שומר שכר ב
ליקוטי הלכות - Likutay Halachos
אות א ובו יתבאר ענין חנוכה:
text-align: center;
ע"פ התורה ואת העורבים צויתי לכלכלך בלק"ת (סי' ד) ע,ש כל הענין. והכלל בקיצוןר שע"י צדקה זוכין להכניע מצח הנחש שהוא שורש חכמת הטבע שיונק מזקני הדור שאי ןבהם שלימות. כי עיקר הזקנה הוא להוסיף, בכל יום ויום אור קדושה ודעת שכל יום ויום שבא אח"כ יאיר ביותר בעבודת ה' אבל כשאין מוסיפין אור קדושה ודעת בכל יום אזי אפילו כשמזקין נקרא קצר ימים. ומזקנים כרלו שאין בהם שלימות מהם יונק מצח הנחש שורש חכמת הטבע. וע"י צדקה מבטלין יניקת מצח הנחש שורש חכמת הטבע, ואזי נתגלה מצח הרצון שיונק מזקנים שבקדושה בחי' זקן ונשוא פנים כמבואר שם, ואזי נתגלה ונהשמע קול הקריאה של הימים טובים מקראי קודש שקוראין ומגלין את הרצון ע"ש. וע"י התגלות הרצון שנתגלה שהכל ברצונ ית' ואין שום חיוב הטבע כלל עי"ז נעשה יראה והיראה היא כלי לקבל השפעת החסד ששופע תמיד. ואזי כששופע חסדו עלינו אזי אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה ומו"מ בשביל פרנסה כי נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם ואתם כהני ה' תקראו וכו' ע,ש. נמצא שזוכין ע"י צדקה שאין צריכן לבלות זמן על שום עסק ומלאכה ומו"מ בשביל פרנסה ויכולין לעסוק בעבודת ה' תמיד. וע"י צדקה זוכין להרחיב כל הפתחים של כל ההתחלות, כי כל ההתחלות קשות כי בשעת ההתחלה צריכין לעשות פתח מחדש ע"ש. וע"י צדקה מרחיבין כל הפתחים שצריכין לעשות פתח מדחש ע"ש. וע"י צדקה מרחיבין כל הפתחים שצריכין לעשות בשעת ההתחלה בבחי' פתח תפתח ע"ש כל זה באר היטב:
And therefore after the seventh day of Pesach specifically, chametz is permitted. For we have already explained that the essential prohibition of chametz is because the air of the world has not yet been clarified from the voice of melody of the Sitra Achra, as above. And therefore, after the seventh day of Pesach, when the Sea split and they merited the voice of Shiras HaYam — through which the air of the world was clarified and purified, through the voice of holy song and melody being clarified from the voice of melody of the Sitra Achra — therefore, then certainly chametz is permitted, since the air of the world has already been clarified and purified through Shiras HaYam, as above.
אות ב וזה בחי' חנוכה כי עיקר חנוכה הוא להכניע מלכות יון הרשעה שעמדה על ישראל להשכיחם תורתם וכו' כי מלכות יון הרשעה הם בי' חכמי הטבע שכל חכמתם נקראת חכמת יון והם רצו להתגבר על ישראל לבטל התורה ח"ו ולהגביר חכמת הטבע בעולם ח"ו. כי כל התורה הוא בחי' אמונת הרצון שאנו מאמינים שהכל ברצונו ית' שזהו יסוד כל התורה כולה כידוע והם רצו לבטל אמונת הרצון ח"ו כלליות התורה ולהמשיך ח"ו חכמת הטבע. וע"כ אנו צריכין בכל דור ודור בכל שנה ושנה להכניע מלכות יון הרשעה היינו חכמת הטבע בימי חנוכה הקדושים הללו. ועיקר הכנעת חכמת הטבע והתגברות התגלות הרצון הוא ע"י המקשרין כל הרצונות לשורש הרצון שהוא בחי' מצח הרצון שמתגבר ע"י זקני הדור שבקדושה כנ"ל, ועיקר הזקנה דקדושה הוא בחי' זקן זה קנה חכמה דהיינו להוסיף בכל יום אור קדושה ודעת כי כך צריך האדם לנהוג כל ימי חיו שכל יום ויום שהוא מזקיןיותר יאיר ביותר בעבודת ה' ובכל יום ויום מימי חייו שבא אח"כ יוסיף בו אור קודשה ודעת ביותר. וזה עיקר הזקנה דקדושה שעי"ז מתגבר הרצון בבחי' זקן ונשוא פנים. וזה בח'י הדלקת נר חנוכה כי השמן של נר חנוכה זהו בחי' אור הדעת בחי' שמן משחת קודש שממשיכין אור הדעת בכל יום ויום, ובכל יום ויום מוסיף והולך כי נר חנוכה מוסיף והולך כי כל יום ויום שבא אח"כ צריך שיאיר ביותר כנ"ל שזהו עיקר הזקנה דקדושה כנ"ל. וזהו בח'י השמן של נר חנוכה בבחי' כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וכו' ועי"ז נתגלה הרצון ונכנע חכמת הטבע בחי' חכמת יון שזהו עיקר בחי' חנוכה כנ"ל:
color: #4a2000;
אות ג וזה בח'י שמונת ימי חנוכה כי צריכין שכל השבעה ימים שהם בחי' שבעת ימי הבניןשבעת ימ יבראשית כולם יאירו מיום השמיני שהוא בחי' עוה,ב שהוא למעלה מהזמן שהוא בחי' יום שכולו ארוך וטוב ששם עיקר הזקנה דקדשוה שזהו בחי' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה שהם עיקר הזקנה כי שבעים שנה הם בחי' שבעת ימי הבנין שהם ועיקר הזקנה הוא למעלה משבעים שנה שהוא בחי' יום השמיני שהואבחי' ואם בגבורות שמונים שנה ומשם עיקר הזקנה כי שם הוא בחי' אריכות ימים ושנים כי הוא בי' עוה"ב יום שכולו ארוך. וע"כ משה רבינו שהוא עיקר התגלות הרצון כי הוא גילהשהכל ברצונו ית' ע"י כל האותות והמופתים שעשה לעיני פרעה וכו' ביציאת מצרים וקריעת י"ס ומתן תורה, ע"כ משה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה שזהו בחי' ואם בגבורות שמונים שנה שזהו עיקר הזקנה שעי"ז התגלות הרצןו כנ"ל וע"כ נסתלק משה בשבת במנחה בעת רצון שברצונות רעווא דרעווין כידוע וכמבואר בהתורה הנ"ל כי עיקר התגלות הרצון על ידו כי הוא בחי' זקן שבקדושה וכו'. וזהו בחי' ח' ימים חנוכה שבהם ממשיכין אור הזקנים שבקדושה ע"י השמן של חנוכה בחי' כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וכו' כנ"ל:
margin-bottom: 4px;
אות ד וזהו בחי' הצדקה של חנוכה שנוהגין כל ישראל להרבות בצדקה בחנוכה כי ע"י הצדקה מכיניען מצח הנחש שיונק מזקני הדור שאין בהם שלימות כנ"ל שלא יתגבר מצח הנחש כנגד המצח הרצון ח"ו שזה נעשה רק ע"י צדקה כמבואר היטב בהתורה הנ"ל. נמצא שעיקר הכנעת מצח הנחש שרש חכמת הבטע הוא ע"י צדקהנ ע"כ מרבין בצדקה בחנוכה כדי להכניע מצח הנחש שיונק מזקני הדור שאין בהם שלימות, ולהגביר שורש הרצון שמתגבר על ידי זקנים שבקדושה שמוסיפין אור ודעת בכל יום ויום שמזקינים שזהו בחי' נר חנוכה בחי' נר חנוכה מוסיף והולך וכו':
letter-spacing: 0.03em;
וע"י הצדקה מרחיבין הפתחים של כל ההתחתות ויכולין להתחיל בעבודת ה' וע,כ נקרא חנוכה לשון חנוך בחי' חנוך לנער על פי דרכו כי אז יכולין להתחנך להתחיל בעבודת ה' כי צדקההיא ההתחלה של כל ההתחלות כ"ש שם ע"ש:
For on the first night of Pesach, even though they merited the song then, as it is written: “And the song shall be for you,” etc. — through which was the essential redemption, as above — nevertheless, that song is not called by their name. For then they recited the Hallel, which encompasses the past, the future, and the days of Mashiach, etc., as our Sages of blessed memory said (in Pesachim). For then they did not merit the song of themselves. Rather, through the kindnesses of Hashem, He shone upon them a great light, and through this He drew upon them the power of the song of the future, which will be revealed in the days of Mashiach Tzidkainu — who is the aspect of David, who is “the pleasant singer of Israel” (Shmuel II 23:1), which is the aspect of the complete Hallel that is called by the name of David. And therefore we need to guard ourselves very much from chametz and to eat matzah, since they did not merit to clarify the voice by themselves, as above.
