Pesach, Sefira & Shavuos — Continued
אוצר היראה - Otzar HaYirah
עִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם וְעִקַּר הַנִּסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁהָיוּ אָז, שֶׁשִּׁדֵּד הַמַּעֲרָכָה וּבִטֵּל הַטֶּבַע וְגִלָּה הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם, הַכֹּל נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת קֵץ הָאַחֲרוֹן, הַיְנוּ מֵאוֹר הַהַשְׁגָּחָה שֶׁתִּתְגַּלֶּה לֶעָתִיד, כִּי אָז תִּתְבַּטֵּל הַטֶּבַע לְגַמְרֵי. וְזֶה בְּחִינַת שַׁבָּת, שֶׁהוּא עָלְמָא דְאָתֵי, שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת, שֶׁמִּשָּׁם מַמְשִׁיךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל אוֹר הַהַשְׁגָּחָה כַּנַּ"ל. וְעַל־כֵּן גַּם פֶּסַח נִקְרָא שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", כִּי עִקַּר תֹּקֶף הַנֵּס שֶׁל פֶּסַח נִמְשָׁךְ מִשַּׁבָּת. וְעַל־כֵּן קוֹרִין לְשַׁבָּת שֶׁלִּפְנֵי פֶּסַח שַׁבָּת הַגָּדוֹל, עַל שֵׁם הַנֵּס, כִּי כָל הַנִּסִּים שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנִּקְרָאִים 'גְּדוֹלוֹת' כַּמְבֹאָר בִּפְנִים, הַכֹּל נִמְשָׁךְ מִשַּׁבָּת (הלכות נט"י שחרית, הלכה ב, אות ז).
The barley omer is the aspect of the totality of all the contractions — for the word s'ora [שְׂעוֹרָה, barley] has the gematria of twice MaNTzePaCh [מנצפ"ך — the five final letters], as taught in the kavanos, which are the totality of all the holy contractions. These contractions are the aspect of the holy hairs [se'aros] that one works to repair and draw during all the days of the Sefira — and through this one can receive the illumination of the face [or hapanim] on Shavuos, which is the aspect of receiving the Torah in its seventy faces: "Face to face Hashem spoke with you." Therefore on Shavuos the Idra [of the Zohar] is read, which speaks of the thirteen rectifications of the holy beard [dikna] — for this is the essential aspect of Shavuos: "at Sinai He appeared to them as an elder" — for the illumination of the face cannot be received except through the holy hairs of the holy beard, which are the repair of all the worlds, as is known.
עִקַּר בְּדִיקַת הֶחָמֵץ וּבִעוּרוֹ הוּא, שֶׁצְּרִיכִין לְבַעֵר כָּל הַסְּבָרוֹת הַזָּרוֹת הַנִּמְשָׁכִין מִבְּחִינַת חָכְמַת הַטֶּבַע, וְלֵידַע בִּידִיעָה שְׁלֵמָה שֶׁהַכֹּל מִתְנַהֵג רַק בְּהַשְׁגָּחָה לְבַד, וְעַל־יְדֵי־זֶה מִתְבַּטְּלִין כָּל הַגָּלֻיּוֹת וְכָל הַחַשְׁכוּת, כִּי כְּשֶׁנִּתְגַלֶּה הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם אֲזַי אֵין שׁוּם חשֶׁךְ כְּלָל, כִּי עִקַּר הָאוֹר הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַאֲזַי לַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד, בְּחִינַת "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". וְעַל־כֵּן הַלַּיְלָה שֶׁל בְּדִיקַת חָמֵץ, בִּטּוּל הַטֶּבַע, קָרָא הַתַּנָּא 'אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר' - אוֹר דַּיְקָא (שם אות ח).
Torah and holy livelihood need each other — for they are the aspects of truth [emes] and faith [emuna], which are truly one. This is the aspect of: "if there is no flour there is no Torah, if there is no Torah there is no flour." This is what our Sages said: "The Torah was only given to those who eat the manna" — those who merit holy livelihood, who believe that all sustenance is only from Hashem, just as He sustained our ancestors and sent them manna for forty years — so too He sustains us in His compassion now. Through this they are distant from the desire for money — the aspect of darkened faces [anpin chashuchin], the face of the Sitra Achra — and merit the seventy faces of the Torah, which are the aspect of luminous faces [anpin nehirin], the illuminated holy face. This is our occupation during all the holy Sefira days which are the preparation for receiving the Torah — drawing holy livelihood and money which is drawn from the two mazalos of the holy beard [dikna], as our Sages said: "it depends on the mazal" — which is the aspect of the holy hairs that are drawn during the Sefira days.
עַל־יְדֵי שֶׁנִּזְהָרִין מֵחָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים וְאוֹכְלִין מַצָּה, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְגַּלֶּה הַדַּעַת שֶׁל אֱמוּנַת הַהַשְׁגָּחָה, עַד שֶׁיּוֹדְעִין בֶּאֱמֶת שֶׁגַּם הַטֶּבַע בְּעַצְמָהּ שֶׁהוּא בְּחִינַת חָמֵץ מִתְנַהֶגֶת רַק בְּהַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַד, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל וּמַנְהִיג בִּרְצוֹנוֹ אֶת הַכֹּל, צט וְעַל־כֵּן אַחַר־כָּךְ הֻתַּר לֶאֱכֹל חָמֵץ גַּם־כֵּן (שם אות יב).
During the Sefira one works to purify and sanctify the mind and da'as from Egypt's defilement — the aspect of the blemish of the bris and the blemish of da'as. Therefore one first brings the barley omer — the aspect of the jealousy meal-offering of the sota — as the holy Zohar says: "through the jealousy meal-offering the woman of valor is united with her husband." Then, since one works to refine the mind, the hairs of the brain — the surplus of the brain [mosar hamoach] — are aroused to ascend to the brain, which is the aspect of the judgments that strengthen then, for they are all clarified through thought. Therefore during the Sefira one must guard the hair and not cut it — so that all the surplus of the brain may be absorbed and no surplus remain in the brain, for the hairs are the surplus of the brain, as is known. This is also the aspect of the prohibition of shaving for the nazir — for the essential nazirus comes for the repair of the bris and the repair of da'as, as our Sages said: "one who sees a sota in her disgrace should vow abstinence from wine."
עִקַּר מַפָּלַת מִצְרַיִם הָיָה בִּשְׁעַת קְרִיעַת יַם־סוּף, כִּי אָז הֵאִיר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַשְׁגָּחָתוֹ עָלֵינוּ בְּאוֹר וְהִתְגַּלּוּת גָּדוֹל מְאֹד, עַד שֶׁכָּל הַסִּטְרָא־אָחֳרָא שֶׁאֲחִיזָתָהּ מִבְּחִינַת הַטֶּבַע נִכְנַע וְנִתְבַּטֵּל מְאֹד, וְכֻלָּם נִבְהֲלוּ אָז, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְכוּ'". כִּי קְרִיעַת יַם־סוּף הוּא בִּשְׁנֵי בְחִינוֹת: שֶׁנִּבְקַע יָם הַחָכְמָה שֶׁלְּמַעְלָה וְנִתְגַּלָּה הַדַּעַת שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשְׁגָּחָה, כִּי זֶה עִקַּר הַדַּעַת, וְעַל־יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ נִבְקַע הַיָּם שֶׁלְּמַטָּה, וְכָל הָרְשָׁעִים וְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא שֶׁהֵם כַּיָּם נִגְרָשׁ, כֻּלָּם נִבְקְעוּ וְנִשְׁבְּרוּ וְנִתְבַּטְּלוּ, וְיִשְׂרָאֵל עָבְרוּ בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, וְכָל זֶה עַל־יְדֵי הִתְגַּלּוּת אוֹר הַשְׁגָּחָתוֹ, וְאָז נִתְגַּלָּה שֶׁבֶּאֱמֶת גַּם הַטֶּבַע בְּעַצְמָהּ הִיא גַם־כֵּן הַשְׁגָּחָה. וְעַל־כֵּן אַחַר שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וּקְרִיעַת יַם־סוּף הֻתַּר הֶחָמֵץ (שם אות יג).
Exile is the aspect of sleep, and Redemption is the aspect of awakening from sleep. Therefore the essential Exodus from Egypt — which contains all exiles — is through the aspect of awakening from sleep. And awakening from sleep is through stories [sipurei ma'asiyos] — this being the aspect of why the Torah told all its stories from "In the beginning" until "This month shall be for you" — because of "He declared the power of His deeds to His people" — the aspect of stories that bring awakening from sleep, which is the essential Exodus. Since then there was still little is'arusa d'l'sata because it was before the giving of the Torah, Hashem gave them several mitzvos to occupy them — and since it was before the giving of the Torah, it was not yet possible to draw stories of ancient times [b'kerev shanim], only stories of the aspect of "in the midst of years" clothed within them: the seventy faces of the Torah that were revealed to them afterward on Shavuos — "face to face Hashem spoke with you" — the faces of the Torah revealed after the awakening from sleep. Though the stories of ancient times (which are the root of all) are also concealed and alluded to within them, the essential Redemption then was through the aspect of "in the midst of years." Therefore truly the Redemption was not yet complete and they left in haste. Therefore chameitz was forbidden until after the seventh day of Pesach — the splitting of the Reed Sea — when they merited an additional illumination from the aspect of the ancient stories, through which will come the final Redemption without haste, and then chameitz was permitted. Until afterward on Shavuos after the Sefira days, when the is'arusa d'l'sata was completed and they merited receiving the Torah — then we have the power to draw the complete awakening from sleep through the ancient stories, which is the aspect of the final Redemption. Therefore then they must bring the two loaves specifically of chameitz. This is the aspect of the mitzva to tell of the Exodus from Egypt — for the essential telling is to mention Hashem's kindnesses in taking us out of Egypt, and through this we merit to awaken from our sleep and draw close to Him, until we merit to arouse His compassion for a second complete Redemption that will have no exile after it — through the awakening of the sleep of the lofty ancient stories which are the aspect of "great in kindness." Therefore one who greatly multiplies the telling of the Exodus is praiseworthy — and it is stated in the kavanos: "praiseworthy in kindnesses" — that through this one merits to draw the aspect of great kindness.
עַל־יְדֵי שְׁאֵלַת "מַה נִּשְׁתַּנָּה" בְּלֵילשׂ פֶּסַח, וְהָאָב מֵשִׁיב לוֹ "עֲבָדִים הָיִינוּ" וְכוּ', וּמְסַפֵּר לוֹ כָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ בְּהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם עַל־יְדֵי שֶׁגִּלָּה הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם, בָּזֶה מַכְנִיעִין וּמְבַטְּלִין כָּל הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל הַמְחַקְּרִים הַנִּמְשָׁכִים מֵחָכְמַת הַטֶּבַע, כִּי עַל־יְדֵי קֻשְׁיָא זוֹ נִתְגַּלֶּה הַהַשְׁגָּחָה, וְנִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁלָּהֶם. וְעַל־יְדֵי שְׁאֵלַת הָאַרְבָּעָה בָנִים, שֶׁהֵם נֶגֶד אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דִּקְדֻשָּׁה כַּמּוּבָא, עַל־יְדֵי־זֶה נִכְנָעִים וְנִתְבַּטְּלִין כָּל הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא־ אָחֳרָא, שֶׁאֲחִיזָתָהּ מִבְּחִינַת חָכְמַת הַטֶּבַע (שם אות יד).
It is known that the exile of Egypt was the exile of da'as in Egypt. This flowed from the blemish of the bris of Adam HaRishon and the blemishes of the generations that followed — the Generation of the Flood etc. For through the blemish of the bris — the blemish of the matter of birth, through which Hashem's glory is magnified when children are born in holiness — through blemishing this, Heaven forbid, the da'as and mochin fall to the aspect of outside the Land, called the chovaim [the wounding/damaging ones] — full of disputes, difficulties, and doubts. This is the aspect of Egypt's exile, the essential impurity of outside the Land: "the nakedness of the land" — the da'as falling to outside the Land. This is the aspect of: "they embittered their lives with hard labor" — with difficulty [b'kushya] — the difficulties and disputes that come from there. This brought about through Avraham Avinu saying "how shall I know that I shall inherit it?" — blemishing the mochin of the Land of Israel. Then Hashem said: "know surely that your seed will be strangers in a land not theirs" — the da'as and mochin falling to the aspect of exile and servitude in outside-the-Land, the chovaim. Therefore the Redemption was through Moshe — the aspect of supreme da'as, the aspect of supreme pleasantness [no'am ha'elyon], the mochin of the Land of Israel. When they left Egypt they merited the aspect of matza — the aspect of very great mochin, the mochin of the Land of Israel, the flow of supreme pleasantness: "that you may draw out and delight from the radiance of her glory." This is the severe prohibition of chameitz on Pesach — for when the supreme pleasantness flows, through which birth occurs and Hashem's glory is revealed, then also the chovaim (the mochin of outside the Land) come and fall within the pleasantness [ne'imim] (the mochin of the Land of Israel) to be repaired — the aspect of "lots have fallen for me in pleasant places." But when the mochin of outside the Land are very blemished, they not only cannot be repaired — on the contrary, they blemish the mochin of the Land of Israel. The supreme pleasantness flows always, but a vessel is needed to receive it. When the vessel is complete one can repair even the chovaim. But in Egypt there was no vessel yet — this was the miracle of Pesach: Hashem skipped and leaped the steps, shining upon them a light beyond measure, the aspect of the supreme pleasantness, even though their vessel was not fit to receive such great light. The chovaim were then very blemished, sunk in the 49 Gates of Impurity — therefore they were forced to flee in haste, lest the chovaim fall within the ne'imim before they could repair them, causing greater blemish. This itself is the aspect of the prohibition of chameitz on Pesach — for chameitz is the aspect of mochin d'katnus, the chovaim, the mochin of outside the Land. Now on Pesach, when the supreme pleasantness flows but we have no power yet to repair the chovaim, we must burn chameitz in bal yeira'eh u'val yimatze, and even a trace of chameitz mixture is forbidden in the smallest amount. Therefore we eat only matza — the mochin of the Land of Israel, the flow of supreme pleasantness.
הַיַּיִן שֶׁל אַרְבַּע כּוֹסוֹת הוּא - כִּי אָז נִתְגַּלָּה הַהַשְׁגָּחָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְאָז הַיַּיִן בִּקְדֻשָּׁה, וְנִתְרוֹמֵם הַדַּעַת עַל־יָדוֹ, בִּבְחִינַת 'זָכָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ' וּבִבְחִינַת יַיִן הַמְשַׂמֵּחַ, וִיכוֹלִין לְדַבֵּר וּלְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם עַל־ יְדֵי הַיַּיִן הַזֶּה. וְזֶה בְּחִינַת: אֵין אוֹמְרִים שִׁיר אֶלָּא עַל הַיַּיִן, כִּי כָל הַנִּסִּים נַעֲשִׂין עַל־יְדֵי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַמְשִׁיךְ הַשְׁגָּחָה מִסּוֹף הָעוֹלָם, בְּחִינַת עָלְמָא דְאָתֵי, וְאָז יִתְּעַר שִׁיר בְּעָלְמָא, וּמִשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַשִּׁירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה. וְעַל־כֵּן אוֹמְרִים הַשִּׁיר עַל הַיַּיִן, כִּי אָז נִכְלָל הַיַּיִן בַּקְּדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת הַדַּעַת שֶׁל הַשְׁגָּחָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת עָלְמָא דְאָתֵי, שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת יַיִן הַמְשַׂמֵּחַ, כַּיָּדוּעַ (עיין אכילה, אות ט). וְעַל־יְדֵי הָאַרְבַּע כּוֹסוֹת נִכְנָעִין כָּל הַגָּלֻיּוֹת שֶׁל הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, שֶׁיְּנִיקָתָם מִבְּחִינַת הַטֶּבַע (שם אות טו).
Since we truly must repair also the chovaim — the mochin of outside the Land — so the Sitra Achra has no hold or nourishment from the sparks of da'as and mochin at all, but at the Exodus it was impossible to repair them — the Redemption was only through the great Pesach illumination, the flow of supreme pleasantness in very great revelation, not in gradual order. Immediately after the first day of Pesach this illumination departs and we must return to receive the light in measure and gradually, and we must repair also the chovaim. Therefore immediately after the first day of Pesach we wave the barley omer — animal food — alluding to the chovaim (the mochin of outside the Land, which are the aspect of animals compared to the mochin of the Land of Israel, the aspect of human beings). Then we begin counting seven weeks — the aspect of seven nikiim [clean days] — to purify ourselves from the aspect of menstrual blood, the aspect of impure blood — the blemish of the bris and the blemish of honor — through which the mochin are blemished and become the chovaim. We do all this to merit receiving the Torah on Shavuos — the essential flow of the supreme pleasantness from which the Torah comes: "her ways are ways of pleasantness." Then on Shavuos — when the supreme pleasantness flows in great light, and Israel who stood at Sinai had their defilement cease, the chovaim fall within the ne'imim and are fully repaired — therefore the mitzva is to bring the two loaves specifically of chameitz — the aspect of the chovaim, the mochin of outside the Land. The Egyptians had been able to pursue Israel because of the suckling they had from the blemished sparks of the chovaim. Therefore Israel was in great danger and great accusation arose: "how are these different from those?" — since they had no complete vessel to receive the supreme pleasantness and repair the chovaim. But Hashem had compassion in the merit of Yosef who repaired the bris and the honor, and Avraham who did charity and kindness — through which the vessel was made — and the merit of Yaakov. They merited that the sea of Wisdom was split and the pathways of intellect and da'as were revealed to them, and they merited to receive the supreme pleasantness in great abundance until the chovaim began to be repaired — the evil of Egypt's kelipa that had been suckling from the chovaim fell and died, and the good within the chovaim rose and was included in holiness, within the ne'imim. Through this they merited great attainment — until the maidservant at the sea saw what Yechezkel did not see — the maidservant specifically, which is the aspect of the mochin of outside the Land (the maidservant compared to the mochin of the Land, the mistress). After the Reed Sea chameitz was permitted — we now have the power to repair the chovaim until on Shavuos the chovaim are fully repaired and one must bring to the Most High specifically the two loaves of chameitz. This is the aspect of the Song sung at the splitting of the Reed Sea — the aspect of "the sweet singer of Israel" — the aspect of the supreme pleasantness.
