום בסדר הבריאה כ"ש ויהי ערב ויהיה בקר יום אחד. ובשורשו בקדושה הוא תיקון גדול מה ש חשך קדם לאור כי החשך הוא בחי' העדר הדעת בחי' צמצום מוחין שזהו בחי' לבנה ששליטתה בלילה שהיא בחי' מלכות וכנ"ל שעיקר תיקון וקבלת המוחין על ידה דייקא וכנ"ל. אבל מחמת פגם מעשי בני אדם שהם בחי' פגם מיעוט הלבנה עי"ז נמשך להס"א יניקה ח"ו משם מבחי' צמצום הנ"ל כי משם עיקר יניקתם כנ"ל, ומשם עיקר אחיזת מלכות הרשעה שהוא זוהמת מצרים כי עיקר יניקתם מפגם מלכות דקדושה שהוא בחי' פגם הצמצום הנ"ל שהוא בחי' מיעוט הלבנה כנ"ל, ומשם נמשכין כל הפגמים שבעולם ואזי מתגבר ח"ו חשך ממש. שרוצה להחשיך אור היםו לגמרי היינו שרוצה לבלבל את הדעת ולהחשיך את אור האמת שהוא אור השכל והחכמה האמתיית המאיר בכל יוםך יום שהוא עיקר אור יום, ומזה נמשכין כל הבלבולים והמניעות והעיכובים שבכל יום ויום, שמז נמשכין כל הטעיות הנ"ל שהאדם רוצה לדחות זה היום עד שע"פ הרוב נדמה לו כאלו אין זה היום נמנה ונספר כלל בימי חייו כאלו היום הזה א"א לעבוד את השי"ת. ובאמת בודאי כפי השתטחות והתפשטות הסט"א והקליפה שבכל יום ויום בודאי קשה מאד לעסוק בעבודת ה' בפרט בתפלה ששם באים כל הבלבולים שבעולם (כ"ש בהתורה מישרא בסי' ל' ע"ש). אבל צריכן לי דע שאעפ"כ זה היום הוא יום ועולה בחשבון ובודאי יש בו טוב רק שהחשך מכסה עליו כי הקליפה קודמת לפרי, וצרייכן להתגבר ולהשתדל לשבר הקליפה שהם כלל כל המניעות והבלבולים והטעיות והדחיות ולידע ולהאמין שדייקא ביום הזה יכול להתקרב להשי"ת לפי בחינתו ואם תדרשנו ימצא לך ותזכה למצוא הטוב שבזה היום דיקא כי לית יום דלית ביה טוב כ"ש בזוה"ק המובא (בסי' פ"ד) וז"ל ת"ח כל שיתימי בראשית וכו' ולא תשכח יום דלית ביה טוב וכו' וכל יומא אית ליה גדר מלבר דלא ייעול כל בר נש לההוא טוב כגון חשך דכסיא לנהרוא וכו'. על כן צריכם לידע שמה שנדמה להאדם כאלו היום א"א לו להתפלל בכונה וללמוד ולעסוק בעבודת ה' זה נמשך רק מהחשך שקדם לאור שנמשך מפגם הצמצום הנ"ל שמשם נמשך הגדר מלבר שיש על הטוב שבכל יום כמבואר בזוהר הנ"ל, ומשם באים כל הטעיות והדחיות של כל אדם שבכל יום שנדמה לו כאלו היום הזה אינו כלום כאלו אינו מימי חייו כאלו היום א"א להתקרב להשי"ת כלל, כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב בפרט כשיש לו איזה סיבה ומאורע לטוב או להיפך ח"ו שאז היום מתבלבל אצלו לגמרי עד שרוב ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא ליצלן כגון ביום זה הוא יריד ויומא דשוקא וביום זה צריך לחשוב חשבונותיו ובזה היום יוצא לדרך ובאלו הימים הוא בדרך נע ונד ומטולטל ובזהנ היום בא מן הדרך וצריך להרים המשוי מעל העגלה ולסדר הסחורה ולחלקה בראוי וכו' וביום הזה מזדמן לו איזה מריבה וקטטה עם א' וביום זה נקרא על איזה סעודה וכיוצא בזה ביטולים ובלבולים שונים בכל יום ויום עד שכמעט בכל יום נמצא בו ביטול ובלבול גדול. ואפילו בשאר הימים שאין בו מאורעות כאלה. נדמה לו ג"כ ע"פ הרוב בכל יום כאלו היום הזה אינו כלום וכנ"ל. וכל זה נמשך מהגדר מלבר דאית על כל יום וכנ"ל, שנמשך מהחשך שקדם לאור דהיינו מבחי' פגם הצמצום הנ"ל שהוא בחי' תקון מעוט הלבנה כנ"ל. ען כן סופרים הימים לעומר דייקא כי העומר הוא בחי' המתקת הצמצום הנ"ל בחי' תיקון מעוט הלבנה שעי"ז נתבטל יניקת החשך והסט"א שהוא בחי' הגדר שיש על כל יום ויום שעי"ז זוכין לידע האמת שבכל יום ויום יש בו טוב וצריכין להשתדל להתקרב בזההיום דייקא להשי"ת כפי אותו היום כי כל הימים מנויים וספורים שזהו בחי' מצוות ספירת העומר וכנ"ל:
.main-title { text-align: center; font-family: 'Cormorant Garamond', serif; font-size: 28px; font-weight: 600; color: var(--accent-gold); letter-spacing: 1.5px; margin-bottom: 5px; text-transform: uppercase; }
אות ז וז"ש (מיכה ז) יום לבנות גדריך יום ההוא ירחק חוק יום הוא ועדיך יבא למני אשור וכו' וע"ש בפרש"י שפי' לפי ענינו שהדבור מוסב אל האומות שמתגרין בישראל ע"ש. ולפי עניננו יתפרש היטב שישראל אומרים אל העכו"ם שהם בחי' הסט"א והקליפות המסבבין את הקדושה שמהם כל המניעות והבלבולים והדחיות שבכל יום עד שנדמה כאלו זה היום אינו יום כלל וזהו יום לבנות גדריך כלומר אתם הס"א והמניעות והדחיות אתם אומרים שזה היום הוא רק לבנות גדריך היינו הגדרים של הסט"א שהם בחי' הגדר שיש על כל יום ויום שלא יתקרב להטוב שבכל יום כ"ש בזוהר הנ"ל דכל יומא אית ליה גדר מלבר וכו' כנ"ל. וזהו יום ההוא ירחק חק שאתם אומרים שהיום הוא רק לבנות גדריך דהיינו הגדרים והמסכים שעל כל יום שהם המניעות והדחיות, אבל הוא רחוק לעסוק בזה היום בתורה שנקראת חק ומשפט וזהו יום ההוא ירחק חק שבזההיםו ירחק חק שהוא התורה כי א"א לעסוק בתורה ועבודה בזה היום מחמת דחיות ומניעות כנ,ל. אבל באמת אינו כן כי יום הוא ועדיך יבא כי בודאי זההיום הוא יום גמור ובודאי נשתדל ונתגבר לעסוק בזהה היום דייקא בתורה ועבודת ה' ולשבר את הגדרים שלכם וכל המניעות שלכם שאתם רוצים להחשיך ולהסתיר את אור היום בחי' יום הוא ועדיך יבוא, וכעין שפרש"י לפי ענינו וז"ל יום הוא ועדיך יבוא הנביא אומר אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל והלך לו יום הוא שמור ונצור ולא בטל עדיך יבוא העכו"ם להחריבך למני אשור שהוא ראש למרעינו וערי מצור וכו'. ראה והבן והבט אתה המעיין ותראה שמפורש ברוח קדשו של רש"י ז"ל כל דברינו באר היטב היינו שהנביא אורמ בשם ישראל להס"א והקליפות שהם כלל העכו"ם יום הוא ועדיך יבוא. אותו היום שאתם מלעיגים עליו לאמר בטל ולהך לו כאלו זההיום בטל והלך לריק ולהבל ח"ו וא"א להתקרב בו להשי"ת מגודל השתטחות והתפשטות הגדרים והמחיצות והבלבולים שמתגברים מאד בכל יום עד שנדמה בכל יום שבזה היום דייקא וכנ"ל. וזהו למני אשור שהוא ראש למרעינו וערי מצור היינו כלל כל הקליפות וסטרין אוחרנין שכלולים בהעכו"ם שראש שלהם אשור שהוא הראשון שהגלה את ישראל מארצם כי התחלת הגלות של עשרת השבטים התחיל מאשור כמו שפרש"י שהוא ראש למרעינו וערי מצור וכו'. היינו עם כלל שאר הקליפות והסט"א שהם בחי' ערי מצור שהם בונים ערי מצור ממש סביב כל אדם שהם בחי' גדרים ומחיצות רבות וחומות נחשת ובריחי ברזל ומשתטחים ומתפשטים מאדמ אמד בכל יום ויום למנוע את האדם מלצאת חובת יום ביומו וכ"ש עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. וכל אלו הערי מצור שהם כלל הגדרים והמניעות והדחיות של הסט"א כולם נזכה להחריב כי אנו יודעים שדיקא זה היום שאנו עומדים בו יום הוא כי בודאי הוא יום גמור ואינו בטל ח"ו כאשר אתם אומרים. ועדיך יבוא העכו"ם והסט"א להחריבך וכנ"ל:
.sub-title { text-align: center; font-family: 'Cormorant Garamond', serif; font-size: 22px; font-weight: 500; color: var(--accent-blue); margin-bottom: 8px; }