אות ה וזהו בחי' חנוכה. שנקרא ע"ש חנוכת הבית המקדש. כי עיקר התגלות הצרוןל הוא על ידי שלש רגלים שקוראים ומגלים את הרצון. ועיקר קדושת הג' רגלים הוא בביהמ"ק ששם היו צריכן לעלות ברגל. כ"ש שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך וכו' כי שם בביהמ"ק היו כל הקרבנות שבכולם נאמר לרצון. וזוה בחי' כהנים בעבודתן ולווים בדוכנם וישראל במעמדן, כהנים ולווים זהבחי' אור החסד שמקבלין ע"י היראה שזהו בחי' כי פרח מטה אהרן לבית לוי כ"ש שם, וכ"ש נעשה ע"י התגלות הרצון שנתגלה ע"י ישראל במעמדן שהיו עוסקין בתורה במעשה בראשית ובפ' האזינו שהוא בחי' התגלות הרצון שמגלין שהש"י ברא הכל ברצונו בששת ימי בראשית שזהו בחי' מעשה בראשית שהיו קורין אנשי המעמד וכן פ' האזינו מדברת ג"כ העיקר מאמונה שהכל ברצונו ית' כמו שמוכחים שם זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וכו' וסיים שם ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחי' וכו' ואין מידי מציל, היינו שהכל ברצונו ית' אם למות אם לחיים וכו'. וזהו בחי' האבן שתי' שהיה בבימה,ק שהוא ק"ק שמשם עיקר קדושת הביהמ"ק שהוא ק"ק שמשם עיקר קדושת הביהמ"ק. כי האבן שתי' ק"ק הוא בחי' רצןו שברצונות רעוא דרעווין ששם מקשרין כל הצרונות כי זהו בחי' מה שלקח יעקב אבני המקום וישם מראשותיו ונכללו כולם באבן א' בהאבן שתי' כי אבן הוא בחי' רצון בחי' אבן שלימה רצונו (משלי) היינו שלחק כל הרצונות שהם בחי' אבנים כנ"ל וכללם כולם בהאבן שתי' שהוא בחי' רצון שברצונות כי יעקב הוא בחי' אור הרצון שהוא בחי' זקן ונשוא פנים בחי' מבקשי פניך יעקב בחי' והדרת פני זקן בחי' שופרי' דיעקב. וע"כ כשהקיץ יעקב משנתו ונדר יעקב נדר ועיקר הנדר הי' והאבן הזאת וכו' יהי' בית אלקים וכו' אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, היינו שנדר לתת צדקה כי עיקר התגלות הרצון שזהו עיקר קדושת האבן שתי' קדושת הביהמ"ק הוא ע, יצדקה כנ"ל. נמצא שעיקר הרצון נתגלה בביהמ"ק ששם עליית כל התפילות שהם התגלות הרצון כי התפלה היא היפך הטבע כי הטבע מחייב כך והתפילה משנה הטבע ומגלה שהכל ברצונו ית' כ"ש רבינו ז"ל במ"א (סי' וע"כ היו בביהמ"ק כמה נסים תמיד כשרז"ל (אבות פ"ה) עשרה נסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק כי הנסים הם היפך הטבע בח'י התגלות הרצון וכנ"ל. וע"כ הביהמ"ק הוא מקום היראה כ"ש מה נורא המקום הזה וכו' כי עיקר היראה נעשה ע"י התגלות הרצון כנ"ל. וזהו בחי' חנוכה בחי' חנוכת הביהמ"ק כי אז ממשיכןי הארת הרצןו ומכנייען חכמת הטבע כנ"ל שעי"ז מחנכין הביהמ"ק כי עיקר המשכת הקדושה להביהמ"ק הוא ע"י התגלות הרצון שנתגלה על ידי הזקנים שבקדושה שמוסיפין אור קדושה בכל יום ויםו שמזקנים שזהו בחי' נר חנוכה כנ"ל:
h2.sub-title {
וע"כ היה הנס של חנוכה ע"י כהנים זהו בחי' ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו וכו' שזהו נעשהע"י צדקה שעי"ז נתגלה הרצון שזהו בחי' חנוכה כנ"ל:
But through their subsequently counting Sefiras HaOmer for six days, through this they began to purify themselves. And then they merited Shiras HaYam, which is called by their name — in the name of Moshe and Bnai Yisrael. For they themselves merited to sing this song. And through this they merited to purify and refine the air, as above. And therefore then chametz was permitted, as above.
אות ו וזהו בחי' נר חנוכה סמוך לפתח, הפתח זהו בחי' צדקה שמרחבת כל הפתחים בבחי' פתח תפתח ועי"ז עיקר הארת הרצון ע"י הזקנים שבקדושה שזהו בחי' נר חנוכה כנ"ל כי ע"י צדקה נכנע מצח הנחש שיונק מזקני הדור שאין בהם שלימות ואז נתגלה הארת הזקנים שבקדושה שעל ידם נתגלה הרצןו כנ"ל וזהו בחי' נר חנוכה סמוך לפתח כי הארת הזקנים שבקדושה שמגלין הרצון הוא ע"י צדקה שהיא בחי' פתח תפתח כנ"ל:
font-size: 1.15em;
אות ז וזהו בחי' השמן של חנוכה כי שמן הוא בחי' רצון כ"ש יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו וכשפרש"י על פסוק (ישעי' י) וחבל על מפני שמן, שמן ה חזקיהו המלך שהי' נוח לדורו כשמן היינו שהי' נח ומרוצה לדור כשמן נמצא ששמן הוא בי' רצון והתגלות הרצון הוא ע"י בחי' זקן שבקדושה כנ"ל שזהו בחי' כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן כי שם מתגלה הרצון בחי' שמן אצל הזקן שבקדושה. וזהו זקן אהרן זקן אהרן דייקא כי עיקר בחי' הכהונה בחי' אהרן הכהן נמשך ע"י הצרון שעי"ז נעשה יראה וע"י יראה נשפע החסד שהוא בחי' כהן בחי' ואתם כהנים ה' תקראו כנ"ל וע"כ בחנוכה שעיקרו להכניע חכמות יון שהוא חכמת הטבע ולגלות הרצון ע"כ מצוותו בשמן כנ"ל:
text-align: center;
(וע' בה' חנוכה הנכלל בה' כלי היין ה"א או' ח' שם מבואר גם כן ענין חנוכה ע"פ התורה הנ"ל אך א"א לביהמ"ד בלי חדוש):
And therefore they merited this after they counted the Sefirah for six days specifically — corresponding to the six orders of Mishnah, which are the totality of the Gemara. Through this they merited to draw upon themselves the aspect of the power of Torah sheb’al peh, which is the Gemara, which is encompassed within Sha"S Mishnah. Through which is the essential clarification of the voice of melody, as is explained in the Torah teaching mentioned above. And therefore then specifically they merited Shiras HaYam, which is holy melody, and then chametz was permitted, as above.