עַל־יְדֵי הֲנָפַת עֹמֶר שְׂעוֹרִים, עַל־יְדֵי־זֶה מְקַשְּׁרִין כָּל בְּחִינוֹת הַמָּקוֹם לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם, וְעַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא מְזַכְּכִין עַצְמָן מִטֻּמְאַת מִצְרַיִם, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים. וְעַל־יְדֵי סְפִירַת הָעֹמֶר שֶׁסּוֹפְרִין אַחַר־כָּךְ מְקַשְּׁרִין הַזְּמַן לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְמַלֵּא הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ, בִּבְחִינַת "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְכוּ'" (הלכות ציצית ה"ג אות יז).
The custom to give wheat money [ma'os chitin] to the poor before Pesach — for the essential aspect of matza, the flow of supreme pleasantness, must be received through the vessel made through charity [tzedaka]. For eating matza itself is also the aspect of charity — holy eating, the eating of the tzaddik, is the aspect of charity: "a man of kindness rewards his own soul" — bestowing charity and kindness upon his own soul — the aspect of "the righteous eats to the satisfaction of his soul." Through the tzaddik's eating one merits to receive the flow of supreme pleasantness: "and your soul will be satisfied with brilliance [tzachtzachos]" — which is the aspect of the supreme pleasantness, the aspect of tzachtzachos. This is the aspect of eating matza — a very holy eating through which one merits to receive and delight from the flow of supreme pleasantness. Therefore it is called lechem oni [bread of poverty/affliction] — for it is the aspect of charity [tzedaka] through which one merits the flow of supreme pleasantness. And this is why at the beginning of the Pesach Seder one says: "Let all who are hungry come and eat" — the aspect of charity, through which one merits the flow of supreme pleasantness illuminating through eating matza.
עִקַּר הַכְנָעַת הָרוּחַ גָּבוֹהַּ בְּחִינַת גֵּאוּת הוּא עַל־יְדֵי חִדּוּשֵׁי־תוֹרָה אֲמִתִּיִּים, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ אֱלֹקִים וְכוּ'. וְעַל־כֵּן בְּפֶסַח, שֶׁלֹּא זָכִינוּ עֲדַיִן לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה, צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד מֵחָמֵץ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲחִיזַת הָרוּחַ וַאֲוִיר שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה בְּיוֹתֵר, שֶׁעַל־ יְדֵי־זֶה עוֹלֶה בִּנְפִיחָה, כִּי אָז נֶאֱחָז בְּהֶחָמֵץ רוּחַ הַטֻּמְאָה שֶׁהוּא רוּחַ גָּבוֹהַּ, מֵחֲמַת שֶׁעֲדַיִן לֹא קִבַּלְנוּ הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא הַכְנָעָתוֹ כַּנַּ"ל, וְעַל־כֵּן הֶחָמֵץ אָז הוּא בִּבְחִינַת גֵּאוּת וְרוּחַ גָּבוֹהַּ, וְאָסוּר לְאָכְלוֹ אָז, וּצְרִיכִין לֶאֱכֹל מַצָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְנוֹצְצוּת הַמֹּחִין וְכוּ' שֶׁזּוֹכִין עַל־יְדֵי רְאִיַּת פְּנֵי הַצַּדִּיק, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין לַעֲנָוָה אֲמִתִּית; וְעַל־כֵּן נִקְרֵאת 'לֶחֶם עֹנִי'. וְעַל־כֵּן אַחַר קְרִיעַת יַם־סוּף, שֶׁאָז נִמְשָׁךְ הֶאָרַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים, אָז הֻתַּר הֶחָמֵץ, כִּי עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה יְכוֹלִין לְהַכְנִיעַ הָרוּחַ גָּבוֹהַּ וְלִזְכּוֹת שֶׁתִּהְיֶה הָאֲכִילָה בְּחִינַת עֲנָוָה אֲמִתִּית, שֶׁהִיא עִקַּר הַחַיִּים בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים (כמבואר בפנים), שֶׁזֶּהוּ עִקַּר תִּקּוּן קְדֻשַּׁת הָאֲכִילָה (הלכות תפילין, הלכה ו, אות יב; ועיין אכילה אות ו).
When a scholar studies Oral Torah not for its own sake [shelo lishma] — only for self-aggrandizement and to contest — and through this does not merit seeing the good meaning in the Torah (the revelation of Hashem's face) but sees only the opposite meaning, and draws from his learning the power to speak arrogantly and with contempt against the true tzaddik — all this is the aspect of the exile of the Shekhina, the exile of Pharaoh and Egypt. The root of the craftiness of such a scholar's study flows from the fact that even the true tzaddik who innovated the Oral Torah is caused to fall at the moment of teaching Torah into some extremely subtle error — hair-thin — from the aspect of the left side [smola] — in order to draw through this wealth and honor to Israel. But the tzaddik immediately afterward sweetens the left within the right [le'akhala smala b'yamina] and through this precisely draws livelihood and wealth. But this scholar whose study is genuinely from the left — certainly such study cannot draw holy livelihood; on the contrary, from there is the hold of the Sitra Achra, the aspect of other gods, through which the flow is withheld from Israel. But afterward, when this scholar receives power from his study to contest the tzaddik and speak arrogantly — in truth this is a great divine intention: Hashem causes the great tzaddik to fall precisely within the mouth of this scholar. And the tzaddik hears the letter-combinations of the words spoken against him, understands from which laws of the Torah these combinations were formed, converts them back into laws — and through this elevates the Shekhina from its exile within the mouth of the scholar. This is the aspect of how Moshe took Israel out of Egypt: sweetening the left side of the Torah and clarifying it from the kelipos that had taken hold of it (from which the evil words of the contestants came), and including the left within the right — thereby returning the flow of wealth to Israel: "and afterward they shall go out with great wealth."
מֹחִין דְּקַטְנוּת אֵינָם עֲנָוָה כְּלָל, רַק מְעַקְּמִין הַלֵּב מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּצְרִיכִין לִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד מְאֹד, בִּפְרָט בִּתְחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת. וְזֶה בְּחִינַת אִסּוּר חָמֵץ בְּפֶסַח, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים (שם אות לא; ועיין גאוה וענוה אות ז).
When one needs to split the sea of Wisdom and merit the attainment of holy Torah and draw the sea of Wisdom and Torah into the world — one must make two paths there, the aspects of right and left within the Torah: "Length of days is in her right hand, and in her left riches and honor." For this reason one must necessarily fall into some extremely subtle error — to the aspect of the left — in order to draw livelihood from there. But the moment one inclines even a hair's breadth to the left (from which the Sitra Achra suckles), a great accusation is immediately aroused — the aspect of the accusation at the splitting of the Reed Sea: "these are idol worshippers too" — and the insolent waters immediately come and want to flood everything, Heaven forbid: the kelipos and alien thoughts flooding the mind and wanting to confuse it — they want to seize upon the subtle error and provoke further until the study is entirely from the left, Heaven forbid. Therefore great merit is needed to cross the sea safely. This is the aspect of the miracle of the splitting of the Reed Sea — for Hashem knows the inner intentions of the tzaddikim and worthy of Israel whose essential Torah study is only for His sake, and they merely had to fall a hair's breadth to the left for the sake of drawing livelihood — therefore the right overcame the left, the merit of Avraham (the aspect of right) was aroused, and through this they crossed the sea safely on the two bridges — the aspects of right and left in the Torah. Therefore they merited great attainment — the maidservant saw what Yechezkel did not see, the aspect of the right of Torah — and they also merited the great plunder of the sea, drawn from the aspect of "in her left, riches and honor" when one merits to sweeten the left and include it in the right. This is the aspect of what our Sages said: "a person's livelihood is as difficult as the splitting of the Reed Sea" — for drawing holy livelihood to Israel, which is precisely through the left side only after including it in the right, is truly the aspect of the splitting of the Reed Sea. And truly these tikkunim cannot be fully drawn except through the great tzaddik of the aspect of Moshe who can ascend to Atik Kadisha, where all is right and there is no left — and this tzaddik precisely can include the left in the right and draw Torah and livelihood to the world in great holiness.
עִקַּר הַטָּהֳרָה מִזֻּהֲמַת מִצְרַיִם הוּא לְטַהֵר עַצְמֵנוּ מִפְּגַם הַבְּרִית, שֶׁהוּא פְּגַם הַדָּעַת. וְעִקַּר הַטָּהֳרָה מִפְּגַם הַבְּרִית הוּא עַל־יְדֵי טָהֳרַת הַמַּחֲשָׁבָה, לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מֵעַתָּה עַל־כָּל־פָּנִים לְבַל תֵּצֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ אֶל הַחוּץ; וַאֲפִלּוּ אִם כְּבָר יָצְאָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־ פִּי־כֵן בְּיָדוֹ לְהַטּוֹתָהּ בְּכָל פַּעַם לַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר עַל־יְדֵי שֶׁיַּחְשֹׁב מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת לְטוֹבָה, וְאָז מִמֵּילָא תִּדָּחֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ הַחִיצוֹנָה וְכָל הַהִרְהוּרִים, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּשׁוּם אֹפֶן. וּצְרִיכִין לִזְכֹּר זֹאת הֵיטֵב בְּכָל פַּעַם וְלִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד מִתְּחִלַּת הַיּוֹם עַד סוֹפוֹ, לִבְלִי לְהַתְחִיל לְהַנִּיחַ לִכְנֹס מַחֲשָׁבָה רָעָה בְּמֹחוֹ חַס־ וְשָׁלוֹם, וְאִם כְּבָר נִכְנְסָה חַס־וְשָׁלוֹם, יִדְחֶה אוֹתָהּ כַּנַּ"ל, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה הִיא בִּבְחִינַת עֹמֶר וּמִדָּה, שֶׁאֵין שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת יְכוֹלִין לִכְנֹס בְּפַעַם אֶחָד. וְזֶה כָּל עִנְיַן מִצְוַת סְפִירַת הָעֹמֶר, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים (שם אות לב).
On the first night of Pesach a very great illumination is drawn, as is known, and through this they left Egypt — but all only through is'arusa d'le'eila alone. Therefore necessarily the great light departs afterward, and one must merit receiving the light in measure through is'arusa d'l'sata, to make a complete binding between lower wisdom [chachma tata'a] and upper wisdom [chachma ila'a] — for the essential union of lower wisdom with upper wisdom is only through is'arusa d'l'sata. This is the aspect of counting the Omer — for on the first day of Pesach the great light and great mochin return and depart, as is known. Then one must begin to arouse oneself through is'arusa d'l'sata, to purify and sanctify oneself from all defilements and impurities — in order to bind all the vitality, wisdoms, and contractions of this world (the aspect of lower wisdom, spread throughout the world even in animality, giving life to all) and connect them to upper wisdom. This is the aspect of waving the omer — for the barley omer is the aspect of lower wisdom clothed in the contractions and middos of this world, which is animal food compared to the upper wisdom (the aspect of human food — the two loaves of wheat of Shavuos). Through waving the omer upward, downward, and to the four directions, one raises and waves all the fallen wisdoms of this world — drawn from lower wisdom spread everywhere, even in animality — and now one waves and lifts all to Hashem, elevating and connecting lower wisdom with upper wisdom. Then one counts seven Shabbosos — the 49 days — the aspect of all the middos and days, the contractions of lower wisdom giving life to the world — connecting all to the repair of the omer waving: the union of lower wisdom with upper wisdom through is'arusa d'l'sata. Through this one merits receiving the Torah on Shavuos, the fiftieth day — the illumination of the Fiftieth Gate, when lower wisdom is fully united with upper wisdom — for through the Torah being given to human beings in this world, lower wisdom is fully united with upper wisdom through is'arusa d'l'sata. Most mitzvos are clothed in physical objects of this world — tzitzis from woolen threads, tefillin from the skin of a pure animal — yet the root of all Torah and mitzvos is from upper wisdom. Through fulfilling the Torah's mitzvos clothed in physical objects of this world, a wondrous union is made between lower and upper wisdom — the yichud of the Holy One and His Shekhina made through all the holy mitzvos.
כָּל יְמֵי הַסְּפִירָה מְבָרְרִין בֵּרוּרִין עַל־יְדֵי קְדֻשַּׁת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁמַּמְשִׁיכִין עַל־יְדֵי סְפִירַת הָעֹמֶר הַנַּ"ל. וְעִקַּר הַבֵּרוּר הוּא בִּבְחִינַת הַשֶּׁבַע מִדּוֹת, כִּי הַמַּחֲשָׁבוֹת חוֹלְפִין וְעוֹבְרִין עַל הָאָדָם כְּפִי הַמִּדּוֹת שֶׁאוֹחֵז בָּהֶם, עַד שֶׁבְּיוֹם לַ"ג בָּעֹמֶר נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ נִגְמַר הַבֵּרוּר, מִטַּעַם הַמְבֹאָר בִּפְנִים. וְאָז נַעֲשֶׂה בְּחִינַת גַּל וּמְחִצָּה הַמַּפְסִיק בֵּין הַקְּדֻשָּׁה וְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁלֹּא תִקְרַב עוֹד בְּעַרְמוּמִיתָהּ לְהַכְנִיס מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת בַּמֹּחַ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַגַּל שֶׁנַּעֲשָׂה בֵּין יַעֲקֹב לְלָבָן, בְּחִינַת "עֵד הַגַּל הַזֶּה". וְכָל זֶה בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת הִתְנוֹצְצוּת מָשִׁיחַ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת רַשְׁבִּ"י שֶׁנִּסְתַּלֵּק אָז (שם אות לה, ועיין פנים). קא
Chameitz on Pesach is the aspect of orla [foreskin] covering the bris, the aspect of the serpent's defilement. Therefore on the first night of Pesach, chameitz was nullified and all Israel were circumcised at the time of the Exodus, and then the holiness of the Land of Israel began to be revealed — for the essential Exodus was to enter the Land, as explained in many verses. Therefore they first had to pass through the seven nations covering the holiness of the Land of Israel — the aspect of the seven days of orla that pass over an infant before circumcision — and then removed through the mitzva of mila, the repair of the bris. This is the aspect of: "on the eve of the fourteenth one checks the chameitz" — corresponding to twice seven — which is the aspect of the 14 years before the conquest of the Trans-Jordan Land of Israel: seven years of conquest and seven years of apportionment — also corresponding to twice seven.