אות ח וזה בחי' כלל הכונות של ספיטרה ע"ש היטב בסוף פ"ו שם מסדר הכונות היטב בפרטיות בכל לילה ולילה ותראה גודל השינויים שבכל יום ויםו. והכלל שבכל השבע שבועות שדהם מ"ט ימי הספירה אנו מקבלים בכל יום ויום מוח מיוחד. כי עתה אנו מקבלין המוחין בהדרגה ובמדה בכל יום ויום. אבל אין מקבלים אותם כסדר רק כמו שקבלנו אותם בליל א' של פסח שלא כסדר, רק שאז קבלנו כולם בחפזון ברגע אחת אבל עכשיו מקבלין אותם בהדרגה ובמדה בכל ימי הספירה אבל שלא כסדר. כי מקבלין מוחין דגדלות קודם מוחין דקטנות עיין שם השינויים הנפלאיםכגון ביום א' של שבוע ראשון מקבלין גדלות א' דאבא וביום שני גדלות א' דאימא וביום ג' קטנות ב' דאו"א וביום ד' גדלות שני דאי' וביום ה' קטנות א' דאו"א וביום ו' רשימו דגדלות ב' דאבא ובים ז' עצמות דגדלות ב' דאבא ובזה נשלם שבוע א'. והכל נכנס בבחי' מוח החכמה שהוא כלל שבוע הראשונה. ואח"כ ואח"כ בשבוע ב' מקבלין כל אלו המוחין ונמשכין למוח הבינה וכו'. וכל אלו הבחינות הם בכל אדם ובכל זמן כי אע"פ שאין יודעין ביאור הכונות לעומקן. אבל אפע"כ זה אנו יודעים ומאמינים שכל אלו הבחינות נעשין ונמשכין בכל דורודור בכל שנהושנה בכלאדם ואד לפי בחינתו. כיט כלל כל המוחין והחמה והשכל הוא לדעת ולהכיר את הבורא יתברך שזה עיקר הדעת עיקר קבלת התורה כ"ש וידעת היום והשבותה אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. כי ע"י כל מצוה ומצוה וע" יכל דיבור ודיבור מעסק התורה זוכין להמשיך על עצמו דעת ושכל להתקרב אליו ית' ולהכיר אותו ית' שזה עיקר התכלית. וזה כלל כל כונות האריז"ל שרובם ככולם הם להמשיך מוחין היינו שכוונת כל המצוות הוא להמשיך מוחין ודעת על כל אדם שיזכה להכיר את הבורא ית' בעלמא דין ובעלמא דאתיכפ יבחינתו וע"י כל מצוה ומצוה נמשך מוח ושכל מיוחד לדעת ולהכיר אותו ית' בבחי' זאת כי לתבונתו אין מספר וכפי היחוד שגורמים למעלה כן נמשך על האדם שפע הדעת שיזכה להכיר אותו ית'. ובימי הספירה שאז צריכן לצאת מטומאת מצרים שנתאחזה בהם מאד ע"כ צריכין לקבל המוחין שלא כסדר כמבואר בכוונות. וכנגד כל מוח שצרייכן לקבל בכל יום ויום בפרטיות כמו כן יש כנגדו קליפה הקודמת לפרי שהוא בחי' הגדר מלבר דאית עעל כל יום ויום כנ"ל. וכפי השינוים הגדולים שבין המוחין כמו כן יש שינויים רבים בהגדרים והמחיצות שיש על כל יום ויום כי את זה לעומת זה עשה אלקים. ומזה תבין מאליך משםש נמשכין כל מניי הדחיות והבלבולים שבאין על האדם בכל יוטם עד שנדמה כאלו זההיום אינו יום מימי חייו כי בזההיום יש בו סיבה זאת ועיכוב זה ובלבול וכו' וכו' כי הכל נמשך משינוים הגדולים שיש בין הימים כי יכול להיות שאע"פ שבימים הקודמים התפלל קצת והי' לו איזה נייחא קצת אבל עכשיו קשה ביותר כי יכול להיות שהימים הראשונים היו כבחי' מוחין דגדלות אצלו ששם אין אחיזת החיצונים שהם המניעות כ"כ אבל עכשיו צריך לקבל בחי' מוחין דקטנות ולפעמים הואבחי' קטנות א' שהוא קטנות יותר וגם יש קטנות דקטנות ששם הסט"א נאחזת ביותר וע"כ נדמה לו שקשה לעמוד כנגד המניעות שבזה היום אבל באמת צריך להאמין שבוודאי גם בזההיום יש בו טוב רק שצריכין לשבר הגדר כפי אותו היום כדי לזכות להטוב שבזה היום דייקא וכנ"ל. כי אע"פ שבכלל ישראל אין מקבלין המוחין שלא כסדר כ"א בפסח ואח"כ בימי הספירה אבל תמיד מקבלין כסדר אך כבר מבואר שמה שמוכרחין אז לקבל שלא כסדר הואמחמת גודל אחיזת הס"א שהיא זוהמת מצרים שמחמת זה ההכרח לקבל המוחין שלא כסדר כנ"ל. וע"כ כשהאדם אינו נקי מעוונותיו וצריךם לשוב בתושבה אזי הואג"כ בבחי' יציאת מצרים ואזי הוא צריך גם בשאר ימות השנה לקבל המוין שלא כסדר כפ יבחי' יציאתו ממצרים דהיינו מזוהמת עוונותיו, וכמו כן באים עליו שינוים לאין מספר עד שבכל פעם נמדה לו שעתה א"א בשום אופן לעבוד את השי"ת וכל זה בא משינוי המוחין הבאין בכל יום שכמו כן הם התפש°ות הגדרים והמחיצות שעל כל יום ויום כנ"ל וע"כ צריכן לחזק א"ע בכל יום ויום כפי אותו היום. ואם לפעמים משתטחים כנגדו מאד מאד עד שא"א לו בשום אופן להתפלל כראוי אעפ"כ צריך לידע ולהאמין שגם היםו הזההוא יום והוא מנוי וספור בימי חייו ואם א"א להתפלל כראוי בשום אופן בזההיום ישתדל לעשות בו עבודה אחרת כגון ללמוד יותר או לעסוק במצוות וג"ח או לומר שאר תחינות ובקשות ושיחה בינו לבין קונו וכיוצא כי השי"ת רצמה לזכות את ישראל לפיכך הרבהלהם תורה ומצוות. וב"ה ישלנו במה להחיות את עצמינו בכל יום וים בכמה מיני לימודי התורה הקדושה ובכמה וכמה מיני מצוות וכו' והעיקר שישתדל שלא יטעה ח"ו שהיום הזה בטל והוך כי צריך לחשוב בכל יום שאין לו כ"א אותו היום לבד בחי' היום אם בקולו תשמעו וכנ"ל:
.halacha-title { text-align: center; font-family: 'Cormorant Garamond', serif; font-size: 24px; font-weight: 600; color: var(--accent-deep); margin: 25px 0 20px; padding: 12px 0; border-top: 2px solid var(--border-gold); border-bottom: 2px solid var(--border-gold); }
אות ט ואחר שסופרין מ"ט ימי הספירה זוכין לשבועות שאז הוא עיקר קבלת התורה ואז זוכין לקבל בחי' כתר כמובא בכוונות ואיתא בדברי אדמו"ר ז"ל (בסי' וא"ו) שכתר הוא לשון המתנה כ"ש כתר לי זעיר ואז הוא תכלית התיקון של בחי' הצמצומים בכל הבחינות. כי בשבע שבועות שסופרין מקודם אז מתקנים את הצמצומים של המוחין שלא יצא המוח חוץ לגבול הקדושה שלא יחשוב מחשבות רעות כתאוות והרהורים וחכמות חיצוניות וחכמות של הבל וכל מיני מחשבות שהוא חוץ לגבול הקדושה שכולם נמשכין מבחי' זוהמת מצרים שיונקין מפגם הצמצום דקדושה שהוא בחי' מלכות דקדושה כי הם מבחי' מלכו תהרשעה שכל זה אנו עועסקין לתקן בכל ימי הספירה כנ", וכפי התיקון כן נמשך עלינו הארת המוחן דקדושה. עד שבשבועות ביום החמשים אז מקבלין המוחין בשלימות ונמשך עלינו הקדושה משער החמשים ואז הוא עיקר קבלת התורה, אז נתתקן צמצום המוחין בבחי' עליונה. היינו כי גם כשנשמרים מפגם הצמצום הנ"ל שלא להרהר במחשבות חוץ כנ"ל וזוכין למוחןי דקדושה עדיין צריכין ליזהר ולהשמר מאד גם בקדושה שלא יצא חוץ לגבול ישש לו שזהו בחי' האזהרה שהזהיר מאד קודם קבלת התורה פן יהרסו לעלות אל ה'. מנצא שצריכין לתקן המוחן בב' בח'י שהם בחי' ב' מיני צמצומים היינו צמצום א' בעת שרוצין לקבל המוחין שצריכין לתקן הצמצום שלא יצא המוח מגבול הקדושה ולחוץ שלא יחשוב משחבות חוץ וכו' כנ"ל וזה מתקנין במ"ט ימי הספירה כנ"ל. ואח"כ גם כשמקבלין המוחין צרייכן לתקן הצמצום הב' שגם בקדושה לאיצא חוץ לגבול בחי' במופלא ממך אל תדרוש וכו' שזהו בחי' העאזהרה פן יהרסו לעלות אל ה' וכו' וזה צרייכן לתקן בשבועות ע"י בחי' כתר כי כתר לשון המתנה כנ"ל היינו שאסור להרוס לעלות אל ה' וכמובא בדברי אדמו"ר ז"ל מזה מזה בכמה מקומות:
.section-marker { text-align: center; font-family: 'Cormorant Garamond', serif; font-size: 20px; font-weight: 600; color: var(--accent-gold); margin: 30px 0 12px; }
אות י ואלו שני התיקונים צריך גם כל אדם ליזהר בהם מאד מאד. כי צריך האדם ליהר מאד בכל יום ויםו לצאת חובת היום בכל מה דאפשר כי צריך לידע שכל ימיו מנויים וספורים ויצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ומכל שעה ואן לו בעולמו כ"א אותו היום שזהו בחי' מצוות ספירה כנ"ל ע"כ בוודאי הוא צריך להיות זריז גדול בכל יום ויום להתחזק בעבודתו יתב' ככל אשר תמצא ידו לעשות בכחו. אך אעפ"כ צריכןי להמתין הרבה עד שיזכה שתהיה עבודתו בשלימות כראוי בבחי' הבא לטהר מסייעין לו אומרים לו המתן כמובא בהתורה קרא את יהושע (בסי' ו') שזהו בחי' כתר כ"ש שם ע"ש. וענין זה א"א לבאר היטוב בכתב ויש בזה שיחות קדושות הרבה ששמענו והבננו מפיו הק' ומעט מהם מבוארים באיזה מקומות ועי' בסוף הספמ"ע המתחיל אע"פ שהאדם צריך להיות זריז וכו' ע"ש וזה בחי' לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה ב"ח להבטל ממנה. ושני הבחינות האלה מקבלין במ"ט ימי הספירהושבועות כי במ"ט ימי הספירה סופרין הימים לידע שהימים מנויים וספורים כנ"ל ע"כ צריכין להיות זריז גדול מאד מאד בעבודתו יתב' ובשבועותאז מתקנין צמצום הב' לבלי להרוס הגבול לעלות אל ה' רק להמתין לישועת ה' תמיד בכל מה שעובר עלי וושלא יגרום לו הזריזות חוץ מהמדה הריסה לגמרי ח"ו. כי זה כלל גדול שבכל דבר ובכל מדה שבעולם יש בו טוב ורע והבע"ד אורב על