אות ח וזה בחי' דיני שומרים שחייבה התורה את השומר שכר בגניבה ואבידה, ומן האונסין הוא פטור אבל השואל חייב גם באונסין:
color: #7a4010;
כי זהו כלל גדול ומבואר בדברינו כ"פ שכל ההפסידות וההיזיקות נמשכין מן הקליפות שהם מזיקי עלמא וכל הקליפות ומזיקי עלמא נמשכין מן הכפירות ברצון כי כפירות ואפיקורסות היא שורש הס"א והקליפות כי היצה"ר נקרא אל אחר כפירות כמבואר במ"א. וע"כ עירק השמירה מכל ההיזיקות הוא ע"י אמונת הרצון כי כל מה שמאמין ביותר בבחי' הרצון שהכל ברצונו ית' ואין שום טבע כלל עי"ז נדחין הכפירות ונתבטלין כל הקליפות וכל מזיק עלמא הנמשכין מהם ועי"ז הוא נשמר מכל רע וע"כ מדת אמונה נקרא שמור כידוע כי עיקר השמירה הוא ע,י אמונה שהוא בחי' הרצון הנ"ל היינו להאמןי שהכל ברצונו ית' שעי"ז עיקר השמריה כנ"ל:
And therefore on Shavu’os, when the days of the Sefirah were completed and they merited to purify themselves completely and they received the Torah — which is comprised of Torah shebichsav and Torah sheb’al peh — therefore then it is a mitzvah to bring a korban from chametz specifically, which are the shtai halechem [two loaves], as it is written: “They shall be baked as chametz” (Vayikra 23:17). For then the holy voices were clarified to the ultimate completeness. This is the aspect of the voice of the shofar and all the voices that they saw and heard then, which are the aspect of the voice of holy melody, as it is written: “Play well with a teru’ah” (Tehillim 33:3). And as it is written: “G–d has ascended with a teru’ah; Hashem with the voice of the shofar. Sing to G–d, sing! Sing to our King, sing!” (Tehillim 47:6–7), etc.
אות ט וזה בחי' גניבה ואבידה ואונסין שיש חילוקי דיינם ביניהם לענין ש"ש ושואל כנ"ל כי שני מיני היזיקות אלו הבאים מפגם הרצון כנ"ל הם נמשכים ח"ו כפי הפגם ברצון:
margin-top: 0;
כי מבואר בהתורה הנ"ל שיש חילוק בין האפיקורסים כי שי אפיקורסים שנקראים בחי' חיות רעות שםה האפיקורסים להנאתם כי יש לםה הנאה מזה להחיזק דעת ושקר שלהם וכו'. אבל יש אפיקורס שהוא בבחי' מצח הנחש שהוא רשע וכופר בלי שום הנאה וכו'. ומאלו שני מיני אפיקורסים נמשכין שני מיני היזיקות שהם גניבה ואבידה ואונסין. כי יש אפיקורסים שנפלו לאפיקורסות שלהם ע"י כמה טעיות שהטעהו הבע"ד ע"י ריבוי תאוותיו שהלך מעודו אחרי שירורת לבו הרעולא התגבר לכבוש יצרו ולכפות תאוות, ומחמת ריבוי תאוותיו הלך ונתעה מדעה לדעה ומסברא לסברא עד שנפל ונתעה באפיקורסות גדול אבל באמת הכל מחמת תאוות העוה"ז כי האתוות הביאוהו לכפירות ואפיקורסות כדי שיוכל למלאות תאוותו הרעה כאשר רוב אפיקורסים נלכדו בכפירות שלהם רק עי"ז. וזה בחי' גניבה ואבידה כי כמו שהגנב בא במחתרת בהעלם והסתר וגונב ומזיק את הבעה"ב וכן האבידה בא בהיסח הדעת כמו כן אלו הכפירות באין ע"י גניבות הדעת של היצה"ר שגונב ומאבד את דעתו בכמה הטעיות ועקמימיות עד שנלכד במצודת האפיקורסות וע"כ מאפיקורסים כאלו יונקים באמת מזיקי עלמא הגורמים גניבות ואבידות כי משם שרשם כנ"ל ואלו האפיקורסים נקראים חיות רעות הכופרים ברצון, שהכנעתם ע"י החכם שבקדושה שמקשר כל הרצונות לשורש הרצון שהוא בחי' מצח הרצון בחי' רעוא דרעווין ששם נסתלק משה רבינו ע"ה וכו' ע"ש כמבואר בהתורה הנ"ל ע,ש. אבל יש אפיקורסיםשהם בבחי' מצח הנחש שהוא רשע ווכפר בלי שום הנאה שהם רוצין לכפור ח"ו בשורש הרצון וכו' והכנעתם ע"י צדקה כי ע"י צדקה מכניעין מצח הנחש שיונק מזקני הדור שאין בהם שלימות ומתגבר מצח הרצון שהוא בח'י זקנים שבקדושה וכו' ע"ש. ומאלו האפיקורסים להכעיס שהם בחי' מצח הנחש מהם נמשכין גזילות ורציחות שהם נקראים אונסין כי הוא כמו אנס ורוצח וגזלן שבא בחזקה ואונס בפרהסיא ומצח אשה זונה הי' לו בלי הכלם, כי הוא מכניס אפיקורסות באתגליא בלי בושה ובלי תאוות רק מעיז פניו ומצחו ככלב נגד בורא כל עולמים רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין רעווא דכל רעווין סתימא דכל סתימין, וע"כ מאלו האפיקורסים נמשכים בחיח' גזילות ורציחות שהם בחי' אונסין וכנ"ל.
Therefore the two loaves come — which are the aspect of the two Torahs, in writing and orally — from chametz specifically. For through the two Torahs, in writing and orally, through this is the essential tikkun and clarification of the voice. For the root of the voice is from the aspect of Torah shebichsav, which is the essential prophecy — for Moshe is the master of all the prophets, from where the voice proceeds. And Torah sheb’al peh, which is the completeness of Torah shebichsav, is the tikkun and clarification of the voice that goes out from Torah shebichsav, from the aspect of prophecy — so that the voice of the Sitra Achra should not take hold in it, G–d forbid, as above.