מַצָּה הוּא בְּחִינַת מָן, בְּחִינַת הַשְׁגָּחָה, כִּי נֶאֱפֵית בְּחִפָּזוֹן, בְּלִי רִבּוּי תַּחְבּוּלוֹת לְהַחְמִיץ וּלְהַטְעִים הָעִסָּה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת בִּטָּחוֹן בְּהַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַד בְּלִי שׁוּם עֵסֶק וּמְלָאכָה, בְּחִינַת "וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". אֲבָל חָמֵץ הוּא בְּחִינַת טֶבַע, בְּחִינַת הִשְׁתַּדְּלוּת אַחַר הַפַּרְנָסָה עַל־יְדֵי מְלָאכָה וָעֵסֶק; וּמִשָּׁם אֲחִיזַת הַסִּטְרָא־אָחֳרָא שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן, עַד שֶׁבָּאִים לִידֵי גָזֵל וָעֹשֶׁק עַל־יְדֵי רִבּוּי תַּאֲוַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה בְּחִינַת חָמֵץ, בְּחִינַת "מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ". וְעִקַּר אֲחִיזַת הַטֶּבַע, בְּחִינַת חָמֵץ, הוּא מִדִּינִים, כַּיָּדוּעַ. אֲבָל כְּשֶׁמַּמְתִּיקִים הַדִּינִים בִּשְׁלֵמוּת, אֲזַי מִתְהַפֵּךְ מִדַּת הַדִּין לְרַחֲמִים, וְאָז נִכְלָל הַטֶּבַע בְּהַשְׁגָּחָה, כִּי זוֹכִין לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁגַּם הַנְהָגַת הַטֶּבַע הִיא רַק בְּהַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַפַּרְנָסָה וְהַמָּמוֹן נִמְשָׁךְ לְהָאָדָם רַק בְּהַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ, "כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְכוּ'", וּמַה שֶּׁצְּרִיכִין אֵיזֶה עֵסֶק וְהִשְׁתַּדְּלוּת, זֶהוּ מִדַּרְכֵי נִפְלְאוֹתָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁבָּרָא אֶת כָּל הָעוֹלָם מֵאַיִן לְיֵשׁ, הוּא יָכוֹל לְהַצְמִיחַ וּלְגַדֵּל הַתְּבוּאָה וְאִילָנוֹת בְּלִי נְטִיעַת וּזְרִיעַת הָאָדָם; רַק שֶׁכָּךְ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהָאָדָם יַעֲשֶׂה אֵיזֶה עֵסֶק בִּשְׁבִיל גִּדּוּל הַתְּבוּאָה וְהָאִילָן, וְכֵן שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵיזֶה עֵסֶק וּמַשָּׂא־וּמַתָּן בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, אֲבָל בְּוַדַּאי הַכֹּל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ לְבָד. וּכְשֶׁזּוֹכִין לְהַאֲמִין בָּזֶה, אָז גַּם הָעֵסֶק שֶׁעוֹסְקִין בְּמַשָּׂא־וּמַתָּן וּמְלָאכָה הוּא בִּקְדֻשָּׁה גְדוֹלָה, בִּבְחִינַת מַשָּׂא־וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה, בְּחִינַת 'טוֹב תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ־אֶרֶץ'. וְזֶה בְּחִינַת אִסּוּר הֶחָמֵץ בְּפֶסַח, עַד אַחַר קְרִיעַת יַם־סוּף אָז הֻתַּר הֶחָמֵץ, עַד שֶׁבְּשָׁבוּעוֹת מַקְרִיבִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מֵחָמֵץ - כָּל זֶה סוֹבֵב וְהוֹלֵךְ עַל עִנְיַן הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים (ברכת השחר, הלכה ה, אותיות יב יג).
Before Creation all was one — all good — and there no number applies at all, for "before the One, what do you count?" The moment Creation emerged from potential to actuality, number immediately began — for immediately two aspects existed: before Creation and after Creation. And this aspect of number is the aspect of purity [tahara] — the intermediate between holy and impure. For before Creation all was holy with no concept of purity — but after Creation a very subtle trace emerged for the descent of the Sitra Achra and impurity, whose essential hold is from the aspect of after Creation (the aspect of purity, number), until impurity descended from it: "many calculations." Therefore through the aspect of purity one can emerge from impurity to purity. Therefore after meriting the Exodus from Egypt — where was the essential impurity and falsehood (the aspect of slavery) — we must purify ourselves from Egypt's defilement through our own is'arusa d'l'sata. We bring the barley omer — animal food, the aspect of after Creation — against before Creation (from which the root of human da'as). Through waving and offering it, we elevate all of Creation to be included in before Creation. Then we count seven Shabbosos — corresponding to the seven days of Creation — connecting all of Creation (born in those seven days, the aspect of number since after Creation begins the number) to the omer — the totality of Creation in before Creation. Through this holy counting of the Omer one ascends from impurity to purity, purifying from Egypt's servitude-defilement — since their hold is only from the distance from the One, from after Creation (the aspect of purity, number from which impurity descended). One must sweeten the matter at its root — through purity one ascends from impurity, as it is written: "and you shall be purified from all your impurities." This is why the Torah wrote at the beginning of the first day of Creation "day one" [yom echad] rather than "the first day" [yom rishon] — so that all of Creation be included in the aspect of One, the aspect of before Creation where all is good, all is One — so that all the subsequent numbers that come regarding Creation emerging from potential to actuality each day in new creation, nevertheless, everything shall return and be included in the aspect of all is One.
עִקַּר הַגְּאֻלָּה מִמִּצְרַיִם וּמִכָּל הַגָּלֻיּוֹת הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת פִּדְיוֹנוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּינִים, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה פָּדָה אוֹתָנוּ מִמִּצְרַיִם, בְּחִינַת "וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים" - עִקָּר הוּא עַל־יְדֵי הַפִּדְיוֹן הָעֶלְיוֹן הַכּוֹלֵל, שֶׁהוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת עֵת רָצוֹן, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִתְבַּטְּלִין וְנִמְתָּקִין כָּל הַדִּינִים. וְעִקַּר הֶאָרַת הָעֵת־רָצוֹן הוּא בְּשַׁבָּת, כַּיָּדוּעַ. וְעַל־כֵּן קוֹרִין הַשַּׁבָּת שֶׁלִּפְנֵי הַפֶּסַח שַׁבָּת הַגָּדוֹל, כִּי עִקַּר הַגְּדוֹלוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁל פֶּסַח, הַכֹּל הָיָה עַל־יְדֵי הָעֵת־רָצוֹן שֶׁל שַׁבָּת (שם אות י יד).
After counting the Sefira days and being purified from Egypt's defilement — the aspect of slavery, orla, and falsehood — one merits receiving the Torah on Shavuos, which is the true Torah. Through the Torah all worlds are connected and after Creation is included in before Creation — which is the purpose of all the Torah's mitzvos.
"חָמֵץ" - אוֹתִיּוֹת "מֵצַח", בְּחִינַת מִצְחָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין וְכוּ', שֶׁמִּשָּׁם הִתְעוֹרְרוּת כָּל הַדִּינִים, רַחֲמָנָא לִצְּלַן; וּמִזֶּה הָעִקַּר אֲחִיזַת הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְהַקְּלִפּוֹת בְּחִינַת שְׁמַד, אֵל אַחֵר, כְּפִירוֹת וּזְנוּת, בְּחִינַת "מֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה". וְעַל־יְדֵי שֶׁנִּזְהָרִין מֵאֲכִילַת חָמֵץ בְּפֶסַח, וְעַל־יְדֵי מִצְוַת סְפִירַת הָעֹמֶר, עַל־יְדֵי־זֶה מַמְשִׁיכִין הֶאָרָה וְהַמְתָּקָה מִבְּחִינַת מֵצַח הָרָצוֹן, וְאָז נִמְתָּקִין הַדִּינִים שֶׁאֲחִיזָתָם מִבְּחִינַת מֵצַח הַנַּ"ל, עַל־יְדֵי הֶאָרַת מֵצַח הָרָצוֹן. וְעַל־כֵּן אַחַר־כָּךְ הֻתַּר הֶחָמֵץ, עַד שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה אָנוּ זוֹכִין בְּשָׁבוּעוֹת לִבְחִינַת הִתְגַּלּוּת מֵצַח הָרָצוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת פִּדְיוֹן הָעֶלְיוֹן הַכּוֹלֵל הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה כָּל הַהַמְתָּקוֹת, עַד שֶׁמִּתְגַּיְּרִין גֵּרִים וְעוֹלִים עַל־יְדֵי־זֶה מִשְּׁמַד לְרָצוֹן, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הִתְקָרְבוּת יִשְׂרָאֵל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשָׁבוּעוֹת עַל־יְדֵי קַבָּלַת הַתּוֹרָה (שם טז).
At the time of the giving of the Torah all Israel were in the aspect of converts — for it was the beginning of their drawing close to their Heavenly Father, having left Egypt's impurity to the completeness of Israel's holiness. Therefore Ruth is read on Shavuos — for Shavuos (the giving of the Torah) is the aspect of the drawing close of ba'alei teshuva and converts, the aspect of Ruth who was a convert. For this reason at the giving of the Torah there was the voice of the shofar and fire — for the fire of justice was aroused to burn and nullify all the evil that had been clinging to them from Egypt's impurity, the aspect of the angel of Hashem who appeared to Moshe in the flame of fire at the beginning of the announcement of Israel's Redemption. But at the giving of the Torah — the completion of the repair — the fire of justice was revealed publicly: "and His words we heard from within the fire." Therefore they were then entirely refined from the hold of evil, as our Sages said, and they achieved freedom from all. Therefore the Torah in general is also called justice [mishpat].
עַל־יְדֵי מ"ט יְמֵי הַסְּפִירָה מַמְשִׁיכִין הַהַמְתָּקָה, לְהַמְתִּיק כָּל הַכ"ד בָּתֵּישׂדִינִים (שם אות כה).
Sleep is the aspect of the departure of the mochin — the lights of the eyes drawn from Hashem's Name [Shem Havayah]. Therefore the essential time of sleep is at night, when the lights of the eyes [me'orei ohr] depart and the fiery lights [me'orei esh] strengthen: "and in the evening it shall appear like the appearance of fire at night." Therefore on Shavuos — when one must receive the Torah which is the aspect of Hashem's Name, the lights of the eyes — one stays awake all night in order to subdue the sleep, the fiery lights, so the lights of the eyes strengthen (the opposite of sleep) and one merits receiving the Torah. Therefore in the morning dairy foods are eaten — the aspect of "blood that soured and became milk" — the fiery lights being subdued and the lights of the eyes strengthening. This is what the Midrash states: the receiving of the Torah was through the mitzva of meat and milk — for through Israel being careful about not eating meat and milk together, they subdue the fiery lights and the lights of the eyes strengthen, meriting receiving the Torah.
עַל־יְדֵי שֶׁיּוֹצְאִין מִגָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁהוּא עֶרְוַת הָאָרֶץ, בְּחִינַת תַּאֲוַת נִאוּף, וּמְקַדְּשִׁין אֶת עַצְמָן בְּמ"ט יְמֵי הַסְּפִירָה, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִכְלָלִין בְּמ"ט אוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים, שֶׁזֶּה בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַבְּרִית, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים - עַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין אַחַר־כָּךְ בְּשָׁבוּעוֹת לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה, כִּי עִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁתִּהְיֶה בִּבְחִינַת בְּרָכָה וְסַם־ חַיִּים הוּא עַל־יְדֵי קְדֻשַּׁת הַבְּרִית (הל' ברכת התורה ה"א).
One who desires to enter the service of Hashem is the actual aspect of the Exodus from Egypt — for the essential Exodus is leaving impurity for purity, leaving Pharaoh and Egypt's defilement for Israel's holiness: "when you take the people out of Egypt you shall serve G-d on this mountain." This must pass over every person in every time and generation, as our Sages said. And every time one wishes to arouse and strengthen oneself in Hashem's service the adversary strengthens further — especially at the beginning, the aspect of "make the work heavier" said at the beginning of Egypt's Redemption. When the Sitra Achra sees a true tzaddik of the aspect of Moshe coming to take a Jew out of the exile of their soul, it provokes and strengthens against them further and burdens them with the world's yoke, desires, and livelihood — making it hard to move from their place to return to Hashem. But it is the way of holy Israel — the sacred people who hold their ancestors' craft in their hands — to cry out to Hashem each time, and through this to subdue Pharaoh and his forces (the Sitra Achra and its powers) each time. Yet even when subdued they return and strengthen again each time — as we saw with Pharaoh: each time a plague struck he was somewhat subdued, then hardened his heart and returned stronger — even after the full Exodus he gathered his forces and chased them to the sea. Then Israel were in great distress and straits, as our Sages taught on the verse "my dove in the clefts of the rock." This is the aspect of the splitting of the Reed Sea — "the children of Israel came within the sea upon dry land." When the insolent waters (evil thoughts etc., truly the depths of the sea) strengthen and there is no place to flee — not forward, backward, or to any side — just as it was then at the sea (the sea raging before them, Egypt behind them, wild beasts and snakes on the sides) — then there is no remedy except to cry out to Hashem, who sends great strengthening to the heart and mind: not to look backward at the confusing thoughts but to rush like a mighty hero along the course, passing through all thoughts and confusions, pursuing Torah and prayer. This is the aspect of "speak to the children of Israel and let them travel" — walking their path, leaping into the sea, not looking backward at all. And so they did — entering the sea up to their nostrils, not looking at the insolent flooding waters, walking safely in their service of Torah and prayer amid the roaring waves (the thoughts and confusions) — and then when Hashem saw the strength of their heart: not abandoning their service for any confusion in the world even as they entered the waters to their nostrils — Hashem had compassion and split the sea before them.
בְּשָׁבוּעוֹת עוֹלִין עַד שֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן, וְעַל־ יְדֵי־זֶה נִתְהַפֵּךְ גַּם חָכְמַת הַטֶּבַע לְרָצוֹן, עַל־יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הִתְגַּלּוּת הָרָצוֹן שֶׁנִּתְגַּלָּה אָז, שֶׁהַכֹּל מִתְנַהֵג רַק בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעִקַּר יְנִיקַת חָכְמַת הַטֶּבַע הוּא מִלְּשׁוֹן תַּרְגּוּם. וּבְשָׁבוּעוֹת נִתְגַּלֶּה הָרָצוֹן כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁגַּם לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֹׁרֶשׁ חָכְמַת הַטֶּבַע, נִכְלָל בַּקְּדֻשָּׁה. וְעַל־כֵּן אוֹמְרִים אָז 'אַקְדָּמוּת', שֶׁהוּא שֶׁבַח גָּדוֹל וְנוֹרָא, בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם דַּיְקָא, כִּי זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הִתְגַּלּוּת הָרָצוֹן (ענין קדיש ה"א).
On Pesach is the beginning of Israel's drawing close to their Heavenly Father — the Exodus from the 49 Gates of Impurity entering the 49 Gates of Holiness. As explained in the kavanos and mentioned several times: on the first day of Pesach all the mochin are drawn and there is very great closeness. On the second day — the first of the Sefira — the mochin depart and one begins receiving them gradually in order. It is brought in the name of the Baal Shem Tov that this is the aspect of "He will lead us even in death" [al mus], like guiding a toddler learning to walk: first one holds and leads, then suddenly releases the hands so they learn to walk alone — so too in serving Hashem, at the beginning of drawing close one is helped and led on the straight path, and therefore there is no permanence at the beginning of Chasidus! Afterward one falls from that passion, for the passion from Above is removed and one is left to go alone — the aspect of Pesach and Sefira. This occurs countless times in many different aspects, as explained. All this is the aspect of "peace to the far and to the near" — for the distancing that begins on the second day of Pesach (the mochin departing, the Egyptians beginning fresh pursuit) is only for the sake of drawing close — so we lift our eyes to Heaven to await Hashem's salvation and cry to Him in truth. For the distancing is the ultimate drawing close. Even when one knows in one's soul that one is very far from Hashem — one must know that this is only from one's own side, but from the side of Hashem's great compassion and kindness one is still very close, with hope remaining to return and draw truly close. And even when one merits some closeness — even a great level — one must still know one is very far, for everything is through Hashem's kindness that draws close even the distant. This knowledge must be known both regarding service of Hashem (the bread of Torah) and regarding physical bread and livelihood — the aspect of "from afar she brings her bread." Therefore eating new grain is forbidden until the second day of Pesach after the omer offering — when this repair of far-and-near is drawn: the distancing as the ultimate drawing close. This is the aspect of the barley omer — animal food — showing the wonders of Hashem's kindness: that He can elevate and draw close even such a distancing as this — the aspect of barley, animal food — and yet it rises as a pleasing aroma. Through this very matter — that one recognizes the immensity of one's distance, like an actual animal: "I was a brute and did not know, I was an animal with You" — this itself precisely is the essential drawing close: the aspect of far and near.
קְרִיעַת יַם־סוּף הוּא בְּחִינָה שֶׁנִּתְגַּלָּה אָז הַיָּםשׂהַחָכְמָה, וְכָל מַיִם הַזֵּידוֹנִים נִתְגָּרְשׁוּ וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁלֹט עַל יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ שֶׁכָּל הַחֲטָאִים וְהָעֲו?ֹנוֹת וְהַפְּגָמִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת מַיִם הַזֵּידוֹנִים, לֹא יָכְלוּ לִשְׁלֹט אָז עַל יִשְׂרָאֵל מֵחֲמַת הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלָקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּתְגַּלָּה אָז מְאֹד, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִצּוֹלִין יִשְׂרָאֵל מֵעֲו?ֹנוֹת; וְכָל זֶה עַל־יְדֵי שֶׁנִּבְקַע אָז יָם־הַחָכְמָה דִקְדֻשָּׁה. וּמֵחֲמַת שֶׁמִּבְּחִינַת יָם־ הַחָכְמָה הַנַּ"ל, מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַפַּרְנָסָה, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים, עַל־כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם־סוּף, כִּי מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַפַּרְנָסָה (ק"ש ה"ג אות ו).
The essential clarification of foods is to clarify them from animal food to human food — as seen physically: foods are clarified each time, the essential being bread (the essential human food). It begins as shachas [fodder] — animal food — then grows and is clarified further until grains of wheat appear. Yet even then it is not fit for human food because of the chaff and straw clinging to it — then that too is clarified. Likewise spiritually: this is the aspect of the ten mitzvos that apply to bread — all to clarify bread spiritually from animal food to human food. Therefore eating new grain from any of the five types of grain is forbidden until the omer offering — for through it is the essential repair and clarification. Through waving the omer up and down and to the four directions — the aspect of faith, believing all six directions of the world are from Hashem, subjugating all to Hashem — through this very act one clarifies and elevates from animal food to human food. For the essential clarification of foods is through faith, as explained. Then the barley — animal food — is fit as an offering to Hashem, the aspect of the human being — the aspect of "a person who offers." Through this the animalistic power is subdued, all grain is clarified from animal to human food — and therefore the entire mitzva of the omer is called waving: "on the day of your waving the omer" — elevating from animal to human being. This is done on the first day of the Sefira — immediately after the first day of Pesach — for then is the essential beginning: leaving the opposite to reach the opposite, from the 49 Gates of Impurity to the 49 Gates of Holiness through is'arusa d'l'sata. Afterward one returns to the beginning each time — the reason one counts "today is two days, or three" rather than "today is the second or third day" — including the first day and all past days together with the current day. For one must return each time to receive strength from the beginning which is the essential, since then the movement from opposite to opposite begins. Through this returning each time to the beginning, one makes the aspect of clinging to the rear of holiness [dibbuk acharei haKedusha] — through which one leaves Egypt's exile, faith is completed, and foods are clarified from animal to human food. On Shavuos the two loaves of wheat — human food — are brought.
Translation not yet available
עִנְיַן מִקְוֶה שֶׁל שָׁבוּעוֹת - עַיֵּן 'מִקְוֶה', אוֹת עִקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם הִיא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, וְלִזְכּוֹת לְתִקּוּן הָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה. וְזֶה כָּל בְּחִינַת הַקָּרְבַּןשׂ פֶּסַח, וְעַל־כֵּן בְּפֶסַח נִתְתַּקֵּן תַּאֲוַת מָמוֹן (הל' תפלה ה"ד אות יז).
The essential exile of Egypt came from the blemish of da'as blemished through eating from the Tree of Knowledge — through which the Sitra Achra gained nourishment from holy da'as. On the first day of Pesach, Hashem elevated Israel entirely above their level through is'arusa d'le'eila, and through this they left Egypt. But immediately afterward this illumination departs, and then we must work to extract the sparks of holy da'as from the kelipos through our own is'arusa d'l'sata. When the Sitra Achra suckles from da'as, the aspect of prayer is blemished and cannot be in the aspect of compassion — one needs a great powerful one who can pray a prayer in the aspect of judgment [din]. The Sitra Achra, whose essential nourishment is from judgments, swallows this prayer — but since the prayer came from a great powerful one, the Sitra Achra cannot swallow it entirely. Rather the prayer of judgment remains lodged in the Sitra Achra's throat: "in its neck it lodges strength" — and then it is forced to vomit and expel all the holy sparks it had swallowed — through which converts are made. This is the aspect of offering the barley omer immediately after the first day of Pesach — for the barley omer (animal food, the absence of da'as and compassion) is the aspect of prayer in the mode of judgment — through which the Sitra Achra is essentially subdued. On the day of the omer waving many wicked ones fell — the Sitra Achra is forced to vomit and expel all the holy da'as it had swallowed, and then one begins to count the Omer, purifying from Egypt's defilement and repairing the blemish of da'as. Through this one merits the spreading of prophecy — the aspect of the general receiving of the Torah, and so after the Sefira one merits receiving the Torah on Shavuos. The time of the omer offering is the 16th of Nissan — when the moon begins to diminish, the aspect of Malchus (prayer) unable to be in the mode of compassion and da'as, only in the mode of judgments — requiring the great powerful one to pray a prayer of judgment. And since this repair through prayer of judgment is the aspect of the splitting of the Reed Sea and the war of Amalek, these occurred during the Sefira days. Also through this converts are made — the aspect of what is said about Ruth the convert: "they came to Bethlehem at the beginning of the barley harvest" — our Sages said this refers to the harvest of the omer. Through all this one merits the spreading of prophecy — the aspect of the general receiving of the Torah. Therefore after the Sefira one merits receiving the Torah on Shavuos. The essential Exodus from Egypt is the aspect of the soul's ascent over the body — for all four exiles are called Egypt [Mitzrayim] because they constrict [meitzarim] Israel. The essential exile of Egypt and all four kingdoms is the desires arising from the four bodily elements overcoming the Israelite soul — that is the essential pain and exile of Israel. Every Jew must take pity on their soul, stand in the trial, and overcome the soul over the body: to leave the exile of desires of the four elements, the aspect of Exodus from Egypt, the aspect of receiving the Torah. The essential elevation of the soul is through breaking the desire for eating — for the essential connection of soul with body is through eating, the person's vitality. Therefore everything depends on the holiness of eating. And one must especially sanctify the bread — the essential human vitality, pita sa'ada d'liba [bread sustains the heart] — so that eating be in the aspect of the man [manna], the aspect of da'as, the aspect of Torah, the elevation of the soul: "the righteous eats to the satisfaction of his soul." Therefore eating any grain from the five species is forbidden until the barley omer is offered first — for through offering the omer one sweetens judgment and draws chesed: the elevation of the soul over the body, subduing the animalistic aspect (body) and elevating the soul — ascending from animal to human. And when the man ceased, Israel immediately offered the omer and ate from the new grain of the Land — for through the omer offering the bread is sanctified in the aspect of the man, and Israel can only eat bread when it is in the aspect of man: "the Torah was only given to those who eat the manna."
בְּפֶסַח הָיְתָה הַגְּאֻלָּה רַק עַל־יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִלְעֵלָּא, כִּי לֹא קִבְּלוּ עֲדַיִן אֶת הַתּוֹרָה. עַל־כֵּן, אַף־עַל־פִּי שֶׁמְּקַבְּלִין אָז הַמֹּחִין בְּהֶאָרָה גְדוֹלָה מְאֹד, כַּמְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת, אֲבָל לֹא זָכוּ עֲדַיִן לְקַבֵּל אוֹר הַכֶּתֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְסַדֵּר וְהַמְיַשֵּׁב אֶת הַמֹּחִין, שֶׁעִקַּר תִּקּוּנוֹ עַל־יְדֵי עֲשִׂיַּת מִצְו?ֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הַרְבֵּה בְּשִׂמְחָה. וְעַל־כֵּן אָסוּר אָז הֶחָמֵץ בְּאִסּוּר חָמוּר, כִּי שֹׁרֶשׁ הֶחָמֵץ בַּקְּדֻשָּׁה נִמְשָׁךְ וְנִשְׁתַּלְשֵׁל בִּבְחִינַת תִּקּוּן הַמְסַדֵּר וְהַמְיַשֵּׁב הַנַּ"ל (עַיֵּן קג 'אֲכִילָה', אוֹת יא). וְעַל־כֵּן בְּשָׁבוּעוֹת, שֶׁאָז זָכוּ לְקַבֵּל אוֹר הַכֶּתֶר עַל־יְדֵי הַהֲכָנָה שֶׁל סְפִירָה, עַל־כֵּן מִצְוָה אָז לְהָבִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מֵחָמֵץ דַּיְקָא (הלכות נפילת אפיים, הלכה ד, אות י וכו').
The moon is the aspect of the soul, as is known. When sins strengthen — which comes from the body overcoming the soul — this is the blemish of the moon; when the soul overcomes the body this is the fullness of the moon. Therefore the Redemption from Egypt was on the 15th of the first month — at the time of the moon's fullness — the aspect of the completeness of the soul's light. Therefore the sanctification of the month is the first mitzva commanded to Israel at the Exodus — for this is the essential Exodus. On the 16th of the first month (when the moon begins to wane) the omer is offered — the aspect of the soul's elevation: the repair and filling of the moon's blemish. Therefore one must offer the omer specifically at the time the waning begins — darkness, body, animality — for this is the essential: transforming animal to human, darkness to light, body to soul. This is the aspect of the sanctification of the month and intercalation of years — equating the solar years with the lunar years, the aspect of filling the moon so that the moon's light be as the sun's light. Therefore the Torah commanded this mitzva primarily for the sake of the barley omer being in its proper time — that aviv [spring] be in its season, as our Sages said — for the omer offering is the aspect of filling the moon, the aspect of sanctification of the month and intercalation of years.
בִּימֵי הַסְּפִירָה הַקְּדוֹשִׁים עוֹסְקִין לְטַהֵר עַצְמֵנוּ מִטֻּמְאַת מִצְרַיִם, לְטַהֵר וּלְזַכֵּךְ הַדָּמִים, כַּמְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת. וְעַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלִין מַיִּין נֻקְבִּין, וְזוֹכִין לְהַעֲלוֹת וּלְחַבֵּר הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים בִּבְחִינַת שָׁלוֹם, שֶׁבָּזֶה תָּלוּי עִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁהָיָה עַל־יְדֵי אַחְדוּת וְשָׁלוֹם, כְּמַאֲמַר רַזַ"ל עַל "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל". וְעַל־כֵּן תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הָיָה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, עַל־כֵּן נֶאֱחַז בָּהֶם הַדִּינִים שֶׁל יְמֵי הַסְּפִירָה הַקְּדוֹשִׁים, עַד שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ אָז דַּיְקָא; וְהַתִּקּוּן שֶׁלָּהֶם הָיָה עַל־יְדֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחַאי וַחֲבֵרָיו כַּיָּדוּעַ, וְהוּא נִפְטַר בְּלַ"ג בָּעֹמֶר, שֶׁאָז יוֹם הִלּוּלָא דִילֵהּ. כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת תִּקּוּן עֲלִיַּת הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים הוּא כְּשֶׁמַּעֲלִין גַּם הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת רַגְלַיִן, בְּחִינַת 'עַד דְּמָטוּ רַגְלַיִן בְּרַגְלַיִן' שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל, בְּחִינַת "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא וְכוּ'", כַּיָּדוּעַ. וְעַל־כֵּן בְּלַ"ג בָּעֹמֶר, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד בְּחִינַת הוֹד שֶׁבְּהוֹד, בְּחִינַת רַגְלַיִן דְּרַגְלַיִן, אָז עִקַּר הַהַמְתָּקָה, עִקַּר עֲלִיַּת הַנִּיצוֹצוֹת בִּבְחִינַת שָׁלוֹם, וְאָז נִתְתַּקֵּן פְּגַם תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְעַל־כֵּן פָּסְקוּ מִלָּמוּת אָז. וְעִקַּר שְׁלֵמוּת הַתִּקּוּן הוּא עַל־יְדֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחַאי שֶׁנִּסְתַּלֵּק אָז, כִּי עַל־יְדֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ זָכָה לְהַעֲלוֹת נִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּסוֹד הַעֲלָאַת מַיִּין נֻקְבִּין, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה עִקַּר תִּקּוּן עֲלִיַּת הַנִּיצוֹצוֹת, עִקַּר תִּקּוּן הַשָּׁלוֹם, בְּחִינַת "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" שֶׁמַּזְכִּירִין עַל הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק (הל' ביהכ"נ ה"ד אות ה).
The harvest of Israel's grain must be in great holiness — for then one harvests and separates the growing from the earth (which is the inanimate), the aspect of repair and elevation of the soul — overcoming the body and ascending from animal to human, as explained. Therefore one may not harvest before the harvest of the omer — for the essential elevation of the soul from animal to human is through the barley omer.
עַל־יְדֵי הֲנָפַת עֹמֶר שְׂעוֹרִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וְכוּ', וּסְפִירָה, אָנוּ מַמְשִׁיכִין עָלֵינוּ אֱמוּנַת הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, לֵידַע וּלְהַאֲמִין כִּי הַכֹּל מְקֻשָּׁר אֵלָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ מַשְׁגִּיחַ תָּמִיד בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית עַל כָּל פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה. וְזֶה הֲכָנָה לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה, כִּי זֶה יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁתָּלוּי בָּאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת (הל' משא ומתן ה"ד אות ט).
At the time of the Exodus from Egypt on the first night of Pesach, we merited the aspect of the Holy Tongue — through which the world was created. For then was the beginning of Israel's drawing close to their Heavenly Father, who chose us from all peoples, exalted us above all tongues, and took us out of Egypt's exile — the 49 Gates of Impurity, the desire of licentiousness which is the essential impurity of all seventy nations. Then the aspect of the Holy Tongue was revealed — Hashem's word through which the world was created — which is the aspect of all the signs and wonders done in Egypt, through which the renewal of the world was revealed: that Hashem created and sustains all, only for Israel, and He conducts His world as He wills: "by the word of Hashem the heavens were made, and by the breath of His mouth all their hosts." Yet even though we merited a powerful and wondrous illumination of the Holy Tongue, it was not yet complete — for it was only the Holy Tongue coming from Above, still lacking completion in this world. Completion comes only when it is completed from below through the Targum [Aramaic translation/lower level] — through laboring to clarify the aspect of the Tree of Knowledge of Good and Evil (the aspect of nogah, the aspect of Targum) — for that is the essential completeness of the Holy Tongue. At the Exodus all was still through is'arusa d'le'eila: the essential clarification of good from evil (the Targum repair) upon which the completeness of the Holy Tongue depends, is essential through the Torah. In Egypt — before the Torah's receiving — it was impossible to fully clarify good from evil through Targum and they could not subdue Egypt's defilement themselves. Hashem in His compassion skipped the end and took them out Himself — completing the Holy Tongue with a wondrous illumination from Above alone, revealing that He created the world through His speech alone and rules by His speech. But this was only temporary on the first day, and then immediately departed, as the writings explain. This is the aspect of the prohibition of chameitz on Pesach — for chameitz is the aspect of the Tree of Knowledge of Good and Evil, the aspect of Targum — and on Pesach we have no power yet to clarify it. Through chameitz on Pesach all the evil of the seventy nations would be aroused and suckle from holiness through the chameitz (the aspect of the Tree of Knowledge, through which the serpent ascends to suckle from holiness unless properly clarified). Therefore one must completely burn the chameitz and eat only matza — the aspect of the Holy Tongue shining then in its wondrous powerful illumination from Above. After the first day of Pesach this illumination departs and we must start afresh to complete holiness through is'arusa d'l'sata — toppling the evil in the Targum and elevating the good within it to the Holy Tongue. This is the aspect of the barley omer on the second day of Pesach — for barley is the aspect of the Targum language. Through counting the Omer we clarify holiness gradually each day — until on the seventh of Pesach we fully subdue and nullify Egypt's impurity at the splitting of the Reed Sea, when the holiness of Yosef the tzaddik was revealed — who merited the repair of the bris and the completeness of the Holy Tongue through Targum repair by standing in the trial — and an illumination from receiving the Torah was drawn upon them, until even the maidservant (the aspect of Targum) was clarified for good and included in wondrous holiness — the maidservant at the sea saw what Yechezkel did not see. Therefore chameitz was permitted — after this clarification it is included in holiness, and then the essential completeness of holiness is through it: the completeness of the Holy Tongue through the Targum. On Shavuos one brings the two loaves of wheat specifically of chameitz — the aspect of Torah in writing and Oral Torah.
מַה שֶּׁנֵּעוֹרִין בְּלֵיל שָׁבוּעוֹת וְאוֹמְרִים אָז הָרֵאשִׁית וְהָאַחֲרִית שֶׁל כָּל סִדְרָא וְשֶׁל כָּל סֵפֶר בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל־פֶּה - עַיֵּן 'אֱמוּנָה', אוֹת
Yosef's descent to Egypt — through clothing himself in the aspect of judgment and bringing their evil report to their father — was in the aspect of prayer in the mode of judgment: since it was judgment, the Sitra Achra swallowed it. But since it came from a great powerful one, it remained in the Sitra Achra's throat until it was forced to vomit and expel all the holy sparks it had swallowed — the miracle of the splitting of the Reed Sea. Yosef was this great powerful one — for he conquered his impulse and stood in the trial: "who is mighty? One who conquers his impulse." Therefore Yosef descended to Egypt first — clothing himself in judgment — and the Sitra Achra thought to swallow Yosef, Heaven forbid, until even Yaakov Avinu feared this — as written: "Yosef is surely torn, a wild animal has devoured him" — "devoured him" specifically. But Yosef was of great power and through his descent to Egypt extracted all the holy sparks that Egypt had swallowed since Adam's sin, clarifying all the sparks from Egypt. Therefore the essential Redemption was through Yosef the tzaddik: "and Moshe took the bones of Yosef with him." Therefore also the splitting of the Reed Sea was specifically in the merit of Yosef the tzaddik.
כָּל תִּקְווֹתֵינוּ וְכָל גְּאֻלָּתֵנוּ וּפְדוּת נַפְשֵׁנוּ שֶׁאָנוּ מְקַוִּים וְעוֹסְקִים לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם, בִּבְחִינַת "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ", הַכֹּל הוּא בְּכֹחַ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁהֵם בְּחִינַת משֶׁה, שֶׁהוּא הַגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, וְהוּא מֵאִיר בָּנוּ גַּם עַתָּה בְּגָלוּתֵנוּ, כִּי אִתְפַּשְּׁטוּתָא דְמשֶׁה בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, וְהוּא מֵאִיר בְּדָרֵי מַעְלָה וְדָרֵי מַטָּה, וּמְקַיֵּם וּמְחַיֶּה אֶת כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, וּמְחַבֵּר וְכוֹלֵל כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּיַחַד; וְכָל אֶחָד כְּפִי קֵרוּבוֹ אֶל הַצַּדִּיק הַזֶּה, כֵּן מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ הֶאָרָה הַזֹּאת, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה כָּל תִּקּוּנוֹ לָנֶצַח. אֲבָל כָּל זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בְּשִׂכְלֵנוּ הָאֱנוֹשִׁי בִּשְׁלֵמוּת, רַק שֶׁהַצַּדִּיק מֵאִיר בָּנוּ מֵרָחוֹק וּמְרַמֵּז לָנוּ כִּי ה' אִתָּנוּ עֲדַיִן, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁכָּל דָּרֵי מַעְלָה שׁוֹאֲלִין וּמְחַפְּשִׂין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וְזֶה עִקַּר כָּל קִיּוּמָם וְהַשָּׂגָתָם, אַף־עַל־פִּי־כֵן בְּוַדַּאי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וְאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם, כִּי הַשֵּׁם אִתָּנוּ וּבִמְקוֹמֵנוּ, וְעַל־יְדֵי־זֶה הַצַּדִּיק מְעוֹרֵר וּמְקַיֵּם אוֹתָנוּ הַפְּחוּתֵי מַעֲלָה, דָּרֵי מַטָּה, שׁוֹכְנֵי עָפָר, בִּבְחִינַת "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" דַּיְקָא. אֲבָל אָסוּר לִכְנֹס בְּכָל זֶה בְּקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים וַחֲקִירוֹת יְתֵרוֹת, כִּי סְיָג לַחָכְמָה - שְׁתִיקָה, בִּפְרָט בִּתְחִלַּת הַהִתְקָרְבוּת, וְכָל זְמַן שֶׁהוּא אֶצְלוֹ בְּחִינַת הַתְחָלָה כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ, כִּי אַחַר שֶׁחָזַר וְקִלְקֵל, בְּוַדַּאי צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ, וְאָז בְּוַדַּאי כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ הַשְּׁפָלָה בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג הַכֹּל עַל בֻּרְיוֹ, רַק שֶׁהַצַּדִּיק מֵאִיר לוֹ בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה, עַד שֶׁיִּזְכֶּה עַל־ יְדֵי־זֶה לְהֶאָרַת הָרָצוֹן, שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּכְלִית. וְזֶה בְּחִינַת אִסּוּר חָמֵץ בְּפֶסַח, שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ הַמֹּחַ כְּלָל בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת, וְאָז זוֹכִין כָּל יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל עַל־יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הַמֹּחִין הַגְּדוֹלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הָעוֹלָמוֹת וְהֶאָרַת הָרָצוֹן, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת הַקָּרְבַּןשׂפֶּסַח וַאֲכִילַת מַצָּה. וּמֵחֲמַת שֶׁהַמֹּחִין שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הָעוֹלָמוֹת, הֵם בְּחִינַת שָׁלוֹם, כִּי נַעֲשֶׂה שָׁלוֹם וּכְלָלִיּוּת וְאַחְדוּת אֶחָד בֵּין כָּל הָעוֹלָמוֹת, דָּרֵי מַעְלָה וְדָרֵי מַטָּה, וּבֵין גּוּף וָנָפֶשׁ. וּכְבָר מְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁהַשָּׁלוֹם הוּא בְּחִינַת רְפוּאָה, וְדֶרֶךְ הָרְפוּאָה לְהִתְלַבֵּשׁ בִּמְרִירוּת, בִּבְחִינַת "הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר". וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ כָּל הַמְּרִירוּת שֶׁצְּרִיכִין לִסְבֹּל קֹדֶם שֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב לִנְקֻדַּת הָאֱמֶת, וּמְנִיעוֹת מֵחֲמַת מָמוֹן, וְיִסּוּרֵי הַגּוּף וְכַיּוֹצֵא, וְעִקַּר הַמְּרִירוּת הוּא מִמְּנִיעוֹת הַמֹּחַ, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַקֻּשְׁיוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים הַמְעַקְּמִין אֶת הַלֵּב מְאֹד, שֶׁזֶּה בְּחִינַת "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְכוּ'". אֲבָל מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל עַצְמוֹ וּלְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִבְּאֵר שַׁחַת וּמִטִּיט הַיָּוֵן, הוּא צָרִיךְ לֵידַע שֶׁבְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּסְבֹּל מְרִירוּת אֵלּוּ כְּפִי בְּחִינָתוֹ, וְשֶׁעַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא יִזְכֶּה לִבְחִינַת שָׁלוֹם וּרְפוּאַת נַפְשׁוֹ בִּשְׁלֵמוּת. וְצָרִיךְ לֵידַע וּלְהַאֲמִין, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לוֹ הַמְּרִירוּת בְּרַחֲמָנוּת וּבְחֶסֶד גָּדוֹל, וְאֵינוֹ שׁוֹלֵחַ לוֹ הַמְּרִירוּת כְּפִי עֲו?ֹנוֹתָיו וּפְגָמָיו, רַק כְּפִי יְכָלְתּוֹ שֶׁיּוּכַל לִסְבֹּל, וְעַל־יְדֵי־זֶה הוּא מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הַמְּרִירוּת בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּרַחֲמִים רַבִּים, וּמוֹדֶה עַל זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, בְּחִינַת "בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר - בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר", וְעַל־יְדֵי־זֶה זֶה בְּעַצְמוֹ נִמְתָּק הַמְּרִירוּת. וְזֶה בְּחִינַת מָרוֹר שֶׁל פֶּסַח, שֶׁנִּמְתָּק עַל־יְדֵי הַטִּבּוּל בַּחֲרֹסֶת (נט"י לסעודה, הלכה ו, אותיות טו טז יז).
The essential holiness of the three Pilgrimage Festivals — which are a remembrance of the Exodus from Egypt — is drawn through the holiness of Rosh Hashanah. For the essential Exodus from Egypt too came only through Hashem illuminating upon them in great concealment from the holiness of Rosh Hashanah.
כָּל סֵדֶר הַשֻּׁלְחָן שֶׁתִּקְּנוּ קַדְמוֹנֵינוּ זַ"ל בַּלֵּילוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל פֶּסַח, הַכֹּל הוּא בִּשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ הַמֹּחִין וְהַדַּעַת, שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּתָן לִזְכּוֹת עַל־יְדֵי־זֶה לְהֶאָרַת הָרָצוֹן, שֶׁזֶּה עִקַּר קְדֻשַּׁת אֲכִילַת יִשְׂרָאֵל. אַךְ מֵחֲמַת שֶׁבְּפֶסַח הָיְתָה הַגְּאֻלָּה קה וְהַמְשָׁכַת הַמֹּחִין שֶׁלֹּא עַל־יְדֵי אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא, עַל־כֵּן צְרִיכִין לִשְׁתּוֹת שְׁנֵי כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן קֹדֶם הַסְּעוּדָה, וְכֵן שְׁתֵּי רְחִיצוֹת, וְכֵן שְׁתֵּי בְצִיעוֹת, וּבֵין שְׁנֵי הַכּוֹסוֹת וּשְׁתֵּי הָרְחִיצוֹת וּשְׁתֵּי הַבְּצִיעוֹת מַרְבִּין לְסַפֵּר חַסְדֵי הַמָּקוֹם בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וְשֶׁמִּתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ; מַה שֶּׁבִּשְׁאָר שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵין שׁוֹתִין קֹדֶם הַסְּעוּדָה רַק כּוֹס אֶחָד שֶׁל קִדּוּשׁ, וְכֵן רְחִיצָה אַחַת וְכֵן בְּצִיעָה אַחַת, וְעַכְשָׁו הַכֹּל בְּכֶפֶל? - מֵחֲמַת שֶׁהוּא בַּהַתְחָלָה וְרַק בִּבְחִינַת אִתְעָרוּתָא דִלְעֵלָּא, עַל־כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ הַמֹּחִין וְהֶאָרַת הָרָצוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֲכִילַת מַצָּה, כִּי אִם עַל־יְדֵי סֵדֶר זֶה. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת, שֶׁכּוֹס רִאשׁוֹן שֶׁל קִדּוּשׁ הוּא כְּנֶגֶד עוֹלַם הָאֲצִילוּת, וְכוֹס שֵׁנִי הוּא כְּנֶגֶד עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, כִּי בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁהוּא תַּכְלִית מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ דַּיְקָא אוֹר הָאֲצִילוּת, שֶׁהוּא הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבְּכָל הָאַרְבַּע עוֹלָמוֹת. נִמְצָא כִּי הַשְּׁנֵי כוֹסוֹת הֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹן בְּתַחְתּוֹן וְכוּ', שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ בְּחִינַת הֶאָרַת הָרָצוֹן הַנַּ"ל, וְעַל־כֵּן מַרְבִּין לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, כִּי כֵן הוּא בְּכָל אָדָם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בְּמַעֲשָׂיו לִכְלֹל הָעוֹלָמוֹת עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְהַתַּכְלִית הַנַּ"ל שֶׁהוּא הֶאָרַת הָרָצוֹן בִּשְׁלֵמוּת, צָרִיךְ עַל־כָּל־ פָּנִים לְהַרְבּוֹת מְאֹד בְּסִפּוּר חַסְדֵי הַמָּקוֹם וְנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְהוֹצִיאוֹ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא וּלְקָרְבוֹ לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וּלְהוֹדִיעַ לוֹ עַל־יָדוֹ כִּי עֲדַיִן הַשֵּׁם עִמּוֹ וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חַסְדּוֹ מִמֶּנּוּ לָנֶצַח, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁבְּכָל זְמַן וּבְכָל אָדָם, וְעַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא יִזְכֶּה לְהֶאָרַת הָרָצוֹן בִּשְׁעַת הָאֲכִילָה. וְכָל סֵדֶר הָאֲכִילָה שֶׁל פֶּסַח וְהַשְׁתֵּי כוֹסוֹת שֶׁאַחַר הָאֲכִילָה, הַכֹּל הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב עַל עִנְיָן זֶה. וְעַל־כֵּן מְסַיְּמִין בְּסִימָנֵי הַסֵּדֶר שֶׁל פֶּסַח: קַדֵּשׁ וְכוּ' - נִרְצָה, כִּי עַל־יְדֵי כָּל סֵדֶר הַתִּקּוּנִים שֶׁל סְעוּדַת לֵילשׂפֶּסַח זוֹכִין לְהֶאָרַת הָרָצוֹן (שם אותיות יט כ וכו').
Pharaoh is the aspect of arrogance — saying "who is Hashem?" and "the river is mine and I made myself." Therefore the Redemption was through Moshe — the most humble of all people — saying "and what are we?" — the aspect of ultimate lowliness and true humility. Therefore the essential completion of the Redemption was through the splitting of the Reed Sea — sea turned to dry land — the aspect of shattering and nullifying arrogance. For the essential humility is the aspect of dust — making oneself like dust. Water is above dust, and there arrogance begins: the roaring and crashing of the sea's waves rearing themselves — the aspect of "You rule the raging of the sea." But Hashem placed sand as the sea's boundary — the aspect of the earth element [yesod ha'afar] — which breaks the sea's arrogance each time, preventing it from rearing up and overflowing its boundary. Therefore when Pharaoh (the aspect of arrogance) pursued them, the miracle was through the splitting of the Reed Sea — showing through Moshe that water can be turned to dry land: earth and dust, the aspect of humility, from such abundant waters where arrogance has its hold. The sea with its great waters and roaring waves fled and split before them and was turned to dry land and earth — the aspect of lowliness. Pharaoh and his forces (the aspect of arrogance) drowned within it — their own arrogance drowned them in the sea's waters. Therefore the Song began: "I will sing to Hashem for He is utterly exalted" — the Targum translates: "for He is exalted above the arrogant ones" — for the essential splitting of the Reed Sea was the shattering of arrogance.
מַה שֶּׁאוֹכְלִין כַּרְפַּס, שֶׁהוּא מִין יָרָק, קֹדֶם הַסְּעוּדָה, וְאַחַר־כָּךְ אַחַר כּוֹס שֵׁנִי אוֹכְלִין מַצָּה - זֶה מְרַמֵּז עַל תִּקּוּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁבַּתְּחִלָּה נֶאֱמַר בּוֹ "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", וְנִזְדַּעְזְעוּ אֵיבָרָיו, עַד שֶאָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַחַר־כָּךְ: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", שֶׁרָמַז לוֹ שֶׁעַל־יְדֵי יְגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְו?ֹת, עַל־יְדֵי־זֶה תִּתְבָּרֵר הָאֲכִילָה מִמַּאֲכַל בְּהֵמָה לִבְחִינַת מַאֲכַל אָדָם, שֶׁיִּזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה לְהֶאָרַת הָרָצוֹן כַּנַּ"ל (שם אותיות כב לב).
The essential exile of Egypt began through the sale of Yosef — firstborn to his mother, the aspect of Malchus — and through this they brought, as it were, the aspect of holy Malchus into Egypt's exile. Therefore the essential Exodus was through the plague of the firstborn — subduing the aspect of the firstborn of the Sitra Achra — and extracting the aspect of holy firstborn. Therefore they took Yosef's bones with them. Since the firstborn of holiness (the aspect of Malchus) is the aspect of wealth — our Sages said: Moshe occupied himself with Yosef's bones while all Israel occupied themselves with Egypt's plunder — for truly all is one: through elevating the holy firstborn (the aspect of Yosef's bones) from the Malchus of the Sitra Achra, all the wealth was also returned to holiness. Therefore they were commanded specifically to take Egypt's plunder.