האדם תמייד ללכדו במצודתו ח"ו בכל מיני תחבולות ורמאות וערמנימיות שבעולם מה שאין הפה יכול לדגבר והלב לחשוב. וצריכין לשום לב אל האמת תמיד ולהסתכל היטב בכל דבר מה יצא מזה כדי שלא יהי' נלכד ברשתו ח"ו. כי בוודאי בתחלה מתגבר הבע"ד מאד על האדם למנעו לגמרי מדרך החים ח"ו. אך כשהאדם מתעורר קצת ורוצה לשוב לה' להתפלל או ללמוד וכיוצא הוא מתפשט כנגדו ומונעו בכמה מניעות וחלישות ובלבולים בלי שיעור עד שכמה פעמים גם כשמתפלל ולומד אין העבודה בשלימות כראוי בפרט שכמה זמנים ועתים מבלבל אותו לגמרי מחמת טירדת הפרנסה וכיוצא, ולא די לו בזה כ"א עוד אורב עליו כאלו אפס תקוה ח"ו כאלו א"א לו עוד להתקרב להשי"ת כראוי מאחר שעוברים ימים ושנים ועדיין הוא רחוק כמו שהוא רחוק. ובאמת גם זה הוא תחבולות הבע"ד וגם זהו בחי' מ"ש בהתורה הנ"ל שהבע"ד מתלבש א"ע במצוות שמכניס בלבו התרשלות וחלישות ע"י המצוות והיראה שלו שהוא מתלבש בהם כאלו הוא רוצה בתקנתו ומוכיח אותו ע"י שהוא רחוק. ובאמת גם זה הוא תחבולות הבע"ד וגם זהו בחי' מ"ש בהתורה הנ"ל שהבע"ד מתלבש א"ע במצוות שמכניס בלבו הת רשלות וחלישות ע"י המצוות והיראה שלו שהוא מתלבש בהם כאלו הוא רוצה בתקנתו ומוכיח אותו ע"י שהוא רחוק כ"כ, ובאמת כונתו להרע למונעו ולהחלישו גם ממעט עבודתו שרוצה לעסוק בה. ע"כ כל מי שרוצה ליכנוס בעבודת ה' צריך ליזהר מאד לאחוז בשניהם. בבחי' טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך וכו' דהיינו להיות זריז גדול מאד מאד בעבודתו ית' ואת כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה בזריזות גדול דבר יום ביומו ולא לדחות מיום ליום ח"ו וכנ"ל. ואעפ"כ צריך להמתין הרבה הרבה שאפילו כשרואה שאין עבודתו בשלימות ואפילו אם לפעמים אינו יכול לעשות כלל, אעפ"כ ימתין ויצפה לישועת ה' כ"ש אך לאלקים דומי נפשי וכו' אך אל אלקים דומיה נפשי וכו' וכתיב טוב ויחיל ודומם לתושעת ה'. וזה בחי' שמירת התורה כ"ש שמור ושמעת וכתיב לשמור מאד ולעשות וכו' כי צרייכן שמירה גדולה מאד מתחבולות הבע"ד בכל האופנים והבחינות עדג שיזכה לעשות ולקיים את כל דברי התורה, ושמריה לשון המתנה כ"ש ואביו שמר את הדבר. היינו שא"א לזכות לקיים את כל דברי התורה בשלימות ולדבק בו ית' באמת כ"א ע"י בחי' שמירה והמתנה, כי צריך להמתין הרבה עד יזכה למה שיזכה. כי אפילו מי שוזכה לעבודת ה' כראוי ועוסק הרבה בתורה ותפלה ומעשים טובים צריך ג"כ להמתין הרבה עד יזכה לשלימות כראוי כי עיקר תכלית העבודההוא להכיר אותו ית' כ"ש בזוה"ק בגין דישתמודעין ליה ולזה צריןי להמתין הרבה. אך לא היה לנו כח להמתין כ,כ כי כפי הנקודה טובה שבלב כ"א מישראל הוא בוער ומתלהב מאדל הכלל בו ית' ולדבקה בו. ע"כ ברחמיו נתן לנו במה להחיות עצמינו כל הימים אשר אנו ממתינים לישועתו להכלל בו ית' בשלימות כי התורההיא אחדותו ית' וע"י התורה בעצמה אנו זוכין לבאאל התכלית האמתי לדבקה בו ית'. אך גם מי שאין עבודתו בשלימות ואפילו אם נדמה לו שעדיין הוא רחוק לגמרי ואפילו אם הוא באמת כך אעפ"כ צריך להמתין ולצפות לישועתו ולהחיות א"ע בתוך כך בכל מה שיוכל פעם בתורה פעם בתפילה פעם בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו פעם בשיחה עם חבירו או רבו פעם בעשיית איזה מצווה וג"ח פעם ברצון וכיסופין והשתוקקות שזה העיקר כמבואר בדבריו ז"ל שעיקר הוא הרצון וכו' ובתוך כל לומדים כאלו לומדין ומתפללין כאלו וכו' ע"ש:
p { margin-bottom: 16px; text-indent: 1.5em; }
אות יא וזה בחי' גאולה ראשונה וגאולה אחרונה שאין לה הפסק כי אין אחריה גלות שהם בחי' פסח ושבועות כי פסח הוא בחי' גאולה ראשונה שאז אוכלין מצה שהוא בחי' חפזון כ"ש שבעת ימים תאכל עליו מצות כי בחפזון יצאת וכו'. וזה בח'י זריזות שצריכין להזדרז מאד בעבודת ה' בזריזות גדול ולא לדחות מים לחבירו ח"ו שזהו בחי' ספירת העומר כנ"ל. וע"כ מאז מתחילין תיכף לספור מ"ט ימי הספירה כ"ש וספרתם לכם במחרת השבת שהוא יום ראשון של פסח שנקרא שבת כשפירש"י, כי בימי הספירה אנו ממשיכין עלינו המוחין של פסח שהם בחי' זריזות בחי' חפזון (רק שבפסח מקבלין כל המוחין בבתאחת ובספירה מקבלין אותן המוחין בעצמן בהדרגה בכל ימי הספירה וכנ"ל). אבל שבועות שהוא קבלת התורה הוא בחי' גאולה האחרונה שנאמר בה כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון וכו' וע"כ מביאין אז שתי הלחם מחמץ דייקא כ"ש חמץ תאפינה וכו' וחמץ הוא באיחור הזמן בחי' המתנה, היינו שצריכין לבליט להרסו לעלות אל ה' רק בגודל הזריזות יהיה זהיר לאחוז גם בזה להמתין הרבהבבחי' אומרים לו המתן שזה נמשך מבחי' כתר שמקבלין בשבועות שהוא לשון המתנה כנ"ל וזהו בחי' גאולה האחרונה שאי ןלה הפסק. כי כשזוכין לזה לבחי' המתנה אז בוודאי יזכה לגאולה שלימה מגלות נפשו. כי בוודאי סוף כל סוף ישוב אל ה' וירחמהו כי חסדי ה' לא תמנו וכו' ועל זה נאמר (בחבקוק ב') על משמרתי אעמודה ואתיצבה וכו' כי עוד חזון למועד וכו' אם יתמהמה חכה לו וכו' שזהו נאמר על הגאולה האחרונה, וזהו גם בכל אדם ובכל זמן כי עיקר הגאולה היא גאולת הנפש שאע"פ שצריכין למהר מאד למלט נפשו ממה שצירך להמלט אעפ"כ כשרואה שמתעכב גאולתו הרבה צריך להתחזק להמתין הרבהלישועתו עד ישקיף ויראה ה' משמים כ"ש ואני תמיג אייחל. וכמ ושהוא בענין הגאולה הכלליית של ישראל שבוודאי צריכין בכל יום ליפול על פניו ולבכות ולהתחנן הרבה לפניו יתב' שימהר גאולתינו תיכף ומיד כי ארך עלינו הגלות וכשל כח הסבל, ואעפ"כ כשרואין שמתארך הגלות אעפ"כ צריכין להמתין עדו ועוד כ"שאם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. כן היא בפרטיות בכל אדם אע"פ שצריך לבכות הרבה לפני השי"ת ולהתחנן לפניו על נפשו שיגאלנה מהרה מתאוות עוה"ז והבליו. אעפ"כ כשרואה שמתמהמה הדבר הרבה צריך להוחיל ולהמתין הרבה זמנים אחר זמנים אולי יראה ה' בעניו כי לא לעולם יריב ולא לנצח יקצוף ואע"פ שהמניעה מצדינו מחמת שאין אנו הגונים במעשינו כראוי ואפילו אם הוא כמ ושהוא אעפ"כ כל זמן שתולה עיניו למרום ושומר ומצפה וממתין לישועתו ית' עי"ז בעצמו יחוס ויחמול עליו השי"ת ויקרבהו לעבודתו באמת ויתהפך הכל לטובה:
p:first-of-type { text-indent: 0; }
אות יב וזהו (ירמיה לא) כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים וכו' ופרש"י לשון שמירה כלומר יש יום שיקראו אותם ששמרו התורה ויאמרו קומו וכו' ע"ש. היינו כי מ ישהוא נוצר ושומר וממתין לישועת ה' כנ"ל בוודאי יש לו יום כי סוף כל סוף יגיע היום שהוא מצפה שיזכה להתקרב אליו ית' בחי' כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה בחי' יום הוא ועדיך יבוא שנאמר ג"כ על הגאולה האחרונה (כשפירש"י שם) שהוא ביחי' שבועות שהוא גמר תיקון הספירה כ"ש תספרו חמשים יום שכל המ"ט ימים סופרים כדי להגיע ליום החמשים שהוא שבועות שאז זוכין לבחי' כתר שהוא בחי' המתנה שזהו בחי' שמירת התורה כנ"ל. כי באמת עיקר תיקון בחי' הספירה הוא כשזוכין לשבועות שהיא בחי' המתנה כנ"ל. היינו כי בחי' ספירה הוא שצריך האדם כל ימי חייו לזכור מאד מאד בכל יום ויום שהוא מנוי וספור במספר ובחשבון כדי שיתגבר לעסוק בו בעב ודת ה' כל מה שיוכל וכנ"ל. אבל אחר כל אלה אפיל ושהוא ממארי דחושבנא וחושב עם עצמו בכל יום וזוכר ויודע היטב שימיו מנויים וספורים וקצובים, אעפ"כ מגודל התגברות הסט"א שמתגברת כנגד הקדושה מאד בכל מניי תחבולות כי את זה לעומת זה עשה אלקים ובפרט כנגד מי שרוצה ליכנוס בעבודת ה'. ע"כ יכול להיות שאעפ"כ יתגבר כנגדו הבע"ד ח"ו ויבלבל עבודתו ח"ו ולא די לא בזה כ,א שירצה ח"ו עי"ז לסתור ימי ספירתו לומר לו