אות י וזהבחי' מכרית יוסף למצרים וכל המחלוקת שהי' בינו ובין אחיו. כיכל מניי מחלוקת נמשכין מפגם הרצון ע"י שאין מקשרין כל הרצונות לשורש הצרון כי באמת עיקר המחלוקת הוא מחלוקת היצה"ר שחולק על האדם ורוצה להורידו לשאול תחתיות ח"ו ועיקר היצה"ר הוא בחי' חקירות וכפירות שהוא בחי' חלק לבם כ"ש רבינו ז"ל במאמר ויסב אלקים (סי' סב) ע"ש, ומשם נמשכין כל המחלוקת שבעולם שכולם באים מבחי' מחלוקת היצה"ר ששרשו כפירות פגם הרצןו. כי באמת המחלוקת הוא פגם הרצון כי עיקר המחלוקת הוא בין הרצונות שזה רצונו כך וזה רצונו להיפך ומחמת זה נעשה מחלוקת ח"ו וכ"ז מחמת שאין מקשרין כל הרצונות לשורש הרצון שהוא בחי' רעוא דרעוין בחי' משה, כי שורש מחלוקת של הס"א שהם חכמי הטבע שכופרים ברצון שזה עיקר בחי' מחלוקת כנ"ל, שרשם ממחלוקת שבקדושה שהוא המחלוקת שבין הצדיקים האמתיים ומשם נשתלשל מלחוקת של הס"א שהוא כפירות של חכמי הטבע כמבואר במ"א. ועיקר המחלוקת שבין הצדיקים והכשרים הוא מחמת שאין מקשרים כל הרצונות לשרש הרצון שהוא רעוא דרעווין בחי' משה כנ"ל. כי באמת הצדיקים והכשרים כל אחד ואחד כוונתו רצוי' לשם שמים. ואעפ"כ בוודאי דעתם חלוקה זה מזה כי א"א שיהיהו דעותיהם שוות לגמרי כי אין שני בני אדם דומים זה לזה וכשם שמשונים בני אדם בצורותיהם כך משונים בדעותיהם, וע"כ בהכרח שיהי' שינויים ביניהם בדעתיהם ודרכיהם והנהגותיהם. ומיום בריאת העולם לא הי' עדיין שני צדיקים וכשרים אמתיים שווים לגמרי בכל תנועותיהם אע"פ ששניהם הולכים בדרך אחר ויונקים מרב אחד אעפ"כ יש חילוקים רבים בדרכיהם והנהגותיהם וכמו שהאריך רבינו ז,ל לספר ולהפליג בגודל החילוקים בין הצדיקים הגדולים שהיו סמוכים לזמנינו שכולם הם מתלמידי הבעש"ט והמגיד זצוק"ל והי' שלום גדול ביניהם. ואעפ"כ היו מחולקים מאד בדרכיהם שזה הי' נוסע על המדינה ודרש ברבים וזה ישב בביתו, זה האריך מאד בתפלה והתפלל לפני התיבה בצעקות והתלהבות גדול, וזה התפלל בלחש עם הציבור כדרך ההמון, וזה הרבה בתורה יותר וזה הרבה בצדקות ופדיוןל שבויים, וכיוצא בזה שינויים רבים לאין מספר אע,פ שכולם ינקו מרב אחד. כי א"א שיהי' כולם שווין כי כ"א עובד את ה' כפי מדתו וכפי שורש נשמתו. וזה עיקר שעשועיו ית' שיש לו צדיקים וכשרים הרבה ב עולם שכ,א וא' ועשה לו נחת רוח ותענוג ושעשוע מיוחד מה שאין בחבירו שזהו בחי' ישראל אשר בך אתפאר שהם כלוןלים מגוונין סגיאין. כיאין הקב"ה עושה שני דברים שווין רק כ"א יש לו דרך ונתיב כפי שרשו ברצוןהעליון. אבל הבעל דבר הוא מתגרה ומתקנא חבחבורת הצדיקים והכשרים ומכניס בהם מחלוקת, ועיקר המחלוקת הוא מחמת שכל אחד אינו מאמין בחבירו שגם כוונתו ורצונו לש"ש. אע"פ שאין חבירו מתנהג בדרכו ורצונו. כי הבע"ד מטעה הלב עד שנדמה לכ"א שחבירו חולק עליו ונוטה מן האמת כי הבע"ד הוא נרגן מפריד אלוף ואיש מדינים לחרחר ריב, כי הולך ומסכסך זה בזה והוא בין אחים יפירא. עד שלפעמים יש ששני בני אדם שניהם רוצים רצון אחד, ואעפ"כ יש ביניהם מחלוקת גדול מחמת שכ"א אינו יודע שחבירו רוצה ג"כ בזה, ואינם מתוועדים יחד לדבר א' עם חבירו לגלות דעתו ופנימיות רצונו ומחמת זה נדמה לחבירו שהוא אינו רוצה בזה ומחמת זה נעשה ביניהם מחלוקת גדול עד שאח"כ אפי' כשמתוועדים יחד א"א לכ"א לגלות לחבירו פנימיות דעתו ורצונו, כי מחמת הקטטות והמריבות והקפידות שביניהם אין אחד מהם יודע ומבין רצון חבירו שבאמת אין שום שינוי ביניהם ודבר זה מצוי כ"פ. והכלל שעיקר המחלוקת מחמת שינוי הרצונות וכ"ז מחמת שאין מקשרין כל הרצונות לשורש הרצון שהוא רצון שברצונות, כי באמת ראוי לדעת שכל הרצונו של כל בני האדם אע"פ שיש ביניהם שינויים גדולים אעפ"כ כולם נמשכין מרצון העליון שאין בו שום שינוי שהוא בחי' רצון שברצונות רעוא דרעווין. ומי שיודע ומאמין בזה בשלימות בוודאי לא יחזיק במחלוקת כי ידין את חבירו לכף זכות תמיד כי יאמר בלבו אע"פ שאני יודע בעצמו שכוונתי לשם שמים לגמור מצוה הזאת וחפצי שמים באמת, וחבירי מעכב מזה אעפ"כ גם כוונתו לש"ש כי יש לו דיעה אחרת ונדמה לו שאין זה מצוה כלל או שצריכין לעזסוק במצוה אחרת הגדולה מזאת לפי דעתו, ואע"פ שאני חזק בדעתי מאד ויש לי ראיות והוכחות אמתיות שצריכין להחזקי ביותר בדרך זה ובמצוה הזאת אעפ"כ אפילו אם האמת הוא כדעתי. מי יודע מאיזה שורש נמשך חבירי אפשר לפי שרש נשמתו הוא צריך להתנהג בדרך אחר כי באמת כל הדעות והרצונות נמשכין מרצון העליון רק שא"א להבין זאת. ואם כ"א יאמר בלבו כך בוודאי יתבטל המחלוקת כיעיקר המחלוקת הוא מחמת שאין מקשרין כל הרצונות לרצון העליון ששם כולו חד ושם כולו שלום כי הכל נכלל באחד. וע"כ עיקר השלום הוא ע"י הצדיק הדור הגדול במעלה שהוא בבחי' משה שנשמתו מבחי' רעוא דרעווין רצו ןשברצונות שהוא יודע רצון כל אחד וא' מהיכן הוא נמשך וע"כ הוא איש אשר רוח בו שיודע להלוך נגד רוחו של כ"א וא' כי יודע רוחו ורצונו של כ"א וא' ויודע לקשר וליחד רוחו ורצונו של כ"א וא' בשורש הרצון ושם מיחד ומקשר כולם ברצון אחד העליון. ואז נמשך אהבה ושלום גדול ונפלא ביניהם מאחר שכולם בדעותיהם ורצונותיהם המשונות מקושרים ומיוחדים ברצון אחד העליון שאין בו שום שינוי שהוא בחי' רעוא דרעווין כנ"ל:
margin-bottom: 6px;
אות יא ובכל דור ודור נמצא צדיק זה שיודע להלוך נגד רוחו ורצונו של כ"א ואחד שעל ידו הי' נעשהשלום בעולם ועי"ז היו הכל שבים להש"י כי הכל תלוי בשלום כמבואר במ"א כי ע"י השלום יכולים למשוך כל העולם לעבודתו כי ע"י השלום שהוא בחי' רצון ואהבה ואחדות עי"ז נכללין ברצון האחד העליון ונתבטלין כל כחות היצה"ר שיניקתו מבחי' שינוי רצונות שמשם יונק ומכניס כפירות ומחלוקת כי היצה"ר נקרא מחלוקת, וביטטול היצה"ר הוא ע"י השלום וע"כ גדול השלום מאד כמו שהפליגו רז"ל בכמה מקומות. אבל כשרואה הבע"ד שנמצא צדיק כזה שהוא בחי' רעוא דרעווין שיכול לעשות שלום בין הכל אזי הוא מעורר מחלוקת גדול על זה הצדיק הגדול בעצמו עד שהכל חולקין עליו ביותר מעל כל העולם כי באמת הכל רחוקים ממנו כי כ"א רחוק מחבירו מחמת שינוי הצרונות שבינו ובין חבירו שאינו מאמין ששני הרצונות כלולים באחד בשרשם אבל השינוי והריחוק שבין אדם לחבירו הוא מועט מאד כי ברוב דרכיהם הם שווין זה לזה בתאותיהן ומדותיהן רק שיש איזה ריחוק ושינוי ביניהם.אבל מזה הצדיק הגדול הכל רחוקים לגמרי כי הוא מרומם ומנושא מכל שינוי הרצונות של כל בני העולם כי הוא רחוק לגמרי מכל העולם ואין לו שום רצון בזה העולם כלל רק הוא כלול תמיד ברצון העליון בבחי' רעוא דרעווין ומי שמאמין בו ומתקרב אליו אזי כ"א ואחד יכול למצוא א"ע בתוך זה הצדיק כי הוא שורש נשמת ישראל וכלול מכולם כי הוא בבחי' רצון שברצונות היינו הרצון העליון המלובש בכל הרחונות והנפשות של כל בני עולם. אבל כשהבע"ד מכניס כפירות ומחלוקת בלב בני אדם לחלוק לבם מעליו אזי המחלוקת עליו גדולת יותר מכל הרצונו של כל באי עולם שכולם יש בהם שינוייןם והוא אין לו שום שיטנוי רצון של זה העולם וע"כ כולם חולקים עליו ואין יכולים לסובלו. וזהו בחי' המחלוקת של השב טים על יוסף הצדיק כי יוסף הצדיק הוא בחי' הצדיק הזה הנ"ל בחי' רעוא דרעווין בחי' משהכי יוסף משה דוד כולם בחי' אחת שנסתלקו שלשתם בשבת במנחה ברעוא דרעווין וכל השבטים הקדושים אע"פ שכולם היו צדקים גדולים ונוראים אעפ"כ היו צריכין כולם להתקשר אליו שזהו בחי' התקשרות כל הרצונות לשושר הרצון שהוא בחי' הזקן שבקדושה שהוא בחי' יוסף הצדיק כ"ש כי בן זקונים הוא לו, בן זקונים דייקא ששרשו בבחי' זקן שבקדושה שהוא בחי' מצח הרצון בחי' רעווא דרעווין כנ"ל. וזהו בחי' מה שספר