חובל בחבירו ג

אות א אסור להכות חבירו וכו' ואפילו בהרמת יד נקרא רשע וכו' החובל בחבירו משלם ה' דברים שהם נזק וצער ריפוי שבת ובשת וכו':

ע"פ התורה ויבן ה' אלקים את הצלע בליקוטי הראשון (בסי' ס"ז) ע"ש כל התורה היטב מתחלתו לסופו. והכלל בקיצור לענינינו שהנפש יקרה מאד וצרייכן לשמרה מאד ע"כ צריכין ליזהר מאד לקבל הכבוד בקדושה גדולה לשמו יתברך. כי הכבוד הוא בחי' אם כל חי והוא שורש כל הנפשות וכשהנפש מסתלקת היא מסתלקת אל הכבוד שהוא שורשה בבחי' כבוד ה' יאספך שהסתלקות ואסיפת הנפשות הם לתוך הכבוד כי לתוך הכבוד נסתלקין ונאספין כל הנפשות כי שם שרשם כנ"ל. וע,כ כשבא כבוד חדש להאדם צריך ליזהר ולהשמר כי אולי בא הכבוד ח"ו בשביל הסתלקות כדי שתסתלק הנפש אל הכבוד שהוא שורשה כנ"ל. אך מדה טובה מרובה וע"כ ע"פ הרוב בא הכבוד לטובה דהיינו כשבא נפש חדשה אל האדם אזי היא באה מלובשת בהכבוד שהיא אם כל חי כנ"ל. וצריך לראות שיהי' פנים אל הכבודוזה זוכין ע"י שבירות תאוות אכילה וכו' ע"ש. אבל כשפוגמין ח"ו בתאוות אכילה אזי נפגם הכבוד ואין לו פנים וכו'. ואזי נוטלין כל הכבוד העזי פנים שבדור וכו'. וכשנופל המלכות והכבוד להעזי פנים ח"ו אזי המלכות היא בבחי' צדק וכו' ואזי הוא בחי' רגילה יורדת מות וכו'. וצריך להעלות את הכבוד והמלכות מהם דהיינו מהעזי פנים שהם העכו"ם והרשעים וכו' וזה נעשה ע"י צדקה בחי' צדקה תציל ממות וכו' כי צדקה היא בחי' ה' חסדים וכו'. וע"כ ע"י צדקה מעלין ומתקנין את המלכות והכבוד ועושין מצדק צדקה וכנגד זה נזכר בתורה ה' פעמים צדקה וכו' ואז חוזר הכבודאל המביני מדע וכו'. ואזי כשבא כבוד חדש אל האדם ומלובש בתוכו נפש דקדושה כנ"ל צריך לראות להוליד את הנפש בנקל בלי קישוי הולדה וכו' ואח"כ כשנולד הנפש צריך לגדל את הנפש. וב' בחינות אלו דהיינו ההולדה והגידול נעשין ע"י יראה ואהבה שהם בחי' ב' ידים בחי' יד הגדולה ויד החזקה. כי ההולדה נעשית ע"י בחי' יד החזקה בחי' יראה כ"ש רעדה אחזתם שם חיל כיולדה. ואחר שנולד הנפש אזי מגדילין אותה עש,י האהבה שהיא בחי' יד הגדולה וכו'. ולפעמים יש עייפות אל הנפש וכו' וצריכין להבריאה ע"י בחי מים קרים על נפ]ש עייפה וכו' ומים קרים נעשין על ידי שנותנין כבוד לזקן ששכח תלמודו כשרז"ל הזהרו בזקן ששכח תלמודו לכבדו וכו' ע"ש כ"שז היטב. אשרי אזנים שכך שומעות אשרי עינים שכך רואות:

אות ב וזה בחי' איסור הגדול של הכאה וחבלה איש ברעהו כי החובל בחבירו הוא גם בכבוד חבירו ובנפ חבירו אשר באמת שניהם אחד כי הנפש שרשה בכבוד כנ"ל. וזה הרשע החובל בחבירו שהוא כאלו נויטל נפשו כי נוטל נפשו ממש שבאותו אבר חשחובל בו כשרז"ל לענין שבת חובל משום מאי מחייב משום נטילת נשמה שבאותו אבר נמצא שהחובל והמכהאת חבירו נוטל נפש חבירו ממש. ועיקר הפגם הוא מה שפוגם ביותר בכבוד חבירו מה שמביישו מאד ע"י ההכאה כי הבושה הוא עיקר הפגם והעון הגדול ביותר. וכשרז"ל (בבא מציעא נ"ט) המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב וזה אפילו אם ביישו בדברים לבד, מכ"ש וכ"ש כשמביישו ע"י הכאה ממש נמצא שפוגם בכבוד ישראל חבירו וגם נוטל נפשו בידים ע"י ההכאה והחבלה שהואבחי' יציאת נפש מאותו אבר כנ"ל. ושני הפגמים אלו הם שייכים זה לזה כי זה תלוי בזה כי הנפש שרשה בכבוד כנ"ל וכשפוגם בכבוד חבירו אפילו כשמביישו בדברים לבד. נחשב גם כן כאלו נוטל נפשו כי הנפש שרשה בכבוד כנ"ל וכשפוגם וגוזל כבוד חבירו כאלו נוטל נפשו המלובשת בהכבוד כנ"ל וע"כ המלבין פני חבירו נחשב כשופך דמים ממש כשרז"ל (בבא מציעא דף נ"ח ע"ב) והדם הוא הנפש כי פגם הכבוד הוא פגם הנפש ששרשה וחיותה בהכבוד כנ"ל. מכ"ש וכ"ש כשפוגם בכבוד איש ישראל ע" יהכאה ממש נמצא שגוזל כבוד ונפשו של חבירו המלובשת בהכבוד, בידים ממש וע"כ גדול עונו מנשוא וכמו שאמרו רז"ל שאפילו בהרמת יד נקרא רשע. וזה שארז"ל המלבין פני חבירו ברבין אין לו חלק לעוה"ב כי עיקר בחי' העוה"ב הוא בחי' הכבודבחי' והלך לפניך צדקך כבוד ה'יאספך הנאמר על נפשות הצדיקים לאחר הסתלקותן שהצדיקים הזוכין נסתלקים בעת מיתתם לתוך הכבוד שהוא לבוש ושרש הנפש ועי"ז זוכין בעוה,ב למה שזוכין כי א"א לבא לחיי עוה"ב כ"א ע"י שנכלל נפשו בתוך בחי' כבוד ה' שלשם נאספין נשמות הצדיקים בבחי' כבוד ה' יאספך כנ"ל (כי אע"פ שבהתורה הנ"ל נאמר שזה הענין אינו טוב כשהנפש נסתלקת ע"י הכבוד כוונתו שצריכין לשמור א"ע כשבא הכבוד שלא תסתלק הנפש בלא עתה ח"ו, אבל כשבא עת פקודת האדם למות בוודאי היא טובה וזכיה גדולה להאדם כשזוכה שתסתלק נפשו לתוך הכבוד בבחי' כבוד ה' יאספך שזה נאמר על הסתלקות נפשות הצדיקים אשרי להם). וע"כ המלבין פני חבירו וכו' שפוגם בכבוד ישראל חבירו. וכשפוגם בכבוד ישראל בכבופ הש,י כי קוב"ה וישראל ואורייתא כולא חד כי ישראל הם כבודו ית' כמובא במ"א וכ"ש על ישראל גאותו שגדלו וגאותו וכבודו ית' הוא על ישראל. וע"כ זה המלבין פני חבירו שפגם בכבוד ע"כ נפרע מדה כנגד מדה עאם אינו מפייס חבירו שגם לעתיד אינו זוכה שתכנוס ותוכלל נפשו בתוך הכבוד ועי"ז אין לו חלק לעוה"ב כי א"א לזכות לעוה"ב כ"א ע"י בחי' כבוד ה' יאספך כידוע כי זהסוד חלוקא דרבנן שהוא בחי' הכבוד שבו מתלבשת הנפש לחזות בנועם ה' וכו'. וזה שארז"ל המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב כי זה המתבכב בקלון חבירו שרוצה ליקח לעצמו כבוד ע"י קלון חבירו עי"ז זה וזה ניטל ממנו כי הכבוד בורח ממנו ואינו זוכה שתוכלל נפשו בכבוד העליון שבו נכללין נפשות הצדיקים בבחי' כבוד ה' יאספך כנ"ל ועי"ז אין לו חלק לעולם הבא כנ"ל:

אות ג וזה שחיבה התורה לחובל בחבירו ה' דברים נזק וצער ריפוי שבת ובשת: כי זה שהכה א תחבירו ופגם בכבוד איש ישראל בשבי לכבודו כי רוצה ליקח לעצמו כל הכבוד, זהו בחי' נפילת הכבוד אל העזי פנים שבדור שהם העכו"ם והרשעים המושלים על עם דל בחנם הנאמר בהתורה הנ"ל, כי רוב הקטטות ומריבות ובפרט הכאות וחבלות הם ע"י העזי פנים שבדור שהם העכו"ם או הנגידים הרשעים המשתררים על העניים בחנם ומבזין אותם בכל מיני בזיונות וכשהעני משיב לו כנגדו איזה דיבור קל בעלמא הואמכה אותו על הלחי וחובל בו בשבי לשפגם העני בכבודו אוי לנפשו אוי לו שגבר בו העזות כ"כ כי לא די שהש"י השפיע לו טובה ונתן לו עשירות אף גם הוא רוצה להשתרר על העני שהם מאנין תבירין דקוב"הרחים לון וכו'. ולא די לו כל הכבוד שיש לו בעשירותו אלא שרוצה לבזות את שאר ההמון עם הכשרים ובפרט העניים לגמרי שכולם יהיו כפופין תחתיו כאלו כל הכבוד שייך לו לבדו. והכלל שבוודאי כל מי שבא לי די עון הגדול הזה להכות חבירו ח"ו זהו מחמת גודל העזות שיש בו שרוצה ליקח כל הכבוד לעצמו כי רוב הקטטות והמריבות הם בשביל הכבוד שנדמה לו שפגעו בכבודו ובשביל זה בא לידי הכאה וחבלה בחבירו כי הוא עז פנים ביותר וכאלו כל הכבוד מגיע לו מן השמים עד שנדמה לו שחבירו פגע בכבודו ומחמת זה הכה אותו נמצא שהכאות וחבלות הם ע"י בחי' פגם נפילת הכבוד אל העזי פנים שבסור. ע"כ צריכין ליתן ה' דברים הנ"ל כי להעלות הכבוד מהעזי פנים הוא ע"י צדקה שהיא בחי' ה' וכו' כנ"ל וכנגד זה צריך החובל בחבירו ליתן ה' דברים ה' מניי ממון כנגד ה' של צדקה הנ"ל שעי"ז מעלין ומתקנין הכבוד מפגם נפילת הכבוד אל העזי פנים כנ"ל:

אות ד ויש לרמז כי הה' דברים שנותן החובל הם כנגד הה' בחינות הנאמרים בהתורה הנ"ל שכולם הם בחי' תיקון הנפש והכבוד שהוא שורש הנפש. כי מבואר שם שהנפש שרשה בכבוד וזהו בחי' א'. וצריכין לתקן את הכבוד להעלותו מהעזי פנים וזה זוכין על ידי צדקה וזהו בחי' ב'. וכשחוזר הכבוד אל הקדושה אל המביני מדע צריכין לראות להוליד ולגדל את הנפש ע"י ב' הידים הנ"ל שהם יד החזקה ויד הגדולה וזהו בחי' ג' וד' שהם תיקון ב' הידים שעל ידם מולידין את הנפש ומגדלין את הנפש. ולפעמים יש עייפות אל הנפש וצריכין להחיותה ע"י מים קרים שזוכין ע"י הכבוד שנותנין לזקן ששכח את תלמודו וזהו בחי' ה'. וכנגד זה צריך החובל שפגם בנפש ובכבוד כנ"ל צריך ליתן ה' דברים שהם כנגד הה' של צדקה שעי"ז מעלין הכבוד מהעזי פנים כנ"ל וזהו בכלליות וגם בפרטיות מרמזין הה' דברים של החובל על ה' בחי' הנ"לף נזק הוא בחי' החזרת הנפש ותקונה. כ,ש בפרשת חובל ונתת נפש תחת נפש עין תחת עין וכו' ודרז"ל ממון כי ממון הנזק שמשלם הוא בשביל פגם הוצאת הנפש שנטל מחבירו ע"י נטילת האבר שחבל בו נמצא שממון הנזק הוא בחי' תיקון ותשלומין על פגם נטילת הנפש כנ"ל:

צער שמשלם החובל. זהו בחי' צדקה כי תשלומי צער הוא בחי' צדקה וכמו שארז"ל בהחובל שחייב על הצער אפילו במקום נזק שאע"פ שנותן לו דמי ידו אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה אלא אומרים יש לו לחותכה בסם שאינו מצטער כ"כ וכו'. נמצא שתשלומי הצער שצוותה התורההוא מתורת צדקה כי הש"י מרחם על הבריות וע"כ גזרה התורה שאע"פ שקנה ידו ע"י תשלומי הנזק אעפ"כ אין בידו לצער את חבירו כי אע"פ שידו קנויה לו מדינא אעפ"כ צריך להתדל לבלי לצערו דהיינו לחשוב תחבולות לחותכה ע"י סם שלא יצטער. וזהו בחי' צדקה כי גם צדקה הוא מצד רחמי הש"י שחמל על עניים שאע"פ שהם חייבים בדינו הצדק והישר לסבול עניות אעפ"כ רחמיו מרובים עליהם וגזר וצוה עלינו לפרנסם בעין יפה ולרחם עליהם מאד וכשונתן צדקה לעני הוא מיקל צערו בבחי' (תהלים מא) אשרי משכיל אל דל שצריכין להשכיל וללחשוב תחבולות על הדל והעני הכואב ומצטער מאד להמציא לו פרנסתו להקל צערו כי העניות הוא בחי' כאבו צער כ"ש (שם סט) ואני עי וכואב. וזהו בחי' צער שחייבה התורה לשלם להנחבל אפילו במקום נזק אע"פ שקנה ידו כי אעפ"כ מחוייב להקל צערו וכנ"ל:

ריפוי ושבת זה בחי' יד החזדקה ויד הגדולה שעל ידם מולידין את הנפש ומגדלין את הנפש. כי ריפוי הוא בחי' הולדת הנפש. כי המכה והחבלה הואבחי' יציאת הנפש כנ"ל. כי במקום המכה שם הוא בחי' יציאת הנפש באותו מקום החבלה. וכשחוזרין ומרפאין את המכה כדי שתחי' המכה זהו בחי' הולדת הנפש שרוצין לחזור ולהוליד נפש וחיות חדש במקום הזה שיצאה חלק הפנש משם. וע"כ נקראת הרפואה בשם חיות כ"ש ותחלימני ותחייני וכמו שמורגל בלשון רז"ל רפואת המכה בשם חיתה המכה כי רפואת המכה הוא בחי' חיות חדש שהוא בחי' נפש חדש בחי' נפש חי' נמצא שהרפואה הוא בבחי' הולדת הנפש. וע"כ כל הרפואות הם ע"י בחי' יד החזקה שמשם הולדת הנפש כנ"ל כ"ש מחצתי ואני ארפא וארז"ל שבאותו היד שהקב"ה מוחץ בו הוא רופא כ"ש נגף ורפא וכו' היינו שהרפואה הוא ע"י היד שהקב"ה מוחץ בו שהוא בחי' יד החזקה שמשם אחיזת כל הדינים והעונשין ח"ו כידוע. וע"כ כל הרפואות הם ע"י סמים מרים ויסורים מחמת שהרפואה באה ע"י בחי' יד החזקה שמשם בעאים כל היסורים והמכות ח"ו, וע"כ גם הרפואה הבאה משם צריכה לבא ע"י יסורים וסמים מרים כי שם אחיזת הדינים כידוע. וזהו בחי' חבלי לידה שהיולדת צריכה להוליד את הולד ע"י יסורים קשים שהם חבלי לידה וזה מחמת שהלידה נמשכת מבחי' יד החזקה שעי"ז הולדת הנפש בחי' רעדה אחזתם שם חיל כיולדה כנ"ל וע"כ בהכרח שתהיה הלידה ע"י יסורים כי זה נמשך מבחי' יד החזקה כנ"ל. וע"כ היולדת יש לה דין א' עם רפואת החולה לענין חילול שבת ויוה"כ כמבואר בפוסקים כי הרפואה הוא בבחי' הולדת הנפש כנ"ל:

ושבת הואבחי' גידול הנפש כי השבת הוא שצריך לפרוע לו מה שמתבטל ממלאכתו כל ימי חליו עד שמתרפא לגמיר, זהו בחי' גידול הנפש שהנפש והחיות שנמשך להחולה הנחבל ע"י הרפואה שהוא בחי' הולדת הנפש כנ"ל צריכה להתמהמה עד שתתגדל ואז יחזור לאיתנו כבראשונה ובשביל זה צריך לשלם לו שבת. נמצא שהשבת שמשלם לו מה שמתבטל ממלאכתו עד שיתפרא לגמרי זהו בחי' גידול הנפש, כי בשעת התחלת צמיחת הרפואה זהו בחי' הולדת הנפש והחיות למקום המכה כנ,ל ואח"כ כל ימי חליו עד גמר הרפואה זהו בחי' גידול הנפש שאינו יכול לקום מחליו ולחזור לאיתנו לגמרי עד שתתגדל הנפש לגמרי כראוי ובשביל הביטול הזה נותן לו שבת נמצא שהשבת הוא בבחי' גידול הנפש:

ובשת שמשלם זהו עיקר התיקון שצריך לתקן את הכבוד שפגם בו וע"כ צריך לשלם לו בשת על שפגם בכבודו וביישו שזהו עיקר הפגם הגדול ביותר. ובזה הבשת שמשלם לו ומפייסו כשרז"ל בזה הוא מתקן בחי' התקון הנ"ל הנאמר בהתורההנ"ל שהוא בחי' תיקון עייפות הנפש ע"י הכבוד שנותנין לזקן ששכח תלמודו. כי כ"א ואחד מישראל יש לו איזה חלק בהכבוד וכמו כן יש לו חלק בהתורה הקדושה כי כל נפש מישראל הוא בחי' תורה ושרשה בכבוד וכמבואר בהתורה דרשו ה' ועוזו (סי' לז) ומבואר שם שע"י הכבוד שנותנין לישראל עי"ז חוזר ונתגלה הארת נפשו ונתגלה התורה שבנפשו ע"ש. וכן להיפך כשמביישין אחד מישראל ופוגמין בכבודו בזה נתעלם ח"ו הארת נפשו ויכול לגרום לו שכחת והעלמת התורה ח"ו. וע"כ זה הנחבל כשמפייסו ומחזיר לו הכבוד ע"י שנותן לו דמי הבושת ומפייסו בדברים, זה הכבוד שמחזיר לו הוא בחי' הכבוד שנותין לזקן ששכח תלמודו כי ע"י החבלה שהוא פגם בכבוד ישראל גרם ששכח תלמודו. כי זה כלל שכ"א אפילו הפחות שבפחותים שורשו במקום עליון מאד והוא נשרש בתוך בחי' זקן דקדושה כפי חלק נפשו. וכפי הפגם שפגם החובל בכבוד נפש ישראל הנחבל כן פגם בבחי' שורש נפשו שנשרשת בדיקנא קדישא וגרם הסתלקות והעלמת התורה שם ח"ו שהוא בחי' זקן ששכח תלמודו. וע"י דמי הבשת שהוא תיקון הכבוד עי"ז הוא חוזר ומתקן זה הפגם בבחי' הזהרו בזקן ששכח תלמודו דהיינו שמחזיר הכבוד להנפש שעי"ז חוזר הכבוד והתורה לבח'י הזקן וכו' הנ"ל ועי"ז נתתקן עייפות הנפש כנ"ל. נמצא שהה' דברים הם בבחי' תיקון הה' בחינו הנ"ל:

אות ה וזה בחי' מה שבתחילת גאולת מצרים כשהתחיל משה לשום לב על צרת ישראל היה המעשה הראשונה מה שראה הכאות וחבלות שמכין את ישראל כ"ש ויצא אל אחיו וכ' וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וכו':