מה בצע שתספור את ימיך בכל עת ותחשוב על אחריתך בכל יום ומא שאתה רואה שע םכל זה אינך פועל להיות כרצונו ית' באמת כי נשתה גבורתך ויצרך תוקפך ר"ל. אבל אם משכיל על האמת לאמתו יאמר וישיב ללבו ואם כן וכי משום הא אחדול לגמרי ח"ו לספור את ימי, הלא אעפ? יבא קצי ואכרח ליתן די ןוחשבון מכל יום ויום ע"כ אף אם יעבור עלי מה אני על משמרתי אעמוד לשמור ולצפות ולהמתין לישועת ה'. ובתוך כך אחטוף מעבודת ה' כל מה שאוכל בכל יום ויום מעט או הרבה בבחי' חטוף ואכול חטוף ושתה דהאי עלמא דאנן ביה כבי הלולא דמיא שנאמר על אכילת תורה ומצוות שנקרא אכילה כ"ש לכו לחמו בלחמי. וכשיהיה חזק ואמיץ בדרך זה שימנה ויספור את ימיו אע"פ שנדמה לו שאינו יוצא חובת היום ואפילו אם האמת הוא כך, אעפ"כ לא יסתור ספירתו בשביל זה כי אעפ"כ אע"פ שאיני יוצא ידי חובתי בכל יום אעפ"כ ימי מנויים וספורים וע"כ אני מחויב לשום כל לבי ומגמתי ותקותי להמתין ולצפות לישועת ה' וכנ"ל. ואז דייקא יוכל לקיים בחי' מצוות ספירה כל ימיו. נמצא שדייקא ע"י בחי' ההמתנה שהוא בחי' שבועות יכול להמשיך על עצמו בחי' מצוות ספירה כל ימיו. נמצא שדייקא ע"י בחי' ההמתנה שהוא בחיח' שבועות יכול להמשיך על עצמו בחי' מצוות ספירה כל ימיו כי יזכה לחשוב על ימיו בכל יום ולחטוף מה שיוכל מאחר שחושב על אחריתו בכל יום ואז בוודאי יזכה שיגיע יום ישועתו שיתקרב להשי"ת בבחי' כי ישי יום קראו נוצרים, נוצרים דייקא שהוא לשון שמירה והמתנה כנ"ל:
.verse { color: var(--accent-blue); font-weight: 500; }
אות יג וזה בחי' דיני שומרים שכל השומרים צריכין לישבע אפילו על טענת ספק, שבועה דאורייתא מהשלא מצינו כן בכל התורה כי אין שום ש"ד על טענת ספק (ואע"פ שעד א' מחייב שבועה אפילו טענו בספק, על פי העד, תשובתו בצדו כי שם יש טענות וודאי של העד ועיקר חיוב השבועה מחמת דברי העד שיודע בוודאי אבל שומרים חייבים ש"ד על טענת ספק לגמרי). כי עיקר השמירה הוא לשמור הדבר מכל מיני היזיקות וכל מיני היזיקות באין מבתי' מלכות הרשעהשהוא בחי' עשו שבזה את הבכורה שהוא בחי' כסילות בחי' לא יחפוץ כסיל בתבונה. כי מלכו תהרשעה בחי' עשו הוא בחי'חזיר היער בחי' חית קנה שהם בחי' מזיקי עלמא שמשם באים כל הגניבות והגזילות וההכחשות וכל מיני היזיקות שבעולם כי מלכות הרשעה הם בחי' כסילות כנ"ל שמשם באים כל ההיזיקות. כי הדעת שומר מכל ההיזיקות וע"י כסילות באים כל ההיזיקות כ"ש אדמו"ר ז"ל בס' הא"ב כשאתה עושה איזה היזק ידוע ליהוי לך שפגמת בדעת. וע"כ עיקר השמירה ע"י בחי' מלכות דקדושה כשזוכין להגביר מלכות דקדושה על מלכות דס"א שעי"ז מכניעין ומבטלין כל ההיזיקות שבאין מבחי' מלכות דסט"א כנ"ל. וע"כ מלכות הואבחי' שמור (כידוע בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל בענין זכור ושמור זכור לדכורא ושמור לנוק' שהיא בחי' מלכות כידוע) כי עיקר השמירה ע"י בחי' מלכות וכנ"ל. וע"כ עיקר השמירה הוא ע"י התורה שעי"ז מגבירין מלכות דקדושה על מלכות דסט"א שעי"ז מבטלין כל ההיזיקות כנ"ל, כי על ידי התורה שעי"ז נותנין כח למלכוחת דקדושה שהיא בחי' תיקון צמצום המוחין בחי' נון, עי"ז נמשך הארת השכל והחכמה שהוא החיות של כל דגר שהוא בחי' ח' ואזזוכין להסתכל על השכל שיש בכל דבר שבעולם, להתקרב עי"ז להש"י שזהו בחי' שמש בחי' יעקב שזכה לבכורה כמבואר שם בהתורה הנ"ל ואזי נשמרין מכל ההיזיקות כי אור יום בחי' שמש שהוא בחי' אור השכל מציל מכל ההיזיקות, כי כלל מזייק עלמא אין להם שליטה באור יום כי כל שליטתם הוא רק בחשך ובלילה כי בו תרמוש כל חיתו יער וכ"ש חתר בחשך בתים יומם חתמו למו וכתיב ובלילה יהי כנגב (איוב). וע"כ ע"י התורה שעי"ז זוכין להסתכל על השכל שבכל דבר שהוא בחי' אור יום עי"ז ניצולין מכל ההיזיקות וע"כ עי"ז מתגבר מלכות דקדושה שהיא בחי' שמור שהיא בחי' עקרת הבית ששומרת כל חפצי הבית מכל מין היזיקות וכנ"ל. נמצא שעיקר השמירה ע"י התורה וזה בחי' בהתהלכך תנחה אותךם בשכבך תשמור עליך וכו' וכתיב מזימה תשמור עליך תבונה תנצרכה כי התורה שומרת מכל מזיקי עלמא כנ"ל, וע"כ באמת ארז"ל לענין דינא ת"ח א"צ נטירותא כי התורה שומרת אותךם כמבואר הדין לענין שאין הת"ח צריך ליתן לצרכי שמירת העיר:
.key-term { font-style: italic; color: var(--accent-deep); }
אות יד כי באמת קשה מאד לשמור שום דבר כי יש כמה וכמה מיני היזיקות שא"א לשמור מהם כ"א בישועת ה' וכ"ש אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר וע"כ עיקר השמירה ע"י התורה וכנ"ל. וע"כ באמת ארז"ל הרחק מן הפקדונות כי השמירה קשה מאד כנ"ל כי עיקר השמירה הוא במקום דשכיח היזיקא שאז מוסרין הדבר הדבר לשומר לשמור. אבל השמירה מהיזיקות קשה מאד כי המזיקי עלמא הם אורבים תמיד על כל דבר כי הם כנגד מלכות דקדושה שהיא בחי' מדרגה התחתונה של הקדושה שהיא בחי' שמירה, מחמת שהיא סמוכה אל החיצונים, והם אורבים כנגדה תמיד לקלקל ולהזיק ח"ו את הדברים והחפצים שהיא שומרת אותם, כשמוצאין איזה פגם ח"ו שעי"ז יש להם כח להתגבר כנגדה ח"ו. וע"כ יש להאדם מלחמות גדולות בכל פעם ובפרט בעיני עבודות החיצוניות שהם ממונו וחפציו של האדם כי יש בהם קדושות וניצוצות רבי םאמד, אבל מחמת שהם בבחי' חיצוניות בחי' צאתך (כ"ש בהתורה כי תצא למלחמה בסי' ר"פ) ששם סמוכים החיצונים ממש שהם אורבים לינק משם ולהשחית ולקלקל ח"ו וע"כ קשה על האדם לשמור אפילו חפצי עצמו מכ,ש שצריך להתרחק מלקבל עליו שמירת פקדונות של אחרים, כי עיקר השמירה כתקונה הוא שיסתכל על הדבר בעיניו היטב ולא יעלים עין ממנה, היינו שצריך להסתכל על השכל שיש באותו החפץ ולקשרו אל השכל והדעת האמתי שעי"ז עיקר השמירה כנ"ל. וזה בוודאי קשה על האדם כי זה עיקר מלחמה של האדם בזה העולם שלא יהיה נמשך אחר גשמיות הדבר רק להסתכל על השכל שיש בכל דבר:
.inline-source { font-size: 0.88em; color: #666; }
אות טו וע"כ כל השומרים צריכים ש"ד אפילו על טענת ספק כי אנו חושדים אותו שפגם בהשמירה ע"י איזה פשיעה או שליחות יד וכו' מחמת שהשמירה הוא בבחי' עבודות החיצוניות במקום שסמוך אל החיצונים ששם הם נאחזין מאד על כלן קשה להיו תנשמר מאחיזתם שמשם באים כל הפשיעות ושליחות יד וכל ההכחשות וההיזיקות וכנ"ל. וע"כ תיכף שנעשה שומר חל עליו ש"ד מיד אפילו על טענת ספק כי השובעה היא בחי' התקשרות כי השבועה היא בנקטית חפץ שהוא הס"ת שעי"ז עיקר תיקון השמירה כנ"ל, כי עיקר תיקון השמירה הוא ע"י שמקשרין החיצוניות אל הפנימיות דהיינו כשמסתכלין על השכל שיש בכל דבר שהוא עצם הפנימיות שזה זוכין ע"י התורה כנ"ל. וע"כ כל שומר צריך לישבע כיאין אנו מאמינים לו על השמירה שהיתה כראוי כ"א ע"י השבועה בנק"ח שהוא התורה שעי"ז מקשרין הכל אל פנימיות השכל שיש בכל דבר שעי"ז עיקר תיקון השמירה בשרשה וכנ"ל:
.nachnach { text-align: center; margin-top: 50px; font-size: 26px; font-weight: 700; letter-spacing: 2px; color: var(--accent-gold); }
אות טז וזה שקראה התורה את השומר בעל הבית כ"ש ונקרב בעל הבית אל האלקים ופרש"י שהוא השומר שנקרא בעל הבית. ולכאורה תמוה הלשון מדוע נקרא השומר בעל הבית. הלא אם מסר לו החפץ לשמור בחוץ נוהג בו ג"כ כל דיני השומרים ומדוע יהי נקרא בעל הבית, גם הלא עיקר הבעל הבית הוא בעל החפץ ואיך יקרא אעתה את השומר בעל הבית בשביל אותה השעה שנעשה שורמ עלו. אך בזה רמזה לנו התורה הקדושה טעם כל דיני השומרים שהחמירה עליהם התורה לשמור היטב מאד כמבואר בדרז"ל וכולם צריכים לישבע ש"ד בנק"ח, כי כל זה מחמת שזה השמור חגר מתניו להיות נעשה בעל הבית על זה החפץ דהיינו לקשר החיצוניות אל הפנימיות שהוא פנימיות השכל שיש בכל דבר שהוא שורש הדבר וחיותו שמשם עיקר השמירה כנ"ל וע"כ נקרא בעל הבית בוודא יכי הבית של האדם הוא בבחי' פנימיות נגד מקומות שבחוץ, ועיקר בנין הבית הוא בשבי לשיכנוס בו מחות לפנים, האדם עם כל חפציו, וע"כ הבית הוא מקום משומר כי עיקר השמירה ע"י בחי' פנימיות דהיינו ע" ישמכניסין כל דבר מחוץ לפנים ומקשרין אותו לשרשו שהוא החכמה שהוא עיקר הפנמיות כנ"ל. וע"כ צריכין לבנות הבית בחכמה כ"ש בחמכה יבנה בית ובתבונה יתכונן וכו' היינו שצריכין לבנות הבית לשם ה' כדי לעסוק בו בחכמה האמתית שהיא התורה הק' כי כל אדם צריך לכוין בבנין ביתו שכמו שבגשמיות הוא בונה מחיצות הבית כדי שיהיה לו מקום ליכנוס בו מחוץ לפנים הוא וכל חפציו, כמו כן ברוחניות יכניס הכל מחוץ לפמים שיעלה כל הדבריםמבחי' חיצוניות ויקשר אותם אל הפנימיות שהוא החכמה שהוא שורש הכל כ"ש כולם במחכה עשית. וע"כ זה השומר שחוגר מתניו לשמור הדבר הוא נקרא בעל הבית כי זה עיקר בחי' השמירה ששומר הדבר מכל יני היזיקות שבאין מבחוץ דהיינו ממזיקי עלמא שנקראים חיצונים כי עיקר אחיזתם בחוץ בבחי' חיצוניות, וזה השומר צריך לשמור הדבר מהם ולקשרו ולהעלותו אל הפנימיות שהוא בחי' בי תוע"כ נקרא השומר בעל הבית. ומחמת ששזהו עבודה קשה כי זה עיקר יגיעת ועבודת כל אדם בזה העולם להעלות ולקשר הכל מבחוץ לפנים ע"י עבודת התורה והמצוות בפרט שמירת חפצים וממונו של אדם שהוא בעצמו בחי' עבודת חיצוניות כנ"ל, ע"כ השמירה קשה מאד כי מחמת שעיקר אחיזתם בחפצים וממון של האדם ובפרט כי כשנותנין הדבר לשמור הוא בוודאי במקום ששכיח היזיקא וכנ"ל ע"כ קשה על השומר מאד שיצא ידי חובת השמירה שיהיה ראוי להיו תנקרא בעל הבית על החפץ דהיינו שיקשר החפץ מבחוץ לפנים שזהו בחי' בעל הבית כנ"ל, ע"כ הטילה התורה עליו שבועה בנקיטת חפץ שהוא התורה שעי"ז מקשרין הכל לשרשו כנ"ל. וזהו ונקרב בעל הבית אל האלקים בעל הבית דייקא כי קריבה זו לשבועה כשדרז"ל, וע"כ קוראו כאן בשם בעל הבית כי בשביל זה צריך לישבע מחמת שעיקר תיקון השמירה הוא בבחי' בעל הבית לקשר ולהעלות מבחוץ לפנים שזהו קשה מאד ע"כ אין אנו מאמינים לו כ"א ע"י השבועה בנק"ח וכנ"ל. וזהו ונקרב בעל הבית אל האלקים כי צריך לקרב ולהעלות הכל אל האלקים שהוא ית' בורא הכל בחכמתו והוא שורש הכל וכנ"ל:
Likutay Halachos — Choshen Mishpat II
יז) וזהו בחי' שמירה בבעלים שפטור מהכל שהוא פליאה גדולה ע"פ פשוטו מפני מה יהיה פטור השואל בשביל שהבעלים עשו לו טובה יתירה בתחילה והשאילו את עצמו ג"כ אליו. אך הכל ע"פ הנ"ל כי עיקר השמירה בבחי' חיצוניות כנ"ל ובעל החפץ נגד השומר הוא בבחי' פנימיות כי בכל דבר ובכל דרגא יש בחי' פנימיות וחיצוניות, וכל בחי' הגבוה מחבירו הוא בבחי' פנימיות נגד הנמוך ממנו. וע"כ בעל החפץ הוא בבחי' פנימיות נגד השומר או השואל שחל עליהם השמירהשהוא בבחי' חיצוניות וע"כ שמירה בבעלים פטור. ודווקא כשהיה בעל החפץ עמו במלאכתו בשעת השאלה כשרז"ל, כי מאחר שזה בעל החפץ כבר נעשה שומר לגבי חבירו נמצא שנעשה בבחי' חיצוניות נגד חבירו וחבירו הוא בבחי' פנימיות נגדו וכנ"ל. ע"כ אח"כ כשחבירו זה חזר ושאל מזה השומר איזה חפץ שוב אין חל עליו חיוב השמירה מאחר שהוא בבחי' פנימיות נגד בעל החפץ הזה כי זה בעל החפץ כבר נעשה שומר אצלו וירד לבחי' חיצוניות והוא ענגדו בבחי' פנימיות ע"כ שוב א"א שיחול עליו תורת השמירה. כי עיקר כל דיני חיוב השמירההוארק מחמת שהשומר התחיב א"ע לצאת לחוץ ולהעלות ולקשר החפץ מחוץ לפנים שזהו עיקר בחי' השמירה. נמצא שעיקר חיוב השמירה הוא בבחי' חיצוניות ומאחר ששאל בבעלים שהבעלים שמועבדים אליו לשמריה והם בבחי' חיצוניות נגדו, שובאין חל עליו חיוב השמירה כי א"א שיהיה הוא בבחי' חיצוניות נגדם מאחר שכבר נעשה נגדם בבחי' פנימיות מאחר שהם עמו במלאכתו בשעת השאלה והם מחויבים לשמור לו חפציו שזהו בח'י חיצוניות נגדו וכנ"ל, כי עיקר חיוב השמירה הואבבחי' חיצוניות כנ"ל ע"כ שמירה בבעלים פטור:
(Sanhedrin 19b): “Whoever teaches his fellow’s son Torah — it is as if he gave birth to him.” For he is as if he literally gave birth to him, through the tikkun of the garments, as above. And this is what our Sages of blessed memory said: that the apitropos dresses from the property of the orphans, so that he should be honored and his words should be heeded. For honor is fitting for him, in the aspect of: “Those who honor Me, I will honor” (Shmuel I 2:30). For this is the essential honor of Hashem, blessed be He — when one brings the distant close to His service, as Rabbeinu, may his light shine, wrote in siman 14. And this is the aspect of: “And you shall honor him — honor him with clean garments,” which is the aspect of the tikkun of the clean garments, as above, as Rabbeinu, may his light shine, wrote there.
וזה בחי' מצוות מזוזה שהיא שמירה להבית כי המזוזה קובעין אצל הפתח שדרך שם נכנסין מחוץ לפנים ושם צריכין שמירה גדולה מהחיצונים הנאחזין בחוץ ע"כ צריכין לקבוע מזוזה שם אצל הפתח. כי המזוזה היא בחי' כלליות התורה כי נכתבין בה שתי הפרשיות שמע והיה אם שמוע שהם קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות שהם כלל כל התורה כולה שעי"ז מכניעין מלכות הרשעה שהיא בחי' כסילות שמשם אחיזת כל החיצונים ומזיקי עלמא, ומכניעין ומבטלין כולם ומגבירין מלכות דקדושה וזוכין לקשר הבית עם כל אשר בו, אל עצם הפנימיות שהוא חכמת התורה הקדושה שעי"ז עיקר תיקון בנין הבית בבחי' בחכמה יבנה בית כנ"ל. כי התורההיא בבחי' בית בחי'בית דבראשית, גם תיבת בראשית הוא ראש בית כ,ש בת"ז, כי עיקר בנין הבית צריך להיות בחכמה שהוא התורהשעי"ז מעלין ומכניסין הכל מוץ לפנים, ומקשרין כל דבר אל השכל והחכמה שיש בו שהוא פנימיות וחיותו כנ"ל. נמצא שהמזוזה היא בחי' התגברות מלכות דקדושה (וכן איתא בכתבים שמזוזה בגי' אדנ"י שהיא שמגבירין על מלכות הרשעה שהיא בחי' כסילות וכו' בחי' מלכות דקדושה) כידוע) כנ"ל. וזהבחי' ומחינן לה באלוותא דחקיק עליה שמות וכו' כי המזוזה היא בצורת מקל והיא כולה שמות הקדושים ועי"ז מכניעין הכסילות וכו' שלא יתאחזו בהבית רק הבית יהי נשמר ונתקיים ע"י החכמה בבחי' בכחמה יבנה בית וכנ"ל:
And therefore, since through him the honor of Hashem, blessed be He, is greatly magnified and elevated, it is fitting that the apitropos mentioned above should be honored, in the aspect of: “Those who honor Me, I will honor,” as above. And this is the meaning of his dressing from the assets of the orphans. For the tzaddik who brings souls close — he clothes himself in their souls. For they become the aspect of precious garments for him, in the aspect of: “She is more precious than pearls” (Mishlei 3:15) — that the talmid chacham is more precious than the Kohein Gadol who enters lifnai v’lifnim [the innermost sanctum], for he [the talmid chacham] is lifnai v’lifnim, and they [the souls] clothe him. As Rabbeinu, may his light shine, brought all of this in the teaching “Ashrei ha’am yod’ai seruah” of Hashgachah Shleimah (siman 13). And this itself is his honor, for the essential kavod is through the garments, as our Sages of blessed memory said (Bava Kamma 91b): Rabbi Yochanan called his garments “my honorers” [mechabdusa].