להם יוסף חלומו והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלימתי וכו' והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי. כי כל השבטים שהם כלליות ישראל מקשרים קשרים ומייחדים יחודים שהוא בחי' התקשרות הרצונות יחד אבל כל הקשים והיחודים צריכין לבא להצדיק הדור שהוא בחי' יוסף שהוא בחי' רעווא דרעווין שהוא מקשר כל הקשרים והיחודים לרצון העליון בבחי' והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי. וע"כ הי' החלום בענין עבודת השדה כי תיקון עובדת השדה הוא ע"י הארת הרצון שעי"ז נתבטלין כל הל"ט מלאכות כי נתקיים העולם בחסדו וכו' כמבואר בהתורה הנ"ל. (ועיין מזה לעיל בהלכות ערב (הלכה ג) שם מבואר ענין זה היטב). וע"כ גילה להם שתיקון עבודת השדה לבטל זוהמת הנחש שנתקללה האדמה עי"ז בזעת אפך תאכל לחם וכו' ולבטל כל זה שזה תלוי ע"י הארת הרצון כמבואר לעיל בה' ערב ע"ש וכ"ז תלוי ביוסף שהוא בחי' רצון שברצנוות כנ"ל. וזהו בחי' חלום הב' והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, השמש והריח ואחד עשר כוכבים המשתחוים ליוסף הצדיק שהוא בחי' רעווא דרעווין כנ"ל זהבחי' ביטול הבטע כי כל חכמת הבטע הוא ע"פ מערכת המזלות ע"פ הילוך הגלגלםי של השמש והירח וכוכבים וכ"ש שם רבינו ז"ל בהתורה הנ"ל ע"פ שמו אותותם אותות שאומרים שהכל ע"י אותות השמים ח"ו שהוא הטבע. אבל באמת הכל ע"י רצונות לבד ית' והטבע בעצמה מתנהגת רק ברצונו לבד ית' וכמצבי' עביד בחיל שמיא וארעא כי השמש והירח והכוכבים שמשם נמשך הטבע כולם מתנהגים רק ברצןו העליון שמשם שורש יוסף כנ"ל בבי' והנה השמש והריח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי כי הטבע מתנהגת רק ברצוןח העליון שהוא בחי' רעווא דרעוין שמשם שורש נמשת יוסף הצדיק כנ"ל:
font-style: italic;
אות יב וכל השומרים א,א להם לשמור כראוי כ"א ע"י אמונת הרצון כי אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר כיעיקר השמירה ממזיקי עלמא הוא ע"י התגלות הרצון כנ"ל. וע"כ היו אבות העולם שומריםורועי צאן כי הם היו צריכין לגלות האמונה בעולם שהוא התגלות הרצון להאמין שהכל ברצונו לבד ית' ואין שום טבע כלל, ע"כ היו שומרים כי המשיכו השמירה משרשה שהיא האמונה הקדושה שהיא בחי' שמור כי בשעת שמירתם קשרו רצונם ברצון העליון שמשם השמירה כנ"ל ועי"ז המשיכו וגילו אמונת הרצון בעולם. וע"כ המעשה של דוד המלך עם הארי והדוב שהם החיות רעות בחי' חכמי הטבע כמבואר היטב בהתורה הנ"ל, הי' בשעת מרעה הצאן כ"ש רועה הי' עבדך וכו' ובא הארי והדוב ונשא זה מהעדר וכו' כי הכל אחד כי בשעת מרעה צאנו ושמירתו אותם שאז הי' עוסק להמשיך התגלות הרצוןבעולם כנ"ל אז בא הארי והדוב וכו' וכמ ושבא הארי והדוב בגשמיות כמו כן באו עליו הארי והדוב משרשם שהם חיות רעות שהם הכפירות של חכמי הטבע. ודוד המע"ה הי' גבור ואיש חיל ועמד כנגדם בגשמיות ורוחניות והכניע והכה את החיות רעות שהם הכפירות וביטל אותם ברוחניות בשרשם ובגשמיות התגבר והכה והמית את הארי והדוב ע"י שביטל כח גבורתם להזיק משרשם ע"י שביט לאת כל הכפירו תשל חכמ יהטבע שהם בחי' חיות רעות וכנ"ל:
.source-ref {
וזהו בחי'מה ששלח יעקב אבינו את יוסף הצדיק לאחיו בעת שהיו רועים כ"ש הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם, היינו כנ"ל כי מאחר שאחיך רועים בשכם שכל עבודתם להשמיך התגלות הרצון בעולם ע"כ לכה ואשלחך אליהם כי א"א להם להמשיך התגלות הרצון כ"א ע"י יוסף הצדיק שהוא בחי' רעווא דרעווין ששם מקשרין כל הרצונות ועי"ז עיקר התגלות הרצון כנ"ל:
Therefore, through the two loaves that are leavened in this manner — from the aspect of the air and voice of holiness that is drawn from there, from the aspect of the two Torahs, as above — through this is the essential tikkun. Therefore they must come from chametz specifically. For this chametz of the two loaves is drawn from the clarification and purification of the air, which is the aspect of the voice, through the two Torahs, as above, through which is the essential tikkun, as above. Let us return to the first matter. And this is the aspect of apitropos. And this is the language of the Shulchan Aruch, siman 290, section 1: “One who died and left minor heirs” etc. — “their bequeathor must appoint for them a guardian who will deal on behalf of the minors,” etc. “And if he did not appoint one, the bais din is obligated to appoint for them a guardian,” etc. And it is explained in the Mishnah and brought in the Shulchan Aruch, section 16, that a guardian appointed by bais din must take an oath while holding a sacred object, but one appointed by the father of orphans does not need to take an oath. For every person must see to and strive to repair the aspect of Malchus that is within him, which is repaired through the tikkun of the voice of the melody, which is the mochin and the vitality of the Malchus, as above — and as is explained at the end of the Torah teaching mentioned above on the Mishnah: “Make for yourself a rav and acquire for yourself a friend” — see there. For the essential reason man comes to this world is only for this: to repair the portions of Malchus that are within him. For according to how he repairs his portion of Malchus in holiness and purity, so too he elevates and exalts His kingship, blessed be He, as it were. For only for this does man come to this world — in order to magnify and exalt and publicize His kingship, blessed be He. For “everything that the Holy One, blessed be He, created, He created only for His glory” (Avos 6:11), which is the aspect of Malchus. And everything was created for the sake of man, the possessor of free will, who is the essential creation — who was created for this: to magnify the glory of His kingship. As it is written: “The glory of Your kingship they shall declare” (Tehillim 145:11–12), etc. — “to make known” etc. — “and the glorious splendor of His kingship,” etc. And all the wealth and possessions of a person are the aspect of Malchus. For wealth is the aspect of Malchus, the aspect of kavod [honor], as it is written: “And the riches and the honor come from before You” (Divrai HaYamim I 29:12). And therefore in Sefer Mishlai, the king is referred to many times by the name “rich man” [ashir], as it is written: “The rich man rules over the poor” (Mishlai 22:7). And it is written: “He who gives to the rich” (Mishlai 22:16), etc. — the meaning of which is a king, as Rashi explained there. And therefore a person must be very careful all the days of his life that with whatever wealth and possessions Hashem has graced him, he should conduct himself with great holiness according to the Torah — that he should strive to magnify the glory of His kingship, blessed be He, through his wealth and his possessions, etc. As it is written: “Honor Hashem from your wealth and from the first of all your produce” (Mishlai 3:9). And the essential building and vitality of the Malchus is through the voice, as above. And this is what our Sages of blessed memory expounded: “Do not read ‘from your wealth’ [mai’honecha] but ‘from your throat’ [mi’geronecha]” — that is, the voice of melody that goes out from the throat. For the voice of melody is the sustenance of the Malchus, which is the aspect of hon [wealth] and riches. It emerges that “your wealth” and “your throat” are one and the same aspect. And this is: “Do not read ‘from your wealth’ but ‘from your throat,’” as above. For the essential governance of the Malchus and wealth is through the voice and the speech. For each person, according to the dominion that he has — whether he rules in his house over his wealth and his possessions, or whether he has some dominion and kingship over others — each person governs the dominion and the Malchus that is his through the speech and the voice, through which he rules and commands how to conduct oneself in all the matters under his governance. And therefore the speech is the aspect of Malchus, as is explained elsewhere. And the essential vitality of the speech is the voice, for the voice directs the speech. And therefore, from a person’s voice one can discern the aspect of his Malchus, as is explained regarding the Torah teaching: “Maishra d’sakina,” etc. (siman 30) — see there. For the dominion of a person is discernable in his voice, as is seen in experience: one who has dominion over some matter — for example, over his wealth and possessions — when he speaks and commands how to conduct matters, his voice is strong and bold, in the manner of dominion, in the aspect of: “the voice of the answer of might” (Shemos 32:18), in the aspect of: “The rich man answers with boldness” (Mishlai 18:23). But one who has no dominion over that matter — when he sometimes expresses some opinion, it is with a weak and low voice, in the aspect of “the voice of the answer of weakness.” For since he has no dominion there, his voice is low and weak. For the Malchus corresponds to the voice, for the voice is the vitality and sustenance of the Malchus, as above. And this is what our master, our teacher, and our rabbi, of blessed memory, brought there in this matter: that there is “the voice of the answer of might” and there is “the voice of the answer of weakness” — regarding the aspect of the Malchus that is in each person, which is discernable in his voice. See there. And the essential vitality of man is through the voice and the speech, which are the essential ruach chayyim [living spirit] in a person, as it is written: “And man became a living soul” (Beraishis 2:7). And the Targum translates: “a speaking spirit” [ruach m’malela], as our master, our teacher, and our rabbi, of blessed memory, wrote many times. And the essential sustenance of a person’s vitality in his body is through the unification of voice and speech, which is the totality of all the yichudim, as is brought. For voice and speech are in the aspect of neshamah and body, for the voice enlivens and directs the speech just as the neshamah enlivens the body. And the essential sitra d’mosa [side of death] was drawn through the sin of Adam HaRishon, which caused a separation between the voice and the speech. And a person all the days of his life must strive through his service to unify the voice and the speech. Through this is the sustenance of the Malchus, as above. And through this his soul is sustained in his body. But due to the sin of Adam HaRishon, it is impossible even for the tzaddik to clarify the voice in his lifetime. And the clarification must be completed from generation to generation, as is known. Therefore every person is compelled to die, since the clarification is not yet complete and it is still impossible to unify the voice and the speech to the ultimate completeness of the unification, until the time when “death is swallowed up forever” (Yeshayahu 25:8). And therefore the Torah commanded to leave the inheritance to one’s sons after him. For his wealth and possessions, which are the aspect of the Malchus whose essential vitality is through the unification of voice and speech, as above — one must leave to his sons after him, who will complete the clarification, through which the unification is accomplished, as is known. For a person, all the days of his life, according to how much he engaged in his service and according to how much he conducted his wealth and his commerce with integrity, as is fitting, according to the Torah — not cheating his fellow, not engaging in any deception, giving much tzedakah and performing acts of chesed, and fixing times for Torah study, etc. — according to this he merited to clarify his wealth. That is, to clarify sparks from the depths of the klippos and elevate them to holiness. And according to this he merited to accomplish unifications — that is, the unification of voice and speech. And when his time comes to depart and he can no longer clarify, he must leave his wealth and possessions to his sons, who will complete the clarification and the unification according to how they conduct the wealth with integrity according to the Torah, as above. For the essential death is that the neshamah departs from the body, which is the departure of the voice and the speech — which are the aspect of the living soul — which depart from the body. And the essential departure is drawn from the departure of the voice from the speech, which is in the aspect of the neshamah in relation to the body, as above. And therefore a person is obligated to appoint an apitropos over his property before his death, and should not rely upon the bais din that they will appoint a guardian. Rather, he must see to it that he himself appoints a guardian over his property before his death. For the essential sustenance and governance of property and wealth is through the voice and the speech, which are the aspect of the ruach chayyim, as above. Therefore, as long as his soul is still in him — which is the voice and the speech — he must appoint a guardian and transmit to him the dominion and the kingship through his voice and speech, which are the vitality and sustenance of the property and the wealth, as above. So that the guardian will be able to govern the property and the wealth as he himself would. For