עַל־יְדֵי שֶׁהַצַּדִּיק מֵאִיר גַּם בְּדָרֵי מַטָּה, שֶׁהֵם אוֹתָם הָאֲנָשִׁים הַפְּחוּתִים שֶׁנָּפְלוּ מִמַּדְרֵגָתָם מְאֹד, שֶׁיֵּדְעוּ גַם הֵם כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְהַשֵּׁם אִתָּם וְעִמָּם וְאֶצְלָם, וְלֹא יִירְאוּ וְלֹא יִתְיָאֲשׁוּ, חַס וְשָׁלוֹם, רַק גַּם הֵם יִתְעוֹרְרוּ וְיָקִיצוּ וְיַתְחִילוּ לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵעַתָּה בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְעַל־יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא מֵאִיר בָּהֶם הַדַּעַת וּמְגָרֵשׁ מֵהֶם הָרוּחַ שְׁטוּת וּמוֹצִיאָם עַל־יְדֵי־זֶה מִכָּל הָעֲו?ֹנוֹת, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הָרַחֲמָנוּת שֶׁצְּרִיכִין לְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲפִלּוּ אִם הָאָדָם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא, תֵּכֶף כְּשֶׁמּוֹדִיעִין לוֹ הֵיטֵב כִּי גַם שָׁם וּבִמְקוֹמוֹ נִמְצָא גַם־כֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי גַם בְּתוֹךְ הָרוּחַ שְׁטוּת בְּעַצְמוֹ יֵשׁ נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה, כִּי גַם שָׁם יֵשׁ חִיּוּת אֱלָקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", עַל־ יְדֵי־זֶה בְּעַצְמוֹ נִתְבַּטֵּל הָרוּחַ שְׁטוּת, בִּבְחִינַת "וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו", שֶׁזֶּה בְּחִינַת: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" - וְאִתְגַּלֵּיתִי וְכוּ', וְעַל־יְדֵי־זֶה "וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר וְכוּ'", שֶׁהוּא בְּחִינַת הַדַּעַת דְּסִטְרָא־ אָחֳרָא, שֶׁמִּשָּׁם הָרוּחַ שְׁטוּת, כִּי מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלָיו יִתְבָּרַךְ! כִּי עִקַּר קִיּוּם הָרוּחַ שְׁטוּת הוּא מֵהַסְתָּרַת אֱלָקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ; אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁנִּתְגַּלֶּה אֱלָקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ גַּם שָׁם, אֲזַי מִמֵּילָא נִתְבַּטֵּל הָרוּחַ שְׁטוּת. וְזֶה בְּחִינַת הֲנָפַת עֹמֶר שְׂעוֹרִים, שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה, בְּחִינַת הָרוּחַ שְׁטוּת, וּצְרִיכִין לְנַפּוֹתָהּ בִּשְׁלשׁ־עֶשְׂרֵה נָפָה עַד שֶׁיְּבָרֵר גַּם מִשָּׁם נִיצוֹצוֹת קְדוֹשִׁים וּבֵרוּרִים נִפְלָאִים, עַד שֶׁיַּעֲלֶה הַכֹּל לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לַה', כִּי גַם שָׁם נֶעְלָם חִיּוּת אֱלָקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְעַל־יְדֵי־זֶה מְקָרְבִין הַכֹּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הָעוֹלָמוֹת, בְּחִינַת תַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה וְכוּ'. וְזֶה בְּחִינַת סְפִירַת הָעֹמֶר שֶׁאַחַר־כָּךְ, הַיְנוּ שֶׁמְּקַשְּׁרִין הַיָּמִים וְהַזְּמַן, שֶׁשָּׁם עִקַּר אֲחִיזַת הָרוּחַ שְׁטוּת, לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת, שֶׁעַל־יְדֵי סְפִירָה מַמְשִׁיכִין הַמַּקִּיפִין וְכוּ', וְהַמַּקִּיפִין אֵלּוּ הֵם בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים, בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַזְּמָן. וְזֶה בְּחִינַת "תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", כִּי זֶה עִקַּר תְּמִימוּת וּשְׁלֵמוּת הַזְּמַן, לְקַשְּׁרוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת דָּרֵי מַטָּה בְּדָרֵי מַעְלָה, כְּלָלִיּוּת הָעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁזֶּה עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת, וְעַל־יְדֵי־זֶה אָנוּ זוֹכִין לְהַשִּׂיג דַּעַת וְחָכְמָה אֲמִתִּית דַּיְקָא עַל־יְדֵי הַיָּמִים וְהַזְּמַן, כִּי בְּכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ חָכְמָה וְדַעַת מְיֻחָד, בְּחִינַת "יָמִים יְדַבֵּרוּ וְכוּ'". וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁאָנוּ עוֹסְקִין בִּימֵי הַסְּפִירָה לְהָרִים וּלְהַגְבִּיהַּ הַתַּחְתּוֹנִים וְהַיְרוּדִים מְאֹד בְּחִינַת דָּרֵי מַטָּה, לְהַגְבִּיהָם לְמַעְלָה וּלְקָרְבָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הֲנָפַת עֹמֶר שְׂעוֹרִים כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה נִמְשָׁךְ בְּכָל יוֹם אֵיזֶה הֶאָרָה מֵהֶאָרַת הָרָצוֹן, עַד שֶׁבְּשָׁבוּעוֹת נִמְשָׁךְ בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה, בְּחִינַת "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי", וְאָז זוֹכִין בִּשְׁלֵמוּת לְהַמְשִׁיךְ הֶאָרַת הָרָצוֹן, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שֶׁפַע הַכֶּתֶר שֶׁנִּמְשָׁךְ בְּשָׁבוּעוֹת, בְּחִינַת מִקְוֶה שֶׁל שָׁבוּעוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת יָם־הַחָכְמָה הַנַּ"ל. וְאָז עוֹלִין מִבְּחִינַת מַאֲכַל בְּהֵמָה לְמַאֲכַל אָדָם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהִקְרִיבוּ בְּשָׁבוּעוֹת. וְאָז נִתְתַּקֵּן בְּחִינַת אֲכִילַת יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁיִּזְכֶּה כָּל אֶחָד בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ לְהֶאָרַת הָרָצוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת מָ"ה, שֶׁזֶּה תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הָ'אָדָם' שֶׁגִּימַטְרִיָּא - 'מָ"ה'. וְזֶה שֶׁמּוּבָא בְּכַוָּנוֹת סְפִירָה, שֶׁיֵּשׁ ש"ך נִיצוֹצִין, וּצְרִיכִין לְכַוֵּן לְהַמְשִׁיךְ בְּכָל יוֹם מ"ה נִיצוֹצוֹת, גִּימַטְרִיָּא 'אָדָם'; וּבְשִׁבְעַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ מַמְשִׁיכִין שֶׁבַע קז פְּעָמִים 'אָדָם' - גִּימַטְרִיָּא שט"ו, וְעִם הַהֵא וְכוּ' - גִּימַטְרִיָּא ש"ך וְכוּ'; הַיְנוּ, עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹדִיעַ לָנוּ הַצַּדִּיק כִּי גַם בְּהָרוּחַ שְׁטוּת בְּעַצְמוֹ יֵשׁ שָׁם חִיּוּת אֱלָקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל־יְדֵי־זֶה מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם מִשָּׁם, עַד שֶׁנִּתְעוֹרֵר מִשָּׁם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא שָׁם, וְעַל־יְדֵי־זֶה הוּא מְלַקֵּט בְּכָל יוֹם כַּמָּה נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַמְלֻבָּשִׁים שָׁם בִּמְקוֹמוֹ, וְאָז הוּא מְהַפֵּךְ מִבְּחִינַת שט"ו, שֶׁהוּא בְּחִינַת "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ" - בִּשְׁטוּתָא, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו וּבִטְחוֹנוֹתָיו שֶׁל שָׁוְא וָהֶבֶל, שֶׁכֻּלָּם הֵם מִבְּחִינַת הָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁנִּתְעָה בּוֹ, וְהוּא מְבָרֵר מִכָּל זֶה נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם בְּחִינַת דַּעַת, בְּחִינַת רָצוֹן, בְּחִינַת מָ"ה, בְּחִינַת שֶׁבַע פְּעָמִים אָדָם, כִּי בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה מִשֶּׁבַע מִדּוֹת וּבְכָל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה צְרִיכִים בֵּרוּרִים אֵלּוּ. וְכָל זֶה אָנוּ עוֹסְקִין לְבָרֵר בְּחִינַת אָדָם, בְּחִינַת דַּעַת, שֶׁנֶּעְלָם גַּם בְּתוֹךְ בְּחִינַת בְּהֵמָה כַּנַּ"ל, עַד שֶׁזּוֹכִין אַחַר־ כָּךְ לִשְׁלֵמוּת הֶאָרַת הָרָצוֹן, בְּחִינַת מַדְרֵגַת אָדָם בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שָׁבוּעוֹת כַּנַּ"ל. וְכָל זֶה הוּא תִּקּוּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁפָּגַם בַּאֲכִילָתוֹ. וְעַכְשָׁו מְתַקְּנִין זֹאת בִּתְחִלָּה בִּבְחִינַת "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", שֶׁגַּם בְּחִינַת מַאֲכַל בְּהֵמָה, בְּחִינַת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, יִתְבָּרֵר עַל־יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיכִין הַדַּעַת וְהֶאָרַת הָרָצוֹן גַּם לְשָׁם, וְאַחַר־כָּךְ יִזְכֶּה עַל־יְדֵי הַיְגִיעָה בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה וְהִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים לִבְחִינַת לֶחֶם, מַאֲכַל אָדָם, בְּחִינַת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶּׁבְּפֶסַח מַקְרִיבִין עֹמֶר שְׂעוֹרִים וּבְשָׁבוּעוֹת מַקְרִיבִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם כַּנַּ"ל (שם אותיות כט לג לד לה לו).
The essential blemish of Adam's sin was that through it a separation was made between the Holy One and His Shekhina, as it were, and all of Creation — the aspect of out-of-order [shelo kaseder] — was separated from Hashem, the aspect of in-order [kaseder]. Through this sin everything became out-of-order — nothing functions in order, only through great toil and effort: "in toil shall you eat of it... and thorn and thistle shall it sprout for you." From this flowed Egypt's exile — for all troubles and exiles are the aspect of out-of-order: certainly the proper order of Creation was that Israel be above all and rule all, and when Israel is in exile that is the aspect of out-of-order. Pharaoh's hold was only through the aspect of Elokim, denying the aspect of Havayah — "who is Hashem [Havayah]?" — wanting to separate, Heaven forbid, the aspect of Elokim (the aspect of Malchus, out-of-order) from the aspect of Havayah (the essential aspect of in-order). Therefore the bitterness of Egypt's servitude was deeply out-of-order — they exchanged the order and gave men's work to women and vice versa. Therefore when they merited Redemption, the Redemption itself came through the aspect of out-of-order — the aspect of the skipping [pesach] and leaping that occurred then: "which skipped over the houses of the children of Israel." For when one merits to unify the Holy One and His Shekhina and return the out-of-order to in-order, the essential Redemption from troubles and exile is precisely through the out-of-order being included in the in-order. This is the aspect of the Pesach Seder — seder [order] specifically — for then the out-of-order is returned to in-order. This is the aspect of what the kavanos explain: on the Pesach night the mochin enter out-of-order — mochin d'gadlus precede mochin d'katnus — for through this the out-of-order is sweetened and included in the in-order, and then everything becomes in-order.
מוּבָא בַּכַּוָּנוֹת, שֶׁעַל־יְדֵי הַסְּפִירָה מַמְשִׁיכִין הַמַּקִּיפִין, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל; וּמַקִּיפִין הוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג - וְאִם־כֵּן מַה הוּא הַמְשָׁכָתָן? אַךְ הָעִקָּר שֶׁאָנוּ מַמְשִׁיכִין עָלֵינוּ הַשֵּׂכֶל הַמַּקִּיף שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ אֵלֵינוּ וְיַקִּיף אֶת שִׂכְלֵנוּ, הַיְנוּ שֶׁנִּזְכֶּה לִרְאוֹת וּלְהָבִין שֶׁיֵּשׁ סוֹדוֹת גְּדוֹלִים עֲצוּמִים וְנִפְלָאִים בַּתּוֹרָה, וְאֵצֶל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, וּבְוַדַּאי כָּל דִּבְרֵיהֶם חָיִים וְקַיָּמִים וְנֶאֱמָנִים וְכוּ', וְאָסוּר לָנוּ לִכְנֹס בָּזֶה בְּקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים וְכוּ', כִּי הֲלוֹא אָנוּ מְבִינִים וְרוֹאִים כִּמְעַט בְּעֵינֵינוּ נִפְלְאוֹת וַאֲמִתַּת הַשָּׂגָתָם עַד אֵין סוֹף, רַק שֶׁעֲדַיִן הוּא בִּבְחִינַת מַקִּיפִים אֶצְלֵנוּ, וּפְנִימִיּוּת הַדַּעַת וְהַסּוֹד נִשְׁאָר עֲדַיִן אֵצֶל הַצַּדִּיקִים וְנֶעְלָם מֵאִתָּנוּ, רַק שֶׁאָנוּ יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֵיזֶה הֶאָרָה וְהִתְנוֹצְצוּת מִזֶּה הַדַּעַת עַל־יְדֵי הָרְמָזִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁמְּרַמְּזִים לָנוּ. וּבֶאֱמֶת גַּם אֵצֶל הַצַּדִּיקִים בְּעַצְמָם, זֶה תַּכְלִית הַשָּׂגָתָם, בְּחִינַת 'תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע', בְּחִינַת 'מָה חָמִיתָ', רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְדַבֵּר מֵעֶצֶם הַשָּׂגָתָם כְּלָל, רַק שֶׁהֵם מְאִירִים וּמְרַמְּזִים הֶאָרָה זוֹ בְּכָל מַדְרֵגָה וּמַדְרֵגָה. אַךְ לְהַמְשִׁיךְ הַמַּקִּיפִין הַנַּ"ל הוּא עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר, כַּמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת סְפִירַת הָעֹמֶר בַּפֶּה דַיְקָא, מֵחֲמַת כִּי אֵלּוּ הַמַּקִּיפִין שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הָעוֹלָמוֹת אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְהַשִּׂיג בְּשִׂכְלֵנוּ כְּלָל, רַק הַצַּדִּיקִים מְאִירִים בָּנוּ מֵרָחוֹק, וְעַל־יְדֵי־זֶה הֵם מְחַזְּקִין אוֹתָנוּ בָּאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה כְּאִלּוּ רוֹאִין בְּעֵינֵינוּ כִּי הַשֵּׁם אִתָּנוּ, כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת כְּלוּלִין וּמְקֻשָּׁרִין בְּאַחְדוּת אֶחָד, עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה, וְכֻלָּם מִתְנַהֲגִים רַק בִּרְצוֹנוֹ הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְכוּ' אֵין עוֹד", בְּחִינַת "הַכֹּל יָכוֹל וְכוֹלְלָם יָחַד". וּמֵחֲמַת שֶׁאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם, עַל־כֵּן צְרִיכִין לְדַבֵּר כָּל זֶה בְּכָל עֵת בְּפֶה מָלֵא, וְעַל־יְדֵי־זֶה אָנוּ מַמְשִׁיכִין הַמַּקִּיפִין הַנַּ"ל (שם אותיות כט לח).
On Pesach, Moshe Rabbeinu took us out of Egypt through awesome signs and wonders — and through this opened the light of da'as in the world, making known that Hashem is G-d, ruling and governing the world as He wills. But then this da'as was drawn in a wondrous great illumination, not in gradual order — and on the second day this great da'as departs. Then one begins to draw da'as gradually in order through the mitzva of the omer and Sefira. The essential work is to draw this da'as from generation to generation forever. In the days of Rabbi Akiva — who needed to draw his holy da'as through his disciples to remain forever — the adversary provoked, inserting discord among them to confuse the matter, and therefore they all died during the Sefira days. The repair was through Rashbi and his disciples — also among Rabbi Akiva's students — who received the da'as from his teacher Rabbi Akiva and illuminated it through his disciples from generation to generation forever through the holy Zohar he left in the world: "through this Zohar they shall go out from exile." Therefore celebration is made on the day of his passing on Lag BaOmer — for after the true tzaddik's passing, his da'as shines even more. That is the essential greatness of the tzaddik: drawing such great and holy da'as into the world and illuminating it through disciples — so that the da'as remains for eternal generations.
כְּמוֹ שֶׁבַּיָּם הַגַּשְׁמִי אִי אֶפְשָׁר לִכָּנֵס בּוֹ מֵרִבּוּי מַיִם הַשּׁוֹטְפִים, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹר עָלָיו כִּי אִם עַל־יְדֵי אֳנִיּוֹת הָעֲשׂוּיִים בְּחָכְמָה וְאֻמָּנוּת גָּדוֹל, וְגַם צְרִיכִין מַנְהִיג הַסְּפִינָה, שֶׁיֵּדַע הֵיטֵב אֵיךְ לְהַנְהִיג הַסְּפִינָה כְּפִי הַשָּׁעָה, כְּפִי הָרוּחוֹת שֶׁמְּנַשְּׁבִין; וְעִקַּר שְׁלֵמוּת הַחָכְמָה אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הֵיטֵב כָּל־כָּךְ, כִּי אִם בִּבְחִינַת רְמָזִים, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְלַמְּדוֹ אֵיךְ יַטֶּה וְיַנְהִיג הַחֲבָלִים וְהַתֹּרֶן וְהַסְּפִינָה בְּכָל עֵת כְּפִי הַסִּבָּה וְהַזְּמַן, רַק צָרִיךְ לְהָבִין בְּעַצְמוֹ כְּפִי נְטִיּוֹת הָרוּחוֹת; וְלִפְעָמִים מִתְגַּבֵּר הָרוּחַ־סְעָרָה עַד שֶׁאֵין מוֹעִיל שׁוּם חָכְמָה, כִּי אִם לִצְעֹק אֶל הַשֵּׁם - כְּמוֹ־כֵן מַמָּשׁ בְּרוּחָנִיּוּת, לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס לְיָם הַחָכְמָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִכְנֹס בּוֹ כִּי אִם עַל־יְדֵי צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, שֶׁהֵם בְּחִינַת "יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת וְכוּ'". וּצְרִיכִין מַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁיֵּדַע כָּל הַדְּרָכִים וְהַנְּתִיבוֹת שֶׁבְּיָם הַחָכְמָה, בִּבְחִינַת "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ", וְיַעֲשֶׂה אֳנִיּוֹת בְּחָכְמָה וְאֻמָּנוּת נִפְלָא לַעֲבֹר וְלָשׁוּט עֲלֵיהֶם בְּיָם הַחָכְמָה. וְעִקַּר שְׁלֵמוּת הַחָכְמָה אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר, כִּי אִם עַל־יְדֵי רְמָזִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַיָּדַיִם שֶׁבְּיָם הַחָכְמָה, הַנִּמְשָׁכִין מִבְּחִינַת שְׁתִיקָה שֶׁל הֶחָכָם. כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מֵרַבּוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה אֶת בְּחִינַת הַשְּׁתִיקָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צִמְצוּם וּמְחִצּוֹת הַשֵּׂכֶל, שֶׁלֹּא יִכְנֹס לְהַשִּׂיג יוֹתֵר מִדַּי וּבַמֻּפְלָא מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים וְכוּ', רַק יִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה, וְיִרְצֶה לִכְנֹס בְּיָם הַחָכְמָה - בְּוַדַּאי יֻשְׁקַע וְיֻטְבַּע בְּתוֹךְ הַיָּם בְּרוּחָנִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת. וְזֶה הָיָה עִקַּר הַנֵּס שֶׁל קְרִיעַת יַם־סוּף, שֶׁנִּבְקַע לָהֶם בְּכֹחַ וּזְכוּת משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, יָם הַחָכְמָה בְּרוּחָנִיּוּת, וְזָכוּ לַעֲבֹר בּוֹ בְּשָׁלוֹם. וְעַל־כֵּן הָיָה בֶּאֱמֶת אָז הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת מְאֹד, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם וְכוּ'; וּכְמוֹ־כֵן נִבְקַע לָהֶם הַיָּם בְּגַשְׁמִיּוּת וַיַּעַבְרוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם. וְהָעִקָּר הָיָה עַל־יְדֵי שֶׁהֵאִיר עֲלֵיהֶם בְּחִינַת שְׁתִיקָה, לִבְלִי לְהַרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". וְזֶה הָיָה בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא שֶׁלָּהֶם, וְעַל־יְדֵי־זֶה זָכוּ שֶׁנִּזְכַּר לָהֶם זְכוּת אָבוֹת וּזְכוּת יוֹסֵף, עַד שֶׁעָבְרוּ הַיָּם בְּשָׁלוֹם. וּכְמוֹ־ כֵן גַּם עַכְשָׁו, שֶׁאָרַךְ עָלֵינוּ הַגָּלוּת מְאֹד, וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל, וְיִרְאֵי חֵטְא נִמְאָסוּ, וְעַל־פִּי־רֹב אַנְשֵׁי אֱמֶת הֵם נִרְדָּפִים מְאֹד מֵחֲמַת הַקָּטֵגוֹרְיָא שֶׁבֵּין הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעַצְמָם. וְעִקַּר הַתִּקּוּן הוּא לִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל, רַק קט לְהִסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְלִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ לִבְלִי לְהִלָּכֵד בְּרֶשֶׁת הָרוֹדְפִים בַּחֲלַקְלַקּוּת לְשׁוֹנָם וּבְחָכְמָתָם וְלֵיצָנוּתָם, אֲשֶׁר כָּל זֶה קָשֶׁה מֵהָרְדִיפָה בְּגַשְׁמִיּוּת, כִּי מְנִיעַת הַמֹּחַ קָשָׁה מֵהַכֹּל, וְאֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן כִּי אִם עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, וְלִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת הַשֵּׁם, עַד שֶׁעַל־פִּי־רֹב עַל־יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ, עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת נִפְלָא מֵעֹמֶק הַלֵּב, עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִן הַשָּׁמָיִם. וְזֶה בְּחִינַת: לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל כָּעֵת יִדֹּם, וְנֶאֱמַר: "טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת ה'", וְכָמוֹהוּ רַבִּים (שם לט מא מד).