אות יח וזהו שנסמך למען ירבו ימיכם וכו' לפסוק וכתבתם על מזוזות וכו' כי ע"י המזוזה נמשך חיים ואריכות ימים כשדרז"ל מזוזת זז מות כי עיקר החיים ע"י שמקשרין הדבר לשרשו שהוא החכמה שהוא חיותו ופנימיותו כ"ש החכמה תחיה. ע"כ ע"י המזוזה שקובעין אצל פתח הבית שעי"ז יכולין להכניס מחוץ לפנים ולקשר הכל אל החכמה כנ"ל ע"כ עי"ז נמשך חיים בוודאי כי משם עיקר החיים כנ,ל. וזה שארז"ל לענין שהנשים חייבות במזוזה דכתיב למען ירבו וכו' גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי בתמיה. היינו כי עיקר החיים באמת הוא כשמקשרין החצוניות אל הפנימיות שה םבחי' גוף ונפש שזהו בחי' מזוזה כנ"ל ועי"ז עיקר השמירה כנ"ל. וע"כ שמור הואבחי' נוקבא בחי' מלכות כנ"ל כי שם עיקר השמירה כי שם צריכין לשמור עצמו ביותר מאחיזת החיצונים שהם סטרא דמותא כיהם עלמא דפרודא שרוצים להפריד בין הפנימיות ובין החיצוניות שהם בחי' גוף ונפש. ע"כ הזהיר אותנו השי"ת מאד על שמירת התורה כ"ש ונשמרתם מאד לנפשותיכם וכו' כי היא חייכם וכו' כי עיקר החיים ע" יהתורהשעל ידה מקשרין החיצוניות אל הפנימיות שזה עקיר החיים. וזה בחי' ראה חיים עם האשה וכו' כי שם עיקר האזהרה להמשיך חיים לשם מחמת שהיא סמוכה להם, ע"כ צריכין לשמור עצמו מאד ע"פ התורה לראות חים עם האשה דייקא, כי זה עיקר החיים כשמקשרין ומעלין בחי'אשה שהיא בחי' גוף בחי' חיצוניות אל הפנימיות שהוא החכמה וכנ"ל, וזהו שתמהו רז,ל לענין מזוזה גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי, הלא אדרבא עיקר החיים צריכין להמשיך לשם דייקא בבחי' ראה חים עם האשה וכנ"ל:
Hilchos Pikadon v’Arba’ah Shomrim
אות יט וע"כ יעקב אבינו הוכרח להיו תשומר אצל לבן ועי"ז דייקא זכה לזווגו שהיא יראת ה' כ"ש ויעבוד' ישראל באשה ובאשה שמר. כי יעקב ברח מעשו מחמת שלקח ממנו בחכמתו הבכורה והברכה כ"ש ויעקבני זה פעמים ות"א וחכמני כי הבכורה היא בחי' השכל כ"ש בהתורה הנ" לע"ש. כי עשו בזה את הבכורה שהיא השכ לומכרה בשביל תאוות אכילה כי לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי לא האמין שיש בכל דבר פנימיות שהיא עיקר חיותו וצרייכן לקשר כל דבר לשרשו שעי"ז זוכין לחיים נצחיים. והוא לא האמין בזה וע"כ אמר הנה אנכי הולך ולמה זה לי בכורה, כי לא בחר בחיים ואמר שהוא הולך למות כי הוא מעלמא דפרודא שהוא סטרא דמותא ואינו מאמין בחיים אמתיים שיכןולין לקשר כל דבר לשרשו שהוא עיקר החים לנצח וע"כ בזה הבכורה שהיא עבודתו של מקום שיתה בתחלה בבכורות. כי ע"י הקרבנות מקשרין ומעלין הכל לשרשו וע"ש זה נקרא קרבן כידוע. והוא כפר בזה ואמר שהוא הולך למות כי לא האמין בחים נצחים. כי יעקב בחי' כלל ישראל מאמינים שעיקר החים הוא לעתיד שנזכה לחיים נצחיים ע"י התורה והמצוות שעי"ז מקשרין הכל לשרשו שהוא עיקר החים לנצח. אבל עשו לא האמין בזה ואמר שהולך למות מיתה עולמית ולמה זה לי בכורה שהוא בחי' השכל בחי' עבודת הקרבנות לקשר הכל לשרשו. כי כפר בזה מחמת תאוות לבו כי לא יחפוץ כסיל בתבונה, וע"כ אמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי כדי שלא ישאר לעשו שום אחיזה בקדושת השכל. ואז זכה יעקב לבכורהשהוא השכל. ואח"כ לקח מנו גם הברכה וע"כ חרה לעשו מאד ואמר הכי קרא שמו יעקב וכ' את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. כי עשו סברשהוא מכר הבכורה ליעקב שהואהשכל והוא יקח לעצמו הברכה בגשמיות שהוא כל העשירות ואכילה ושתיה. אבל באמת הכל שייך ליעקב כי עיקר חיות של כל העשירות וכל הדברים שבעולם הוא רק מהשכל והחכמה ומאחר שיעקב זכה להחכמה שהיא עיקר החיות בוודאי מגיע לו ממילא גם הברכות והעשירות וכל טוב בגשמיות כי הסוס טפל לרוכב, וע"כ באמת אמר יצחק גם ברוך יהי' וכשפרש"י שם שהיה יצחק חרד וכו' עד שאמר לו עשו שלקח ממנו הבכורה אז מאר א"כ כדין ברכתי אותו גם ברוך יהיה, היינו כי מאחר שכבר לקח ממנו הבכורה שהיא השכל בוודא ימגיע לו גם כל הברכות בגשמיות כי הגשמיות טפל ובטל אל הרוחניות שהוא החיות של כל דבר וכנ"ל: ואז ברח יעקב אל לבן ליקח אשה משם ושמר את צאנו בשביל זה. כי יעקב אחר שזכה אל הבכורה והברכה אבל ראה שעדיין הוא מלחמה גדולה לקשר שניהם יחדיו תמיד שיקשר תייד החיצוניות אל הפנימיות, וע"כ הלך תחלה לבי תשם ועבר ועסקשם בתורהי"ד שנה כי עיקר ההתקשרות ע"י התורה כנ". וכשיצא משם פגע במקום ההוא שהוא מקום הבית המקדש ששם עולין כל הקרבנות, שמעלין כל הדברים שבעולם לשרשן, ושם עיקר התקשרות ועליית כל הדברים לשרשן כידוע. וע"כ ראה שם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, היינו שראה שהאדם וכל התלוי בו ונלוה אליו הכל בבחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. כי כל דבר יש לו שורש למעלה ואע"פ שבכאן הדבר מוצב ארצה כי מלובש בארציות וגשמיות אבל ראשו מגיע השמיה כי איש בו חמכה ושכל שהוא בחי' ראש שמגיע עד לשמים למעלה למעלה וצריכין לקשר הכל לשרשו. וע"כ הובטח אזעל השמירה כ"ש והנה אנכי עמך ושמרתיך וכנ"ל, כי שם עיקר השמירה כשצריכן לקשר החיצוניות אל הפנימיות וכנ"ל. ואז הלך לבית לבן ונעשה שומר דיקא כי ע"י השמירה ששמר כראוי בתכלית השלימות עי"ז תיקן בחי' מדת השמירה בשרשה, היינו שזכה לשמרו כל חפצי העולם מאחיזת החיצונים, רק לקשר כל החיצוניות אל הפנימיות וכנ"ל. ועי"ז זכה לזווגו כ"ש ובאשה שמר כי היא בבחי' שמור כנ"ל כי שם עיקר השמירה כנ"ל:
[Laws of Deposits and the Four Guardians]
אות כ וע"כ שלח יעקב לעשו כה אמר וכו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה ודרז"ל ותרי"ג מצוות שמרתי ויהי לי שור וחמור צאן וכו' היינו ששלח לעשו שאין לו עוד כח לקטרג עליו כי כבר קיים כל התורה כולה בעת השמירה כששמר צאן לבן וקשר כל החיצוניות אל הפנימיות ועי"ז ויהי לי שור וחמור וכו' ויהי לי דייקא כי עיקב הוא בעצמו השכל כנ"ל היינו שקשר הכל אליו לבחי' השכל שהוא בחי' יעקב. ומאחר שזכה לזה בשלימות לקשר כל הדברים לשרשו שוב אין לו להתרעם ולקטרג עלי ווכמבואר שם בהתורה הנ"ל שע"י התורה נתעלה החן והחשיבות אצל הכל וכו'. וזהו ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, חן דייקא כי ע"י התורה שעי"ז מקשרין הכל אל השכל ונתחבר החי"ת עם הנו"ן נעשה בחי' חן ואז עיקר החן והחשיבות אצל ישראל וכולם בטלים אליהם. וזוה שאמר לו ג"כ אז כשפגע בו, הילדים אשר חנן וכו' כי אז דייקא הודיע לו שהילדים שלו שהם כלל ישראל המשיך בבחי' חן כי הם יקשרו הכל לשרשן ע"כ אין לו שום כח עליהם וכנ"ל:
Halacha 4 — Part D (§§18–24)
אות כא וזה בחי' פרה אדומה שנסמכה למחלוקת קרח. ואיתא בפסיקתא למה נסמכה פ' פרה אחר מחלוקת קרח וכו' והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרהגדולה על ישראל כמובא בילקוט הראובני ע"ש. כי פרהאדומה מעשיה בחוץ. וע"כ היאמטהרת מטומאת מת כי המת מטמא בטומאה חמורה מאד מחמת שנעשה פירוד בין הפנימיות והחיצוניות שזה עיקר המיתה ואז נאחזים החיצונים מאד שהם סטרא דמסאבא. וע"כ עקיר הטהרה ע" יפרה אדומה שמעשיה בחוץ דייקא שהיא מטהרת כל מקומוחת החיצונים ומגרשת אחיזתם משם עד שיש לה כח לטהר מטומאת מת. וע"כ באמת מצוות פרה אדומה היא פליאה גדולה כ"ש זאת חקת התורהחקה חקקתי וכו' ועליה נאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני:
§18
כי באמת ענין זה לקשר החיצוניות אל הפנימיות דהיינו להסתכל בכל דבר על השכל האמת שיש בו ולהתקרב ע"י כל הדברים להשי"ת, זה הענין הואגבוה ונעלם מאד מבני אדם וא"א לזכות לזה כ"א ע"י התורה הק' אשר על ידה מכניעין היצה"ר ומגבירין היצה"ט על היצה"ר שעי"ז מתגבר בחי' מלכות דקדושה שהיא בחי' הצמצום שעי"ז דייקא יכולין להשיג השכל הנ"ל. וכל אחד כפי מה שמשבר תאוות לבו כמו כן זוכה לזה השכל, ואפילו מי שמשבר התאוות צריך ליזהר שיהיה לו צמצום בשכלו שלא יהרוס הגבול להסתכל במה שאין לו רשות, מכ"ש מי שמשוקע עדיין בתאוות שצריך בוודאי לצמצם שכלו שלא יהרוס לידע יותר מהראוי לו לפי מדריגתו. ע"כ עיקר החכמה והשכל האמת הוא האמונה שהיא כלל התורה כ"ש כל מצוותיך אמונה, הינו שצריכים להתנהג בכל דבר ע"פ התורה הקודשה וכשמסתכל באיזהדבר ידע ויאמין באמונה שלימה שבוודאי יש בזה הדבר שכל גדול ויכולין להכיר בזה הדבר גדולת הבורא יתב' ולהתקרב עי"ז להשי"ת. ואם יזכה לידע ולהבין בזה איזה שכל הנוגע לעבודת השי"ת מה טוב, ואם לאו יצמצם שכלו ויסמוך על אמונה עד שיזכה שיזכך גופו כראוי אז יזכה להבין כראוי לו. אבל עכ"פ אפילו כל זמן שאינו מבין היטב השכל שיש בכל דבר, הוא מאמין באמונהשבאמת יש בו חכמה ושכל גדול כי כולם בחכמה עשית והכל בשביל להתקרב עי"ז להשי"ת ולהכיר אות ויתב' עי"ז כ"ש כל פעם ה' למענהו וכו'. כי זה עיקר הבחירה מהשאי ןמבינים ורואים החכמה והשכל