כא

והנה איתא (בליקו"מ קמא תו' יב) מה שאנו רואים שע"פ הרוב הלומדים חולקים על הצדיקים ודוברים על הצדיק עתק בגאוה ובוז זהו מכוון גדול מאת הש"י כי יש בחי' יעקב ולבן, יעקב הוא הצדיק המחדש חידושין דאורייתא ולומד תורתו לשמה וטובו גנוז ושמור וצפון לעתיד כמו שאמרו רז"ל למחר לקבל שכרם (עירובין כב), וע"ש ששכרו לבסוף על שם זה נקרא יעקב לשון עקב וסוף שכרו לבסוף, ולבן הוא תלמיד חכם שד יהודי שתורתו להתיהר ולקנטר ות"ח כזה נבילה טובה הימנו (מ"ר ויקרא א' עמ"כ) וזה ידוע שאינו נקרא ת"ח אלא ע"י תורה שבע"פ כי זה שיודע ללמוד חומש אינו נקרא ת"ח אלא זה שהוא בקי בגמ' ופוסקים, וכשלומד בלא דעת נקרא לבן ע"ש ערמומיות שנכנס בו ושונא ורודף את הצדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון, כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כמ"ש בזהר (ויצא דף קנג ויחי רמה) צדיקים ירשו ארץ, צדיקים תרי משמע ושני צדיקים אלו הם, זה הצדיק שחידש זאת התורה שבע"פ, זה הצדיק עליון, וצדיק התחתון זה שלומד החידושין ותורה שבע"פ היינו שכינתא כמ"ש מלכות פה ותורה שבע"פ קרינן לה, וכשהשכינה הנקרא תורה שבע"פ באה בתוך ת"ח שד יהודי זה נקרא גלות השכינה ואז יש לו פה לדבר על צדיק עתק וכו' וכשאדם לומד בקדושה ובטהרה איזה דין ופסק שחידש איזה תנא או צדיק אחר עי"ז נעשה בחי' נשיקין, ונשיקין זה בחי' התדבקות רוחא ברוחא, כי הפסק הזה הוא דיבורו של התנא ודיבור הוא החיות כמ"ש לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא, ורוח ממללא היינו הנפש חיה היא באה מתורה שבע"פ כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה, נמצא בשעה שמחדש התנא איזה חידוש ומדבר זה החידוש, זה הדיבור בעצמו היא בחי' התורה שבע"פ שחידש כי משם מוצאה כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה, נמצא עכשיו כשלומדים את החידוש הזה, וכשמכניסין הלימוד והחידוש בתוך פה נמצא שמדבקין רוח הצדיק שחידש זה החידוש עם רוח ממללא היינו עם הדיבור הלומד זה החידוש עכשיו וזאת התדבקות רוחא ברוחא נקרא נשיקין, נמצא כשלומדין איזה הלכה שחידשו התנאים עי"ז נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד, ודומה כאילו נושק א"ע עם התנא, אבל ת"ח שד יהודי כשלומד גמ' או פסק דין עליו כתוב נעתרות נשיקות שונא כי התנא אינו יכול לסבול רוחו של ת"ח שד יהודאין כי מי יכול לסבול לנשק א"ע עם נבילה, כ"ש שנבילה טובה הימנו, ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם וכשאנו לומדין תורותיהן עי"ז נתדבק רוחם ברוחינו כמו שאמרו חז"ל (יבמות צ"ז) שפתותיהם דובבות בקבר וזה ע"י בחי' נשיקה. וזה בחי' וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך פי' רש"י שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. רחל בחי' תורה שבע"פ וכו' וזה בחי' וישק יעקב הוא התנא לרחל היא התורה שבע"פ שחידש, שנשק ודיבק את רוחו ברוח הקודש שבשכינה, ויבך, שצפה ברוח הקודש שלו שהוציא מפיו והכניס בתוך התורה שבע"פ וראה שבגלות הזה ע"פ רוב הלומדים אינם הגונים, נמצא שע"י לימודם שילמדו לא תכנס רוח הקודש של רחל של תורה שבע"פ לקבורה שאין שפתותיו דובבות בקבר ע"י לימודו של רשע ועי"ז ויבך על גלותו וכו', וזה ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו היינו כשהלמדן יודע שמע יעקב, שיעקב בן אחותו בחי' כשרות וכו' וירץ לקראתו, ומחבק ומנשק לו, היינו שע"י לימודו מתדבק רוח התנא ברוחו, זה בחי' נשיקין, ויבאהו אל ביתו, שמביא את רוח התנא לתוך התורה שלמד עכשיו כי שם ביתו כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה וכו' עיי"ש.