the vitality and sustenance of the wealth of each and every person is from his voice and speech specifically. And therefore he must specifically appoint the guardian himself while he is still alive, in order to transmit to him his voice and speech, which are the vitality, sustenance, and governance of his wealth and possessions, as above. But if he did not appoint a guardian himself, then the bais din must appoint the guardian. For it is explained in the Torah teaching mentioned above that the essential tikkun of the voice is through Torah sheb’al peh, as above. And the bais din are the aspect of Torah sheb’al peh. For all the worthy courts of law receive their authority from the Bais Din HaGadol [the Great Court] in Yerushalayim — for “we act as their agents.” And therefore one must heed the words of a worthy bais din, as it is written: “You shall not deviate from the matter that they tell you, right” (Devarim 17:11), etc. — “According to the Torah that they instruct you and according to the judgment,” etc. This is the aspect of Torah sheb’al peh, about which we are warned with the negative commandment of “you shall not deviate,” as our Sages of blessed memory said. For the essential clarification of the laws of the Torah that the bais din rules upon is through Torah sheb’al peh, where all the laws are clarified. It emerges that the bais din are the aspect of Torah sheb’al peh, which is the tikkun of the voice, which is the sustenance of the Malchus. And therefore the Malchus and the dominion are in the hands of the bais din, for they rule upon the law like a king, and one must obey them. For the law [mishpat] is the aspect of Malchus, as it is written: “A king through justice” (Mishlai 29:4), etc. And it is written: “Your judgments give to the king” (Tehillim 72:1). And this is the aspect of: “Through Me kings reign” (Mishlai 8:15). For through the Torah they rule upon the laws and the judgments, which are the aspect of Malchus. And therefore, when he did not appoint a guardian himself, the bais din must appoint a guardian over his property and wealth, which is the aspect of Malchus. For they have the power to repair the aspect of his Malchus, since they possess the Torah sheb’al peh, which is the tikkun of the voice, which is the vitality and sustenance of the Malchus, which is the aspect of the property and the wealth, as above. But the essential tikkun is that he should appoint the guardian himself during his lifetime, as long as his soul is still in him — when he still has the voice and the speech — in order that he should transmit his own voice and speech to the guardian, which are the sustenance and vitality of the wealth and the property, so that the guardian will be able to govern the property and give them life and sustain them as he himself would, as above. And therefore a guardian appointed by bais din must take an oath while holding a sacred object, but one appointed by the father of orphans does not need to take an oath. For when there is some denial, an oath is imposed. And the oath is hiskashrus [connection/binding], as is known — that is, the aspect of the connection and unification of the voice with the speech. For all falsehoods are the aspect of alma d’peruda [the world of separation] — the aspect of separation between the voice and the speech. And therefore truthful words are recognizable. And one who is a man of truth is able to discern in another whether he is speaking falsehood, as it is written in the Sefer HaAleph Bais (letter Aleph, Emes, siman 9). For when someone speaks some falsehood, it is impossible for the voice to settle and unify and connect with the speech in his case. And one who understands and gazes upon the truth is able to discern in his voice that he speaks falsehood. For certainly the voice is not settled with the speech when one speaks falsehood. And therefore when there is some denial, an oath is imposed upon him, which is the aspect of the unification and connection of the speech to the voice. Through this, the falsehood is nullified, whose hold is from the separation between the voice and the speech, as above. For the oath is with the holding of a sacred object [chaifetz]. And the chaifetz, which is the Sefer Torah, is the totality of the prophecy. For Moshe is the master of all the prophets. And prophecy is the root of the voice of holiness, for the voice of holiness is drawn from the place where the prophets suckle, as above. And therefore, when one connects the speech to the root of the voice of holiness — which is the totality of the prophecy, which is the Sefer Torah that he holds in his hand — through this, the falsehood is nullified, whose hold is from the blemish of the voice, which is the opposite of prophecy — which is the voice that does not unify and connect in completeness with the speech, as above. It emerges that the oath is the aspect of the unification and connection of the voice with the speech, through which the falsehood is nullified. And therefore a guardian appointed by the father of orphans does not need to take an oath. For since he was appointed by him as guardian before his death — before the voice and speech departed from the body, which is drawn from the blemish of Adam HaRishon who caused a separation between the voice and the speech — for he himself appointed him as guardian and transmitted to him the voice and the speech himself, while they were still unified and connected. Therefore he does not need to take an oath, for falsehood has no hold since the voice and the speech were still unified. For the essential hold of falsehood is through the separation between the voice and the speech, as above. But when he passed away and did not appoint a guardian himself during his lifetime — rather, the bais din was compelled to appoint a guardian after the voice and the speech departed, which is drawn from the separation between the voice and the speech itself, as above — therefore he must take an oath. For then falsehood has dominion and hold, whose hold is from the separation between the voice and the speech, as above. Therefore he must take an oath, for the oath is the aspect of connection and unification, connecting and unifying the voice with the speech, through which the falsehood is nullified, as above.