שהוא החיות אלקות שיש בכל דבר. כיאם היו הכל רואין זאת עין בעין בוודאי לא היה שום בחירה כי בוודאי היו הכל בוחרין בחכמה ושכל שהוא עיקר עצם הטוב והנעימות של כל דבר אשר אין למעלה ממנו, ומי פתי יסור להשליך נעימות מתוק כזה ולהמשיך אחר עכירת וגשמיות עב. אך מחמת שהש"י בחכמתו העלים מהעולם החכמה שיש בכל דבר וא"א להשיגו כ"א ע"י עבודה ויגיעה רבה בתורה ומצוות, וגם אח"כ א"א להשיג בזה העולם עד התכלית האחרון כ"א לעתיד לבא שתמלא הארת דעה וכו' וכ"ש (קהלת) גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, ופרש"י העלם חסר כתיב לשון העלם שהעליםמהבריות וכו' וזהו מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, היינו שנשיג כל דבר מראשו ועדסופו שוהוא פנימיות שהוא השכל שיש בו שהוא בחי' ראש בחי' וראשו מגיע השמימה, שנשיג אותו עד סופו שהוא חיצוניותו וגשמיותו, להשיג הכל איך מקושרים ומיוחדים יחד. כי זה א"א להשיג בזה העולם כ"א ע"י יגיעה גדולה בתורה ומצוות וגם אח"כ א"א להשיג בשלימות עד לעתיד אחר התחיה בעת הקיבול שכר שאז נשיג ונדע כל מה שנעשה בזה העולם וכל מה שכיוון השי"ת בבריאת העולם וכל אשר בו ובהנהגתו כל ימי עולם מראש ועד סוף. וע"כ מחמת שעתה א"א להשיג ולהבין השכל שיש בכל דבר, ע"כ יש כח הבחירה. וישראל קדושים מאמינים במשה רבינו ובתורתו ובכל הצמדיקים שאחריו והולכים בדרכיהם ומאמינים שבכל דבר יש בו פנימיות חיות אלקות שהוא השכל שיש בכל דבר שהוא תכליתו, ומתנהגים בכל דבר ע"פ התורה ועי"ז מקשרים החיצוניות אל הפנימיות ע"י האמונה שהיא עיקר השכל, עד שנמצאים צדיקים שמשיגין בזה השגות גדולות, וגם הם מצמצמין שכלם שלא להרוס הגבול יותר מדאי כנ"ל כי עיקר התיקון ע"י הצמצום. כי גם הרשעים והמחקרים רוצים להתבונן ולהסתכל על השכל שי שבכל דבר אבל אין להם צמצום בשכלם ועושים מעשה זמרי ומבקשים חכמה ושכל כפנחס, שעושים מעשה בהמה ממש ומשוקעים בכל התאוות מאד ורוצים לחקור חקירות בכל דבר ולהבין כל דבר לעומקו ומחמת זה נבוכו מאד בכמה דעות זרות ואפיקורסות גדול. אבל לא באלה חלק יעקב וכנ"ל. וע"כ ישראל שנקראים כולם צדיקים הם במיתתן קרויים חיים כשרז"ל צדייקם במיתתן קרויים חיים כשרז"ל צדיקים במיתתן קרויים חים כי כל עבודתינו ויגיעתינו הואבשביל התכלית שהוא לאחר המיתה כשנזכה לקום בתחיית המתים שאז יהיה עיקר הקיבול שכר כ"ש היםו לעשותם ולמחר וכו' כיאז נשיג בשלימות כל מה שעבר בזה העולם וכו' ואז נדע ונבין היטב השכל של כל דבר שזה יהיה הקיבול שכר. וע"כ ישראל חיים לעולם כי הם מקשרים החיצוניות אל הפנימיות תמיד ע"י התורהשהיא האמונה שזהעיקר החיים כי עיקר החיים הוא התחברות החיצוניות עם הפנימיות שהם בחי' הגוף ונפש וכנ"ל. כי אנו מאמינים שאפילו לאחר מיתה שאז הפנימיות נפרד מהחיצוניות דהיינו הנפש מהגוף שזה עיקר המיתה, אין הפירוד פירוד גמור לעולם ח"ו רק הוא לפי שעשה עד זמן התחחיה, וגם בעת המיתה קודם התחיה נשאר בהגוף קיסטא דחיותא כ"ש בזהו"ק. אדרבא עיקר חיבור הפנימיות עם החיצוניות דהיינו הנפש עם הגוף הוא דייקא ע"י המיתה וע"כ טוב מאד זה המות כשרז"ל, כי המיתה לישראל הכשרם הוא רק כמו שינה שעי"ז נתחדש הנפש ונתחזק יותר בבחי' חדשים לבקרים וכו', כמ וכן היא המיתה שמחמת חטא אדה,ר א"א להשיג התכלית בשלימות בזה הגוף כ"א ע"י המיתה שאז ישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב וכו' ואז ידדכך הגוף בעפר והנשמה תתחדש למעל. עד שאחר התחיה יקום בגוף ונפש זך שיהיו מחוברים לעולם ואזיקבלו שכרם בשלימות ואז יהיה עיקר החיים שהם חיים נצחים ואז נשיג חיבור החיצוניות עם הפנימיות בשלימות שזהעיקר החיים של כל דבר. אבל מחמת שבשעת המיתה מתרחקת הנשמה מהגוף ואין נשאר חיות בהגוף כ"א בתכלית המיעוט בהעלם גדול מאד, ע"כ נאחז בהמת סטרא דמסאבא מאד כיכל מה שהפנימיות קרוב ומקושר יותר להחיצוניות כמו כן נתגרשין מהחיצוניות כל סטרא דמסאבא כי בהפנימיותאין להם אחיזה, ע"כ המת שנתרחק ממנו מאד הפנימיות ע"כ מטמא בטומאה חמורה מאד. אבל אעפ"כ אנו מאמינים שגם בהמת יש בו חיבור בהעולם גדול עם הפנימיות כי נשאר בו קיסטא דחיותא אשר דייקא עי"ז יזכה לחיים אמתיים אח"כ לאחר התחיה וכנ"ל. ועל זה מרמזת מצוות פרה אדומה שהיא חקה גדולה וא"א להשיגה, אבל עכ"פ ע"י המצוה הזאת של פרה אדומה אנו רואין שאפשר להטהר אפילו מטומאת מת כי אפר פרה מטהרת מזה כי הפרה מעשיה בחוץ ויש לה כח לירד לתוך עומק מקומות אחיזת החיצונים ולגרש אחיזת םמשם עד שמקשרת גם תכלית החיצוניות אל הפנימיות ועי"ז מטהרת מטומאת מת שנמשך רק מהתרחקות הפנימיות מהחיצוניות וכנ"ל:
And when one merits to have garments from the souls of Israel that he brought close to His service, blessed be He — there is no greater honor than this. For they are exceedingly precious garments, for the souls of Israel are very lofty, as is known, and he merits to make garments for himself from them. And as it is taught in the Zohar, the great honor that accrues to one who brings the distant close to Him, blessed be He. And this is the aspect of: “Strength and splendor are her clothing” (Mishlei 31:25), etc. — that one merits beautiful and strong garments. And this is through: “She opens her mouth with wisdom, and a Torah of chesed is on her tongue” (Mishlei 31:26). That is, one who brings people back in teshuvah. For this is the aspect of “Torah of chesed” — which is one who learns Torah in order to teach it, as Rabbeinu, may his light shine, wrote in the teaching on drawing peace into the world (siman 14).
אות כב וקרח במחלוקתו פגם בכל זה כי חלק על משה שהוא כלל התורה ועי"ז חלק הפנימיות מהחיצוניות. וזה בחי' ויקח קרח ות"א ואתפליג קרח שחלק והבדיל בין הפנימיות והחיצוניות כי כפר בעיקר ולא האמין שיכולין לקשר החיצוניות אל הפנימיות ע"י התורה והמצוות, וכל זה מחמת תאוות לבו מחמת גסותו וגאוותו שרדף אחרי הכבוד ומחמת זה הרס הגבול והצמצום והניח דעתו לחקור בטעמי מצוות התורה, ושאל חקירות וקשיות שאסור לחקור בהם כי הם חוקות התורה שא"א להשיג בהם טעם בזה העולם כי פגם בעצמצום של המוחין, שזה היה הוא דייקא צריךם לתקן כי קחר היה לוי ולוי הוא בחי' צמצום בחי' דין, ובשביל זה גלח משה את כל הלוים ע"פ הדיבור, כדי לבטל השערות שהם תוקפא דדינא מאד הנאחז בסטרא דלוייאי. כי מחמת פגם העגל היה אחיזה להס"א ועיקר אחיזתם בהשערות שיונקים מבחי' דין וצמצום שהוא בחי' סטרא דליוואי. וע"כ הוכרח לגלח כל שערותיהם כדי לבטל אחיזתם של הסט"א כדי שישארו הלוים רק בבחי' הצמצום הקדוש בלי אחיזת הסט"א שזה הצמצום הוא תיקון גדול. כי א"א להשיג השכל האמ תבחי' כהן כ"א ע"י הצמצום הזה. וע"כ היה קרח צריך להכניע א"ע מאד להארן הכהן ובניו ואז היה נכלל הצמצום עם השכל בבחי' ח"ן הנ"ל בהתורה הנ"ל שעי"ז נתתקן הכל. אבל קרח מחמת תאוות הכבוד פגם בכל זה וחלק על משה ואהרן ורצה להיות כןה ופגם בהצמצום כי רצה להשיג השכל בלי צמצום ועי"ז הרס שכלו לגמרי ויצא לחוץ וחלק על כל התורה, וחלק הפנימיות מהחיצוניות מאחר שלא האמין בהתורה וכנ"ל. ע"כ היה עונשו שפצתה הארץ את פיה ובלעה אותם חיים שאולה. כיכך ראוי לו כי הראו לו מה שפגם שרצה לחלוק החיצוניות מהפנימיות ואז בחייו קרוי מת בבחי' רשעים בחייהם קרויים מתים. ומאחר שקרח הוא הראשון שחלק כ"כ על משה וחלק כ"כ החיצוניות מהפנימיות, ע"כ תיכף ומיד חטפה אותו הארת ובלעה אותו בחייו למטה למקום הראוי לו לבחי' תכלי תהחיצוניות שהוא בתחתיות הארת בשאול תחתיות. כי שמים וארץ הם בחי' פנימיות וחיצוניות וע"כ האדם הולך בקומה זקופה בין השמים ובין הארץ כיהוא סולם מוצב ארצה בבחי' חיצוניות כי מלובש בגוף, אבל ראשו מגיע השמימה שהוא השכל שהוא בחי' עליונות הדבר בחי' פנימיו. כי האדם צריך לקשר הכל לשרשו ואזי הוא חי לועלם. אבל קרח שחלק כ"כ והפריד בין הפנימיות והחיצוניות בין שמים לארץ ע"כ פצתה הארץ את פיה ובלעה אותו בחיים מיד כי שם מקומ וכי שם הוא תכלית הגשמיות והחיצוניות:
And this is the reason that “in order that your days be multiplied,” etc., is juxtaposed to the verse “and you shall write them upon the doorposts [mezuzos],” etc. (Devarim 11:20–21). For through the mezuzah, life and length of days are drawn, as our Sages of blessed memory expounded: “Mezuzos — zaz maves [death departs].” For the essential life is through connecting the thing to its root, which is the wisdom — which is its vitality and its internality, as it is written: “Wisdom gives life” (Koheles 7:12).