Through the da'as drawn through the omer waving and the Sefira, one merits drawing the illumination of ratzon [will/desire] at the time of eating — the essential holiness of Israel's eating: that the eating be in the aspect of the man, the aspect where the illumination of ratzon shines. Therefore the man began to fall precisely during the Sefira days. And therefore the Sefira days are counted at the time of the grain's full growth — from the beginning of the barley harvest until Shavuos when the two wheat loaves are brought — for through the mitzva of the omer and Sefira, Israel's eating is repaired.
גָּלוּת מִצְרַיִם כּוֹלֵל כָּל הָאַרְבַּע גָּלֻיּוֹת הַנִּמְשָׁכִין מֵהָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, הַיְנוּ מֵהִתְגַּבְּרוּת הַגּוּף וְהַחָמְרִיּוּת שֶׁבָּאָדָם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שִׁכְחָה. וּכְשֶׁיּוֹצְאִין מֵהַגָּלֻיּוֹת הַנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, הַיְנוּ שֶׁנִּכְנָעִין הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, אָז נִתְעַלֶּה הַנֶּפֶשׁ וְזוֹכִין לְזִכָּרוֹן. וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרָיִם. וְאָז עוֹלֶה גַם הַיַּיִן מִבְּחִינַת שִׁכְחָה לִבְחִינַת זִכָּרוֹן, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים. וְזֶה בְּחִינַת הָאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל פֶּסַח, שֶׁהֵם כְּנֶגֶד אַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת שֶׁל גְּאֻלָּה, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַכְנָעַת הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נִתְעַלֶּה הַנֶּפֶשׁ וְהַזִּכָּרוֹן, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת יַיִן בִּקְדֻשָּׁה - עַיֵּן פְּנִים (הל' ברכת הפירות, הלכה ג, אות י).
Before receiving the Torah one must count the Sefiras HaOmer in order to go from impurity to purity, as taught — this being the aspect of teshuva. The essential teshuva — going from impurity to purity — is through seeking and searching: seeking and searching the places where they fell, pursuing Hashem's honor there, asking and seeking "where is the place of His glory?" — and through this meriting the ultimate ascent. This is the aspect of Sefiras HaOmer — counting and numbering the days from day to day, the aspect of "where is the counter?" [ayeh sofer] — for the counting and numbering is like one who counts and numbers and seeks and searches until finding and reaching the ultimate goal sought. Through each day's counting one goes from one gate of impurity to one gate of holiness, drawing da'as and holy mochin each day through the counting (the aspect of seeking and searching) — until one merits on Shavuos receiving the Torah. This is the aspect of the barley omer — animal food — for through waving the omer one signals that Hashem's honor can be sought and found even in the animalistic, the aspect of strengthening desires. All this through the seeking and searching of "where is the place of His glory?"
יְצִיאַת מִצְרַיִם הוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת בִּינָה, שֶׁמִּשָּׁם כָּל בְּחִינוֹת יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁהוּא בְּחִינָה שֶׁיּוֹצְאִין וְנוֹלָדִין הַמֹּחִין שֶׁהָיוּ בְּהֶעְלֵם וּבְעִבּוּר עַל־יְדֵי הַחֲטָאִים, שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַגָּלֻיּוֹת, וְעַכְשָׁו נוֹלָדִין וְנִתְגַּלִּין הַמֹּחִין וְהַדַּעַת, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּתְחִילִין לֵידַע וּלְהַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁכָּל זֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה. וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא לִזְכּוֹת לִבְחִינַת עָיֵל וְנָפֵק, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'בָּקִי בְּרָצוֹא בָּקִי בְּשׁוֹב', בְּחִינַת "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָֹּ"; דְּהַיְנוּ שֶׁבְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו יִהְיֶה מִתְחַזֵּק לִשָּׁאֵר עַל עָמְדוֹ, וְלֹא יַנִּיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְעוֹלָם אֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה, כִּי גַם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת יְכוֹלִין לִמְצֹא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָֹּ". וְזֶהוּ עִקַּר דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, כִּי שְׁנֵי פְּעָמִים בָּקִי הַנַּ"ל הֵם גִּימַטְרִיָּא "דֶּרֶךְ", שֶׁזֶּה בְּחִינַת "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ" (עַיֵּן פְּנִים). אַךְ בִּשְׁעַת יְצִיאַת מִצְרַיִם לֹא זָכוּ עֲדַיִן לְדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בִּשְׁלֵמוּת, וְעַל־כֵּן הֻכְרְחוּ לָצֵאת בְּחִפָּזוֹן, כִּי עֲדַיִן לֹא הָיוּ רְאוּיִין לִגְאֻלָּה, וְכָל הַגְּאֻלָּה הָיְתָה רַק בִּבְחִינַת אִתְעָרוּתָא דִלְעֵלָּא, שֶׁהֵאִיר עֲלֵיהֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו אוֹר גָּדוֹל מִלְמַעְלָה לְפִי שָׁעָה, כַּמּוּבָא, שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'רָצוֹא', בְּחִינַת 'עָיֵל' לְבָד; וְאַחַר־כָּךְ חָזַר וְנִסְתַּלֵּק תֵּכֶף הֶאָרָה הַזֹּאת, וְהֻצְרְכוּ לַחֲזֹר וּלְזַכֵּךְ וּלְטַהֵר אֶת עַצְמָן מִטֻּמְאַת מִצְרַיִם בְּהַדְרָגָה, כַּסֵּדֶר, שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'וָשׁוֹב', בְּחִינַת 'נָפֵק', שֶׁאָז עִקַּר הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הָאָדָם. כִּי כֵן מִתְנַהֵג הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם כָּל אָדָם, שֶׁבַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מְאִירִין עָלָיו מִלְמַעְלָה אוֹר גָּדוֹל וּמְסַיְּעִין לוֹ מִלְעֵלָּא, וּמַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל בְּחִיּוּת וְהִתְלַהֲבוּת וְכוּ'; אֲבָל אַחַר־כָּךְ נוֹפֵל מִזֶּה, וְעוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, וְאָז הוּא בִּבְחִינַת 'וָשׁוֹב', בִּבְחִינַת 'וְנָפֵק', וְאָז צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בְּיוֹתֵר בְּלִי שִׁעוּר, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בָּזֶה הֵיטֵב הֵיטֵב, לִבְלִי לְהַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ כַּנַּ"ל. וּמֵחֲמַת שֶׁבִּשְׁעַת יְצִיאַת מִצְרַיִם לֹא זָכוּ עֲדַיִן לִבְקִיאֻיּוֹת אֵלּוּ בִּשְׁלֵמוּת, וְהָיְתָה הַגְּאֻלָּה רַק בְּחִינַת 'רָצוֹא', שֶׁהוּא בְּחִינַת חִפָּזוֹן, עַל־כֵּן צְרִיכִין לֶאֱכֹל מַצָּה, שֶׁנֶּאֱפֵית בְּחִפָּזוֹן; עַד אֲשֶׁר אַחַר־כָּךְ מַתְחִילִין לִסְפֹּר יְמֵי הַסְּפִירָה, וּמְטַהֲרִין אֶת עַצְמָן מִטֻּמְאַת מִצְרַיִם בְּהַדְרָגָה כַּסֵּדֶר, וְאָז מַתְחִילִין לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת בָּקִי בְּשׁוֹב. וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת קְרִיעַת יַם־סוּף, שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן מֹחִין דְּקַטְנוּת מְאֹד, כַּמְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת; כִּי אָז הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּדַחְקוּת גָּדוֹל מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע" וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, וְעַל־יְדֵי שֶׁהִתְחַזְּקוּ אֶת עַצְמָן בֶּאֱמוּנָה גַּם אָז, בְּקַטְנוּת וְשִׁפְלוּת וְדַחְקוּת כָּזֶה, וְתָפְסוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתָם וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה', וְקָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם - עַל־יְדֵי־זֶה הִשְׁלִימוּ דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'בָּקִי בְּרָצוֹא בָּקִי בְּשׁוֹב', מֵאַחַר שֶׁזָּכוּ לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתָם אַף־עַל־פִּי שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁעָבַר, וְעַל־ יְדֵי־זֶה זָכוּ לִקְרִיעַת יַם־סוּף, שֶׁהוּא בְּחִינַת "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ", דֶּרֶךְ דַּיְקָא כַּנַּ"ל; וְאָז אַחַר־כָּךְ הֻתַּר הֶחָמֵץ, כִּי אֵין צְרִיכִין לֶאֱכֹל עוֹד מַצָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חִפָּזוֹן, כִּי כְּבָר זָכוּ לִשְׁנֵי הַבְּקִיאֻיּוֹת הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה מְתַקְּנִין גַּם כָּל הַמֹּחִין דְּקַטְנוּת הַנֶּאֱחָזִין בִּבְחִינַת חָמֵץ, כַּמּוּבָא. וְעַל־כֵּן הֻתַּר הֶחָמֵץ עַל־יְדֵי קְרִיעַת יַם־סוּף, שֶׁהוּא בְּחִינַת "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ", בְּחִינַת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה הַנַּ"ל (שם הלכה ה, אות ו).
The matter of Pesach Sheni alludes that there is no despair in the world — for even one who is impure or on a very distant path from Hashem, unable to bring Hashem's offering in its proper time (unable to serve Hashem always in proper order and at the right time as befitting an Israelite) — even so, if one does not despair, but goes to the true tzaddik (the aspect of Moshe) to seek Hashem, and asks and requests: "why should we be diminished from offering Hashem's offering?" — saying: even though I have defiled my soul and distanced myself from Hashem, still I ask for counsel and strategy — how to draw close to Hashem from now on, for there is certainly counsel even for me — then Hashem has compassion and one merits the ultimate ascent. Through this seeking and searching for "where is the place of His glory?" one merits a new portion of Torah — for through seeking Hashem's honor one merits afterward the revelation of Torah.
גִּדּוּל הַפֵּרוֹת וְהַצְּמָחִים בְּכָל שָׁנָה הוּא בְּחִינַת מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת, הַיְנוּ הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁנֶּאֶבְדוּ וְנִדְּחוּ לִמְקוֹם שֶׁנֶּאֶבְדוּ וְנִדְּחוּ עַל־יְדֵי הַתַּאֲווֹת רָעוֹת, שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְהִשְׁתַּדֵּל לְחַפְּשָׂם וּלְבַקְשָׁם מְאֹד. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו מְסַבֵּב סִבּוֹת בְּתַחְבּוּלוֹתָיו, שֶׁעַל־יְדֵי כֹּחַ הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים שֶׁבְּכָל דּוֹר, שֶׁעַל יְדֵיהֶם נִתְבָּרְרִים וְנִמְצָאִים בְּכָל עֵת אֲבֵדוֹת הַרְבֵּה מֵהָאֲבֵדוֹת הַנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת גִּדּוּל הַצְּמָחִים שֶׁבְּכָל שָׁנָה, שֶׁכָּל צְמִיחָתָם וְגִדּוּלָם הוּא כְּפִי בֵּרוּר הָאֲבֵדוֹת הַנַּ"ל, שֶׁרֻבָּם נֶעְלָמִים בְּהַפֵּרוֹת וְהַצְּמָחִים; כִּי הַנִּיצוֹצוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת הָאֲבֵדוֹת הַנַּ"ל, אִי אֶפְשָׁר לְבָרְרָם בְּפַעַם אַחַת וְלֹא בְּשָׁנָה אַחַת, רַק צְרִיכִים בֵּרוּרִים הַרְבֵּה וְחִפּוּשׂ וּבַקָּשָׁה הַרְבֵּה, בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁבוּעַ וּבְכָל חֹדֶשׁ וּבְכָל שָׁנָה, וְכַמּוּבָן מִזֶּה בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל, וּמִשָּׁם גְּדֵלִים כָּל הַפֵּרוֹת וְהַצְּמָחִים בְּכָל שָׁנָה. וְעַל־כֵּן הֻקְבַּע פֶּסַח בִּזְמַן הָאָבִיב, כִּי הַגָּלוּת הוּא בְּחִינַת אֲבֵדָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם" וְכוּ', וּכְתִיב: "צֹאן אֹבְדוֹת הָיָה עַמִּי"; וְהַגְּאֻלָּה הִיא בְּחִינַת מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת וְתִקּוּנָם; וְעִקַּר תִּקּוּן נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הוּא כְּפִי מְצִיאַת וְתִקּוּן הָאֲבֵדוֹת שֶׁהֵם הַנִּיצוֹצוֹת, שֶׁזֶּה עִקַּר תִּקּוּן הָאָדָם לְבָרֵר נִיצוֹצוֹת, דְּהַיְנוּ לִמְצֹא הָאֲבֵדוֹת. וּמֵחֲמַת קיא שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הָעֵת שֶׁל גְּאֻלַּת מִצְרַיִם, הֲגַם שֶׁכְּבָר נִתְתַּקְּנוּ וְנִתְעַלּוּ עַל־יְדֵי מְצִיאַת אֲבֵדוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל עֲדַיִן לֹא נִמְצְאוּ כֻּלָּם, וְגַם אוֹתָם שֶׁנִּמְצְאוּ, עֲדַיִן לֹא נִגְמַר תִּקּוּנָם בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת; וְגַם הַתִּקּוּן לֹא הָיָה עַל־יָדָם בְּעַצְמָם, כִּי אִם בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל, שֶׁהֵאִיר עֲלֵיהֶם אוֹר גָּדוֹל מִלְמַעְלָה שֶׁלֹּא בְּהַדְרָגָה וְשֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, כַּמּוּבָא בַּכַּוָּנוֹת. וְזֶהוּ בְּחִינַת חֹדֶשׁ הָאָבִיב מַמָּשׁ, שֶׁבּוֹ יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כִּי אָז בִּזְמַן הָאָבִיב הַתְּבוּאָה וְהַצְּמָחִים קְרוֹבִים וּסְמוּכִים מְאֹד לִגְמַר תִּקּוּנָם וּבִשּׁוּלָם, אֲבָל עֲדַיִן לֹא נִגְמְרוּ לְגַמְרֵי, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמַר עִנְיַן מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת בִּשְׁלֵמוּת. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו דִּלֵּג עַל הַקֵּץ וּגְאָלָם מִיָּד בְּחִפָּזוֹן, כִּי רָאָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַמְתִּין עוֹד, כִּי אִם יִתְמַהְמְהוּ עוֹד, חַס וְשָׁלוֹם, יֹאבְדוּ הָאֲבֵדוֹת לְגַמְרֵי, וְעַל־כֵּן הוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם אוֹר גָּדוֹל מִלְמַעְלָה וּגְאָלָם מִיָּד, אַף־עַל־פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמַר תִּקּוּנָם בִּשְׁלֵמוּת, וּמֵחֲמַת זֶה עָבַר עֲלֵיהֶם בֶּאֱמֶת מַה שֶּׁעָבַר, כָּל הַגָּלֻיּוֹת וְהַחֻרְבָּנוֹת - אַף־ עַל־פִּי־כֵן, עַל־יְדֵי הֶאָרַת הַגְּאֻלָּה שֶׁהָיָה אָז, עַל־יְדֵי־זֶה הֶחֱיָה אוֹתָם הָאֲבֵדוֹת וְנִשְׁאַר בָּהֶם רְשִׁימָה קְדוֹשָׁה לָנֶצַח, עַד שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף יָשׁוּבוּ כֻּלָּם לִמְקוֹרָם. וְזֶה הָעִנְיָן, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו נוֹהֵג בְּחַסְדּוֹ בְּכָל דּוֹר עַל־ יְדֵי גְּדוֹלֵי מֻבְחֲרֵי הַצַּדִּיקִים, שֶׁיֵּשׁ לִפְעָמִים שֶׁחוֹטְפִין אֲנָשִׁים וּמוֹצִיאִין אוֹתָם מִמְּקוֹמוֹת מְגֻנִּים וּמְלֻכְלָכִים מְאֹד וּמַתְחִילִין לְטַהֵר אוֹתָם וּלְקָרְבָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ; אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה שֶׁנּוֹפְלִים אַחַר־כָּךְ מִמַּדְרֵגָתָם, רַחֲמָנָא לִצְּלַן, אַף־עַל־פִּי־כֵן הֵם מִשְׁתַּדְּלִים לְקָרֵב בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר, כִּי אַתָּה מָרוֹם לְעוֹלָם ה', לְעוֹלָם יָדְךָ עַל הָעֶלְיוֹנָה, עַד אֲשֶׁר סוֹף כָּל סוֹף יִתְתַּקֵּן הַכֹּל בִּשְׁלֵמוּת. וְזֶה בְּחִינַת אֲכִילַת מַצָּה וְאִסּוּר חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְכָל זֶה מֵחֲמַת הַחִפָּזוֹן הַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - כִּי מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת וּבֵרוּר הַנִּיצוֹצוֹת הוּא מַמָּשׁ בְּחִינַת צְמִיחַת הַתְּבוּאָה וְתִקּוּן הַלֶּחֶם, כִּי כָּל זְמַן שֶׁהַתְּבוּאָה יוֹצֵאת מִן הָאָרֶץ וְצוֹמַחַת וּגְדֵלָה בְּיוֹתֵר, זֶה בְּחִינַת שֶׁנִּמְצָאִין הָאֲבֵדוֹת הַנֶּעְלָמִים בְּגִדּוּלֵי הָאָרֶץ וְנִתְתַּקְּנִים בְּיוֹתֵר, וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם, עַד זְמַן הָאָבִיב שֶׁהוּא זְמַן הַבִּשּׁוּל, וְאַחַר־כָּךְ צְרִיכִין קְצִירָה וַאֲסִיפָה וּטְחִינָה וּבֵרוּר וְכוּ', עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה לֶחֶם, וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת וּבֵרוּר הַנִּיצוֹצוֹת בְּכָל פַּעַם בִּשְׁלֵמוּת יוֹתֵר. וְזֶה בְּחִינַת כָּל הַמִּצְו?