אות יג והשבטים שפגמו ביוסף שהוא בחי' התגלות הרצון כנ"ל ע"כ כתיב ואמרנו חי' רעה אכלתהו וכו' וכן יעקב אמר חי' רעה אכלתהו טרף טרף יוסף, זה בחי' החיות רעות הדורסים וטורפים שהם בחי' חכמי הטבע שהם פוגמים ברצון שהוא בחי' יוסף כמבואר בהתורה הנ"ל. והנה הבע"ד התגרה בהם אז ורצה להסיתם שיהרגו את יוסף לגמרי כי הבע"ד הוארוצה לפגום ולכפור בשורש הרצון לגמרי ח"ו. אבל הש"י חמל עליהם ועל כליות העולם וסיבב ברחמיו שלא הרגוהו לגמרי רק מכרו אותו בכסף למצרים היינו כנ"ל כי הם פגמ ורק בבחי' גניבה ואבידה כי גנבו אותו ומכרוהו כ"ש כי גונב גנבתי מארץ העברים וכו'. היינו שהפגם ברצון בבחי' יוסף לא הי' רק בבחי' גניבה שהוא בחי' פגם הנמשך ע"י חיות רעות שהם חכמי הטבע להנטתם שמכניסים טעות בלב האדם בגניבה והיסח הדעת שזהו בחי' ובא הארי והדוב ונשא זה מהעדר, שנשא זה מהעדר שכפר ברצון כמבואר בהתורה הנ"ל אבל הי' בדרך גניבה כמי שנושא שה מן העדר הגשמי בגניבה אבל לא הרגו את יוסף לגמרי שזהו בחי' רוצחים וגזלנים שהם בבחי' מצח הנחש הכופר בשורש הרצון לגמרי. כי אלו הרגו את יוסף לא הי' אפשר עוד להתתקן מאחר שהיו מסלקים ח"ו שורש הרצון מן העולם. אבל מאחר שנשאר יוסף חי רק שמכרוהו למצרים שזהו בחי' שלא קשרו עצמן ליוסף לשורש הרצון רק אדרבא מכרוהו בכסף בגניבה שזהו בחי' פגם החיות רעות שהם האפיקורסים להנאתם כנ"ל, ע"כ נתתקן אח"כ ביתר שאת ובמה שקלקלו נתתקנו כי סוף פיוסם הי' ע"י הגניבה שהעליל עליהם יוסף שגנבו גביע הכסף כ"ש ואיך נגנוב מית אדוניך וכו'. כי ע"י שתפסם בגנבים עי"ז הרגישו בעצמן והכירו מה שפגמו כ,ש מה זאת עשה אלקים לנו והתחילו לשוב בתשובה ולהתחרט על גניבת יוסף ועי"ז תקנו פגם הגינבה ונתנו דעתם לחזור אליו ולפדותו בכל מיון שבעולם. דהיינו ששבו בתשובה על פגם הרצון ונתנו דעתם לחזור ולקשר עצמן לשורש הרצון לבחי' יוסף ועי"ז חזרו ונתקבצו והתוודע יוסף אל אחיו ובאו כולם אליו כי כולם הוכרחו להתקשר אליו כי הוא בבחי' שורש הרצון שכולם צריכין להתקשר אלי וכנ"ל. וע"כ יוסף הצדיק עשה צדקה הרבה וכלכל ופרנס כל בית אביו כי עיקר התגלות הרצון הוא ע"י צדקה כמבואר בהתורה הנ"ל:
text-align: center;
אות יד וע"כ השומר שכר חייב בגניבה ואבידה ופטור מאונסין והשואל חיב גם באונסין. כי הממון והחפצים של כל אדם הם נמשכין משורש הרצןו העליון בבחי' פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון וכמבואר ומובן בהתורה הנ"ל שע"י התגלות הרצון זוכין לשפע הפרנסה בלי שום עובדא כלל. נמצא שכל הממון והפרנסה נמשך ע"י התגלות הרצון וע"כ הרצון מלובש בהממון והחפצים בחי' ומשביע לכל חי רצון כנ"ל וז"ש נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' כי העשירות והפרנסה הוא בחי' הארת הרצון וזהו שארז"ל (בבא קמא) בתר מרי נכסי ציבי משוך כי הכל נמשכין אחר רצונו של העשיר מחמת שהממון בשרשו נמשך מהארת הרצון. וזה הבעל הבית שהממון והכלים שלו, אצלו בחי' שורש הרצון המלובש בהממון כי יכול לעשות בו כחצפו ורצונו כאוות נפשו, וע"כ מוטל עליו לקשר הרצון שבממון לשורש הרצון העליון ע"י שישעבד כל הממון להש"י להתנהג בהממון כרצונו לבד ית לעשות בו צדקה ומצוות, ועי"ז נמשר הממון מכל היזיקות כי עיקר השמירה ע"י הארת הרצון שנמשך ע"י צדקה ע"י שמקשר הממון לרצונו ית' וכנ"ל. כי כמו שמקשר עצמו גופו ונפשו וממונו לרצונו ית' כמו כן נמשך עליו רצון העליון ועי"ז נמשר מכל רע בבחי' עשה רצונו כרצונך כיד שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך וכו' כדי שיבטל רצון אחרים וכו'. וזהו החילוק שבין השואל והש,ש כי שואל כל הנאה שלו וע"כ הוא חייב לשמור הממון גם מאונסין הבאין מבחי' מצח הנחש כי הוא צריך להכניע גם בחי' מצח הנחש שהוא שורש חכמת הטבע ע"י שיעלה שורש הרצןו שבממון לשורש הרצון העליון עד שיכניע בחי' מצח הנחש שעי"ז נשמרין מאונסין כנ"ל. אבל הש"ש שאין כל הנאה שלו ואין לו רק שכר בעד שמירתו שהוא בחי' שנמשך אליו המשכת הרצון מהממון מהבעל הבית שאצלו שורש הרצון שבממון ע"כ אין ביכולתו כ"א לקשר הרצןו לשורש הרצןו שעי"ז אין נמשכין כ"א מגניבה ואבידה כי ע"י התקשרות הרצון לשרש הרצןו עי"ז מכיניען החיות רעות שמטעין העולם בבחי' גניבה ואבידה. אבל מאונסין א"א להנצל כ"א כשמתקנים גם בחי' שורש הרצון ע"י שמכניעין מצח הנחששהוא שורש חכמת הטבע כנ"ל. וזה ידוע שבכל בחי' ובחי' ובכל דברודבר כלולים כל הבחינות וע"כ הבע,ב שהממון שלו אצלו בחי' שורש הרצן של הממון וע"כ הוא צריך לתקן גם בחי' השורש שעי"ז נמשרין גם מאונסין וע"כ השואל שכל הנאה שלו כמו הבעה"ב חל עליו כל האחריות גם מאונסין כנ"ל, אבל הש"ש שאין לו רק המשכת הרצון שהוא שכרו הנמשך לו מבעה"ב ששם בחי' שורש הרצון ע"כ אין לחל עליו האחריות כ"א מגניבה ואבידה שנשמרים מהם על ידי התקשרות כל המשכת הרצונות לשורש הרצון אבל אונסין שנמשך מפגם מצח הנחש שפוגם בשורש הרצון בעצמו זה אין בידו לתקן כי תיקון בחי' שורש הרצון שבממון הוא אצל הבע"ב או השואל שנחשב כבעה"ב שכל הנאה שלו וכנ"ל:
font-size: 0.93em;
אות טו וע"כ כל האומנין שומרי שכר הן כי כל האומנות נמשכין מבחי' ל"ט מלאכות שהם כנגד ל"ט מלאכות המשכן, וכשזוכין להארת הרצון ע"י צדקה שעי"ז נתתקן התגלות שורש הצרון אזי נתבטלין כל המלאכו תלגרמי כי נתקיים העולם בחסדו וכו' אבל כל זמן שאין זוכין להתגלות הרצון בשלימות ואין מכניעין מצחח הנחש בשרשו רק משקשרין כל הרצונות לשורש הרצון עדיין אין נתבטין כל המלאכות לגמרי, רק ע"י התקשרות הרצשון לשורש הרצון עי"ז זוכין לעשות המלאכות בקדושה בבחי' מלאכת המשכן (וענין זה מבואר ומובן היטב לעיל בה' ערב) וע"כ האומנין ש"ש הן כי תיקון האמונין הוא בבחי' התקשרות הרצון לשורשו שעי"ז נשמרין מגניבהואבידה לבד לא מאונסין כי מאונסין אין ניצולין כ"א ע"י תיקון שורש הרצון בעצמו שעי"ז נתבטלין האומנות והמלאכות לגמרי אבל האומנין העוסקין באומנותם ומלאכתם זהו בי' תיקון המלאכות ע"י התקשרות הרצונות לשורשו, ולא זכו עדיין לתיקון שורש הרצון בעצמו לבטל ממנו פגם כפירת מצח הנחש כי אז הי' מתבטל האומנות והמלאכות לגמרי כנ"ל וע"כ אין אחריות האונסין עליהם כי אונסין אין נתבטל כ"א ע"י הכנעת מצח הנחש שעי"ז נתגלה שורש הרצון, ואין חייבין כ"א באחריות גניבה ואבידה שנתתקן ע"י התקשרות הרצונות לשורש הרצון שזהו בחי' תיקון המלאכות בבחי' מלאכת המשכן וכנ"ל והבן היטב:
color: #888;
אות טז וזהו שנאמר בעשו שהוא בחי' עמלק בחי' שורש חכמת הטבע (עובדי') אם גנבים באו לך וכו' אי ךנדמיתה וכו' איך נחפשו עשו נבעו מצפניו, כי לעתיד יהי' נכנע מצח הנחש ויתגלה מצח הרצון ואז יתבטלו הכפירות של חכמי הטבע שהם בחי' עשו לגמרי וזהו אם גנבים וכו' היינו שלא יבואו עם חכמי הטבע עוד בגניבה, כי עכשיו הם באים לפעמים בגניבה והטעיות כנ"ל וצריכין להתנהג כנגדם ג"כ בגניבה להטות הדעת לאמונת הרצון לגנובהנפשות שנלכדו אצלם ברשת טעותם להטותם אל האמת כי עכשיו א"א לצאת כנגדם ביד רמה כי עדיין לא נכנע מצח הנחש בשרשו לגמרי. אבל לעתיד שיהי' נכנע מצח הנחש לגמרי ויתגלה שורש הרצון אז יתקיים איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו כי יתגלו כל מצפוני רשעותו וכפירותו כי יוכלו להכניעו באתגליא ביד רמה כי יתגלה אמונת הרצון לעין כל ואז יתקיים ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה כי יקבלו כול םא תעול מלכותו ית' באהבה כי יתגלה לכל באי עולם שהכל ברצונו ית' לבד כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו: בילאו"א:
margin-bottom: 32px;
Loading comments…