אות כג ועתה מקושר יפה מאד פק חוקת לפ' קרח וכמובא בפסיקתא הנ"ל שאמר קרח לא די שהוציא אותי מכלל הכהונה ומתנו תאלא שגילח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער הריב והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרה גדולה על ישראל עכ"ל ע"ש. היינו כנ"ל כי פרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, זהו היפך טעות קרח שחלק הפנימיות מהחיצוניות כי ע"י מצוות פרה אנו רואין שאפילו בתכלית החיצוניות יכולין לירד ולקשר גם אותן המקומות להשי"ת וכנ"ל:
Therefore, through the mezuzah that is affixed at the entrance of the house — through which one can bring from outside to inside and connect everything to the wisdom, as above — through this, life is certainly drawn. For from there is the essential life, as above. And this is what our Sages of blessed memory said regarding the principle that women are obligated in the mitzvah of mezuzah, for it is written “in order that your days be multiplied” — “do men need life and women do not need life?!” — said in wonderment.
כי פרה אדומה היא בחי' תכלית הצמצום שהוא בחי' תוקף האדמימיות שהוא תוקף הדין בחי' תכלית הצמצום. אבל בכח המצוה הזאת היה כח להכהן שימתיק גם זה הצמצום עד שדייקא ע"י הצמצום הזה בחי' עפרה שריפת החטאת עי"ז דייקא יחברו החיצוניות את הפנימיות עד שיטהרו מטומאת מת. וזה בחי' עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהגבוה שנתגאה כארז ישפיל א"ע כאזוב וכתולעת כשרז"ל. היינו שצריכין לצמצם את המוח ולבלי להתגאות לה יות חכם בעיניו שירצה להשיג הכל יותר משכלו רק יצמצם מוחו ויפשיל א"ע כאזוב וכתולעת ויסמ וך א,ע על אמונה, ועי"ז דייקא זוכין לטהר תכלית החיצוניות ולקשר החיצוניות אל הפנימיות שזה בחי' חיבור עפר שריפת החטאת שהוא בחי' תכלית הצמצום כנ"ל בפרט שנשרף באש שהוא בחי' תוקף הדין, ומחברין ונותנין אותו אל מים חיים שהם בחי' מימי החסדים, כי פנימיות וחיצוניות בשרשן נמשכין מחסד וגבורה כידוע. ועי"ז נטהרין מטומאת מת שעיקר טומאתו ע"י התרחקות הפנימיות מהחיצוניות שהוא הנפש מהגוף. כי אנו מאמינים שהמיתה היא טובה גדולה כי עי"ז נזכה לחבר החיצוניות אל הפנימיות שזה עיקר החיים לנצח וכנ"ל וזה בחי' ונתן עליו מים חיים חייים דייקא כי נטהרין מטומאת מת וזוכין חיים וכנ"ל:
And this is the aspect of middah k’negged middah [measure for measure]. For he repaired them and repaired the aspect of their garments, as above. Therefore, he merits precious garments, as above. And they are made from their very souls, as above. And this is the meaning of: the apitropos dresses from the assets of the orphans so that he should be honored.
על כל דבר פשע וכו' ישלם שנים לרעהו בחי' חיים שניים ישלם כי כפלים לתושיה כי כל ביתה לבוש שנים שנים:
And similarly, the entire passage of “Eishes chayil mi yimtza” [“A woman of valor, who can find?”] (Mishlei 31:10) speaks about this — about one who brings people close to His service, blessed be He. As it is written: “She rises while it is still night and gives provision to her household,” etc. (Mishlei 31:15), which our Sages of blessed memory explained as referring to one who teaches Torah to students — and so the entire passage, see there. And there it also speaks about the aspect of tikkun of the garments, as it is written: “She makes linen cloth and sells it” (Mishlei 31:24). That is, she makes beautiful garments for others, whom she brings close, as above. And through this: “Strength and splendor are her clothing,” as above. And this is the meaning of: so that his words should be heeded in the affairs of the orphans. For he needs to exert himself on their behalf in all their betterment and to plead on their behalf. For it is the way of the orphans that there are claims and disputes and demands against them. For those who had become distant from Him, blessed be He — when they are then brought close, there are great accusations and obstacles against them on account of the soiled garments with which they had clothed themselves, as Rabbeinu, may his light shine, wrote there. And the apitropos, who is their father, pleads on their behalf and fights their battle, in order to rescue them from all the accusations and to repair them. And this is the aspect of: “A guardian appointed by the father of the orphans — he does not take an oath. Appointed by the beis din — he takes an oath” (Gittin 52a). For there are two aspects in one who is appointed to be a guardian and a leader of Israel. For Rabbeinu, may his light shine, wrote (siman 6) that there are two kinds of kavod [honor]. There is kevod Elokim [the honor of G–d], and this is merited by one who flees from honor. And when one merits this honor, which is kevod Elokim, then it is forbidden to investigate his honor, for it is in the aspect of: “The honor of G–d is to conceal a matter” (Mishlei 25:2). But one who pursues honor does not merit anything except kevod melachim [the honor of kings], which is in the aspect of: “The honor of kings is to investigate a matter” (Mishlei 25:2). And then everyone investigates his honor, etc. — see there. And this is the aspect of the two kinds of guardians — which is the aspect of honor and governance to lead Israel. For there is one who receives his honor from Hashem, blessed be He, Himself, in the aspect of kevod Elokim mentioned above — that Hashem, blessed be He, Himself gives him the honor. And this is the aspect of: “Appointed by the father of the orphans” — that is, by Hashem, blessed be He, Himself, Who is the “Father of orphans,” etc. And then he is not to be made to take an oath, for the oath means that they investigate after him and make him swear whether he has concealed or caused damage in his guardianship. And this one who was appointed by the Father of orphans Himself — which is the aspect of kevod Elokim — it is forbidden to investigate his honor, as above. Therefore he does not take an oath, for it is forbidden to investigate after him, as above. As it is written: “Hashem said to me: ‘You are My son… Ask of Me and I will give’” (Tehillim 2:7–8), etc. — that is, that Hashem, blessed be He, Himself said that I should be king and ruler, as Rashi explained there. “And now, O kings, be wise” (Tehillim 2:10) — meaning: now be wise and think of a plan to nullify my honor, G–d forbid — for it is entirely impossible, for it is even forbidden to investigate this honor, as above. But there is the aspect of a guardian who was appointed by the beis din — the aspect of kevod melachim, where one receives his honor and his appointment through the beis din. That is, through din, in the aspect of: “the law of the kingdom is law” [dina d’malchusa dina]. And the honor itself adjudicates the judgment, as Rabbeinu, may his light shine, wrote elsewhere (siman 131). And since he has not yet merited the aspect of kevod Elokim — “the concealment of a matter” — therefore everyone investigates him, as above. For he is always on the balance, according to strict judgment, in the aspect of: “Scales of righteousness” [moznei tzedek], as Rabbeinu, of blessed memory, wrote. And therefore he must take an oath — that is, he must make clear that he conducts his honor and his guardianship in truth and faithfulness, for everyone investigates and inquires about him, as above. And this is what our Sages of blessed memory said: that he must take an oath, for he will not refrain from being a guardian on account of this, since he has the honor of being a guardian. For this one who is a guardian through the beis din — which is the aspect of kevod melachim, as above — he certainly desires the honor. For one depends on the other: because he pursues honor, through this he does not merit anything but kevod melachim, as above. And therefore they investigate after him and give him an oath. For he will not refrain [from serving] on account of this, since he desires the honor, as above. But the one appointed by the Father of orphans Himself does not take an oath, for it is forbidden to investigate after him, as above. For he flees from honor, and through this he merited the aspect of kevod Elokim — “the concealment of a matter,” as above.
אות כד וזה בחי' חכמות נשים בנתה בית זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח. כי כבר מבואר לעיל שעיקר בנין הבית צריך להיות בחכמה דהיינו לזכות ע"י הבית לקשר כל החיצוניות אל הפנימיות שזהו בח'י כלל כל התורה שמתחלת בבית דבראשית שהוא ראש בית וכנ"ל. ואז זוכין לחיים כי החכמה תחיה שזהו בחי' מצוות מזוה שהוא עיקר תיקון הבית ושמירתו שנאמר בו למען ירבו ימיכם וכו' שזהו בחי' ראה חיים עם האשה כי מחמת שהיא סמוכה לבחי' חיצוניות ע"כ שם צריכין ליזהר ביותר לראות להשמיך חכמה וחיים לשם דייקא וכמבואר למעלה כל זה. וזהו חכמות נשים בנתה ביתה, חכמות נשים הם דייקא ב ונין הבית על מכוונ כי שם דייקא צריכין ליזהר לקשר החיצוניות אל הפנימיות כדי לזכות לחים וכנ"ל שעי"ז עיקר בנין הבית ששם מכניסין ומקשרין כל החיצוניות אל הנפימיות שהוא בחי' בית וכנ"ל, וע"כ דרשו רזס"ל מקרא זה לענין מחלוקות של קרח כי מחלוקת של קרח שהיה ע"י אשרתו היה ההיפך ממש מבחי' בנין הבית כי ע"י מחלקותו רצה להפריד ח"ו ח"ו הפנימיות מהחיצוניות וכנ"ל, וע"כ נאמר על אשתו שגרמה כל זה ואולת בידיה תהרסנו כי היא דייקא גרמה בחי' הריסת הבית וכנ"ל. אבל אשתו של און בן פלת שהצילה בעלה מהמחלוקת ע"כ נאמר עליה חכמות נשים בנתה ביתה, בנתה ביתה דייקא כי בנין הבית הוא היפך המחלוקת וכנ"ל וזהו בחי' שלום בית:
That is, the essential life is the connection of body and soul. And therefore, the essential life is truly when one connects the externality to the internality — which are the aspects of body and soul — and this is the aspect of the mezuzah, as above. And through this is the essential guarding, as above. And therefore Shamor is the aspect of the female [nukvah], the aspect of Malchus, as above. For there is the essential guarding — for there one must guard oneself especially from the hold of the external forces, which are the sitra d’mosa [side of death]. For they are the world of separation [alma d’fairuda], who want to separate the internality from the externality — which are the aspects of body and soul.
Loading comments…