ֹת הַנּוֹהֲגוֹת בַּפַּת, כִּי עַל־יְדֵי הַמִּצְו?ֹת הָאֵלֶּה שֶׁבַּפַּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַכְנִיעִין הַסִּטְרָא־אָחֳרָא בְּכָל פַּעַם, וּמְקַדְּשִׁין וּמַשְׁלִימִין הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲלוֹת בִּשְׁלֵמוּת; וְעִקַּר גְּמַר תִּקּוּן הָאֲבֵדוֹת וְהַנִּיצוֹצוֹת שֶׁבַּתְּבוּאָה הוּא כְּשֶׁנַּעֲשֶׂה לֶחֶם, שֶׁאָז רָאוּי לַאֲכִילַת אָדָם לְהַחֲיוֹתוֹ, לְבָרֵךְ עָלָיו, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה עוֹלִין הָאֲבֵדוֹת לִמְקוֹרָן, שֶׁזֶּה בְּחִינַת גְּאֻלָּתָן. וְאָז בִּשְׁעַת הַגְּמָר מִתְגַּבֶּרֶת הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וּמִשְׁתַּטַּחַת מְאֹד, כְּדֶרֶךְ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַנִּלְחָמִים, שֶׁכְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ קָרוֹב לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו אֲזַי הוּא מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר בְּכָל כֹּחוֹתָיו, כַּמּוּבָא. וְזֶה בְּחִינַת (הושע ז, ז): "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד ק חֻמְצָתוֹ", כִּי עִקַּר גְּמַר תִּקּוּן הַלֶּחֶם הוּא כְּשֶׁנִּתְחַמֵּץ, וּמַצָּה הוּא בְּחִינַת לֶחֶם שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמַר תִּקּוּנוֹ בִּשְׁלֵמוּת. וְעַל־כֵּן קָרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל גַּם עוֹר שֶׁאֵינוֹ נִגְמָר תִּקּוּנוֹ בִּשְׁלֵמוּת בְּשֵׁם 'מַצָּה', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: מַצָּה וְדִפְתְּרָא. וּמֵחֲמַת שֶׁאָז לֹא נִגְמַר עֲדַיִן תִּקּוּן מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת בִּשְׁלֵמוּת, רַק בִּבְחִינַת אָבִיב כַּנַּ"ל, עַל־כֵּן אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לֶאֱכֹל אָז לֶחֶם שֶׁנִּתְחַמֵּץ וְנִגְמַר תִּקּוּנוֹ בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אֵין לָנוּ כֹּחַ עַתָּה לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת הָאֲבֵדוֹת כִּי אִם עַד בְּחִינַת מַצָּה, אֲבָל הַבֵּרוּר שֶׁצְּרִיכִין לְהַלָּן יוֹתֵר - מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ - זֶה אֵין כֹּחַ בְּיָדֵינוּ עַתָּה לְבָרֵר, וְאִם יַמְתִּין עַד שֶׁתַּתְחִיל לְהִתְחַמֵּץ, אֲזַי חַס וְשָׁלוֹם, לֹא דַי שֶׁלֹּא יְבָרֵר, אַף גַּם תִּתְאַחֵז בּוֹ הַסִּטְרָא־אָחֳרָא מְאֹד מְאֹד, כִּי הִיא אוֹרֶבֶת עַתָּה מְאֹד לְהִתְאַחֵז בְּהָאֲבֵדוֹת מֵחֲמַת שֶׁרוֹאָה שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתָם מִפִּיהָ; אֲבָל בְּחֶמְלַת הַשֵּׁם, מִגֹּדֶל הֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר עַתָּה בְּחַסְדּוֹ, אֵין כֹּחַ לְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא עַל הָאֲבֵדוֹת כְּלָל. אֲבָל הַתִּקּוּן שֶׁל הֶאָרָה הַזֹּאת הוּא רַק בִּבְחִינַת מַצָּה, בְּחִינַת חִפָּזוֹן, עַל־כֵּן בֶּאֱמֶת בְּהַמַּצָּה דַיְקָא נִמְשָׁכִין עַתָּה כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הָאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים הַמְּאִירִין עַתָּה בַּפֶּסַח, כִּי כְּלוּלִים בְּתוֹכָהּ כָּל הָאֲבֵדוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ, שֶׁהֵם נִיצוֹצוֹת קְדוֹשִׁים מְאֹד, שֶׁכְּשֶׁעוֹלִים הֵם אוֹרוֹת גְּדוֹלִים שֶׁמְּאִירִין הַרְבֵּה בְּכֹחַ הַהֶאָרָה הַגְּדוֹלָה שֶׁמֵּאִיר עֲלֵיהֶם עַתָּה; אֲבָל אִם יַמְתִּין עוֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁתַּתְחִיל הָעִסָּה לְהִתְחַמֵּץ, תַּחֲזֹר וְתִתְעוֹרֵר הַסִּטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁכְּרוּכָה אַחַר הֶחָמֵץ בְּיוֹתֵר, מֵחֲמַת שֶׁזֶּה גְּמַר תִּקּוּן הַלֶּחֶם לְגַמְרֵי, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר לָנוּ עוֹד לְהַכְנִיעַ עָתָּה. וְעַל־כֵּן אִסּוּר הֶחָמֵץ בְּפֶסַח חָמוּר מְאֹד, כִּי שָׁם אֲחִיזַת כָּל הַסִּטְרָא־אָחֳרָא עַתָּה בְּפֶסַח; עַד אַחַר קְרִיעַת יַםשׂ סוּף, שֶׁאָז נָפְלוּ הַסִּטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁהֵם הַמִּצְרִים, לְגַמְרֵי, וּכְבָר נִתְקָרְבוּ יִשְׂרָאֵל הַרְבֵּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי יְמֵי הַסְּפִירָה, וְזָכוּ לְיִרְאָה וְלֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיִּירְאוּ הָעָם" וְכוּ', וְרָאוּ וְהִשִּׂיגוּ עַל הַיָּם מַה שֶּׁהִשִּׂיגוּ, עַל־כֵּן אַחַר־כָּךְ יְכוֹלִין לְתַקֵּן גַּם הֶחָמֵץ, וְאָז הֻתַּר הֶחָמֵץ (שם אות ה ז).
Rabbi Akiva would expound the crowns of the letters — the aspect of the sealed saying [ma'amar satum], the aspect of "ayeh" [where is He?], the aspect of the secrets of the Torah. Therefore the entire matter of Rabbi Akiva is sealed and hidden — until Moshe was told: "Silence — this is what arose in thought" — the aspect of "ayeh", the hidden and stored treasures of the King. Because of this, his disciples did not honor one another — drawn from the aspect of "ayeh — where is His glory?" This was a great blemish — for truly one must reveal Hashem's glory and draw from the aspect of "ayeh" to the aspect of "the whole earth is full of His glory." The essential purpose is to reveal His glory — and for this one must accord great honor to one's fellow, as explained. Therefore they died between Pesach and Atzeres, when one works to receive the Torah and reveal it from "ayeh" to "full" — from concealment to revelation. Rashbi and his companions were their tikkun — they occupied themselves with this most — revealing Torah secrets and illuminating much Torah in the world. On Lag BaOmer Rashbi departed — the departure of the tzaddik is to the aspect of "ayeh". Yet even so he illuminates also in this world and is counted as truly alive. On the contrary: now he shines more and more. This is the aspect of Rashbi's Hilula — each year on his Hilula day he ascends higher and higher, and all the ascents are to the aspect of "ayeh". The higher he ascends the more he draws illumination from the aspect of "ayeh" to "the whole earth is full of His glory" — giving us more power to always seek and search for Hashem, until we too find Him and never forget Him and His Torah and mitzvos: "for it shall not be forgotten from the mouths of your descendants" — alluding that in the merit of Rashbi the Torah will not be forgotten: "through this Zohar they shall go out from exile." For even when falling to the distant places from holiness (the aspect of forgetting the Torah), if one does not despair — but asks and seeks and searches from there for Hashem's honor, the aspect of "ayeh — where is the place of His glory?" — one can merit ascending to the aspect of the sealed saying of Bereishis (the aspect of "ayeh" in ultimate holiness). All through the power of the true tzaddikim of the aspect of Rashbi and his companions, who merited to ascend and attain the sealed saying in ultimate supernal holiness — drawing from there secrets of the Torah and wondrous mysteries: the aspect of the seventy faces of the Tikkunim that Rashbi revealed on the word Bereishis, the aspect of the sealed saying.
כָּל הַשָּׁלשׁ רְגָלִים תָּלְתָה הַתּוֹרָה בִּזְמַן תִּקּוּן הַתְּבוּאָה: פֶּסַח - בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב; שָׁבוּעוֹת נִקְרָא חַג הַקָּצִיר; סֻכּוֹת נִקְרָא חַג הָאָסִיף. כִּי כָּל הַשָּׁלשׁ רְגָלִים הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת הַנַּ"ל, שֶׁרֻבָּם נֶעְלָמִים בַּצְּמָחִים. וְעַל־כֵּן פֶּסַח, שֶׁהָיָה הַגְּאֻלָּה קֹדֶם הַזְּמַן, הַיְנוּ קֹדֶם שֶׁנִּגְמַר תִּקּוּן הָאֲבֵדוֹת בִּשְׁלֵמוּת, עַל־כֵּן הוּא בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב כַּנַּ"ל; בְּשָׁבוּעוֹת זָכוּ לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁאָז כִּמְעַט שֶׁנִּגְמַר הַתִּקּוּן, אֲבָל עֲדַיִן אֵינוֹ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, כִּי חָזְרוּ וְקִלְקְלוּ עַל־יְדֵי חֵטְא הָעֵגֶל, עַל־כֵּן הוּא בִּזְמַן הַקָּצִיר, שֶׁהַתְּבוּאָה כְּבָר נִגְמְרָה בִּשְׁלֵמוּת; אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן עֲדַיִן יֵשׁ עָלֶיהָ אַחֲרָיוּת הַרְבֵּה כָּל זְמַן הֱיוֹתָהּ בַּשָּׂדֶה. אַחַר־ כָּךְ, כְּשֶׁחָזַר משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם וְתִקֵּן הַחֵטְא וְהַפְּגָם שֶׁלָּהֶם, וְהָעִקָּר בְּאַרְבָּעִים יְמֵי רָצוֹן מֵאֱלוּל עַד יוֹם־כִּפּוּר, שֶׁהֵם יְמֵי תְשׁוּבָה, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה עִקַּר מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת, עַל־כֵּן קיג אַחַר־כָּךְ הוּא חַג הָאָסִיף, שֶׁאָז גְּמַר הַתְּבוּאָה בִּשְׁלֵמוּת, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נֶאֶסְפָה לְתוֹךְ הַבַּיִת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת גְּמַר מְצִיאַת הָאֲבֵדוֹת שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה. וּמֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר וְלִמְצֹא כָּל הָאֲבֵדוֹת בְּשָׁנָה אַחַת, רַק בְּכָל שָׁנָה נִמְצָאִין קְצָת כַּנַּ"ל, עַל־כֵּן תֵּכֶף אַחַר סֻכּוֹת חוֹזְרִין וְזוֹרְעִין וְכוּ', דְּהַיְנוּ שֶׁמַּתְחִילִין לַעֲסֹק בְּתִקּוּן שְׁאָר הָאֲבֵדוֹת. וְכָל יְמֵי הַחֹרֶף הֵם בִּבְחִינַת עִבּוּר, וּבְנִיסָן, שֶׁהוּא חֹדֶשׁ הָאָבִיב, אָז הוּא בְּחִינַת לֵדָתָם וְקָרוֹב לִגְמַר בִּשּׁוּלָם, וְאָז הוּא זְמַן גְּאֻלַּת מִצְרַיִם וְחַג הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת חִפָּזוֹן, כִּי עֲדַיִן לֹא נִגְמַר תִּקּוּנָם עַד זְמַן הַקָּצִיר וְהָאֲסִיפָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁבוּעוֹת וְסֻכּוֹת כַּנַּ"ל. אֲבָל זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא נִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים, שֶׁדִּלֵּג עַל הַקֵּץ וְלֹא רָצָה לְהַמְתִּין עַד גְּמַר תִּקּוּנָם, כִּי רָאָה שֶׁאִם יִתְמַהְמֵהַּ עוֹד, אָז יֵשׁ אֲבֵדוֹת וְנִיצוֹצוֹת שֶׁנֶּאֱחַז בָּהֶם הַזֻּהֲמָא כָּל־כָּךְ עַד אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ שְׁקוּעִים שָׁם בְּמִצְרַיִם וְיֹאבְדוּ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה צְרִיכִין לֶאֱכֹל מַצָּה, שֶׁנֶּאֱפֵית גַּם־כֵּן בְּחִפָּזוֹן דַּיְקָא קֹדֶם גְּמַר תִּקּוּנָהּ כַּנַּ"ל (שם אות י).
Through being careful on Pesach from chameitz even in the smallest amount, one merits to be included in the light of the Ein Sof — through which the essential Redemption came, for then the light of the Ein Sof opened upon them in wondrous revelation: "and I shall pass through the land of Egypt" — and the Targum renders: "and I shall be revealed."
צָרִיךְ הָאָדָם לִזְכֹּר הֵיטֵב הֵיטֵב כָּל יְמֵי חַיָּיו, בְּכָל יוֹם וָיוֹם, אֶת יוֹם צֵאתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" וְכוּ', דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁיָּצָא מִמִּצְרַיִם קֹדֶם הַקֵּץ רַק בְּחַסְדּוֹ, שֶׁמֵּחֲמַת זֶה עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר. כִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, כִּי עַל כָּל אָדָם עוֹבֵר כָּל הַנַּ"ל, עַל־כֵּן צְרִיכִין לִזְכֹּר בְּכָל יוֹם גֹּדֶל חַסְדּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוֹצִיאוֹ מִמְּקוֹם שֶׁהוֹצִיאוֹ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרָיִם; וְאַף־עַל־פִּי שֶׁעַתָּה עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, אַף־עַל־פִּי־ כֵן בְּוַדַּאי הַחֶסֶד וְהַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי אֵינוֹ לָרִיק, חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁצָּרִיךְ עַתָּה לַעֲבֹר בְּעִנְיָנִים אֵלֶּה וּלְהִתְנַסּוֹת בָּהֶם, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף יִגְמֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת שֶׁלּוֹ, וְיִזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלִמְצֹא כָּל אֲבֵדוֹתָיו בִּשְׁלֵמוּת, כִּי דְּבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם (שם).
The Exodus from Egypt is the aspect of shattering the imagination [medameh] — the aspect of the nullifying force, the aspect of Pharaoh. Through shattering the imagination one merits ascending to intellect, and the essential intellect and wisdom is the Torah — the aspect of receiving the Torah after the Exodus. Since the essential shattering of the imagination is through the revelation of the Creator's greatness — which is revealed when the supernal colors [gavnin ila'in] in silver and gold shine when they come to Israel's holiness — this is the aspect of the great wealth that had to be extracted from Egypt. Through this the imagination was essentially shattered — subduing the kelipa of Pharaoh and Egypt. Afterward they merited receiving the Torah — the holy intellect.
Loading comments…