כי עיקר גלות מצרים שהוא הגלות הראשון וכן כל הגליות שכלולין בגלות מצרים כמבואר במ"א הואבחי' הנ"ל ממה שנפל הכבוד והמלכות אל העזי פני םשבדור שהם העכו"ם והרשעים כוו' והעזי פנים נוטלין לעצמן כל הכבוד והמלכות שמזה נמשך מלכות וכבוד העכו"ם שיש להם כל הכבוד והמלכות וישראל הם שפלים ונבזים. ולא די שאין לישראל כבוד אשר באמת כל הכבוד והמלכות ראוי לישראל כי הכל נברא בשבילם כידוע, אף גם מתגברים העזי פני םע"י פגם הכבוד הנ"ל ונוטלין לעצמן כל הכבוד של ישראל עד שרוצים לכבוש נפשות ישראל בגלות עאצלם. כי כשנוטלין לעצמן הכבוד ממילא נמשכין גם כל הנפשות אצלם כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד שהוא שרושם כנ"ל. וזהו בחי' גלות מצרים וכל הגליות כי בגלות אזי כל הכבוד והמלכות הוא אצל העכו"ם ועי"ז נמשכו נפשות ישראל לתוך מצרים כ"ש והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וכו' ומהרתם והורדתם את אבי הנה. כי יוסף זכה במצרים לכבוד דקדושה שהעלה את הכבוד והמלכות מזוהמת מצרים וחזר אל הקדושה ליוסף וע"י הכבוד דקדושה שזכה שם עי"ז המשיך לשם את כל נפשות בית יעקב כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד שהוא שורשם כנ"ל בבחי' והגדתם לאבי את כל כבודי וכו' ומהרתם והורדתם את אבי הנה, שע"י הכבוד דייקא יבא אביו עם כל נפשותיו לכאן כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד כנ"ל. וזה הי' טובה גדולה לנפשות ישראל כי אם לאו הי' ח"ו ישראל מוכרחין לירד למצרים ע"י הכבוד והמלכו תשל מצרים בעצמן שהיו ממשיכין נפשות ישראל למצרים בעל כרחם, וכשרז"ל ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו' ועכשיו זכו לירד למצרים ע"י כבוד דקודשה של יוסף שהמשיך נפשותם לשם וכנ"ל ועי"ז היה להם כח וקיום להיות במצרים ולצאת משם. כי הכל בכחו של יוסף הצדיק כי אע"פ שאח"כ כשמת יוסף וכל אחיו וכו' גברו מצרים והמשיכו לעצמן כל הכבוד עד שכבשו נפשות ישראל בגלות, אעפ"כ כבר היה להם כח להתקיים במרירות הגלות מאחר שעיקר ביאתן למצרים הי' ע"י כבוד דקדושה של יוסף כי עיקר חיות הנפשות הוא ע"י כבוד דקדושה שהוא שורש הנפש וכנ"ל. ועלכן משה רבינו כשהתחיל לשום לבו על צרתן של ישראל שהם כבושין בגלות זה כמה שנים והגלות נמשך מהכבוד והמלכות שנפל אל העזי פנים שהם מלכי העכו"ם וכו' שלוקחין לעצמן כל הכבוד והמלכות ועי"ז כובשין נפשות ישראל בגלות כנ"ל, ע"כ המעשה ראשונה שראה ששם לבו עלי' הי' מה שראה שהכו את ישראל כ"ש וירא איש מצרי מכה איש עברי וכו' כי ההכאות והחבלות הם בעצמן בחי' פגם הכבוד והנפש שזהו בחי' הגלות כנ"ל. וזהו ויצא בום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ויאמר אכן נודע הדבר ופרש"י אכן נודע הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך. ולכאורה הדבר תמוה מאד וכי בשביל חטא זה של מחלוקת והכאות שמצא בישראל בשביל זה ראויים הם לגלות יותר מכל הע' לשון הלא העכו"ם הם מלאים עוונות ופשעים רבים ועצמומים מאלה כי הם מלאים מלחמות ומחלוקת ורציחות וחבלות ושאר מעשים רעים הרבה מאד ואכתי קשה מה נשתנו ישראל להיו תבגלות וכו'. אבל באמת עיקר הכבוד והמלכות והגדולה שייך רק לישראל אשר בשבילם נברא הכל כ"ש לכבודי בראתיו וכו' וישראל נקראים כבודו כ"ש רבינו ז"ל במ"א. ואלו לא הי' מחלוקת בין ישראל בעצמן לא הי' להעכו"ם שום כח ליטול הכבוד והמלכות לעצמן רק עיקר כחם הוא מחת שנפגם הכבוד אצל ישראל בעצמן ע"י המחלוקת וההכאות וחבלות שמתגברין העזי פנים שבדור ולוקחין לעצמן כל הכבוד וחולקין על כבוד הצדיקים והכשרים האמתיים ומבזין אותם בכל מני בזיונות. ועי"ז שנפגם הכבוד אצל ישראל בעצמן עי"ז נפל הכבוד לגמרי עד שנפל הכבוד להעכו"ם שגברו על ישראל והחריבו את הביהמ"ק וכבשו את ישראל בגלות בעו"ה. וכשרז"ל שחורבן בי תשני לא הי' אלא על שנאת חנם וכן עכשיו בסוף הגלות שהשי"ת מצפה בכל יום להביא את משיח צדקינו ועיקר העיכוב הוא ע"י המחלוקת שבין הת"ח וכשרז"ל דור שבן דוד בא קגוריא בין ת"ח כי זהו עירק המעכב ביאת המשיח. כי הבעל דבר שם לבו ע"ז מאד כי הוא רואה שקרוב לבא עת משיח כי סוף כל סוף בא יבא לא יאחר ומחת שרואה שממשיכין ובאין ימות המשיח ע"כ הוא מתגבר מאד מאד לעכבו כמו שני בני אדם שנלחמין זה עם זה כשרואה האחד חשבירו מתגבר עלי וקרוב מאד לנצחו ולתוופסו אזי הוא מתגבר מאדמ אד נגד חבירו, כמו כן מחמת שרואה הבע"ד שקרוב מאד לביאת משיח והגואלה ממשמשת לבא ע"כ הניח עצמו ע"כ הניח עצמו לאורכו ולרוחבו לעכבה ח"ו. ועיקר העיכוב ע"י המחלוקת הגדול שהכניס עכשיו בעולם ביותר וכל העולם מלא מחלוקת וביותר המחלוקת הגדול שבי ןכל הצדיקים והת"ח עד שאין אחד יודע היכן האמת. כי עיקר אריכת הגלות הוא ע"י המחלוקת שבי ןישראל בעצמן כי מחמת המלוקת וישראל בעצמן פוגמין ח"ו בכבוד ישראל חבריהם עי"ז נפגם הכבוד ביותר, כי מחמת שישראל נאחזים ונשרשים מאד בהכבוד דקודשה כי הכבוד שלהם כנ"ל ע"כ הכבוד נפגם על ידם ביותר דהיינו כשאחד מישראל פוגם בכבוד חבירו שבזה נפג םהכבוד ביותר מאחר שבא הפגם ע"י ישראל בעצמן שהם חלקי הכבוד העליון וכו'. כי עיקר שלימות הכבוד דקדושה של ישראל הוא שכ"א מישראל יבטל עצמו מאד נגד חבירו ויבטל כבודו מפני כבוד חבירו וזהו עיקר שלימות ותיקון הכבוד כשרז"ל (אבות פ"ד) איזהו מכובד המכבד את הבריות שנא' כי מכבדי אכבד וכו' כי כבוד ישראל הוא כבוד המקום ב"ה, מכ"ש וכ"ש הת"ח והצדיקים והכשרים שבדור שבוודאי ראוי להם לכבד זה את זה ביותר מאחר שיש להם חלק יותר בהכבוד דקדושה כי כל מי שהוא גדול במעלה יותר יש לו חלק גדול יותר בהכבדו דקדושה. וע"כ כשח"ו יש מחלוקת בין ת"ח וא' פוגם בכבוד חבירו ח"ו נפגם הכבוד מאד מאד מאחר שבא הפגם ע"י הת"ח בעצמן שהם עיקר הכבוד שעי"ז נפגם הכבוד ביותר. כי עקיר כל הפגמים הוא דייקא ע"י זה האדם שנאחז באותה המדה ביותר שהוא דייקא יש לו כח לתקן אותה המדה או לקלקלה ביותר וע"כ עיקר פגם הכבוד הוא ע"י מלוקת שבין ישראל והעיקר ע"י מחלוקת שבי ןת"ח שיש להם חלק בהכבוד ביותר שעי"ז נפגם הכבוד ביותר עד שנופל הכבוד ח"ו להעכו"ם שכובשין את ישראל בגלות שזהו בחי' אריכות הגלות כנ"ל וזהו שאמר משה כשראה ששני אנשים עברים נצים ומכה אחד את חבירו וגם יש בהם דלטורין שחולקין על הצדיק האמת ורוצים למוסרו כ"ש שם הלהרגני אתה אומר וכו' ע"כ אמר אכן נודע הדבר בוודאי כי בוודאי נודע לי הדבר שהייתי תמה מה חטאו ישראל וכו' כי רואה אני שהם ראויים לכך מאחר שיש בהם מחלוקת ודלטורין ופוגמין א' בכבוד חבירו ובפרט שפוגמין בכבוד הצדיק האמת שהוא משה. ומחאר שהם בעצמן פוגמין בהכבוד עי"ז נפגם הכבוד ביותר עד שנפל אליהם ועי"ז כובשין את ישראל בגלות כנ"ל כי עיקר אחיזתם ע"י המחלוקת שבין ישראל בעצמן כנ"ל. וע"כ אע"פ שהעכו"ם מלאים מחלוקת ורציחות הרבה יותר מישראל אעפ"כ אין הפגם שלהם גדול כל כך מאחרשאין להם חלק בהכבוד ע"כ אין הכבוד נפגם כ"כ ע"י המחלוקת שלהם בעצמן ועיקר הפגם עי המחלוקת שבין ישראל בעצמן וכו':

אות ו

ועיקר גלות מצרים שהוא ע"י פגם הכבוד שנפל להעזי פני םוכ' כנ"ל נמשך ע"י פגם תאוות אכילה כמבואר בהתורה הנ"ל. וזהו בחי' מה שאיתא בכל הספרים שגלות מצרים הי' על חטא אדה"ר כי חטא אדה"ר הי' בחי' פגם תאוות אכילה כי אכל מהעץ הדעת ועי"ז נפל הכבוד להעזי פנים שמזה נמשך כל מיני מחלוקת שבעולם שכל מי שרוצה ליטול את השם והכבוד נוטל לעצמו וכל מ ישהוא עז פנים ביותר נוטל לעצמו כבוד ביותר ונעשה מנהיג ומושל על עם דל בחנם. וזה בחי' ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו שזהו המחלוקת וההכאה והרציחה הראשונה שהיהת בעולם שנמשכת ע"י חטא אדה"ר כידוע כי ע"י חטא אדה"ר שהוא בחי' פגם תאוות אכילה כנ"ל עי"ז נפל הכבוד להעזי פנים כנ"ל עד שנעשה מחלוקת בין קין והבל כי קין רצה ליטול לעצמחו כל הכבוד וכ"ז הי' רק ע" יעזות ועי"ז ויקם קין וכו' ויהרגהו כי כל זההי' ע"י פגם הכבוד שנפל להעזי פנים ע"י פגם תאוות אכילה שהואבחי' חטא אדה"ר כנ"ל. וזהו שארז"ל שהרגו על התאומה יתירה כי האשה היא בבחי' חוה אם כל חי בחי' הכבוד כמבואר בהתורה הנ"ל על פסוק ויבן ה' אלקים את הצלע לאשה וכו' שהאשה היא בחי' הכבוד בחי' אם כל חי וע"כ בשביל האשה שהיא בחי' הכבוד בשביל זה הרג קין את הבל כי רצה ליקח לעצמו כל הכבוד שהיא בחי' האשה כנ"ל:

וע"כ ע"י חטא אדה"ר שהוא בחי' פגם תאוות אכילה עי"ז נמשך גלות מצרים כי עי"ז נפל הכבוד להעזי פנים שמזה נמשך הגלות כנ"ל:

3 כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן

אות ז וזה בחי' כ' סיון שמתענין על הריגת הקדושים, כמה אלפים ורבבות נפשות ישראל הקדושים שנהרגו בשנת ת"ח על קידוש השם. כי מרגלא בפומי' דאינשי ובוודאי כן הוא האמת שאז בשנת ת"ח הי' עת פקידה לביאת משיח כמרומז בזוהר (תולדות קלט) ע"פ בזאת יבא אהרן וכו' וכן בענין בני ח"ת וכו' ע"ש. ולכאורה הדבר תמוה מדוע נתהפך מהיפך אל היפך כי לא די שלא זכינו שיבא משיח אז אף גם בעוה"ר נתהפך הדבר שנפקדו שלא לטובה ונהרגו אלפים ורבבות נפשות ישראל. אך ע"פ התורה הנ"ל מבואר הענין באר היטב עין בעין כי עיקר הכבוד שייך לישראל כי הכל נברא בשבילם כנ"ל. ועירק כבוד ישראל יהי' בעת ביאת משיחנו ב"ב שאז יגדל מאד כבוד ה' שהוא כבוד ישרא לכ"ש ונגלה כבוד ה' וכ"ש וכבודו עליך יראה וכיוצא בזה בפסוקים הרבה מגודלהפלגת הכבוד שיהי' לישראל אז כ"ש והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך וכו'. ואז כשתהי' הפקידה לטובה באמת בשלימות כשיגי זמן הגאולה האמתיית ב"ב אז יהי' קיבוץ גליות ע"י גודל הכבוד שיבא לישראל כי ע"י גודל הכבוד חדש שיבא אז לישראל עי"ז יתקבצו כל הנפשות ישראל אל הכבוד הגדול הזה כי הכבוד הוא שורש הנפשות ולשם נמשכין ובאין כל הנפשות כנ"ל. וזהו בחי' גודל קיבוץ הנפשות בימי המשיח כ"ש הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ כל הנקרא בשמי ולכבודי כו'ו כי קיבוץ נפשות ישראל בחי' הביאי בני ובנותי וכו' יהי' ע"י גודל הכבוד שיהי' לישראל אז שעי"ז יהיו נקראים ונמשכים כולם אל הכבוד ויחזרו ויתקבצו לתוך א"י וירושלים ששם עיקר כבוד ה'. וזהו בחי' כל הנקרא בשמי ולכבודי שנסמך לפסוק הביאי בני הנ"ל כי כולם יהיו נקראים לשמו ולכבוד כי עי"ז יהי' הקיבוץ של הנפשות בחי' הבייא בני ע"י הכבוד הגדול שיתגלה אז כי הכבוד הוא שרש הנפשות ואליו יומשכו כולם וכנ"ל. ואז יבא הכבוד לנו עם כמה נפשות חדשות ועי"ז ירבו ישראל אז מאד כ"ש הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעת ה אחישנה כי כשבא הכבוד לטובה נמשכין כמה נפשות חדשות על ידו כמבואר בהתורה הנ"ל:

אות ח וע"כ אז בשנת ת"ח שהי' אז עת פקידה על ביאת משיח שהי' מוכן הכבוד לבא לישראל, אבל מחמת שעדיין לא היו ישראל ראויים אז לגאולה ע"כ נתהפך הדבר כי הכבוד לקח ואסף לעצמו כמה וכמה נפשות ישראל שנהרגו אז על קידוש השם שזהו בחי' כבוד ה' יאספך הנאמר בהתורה הנ"ל. כי הנפשות הנהרגין על קדושת השם שהוא למען כבוד שמו הם נאספין ונכללין בכבודו ית' כי ע"י הנהרגין על כבוד שמו על קידוש השם עי"ז נתגדל ונתקדש ונתכבד כבוד שמו ית' ביותר. וע"כ בכל עת שרצה הש"י להגדיל הכבוד דקדושה ועדיין לא הי' זמן הגאולה בשלימות הי' בהכרח שימותו נפשות ישראל על קידוש השם. וזהו בחי' ונקדש בכבודי הנאמר בהקמת המשכן כי עיקר הכבוד דקדושה כבוד ה' הוא בהמשכן וביהמ"ק כ"ש וכבודה' מלא את המשכן וכבודה' מלא את הבית. וע"כ בעת הקמת המשכן שאז ירד הכבוד למטה להשרות שכינת כבודו בישראל. ומחמת שאז עדיין לא נתתקן פגם הכבוד בשלימות כי עדיין לא נתתקן אז לגמרי חטא העגל שפגמו בכבוד שמו ית' ועשו ע"ז ואמרו אלה אלקיך וכ' ובזה פגמו מאד בכבודו כי נתנו הכבוד להע"ז, ע"כ מחמת שאז עדיין לא נתתקן פגם הכבודבשלימות עי"ז נמשך שבזמן שבא הכבוד לישראל בעת הקמת המשכן נאספו אז אל הכבוד שני נפשות קדושות שהם נדב ואביהוא שמתו אז בעת הקמת המשכן בעת שירד ובא הכבוד לישראל כי הכבוד אספם אליו בבחי' כבוד ה' יאספך כנ"ל. וזהו בחי' ונקדש בכבודי שנאמר על הסתלקות נפש נדב ואביהו בעת הקמת המשכן, ונקדש בכבודי דייקא כי דייקא ע"י הכבוד שירד אז נסתלקו בבחי' כבוד ה' יאספך וכנ"ל. כי זהו כלל היוצא מתחילת התורה הנ"ל שכשאין זוכין להמשיך ולקבל הכבוד בשלימות אזי הכבוד כשבא לאדם הוא אוסף אליו נפשות ונסתלקין עי"ז נפשות חדשות כי הכבוד הוא שורש הנפשות ע"כ או שמאסף נפשות ח"ו או שמביא נפשותך וכו' כך מבואר שם. והכל כפי מה שזוכין לתקן הכבוד או לפגום בו ח"ו וכנ"ל. וע"כ גם בעת שנשא דוד את הארון למקומו מת עוזא, זהו ג"כ בחי' ונקדש בכבודי הנ"ל כי מיתת עוזא ומיתת נדב ואביהוא הם בחי' אחת כידוע כי עיקר הכבוד הוא בביהמ"ק כנ"ל וביותר במקום הארון דייקא כי שם שורה כבוד ה'. וע"כ כשנשאו הארון למקומו שזה עיקר בחי' המשכת כבוד ה' ע"כ עי"ז נסתלק עוזא כי נסתלק ע"י הכובד וכנ"ל. וזהו בחי' שקודם שנתגלה מקום הביהמ"ק בימי דוד הי' דבר מקודם ומתו כמה אלפים נפשות ישראל ר"ל כמבואר שם בפסוק שבעת הדבר נתגלה לדוד מקום ביהמ"ק כ"ששם ויאמר דוד זהו בית ה' האלקים כוו'. כי עיקר כבוד ה' וישראל הוא במקום הביהמ"ק ששם עיקר כבוד ה' כ"ש וכבוד ה' מלא את הבית כי כל זמן שלא נבנה הביהמ"ק עדיין לא הי' כבוד ה' וישראל בשלימות כמובן בפסוקים כ"ש ואהי' מתהלך מאהל אהל וכו'. עד שזכו בימי דוד ושלמה שנבנה הביהמ"ק שהוא עיקר הכבוד נסתלקו אז כמה נפשו תוהכל ע"י הכבוד בבחי' כבוד ה' יאספך וכנ"ל. וכל זההוא מחמת שעדיין לא נתתקן הכבוד בשלימות וכל זמן שלא נתתקן הכבוד בשלימות עדיין יש אחיזה להדינים וסטרא דמותא בהכבוד ח"ו, ע"כ בעת שבא הכבוד הגדול מתגברים הם אז ח"ו וגורמים שיסתלקו נפשות אל הכבוד. כי באמת כל זמן שאין הכבוד נתתקן בשלימות כשצריכין להמשיך הכבוד דקדושה למטה להגדיל כבוד שמו ית' א"א להגדיל כבודו ית' כ"א ע"י הסתלקות נפשות ישראל על קידוש השם. כי מחמת שעדיין לא הגיע הזמן שיצא הכבוד מבין הס"א בתכלית השלימות ע"כ הכבוד אוסף אליו נפשות ח"ו בעת שבא להעולם כנ"ל מחמת שעדיין יש בו אחיז תרגליה יורדת וכו'. אבל באמת עי"ז בעצמו שנתסלקין נפשות קדושים אל הכבוד עי"ז בעצמו נגדל הכבוד מאד כי עיקר הגדלת הכבוד דקדושה הוא ע"י ריבוי הנפשות הקדושים הנכללים בו שנסתלקו על קידוש השם על כבוד שמו ית'. שעי"ז נתכבד ונתקדש שמו נית' למעלה ולמטה כנ"ל:

וזהו בחי' מיתת נדב ואביהוא ביום הקמת המשכן בחי' ונקדש בכבודי כנ"ל וכן מיתת עוזא בעת שנשאו הארון למקומו וכן מיתת ישראל בעת שמצאו מקום הביהמ"ק. כי הכל היה ע"י הכבוד שבא אז כנ"ל וע"י הסתלקות אלו הנפשות הקדושים עי"ז נתגדל הכבוד למעלה ולמטה ונשמך אל הביהמ"ק ואל המשכן ובלא זה לא היה אפשר להכבוד להתגלות מחמת שעדיין אז לא נתתקן הכבוד בשלימות כנ"ל. כי כבוד דקדושה נפגם בתחלה ע"י חטא אדה"ר כנ"ל וכן ע"י חטא העגל וכו' ואז נאמר וביום פקדי ופקדתי וכו' שבעת שיהי' פקידה שיבא הכבוד למטה, אז ח"ו ופקדתי שגורם לפקוד כמה נפשות עי"ז ח"ו כנ"ל. וזהו בחי' גודל ההריגה של שנת ת"ח מחמת הי' אז פקידה שיבא משיח דהיינו שיוחזר הכבוד לישראל אבל אעפ"כ עדיין לא נגמר הכבוד אז להתברר בשלימות. ע"כ אסף הכבוד אז כמה נפשות שנהרגו אז על קידוש השם כנ"ל שזהו בחי' כבוד ה' יאספך כנ"ל. ובאמת גם זו לטוה כי בוודאי ינקום נקמת דם עבדיו השפוך ועי"ז דייקא תהי' הגאולה וסוף כל סוף תהי' הפקידה לטוה כי עי"ז שנהרגו אז כמה נפשות עי"ז תבא הגאולה שלימה במהרה בימינו כי כל הנפשות שנהרגו ומתו על קידוש השם מיום החורבן עד היום כולם מנויים וספורים אצלו ית' וע"י כולם נתרבה ונתגדל ונתכבד ונתקדש שמו ית' ביותר. כי בזמן הגלות עיקר הגדלת כבודשמו הואע"י המתים והנרגי םעל קידוש השם וכנ"ל שזהו בחי' מיתת ר"ע וחביריו העשרה הרוגי מלכות שנהרגו על קידוש השם וכן כל הקדושים וכמובא בכתבים מזה. נמצא שדייקא ע"י אלו הקדושים נתרבה ונתגדל כבוד שמו ועי"ז נזכה במהרה שיבא כבודו לטובה כי ע"י אלו הקדושים נתתקן הכבוד בשלימות ועכשיו מוכן הכבוד לבא עלינו במהרה לטובה ויבא לנו נפשות חדשות רבות בבחי' הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצו םאני ה' בעתה אחישנה שזהו בחי' קיבוץ גליות ע"י הכבוד בחי' הביאי בני ובנותי וכו' כל הנקרא בשמי ולכבודי כו'ו וכנ"ל אמן ואמן:

אות ט

ובשביל זה מתענין בכ' סיון. כי התענית הוא בחי' שבירת ותיקון תאוות אכילה שעי"ז עולה הכבוד מבין העזי פנים כנ"ל. כי עיקר הצרה וההריגה הגדולה שהיתה אז בשנת ת"ח הי' ע"י הכבוד שנפל בי ןהעזי פנים שזה עיקר הגלות. וע"כ מתקנין זאת ע"י התענית שהוא תיקון תאוות אכילה שעי"ז עולה הכבוד מהם כנ"ל. וזהו בחי' כל הד' תעניות שמתענין על חורבן ביהמ"ק שהוא ג"כ בשביל זה בשביל לתקן פגם תאוות אכילה כדי להעלות הכבוד מן העזי פנים שהם העכו"ם וכו' שנפל הכבוד אליהם שמזה עיקר הגלות כנ"ל. וע"כ צריכן להרבות בצדקה בים התענית וכמו שארז"ל שעיקר התענית הוא הצדקה כ"ש אגרא דתעניתא צדקתא. כי עיקר עליית הכבוד הוא ע"י הצדקה כנ"ל כי הצדקה מעלת הכבוד מבחי' רגליה יורדת מות בבחי' צדקה תציל ממות כמבואר שם היינו שמצלת מסטרא דמותא שבא ע"י חטא אדה"ר שהואבחי' פגם תאוות אכילה כ"ש כי ביום אכלך ממנו כו'ו שע"י פגם זה נפגם הכבוד כנ"ל. ואז יכול להיות כשבא הכבוד שיהיה עי"ז הסתלקות הנפש בלא עתו ח"ו כנ"ל שעי"ז היה ההריגה של כ' סיון וכל ההריגות וכל הגלויות כנ"ל. והצדיק מצלת מזה ומעלת הכבוד מן העזי פנים ואז כשאין סטרא דמותא נאחזת בהכבוד כלל אז בא הכבוד רק לטובה כמו שיהי' לעתיד בימי המשיח ב"ב שיבוא הכבוד לטוב שיבואו עי"ז כמה נפשות וכו' כנ"ל:

אות י וזה בח'י מה שנוסעין והולכין על קברי הצדיקים. והעיקר בשביל תיקון הברית קודש כידוע שעיקר מה שהולכין על קברי הצדיקים הוא בשביל תיקון הברית וכמ וששמעתי מפי רבינו ז,ל שהוא תיקון גדול לפגם הברית. כי כתיב צדיקים יירשו ארץ היינו שהצדיקים יורשין ארץ ישראל שזוכין שבמקום קבורתם הקדושה הוא בחי' א"י וא"י הוא תיקון גדול לפגם הברית, כך שמעתי מפיו הק'. וע"פ התו' הנ"ל מבואר הענין קצת כי עיקר פגם הברית הוא בחי' פגם הכבוד כי אין בשת אלא במקום עריין, בשת הוא פגם והיפך הכבוד וכמובא ענין זה כ"פ בדברי רבינו ז"ל במ"א. כי כל הנפשות יוצאין דרך הצנור הקדוש הזה שהוא בח'י אם כל חי שהוא בחי' האשה יראת ה' כנ"ל,וע"כ כשפוגם ח"ו בברית ופוגם בטיפי המוח שהם בחי' נפשות קדושות, אלו נפשות נקראין נפשות ערטילאין כידוע היינו שהם ערומים מלבוש הכבוד שהיו צריכםי להתלבש שם כנ"ל, כי אין להנפש חיות בלא לבוש הכבוד שמשם עיקר חיותה כנ"ל. והכלל שעיקר פגם הברית הוא פגם הכבוד שמפריד הנפש מן הכבוד ע"י פגם טפי המוח לבטלה ח"ו ר"ל, וכן כשפוגם ח" וע"י איסור עריות או נשג"ז ר"ל שעי"ז מורדי הכובד להעזי פני םע"י שנתלבש נפש ישראל בכבוד העכו"ם ר"ל או להיפך, וכן בשאר העריות ופגם הברית שבכולם חומר האיסור הוא כפי פגם הכבוד. כי צרייכן לקדש עצמו ביותר אפילו בהיתר כדי שיזכה שיתלבש הנפש בכבוד ולא יהיה חצוף בעובדוהי ככלבא שזהו בחי' והכלבים עזי נפש וכו' כמובא בזוה"ק שעי"ז יורד הכבוד ח"ו להעזי פנים שהם בחי' והכלבים עזי נפש כמבואר בהתורה הנ"ל. מכ"ש וכ"ש כשפוגם ממש בברית קודש ע"י עבירה גמורה ר"ל שבודאי פוגם מאד בהנפש והכבוד הנ"ל. וע"כ עיקר תיקון הברית ע"י הצדיקים האמתיים כשבאין על קבריהם הקדוש ושם עירק תיקןו הכבוד דקדושה. כי הסתלקותם וקבורתם הקדושה הוא ע"י הכבוד דקדושה בבחי' כבוד ה' יאספך שזה נאמר על ההסתלקות והקבורה של הצדיק שנקראת אסיפה. וכמ ושמבואר בפ"א דסוטה במשנה לא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך כי הצדיקים הם נאספין ונקברין בתוך כבוד ה' אשרי להם כנ"ל. כי בשעת ההסתלקות בעת שמגיע זמן פקודתו של האדם להסתלק אז הוא טובה גדולה וזכיה רבה להאדם כשזוכה להסתלק ע"י כבוד ה'. כי מה שנאמר למעלה שצריכין לשמור עצמו שלא לפגום בהכבוד כדי שלא יסתלק ע"י הכבוד וכו' זהו שלא יגרום להסתלק ח"ו קודם זמנו ע"י שפגם בהכבוד כנ"ל. אבל בזמן פקודת האדם הוא טובה גדולה כנ"ל ואדרבא מי שפוגם בהכבוד וגורם שהכבוד מוציאו מן העולם קודם זמנו הוא אינו זוכה להיות נאסף ונכלל בכבוד ה' כי כל הרוד ףאחר הכבוד הכבוד בורח ממנו כשרז"ל. כי זה שפוגם בהכבוד ע"י שרודף אחר הכבוד או ע"י שאר פגמים הפוגמים בכבוד ה' עד שגורם שהכבוד בא לו לרעה להוציאו מן העולם כנ"ל, אזי אע"פ שהוא נסתלק ע"י הכבוד מחמת שהנפש נמשכת אחר הכבוד כנ"ל, הוא רק לפי שעה כי אע"פ דאיהו לאחזי מזלי' חזי ומחמת שהכבוד בא עליו שלא לטובה גורמת ליקח נפשו ח"ו. אבל אעפ"כ אין מניחין אותו ליכנוס ולכלול בתוך כבוד ה' מאחר שפגם בו עד שיתקן מה שקלקל כי אין מי שיזכה לכלול בתוך הכבוד דקדושה בשלימות בתכלית כ"א הצדיקם האמתיים השומרים את הברית ובורחים מן הכבוד ומבטלים כל התאוות וממעטים כבוד עצמן ומרבין בכבוד המקום כ"ש (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וכו'. הר ה' ומקום קדשו הוא בחי' כבודה' כ"ש וכבוד ה' מלא את הבי תשהוא הר ה' וכנ" לשא"א לכלול שם בתכלית השלימות כ"א הצדקים אמתיים בחי' נקי כפים ובר לבב וכו'. וע"כ הצדיק בעת הסתלקותו זוכה להסתלק בקדושהגדולהאל כבוד ה' בבחי' כבוד ה' יאספך. וע"כ במקום קבורתו הקדושה ששם אסיפתו שם שורה כבוד ה' בחי' כבוד ה' יאספך כנ"ל וכל הנפשותהזוכין לבא לשם נכללין בתוך כבודה'ועי"זעיקר תקונם בפרט תיקון הברית. כי כל הפגמי םשבעולם הוא פגם הכבוד ה' כי כל התורה היא בשביל כבודו ית' כ"ש רבינו ז"ל במ"א. וכשפוגמין באיזה חטא שבעולם ח"ו ובפרט פגם הברית שהוא עיקר הכל פוגמין בכבודו ית' ונתרחק הנפש מן הכבוד וכפי הםגן כן הריחוק וכן נופל הכבוד ח"ו אל העכו"ם והרשעים. כי יש בענין זה כמה בחי' בלי שיעור בענין פגם נפילת הכבוד ובענין התרחקות הנפש מ ןהכבוד וכו' והכל כפי הפגם ח"ו. וע"כ במקום קברי הצדיקים אמתיים ששם כבוד ה' שורה שם עיקר התיקון. כי שם זוכה שתוכלל נפשו בכבוד ה' ועי"ז זוכה להתפלל עם לב שלם כמבואר בהתורה הנ"ל שעי"ז שחוזרת ונתקרבה הנפש אל הכבוד מתפללין בלב ע"ש. וזהו מה שמתעוררין מאד עלקברי הצדיקים אמתיים ומתפללין שם בהתעוררות הלב מאד מאד. וזהו מחמת ששם מתקרבת הנפש אל הכבוד ביותר שמשם נמשך תפלה בלב שלם כמבואר בסוף התורה הנ"ל שעיקר מה שאין מתפללין עם לב הוא ע"י התרחקות הנפש מן הכבוד וכו' ע"ש:

אות יא וע"כ הלך כלב ונשתטח על קברי אבות. כ"ש ויבא עד חברון שהלך על קברי אבו תשלא יהיה ניסת בעצת המרגלים. כי המרגלים פגמו בא"י ששם עיקר כבודה' כנ" לכי עיקר השראת שכינתו וכבודו ית' הוא בא"י ששם מקום הביהמ"ק ששם שורה כבוד ה' כנ"ל. ומחמת שפגמו בכבוד ה' עי"ז גרמו שמתו הם וכל דור המדבר ע"י הכבוד דייקא בבחי' הנ"ל כנ"ל. וז"ש שם בפ' המרגלים בענין הגזירה שגזר עליהם הש, ישימותו כולם במדבר נאמר שם (במדבר י"ד) וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי וכו' אם יראו את הארץ וכו'. ונדחק שם רש"י בפי' וכבודי ימלא וכו' ע"ש וע"פ הנ"ל מבואר היטב וימלא כבוד ה' כיכל האנשים הרואים את כבודי וכ'ו אם יראו. כי יסתלקו וימותו ע"י הכבוד דייקא שימלא את כל הארץ כי מחמת שפגמ ובהכבוד ע"כ גרמ ושיסתלקו קודם זמנם ע"י הכבוד דייקא כי הכבוד יאספם כנ"ל. וע"כ כלב שרצה להיו תניצול מעצת המרגלים שלא יפגום בכבוד א"י שהוא כבוד ה' כנ"ל ע"כ הלך על קברי אבות והתפלל שם ועי"ז זכה להכלל בכבוד ה' בקדושה גדולה כנ"ל שעיקר כבוד דקדושה כבוד ה' הוא על קברי הצדקים בבחי' כבוד ה' יאספך כנ"ל ועי"ז ניצול מפגם הכבוד שהואפגם א"י ששם עיקר כבוד ה' כנ"ל:

אות יב וז"ש (שם) ויהושע וכלב חיו מן האנשים וכו' ופרש"י ומה ת"ל חיו וכו' אלא מלמד שנטלו חלקם בארץ וקמו תחתיהם לחיים. נמצא שפי' חיו שנתוסף להם חים עי"ז היינו כנ"ל. כי המרגלים ואותן ששמעו להם מתו ונסתלקו ע"י הכבוד שפגמ ובו ע"י שפגמו בכבוד א"י ששם עיקר הכבוד דקדושה של הש"י וישראל כנ"ל כי הכבוד אספר כנ"ל. אבל יהושע וכלב שעמדו בנסיון ולא פגמו בהכבוד אדרבא מלאו אחרי ה' והשלימו את הכבודמאד כי צעקו אז וספרו גודל השבח של א"י כ"ש (שם י"ג) ויהס כלב וכו' עלה נעלה וכו' ע"כ זכו ע"י הכבוד מהיפך אל היפך לטובה. כי זכו ע"י הכבוד דקדושה לקבל חיות חדש בחי' ויהושע בן נון וכלב וכו' חיו. חיו דייקא.כי נתוסף להם חיות חדש שהיא בחי' נפש חדשה שזכו על ידי הכבוד שהשלימו אותו כנ"ל כי הנפש הוא החיות כ"ש נשפ חי' וכו'. כי הכבוד הוא בחי' מתקלא בחי' מאזני צדק כמבואר בדברי ריבנו ז"ל במ"א (סי' קל"א) שבשעה שבא כבוד להאדם צריך להזהר ולהשמר מאד שלא יפגום בו שלא יטלנו ולא ישתמש בו בשביל עצמו ח"ו רק להחזיר כל הכבוד להש"י לבלי להשתמש עם הכבוד כ"א לשמו ית' ולכבודו באמת, ומבואר שם שהכבוד הואבחי' מאזני צדק ואז נשקל במאזנים וכו' ע"ש. היינ וכנ"ל כמבואר בהתורה הנ"ל כי בוודאי הוא בבחי' מאזני צדק כי יכול להסתלק קודם זמנו ח"ו ע"י הכבוד כנ"ל וכשזוכה לקבלו כראוי יכול לזכות לחיות חדש ונפש חדשה ע"י הכבוד כנ"ל שזהו בחי' ויהושע וכלב חיו וכו' כנ"ל:

אות יג וזהו בחי' מה שהזהיר יוסף הצדיק את אחיו פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם וכו' וכן עשו כ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע כוו' לאמר פקד יפקוד וכו' ואיתא בזוהר הקדוש שעיקר הגאולה היה על ידי עצמות יוסף שלקחם משה והתקשר אליהם, היינו כנ"ל זהו בחי' עוצם הפלגת מעלת קברי הצדיקים שמועיל להאדם מאד לתקון נפשו להוציא אותו מגלותו הכבד דהיינו גלות הנפש שהוא עיקר הגלות שהוא בחי' גלות מצרים שכולל כל הגליות בבחי' ויקח משה את עצמות יוסף עמו שעיקר גאולת מצרים הי' ע"י עצמו תיוסף שלקחם לקברם בא"י כי ארונו של יוסף שנשאו בעת יציאת מצרים זהו בח'י קבר הצדיק שעי"ז הי' עיקר גאולתם. כי יוסף הצדיק זכה לתקן הכבוד דקדושה ועש"ז נקרא יוסף על שם תיקון הכבוד כש"ש אסף אלקים את חרפתי שהוא אוסף החרפה שהיא איפך הכבוד כי הוא זכה להעלות ולתקן את הכבוד ע"י שעמד בנסיון וכבש יצרו באשת אדוניו ולא רצה לחטוא להשמיך ח"ו נפשו הקדושה לתוך כבוד הס"א שהיא אשה זונה נשג"ז אל אחר שעי"ז נותנין כח ח"ו לכבוד שלהם ועי"ז יכולין להתגבר על הכבוד דקדושה להמשיכו אליהם ח"ו. ויוסף עמד בנסיון וברח מזה וע"י גודל הנסיון שלו זכה שאדרבא העלה את הכבוד מהס"א וזכה לכבוד דקדושה במצרים ונעשה מלך שם ונקרא בכור שורו הדר לו (דברים ל"ג) לשון כבוד והדר וכמבואר בהתורה מגודל כבודו שזכה עי"ז כ"ש וירכב אות ובמרכבת המשנה וכו' ויקראו לפניו וכו'. וכמ"ש בזוה"ק יוסף מדילי' נטל וכו' היינ ומחמת שעמד בנסיון ולא רצה להגביר ח"ו הכבוד דס"א ע"י פגם הברית כנ"ל עי"ז זכה שאדרבא העלה את הכבוד מהם ועל ידי זה זכה לכבוד גדול במצרים דייקא כי העלה את הכבוד מן הטומאה מערות מצרים אל הקדושה כי זכה שם לכבוד דקדושה. וע"י גודל תקון הכבוד שזכה שם עי"ז הי' עיקר חיתם וקיומם של ישראל מיום ירידתם למצרים עד שעלו משם וכנ"ל. כי תחילת ירידת ע' נפש בי תיעקב למצרים הי' ע"י הכבוד של יוסף כ"ש והגדתם לאבי את כל כבודי במצרי םומהרתם והורדתם את אבי הנה, והגדתם את כל כבודי דייקא ע"י הכבוד נמשכו וירדו נפשותם לשם וכמבואר לעיל. ומחמת שיוסף תיקן והעלה אז את הכבוד ועי"ז ירדו לשם ולא ירדו לשם בשלשלאות ע"י התגברות הכבוד והמלכות דס"א מתחלה רק מתחלה ירדו לש םבכבוד ע"י כבוד יוסף וכו' כנ"ל עי"ז הי' להם קיום כל ימי היותם שם במצרים בגלות. כי אע"פ שאחר"כ התגברו המצריים וכבשו אותם בגלות כבד מחמת שלא נתברר חולא נגמר תיקון הכבוד בשלימות שנפגם ע"י חטא אדה"ר כנ"ל ע"כ התגברו המצריים והס"א להגדיל כבודם וכבשו ישראל בגלות אעפ"כ היו יכולים להתקיים ע"י שכבר התחיל יוסף לתקן ולהעלות הכבוד שעי"ז לא הי' כח כ"כ להסט"א להתגבר עליהם. וכמובא בספרים שעיקר קיומם של ישראל במצרים בימי הגלות הי' ע"י יוסף שהכניע מקודם הס"א שם ובלא זה לא היו יכולים לעמדו כנגד תוקף זוהמתם בימי הגלות עד שלא היו יכולים לצאת משם.והכל ע"י תיקון הכבוד שזכה יוסף לתקן ע"י הנסיון שהוא תקון נפשות ישראל וכנ"ל וכן עי"ז זכו לצאת משם כ,ש ויקח משה א תעצמות יוסף עמו וכו' כנ"ל. כי ארונו של יוסף שהוא בחי' קבר הצדיק שם עיקר הכבוד בבחי' כבודה' יאספך כו' וזה הכבוד הקדוש הלך לפניהם וכל נפשות ישראל נמשכו אחר הכבוד הזה ויצאו משם בחיים ושלום. כי כשזוכין שבא הכבודלטובה אזי יכולין לימשוך אחר הכבוד ולכלול בו בבחי' התחדשות הנפש והבן. וזה בחי' יציאת נפשות ישראל ממצרים ע"י עצמות יוסף שהוא בחי' קבר הצדקי בחי' כבוד דקדושה שעי"ז יוצאין הנפשות מגלותם לחים ולשלום כנ"ל. וזהו בחי' הענני כבוד שהלכו תמיד לפני מחנה ישראל כ"ש לא ימיש עמוד הענן יומם וכו' לפני העם כי הכבוד דקדושה בחי' הענני כבוד הלך לפני מחנה ישראל תמיד והם נמשכו והלכו אחרי הכבוד שהוא שורשם ועי"ז הי' עיקר גאולתם כנ"ל. וזהו שנסמך עליית עצמות יוסף לענני כבוד בתחילת פ' בשלח כ"ש ויקח משה את עצמות יוסף וכו' יסעו מסוכות וכו' וה' הולך לפניהם יומם בעמד ענן וכו'. היינו כנ"ל כי גם פסוק ויסעו מסוכות מרמז על ענני כבוד שהם בחי' סוכות כידוע ובשביל זה נסיעה ראשונה שיצאו ישרא לממצרים היה מרעמסס לסוכות כי שמא גרים להורות שנמשכו תיכף ביציאתם אחרי בחי' סוכות שהוא בחי' מצות סוכה שהוא ענני כבוד שעי"ז הי' עיקר יציאתם וכנ"ל:

אות יד וע"כ זכה יוסף להגביר שבע שני השבע על שבע שני הרעב כי הרעב הוא בחי' תאוות האכילה שהוא רעב לאכול ואין לו שביעה במעיו וכמבואר בדברי רבינו ז,ל במ"א שהרעב הוא בחי' תאוות אכילה והוא נמשך מפגם החטא של אדה"ר שהוא בחי' פגם תאות אכילה כנ"ל שעי"ז הי' נמשך הרעב שהי' בעולם ע"י שנתקללה האדמה בעבורו בזע תאפך תאכל לחם וכו'. נמצא שהרעב הוא בחי' פגם תאוות אכילה שהוא פגם הכבוד וע"כ ע"י הרעב דייקא נתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים כ"ש והרעב כבד בארץ ויאמר יעקב לבניו וכו' כי עיקר גלות מצרי םהי' ע"י פגם הכבוד כנ"ל שהוא בחי' הרעב כנ"ל. אבל הש"י ברחמיו הקדים רפואה למכה ולמחי' שלח אלקים את יוסף הצדיק לפניהם והוא זכה ע"י נסיונו להעלות הכבוד מן הסט"א והכניע כבוד דס"א עי"ז זכה להגביר שבע שני שבע על שבע שני הרעב שהואביי' תיקון הכבוד בח'י צדיק אוכל לשובע נפשו הנאמר בהתו' הנ"ל שהוא בחי' ושבע ילין בל יפקד רע שע"י בחי' צדיק אוכל לשובע נפשו בחי' תיקון תאות אכילה בחי' שבע שני השבע עי"ז בל יפקד רע שעי"זאין שום התמנות ופקידות להרע והס"א כמבואר שם ע"ש. ועי"ז הי' קיום לישראל במצרים לעמדו כנגד טומאתם כנ"ל ועי"ז זכו לצאת משם ע"י קדושת עצמותיו שהוא בחי' קדושת קבר הצדיק וכנ"ל:

אות טו וע"כ אז כשראה משה שיש מחלוקת והכאות וחבלות בין ישראל בעצמן שזהו בחי' פגם הכבוד וע"כ אמר אכן נודע הדבר כי עיקר הגלות עי"ז וכמבואר לעיל ע"כ אז ברח משה אצל יתרו ולקח בת יתרו ויתרו נתגייר והוסיף פרשה בתורה ונסמכה פרשה שלו לפרשת מתן תורה כי עיקר מ"ת הי' ע"י ביאת יתרו וכמבואר בזוה,ק. ומתלן תורה זהוא עיקריציאת מצרים כי עיקר יציאת מצרים הי' בזכות שיקבלו ישראל את התורה כמו שפירש רש"י על פסוק בהוציאך את העם ממצרי םתעבדון את האלקים עלההר הזה יע"ש. כי משה רבינו כשראה שנפגם הכבוד מאד בין ישראל בעצמן ששי ביניהם מחלוקת והכאות שעי"ז עיקר אריכת הגלות כנ"ל ע"כ חשב מחשבות להעלות הכבוד מן הסט"א ולהגדילו ביותר כדי שיתתקן הכל עי"ז ע"כ הלך אצל יתרו ודבר עמו עד שנתגייר על ידו ונתקרב אל הקדושה. וגירות יתרו זהעיקר העלאת הכבוד מתוקף הס"א כמבוא בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים כ"ש בזוהר כד אתי יתרו כדין איסתלק ואתיקר שמא דקוב"ה עילא ותתא שאז נתגדל ונתעהל כבסודו ית' מאד מאד וכ"ש רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, שכבודו נתעלה לשמים כשהוא מרומם על כל גוים דהיינו כשהגוים חוזרין אליו ומתגיירין כמבוארכל זה בדברי רבינו ז"ל (בסי' י"ד). נמצא שע"י שהלך משה ליתרו וגרם שנתגייר על ידו עי"ז העלה את הכבוד ביותר מתוקף הס"א וזהו עיקר תיקון העלאת הכבוד כשזוכין להעלות את הכבוד דקדושה מתוקף הס"א דהיינו כשמשתדלין להשיב להש"י את הרחוקים מאד מאד מקדושתו הן ישראל הן גרים. ובזה מעלין את הכבוד ומתקנין אותו מאד כי מעלין אותו מתוקף הס"א ועי"ז נכנע כבוד דסט"א ויוצאין מן הגלות וכנ"ל. ועל כן השתדל משה רבינו על זה ביותר וע"כ הלך אצל יתרו וגיירו כי ראה שהס"א התגברה ורצה לפגום את הכבוד דקדושה וע"כ התגברה על ישראל בעצמן בהכבוד שלהם עד שהם בעצמן פגמו בהכבוד שזהו בחי' ההכאה והמחלוקת שראה אז כנ"ל שעי"ז עיקר אריכת הגלות כנ"ל. ע"כ מה עשה משה רבינו הלך ועשה מהיפך אל היפך וקיים עם עקש תתפתל ועשה להס"א מדה במדה כי הלך אל תוקף הס"א שהוא יתרו שלא הניח ע"ז שלא עבדה כשרז"ל ודיבר עמו הרבה עד שהאיר עיניו עד שנתגלה לו האמת ושב להש,י ונתגייר ועי"ז נתעלה ונתיקר שמו ית' מאד ונתגדל כבודו מאד. נמצא שהעלה משה את הכבוד מתוקף הס"א בהיפך ממש מכוונת הבעל דבר והסט"א שרצה להתגבר על ישראל בעצמן שהם בעצמן יפגמו ח"ו בהכבוד ע"י המחלוקת וכו' כנ"ל. כי אדרבא משה זכה להעלות הכבוד ולהגדילו מתוקף הס"א ע"י שגייר את יתרו. ועי תוקף הס"א עי"ז נתגדל ונתתקן הכבוד ביותר עד שעי"ז ממילא נתבטל במעוטו פג םהכבוד שהי' בין ישראל בעצמן. וכ"ש שם לך שוב כי מתו כל האנשים המקבשים את נפשך, שהודיע למשה שהאנשים שהרבו מחלוקת בישראל ופגמו בהכבוד וגרמו אריכת הגלות כבר מתו שנעשו עניים ונתבטל כחם כי חשובים כמתים ואין להם עוד כח להרבות מחלוקת ולפגום בכבוד דקדושה בכבוד הצדיק האמת. כי כבר זכה הצדיק האמ תבחי' משה לתקן ולהגדיל את הכבוד האמת בחי משה לתקן ולהגדיל את הכבוד מאד מאד ע"י שהכניס כל כחו לקרב הרחוקים ביותר מהש"י להשיבם להש"י ולגייר גרים שעי"ז העלה את הכבוד דקדושה ביותר מתוקף הסט"א עד שפגם הכבוד שהי' בין ישראל בעצמן ע"י המחלוקת נתבטל במיעוטו ע"י גודל הכבוד שזכה להעלות ע"י קרבת הרחוקים כנ"ל שזהו בחי' גירות יתרו שהשתדל משה שעי"זנתתקן פגם המחלוקת וההכאה שראה תחילה שאמר עליו אכן נודע הדבר שעי"ז הי' אכרית הגלות. כי ע"י קרבת הרחוקים שהוא בחי' גירות יתרו נתעלה ונתתקן הכבוד ביותר ועי"ז נתתקן הכל וזכו לגאולה אז כנ"ל:

ובשביל זה לקח משה רבינו את בת יתרו כי כבר מבואר ע"פ האמור למעלה שאשה יראת ה' היא בחי' הכבוד דקדושה שהיא בחי' חוה אם כל כחי כנ"ל. ולהיפך אשה זונה בת עכו"ם היא בחי' הכבוד דסט"א. ומשה רבינו בכחו הגדול זכה לגייר את יתרו ובתו עד שזכה להעלות את הכבוד שהוא בחי' חוה אשה בחי' בת יתרו מתוך תוקף הס"א ולקחה אליו כי העלה את הכבוד מתוקף הס"א אל הקדושה שעי"ז הי' עיקר גאולת מצרים כנ"ל. וזה תיקן את פגם ההכאות והחבלות שהוא בחי' פגם הכבוד שנמשך מחטא אדה"ר כנ"ל שמשם נמשך ההכאה והרציחה הראשונה שבעולם. שמהם נמשכין כל ההכאות והרציחות והמלחמות שהוא מה שהרג קין את הבל אחיו כי מבואר בכתבי האר"י ז"ל שצפורה אשת משה היתה גלגול התאומה יתירה של הבל שהרגו קין בשביל זה כשר"ל וגם איתא שם שהמצרי שהרג משה על דבר ההכאה הי' מגלגולי קין ע"ש. וע"כ על ידי שלקח משה צפורה בת יתרו והעלה את הכבוד מתוקף הס"א. ועי"ז תיקן את הכבוד שהוא בחי' תיקון הרציחות וההכאות כנ"ל ע"כ בזה תיקן פגם מחלוקת קין והבל שהוא בחי' פגם הכבוד ועי"ז נתבטל המחלוקת הנמשך משם שעי"ז היו המעשיות שראה, של המצרי ושני אנשים עברים נצים כי הכל נמשך משם כנ"ל. וע"י שגייר את יתרו והעלה הכבוד מתוקף הס"א עד שהי' יכול ליקח את בתו להחזיר הכבוד אל הקדושה עי"ז נתתקן הכל ועי"ז זכה לגאול את ישראל כי עיקר הגאולה היה על ידי תיקון הכבוד כנ"ל:

וע' בכתבי האר"י ז"ל מ"ש בכל זה ע"פ דרכו הנסתר ותבין אי ךעזרנו הש"י למצוא כ"ז ע"פ דרכינו בדבריו ז"ל שהם רק לעובדא ולמעשה ותראה נפלאות:

אות טז ובשביל זה נסמכה פ' מרגלים לפ' ותדבר אהרן ומרים במשה. כי הם דברו על אודות האשה הכושית אשר לקח שהיא בת יתרו כאלו ח"ו משה פגם בהכבוד עי"ז ובזה פגמו בכבוד משה שהוא כבוד דקדושה כבוד ה' כ"ש ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה כשפרש"י שם עבד מלך מלך. וע"כ נסמכה פ' מרגלים לזה כי הרשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר כשפרש"י שם כי הם גם פגמו בכבוד דקדושה ע"י שהוציאו דבה על א"י ששם עיקר כבוד דקדושה כנ"ל:

אות יז

וזה בחי' מצוות שמרית נפש ישראל שהוא מצוות מעקה שמצוה זאת של שמירת נפש נאמרה אצל בנין בית דייקא כ,ש כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, וארז"ל מכאן שאסור להשהות סולם רעוע וכו' בביתו כי ביתו של אדם זהו כבודו כי עיקר כבודו של כל אדם הו בביתו וכמבואר מזה במ"א. וזהו בחי' כתפארת אדם לשבת בית שעיקר תפארתו וכבודו של אדם הוא בביתו בבחי' (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה כי שם בחי' ממשלתו וכבודו כי כל איש שורר בביתו (אסתר א). וצריך לראות להמשיך את הכבוד אל הבית בקדושה גדולה בבחי' וכבוד ה' מלא את הבית כי כשזוכין לקד את ביתו בתורה ועבודה והכנסת אורחים וכו' עי"ז כבוד ה' שוכן בתוך ביתו ואזי ביתו בבחי' הביהמ"ק מעט, כמובן בדברי רבינו ז"ל בהתורה בראשית (בלק"ת סי' ס"ז) שקדושת בתי ישראל הוא בבחי' הבית המקדש ששם עיקר הכבוד בחי' וכבוד ה' מלא את הבית כנ"ל. וז"ש רבינו ז"ל (סי' רס"ו) שסוכה מסוגל לבנין הבית כ"ש ויעקב נסא סוכותה ויבן לו בית, כי סוכה הוא בחי' ענני כבוד בחי' כבוד דקדושה שזהו עיקר תיקון הבית. וע"כ הוא סכנה גדולה לבנות בית כי עיקר הבנין הוא בשביל להמשיך הכבוד כי ביתו הוא כבודו כנ"ל וכשהכבוד נמשך להאדם אז הוא בסכנה גדולה כי הוא נשקל במאזנים אז בבחי' מאזני צדק כנ"ל. כי לפעמים יכול הכבוד לאסוף איזה נפש ח"ו כשאין זוכין ליזהר לקבלו כראוי וע"כ כל הבונה מתמסכן וארז"ל שמסכנות את בעליהן כשדרז"ל ע"פ ויבן ערי מסכנות לפרעה. וע"כ סוכה היא סגולה לבנין הבית כי סוכה הוא בחי' תיקון הכבוד דקדושה בחי' ענני כבוד שעי"ז ניצולין מסכנת נפש, כי אדרבא כשזוכין לתקן הכבוד להמשיכו לתוך הבית בקדושה כראוי יכול לזכות שיבא אליו נפשות חדשות ע"י הכבוד כנ"ל. וזהו בחי' (תהלים קכ"ח) אשרי כל ירא ה' וכו' אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתיליןל זתים סביב לשלחנך, בירכתי ביתך דייקא כי הירא ה' זוכה ע"י הבית דייקא לבנים כשתילי זתים סביב לשולחנו כי הבנים הם בחי' הנפשות שזוכים להרויח ע"י הכבוד שהוא בחי' הבית שבא אליו לטובה כנ"ל. וזה שהזהירה תורה להאדם כי תבנה בית חדש שהוא בחי' המשכת הכבוד כנ"ל אז אתה צריך להזהר ולהשמר ביותר לשמור מאד את הנפש, שלא תאבד ותסתלק ח"ו איזה נפש מישראל ע"י הכבוד שממשיך שהוא בחי' הבית שבונה. וזהו ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך, בביתך דייקא כי הבית שהוא בחי' הכבוד שם צריכין לשמור את הנפש ביותר שלא תסתלק ח"ו ע"י הכבוד שהוא בחי' הכבוד שם צריכין לשמור את הנפש ביותר שלא תסתלק ח"ו ע"י הכבוד שהוא בחי' בנין הבית כנ"ל, וע"י שמקיים מצוה זאת של עשיית מעקה וכו' עי"ז מתקן את ביתו שהוא בחי' תקון הכבוד ואז יכול לזכות שאדרבא ירויח נפשות חדשות ע"י הכבוד שבא אליו לטובה כנ"ל אמן ואמן:

אות יח וע"כ כשיצאו ישראל ממצרים נצטוו תיכף על קדושת בכור כ"ש קדש לי כל בכור וכו' כי יציאת מצרים הי' בחי' לידה כמובא היינו בחי' הולדת הנפשות המבואר בהתורה הנ"ל שכשזוכין שיבא הכבוד לטובה שאז צריכין להוליד ולגדל הנפש ע"י ב' הידים יד החזקה ויד הגדולה וכו' ע"ש שזהו בחי' יציאת מצרים שאז עלה הכבוד מן הס"א וחזר הכבוד אליהם לטובה וזכו שנתרבו נפשותם מאד וע"כ גם במצרים בעת הגלות הי' צמיחת קרן ישועה ע"י שנתרבו נפשותם מאד כמו שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו' שכל זההי' על ידי יוסף שנקרא בן פורת שעיקר המשכת הנפשות על ידו ע"י שזכה להעלות ולתקן הכבוד דקדושה שעי"ז הי' עיקר הגאולה וכנ"ל. וזהו בחי' קדושת בכור כי הבכור הוא הולדה ראשונה שהוא נפש הראשון שנולד מבחי' הכבוד שהוא אם כל חי וע"כ צריכין לקדשו וליתנו לכהן ששם עיקר הכבוד דקדושה. כי עיקר הכבוד דקדושה הוא אצל הכהנים שהם בני אהרן הכהן שבזכותו היו הענני כבוד שהיא בחי' כבוד דקדושה כנ"ל וע"כ צוותה התורה לכבד את הכהן מאד ליתן לו כל הכבוד דקדושה כ"ש וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון כוו' כשרז"ל. וע"כ צריכין ליתן להכהן הבכור שהוא הולדת נפש ראשונה כדי להמשיך עליו קדושת הכבוד משרשו שהוא עיקר חיות הנפש דקדושה כי עיקר חיות נפש הקדושה הוא מבחי' כבוד דקודשה שהוא בחי' הכהן כנ"ל ועיקרהוא הבכור. כי איתא שכל נפש יש לו לבוש והבכור נוטל עיקר הלבוש מאמו וכל הנפשות הנולדיםאחריו כולם טפלים ללבושו ע"ש בכתבים, ולהבוש הוא נמשך מבחי' הכבוד שנקרא לבוש כי ר' יוחנן קרא למאני מכבדותא וכנ"ל. וע"כ מחמת שעיקר הלבוש שהוא בחי' הכבוד הוא אצל הבכור ושאר הנפשות מקלבים על ידו ע"כ צריכין לקדשו ליתנו אל הכהן ששם עיקר הכבוד כדי להמשיך אליו קדושת הכבוד משרשו כדי להחיות נפשו וכנ"ל. וע"כ עיקר פדיון הבכור תלוי בפטר רחם אמו כי הכבוד הוא בחי' אם כל חי שבשביל זה צריכין לפדות את הבכור מהכהן כדי לתקן את לבוש נפשו שקיבל מאמו שהוא בחי' הכבוד וכנ"ל. ועל כן צריכין ליתן להכהן ממון ה' סלעים, זהו בחי' צדקה כי עיקר תיקון עליית הכבוד הוא על ידי צדקה כנ"ל וע"כ נותנין לו ה' סלעים דייקא כנגד הה' של צדקה שהיא בחי' ה' חסדים וכנ"ל. וע"כ נסמכה פ' קדושת בכור ליציאת מצרים כי עיקר יצי"מ הי' ע"י תיקון הכבוד שהוא בחי' קדושת בכור כנ"ל. וע"כ יצאו ישראל ממצרים ע"י מכת בכורות שהכה השי"ת את בכורי מצרים והציל בכורי ישראל, זה בחי' הנ"ל שהכניע ובטל כבוד דס"א שהוא בחי' בכורי מצרים והעלה את כבוד דקודשה שהוא בחי' בכורי ישראל שנתקדשו אז וכנ"ל כי הבכור הואבחי' מלכו תבחי' כבוד כ"ש אף אני בכור אתנהו וכנ"ל, וע"כ עיקר יצי"מ הי' ע"י בחי' יד חזקה כ"ש כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו וכן בכמה פסוקים כי יצי"מ הוא בחי' הולדה כנ"ל וההולדה הוא ע"י בחי' יד חזקה כנ"ל. ובקריעת ים סוף נאמר וירא ישראל את היד הגדולה כי אחר שיצאו נפשות ישראל ממצרים שהיו שם בגלות בבחי' עיבור ויציאתם משם הוא בחי' הולדת הנפש כנ"ל, ואח"כ מה שהי' להם צער ויסורין על הים זה בחי' צער גדול בנים ר"ל בחי' צער גדול הנפש הנ"ל כמו התנוק כשנולד ואח"כ יש לו איזה יסורים שזה נקרא צער הגידול. וע"כ ניצלו מצער הגידול ע"י יד הגדולה שזהו בחי' קריעת ים סוף שאז ניצלו מצער שאחר ההולדה שהוא בחי' גידול הנפש שצריכין לזה יד הגדולה בחי' אברהם, וע"כ בקי"ס נתגלה בחי' יד הגדולה כ"ש וירא ישראל את היד הגדולה וכו' כי קריעת ים סוף הי' בזכות אברהם כשרז"ל:

אות יט ואגב שזכיתיט לעסוק בהתורה הזאת הנ"ל האיר ה' עיני לפרש סיום הפסוק וביום הביכורים שנאמרה זאת התורה בשבועות על זה הפסוק אבל לא זכינו לשמוע ביאור הפסוק בעצמי ע"פ התורה הזאת רק אח"כ שמעתי מפיו הק' קצת ביאור רק על התחלת הפסוק וביום הבכורים שהוא בחי' הולדת הנפש וגידול הנפש כמבואר שם, מקרא קודש זה בחי' שהכבוד שהוא בחי' קודש כ"ש ונקדש בכבודי קורא וכו' ע"ש בספר. ונ"ל לבאר שאר הפסוק, וביום הבכורים הוא בחי' גידול הנפש והולדת הנפש כנ"ל, בהקריבכם מנחכה חדשה לה' זהו בחי' צדקה כמ ושפירש רבינוז"ל במ"א (בלק"ת סי' ד') בעצמו זה הפסוק על צדקה בבחי' מגישי מנחה בצדקה. מקרא קודש זהבחי' העלאת הכבוד בחי'צדק יקראהו לרגלו כ"ש שם שהכבוד שהוא בחי' קודש כנ"ל קורא את הרגלין שזהו בחי' תיקון הכבוד כנ"ל שזה נעשה ע"י צדקה שהוא בחי' מנחה חדשה כנ"ל שעי"ז שמתקנין הכבוד ע"י הצדקה עי"ז זוכין לקבל נפש חדשה ע"י הכבוד וזאת הנפש צריכין להוליד ולגדל שזהו בחי' וביום הבכורים כנ"ל. כל מלאכת עבודה לא תעשו זהבחי' שנתבטל זוהמת הנחש שבא ע"י חטא אדה"ר שהוא פגם תאוות אכילה שעי"ז נתהוו הל"ט מלאכות שהם בחי' בעצבון תאכלנה בחי' בזעת אפך תאכל לחם וכו'. כי מחמת שנפגם הכבוד ע"י תאוות אכילה שהוא חטא אדה"ר עי"ז נפל הכבוד שמשם הפרנסה והאכילה בחי' שולחן מלכים נפל אל הס"א שהואבחי' נפילת הכבוד אל העזי פנים כנ"ל. וע"כ צריכין יגיעות גדולות בחי' ל"ט מלאכות עד שמבררין הפרנסה מזוהמת הנחש מבין הקליפות והכל מחמת שנפל הכבוד וכו' כנ"ל. אבל לעתיד כשיתתקן חטא אדה"ר ויעלה הכבוד מן הס"א אז יתבטלו כל הל"ט מלאכות כי יהי' יום שכולו שבת וכו'. וזהו כל מלאכת עבודה לא תעשו, זהבחי' עליית הכבוד מבין הס,א שהוא בחי' ביטול כל הל"ט מלאכות שבאו מחפגם הכבוד כנ"ל. וזה בחי' כבוד שבת ויו"ט שצריכים לכבדם מאד ועיקר כבוד שבת ויו"ט הוא לכבדם באכילה ושתי' שזה נקרא כבוד שבת ויו"ט כשרז"ל על שמאי שהי' אוכל כל ימיו לכבוד שבת וכו', מצא אחרת נאה הימנה אומר זו לכבוד שבת ויו"ט כי אכילת שבת ויו"ט הוא קודש כי אז הוא ביטול הל"ט מלאכות ואז האכילה בקדושה בבחי' לחם הפנים שזוכין לנשיאות פנים ע"י האכילה של שבת ויו"ט, כמבואר בהתורה הנ"ל שע"י האכילה דקדושה הוא בחי' נשיאת פנים וע"כ נקרא אכילת שבת ויו"ט בשם כבוד כי אכילה דקדושה הוא בבחי' תיקון הכבוד וכנ"ל:

אות כ וע"כ הולכין ביותר על קברי הצדיקים בערב ר"ה כי עיקר בחי' ר"ה הוא להעלות ולגדל את הכבוד והמלכות דקדושה כמו שאנו אומרים בר"ה בכל התפלות ובכן תן כבוד ה' וכו' ותמלוך אתה ה' וכו' מלוך על כל העולם כולו בכבודך בחי' מלך הכבוד שמזכירין בר"ה כ"פ. נמצא שבר"ה כל עבודתינו להעלות ולגדל את הכבוד שהוא תיקון כל החטאים שהם פגם כבודו ית' כנ"ל. וע"כ עיקר קדושת א"י ששם עיקר הכבוד דקדושה כנ"ל נמשך בר"ה כש"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה וכו' כי בר"ה עיקר העלאת הכבוד שזה עיקר קדושת א"י כנ"ל. וע"כ נוהגין לילך על קברי צדיקים אמתיים בער"ה כי עיקר תיקון הכבוד הוא ע"י קברי הצדיקים כנ"ל ששם עיקר הכבוד כנ"ל. ואז עיקר זמן הקיבוץ של ישראל כי ישראל מתקבצין אז בכל המקומות לגדל לכבד ולקדש שמו יתברך בתפלות ותחנונים, וכל מה שמתתקבצין יותר אנשים כשרים ביחד נתכבד ונתגדל שמו ביותר כי ברוב עם הדרת מלך שעיקר כבוד והדרת מלך ביותר הוא ברוב עם. וע"כ אז בימי ר"ה מסוגל יותרלהתקבץ יחד על קברי הצדיקים אמתיים כי אז עיקר העלאת הכבוד שמתגדל ביותר ע"י רוב עם. וכל מה שמתגדל הכבוד ביותר נתקן נפשו ביותר כי עיקר פגם נשפו הוא ע"י שריחקה מכבוד שמו ית' ע"י פגם עוונותיו שהם פגם הכבוד וע"כ בעת שנתעלה ונתגדל הכבוד ביותר דהיינו בזמן הקיבוץ בר"ה אז ע"י הגדלת הכבוד תוכל גם נפשו הרחוקה לכלול בתוך הכבוד הגדול שנתגדל עכשיו ביותר שזה עיקר התיקון כנ"ל וזיכה לשוב אל ה' שיזכה גם הוא לכלול בהכבוד דקודשה שיזכה לגדל ולכבד שמו יתברך מעתה בתורה ותפלה ומעשים טובים אמן:

אות כא וזה שכתב רבינו ז"ל (סי' י"ד) שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא תיקון קרי ע"ש כי בוודאי הוא תיקון לפגם הברית כשמתגבר ומשתדל לדבר על לב בני אדם להחזירם להשי"ת כי עיקר פגם הברית הוא פגם הכבוד כנ"ל וע"י שמחזיר הרחוקים להש"י עי"ז הוא עיקרהגדלת והעלאת הכבוד כי כדין אסתלק ואתיקר שמא דקוב"ה עיאל ותתא כנ"ל ע"כ עי"ז עיקר תיקון הברית וכנ"ל: